שער הקדושה · פרק יב · חלק א

אחר שפרק הקודם דברנו במעלת השתיקה, רצוננו עתה בפרק זה לבאר בענין ד' כתות שאינם מקבלות פני שכינה, שכלם תלויות בדיבור, כמו שאמרו ז"ל בסוטה (דף מב ע"א) ואמר רב חסדא ואי תימא רבי ירמיה בר אבא, ד' כתות אינם מקבלות פני שכינה, כת לצים, כת חנפים, כת שקרים, כת מספרי לשון הרע, דכתיב (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. ובזוהר לא דברו בכלל ד' כתות אלו.

והנראה דרך כלל, כי אלו פוגמים בד' אותיות אדנ"י, ולכך אינם רואים פני שכינה. ובפגם כל איזו כת שיהיה הרי הוא פוגם בכל השם, כי הד' אותיות כולם שם אחד הם. ובפגם השכינה גם סוד ידו"ד מסתלק משכינה, ונמצא קוצץ היחוד, ולכך אינו רואה פני שכינה. וסוד פני שכינה נבאר עוד לקמן.

וכאשר תדקדק תמצא כל כת פוגם באות אחת, כת לצים באות א' ובאות י' וכו', ולכן גורם רעה לו ולנפשו, מביא עליו יסורין, מטעם כי יגרע השפע העליון ממקורו, וכן מרוב המעלות יפול בשפל המעלות בגיהנם, וכן מזונותיו מתמעטין, כי משם נשפע המזון - פותח את יד"ך (תהלים קמה, טז) יוד"ך (ת"ז דף ז ע"ב), והיינו משך ידו. כת חנפים כנגד ה', מפני שעיקרה שמדבר אחד בפה ואחד בלב, ונמצא הפגם בשניהם כאחד. כת שקרים כנגד ו', שהוא"ו הוא אות אמת, כדפי' בזוהר (פ' ויחי דף רמא ע"ב) בענין (יהושע ב, יב) ונתתם לי אות אמת. כת מספרי לשון הרע כנגד ה' אחרונה, והמאמרים שנכתוב לקמן מוכיחים על זה, והיינו (ויקרא יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע וגו', ודי בזה הערה למשכיל.

ושמעתי משם המקובלים שכנגד אלו הד' כתות הם ד' חיות טמאין שפן, ארנבת, גמל, חזיר. וכנגד אלו יש ד' קליפות למעלה להעלות מעשה החוטא ולהענישו בגיהנם. ועוד שמעתי, שמי שחטא והיה מאלו הד' כתות הנזכרים, עתיד הוא להתגלגל בד' החיות הטמאות כל אחד בחיה הרמוזה ומתייחסת לו.

ובעונש המתלוצץ, אמר רבי אלעזר (ע"א דף יח ע"ב) כל המתלוצץ יסורים באין עליו, שנאמר (ישעיה כח, כב) ועתה אל תתלוצצו וגו' כי כלה ונחרצה שמעתי, אמר להו רבה לרבנן במטותא מנייכו דלא תתלוצצו דלא לייתו יסורין עלייכו, אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין, שנאמר (הושע ז, ה) משך ידו את לוצצים, ואמר רב קטינא כל המתלוצץ נופל בגיהנם שנאמר (משלי כא, כד) זד יהיר לץ שמו וגו', ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר (צפניה א, טו) יום עברה וגו'. אמר רבי תנחום בר חנילאי כל המתלוצץ גורם כליה לעולם, שנאמר (ישעיה כח, כב) ועתה אל תתלוצצו וגו' כי כלה ונחרצה שמעתי. אמר רבי אלעזר קשה הוא הליצנות שתחלתו יסורין וסופו כלה, עד כאן לשונו. הרי מבואר כמה רעה גורם לו ולנפשו ולכל העולם.

