שער הקדושה · פרק יד · חלק א

אחר שדברנו בפרקים הקודמים ענין ד' כתות שאינם מקבלות פני שכינה, נשאר עלינו לבאר בפרק זה ענין נדרים ושבועות התלויים בלשון, וכן כל שאר הדברים הפוגמים הדיבור.

בענין השבועות כתב בספר מנורת המאור של הר"י אבוהב עליו השלום (פ"א אות לח) זה לשונו הנשבעים בשם יתברך, רוצים לומר כי כאשר יתברך הוא אמת כך דבריהם אמת, בין עבר בין עתיד, והנשבע לשקר דומה שהוא כמכחיש את אמתת השם, ואם אדם ישבע בראש מלך בשר ודם ולא יקיים את דברו הוא בן מות, לפי שבזה כבוד המלך, ואם זה ראוי לעשות לנשבע במלך בשר ודם שבא מטפה סרוחה וסופו למות, על אחת כמה וכמה שיש לאדם לשמור את פיו ולשונו שלא יכשילהו לחטיא את בשרו לישבע בשקר במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעדי עד. וכבר ידענו מה שאירע לבני ישראל לפי שנשבעו ברבים על דבר פלגש בגבעה. וגם כן הרעב שהביא השם לארץ בעד שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (במ"ר ה, ג). ואנו רואים שלא נכתב עונש מפורש באזהרות שבעשרת הדברות רק בעבודת אלילים ובלא תשא, וכל כך מורגלים בני אדם בדבר הזה, שעוברים עליו קצתם מאה פעמים ביום בלי שום הנאה שמקבלים.

ולפי שאין בני אדם בקיאים בחומר השבועה ובחומרתה הגדולה, יבואו לסמות עיניהם ולישבע בשקר, על כן התקינו רבותינו שבית דין שבכל זמן יודיעו לנשבע חומר השבועה ודינה בלשון שיבינהו כדי לגלות אזנו ואולי יירא ויסתלק מן השבועה, כדגרסינן במסכת שבועות (דף לח ע"ב) תנו רבנן שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה, אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות כ, ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וכל העבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו, שנאמר (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואין בשרו אלא קרובו, שנאמר (ישעיה נח, ז) ומבשרך לא תתעלם. וכל העבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם כלו, שנאמר (הושע ד, ב) אלה וכחש וכתיב (שם ד, ג) על זאת תאבל הארץ. וכל העבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין לו שנים או שלשה דורות, וכאן נפרעים ממנו לאלתר, שנאמר (זכריה ה, ד) הוצאתיה נאם ה' ובאה אל בית הגנב, הוצאתיה לאלתר, ובאה אל בית הגנב - זה שגונב דעת חבירו, שאין לו ממון אצלו וטוענו ומשביעו, ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו. ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו וגו', הא למדת דברים שאין אש ומים מכלה אותם שבועת שוא מכלה אותן.

ועוד מצינו שהוקש עון שבועת שוא לחילול השם, כמו שנאמר (אבות פ"ה מ"ט) חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חילול השם. ועוד גרסינן בספרי (ויקרא יט, יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (שמות כ, ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, יכול אין חייבין אלא על שם המיוחד בלבד, מנין לרבות כל הכנויין, תלמוד לומר בשמי, כל שם שיש לי. וחללת את שם, מלמד ששבועת שוא הוא חלול ה'. וגרסינן במדרש תנחומא כל המועל בשבועות כופר בהקדוש ברוך הוא, ואין לו מחילה לעולם, שנאמר (שמות כ, ז) כי לא ינקה, עד כאן לשונו. וקצרתי דבריו אל המצטרך לכוונתינו, כדי שלא להאריך.

