שער הקדושה · פרק יא · חלק ב
ועוד במעלת השתיקה, מה שאמר התנא (אבות פ"ג מי"ג) סייג לחכמה שתיקה, פי' כי כשם שמעשרות סייג לעושר - שכדי להשיג עושר צריך שיעשר, כדפי' (שבת דף קיט ע"א) עשר תעשר (דברים יד, כב) עשר בשביל שתתעשר, וכיוצא בזה שאר סייגים הנזכרים במשנה הוא על דרך זה, כן להשיג האדם חכמה אי אפשר לו כי אם על ידי קניית מדת השתיקה, וכן פי' רבותינו ז"ל (שהש"ר א, כא) כי תלמיד חכם המדבר דבר בטלה כנגדו דברי תורה יוצאים ממנו, והעתקנו לשונם בפרק הבא. ועל דרך זה אפשר לומר כי הטעם הוא, כי על ידי שותקו מתעלם מפעולות שש קצוות שהם קול ודבור, ועולה למקום השתיקה שהוא המחשבה סוד החכמה, וכמ"ש (מנחות דף כט ע"ב) שתוק כך עלה במחשבה.
ועוד בטעם הענין, כי כיון שהאדם שותק עושה עצמו מרכבה למקום השתיקה, ויזכה שיושפעו לו סודות התורה שהם בשתיקה דלא אתמסרו לגלאה, כמו שאמרו בזוהר כמה פעמים (פ' אמור דף קה ע"ב). ואחד מן מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם הוא במיעוט שיחה וכו' (אבות פ"ו מ"ו).
ורבותינו ז"ל במדרש ילמדנו אמרו על ענין ותדבר מרים ואהרן (במדבר יב, א), זה שאמר הכתוב (משלי י, יט) ברוב דברים לא יחדל פשע חושך שפתיו משכיל, מי שחושך שפתיו מלדבר בחבירו משכיל. אמר רבן גמליאל כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. אמרו רבותינו שני דיקולוגין (פירוש מליצים) היו עומדין לפני אדריאנוס, היה אחד מהם מלמד על הדיבור שהוא יפה ואחד מלמד על השתיקה, אמר לו האחד, מרי אין טוב מן הדיבור, אלולי הדיבור היאך הכלות מתקלסות, והיאך היה משא ומתן בעולם, והיאך הספינות פורשות בים. מיד אמר לו לאותו שהיה מלמד על השתיקה שהיא יפה, מיד בא לדבר, עמד אותו שהיה מלמד על הדיבור וסטרו, אמר לו המלך למה סטרת, אמר לו מה אני למדתי מן הדיבור על הדיבור וזה בא ללמד משלי על שלו. אמר שלמה לא אמר הקדוש ברוך הוא שתעלים פיך ותהא יושב ושותק כחרש, אלא וחושך שפתיו מלהסיח בחבירו, תן דעתך שלא תענש. אין לך גדול מאהרן ומרים, הבאר עולה ומשקה את ישראל בזכות מרים, וענני כבוד מקיפין את ישראל בזכות אהרן, וכיון שנתנו רשות בפיהם והסיחו במשה, לא שתקתי להם, עד כאן לשונו.
ולכאורה המאמר הזה חולק על דברי רבי יצחק שהעתקנו בפרק הקודם שאמר (חולין דף פט ע"א) מה אומנותו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו כאלם, שנאמר (תהלים נח, א) האמנם אלם צדק וגו', והמאמר הזה אמר שענין השתיקה הוא חושך שפתיו מלהסיח בחבירו, הא כל השאר מותר לו לאדם להאריך לשונו בענייני קנינו ומשאו ומתנו וכיוצא.
ויש לומר שכאשר נדקדק דבריו שאמר לא אמר הקדוש ברוך הוא שתעלים פיך ותהא יושב ושותק כחרש אלא וחושך שפתיו וגו', נמצאהו איש שלומנו ואינו חולק כלל על דברי רבי יצחק.