והרב רבינו יונה ז"ל כתב בשערי תשובה (ש"ג אות קעד) ה' חלוקות בענין כת לצים, זה לשונו, קשה הליצנות שלא נענש יהוא עד שנתלוצץ, ואף על פי שלא היה בלבו דופי, שנאמר (מל"ב, י, יח) ויקבוץ יהוא את כל העם ויאמר להם אחאב עבד את הבעל מעט וגו'. קשה הא הליצנות, שלא פירש הכתוב לגרש לאחד מעוברי עבירות אלא ללץ, שנאמר (משלי כב, י) גרש לץ ויצא מדון. קשה הליצנות שלא מהרה הפורענות לבא על דור המבול עד שנתלוצצו בנח, שנאמר (איוב יב, ה) לפיד בוז לעשתות שאנן וגו', נח היה לפניהם ללפיד, והיו בוזים את דבריו ומתלוצצים בו. קשה הוא הליצנות שלא מהרה הפורענות לבא על סדום עד שנתלוצצו בלוט, שנאמר (בראשית יט, יד) ויהי כמצחק בעיני חתניו, אמרו לו, שוטה, נבלים וחלילים בעיר ואתה אומר שהיא נהפכת. קשה הוא הליצנות שעליו נהרגו ארבעים ושנים איש מישראל, שנאמר (מל"ב ב, כג) ונערים קטנים יוצאים מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח וגו', וכתיב ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'. ולא נענשו סנבלט וטוביה אלא על ידי שנתלוצצו בישראל בבנין בית המקדש, שנאמר (נחמיה ב, יט) וישמע סנבלט החורני וטוביה העמוני וילעיגו לנו. וכל המתלוצץ אין למכתו רפואה, שנאמר (דה"ב לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וגו' עד עלות חמת ה' וגו'. ואפילו בקל שבקלים אין אדם רשאי להתלוצץ, שנאמר (הושע ז, ה) משך ידו את לוצצים.

וגרסינן במדרש משלי (משלי ט, יב) אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא, משל לשני בני אדם אחד עני ואחד עשיר, והיה העני אומר לו מה הנאה יש לאדם ממך, כל מה שקנית לעצמך קנית. כך הקדוש ברוך הוא אומר לחכם אף על פי שקנית חכמה לעצמך קנית, לכך נאמר אם חכמת וגו'. רבי אלעזר אומר אם חכמת בתורה כאילו אתה משמח להקדוש ברוך הוא שנתנה לך, שנאמר חכמת לך, ולזה שנתן לך חכמה. ולצת לבדך תשא, ולא לאחרים.

עוד אמרו ז"ל (מגילה כה:) כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"א, מנין אנו למדים מאליהו ז"ל, שנאמר (מל"א יח, כז) ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו וגו', אמר להם הבעל שאתם עובדים שיח לו - שמא ברא את כל האילנות, שנאמר (בראשית ב, ה) וכל שיח השדה, וכי שיג לו - שמא הבטיח את כל התחומין, כמו שנאמר (דברים יט, יד) לא תסיג גבול רעך, וכי דרך לו - שמא קרע לכם את הים ועשה בו דרך, כענין שנאמר (ישעיה מג, טז) הנותן בים דרך, אולי ישן הוא ויקץ - או שמא החיה לכם את המתים ומקיץ אותם משנתם לחיי העולם הבא, אין כל אלו המעשים אלא מעשיו של הקדוש ברוך הוא, לו נאה לעבוד ולהשתחוות יתברך שמו לעולם ועד, עד כאן.

ובענין מהות הליצנות יש בו בחינות, האחד מהם הוא הקובע עצמו בבתי קרנות לשיחה בטלה ודברים בטלים, וזה נקרא לץ, שהרי אמרו פרק ג דאבות (מ"ב) שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים וכו', ואמר שיושבים, אפילו שאינם עוסקים בדברי ליצנות, הואיל ואין ביניהם דברי תורה יקרא מושב לצים, כל שכן העוסק בשיחה בטלה, כיון שאפשר לו לעסוק בתורה אותה העת ואינו עוסק נקרא לץ.