עוד גרסינן במדרש רבה (ריש פרשת מטות) זה לשונו (במדבר ל, ג) איש כי ידור נדר לה', הדא הוא דכתיב (ירמיה ד, ב) ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם לישבע בשמי, אפילו באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי, אלא אם כן יהיו בך כל המדות האלו, את ה' אלהיך תירא - שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים, אברהם איוב ויוסף, אברהם דכתיב (בראשית כב, יב) כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, איוב דכתיב (איוב א, א) איש תם וישר ירא אלהים. יוסף דכתיב (בראשית מב, יח) את האלהים אני ירא, הוי את ה' אלהיך תירא. ואותו תעבוד, אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת, לכך נאמר ואותו תעבוד. ובו תדבק, וכי יכול אדם לידבק בשכינה והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה, ועושה לו פרקמטיא, ומהנהו מנכסיו, והוא שנאמר עליו ובו תדבק. אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי לישבע, ואם לאו אין אתה רשאי לישבע. מעשה בינאי המלך שהיו לו ב' אלפים עיירות וכלם נחרבו על שבועת אמת, כיצד אומר אדם לחבירו בשבועה שאני הולך ואוכל כך וכך במקום פלוני, ואשתה כך וכך במקום פלוני, והיו הולכין ומקיימין שבועתן, ונחרבו, ומה הנשבע באמת כך הנשבע בשקר על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו.

ובפסוק לא תשא (שמות כ, ז) פירשו במכילתא זה לשונם לא תשא למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא יט, יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, אין לי אלא שלא ישבע, מנין שלא יקבל עליו לישבע תלמוד לומר (שמות כ, ז) לא תשא את שם ה' אלהיך, עד שלא קבלת עליך להשבע הריני לך אלהיך, משקבלת עליך להשבע הריני לך לדיין, שנאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא, אי אפשר לומר לא ינקה שכבר נאמר (שמות לד, ז) ונקה, ואי אפשר לומר ונקה שכבר נאמר לא ינקה, אמור מעתה מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, עד כאן לשונם.

ולפי הפשט לא תשא פירושו, שלא ירגיל האדם לישא שם שמים בפיו לשוא, כענין (תהלים טז, ד) ובל אשא את שמותם על שפתי, וכן פירש הרמב"ן ע"ה.

ובתיקונים (דף קיח ע"א) בחומר עון שבועות אמרו זה לשונם אבל אחרנין דנפקין מפומייהו הבלים דשבועה, עלייהו איתמר (משלי ז, כו) כי רבים חללים הפילה, ואלין אתקריאו חללים דמחללים שם ה' ונפקין הבלים מפומייהו, וכן אלו דדבורם לשקרא ואומאה לשקרא ודכרין שמיה למגנא ולשקרא, בההוא שמא דנפקין לבטלא ולשקרא בנין לון בניינין דבטלין לון מעלמא, הדא הוא דכתיב (ירמיה ב, ל) לשוא הכיתי את בניכם, ווי לון לבני נשא דנפקין מפומייהו מלולין ואומאין דשקרא, טב לון דלא ייתון לעלמא, קמו חברייא כלהו ואמרו רחמנא לישזבן רחמנא לישזבן, עד כאן לשונם. גם בזוהר (פ' יתרו דף פז ע"ב, צא ע"ב) בפירוש הפסוק, האריכו בחומר העון, ולא נעתיק לשונו כדי שלא להאריך.

ובספר טעמי המצות להחכם רבי יצחק בן פרחיה ע"ה פירש בחומר השבועה במצות לא תשא זה לשונו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, שהנשבע לשקר קוצץ ומפריד החתן מעל הכלה, וזהו לא תשא ותגביה ה' מעל אלה"יך, ומפני שהנשבע לשקר פגם במדה זו השביעית לכך ענשו חמור כל כך וכלתו את עציו ואת אבניו, ולכך סמיך ליה (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, שהשבת הוא הזכר וצריך לקדשו ולא להפריד ח"ו. עוד כתב, שהנשבע כאלו נוטל חפץ ברית העליון בידו, והעד (בראשית כד, ב) שים נא ידך תחת ירכי, ואם ח"ו נשבע לשוא ולשקר קוצץ ומפריד.