והענין, כי מדרש ילמדנו בא לפרש פסוק ברוב דברים לא יחדל פשע וחושך שפתיו משכיל, כי אי אפשר לפרש שיהיו דברי שלמה מן הקצה אל הקצה, ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושך שפתיו על השתיקה הגמורה שהוא קצה האחרון, אלא וחושך שפתיו הוא המדה הבינונית שחושך שפתיו מלדבר בחבירו. ומלת חושך שפתיו, נראה שאף על פי שיש בהם מקצת תועלת לדבר מכל מקום יותר טוב שלא ידבר, שהרי מרים נתכוונה לשם שמים לפרות ולרבות, כמו שהעתקנו מאמר ספרי לקמן, ואפילו הכי נענשה, והיינו חושך במקום שיש לדבר. ומכל מקום השכל נותן שאם הוא מוכרח לדבר בענייני מקח וממכר שידבר, ולכן אמר לא אמר הקדוש ברוך הוא שתעלים פיך ותהא יושב ושותק כחרש, שיאמר האדם הואיל וברוב דברים לא יחדל פשע והפשע הוא ודאי שמדבר על חבירו וכיוצא, אשב כחרש כדי שלא אבא לזה ואחדל מלישא ומליתן עם בני אדם, ולזה בא שלמה ואמר וחושך שפתיו שהוא מלהסיח בחבירו, לתקן מה שאמר בראש הפסוק ברוב דברים לא יחדל פשע, לזה יקרא משכיל, שיש לו שכל לדבר במקום הראוי לדבר, וגובר שכלו על יצרו ומונעו ממקום שאין ראוי לדבר. ועוד אפשר שיקרא משכיל כי הדיבור הוא במקום הנקבה, ולמעלה ממנה הוא (תהלים פט, א) משכיל לאיתן האזרחי וכו' כדפי' בסבא (פ' משפטים דף קי ע"א - ע"ב), ומה שבין זכר לנקבה הוא, כי הדברים הם תלויים בו בשכל, בהעלם, ובנקבה הם בדבור, ר"ל בגילוי, וכיון שיקרא משכיל אשריו, שהוא מאותם שעליהם נאמר (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, כמו שהאריכו בתיקונים כתיבת יד, דכל רז לא אניס להו.
ויש חלוקה ג', והיא השתיקה בדברים שאין אדם מדבר בחבירו, כענין להאריך הדיבור בספורי המלכים ומשלי הדיוטות, וכיוצא בזה להאריך הדיבור במה שאינו הכרח גמור למשאו ולמתנו, שמאחר שאין בהם תועלת אין צ"ל חושך כדפי', ובודאי שאסור, שנאמר (קהלת א, ח) כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר כדפי' לקמן. והחלוקה הזאת הזכירה שלמה המלך ע"ה בפירוש בפסוק (משלי יז, כז) חושך אמריו יודע דעת, ופירש החסיד ז"ל שחושך אמריו הוא שיש לו צורך לדבר, ואפילו הכי חושך עצמו כמו שהעתקנו לשונו לעיל, וסמך לזה הפסוק (שם יז, כח) גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון, ובודאי מלת מחריש ואוטם אי אפשר לפרשם מחריש או אוטם שפתיו מלדבר בחבירו, כי זה לא נזכר בפסוק, ואם היתה זו הכוונה מה לו לשלמה המלך ע"ה לכפול דבריו הרי כבר נאמרו לעיל מזה וחושך שפתיו משכיל, אלא ודאי בא ללמדנו ענין מה שאמר רבי עקיבא במשנה סייג לחכמה שתיקה, כי אפילו במה שנוגע לצרכי עצמו צריך לשתוק, ופי' שלא יאריך בדיבורו והדבר שיראה בעיניו שיש פנים לדברה ופנים שלא לדברה שאינה הכרח כל כך יותר טוב שלא ידבר, והיינו מה שאמר במדרש מלה בסלע משתוקא בשתים, והטעם כי מדת השתיקה היא במדת החכמה כדפי', והיינו (משלי יז, כח) אויל מחריש חכם יחשב - שאחז במדת החכמה, וכמו שהארכנו לעיל בסוד הדבור. אבל מי שמאריך דבריו בענייני העולם, הוא אוחז במלכות המנהגת העולם ששם דיבור, דהיינו עשרה קבין שיחה ירדו לעולם ט' נטלו נשים (קדושין דף מט ע"ב), והיא בחינת שכינה מקננת באופן (ע' ת"ז דף כג ע"א), שלא יחכם.