וכתב החסיד הרבי יוסף יעבץ ע"ה בטעם הדבר, ואמר זה לשונו והטעם, כי עונש בטולה לפי גודל שכרה. שנאמר (תהלים א, א) ובמושב לצים לא ישב, ואמרו כי הראיה מסוף הפסוק (שם א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו, כאילו אמר לפי שבתורת ה' חפצו לא ישב במושב לצים שאין בו תורת ה'. ולי ראיה גמורה היא מהפסוק שהזכיר, היש ליצנות גדולה ממי שאמרו לו מנה זהובים שעה אחת, וכל שתמנה יהיה שלך, והוא מתלוצץ מהזהובים ומבזה אותם, כן הבטל מדברי תורה אחר שיודע השכר הגדול הזה אינו כי אם לץ ממש. וכן אמר החכם (אבות פ"ו מ"ב) אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, הרי קרא הבטל מדברי תורה עולב, והוא המכוון הנה. וכשגינה הנביא ישעיה את אנשי דורו שהיו בטלים מהתורה קראם אנשי לצון, שנאמר (ישעיה כח, יד) שמעו דברי ה' אנשי לצון, והיא הוראה אמתית על כל דברי אלה, עד כאן לשונו. ויש סמך לזה במסכת סנהדרין (דף צט ע"א) שאמרו בענין כי דבר ה' בזה, רבי נחמיה אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק וכו'.

ומלבד שיקרא לץ השח דברים בטלים, הוא עובר בעשה, שנאמר (דברים ו, ז) ודברת בם, וכן במסכת יומא פרק קמא (דף יט ע"ב) זה לשונם תנו רבנן ודברת בם ולא בתפלה. בם יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים. ודברת בם, עשה אותם קבע. אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים אחרים. רב אחא בר יעקב אמר עובר בלאו, שנאמר (קהלת א, ח) כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר, עד כאן לשונם.

ובפרט לומדי התורה צריכים ליזהר מאד מן הדברים בטלים, שאמרו במדרש שיר השירים (רבה א, כא) בפסוק (א, ג) לריח שמניך טובים, זה לשונו מה השמן, כוס מלא אינו מזרזף בשאר כל המשקין, כך דברי תורה אין מזרזפין בדברי ליצנות. מה השמן הזה כוס מלא שמן בידך ונפל לתוכו טיפה של מים ויצאת כנגדה טפה של שמן, כך אם נכנס דבר תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות, נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה, עד כאן לשונו.

ובכלל כת זו היא כת המשחקים בקוביא ושאר מיני שחוק, אף על פי שלא ישחקו להרויח מעות זה לזה שיש בו משום גזל, יש בו משום שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים כדפי'. וזה דומה למיני השחוק שהזכירו במסכת ע"א (דף יח ע"ב) ואמרו שהם מושב לצים, זה לשונם תנו רבנן ההולך לאיצטדינין ולכרכום וראה שם את הנחשים החברין, בוקיון, מוקיון, מוליון, לוליון, בלורין, סגלורין, הרי זה מושב לצים, ועליהם אמר הכתוב (תהלים א, א) אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו, הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה, עד כאן לשונו. ופירש רש"י בוקיון וכו', מיני ליצנות הם, הא למדת מדסמיך ליה כי אם בתורת וגו' מכלל דאזיל להני לאו בתורת ה' חפצו, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שכיון שהוא בטל מתורת ה' במיני השחוק ההם, נקראים מושב לצים, והוא הדין לשאר מיני השחוק.