עוד שמעתי בשם המקובלים, שבפסוק לא תשא יש י"ז תיבות, כמנין טו"ב וכמנין ידו"ד במ"ק וכמנין תורה וכמנין שבעה, לרמוז שהנשבע לשקר נעקר מטוב העולם הבא ומן השאר האמורים, ומן השביעיות הרמוזים בשבועה, ששבעה חסר כתיב ונקוד שבועה הרי ס"ו כמנין אדנ"י והכולל.

ובכלל ענין השבועה ליזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה, שהמזכירו לבטלה חייב נדוי (נדרים דף ז ע"ב), והוא בכלל לא תשא כדפי'. והנזהר בזה יש לו שכר גדול בעולם הבא, כדכתיב (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה, ופירשו בנדרים (דף ח ע"ב) אלו בני אדם שיראים להוציא שם שמים לבטלה, עד כאן לשונם. ופירוש שמש צדקה נתבאר בשער היראה פרק יג.

גם בכלל השבועה שלא יושיט ידו בזקנו וישבע, שהיא שבועה, וכן פירש באדרת נשא (דף קלא ע"א בסופו) זה לשונו ומאן דאושיט ידיה בדיקניה לאומאה, כמאן דאומי בתליסר תקוני דיקנא, עד כאן לשונו. גם יזהר מלישבע באמת, כי ידו"ד נקרא אמת שנאמר (ירמיה י, י) וידו"ד אלהי"ם אמ"ת. וכן יזהר מלישבע חי נפשי, כי הנפש חלק אלוה ממעל ונמצא כנשבע בשם.

עוד כתיב בספר החסידים (סימן תטז, וסימן תתרצא) שאל יאמר כך אזכה לחיי העולם הבא, אם לא שכך הוא. עוד כתוב שם (סימן תך) שבזמן הזה אין לישבע לקיים המצות, כי השטן יקטרגו ולא יקיים שבועתו, ויש סמך לדבר ממאמר מדרש רבה (ריש פ' מטות) שהעתקנו לעיל שאמר (דברים י, כ) את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד וגו' אם יש בך כל המדות תשבע.

ובענין עון נדרים, אמרו במסכת נדרים (דף כ ע"א), תניא לעולם אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות. עוד גרסינן שם (דף כב ע"א) בר ברתיה דרבי ינאי סבא אתא לקמיה דרבי ינאי רבה, אמר ליה אלו הוה ידעת דפתחי פנקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת. ועוד אמר לקמיה מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא, יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא (משלי יב, יח). עוד שם כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב, אלא לשון חכמים מרפא. עוד שם תניא רבי נתן אומר הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב קרבן וכו', והמקיימו שאינו נשאל על נדרו כאלו הקריב על אותה במה וחייב משום שחוטי חוץ.

עוד שם אמר שמואל, הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע, אמר רבי אבהו מאי קראה, וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא (דברים כג, כג), ויליף חדלה חדלה, כתיב הכא וכי תחדל לנדור, וכתיב התם (איוב ג, יז) שם רשעים חדלו רוגז, עד כאן לשונו.

ובפרק י' (נדרים דף עז ע"ב) גרסינן, תני רב דימי אחוה דרב ספרא, כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא חוטא, אמר רב זביד מאי קראה וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, הא לא חדלת איכא חטא, עד כאן לשונו.

עוד שם אמרו במסכת שבת (דף לב ע"ב) תניא רבי נתן אומר בעון נדרים אשתו של אדם מתה, שנאמר (משלי כב, כז) אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, שנאמר (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, ואלו הן מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו, עד כאן לשונו לעניננו. והטעם לזה, מפני שנדרים באימא עילאה, כדפי' ברעיא מהימנא, וצריך לקיים נדרו ולהביאו למקום המעשה שהיא השכינה, ואם חס ושלום לא קיים הרי החטא בבנים ובאימא תתאה, ולכן אשתו מתה.

ובמדרש קהלת (רבה ה, ג) פירשו פסוק זה על פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים. ואגב נעתיק חומר עון הנדרים מה שנתבאר לעיל מזה (קה"ר ה, ב) בפסוק טוב אשר לא תדור, זה לשונו אמר רב הונא מעשה באחד שנדר ולא שלם, ופירש בים הגדול וטבעה ספינתו בים ומת. אמר רבי שמואל כל מי שהוא נודר ואינו משלם גורם לעצמו שתמות אשתו, דכתיב (בראשית מח, ז) ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל. וכן פירש בזוהר (פ' וישלח דף קעה ע"א) ואיתענש יעקב על נדרא דלא שלים, ודא קשיא ליה ליעקב מכל עאקו דעברו עליה, ומנא לן דבגיניה דיעקב הוה, דכתיב מתה עלי רחל, עלי ודאי, על דאחרתי נדרי, עד כאן לשונו.

עוד שם במדרש, אמר רב שמואל בר רב יצחק, כל הנודר ואינו משלם גורם לבא לידי עבירה, ע"א גילוי עריות ושפיכות דמים, וכלם למדים מיעקב, ע"א דכתיב (בראשית לה, ב) הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם, גילוי עריות דכתיב כי טמא את דינה אחותם, שפיכות דמים דכתיב (שם לה, כה) ויקחו שני בני יעקב וגו', ולשון הרע דכתיב (שם לא, א) וישמע את דברי בני לבן. אמר רבי מנא כל הנודר ואינו משלם גורם מיתה לעצמו, שנאמר (דברים כג, כב) כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך. ואמר רבי אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, אין מיתה בלא חטא שנאמר (יחזקאל יח, כ) הנפש החוטאת היא תמות, ואין יסורין בלא עון, שנאמר (תהלים פט, לג) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם.

אל תתן את פיך לחטיא את בשריך, רבי יהושע בן לוי פתר קרייה בפוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים, ואל תאמר לפני המלאך זה החזן כי שגגה היא - תהא אנא בי, למה יקצוף האלהים על קולך - על אותו הקול שאמרת, וחבל את מעשה ידיך - מיעוט מצות שביד אותו האיש הקדוש ברוך הוא מכניס בהם מארה ומאבדן ממנו, עד כאן לשונו.

ובמדרש (ויקרא רבה פרשת ערכין) הובא מאמר זה של רבי שמואל בר נחמני שאמר שכל מי שנודר ומשהה נדרו סוף בא לידי ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע, והוכיח כל זה מיעקב כאמור במאמר, אמנם אמר שם אמר רבי שמואל בר רב יצחק כל מי שנודר ומשלם יש לו שכר על הנידר ועל השילום, שנאמר (תהלים עו, יב) נדרו ושלמו לה' אלהיכם, ומי שנודר ומשהה נדרו גורם מיתה לעצמו, דכתיב (דברים כג, כב) כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך, ממך נפרעין ולא מממונך, אמר רבי אמי אין מיתה בלא חטא, עד כאן לשונו לעניננו.

ונראה לי כי סוף הפסוק והיה בך חטא, יובן על דרך שפירשו בזוהר (פ' אחרי מות דף עה ע"ב) ולא יראה בך ערות דבר (דברים כג, טו), ופי' לעיל (פי"א) שהכוונה שהחטא ההוא מתרשם בו בגופו ממש, עד"ז ידרשנו שפי' ז"ל במיתה, מפני שהדיבור עושה הויה ממש בו בגופו שנרשם בו החטא, וזה שנאמר והיה בך בעצמך החטא, ולכך נפרעים ממך.

ובלי ספק שמה שאמר שהנודר ומשלם יש לו שכר על הנדר ועל השילום, היינו בנדרי מצות או הקדש או תורה, והכי דייק קרא דקאמר לה' אלהיכם, ועוד קאמר קרא "כל סביביו", כי לא ניתן הנדר או השבועה אלא למי שהוא ירא שמים שהוא סביב הקדוש ברוך הוא כענין (תהלים נ, ג) וסביביו נשערה מאד, שפי' רבותינו ז"ל (יבמות דף קכא ע"ב) מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וכן מוכיח מהמאמר שהעתקנו לעיל ממדרש רבה (פ' מטות).

עוד גרסינן במדרש איכה (רבתי ב, יד) בפסוק (איכה ב, י) ישבו לארץ, אמר רבי אלעזר אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, שעל ידי פרשת נדרים נהרגו סנהדרי גדולה של צדקיה וכו', ושאר המעשה יעויין שם שלא להאריך, וכן הובא המעשה הזה בנדרים (דף סה ע"א), ויש ביניהם חלוק מועט.

וכתב רבינו יעקב (יורה דעה סימן רג) שאם פוסקים צדקה ברבים וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר, ומיהו אם מצוה דגופיה ומחייב ביה ורמי עליה כההיא דאומר אשנה פרק זה ואשנה מסכת זו, וירא שמא יתרשל בדבר ויש בידו לקיים הדבר, שרי ליה למנדר לזרוזי נפשיה. דאמר רב גידל מנין שנשבעין לקיים המצוה, שנאמר (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. וכל שכן היכא דרגיל דמשתלי ועבר על אחת ממצות לא תעשה, או מתרשל בקיום מצות עשה, דשרי ליה למינדר ולאשתבועי להחמיר על עצמו לשמור לקיים המצות, ועל זה אמרו חכמינו ז"ל (אבות פ"ג מי"ג) נדרים סיג לפרישות. אבל מכל שאר נדרים צריך האדם להתרחק מאד, עד כאן לשונו. וכבר כתבנו לעיל שאין ראוי להשבע ולידור אפילו לקיים המצוה אלא אם כן יהיה אדם ירא שמים שיקיים נדרו.

ובמדרש בראשית רבה בפסוק (בראשית כח, כ) וידר יעקב נדר לאמר, פירשו שמותר וטוב לו לידור בעת צרה לעשות מצוה וכיוצא, זה לשונו וידר יעקב נדר לאמר, כתיב (תהלים סו, יד) אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי, אמר רבי יצחק הבבלי ודבר פי בצר לי - שנדר מצוה בעת צרתו, מהו לאמר, לדורות, כדי שיהיו נודרין בעת צרתן. יעקב פתח בנדר תחלה, לפיכך כל מי שהוא נודר לא יהיה תולה הנדר אלא בו, אמר רבי אבהו כתיב (תהלים קלב, ב) אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, לאביר אברהם לאביר יצחק אין כתיב כאן, אלא לאביר יעקב, תלה הנדר במי שפתח בו תחלה, עד כאן לשונו. ומכל מקום כתוב בספר החסידים (סימן תג) שמי ששרוי בצער לא ידור, אלא שיחשוב ויתיעץ קודם שיהיה הדבר שאפשר לקיימו.

ודע שכל מי שידור לקיים מצוה או לעסוק בתורה כך שעות ביום וכיוצא, אין ראוי להתיר לו נדרו אלא אם יראה לבית דין שהוא אונס גדול, ואם התירו לו ולא היה בדבר אונס גדול, מן השמים אינם מתירים לו, וזה דקדקו ז"ל באמרם (נדרים דף ח ע"א) נדר גדול נדר לאלהי ישראל, שיאמר הקדוש ברוך הוא מה מצאת בי עול כי רחקת מעלי. והוא כמשל אדם האומר למלך בשר ודם, חי ראשך אדוני שביום פלוני אביא לך דורון כך וכך, שאם לא יביאהו יתחייב ראשו למלך, אם לא שידע המלך שהיה אנוס. וענין עסק התורה או מצוה הוא ממש דורון למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, והמיקל והמתיר נדרו מקל בכבוד מלכו של עולם. ואינו כמתיר נדרי עצמו שאוכל או שלא אוכל, שהוא מצוה שישאל על נדרו, מאחר שאין בדבר מצוה.

ושמעתי מפי מורי ע"ה ענין נאות גם כן בענין נדרים, אמר שהנודר לעשות מצוה, הנה באמירתו יברא מלאך אחד אבל לא תגמר הוייתו עד שיתקיים גמר המצוה, שנודע (ע' אבות פ"ד מי"א) שהעושה מצוה אחת קנה לו סניגור אחד, והנודר ואינו משלם נדרו נמצא המלאך ההוא תלוי ועומד וצער הוא לו עד שיגמר מעשה המצוה ההיא.

והרוצה שתפלתו תהיה נשמעת ובקשתו תעשה, ישתדל להשלים נדריו, כדכתיב (תהלים נ, יד) זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני, וכן כתוב בספר איוב (כב, כז) תעתיר אליו וישמעך ונדריך תשלם ותגזר אומר ויקם. ונדרים אלו בודאי שהם נדרי שמים שמצוה לקיימם, והיינו אומרו ושלם לעליון נדריך, כי בדברי הרשות שהם למטה, מענייני העולם, אינו צודק מלת לעליון נדריך. והנה מדה כנגד מדה, כי בתפלה הוא שואל בדיבור שיעשה לו הקדוש ברוך הוא כך וכך, אומר לו תקיים אתה במעשה מה שנדרת, גם אני אעשה ואקיים שאלת פיך התלוי בדיבור, וכבר נודע מה שאמרו בזוהר כמה פעמים (פ' לך לך דף עז ע"ב) אתערותא לתתא אתערותא לעילא, שלעולם צריך להקדים התעוררות תחתון.

ובענין נדרים סייג לפרישות, ראוי למי שהוא משכיל שלא ידור דברים שצריך להתירם, אלא ידור ליום אחד או לחצי יום, כמו שמצינו (מכות דף כד ע"א) רבי יוחנן שהיה אומר הריני בתענית עד שאבא לבית, וזהו (תהלים טו, ד) נשבע להרע ולא ימיר. ואפילו לתענית שעות שיוכל להתפלל עננו, הוא כזה, שיקבל עליו מבעוד יום תענית עד כך שעות ביום, ואחר כך נמלך לגמור היום בתענית, שמתפלל עננו. ודרך המצאה זו למי שהוא חלוש שיקבל עליו תענית, ולא יצטרך לישאל על נדרו למחר, וכאשר גמר אותו היום בקדושה יקבל עליו עוד יום אחר כמו הקודם, ונמצאו כל ימיו בתשובה. אבל לא יקבל לעשות כך וכך סך תעניות רצופים, שמיד יעמוד עליו יצרו בכל יכלתו לבטלו מעבודתו, ואם יעשה האדם דבריו בהצנע וילך עם יצרו בעקבה כמעשה יעקב עם עשו יוכל ליקח את ברכתו מידו. ועל כיוצא בזה אפשר שכיון המשורר באמרו במזמור (תהלים סא, ט) כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום.

אמנם כדי שלא ישכח לקבל נדרו ליום אחר, טוב שיבקש לו חבר שיזרזהו, או שיעשה קונטרס ויכתוב שם קבלתו ויהיה עמו תמיד, כדי שיזכור עניינו. ודרך זה ראוי לכל בעל מעשה, כי כמו שיעשה התגר ספר לחשבון הוצאותיו כן ראוי שיעשה בעל תשובה ספר לחשבון ימיו אם הוציאם כראוי אם לא, ובזה יקיים (שם נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד.