ויש בחינת הדבור הפגום כנגד העשיה ששם הקליפות, כגון לשון הרע ורכילות ודברים בטלים וכיוצא, ולכך נאמר (קהלת י, ח) פורץ גדר ישכנו נחש, שהוא פרץ גדרי חומות הלשון, כמו שהנחש עומד לעולם בין הגדרים ופרץ גדרו של עולם, כדפי' ז"ל (במ"ר יט, ב) אמר ר"ש בר נחמני שאלו לנחש ואמרו לו למה אתה מצוי בין הגדרות, אמר להם לפי שפרצתי גדרו של עולם, אמרו לו למה לשונך על הארץ, אמר להם הוא גרם לי שאמרתי לשון הרע על בוראי, ומה היה לשון הרע שאמר, אמר ר"י דסכנין בשם ר"ל הנחש הראשון היה מסיח כבני אדם, כיון שלא היו אדם וחוה מבקשין לאכול מאותו אילן התחיל לומר לשון הרע על בוראו, אמר להם מהאילן הזה אכל הבורא וברא את עולמו וצוה אתכם שלא תאכלו ממנו כדי שלא תבראו עולמות כמותו. מה עשה הקדוש ברוך הוא קצץ רגליו, וכרת לשונו שלא יהא מסיח. שאלו לנחש מה אתה נהנה כשאתה נושך, אמר להם עד שאתם שואלין לי שאלו לבעל לשון הרע, דכתיב (קהלת י, יא) אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון, מה הוא נהנה כשיאמר לשון הרע. אמרו לו לנחש מפני מה אתה נושך באבר אחד וארס שלך מהלך בכל האברים, אמר להם ולי אתם שואלין שאלו לבעל לשון הרע שהוא אומר לשון הרע ברומי והורג בסוריא, עד כאן לשונם. נמצא בעל הלשון נמשל לנחש בכל צדדיו, נמצא שהוא יורד אל מקום הקליפות ופורץ גדרי הקדושה ונותן לחצוני ליכנס, וכמו שיתבאר עוד בחטא לשון הרע.
והעולה מכלל הפרק הזה שצריך שמירת הלשון מכל דבר הפוגם בה, אם מלשון הרע אם מנבלות ומדברים בטלים. והארכנו במעלת השתיקה, מפני שאחר שהאדם נבדל בדבורו מן הבהמות והחיות ומשתוה עם המלאכים, ראוי לקדש דבורו, כמו שאמר בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ה) כל פטפטיא בישין בר מפטפטא דאורייתא דהוא טב. ועוד אמר בירושלמי (ברכות פ"א ה"ב), אמר רבי לוי אלו הוינא על טורא דסיני בעינא ב' פיות, כי בפה שהיא ראויה לדבר דברי תורה ושבח והודאה אין ראוי שידבר בה בדברי העולם הזה, כל שכן אם יהיה דבר הפוגם.
ולא נברא פה האדם אלא שיעסוק בה בתורה, כדגרסינן בפרק חלק (סנהדרין דף צט ע"ב) רבי אלעזר אומר אדם לעמל נברא, ואיני יודע אם לעמל פיהו אם לעמל אחר, כשהוא אומר (משלי טז, כו) כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא, עד כאן לשונו.
ואחד מן המחברים המדברים בדברי חסידות, מדבר יפה בענין השתיקה וראיתי להעתיק דבריו, זה לשונו ומעשה ברבן גמליאל שעשה סעודה אחת, ואמר למשרתו לתקן כמה מיני מאכלים, ונתן לו לקנות צרכי הסעודה, הלך המשרת וקנה כמה לשונות ועשה מהן מקצתן צלויים ומקצתם מבושלים, מקצתם רכים ומקצתם קשים, הביא לפניהם מבושלים וחזר והביא הצלויים, הביא לפניהם הרכים וחזר והביא לפניהם הקשים. קרא רבן גמליאל למשרת אמר לו מה ראית לעשות כך, כי יש מהן קשים ויש מהן רכים וגם צלויים ומבושלים, אמר ליה להודיעך כי כולם הם ביד הלשון, כי לפעמים היא טובה ורכה ולפעמים היא רעה או קשה, אם רוצה אדם יעשה בה טובות, ואם רוצה אדם יעשה בה רעות.
ומעשה היה במלך אחד שהיו לו כמה יועצים וחכמים ונבונים וידועים, פעם אחת ראה המלך שהיה אחד מהם שהיה החכם שבהם, והיה יושב ודומם ושותק, אמר לו המלך מה הוא זה שאתה מרבה בשתיקה, אמר לו כי בחנתי בדברים ומצאתי שהם נחלקים לארבעה חלקים, האחד כלו נזק, והב' נזק מצד זה ותועלת מצד זה, השלישי לא נזק ולא תועלת, הרביעי כולה תועלת. האחד כגון בני האדם הרגילים לקלל את בני האדם, הב' בשבח אדם אחד לקבל ממנו תועלת, ובאותו השבח הוא מבאיש את שונאו, ומזיק לו לאותו שמשבחו. השלישי לא נזק ולא תועלת כגון אותם שרגילים לדבר דברים בטלים ודברי הבלים, כי איך נבנה בית פלוני, וכך הוציא עליו, וסיפורי מלכים ושרים, וכך וכך. הרביעית, כגון תורה ונביאים, שחיים תלויים בחיים.
