שער הקדושה · פרק יז · חלק ג

ומכל מקום נראה לעניות דעתי כאשר נדקדק בדבריו והיא אסוותא לכל מרעין, כמא דאת אמר רפאות תהי לשרך, שהכוונה היא שהתורה היא רפואה בין למה שבחוץ דהיינו הבשר, בין למה שבפנים שהם העצמות, והיינו רפאות תהי לשרך, שהוא הבשר, ושקוי לעצמותיך דהיינו מלת וגו', לדקדק סיום הפסוק שהוא מצטרך לכוונתו. והטעם, שהתורה היא כמו רטיה למכה, אחר שנעכל הבשר הרע ישימו מלוגמא ורטיה לגדל בשר טוב, כן היסורין טיהרו הקליפה בין מבפנים בין מבחוץ, ונשאר העני הזה מנוגע וכחוש ועצמותיו נצטמקו, ולכן יצטרך אל סם התורה שהיא שקוי לעצמות ללחלחם, והיא רטיה לבשר מחוץ, והיינו רפאות לשרך ושקוי לעצמותיך. וזה דומה למה שפירש בזוהר (פ' ויקהל דף ריא ע"ב) בענין (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו', שפי' בשער היראה סוף פרק י"ג.

וכן מכלל תשובת העון הזה, הוא ליזהר בשמירת אות שבת ובאות תפלין ובאות ימים טובים, וכן פירשו בתיקונים (דף צה ע"א) זה לשונם אינון ה' עלאה ה' תתאה, ו' עמודא דאמצעיתא סביל תרוייהו, יסודא דכלא י' דא ברית, כל מאן דאעקר ושקר ביה אעקר כלא ונפיל ליה, והאי י' אבן השתיה וממנה הושתת עלמא, ועליה אתמר (תהלים קיח, כב) אבן מאסו הבונים וגו', ואיהי יסוד דכלא עליה אתבני, ומאן דחב באות שבת ובאות תפלין ובאות יומין טבין ובאות ברית מילה, כאלו אעקר ליה מאתריה ואהדר עלמא לתוהו ובהו, עד כאן לשונו.

וכיון שמצינו שהקישו רשב"י עליו השלום אות ברית לאות שבת ואות תפלין ואות יום טוב, נראה שהפגם שוה בכלן ובכולן יש ליזהר. וכבר נודע שאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף קיח ע"ב) שהשומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר (ישעיה נו, ב) שומר שבת מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו.

ובפרט בשמירת יום שבת צריך ליזהר הרבה, שהוא דומה בהרבה דברים לאות ברית, וכן הקישו רשב"י ע"ה, זה לשונו (זוהר פ' יתרו ריש דף צב) זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח) דא איהו רזא דברית קדישא, ובגין דבהאי ברית קיימין כל מקורין דשייפי גופא ואיהו כלל כלא, כגוונא דא שבת איהו כללא דאורייתא וכל רזין דאורייתא ביה תליין, וקיומא דשבת קיומא דכל אורייתא, דמאן דנטיר שבת כאילו נטיר אורייתא כלא, עד כאן לשונו.

אחר שדברנו בכלל הפגם בברית, ובעונש המוציא זרע לבטלה, צריכין אנו לבאר ענין אחר הפוגם גם כן בברית, והוא עון הקרי, שאחר שהוא הוצאת זרע לבטלה הרי הוא פגם בברית, ופי' קר"י קר"י שבברית הקדש ממקומו, שישפיע לחיצוני. ובזוהר (פ' פקודי דף רסד ע"א) היכל ב' מהיכלות הטומאה, שהוא ההיכל שבו נפרעין ממי שיטמא בריתו, בסוף ההיכל ביאר הרשב"י ע"ה, שיש שם ב' רוחות המתהפכים לזכרים ונקבות, ואלו מטמאין את האדם בחלום הלילה ומוציאין ממנו זרע לבטלה. ובענשו דומה בקצת לעונש עון המוציא זרע לבטלה, שהרי אמר (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה (ע"ז דף כ ע"ב), וכבר העתקנו לעיל מאמרם ז"ל (נדה דף יג ע"ב) המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא.

ובעונש המטמא עצמו נתבאר בזוהר (פ' מצורע דף נה ע"א) זה לשונו אמר רבי אלעזר כתיב (ויקרא טו, לא) והזרתם את בני ישראל מטומאתם וגו' בטמאם את משכני אשר בתוכם, והזרתם, כהאי זר דאיהו זר מכלהו, ולא אתחבר במה דליתיה דיליה. ותא חזי בשעתא דמסתאבי בני נשא לתתא, מסאבין לון בכלא, והא אתמר, אבל בשעתא דרוח מסאבא אתער חשבתון זר, אלא רוח מסאבא אתער רוח מסאבא אחרא, ואתייהיב ליה רשותא לנחתא לעלמא, מאי רשותא, רשותא דקדושה דהוה נחית ומחי ביה, לא אשתכח ואסתלק, וכדין אתגליא דינא לקבליהון דחייבין, ואוסיף דינא על דינא, וכדין תרין רוחין משתכחין בעלמא, חד רוחא דדינא וחד רוחא דמסאבא.

אמר רבי אלעזר, אצטריכנא הכא למימר מלה דאוליפנא מאבא, תא חזי הכי ילפינן מנגע דביתא, דכד רוחא מסאבא שריא בביתא, וקודשא בריך הוא בעי לדכאה ליה, שדר נגע צרעת בבית לקטרגא דא בדא, וההוא נגע לא אעדי מביתא ואף על גב דרוח מסאבא אסתלק מההוא ביתא, עד דינתצון ביתא אבנין ואעין וכלא, כדין אתדכי אתרא, כהאי גוונא מאן דאסתאב ואתער רוחא מסאבא ושארי עלוי, כד בעי קודשא בריך הוא לדכאה עלמא, אתער רוח דינא תקיפא ואשתכח בעלמא ושרייא על ההוא רוח מסאבא, ומקטרגו דא בדא עד דיתעבר מעלמא, וההוא רוח דינא תקיפא לא אסתלק מאתריה עד דינתץ אתר שייפין וגרמין וכלא, כדין אתדכי עלמא ואתעברו מניה רוחין מסאבין, ועלמא אשתכח בדכיו. ועל דא תנינן, אתא לאסתאבא, מסאבין ליה ודאי, ווי לגרמיה כד שארי עליה רוח מסאבא ואשתכח ביה בעלמא, דודאי לנדע דקודשא בריך הוא בעי לבערא ליה מן עלמא. זכאין אינון צדיקיא דכלהו קדישין, ואשתכחו בקדושא קמי מלכא קדישא, ושריא עלייהו רוח קדישא בהאי עלמא ובעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

ומהמאמר הזה גם כן יראה שצריך בעל תשובה לעשות סיגוף גדול לעון הקרי עד שיטהר עצמו מהטומאה, שקרי עד הטומאה, וצריך שישרה הדין עליו עד שיטהר כמבואר במאמר, אם לא יתוקן בתשובה כדרך שפי' בתיקונים במאמר שהעתקנו, שאמר וסביל כמה יסורין לאעברא ההוא חיויא מתמן, וכמו שפירש מורי ע"ה שהעתקנו פירושו לעיל.

והנה הקרי יבא לכמה סבות, וצריכין אנו לבארם, הא' מהם הוא מה שפירש הרשב"י ע"ה בפרשת קדושים (דף פד ע"א) בענין אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד), והוא ענין ההסתכלות בנשים, שיבא מזה לידי הרהור וטומאה, והוא עובר על (ויקרא יט, ד) ואלהי מסכה לא תעשו לכם, שמאחר שכל גופו מתחמם ברוח הטומאה, נמצא עושה עצמו אלהי מסכה, ופירוש מלת לכם הוא כאילו אמר לא תעשו עצמכם אלהי מסכה, על דרך שפי'. וכן פי' בזוהר (פ' תצוה דף קפב ע"ב) בענין (שמות לד, יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, על ענין הכעס, שאמר שהכעס משונה משאר הטומאות, זה לשונו אבל דא שניא מכלא וכל גופא סאיב מגאו ומבר ונפשא וכלא מסאב. ואמר לקמיה, ועל דא כתיב אלהי מסכה לא תעשה לך, לך בגין לאבאשא גרמך.

ועד"ז אמר בזוהר (פ' קדושים שם), וכל מאן דאסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא, ואי סליק ההוא הרהורא בישא עילויה אעבר משום אלהי מסכה לא תעשו לכם, עד כאן לשונו. וענין ואי סליק ההוא הרהורא בישא עילויה, היינו שמשך עליו ההרהור עד שמתוך כך בא לידי טומאה, הרי הוא כעובד ע"א, מבואר בריש הפרק.

גם צריך ליזהר מלהרבות שיחה עם שום אשה, בפרט עם אשתו נדה, ועל דרך אמרו בפרק קמא דאבות (מ"ה) ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו, מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה אם האשה גורם רעה לעצמו. וענין גורם רעה לעצמו הוא שמושך לילית הנקראת רעה, ומטמאה אותו בקרי. וכן פי' בזוהר (פ' וישלח דף קסט ע"ב) בפסוק (תהלים צא, י) לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך, כי כאשר האדם הולך בדרך ישר ומתנהג בקדושה, רעה שהיא לילית ונגע שהם נגעי בני אדם, אינם קריבים אליו, אבל אם חס ושלום אינו הולך בדרך ישר מטמאים אותו. ועל דרך זה נפרש "רעה לעצמו", שמושך לעצמו הרעה לילית להחטיאו. ולכך סופו יורד לגיהנם, לעכל הרע ההוא שנדבק בו. ובוטל מדברי תורה, קודם שבטלו לטבילותא לבעל קרי היה אסור בדברי תורה, וכן בתקנת עזרא, ועוד היום יש מחמירין שלא לעסוק בתורה כשהם טמאים.

והדבור באשתו נדה, נתבאר במדרש במדבר רבה פרשת נזיר (י, ח), זה לשונו למה אסרה תורה משרת ענבים, שהוא לא ישתכר מהם, וגם אסרה אכילת כל היוצא מן הגפן, דברים שלא ישתכר מהם, למה כך, מכאן שחייב אדם להרחיק עצמו מן הכעור ומן הדומה לכעור, מכאן שעשתה תורה סייג לדבריה. תמן תנינן (אבות פ"א מ"א) הוו מתונין בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה, כיצד יעשה סייג לדבריו, כדרך שעשתה תורה סייג לדבריה, הרי הוא אומר (ויקרא יח, יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, יכול יחבקנה וישקנה וידבר עמה דברים בטלים, תלמוד לומר לא תקרב, תישן עמו בבגדיה, תלמוד לומר לא תקרב. יכול תרחץ את פניה, ותכחול את עיניה, ויטול הימנה את הכוס, תלמוד לומר (שם טו, לג) והדוה בנדתה, כל ימים שהיא דוה תהא בנדוי, מכאן אמרו כל המנבלת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה, וכל המקשטת עצמה בימי נדתה אין רוח חכמים נוחה הימנה.

הרי הוא אומר (שם יח, ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו, מכאן אמרו אל יתיחד אדם עם הנשים בפונדק אחד, אפילו עם אחותו, ואפילו עם בתו ועם חמותו, מפני טענת הבריות, כאן נאמר לא תקרבו, ולהלן הוא אומר לא תקרב, לדבר המביא לדבר עבירה לא תקרבו, הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכעור, שכך אמרו חכמים הרחק מחטא הקל שמא יביאך לידי חמור, הוי רץ למצוה קלה שיביאך לחמורה, עד כאן לשונו.

ובענין מה נקרא רבוי שיחה עם האשה, החמירו במסכת עירובין (דף ) זה לשונם רבי יוסי הגלילי הוה אזיל באורחא אשכחה לברוריה, אמר לה באי זה דרך נלך ללוד, אמרה ליה גלילי שוטה, כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה, היה לך לומר באיזו ללוד, עד כאן לשונם. ומכאן ידין הירא שמים למעט הדבור באשה כל האפשר, ובפרט באשתו נדה כמבואר במאמר. ומצאתי כתוב *נאלמתי *דומיה *החשיתי (תהלים לט, ג) ראשי תיבות נדה, להורות שצריך למעט הדיבור בה ביותר.

וכמו שצריך ליהר מלהרבות הדבור, כן צריך ליזהר מליגע בה ושאר פרטי הדינין שכתב ר"י בטור יורה דעה, וכן מלהסתכל בה, כי בעוברו אחת מכל אלה מושך כח הטומאה אשר באשתו עליו ואפשר שיטמאוהו. ואזהרה לזו למדנו רשב"י עליו השלום (זוהר פ' בראשית דף כ) זה לשונו כגוונא דא, האי מאן דאתתיה ביומי מסאבו דילה ונטיר לה כדקא יאות, כל אינון יומין זווגא עילאה אשתכח בהדיה וישתכח דכר ונוקבא, עד כאן לשונו, ומכלל הן אתה שומע לאו דאי לא נטיר לה כדקא יאות שכינה מסתלקת ממנו. וכבר ידעת שהחיצונים נקראו אלה, שהם מזומנים לשרות מיד על האדם, כדפי' בפרשת ויחי (זוהר דף רכח ע"א), ואפשר שיטמאוהו.

ובפרט במקום שהיה בו קדושה ונסתלקה הקדושה, שם הם רצים להדבק, והעד בפטירת האדם שפי' בזוהר (שם פרשת ויחי דף רך ע"א) שמפני ששרתה שם קדושה רוצים להדבק שם. ומטעם זה היה אומר מורי עליו השלום שכל אדם שהוא מתנהג בפרישות וטהרה ואחר כך פורש מאותה הקדושה, שאפשר שיטמאוהו, מן הטעם האמור שהם רודפים אחר מקום שהיה בו קדושה. ואני מוסיף נופך, שהקליפות נקראים הבל וריק, ואינם רודפים אלא אחר דבר שהוא ריק כמותם, וכיון שמוצאים כלי שנתרוקן מהקדושה הם דבוקים בו, ובפרט במה שפי' בזוהר (פ' משפטים שלהי דף קיא) דכל כיסופא דילהון בתר ירך, וכל שכן ירך דרבנן, ולכן תלמידי חכמים צריכין אזהרה ביותר, כי אלו רצים לדבק בהם וכל איזה צד שימצאו לידבק מיד דבוקים בהם ויטמאו אותן, ועל זה נאמר (תהלים פט, לא) אם יעזבו בני תורתי ובמשפטי לא ילכון אם חוקותי יחללו ומצותי לא ישמורו ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. ונגעים הם נגעי בני אדם שהם נעשים מהקריים, והרי בפירוש כי בהסתלק הקדושה מיד נפקד ביסורין אלו.

וטעם היות הפקידה בהוצאת זרע לבטלה על ידי הברית, מפני שהברית העליון כולל התורה והמצות בסוד כ"י כ"ל בשמים ובארץ (דה"א כט, יא) ומתרגמינן דאחיד בשמיא ובארעא, נמצא כי בפוגמו בתורה שלא עסק בה כראוי או במצות הרי חלל ברית קדש העליון, ולכן יפקד בטומאת בריתו.

וענין זה נרמז בזוהר (פ' וישלח שלהי דף קעו) זה לשונו בענין מכל אבקת רוכל (שה"ש ג, ו), דבר אחר דא יוסף הצדיק וכו', דבר אחר אמאי רוכל, אלא מה חנווני דא סקטירי דקוסטרי ואבקי דפולמי כלהו בידיה, הכי נמי יוסף איהו קיומא דאורייתא, בגין דאיהו קיים לה, בגין דכל פיקודי אורייתא מתקשרן בנטירו דברית קדישא, עד כאן לשונו. וכן אמר בזוהר (פ' מקץ ריש דף קצז) ובגיני כך יוסף דנטיר ליה לברית זכה למלכותא דלעילא ולמלכותא דלתתא, ועל דא כל מאן דנטיר ברית קדישא כאלו קיים אורייתא קדישא כלא, דהא ברית שקיל ככל אורייתא.

ומוכרח לומר הטעם שפי' שהוא סוד כ"י כ"ל, שאם לא כן אם שמר אדם הברית ולא קרא קריאת שמע ולא הניח תפלין וכו' יחשב עליו כאלו קיים כל המצות, אתמהה, אלא ודאי כדפי'.

גם סיבת הקרי עצמותו ועיקרו מפני החטא בברית הלשון, כדפי' לעיל (פי"א) בענין (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע. גם המגלה למי שאינו ראוי עונשו הקרי, והטעם שבית קיבול לסודות העליונים הנשפעים מצדי"ק הנקרא י', סו"ד הוא ליראיו שהם בשכינה, וזה הוא סוד ה' ליראיו, וכשאינו ראוי הרי משך אור התורה מבפנים ולא מצא כלי שבו ינוח ויצא לבטלה לחיצונים, ונמצא דש מבפנים וזורה מבחוץ, והוא עון ער ואונן, ולכך מדה כנגד מדה יושפך זרעו לבטלה ויטמאוהו.

גם המברך ברכות לבטלה כמוציא שכבת זרע לבטלה, ואפשר שיטמאוהו, וצריך ליזהר בזה, בפרט שליח צבור שלא יחזור תפלת י"ח אם אין תשעה שיענו אמן בודאי.

גם סבת הקרי בסבת התענוג בשינה כל הלילה כדפי' לעיל בפרק ה, וזה בכלל אם יעזבו בני תורתי. והטעם לזה כי כיון שהוא מתרפה מעסק התורה הרי הקדוש ברוך הוא אויבו, כדכתיב (משלי כד, י) התרפית ביום צרה צר כחכה, והוא מדה כנגד מדה, הוא לא רצה לידבק באשה יראת ה' על ידי עסק התורה, ידבק בחיצוניות אשה זרה, ויוליד שד לקטיגור לו, ומפרי מעלליו יאכל, כי אין רע יורד מלמעלה, אלא כיון שאדם דבק בסטרא אחרא הקדושה מסתלקת ממנו, ואז החיצונים שולטין בו שהם מזומנים, ונקרא אל"ה, שנאמר (דברים לא, יז) על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ולכן בהקיצו משנתו יזדרז לקום, שאם לא יקום ויחזור לישון אפשר שישן אפרקדן שהוא פניו למעלה, והוא מקולל מפי סופרים, כדאמרינן (ברכות דף יג ע"ב) לייט רבי יהושע בן לוי אמאן דגאני אפרקדן.

גם סבת הקרי נתבאר בתורה במה שנאמר בפסוק (ויקרא כו, כא) ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי וגו' וכתיב (שם כו, כח) והלכתי עמכם בחמת קרי וגו', ופירש רש"י ע"ה, רבותינו אמרו עראי במקרה שאינו אלא לפרקים, כך תלכו עראי במצותי. ומנחם פי' לשון מניעה, וכן (משלי כה, יז) הוקר רגלך מבית רעך, וכן (שם יז, כז) יקר רוח איש תבונה. וקרוב לשון זה לתרגומו של אונקלוס, קשיו, קושי, שמקשים לבם לימנע מלהתקרב אצלי, עד כאן לשונו, ושני הפי' באים לכוונה אחת.

והרי מה כתיב אחריו, והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי, ופירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' תרומה דף קל ע"א) זה לשונו בחמת קרי, בההוא רוגזא דנפיק מפתחא דקרי, ואלין אינון דמשטטי בליליא, ובשעתא דנשמתין נפקין לסלקא לאתחזאה לעילא, אלין נפקין ומקטרגין לון דלא יכלין לסלקא, בר אינון חסידי קדושי עליונין דאינון בקעי רקיעין ואוירין וסלקין. ואלין חבלי טהירין נפקן ומודיעין מילין כדיבין לבני נשא, ואיתחזיין להון בדיוקנין אוחרנין וחייכן בהו, עד דאושדין זרעא, ואיקרון מאריהון דקרי, בגין דאינון דנפקין מפתחא דקרי גרמי לון, עד כאן לשונו.

לכן ראוי לאדם שיהיה קיים בעבודה האלהית ונאמן בה כעמוד שלא יתמוטט ממנה, וכן מלת ברית פי' קיום, כענין (בראשית לא, מד) לכה ונכרתה ברית אני ואתה. ולכן הרוצה לזכות למדת צדיק צריך שיהיה נאמן וחזק בעבודה, ועל זה נאמר (קהלת ח, ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע. וכבר ידעת מה שפי' לעיל בענין רע.

וכן אם פרץ איזה גדר מגדרי רבותינו, אפשר שיטמאוהו, שהגדרים שגדרו רבותינו ז"ל הם כדי שלא לתת מקום לחיצוני שיכנס פנימה לקדש, ואם יפרוץ גדר ישכנו נחש, שעל ידי הפרצה שפרץ נתן לו מקום שיכנס. וכן פי' בתיקונים (יח ע"ב), שהים הוא התורה, וחול לים פי' שהוא כמו השלשלת לכלב, והמתיר השלשלת גורם לכלב שינשכנו, והוא רמז לגדרים שגדרו רבותינו ז"ל, זה לשונו שם ושמרו בני ישראל את השבת (שמות לא, טז), דא בת יחידה דאיהי שמירה לישראל בכל שבת ושבת, ומאן דמחלל לה לאו איהו נטיר מקודשא בריך הוא, ולא עוד אלא דאתמר בה מחלליה מות יומת, מאן דאעיל ברשות דילה שפחה חללה זונה, דרשות דילה איהו תחום שבת, כגוונא דתחום וגבול דימא, דאתמר (ירמיה ה, כג) שמתי חול גבול לים, ומאי ניהו (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים, ולית ים אלא אורייתא, מאן דאעבר עליה כאילו חזר עלמא לתוהו ובהו, ושבת שקילא לכל אורייתא מאן דאעבר עליה כאלו חזר עלמא לתוהו ובהו, ובגין דא קרא סמיך ליה (בראשית א, ב) והארץ היתה תוהו ובהו, דאיהו חול לים כחוליא דשלשלא לכלבא, מאן דאפיק ל[י]ה משלשלאיה גרים כמה נישוכין דיסורין דנשיך ליה, ובגיניה אמר דוד (תהלים כב, כא) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, ודא סמא"ל דאיהו תפיס בקולר שלשלא, בשבת איהו תפיס בקולר, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שתחום שבת וחול לים שניהם ענין אחד להרחיק סמא"ל, ולהרחיקו מהקדושה, ופורץ הגדר גורם לסמא"ל שישכנו.

וכן מהדברים שצריך ליזהר שלא יטמאוהו, הוא אם נדר, שיקיים נדריו לעבודת השם כמ"ש (תהלים טו, ד) נשבע להרע ולא ימיר, ואם לא קיים המצוה והפר נדרו אפשר שנטמא, כדכתיב (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ופי' במדרש פסוק זה על הנדרים, כמו שהעתקנו לשונם לעיל בפרק יד, עיין שם. ולדרך זה וחבל את מעשה ידיך הוא הברית, כמו שנתבאר בפרשת בראשית דף ח (ע"א) והעתקנו לשונו בפרק יא.

והטעם, שהפסוק אמר (במדבר ל, ג) ככל היוצא מפיו יעשה, והטעם, שכבר פרשנו שהדבור הוא רוחני דומה לזרע הגשמי, וכמו שמהברית התחתון אין להוציא זרע לבטלה אלא בנקבה, כך אין להוציא הדבור לבטלה אלא להביאו למקום העשיה שהוא הנקבה, ונמצא בזה הקול היוצא מיחד ברית הלשון עם הנקבה, ואם ח"ו לא קיים הרי הוציא זרע לבטלה, שהוא קול ודיבור היוצא מברית הלשון, ולכן גם יפגום בברית המעור בזרע לבטלה, כי עבירה גוררת עבירה.

התיקון לעון הקרי, ראשונה צריך שיטבול במקוה מ' סאה כדי לטהר עצמו מטומאת החיצונית הארורה, ואפילו מי שמקל בטבילה לענין הזווג, אין ראוי להקל בזו. וכן פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' בראשית דף נה ע"א) ובגין דבעל קרי אתי מסטרא דרוח מסאבא, בעי לאסחאה מניה לאתדכאה מניה, והא אוקמוה חבריא, עד כאן לשונו, ולעיל מזה מיירי בענין נעמה אימא דשידין דמצדה באין כל אותן העושים לבני אדם בעלי קריין.

ואם לא יהיה אפשר במ' סאה ישתדל להטיל עליו ט' קבין. ואם אפילו זה אי אפשר לו, לפחות ירחוץ מקום הטנוף, ובספר מעשה החסידים (ספר חסידים סימן קנז) כתב, שלא יחשוב בדברי תורה עד שישפשף ירכותיו במים, כן ראוי לעשות לכבוד התורה והתפלה.

ובפרשת מצורע בפרשת הזב, הביאו בילקוט תנא דבי אליהו, זה לשונו ראה אדם קרי חייב טבילה, אמר מי רואה אותי אין בכך כלום העבירו מנגד פניו, שוב ראה קרי אמר מי רואה אותי וכו', שלש פעמים, עבר על מה שכתוב (איוב לג, כט) פעמים שלש עם גבר, שהוא נעשה זב מתחלת דרכיו, שנאמר (ויקרא טו, ב) איש איש כי יהיה זב, מה תלמוד לומר איש איש, למקרה לילה, אם חזר ועשה תשובה מרפאין אותו, ואם לאו הרי הוא בחזקתו עד יום מותו, שנאמר (ויקרא טו, ג) וזאת תהיה טומאתו בזובו, עד כאן לשונו.

ובמעלות הטבילה כבר כתבנו לעיל במקומו (שער אהבה פרק יא), ואמרנו כי מסגולתה הוא להחזיר הנשמה למקומה, כי מי שהוא טמא אין לו נשמה, והפוגם הברית נשמתו מסתלקת ממנו, וכן פירש בזוהר (פ' לך לך דף צד ע"א) זה לשונו דתניא, בכל זמנא דאתרשים בר נש בהאי רשימא קדישא דהאי את, מניה חמי לקודשא בריך הוא ממש, ונשמתא קדישא אתאחידא ביה, אי לא זכי דלא נטיר האי את, מה כתיב (איוב ד, ט) מנשמת אלוה יאבדו, דהא רשימא דקודשא בריך הוא לא אתנטיר, ואי זכי דנטיר לה שכינתא לא אתפרשת מניה, אימתי מתקיימת ביה כד אתנסיב והאי את עאל באתריה, עד כאן לשונו. ועיין עוד שם להבין הדבר על מתכונתו, וכדי שלא להאריך לא העתקנו כל לשונו.

ואגב למדנו מהמאמר תיקון לאות ברית, הוא שישתדל לישא אשה בבחרותו כדי לטהר עצמו, ומטעם זה אמרו בקדושין (דף כט ע"ב) אמר רב חסדא האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר, ואי נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטנא גירא בעיניה, עד כאן לשונו.

ובתיקונים (דף פב ע"ב) אמר ועוד עץ פרי (בראשית א, יא), דא עמודא דאמצעיתא, עושה פרי, דא צדיק, אשר זרעו בו על הארץ, דא שכינתא דכל זרעין איתכללן בה. והכא פקודא דפריה ורביה למעבד איבין וזרעין, דאתמר בה (ישעיה מה, יח) לא תוהו בראה לשבת יצרה, ומאן דאתבטל מפריה ורביה כאלו אחזר להאי ארץ יבשה, ומנע ברכאן מניה כל חד לפום דרגיה, מאן דפגים לתתא פגים לעילא לאתר דאתגזר נשמתיה, עד כאן לשונו. ואי הוא פגם ולא יכול לתקן את עצמו בעת הראוי, אם יזכהו האל לבן ישתדל להשיאו אשה קודם שיבא לידי חטא. ובדור הזה צריך האדם להרחיק את בנו ולשומרו מכל דבר שאפשר שיבוא לידי הרהור חטא קודם שישא אשה.

עוד התיקון לאות ברית גם כן על ידי עסק התורה, כמבואר לעיל במאמר שהעתקנו מהתיקונים (דף סו ע"ב), וביארו בתיקונים (דף צח ע"ב) שמי שפגם בנשמה תיקונו על ידי עסק התורה בשש סדרי משנה, זה לשונו ולא עוד אלא מאן דאעיל זרעיה בנדה או שפחה או כותית או זונה כאלו מערב מה דאפריש קודשא בריך הוא, דכתיב (בראשית א, ו) ויהי מבדיל בין מים למים, דאינון מי נדה למי דכיא, דדא אסור ודא מותר, דא כשר ודא פסול, דא טומאה ודא טהרה, אלין אינון שית סדרין דאתייהבת בהון משנה לאפרשא בין טוב לרע דערב לון אדם ודרין דאתו אבתריה, עד כאן לשונו. עוד עיין בתיקון מ"ו.

ואם ישתדל לדעת שש סדרי משנה על פה מה טוב ומה נעים חלקו, שעיקר המשנה לדעת אותה על פה, שנאמר (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב (ע' גיטין דף ס ע"ב), ולא נכתבו אלא משום עת לעשות לה' (תהלים קיט, קכו), והיודעם על פה אשריו, כמו שביאר הרשב"י ע"ה בהיכלא תנינא (זוהר פ' בראשית דף מב ע"א), אמר שם שיש בהיכל עצם השמים שרפים בשש כנפים, ואמר אחר כך אלין אינון דאוקידו לאינון דלא חיישי על יקרא דמאריהון ורזא דאשתמש בתגא חלף, מאן דקרי ותאני שית סדרי משנה דא הוא מאן דידע לסדרא ולקשרא ייחודא דמאריה כדקא יאות, עד כאן לשונו.

ועיקר ידיעת המשנה הוא שישתדל לדעת אותה בפירושה, ומי שיקרא אותה בפירושה לא תשכח ממנו במהרה, וכן אמר בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א) אמר רבי תנחום כל הסובר תלמודו לא במהרה הוא שוכח. ועד"ה ידיעת התורה על פה הוא במדת הזכר, שכל זכירה הוא בזכר, וכיון שזה פגם אות הברית שהוא במקום הזכר, וירד למקום השכחה, ראוי שיתוקן על ידי זכירה לדעת תורה על פה.

וכן התורה הוא תיקון כדי שלא יבא לידי קרי, ונרמז ענין זה בזוהר (פ' וישב דף קץ ע"א) זה לשונו אמר רבי אלעזר, כד ההוא סטרא בישא אתי למפתי ליה לבר נש, יהא משיך ליה לגב אורייתא ותתפרש מניה, תא חזי דהא תנינן דכד האי סטרא בישא קיימא קמי דקודשא בריך הוא לאסטאה על עלמא בגין עובדין בישין, קודשא בריך הוא חס על עלמא ויהב עיטא לבני נשא לאישתזבא מניה ולא יכיל עליהון ולא על עובדיהון, ומאי איהו עיטא, לאשתדלא באורייתא ואשתזבא מניה, מנא לן, דכתיב (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר, מה כתיב בתריה לשמרך מאשה זרה מחלקת לשון נכריה, ודא הוא סטרא מסאבא סטרא אחרא דאיהי קיימא תדיר קמי קודשא בריך הוא לאסטאה על חוביהון דבני נשא, עד כאן לשונו לעניננו. והנה נודע כי כל כחות הקרי באים מאשה זרה, וכן פירשו בזוהר, כתיב כי נר מצוה ותורה אור וגו' לשמרך, נמצא התורה שמירה שתשמור את האדם מכחות אלו.

ובפרט מי שאינו נשוי שלא ישכב לעולם במטה לישון עד שיהא שבע מן התורה, כדאמרינן בברכות (דף יד ע"א) אמר רבי יוחנן כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן אין מבשרים אותו בשורות רעות, שנאמר (משלי יט, כג) ושבע ילין בל יפקד רע, עד כאן לשונו. וכבר נודע כי רע נקרא המוציא שכבת זרע לבטלה, כענין (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, שפירשו רבותינו ז"ל (ע"ז דף כ ע"ב) שלא יהרהר ביום וכו'. ולכן ראוי שלא לשכב עד שיקרא בתורה הרבה באופן שיהיה שבע, שכמו שהאדם שבע עצמו מהאכילה ישבע עצמו מהתורה עד אשר ילאה שלא יוכל ללמוד כאדם ששבע מרוב האכילה שלא יוכל לאכול יותר.

ומכל מקום אם עסק בתורה ביום והוא שבע ממנה, אין החיוב לו להאריך בתחלת הלילה בעסק התורה באופן שלא יוכל לקום באשמורת, והחכם עיניו בראשו ויכלכל דבריו במשפט, שיעסוק בתורה ביום עד שישבע, ובתחלת הלילה יעסוק בתורה גם כן כדי שתעלה הנשמה על ידי הבל התורה, אבל לא לשבעה, כדי שלא יבטל מלקום באשמורת שהוא עיקר עסק התורה כמו שנאמר (איכה ב, יט) קומי רוני בלילה, וכמו שפי' לעיל (פ"ז).

עוד התיקון לאות הברית הוא ליזהר בכל מדות שאדם נקרא בהם צדיק, שהם תלויים במדת צדיק העליון. והאחד מהם הוא שישתדל לקום בחצות לילה, או מחצות לילה ואילך, לעסוק בתורה, וישתדל לחבר לילה ביום על ידי התורה כנגד מה שהפריד ביניהם, שהקם בחצות נקרא צדיק כדפי' בפרשת אמור (דף צ ע"א) והעתקנו לשונו לעיל (פ"ז), וביאר שם שטרף נתן ליראיו (תהלים קיא, ה) נאמר על העוסקים בתורה מחצות לילה ואילך, והטעם שהם משתתפים עם מדת יראה.

וכן ביאר בזוהר (פ' מקץ דף קצד ע"ב) שפסוק רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו (תהלים קמז, יא) נאמר על הקמים מחצות לילה ואילך, וקושרים לילה ביום כדי לקבל חוט של חסד, זה לשונו למיחלים לחסדו, הוי אימא אינון דמשתדלי באורייתא בליליא ואשתתפו בהדי שכינתא, וכד אתי צפרא אינון מחכאן לחסדו וכו', עיין שם.