עוד מסוג דרוש זה, ליזהר מהנדוים והחרמות, ובענשו של חרם האריכו בפרקי רבי אליעזר (פל"ז) תדע לך כח של חרם, בא וראה מן השבטים שקנאו על הזנות של שבט בנימין, אמר להם הקדוש ברוך הוא קנאתם על הזנות ולא קנאתם על פסל מיכה, ועל שלא היה קנאתם על פסל מיכה לפיכך הרגו בהם בני בנימין פעם ראשונה ושניה ושלישית, עד שנפלו לפני ארון ברית ה' והיו מבקשים תשובה, ונתרצה להם הקדוש ברוך הוא, והחרימו שיהיו כל ישראל הולכים אחריהם למגדול ועד קטן, שנאמר (שופטים כא, ה) כי השבועה הגדולה היתה, וכי שבועה נשבעו כל ישראל, אלא להודיעך שהחרם הוא השבועה, ואנשי יבש גלעד לא היו עמהם בקהל ונתחייבו מיתה, שנאמר (שם) אשר לא עלה אל ה' המצפה מות יומת, עד כאן לשונו.

עוד שם בפרקי רבי אליעזר רבי עקיבא אומר החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, וכל מי שהוא מפר את השבועה כאלו הפר את החרם, והמפר את החרם מפר את השבועה, וכל מי שיודע דבר ואינו מגיד החרם בא עליו ומכלה אותו ואת עציו ואת אבניו, שנאמר (זכריה ה, ד) והוצאתיה נאם ה' ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו את אבניו. תדע לך כח החרם בא וראה מיהושע בן נון שהחרים את יריחו, עד כאן לשונו.

עוד צריך ליזהר שלא יאמר אהא בנדוי אם לא אעשה דבר פלוני, שאף על פי שיקיים התנאי צריך התרה, וכן פירשו רבותינו ז"ל במסכת מכות (דף יא ע"ב), אמר רב יהודה אמר רב נדוי אפילו על תנאי צריך הפרה, מנא לן מיהודה, דכתיב (בראשית מג, ט) אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים, וכתיב (דברים לג, ו) יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה, כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שעמד עליו משה ובקש רחמים, אמר לפניו רבונו של עולם מי גרם לראובן שהודה יהודה, מיד (שם לג, ז) שמע ה' קול יהודה, עד כאן לשונו לעניננו.

עוד ליזהר שלא להגות את השם באותיותיו, כדגרסינן בפרק קמא דעבודה זרה (דף יז ע"ב) אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון, אמרו לו אמאי קא עסקת באורייתא, אמר להו כאשר צוני ה' אלהי, מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות. עליו לשריפה, שהיה הוגה את השם באותיותיו, והיכי עביד הכי והתנן (סנהדרין פ"י מ"א) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ואין תחית המתים מן התורה, אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו, להתלמד עבד, כדתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, אלא מאי טעמא איענש משום הוגה את השם בפרהסיא. ועל אשתו להריגה דלא מיחתה ביה, מכאן אמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש עליו, עד כאן לשונו.

וכתבו התוספות (דף יח ע"א ד"ה הוגה) הוגה השם, פ"ה דורשו במ"ב אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ, ורוב העולם מפרשים שהיה קורא בפירוש אותיות של שם המיוחד, כאותיות של שאר התיבות, וזה אין ראוי לעשות, כדאמרינן בפסחים (דף נ ע"א) לא כשאני נכתב אני נקרא, אני נכתב בי"ה ונקרא בא"ד, ונראה לר"י שאין להזכיר אף אותיות י"ה כמו שרגילים העולם שהרי י"ה הוא שם המיוחד, עד כאן לשונו.

להתלמד עשה כדתניא וכו', ופירש רש"י ז"ל, ומיהו הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ואפילו להתלמד יש חוש לכבוד הרב, וקרא דלא תלמד לעשות במילי אחרינתי אוקמוה, כמו נטיעת קשואין דסנהדרין (דף סח ע"א) ודמות צורות לבנה דרבן גמליאל (ר"ה דף כד ע"א). וכתבו התוספות, ונראה שלא היה כתוב בספרו "אלא מאי טעמא איענש הוגה בפרהסיא היה", ולכך הוצרך לתת טעם אחר, עכ"ל.

עוד ליזהר שלא לומר דלטוריא על ישראל, וכן אמר בילקוט (מלכים סימן ריח דף לג ע"ג) למה נמשלו ישראל לאגוז, שנאמר אל גנת אגוז ירדתי, מה האגוז הזה חלק ומי שאינו אומן לעלות מיד הוא נופל, שצריך לשמור את עצמו שלא יפול ממנו, כך כל מי שמשרת את ישראל צריך לשמור שלא יטול את שלו מתחת ידם. משה אמר (במדבר כ, י) שמעו נא המורים, ונאמר לו (שם כ, יב) לכן לא תביאו את הקהל הזה. ישעיה אמר (ישעיה ו, ה) ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, מיד (שם ו, ו) ובידו רצפה, מהו רצפה אמר ר"ש בר נחמני רצץ פה, שאמר דלטוריא על בני. אליהו אמר (מל"א יט, י) כי עזבו בריתך בני ישראל, ומה נאמר לו (שם יט, טז) ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך.

רבי יוחנן שמע לה מן הדין קרא (ישעיה יז, א-ב) משא דמשק וגו', עומד בדמשק ומכריז ערי ערוער, והלא אין ערוער אלא בתחום מואב, אלא שס"ה בתי אלילים היו בדמשק, והיו עובדין לכל אחד ואחד יומו, והיה להם יום אחד והיו עובדים את כלם, באותו לילה אמר ליה הקדוש ברוך הוא אליהו עד שאתה מקטרג לבני לך לדרכך דמשק וקטרג עליהם.

רבי אבהו ורבי שמעון בן לוי הוו עלין להדין קסרין, אמר ליה רבי אבהו לרבי שמעון בן לוי מה אנן עלין למדינתהון דמחרפיא ומגדפיא, נחת רבי שמעון בן לוי מן חמריה וספא ליה חלא ויהב ליה בפומיה, אמר ליה מהו כן אמר ליה אין הקדוש ברוך הוא רוצה במי שאומר דלטוריא על ישראל, דכתיב (שה"ש א, ו) אל תראוני שאני שחרחורת, וכתיב (משלי ל, י) אל תלשן עבד אל אדוניו, עד כאן לשונו.

ושם בילקוט (מלכים סימן ריז דף לג ע"ג) לעיל בפסוק (מל"א יט, יט) מה לך פה אליהו אמר תנא דבי אליהו, הי"ל שיאמר לפניו רבונו של עולם הן בניך בני אברהם יצחק יעקב שעשו לך רצונך בעולמך, הוא לא עשה כן אלא אמר קנא קנאתי וגו', התחיל הקדוש ברוך הוא לדבר עמו דברים של תנחומים, אמר כשירדתי לתת תורה ישראל לא ירדו עמי אלא מלאכי השרת שרצו בטובתן, שנאמר (מל"א יט, יב) צא ועמדת בהר וגו' ואחר הרעש אש, המתין לו שלש שעות עדיין עמד בדברים הראשונים ואמר קנא קנאתי, אמר לו הקדוש ברוך הוא ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך, מה שבדעתך אף אתה יכול לעשות, אמר ליה לעולם אתה מקנא וכו', עד כאן לשונו.

וטוב לאדם שילמד לשונו ללמד סניגוריא על ישראל כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש ילמדנו על גדעון שאמר (שופטים ו, יג) ואיה כל נפלאותיו, זה לשונו אמר רבי יהודה בר שלום ליל פסח היה אותו הלילה שאמר לו ואיה כל נפלאותיו, היכן הם הפלאים שעשה האלהים לאבותינו בלילה הזה והכה כל בכוריהם של מצרים והוציא משם ישראל שמחים, וכיון שלמד סניגוריא על ישראל אמר הקדוש ברוך הוא דין הוא שאגלה אני בכבודי עליו, שנאמר (שם ז, יד) ויפן אליו ה' ויאמר לך בכחך זה, אמר לו הקדוש ברוך הוא יש בך כח ללמד סניגוריא על ישראל בזכותך הם נגאלין, שנאמר והושעת את ישראל, עד כאן לשונו.