ויש מחכמי תורה המחלקים אלו ד' על ה' חלקים, אחד מצוה בה, ב' נזהר ממנו, שלישית נמאס, ד' נאהב, ה' מותר, א' מצוה, כגון לדבר דברי תורה ויראת השם. ב' נזהר ממנו, כגון עדות שקר ורכילות וניבול פה. שלישית נמאס, שאין בו לא עבירה ולא תועלת ברוב דברים, כגון לדבר במה שנעשה כבר, מנהגי המלכים, וכמה דברים מענייני העולם הזה. ואף על פי שאמר החכם שבזה אין עבירה ואין תועלת, אמר חכם אחר יש בו עבירה ואין בו תועלת. ד' הנאהב, הוא אותו שמדבר בשבח מעשים טובים ומגנה המעשים הרעים, ומשבחים הצדיקים שיטיבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם, ולגנות הרעים כדי שיתגנו וימאסו בעיני בני אדם וימחה זכרם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו במנהגם. ה' המותר, הוא דבור של סחורה ופרנסה לדבר מענין מלבושים ומענין אכילה ושתיה ושאר צרכיו, ומי שממעט דבריו אפילו בזה הענין, הרי זה משובח. ולפי דברי חכמים רוב דברי העולם אין בו צורך מלדבר.
דברים שיש בהן איסור גדול לדבר, כגון ליצנות וחניפות ומספרים לשון הרע, ועל אלו הארבעה יש לכתוב לכל אחד שער בפני עצמו.
בכמה מקומות טובה השתיקה, כמו אם פגע בו מדת הדין, כגון שעשה אהרן, שנאמר (ויקרא י, ג) וידום אהרן. ואם שומע אדם חרפתו ואינו משיב זו היא מצוה גדולה ומעלה עליונה לשתוק למחרפיו. גם ירגיל אדם לשתוק בבית הכנסת, וזהו צניעותו. וזה צריך זריזות גדול לשתוק בבית הכנסת ולהמנע מלדבר אפילו בדברי תורה וקל וחומר לשאר דברים, והכל כדי שיוכל לכוין לבו לתפלה. ואם הוא יושב ושותק בין החברים וישמע דבריהם הרי טוב כשהוא שותק ושומע מה שלא ידע, וכשהוא מדבר אינו מוסיף ידיעה, אך אם הוא מסופק בדברי חכמים ישאל מהם, כי זאת השתיקה רעה היא מאד.
שלמה המלך אמר (קהלת ג, ז) עת לחשות ועת לדבר כי פעמים שהשתיקה טובה, ופעמים שהדיבור טוב. ואמר החכם כשלא תמצא את אדם שלמדך מוסר הדבק בשתיקה, פן תדבר סכלות. עבור שהלשון קל לדבר, צריך מאד להכביד את הלשון ולשמור אותו שלא תרבה בדברים, כי רוב דברים הוא כמשא, וכבדות של רוב דברים הוא כבד יותר מכבדות של רוב שותקים. אם שומע שחברו ידבר ישתוק עד שיסיים דבריו, וכן אמר שלמה (משלי יא, יג) משיב דבר טרם ישמע אולת היא לו וכלימה.
ומי שהוא רגיל בשתיקה הוא ניצול מכמה עבירות, מחירופין וגידופין, מלשון הרע, ומליצנות, משקרים, כי כשאדם נחרף ונגדף מחבירו אם הוא יענה לו יוסיף לדבר לו כפלי כפליים. וכן אמר החכם, אני שומע מדבר עלי הרע ואני שותק, אמרו לו ולמה, אמר להם אם אשיב אני למחרפי ירא אני שאשמע חירופים אחרים קשים מן הראשונים. ואמר כשהכסיל חולק עם החכם והחכם שותק תשובה גדולה לכסיל, שהכסיל מצטער בשתיקת החכם יותר משיענה לו, ועל זה נאמר (משלי כו, ד) אל תען כסיל כאולתו. ועוד יוכל אדם לגלות לו סודות כיון שאינו רגיל ברוב דברים ולא יגלה סוד, כי האדם עושה בלשונו יותר ממה שעושה בחרבו, כי האדם עומד כאן ומוסר חבירו הרחוק ממנו, למיתה, אבל בחרב אינו ממית אלא הסמוך לו. לכך נברא לאדם שתי אזנים ושתי עינים ושתי נחירים, ופה אחד, לומר שימעט דיבורו.