ויש שהתירו לעצמם מיני השחוק בקוביות, שאומרים שהוא דבר המחדד השכל, וראיתי לגלות טעותם למען לא יתחכמו בטענות יצרם נגד תורת ה'. הא' מה שכתב רבינו יונה בספר היראה כי המדבר דברים בטלים הוא ככופר בעיקר, שאינו מאמין שמלא כל הארץ כבודו, כי המאמין שהוא עומד לפני המלך יתברך ויתעלה לא יעשה דבר נגד רצונו. ובעיני קשה לי הדבר הזה יותר מכל העבירות, כי כל שאר העבירות אם יחטא החוטא לפי שעה, פתאום הטעהו יצרו ולא שם יראת ה' כנגדו, אין עונשו כל כך, אבל זה שבשאט בנפש יושב שעה אחת או ג' שעות ולפעמים כל היום, לא יזכור ה' לנגדו, ולא יאמר בלבו לפני מי אני עומד ומשחק, עומד ומכעיס, ולא אתבושש מגדולתו ולא אפחד מדינו והוא עובר על לאו השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך, והוא שוכח את ה', ואפילו הכי עומד ומשחק, הרי הוא במזיד מבזה את ה' ואת תורתו, שיאמר בלבו אין הקדוש ברוך הוא מעניש לכת לצים, והוא כופר בדברי רבותינו ז"ל והרי הוא צדוקי, הוא דומה לאותם שנתרעם הקדוש ברוך הוא עליהם ליחזקאל הנביא שהיו עובדים ע"א בסתר והיו אומרים (יחזקאל ח, יב) עזב ה' את הארץ אין ה' רואה אותנו, ואלו עובדים ע"א בטהרה, כלומר נותנים תירוץ כאלו היה מותר לעשות בגלוי, ואין מוחה בידם, ואם אמרו רבותינו ז"ל (נדרים דף כב ע"ב) על הכועס שאין שכינה חשובה כנגדו כל שכן שיאמר על כת זו כדפי'.

ועוד שמצינו בגמרא (נדה דף יג ע"א) בענין האוחז באמה ומשתין, שאמרו לו לרבי אליעזר שהיה נראה ככרות שפכה והרי מוציא לעז על בניו שהם ממזרים, והשיב מוטב שיוציא לעז על בניו שהם ממזרים ואל יעשה עצמו שעה אחת רשע לפני המקום. וכפי זה כל שכן המשחק בקוביא שעושה עצמו רשע לפני המקום יותר מב' שעות ואפשר כל היום, הרי טענה זו מדרך השכל.

ועוד בדברי רבותינו ז"ל אמרו במסכת בבא בתרא (דף עט ע"א) אמר רב יהודה אמר רב כל הפורש עצמו מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, אש אוכלתו, שנאמר (יחזקאל טו, ז) ונתתי פני בהם מהאש יצאו והאש תאכלם. עוד שם כי אתא רבין אמר רבי יונתן כל המרפה עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם, שנאמר (משלי כא, טז) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח, ואין רפאים אלא יורדי גיהנם, שנאמר (שם ט, יח) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול וגו', עד כאן לשונו.

וכתב הר"י אבוהב ע"ה בספר מנורת המאור (אות לא), זה לשונו והמתעסק בדברים בטלים אף על פי שאין בו דיבור אסור מאבד העתים אשר יכול לעסוק בהם בדברי תורה לקנות חיי העולם הבא, ונראה מדעתו שהוא מבזה בעיניו דברי השם ושכר עולם הבא, כדגרסינן בפרק חלק (דף צט ע"א) תניא רבי מאיר אומר כל הלומד תורה ואינו מלמדה זהו כי דבר ה' בזה, רבי נהוראי אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, עד כאן לשונו.

ולא עוד אלא אפילו למי שיכול לעסוק בתורה ואינו רוצה, אף על פי שלא ידבר בדברי ליצנות, נקרא מושבו מושב לצים, כמו ששנינו בפרק ג דאבות שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים וכו'. ולא די לו שחוטא בנפשו ומאבד חיי העולם הבא ויורש גיהנם אלא שמחטיא את הרבים, שבהתעסקו בדברי שיחה בטלה מושך לב הרבים שיתבטלו עמו וחטאם תלוי בו, כמו ששנינו בפרק ה' מאבות ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו, שנאמר (מל"ב יג, ב) על חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל. וגם כן מענישין אותו בשאין מספיקין בידו לעשות תשובה שאין עונש גדול ממנו, כדגרסינן בפרק יום הכפורים (יומא דף פז ע"א) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, עד כאן לשונו לעניננו.

ואל יאמר האומר, מי הוא אשר יוכל ליזהר לשמור כל דברי רבותינו אשר יזהר עתה בזה, וכיון שאינו נזהר בשאר לא יזהר גם בזו. וגם טענה זו דחויה, כי עבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ב), ואם לא יזהר בזו יביאהו יצרו לחטוא בכל ד' כתות שאינם רואים פני שכינה, באופן שיטרד מעולם הבא, ואוי לו לאומר בפיו שאינו רוצה לראות פני שכינה כדי להשלים רצון יצרו ולהיות מכת לצים ושאר הכתות, ואם יקדש עצמו בזו בא לטהר מסייעין אותו (יומא דף לח ע"ב), ולא יחטא בשאר הכתות וינצל מהם, כמו שאמרו ז"ל (יומא דף לט ע"א) אדם מקדש עצמו מעט מקדש אותו הרבה.

והמשחקים בקוביות ושאר מיני השחוק בחגים ובמועדים, אוי לנפשם כי גמלו להם רעה, כי ימי המועדים הם ימי דין כאומרם ז"ל (ראש השנה פ"א מ"א) בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, בחג נדונין על המים. הרי שכל המועדים ימי דין, ולכן אמרו (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג) שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בתורה. והרי אמרו (קדושין דף מ ע"ב) לעולם יראה אדם את עצמו ואת העולם כאילו חציו זכאי וחציו חייב, זכה הכריע את עצמו ואת העלום לכף זכות, ואם לאו ח"ו הכריעו לכף חובה. נמצא שהחוטא אז בשחוק וקלות ראש חמור יותר משאר השנה, שמאחר שהעולם בדין, בחטא אחד אפשר שיוכרע העולם לכף חובה, ואז כל אותם העניים שימותו או יצטערו מחמת עוני הרעב והצמא כולם תלויים עליו.

ובימי המועדים מלבד שמזונות האדם תלויים, גם חיי האדם ונשמתו תלויים בדין, וכן פירש רשב"י עליו השלום על פירוש משנה זו שהעתקנו (זוהר פ' ויחי דף רכו ע"ב) שכולה מדברת על הנשמות הנדונות, עיין שם.

ולכן ראוי להרחיק כל מיני השחוק בין בחול בין בימי המועדים, כי לעולם העולם והאדם נדון, כמו שהעתקנו מאמרי רשב"י עליו השלום (פ' ויחי דף רכו ע"ב - רכז ע"א) ודברי רבותינו ז"ל (ר"ה דף טז, א) בשער היראה (פי"א). ועון זה גורם יסורין וכליה לעולם, כדברי רבותינו ז"ל (ע"ז דף יח ע"ב), לכן צריך ליזהר לבל יכשל עוד, ותהיה תשובתו מקובלת בעזרת ה'.

ונראה שכל אותם הפי' שנאמרו שם (סנהדרין דף צט ע"א) בפירוש פסוק כי דבר ה' בזה, כולם בכלל ליצנות, שהרי המתלוצץ הוא המבזה הדברים כמו שאמרנו. אמר שם כי דבר ה' בזה (במדבר טו, לא), זה האומר אין תורה מן השמים. דבר אחר זה אפקורוס. ואת מצותו הפר, זה המפר ברית בשר. תניא אידך, כי דבר ה' בזה, זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אמר תורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו אמרו, זהו דבר ה' בזה, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שוה זו, זהו כי דבר ה' בזה. תניא היה רבי מאיר אומר הלומד תורה ואינו מלמדה זהו כי דבר ה' בזה. רבי נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה. רבי נחמיה אומר וכו', עד כאן לשונו לעניננו.

וכמו שאנו חייבים להאמין בכל תורת משה, כן אנו חייבים להאמין בכל דברי סופרים, ומה שאמרו במדרשות ובהגדות. ואף על פי שיראה שהוא דבר חוץ מן הטבע, יש לנו לתלות החסרון בהשגת דעתנו ולא במאמרם. והמלעיג על שום דבר מדבריהם נענש, כדאמרינן בפרק עושין פסין (עירובין דף כא ע"ב) אמר רב פפא משמיה דרבה בר עולא כל הלועג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת, וכן אמרו בגיטין (דף נז ע"א), וכן מצינו שנענש אותו תלמיד על שלגלג על דברי ר' יוחנן שאמר עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובים שלשים על שלשים אמות וכו' כדאיתא בבבא בתרא (דף עה ע"א).

בעונש כת חנפים אמרו ז"ל בפרק ערבי פסחים (דף קיג ע"ב) שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב, וזו מדת החניפות, והיודע עדות לחברו ואינו מעיד בו, והרואה ערוה בחברו ומעיד בו יחידי.

גרסינן בסנהדרין (דף נב ע"א) אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב (תהלים לה, טז) בחנפי לעגי מעוג חרוק עלי שנימו, בשביל חנופה שחנפו עדתו לקרח על עסקי לגימה חרק עלימו שר של גיהנם שניו. פרק אלו נאמרין (סוטה דף מא ע"ב) אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם, שנאמר (ישעיה ה, כ) הוי האומרים לרע טוב וגו', וכתיב בתריה (שם ה, כד) לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה יִרְפֶּה שרשם כַּמָק יהיה וגו'. ואמר רבי אלעזר כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו או ביד בנו או ביד בן בנו, מנין מחנניה בן עזור נביא השקר שהיה מתעה את ישראל, ואמר ירמיה הנביא (ירמיה כח, ו) כן יעשה ה' יקם ה' את דברך ובשביל שלא מיחה בידו אלא אמר יקים ה' את דברך, נפל ביד בן בנו, שנאמר (ירמיה לז, יג) ויהי הוא בשער בנימין ושם בעל פקידות ושמו יראיה בן שלמיה בן חנניה וגו', וקצפו השרים על ירמיהו ונתנוהו בבית הסוהר. וכל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה, שנאמר (איוב טו, לד) כי עדת חנף גלמוד, ובכרכי הים קורין לנדה גלמודה.

ובמדרש אמרו רבי שמעון בן חלפתא מיום שגברה אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים, ואין אדם רשאי לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך, ואף יהושפט היה ראוי להשפט מפני שהחניף לאחאב, והיכן החניף לו, שנאמר (מל"א כב, ח) ויאמר מלך ישראל אל יהושפט עוד איש אחד לדרוש את ה' מאתו ואני שנאתיו וגו', ויאמר יהושפט אל יאמר המלך כן, ובשביל שלא הטריף עליו אלא אמר לו אל יאמר המלך כן, אמר לו הנביא (דה"ב יט, ב) הלרשע לעזור וגומר.

ובמדרש משלי (פרשה כו) על פסוק (משלי כו, ח) כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, אמר רבי אלכסנדרי כל מי שחולק כבוד לכסיל כזורק אבן למרקוליס, עד כאן לשונו.

והמדה הרעה הזאת בתלמיד חכם יותר מגונה היא משאר העם, שנאמר (ירמיה כג, יא) כי גם נביא גם כהן חנפו וגו', ואמרו במסכת יומא (דף עב ע"ב) אמר רבה כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אין נקרא חכם, שנאמר (שמות כה, יא) מבית ומחוץ תצפנו. אביי אמר נקרא תועבה, שנאמר (איוב טו, טז) אף כי נתעב ונאלח וגו'.

ואמרו בחגיגה ובסוטה (דף מא ע"ב) שנתחייבו שונאי ישראל כליה מפני שהחניפו לאגריפס המלך, ואף על פי שהיה מלך וענו וירא שמים, כל שכן מי שהחניף את הרשעים. אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם, שנאמר וחנפי לב ישימו אף, ולא עוד אלא שתפלתו נמאסה, שנאמר (איוב לו, יג) לא ישועו כי אסרם, פירש רש"י ז"ל כשיבאו עליהם יסורין לא תועיל להם שועה, וכתיב (איוב כז, ח) כי מה תקות חנף כי יבצע וגו', וכתיב (שם) הצעקתו ישמע אל כי תבא עליו צרה. עוד אמרו שם, אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנאמר (משלי כד, כד) אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים, ואין יקבוהו אלא קללה, שנאמר (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל, ואין לאומים אלא עוברין, שנאמר (בראשית כה, כג) ולאם מלאום יאמץ.

עוד אמרו במדרש משלי (יב, כא) לא יאונה לצדיק כל און, כשהוא מתהלך בתומו, ורשעים מלאו רע, זה המדבר אחד בפה ואחד בלב והקדוש ברוך הוא קורא אותו תועבה, שנאמר (שם) תועבת ה' שפתי שקר. ועושי אמונה רצונו, זה שנושא ונותן באמונה, עד כאן לשונו.

ובעון החנופה בני אדם נופלים ביד אויביהם ושוללים את שללם, שנאמר (ישעיה י, ה) הוי אשור שבט אפי וגומ' (שם י, ו) בגוי חנף אשלחנו וגו'. ובעון החנופה הקדוש ברוך הוא שופך חמתו על הארץ וידו נטויה על הבחורים ועל יתומים ואלמנות, שנאמר (שם ט, טז) על כן על בחוריו לא ישמח ה' וגו' כי כלו חנף ומֵרַע וגו'.

קשה החנופה שהיא שקולה כנגד ע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים, ע"א מנין דכתיב (ישעיה לב, ו) לעשות חונף לדבר אל ה' תועה, ואין תועה אלא ע"א, שנאמר (ירמיה י, טו) הבל המה מעשה תעתועים. גלוי עריות מנין, שנאמר (שם ג, א) הן ישלח איש את אשתו וגו' הלא חנוף תחנף הארץ. שפיכות דמים מנין, דכתיב (תהלים קו, לח) ותחנף הארץ בדמים.

ובעון החנופה הגשמים נעצרים, שנאמר (ירמיה ג, ב) ותחניפי ארץ בזנותיך וגו' וכתיב בתריה וימנעו רביבים וגו'. ומעון החנופה שאדם עושה בעולם הזה נדון בגיהנם לעד לעולמי עולמים, שנאמר (ישעיה לג, יד) פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה וגו'.

ובסוטה (דף מא ע"ב) אמר רבי יהודה בר מערביא ואי תימא רבי שמעון בן פזי מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה, שנאמר (ישעיה לב, ה) לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע, מכלל דבעולם הזה שרי. ריש לקיש אמר מהכא (בראשית לג, י) כראות פני אלהים ותרצני, ופליגא דרבי לוי דאמר רבי לוי וכו'.

כתב הרב יצחק אבוהב בעל ספר מנורת המאור (אות מה) ז"ל כל זה אינו מדבר שישבח לו המדות הרעות שנוהג, כי בזה כבר אמרו שיש בו כמה חטאים. אבל מה שאמר מותר להחניף הוא, שאף על פי שאסור לכבד את הרשעים לפי שהם שונאי השם, כדכתיב (תהלים טו, ד) נבזה בעיניו נמאס, רצה לומר שראוי לגור באהל ה' ולשכון בהר קדשו מי שבוזה לאותו שהוא נמאס בעיני ה', שזהו הרשע, ומכבד את יראי ה' אבל לא לרשעים, ועל זה אמר החכם כי הרשעים שידם תקיפה והשעה שמחקת להם מותר לכבדם מיראתם כמו לאנשי זרוע, אבל לא מאהבתו אותם. וכן אמרו בפרקי רבי אליעזר (פרק לו) על ענין יעקב שהחניף לעשו, מכאן אמרו מחניפין לרשעים בעולם הזה מפני דרכי שלום, וסימנך מ'א'ה'ב'ה' ראשי תיבות *מחניפין *את *הרשעים *בעולם *הזה, ורצה לומר הסימן מאהבה, כדי שיהא חי לקיים מצות בוראו. אבל כל מי שיש בידו יכולת למחות ומוחה ונוקם נקמתו מהרשעים בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא כורת עמו ברית ולזרעו אחריו כמו שעשה לפנחס.

עוד בעונש המחניף אמרו ז"ל (אבות דר"נ כט, ד) כל המחניף לחברו לשם כבוד לסוף נפטר ממנו בקלות, וכיוצא בזה כתב החסיד בעל חובת הלבבות (שער יחוד המעשה פ"ה) על טענה אחת מטענות היצר, שהיצר אומר שיעשה הדברים שידעו בהם בני אדם כדי שיצא לו שם בחסידות עד שילמדו ממעשיו. והשיב שיאמר לו שאולי כשאכוין לזה במעשי לא יתכן לי מהם הרצון המכוון אליו ויעלה בדעתם שאני חנף במעשי ויהיה לריק מעשי בכוונתי בהם בלתי האלהים. ונאמר למלך אחד והיאך לא ערבה לך קריאת פלוני והיה קולו ערב ובקי בטעמים של קריאה, אמר להם והיאך תערב לי קריאתו והוא אינו קורא אותה אלא שתערב לי קריאתו וימצא חן בעיני בעבורה, אבל אם היתה זאת הכוונה לרצון הבורא בלבד היתה ערבה לי. וכן נאמר בכל מי שמכוין בתפלתו מהמתפללים בצבור ובעלי החזון בפיוטים החדשים למצוא חן בעיני אדם מבלעדי האל יתברך, שאינה מקובלת אצל הבורא, עד כאן לשונו. נמצא כי מכלל כת החנפים הוא העושה מעשה מצוה לאל יתברך ובכוונתו בשביל שיכבדוהו בני אדם.

וכתב בחובת הלבבות (ש' יחוד המעשה פ"ד) כי העושה מעשה בשביל כבוד בני אדם או מיראתם, אינו עובד לבורא אלא לבני אדם, ונמצא אינו מכיר את הבורא, וכן ענין עובד האלילים כי אינו עובד את האלילים אלא מפני סכלותו שלא הכיר את הבורא, וכתב זה לשונו ויש יתרון לעובד האלילים על החונף בד' דברים, האחד כי עובד האלילים בזמן הזה אינו מוזהר על ידי הנביא שיברר אצלו הפסד מחשבתו באותות ומופתים, אבל המחניף בתורה יש עליו טענות במה שקבל מן המצות בעבודת האלהים והאזהרה מעבוד זולתו. והב' כי עובד האלילים עובד מי שאינו ממרה באלהים, אבל המחניף עובד את מי שממרה את האלהים ומי שאינו ממרה אותו. הג' כי עובד האלילים הוא עובד דבר אחד, והחנף אין תכלית לנעבדיו. והד' כי עובד האלילים אין עניינו בסתר מבני אדם, והם נשמרים ממנו מפני פרסום כפירתו באלהים, אבל החנף אין כפרנותו נראית, ובני אדם בטוחים בו, ויתכן לו להזיקם מה שלא יתכן לזולתו, והוא הגדול שבמדוי העולם ונקרא בלשוננו חנף ויהיר ומפתה, עד כאן לשונו.

ורבותינו ז"ל אמרו במדרש (ילקוט משלי סי' תתקסא) תני רבי חייא מפרסמין את החנפים מפני חלול ה', שנאמר (משלי כו, כו) תגלה רעתו בקהל, ואומר (יחזקאל ג, כ) ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו, ולמה הקדוש ברוך הוא נתן להם רע, בשביל לפרסם מעשיהם לבריות, שלא יארע בו דבר בשביל העבירות ויהיו קורין תגר כנגד מדת הדין, צא ולמד מדואג שהיה ראש סנהדרין, שנאמר (שמ"א כא, ח) אביר הרועים אשר לשאול, ובשביל שהיה בו מדה של לשון הרע פרסמו הכתוב, עד כאן לשונו.

ובספר מנורת המאור של הרב רבי ישראל ע"ה כתב וזה לשונו והמחניף הוא יותר מגונה מן הגנב, שהגנב גונב הממון, והמחניף גונב דעת הבריות. והחנפים נחלקים על ג' כתות, הכת הא' הם המחניפים לבני אדם כדי שימצאו חן בעיניהם, ואינן מוכיחים אותם על מעשיהם הרעים, אלא אומרים בדין אתם עושים, ואף על פי שהם עושים מעשים רעים ושלא כדין.