השתיקה יפה לחכמים קל וחומר לטפשים (פסחים דף צט ע"א), וסייג לחכמה שתיקה. ופעמים שהשתיקה רעה, כדכתיב (משלי כו, ה) ענה כסיל כאולתו, בדברי תורה, אם אתה רואה שהכסילים מגלגלים דיבוריהם על דברי תורה ענה להם להשיבם מטעותם. אם רואה אדם עובר עבירה, ימחה בידו ויוכיחו, וכבר אמר שלמה (משלי טו, א) מענה רך ישיב חימה וגו', לכן ירגיל כל אדם לעצמו שיהיו לו דברים רכים ולא יהא רגיל בדברים קשים.
ותזהר בלשונך לשומרו כאישון בת עין, שנאמר (שם כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. אם תשב בחבור, טוב שיאמרו לך דַבֵּר, גם שיחרפוך טוב שאתה שותק, ממה שתהיה מדבר ויהיו דבריך עליהם למשא.
ויזהר מאד שלא לבייש אדם ולא יצטערו בדבריו. אם ישב אצל אדם שיש לו מום בגופו שהוא מתבייש ממנו, או שיש מום בבניו ובאשתו או שיש פגם במשפחתו, יזהר מאד שלא ידבר מאותו מום או מאותו פגם אפילו אינו מדבר עליו אלא על איש אחר שיש בו מום זה, כי הוא סבור לעולם שמדבר עליו ויתבייש.
אם עשה אדם דבר של גנאי וחזר בו ועושה תשובה, גם יזהר שלא ידבר באותו ענין לפניו, או כי יאמר לו אפילו דרך שחוק היאך עשית כך, ולמה לא נזהרת ממנו, אפילו זה לא תעשה, כי אתה מביישו. אם יאמר לך אדם דברי תורה שאתה יודע כבר שתוק עד שיגמור הדבר, כי אולי יחדש בו דבר שלא ידעת מתחילה, גם יש לו הנאה שיאמר לך הדבר, ואפילו אם ידעת שלא יתחדש לך תשתוק לו עד שידבר ויגמור.
שנים שהיה להם מריבה זה עם זה, ואחר כך נתיישבו יחד, אין לשום אחד מהם לדבר אתה עשית לי כך ולכן עשיתי לך כך, ואפילו אם אין דעתו לחזור למחלוקתן, כי מתוך שיאמר אתה עשית לי כך ישיב חבירו אדרבה כל הפשיעה היתה שלך, ומתוך כך תתעורר המריבה פעם אחרת, ואפילו אם לא תתעורר המריבה יתבייש אותו שפשע.
יושב לפני חכם ושותק יש לו שכר, כגון שיכוין לשמוע. ויש שותק ויש לו עבירה, כגון שיחשוב מה אדבר לפניו כיון שאינו יודע להשיב לי כראוי הלא אינו יודע כנגדי כלום. ויזהר מאד במה שאמרו רבותינו (אבות פ"ה מ"ז) שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם, חכם אינו מדבר לפני מי שגדול הימנו בחכמה ובמנין, ואינו נכנס בתוך דברי חבירו, ואינו נבהל להשיב, משיב כענין ושואל כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת, וחילופיהן בגולם. ואמר החכם מי שמדבר בחכמה ובהשכל הוא כמלח בתבשיל, ויש חן בדבריו הנכוחים בגופו כמשבצות זהב. חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים (קהלת ט, טז), ילך אצל אדם שדבריו נשמעים וישים דבריו בפיו כדי להשמיעם, אבל הוא ישתוק.
כללו של דבר, כמו שאדם עושה דלת לפתחו, ויש לו עת לסגור ועת לפתוח, כך יסגור דלתי פיו בשתי דלתות השפתים והשיניים, והזהר מאד לפתוח פיך, ושמור לשונך כמו שתשמור כסף וזהב ומרגליות בתוך חדרך ובתוך תיבותיך, ותעשה מסגרת למסגרתו, כך תעשה לפיך.
ראה איך היו הראשונים נזהרים משיחה בטלה, שהיו משתבחין שלא היו משיחין שיחה בטלה כל ימיהם. ובזה הענין יש תקנה גדולה להתפלל בכוונה, כי רוב ביטול הכוונה בתפלה הוא בא מדברים בטלים הקבועים בלבו. גם השתיקה היא גדר גדול ליראת שמים, כי אי אפשר להיות ירא שמים בלב המרבה דברים.
ובזה נכלל הפרק הזה: