שער הקדושה · פרק יג · חלק א
בעונש כת מספרי לשון הרע, ובחלקיה. ומפני היות הדרוש ארוך בה יותר, ראינו ליחדה בפרק בפני עצמו. ואמר במדרש תנחומא (פ' מצורע א) שלשה מלכים וד' הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, ד' הדיוטות אלו הם בלעם ודואג ואחיתופל וגיחזי, את מוצא הללו מפני דיבור פיהם נדחפו לגיהנם, והביא ראיה לכל אחד ואחד, וכדי שלא להאריך לא נעתיק לשונם.
עוד שם, אמר רבי פדת ברית כרותה להקדוש ברוך הוא בעולם שכל שמספר לשון הרע ילקה בצרעת, מנין, ממה שקראו בענין זאת תהיה תורת המצורע, תורת המוציא שם רע, אמרו רבותינו אין הנגעים באים על האדם אלא על לשון הרע שמוציא מפיו, ורוח הקודש צווחת ואומרת (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך - להלקות גופך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא - ואל תאמר לפני הממונה עליך, בשגגה הדיבור, מפני שכל דיבור ודיבור שיצא מפיך בספר נכתבים בין טוב בין רע בין בשוגג בין במזיד, ומנין שהוא כן שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. וכן במדת פורענות אמר דוד (תהלים קלט, ב) אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק, וכן אמר איוב (איוב יד, טז) כי עתה צעדי תספור, ועל שרשי רגלי תתחקה (שם יג, כז), למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך - אלו הידים והגוף שלוקים בצרעת.
ובאלה דברים רבה (פ' כי תצא) אמר בפירוש פסוק זה אל תתן את פיך לחטיא כנדרש, אמנם בסיום הפסוק, ואל תאמר לפני המלאך, אמרו ז"ל שלא תאמר הריני הולך ואומר לשון הרע ואין בריה יודעת, אמר לו הקדוש ברוך הוא הוי יודע שאני שולח מלאך והוא עומד אצלך וכותב כל מה שאתה מדבר על חבירך, מנין, שנאמר (קהלת י, כ) גם במדעך מלך אל תקלל, למה כי עוף השמים יוליך את הקול, ומהו בעל כנפים יגיד דבר, אלו המלאכים שכתוב בהם (ישעיה ו, ב) שש כנפים לאחד, עד כאן לשונו.
והחסיד הרב יוסף יעבץ ע"ה כתב במשנת כל המחלל שם שמים בסתר (אבות פ"ד מ"ד) בענין לשון הרע דבר נאות, עם המאמר הזה שפי' בפסוק ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, שכל דיבור ודיבור נכתב, ראיתי להעתיקו הנה, זה לשונו ונראה לי שבכלל המחלל שם שמים בסתר הוא המספר לשון הרע, יען כי נמצאו בכנפיו אבק שלש עבירות חמורות שהשורש בכל אחד יהרג ואל יעבור, וכמו שאמרו ז"ל (ערכין דף טו ע"ב), בע"א כתיב (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ובגלוי עריות (בראשית לט, ט) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, ובשפיכות דמים כתיב (שם ד, יג) גדול עוני מנשוא, ובלשון הרע כתיב (תהלים יב, ד) לשון מדברת גדולות.
ואל תחשוב שאמר זה על צד הגוזמא כי אם על צד הדקדוק האמתי, וזה כי עובדי ע"א היו אומרים אין ה' רואה אותנו, ולכן היו נמשכין אחר העבודות ההם למצוא חן בעיני הבעלים והעשתרות, כפי דעתם הנפסד. והנה המספר לשון הרע על חבירו, כשמעו את קול צעדיו ישתוק מן דבריו וישנה דבורו, ובעברו מעל פניו יחזור לקלקולו, ולא יחשוב ממי שמלא כל הארץ כבודו, בכל מקום עיניו צופות רעים וטובים (משלי טו, ג). והאשה המנאפת, אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און (משלי ל, כ), והמספר לשון הרע ומראה סבר פנים יפות לחבירו בפניו, ובקרבו ישים ארבו, ומדי עברו ילעיג עליו וישימהו מרמס לחרב לשונו. ושפיכות דמים, אין צריך ביאור, כי הוא יסודו, וכל שכן אם ילבין פנים ברבים. וכיון שכן הוא אין לך חילול השם גדול מזה, ולכן יפרעו ממנו בגלוי, כמו שנאמר (במדבר יב, טו) והעם לא נסע עד האסף מרים, כי ידעו כלם גודל לשון הרע, ואף על פי שהיה בסתר ובשוגג, עד כאן לשונו.
ופירש במדרש (ילקוט תהלים רמז תשעא) במזמור בבא הזיפים (מזמור נד) שעל האומר לשון הרע נאמר (דברים כז, כג) ארור מכה רעהו בסתר. וכן בפרקי רבי אליעזר (פרק נב) זה לשונו כל המלשין אדם בסתר אין לו חלק לעולם הבא, שנאמר (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, וכתוב אחד אומר ארור מכה רעהו בסתר, תדע לך שכן הוא, בא וראה מהנחש שהלשין לאדם ולעזרו, אררו הקדוש ברוך הוא שיהא מאכלו עפר, שנאמר (בראשית ג, יד) ועפר תאכל כל ימי חייך. רבן גמליאל אומר, ישראל אמרו לשון הרע על הקדוש ברוך הוא, ואמרו היש לה' כח לזון אותנו במדבר, שנאמר (תהלים עח, יט) וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערוך שולחן במדבר הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו, וראה הקדוש ברוך הוא שהלשינו בכבודו, וכבודו הוא אש אוכלה, ושלח אש ואכלה אותם סביב, שנאמר (במדבר יא, א) ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, הלכו ישראל אצל משה ואמרו לו משה רבינו תתננו כצאן לטבחה ולא לאש אוכלה, ראה משה בצרתן של ישראל והתפלל, עד כאן לשונו.
ומן המאמר הזה תראה בביאור עון לשון הרע שהוא פוגם בשכינה הנקראת כבודו, וכבודו אש אוכלה, והיינו צדק דלית בה ותרנותא כלל (זוהר פ' בלק דף קצט ע"א), והוא המלאך שנאמר בו (קהלת ה, ה) ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, כי אפילו בשוגג היא מענשת, מפני שהיא דין גמור. והיינו ג"כ זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד, ב) שפי' בזוהר (ריש פרשת מצורע) שהיא חרב נוקמת נקם מבני אדם אשר חרב בלשונם, והיא נקראת זא"ת, על פסוק (איוב יט, כט) גורו לכם מפני חרב, אמרו ז"ל תא חזי, בלישנא בישא דאמר נחש לאיתתא גרים לאיתתא ולאדם למיגזר עלייהו מיתא ועל כל עלמא, בלישנא בישא כתיב (תהלים נז, ה) ולשונם חרב חדה, בגין כך גורו לכם מפני חרב - מפני לישנא בישא, כי חמה עונות חרב, מאן כי חמה עונות חרב, דא חרב לה', דתנן חרב אית ליה לקודשא בריך הוא דביה דאין לחייביא, הדא הוא דכתיב (ישעיה לד, ו) חרב לה' מלאה דם, (דברים לב, מב) וחרבי תאכל בשר, ובגין כך גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב. למען תדעון שדון, בגין דתדעון דהכי אתדן מאי דאית ליה חרב בלישניה, איזדמן ליה חרב דשצי כלא, הדא הוא דכתיב (ויקרא יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע, עד כאן לשונו. ולמעלה מזה אמר שדון, כתיב שדין, הכוונה שהוא נדון על ידי חרב העליונה שהיא מדת זא"ת.
ובמה שפי' שהמדבר לשון הרע הוא פוגם בשכינה, יובן פסוק אחד מתהלים שאומר (תהלים קכ, ה) אויה לי כי גרתי משך וגו', ולמעלה מזה מדבר על ענין לשון הרע, מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה (שם קכ, ג), כדפי' רבותינו ז"ל ענין זה על בעל לשון הרע (מדרש תהלים עה"פ). וכן הפסוק הבא אחריו מוכיח, חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים, ופי' שחצי הגבור המה בלשונו הרע הם שנונים, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה על דואג (תהלים נב, ג) מה תתהלל ברעה הגבור, ואמר (שם סד, ד) אשר שננו כחרב לשונם דרכו חצם דבר מר. עם גחלי רתמים, פירש רש"י זה לשונו כל הגחלים כבו מבחוץ כבו מבפנים, ואלו כבו מבחוץ ולא מבפנים, עד כאן לשונו. ופירושו, שכך הוא הלשון הרע כמו גחלי הרתמים שאינם כבים מבפנים, שלשון הרע הולך ושורף מעט מעט ומבחוץ הוא כבה, שהוא מרמה את חבירו ומדבר עמו שלום ובקרבו ישים ארבו, והיינו לשון רמיה שהזכיר הכתוב לעיל מזה. והשכינה מתרעמת על זה ואומרת אויה לי כי גרתי משך, ופי' כי גורם בעונו להמשך הגלות, ושתשכון השכינה עם אהלי קדר שהם הקליפות.
וכן פי' רשב"י ע"ה (פ' אחרי מות דף עה ע"ב) והעתקנו לשונו בשער היראה בע"ה (פ"ה), דעל תלת מלין מתעכבי ישראל בגלותא, על דעבדין קלנא בשכינתא וכו', וכלהו איתנהו במדבר לשון הרע, כי ערות דיבור מאוס מכולא, וכן מהדרי אנפייהו משכינתא על דרך שביאר החסיד עליו השלום, שהעתקנו לשונו לעיל.
עוד פי' אחר במדרש (ויק"ר טז, ה) על פסוק הנזכר (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך, זה לשונו אל תתן את פיך, זו מרים, ותדבר מרים (במדבר יב, א). לחטיא את בשרך, אל תתן רשות לאחד מאיבריך להחטיא כל איבריך. ואל תאמר לפני המלאך, זה משה, דכתיב (שם כ, טז) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. כי שגגה היא, אשר נואלנו ואשר חטאנו (שם יב, יא). למה יקצוף האלהים על קולך, ויחר אף ה' בם וילך (שם יב, ט), וחבל את מעשה ידיך, בפיה חטאה ושאר כל האברים לקו, דכתיב (שם יב, י) והענן סר מעל האהל וגו', עד כאן לשונו.
עוד לקמיה, אמר רבי יהושע בן לוי חמש תורות כתובות בפרשה, זאת תורת נגע צרעת (ויקרא יג, נט), זאת התורה לכל נגע הצרעת (שם יד, נה), זאת תהיה תורת המצורע (שם יד, ב), זאת תורת אשר בו נגע הצרעת (שם יד, לב), זאת תורת הצרעת (שם יד, נז), המוציא שם רע, ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על ה' ספרי תורה, לפיכך משה מזהיר את ישראל, עד כאן לשונו.
עוד במדרש תנחומא (מצורע ב), זאת תהיה תורת המצורע, זה שאמר הכתוב (משלי יח, כא) מות וחיים ביד לשון, הכל תלוי בלשון, זכה לחיים, נתחייב למות. עסק אדם בתורה בלשונו זכה לחיים, שהתורה עץ חיים, שנאמר (שם ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים, והיא רפואתו של לשון הרע, שנאמר (שם טו, ד) מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח. ואם עסק אדם בלשון הרע מתחייב בנפשו למות, שקשה לשון הרע משפיכות דמים, שכל ההורג אינו הורג אלא נפש אחת, והמספר לשון הרע הורג שלשה, האומרו והמקבלו והנאמר עליו, שהרי דואג אמר לשון הרע על אחימלך בן אחיטוב ונהרג, שנאמר (שמ"א כב, טז) ויאמר המלך מות תמות אחימלך, ונהרג שאול שנאמר (דה"א י, יג) וימת שאול במעלו אשר מעל בה', וכן שאול אומר (שמ"ב א, ט) עמוד עלי ומותתני כי אחזני השבץ, קטיגוריא של נוב עיר הכהנים, ואין השבץ אלא בגדי כהונה, שנאמר (שמות כח, יג) ועשית משבצות זהב. ודואג נשתרש מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא, שנאמר (תהלים נב, ז) גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה, מחיי העולם הבא. ובירושלמי (פאה פ"א ה"א) אמר, בימי שאול הג' הנאמרים, ואבנר בן נר שהיה ספק בידו למחות ולא מיחה. מי קשה המכה בחרב או המכה בחץ, הוי אומר המכה בחץ, שהמכה בחרב אינו יכול להמית את חבירו אלא אם כן קרוב אצלו ונגע בו, והמכה בחץ אינו כן, אלא זורק החץ ומכה אותו בכל מקום שהוא רואה אותו, לכן נמשל מספר לשון הרע כחץ, שנאמר (ירמיה ט, ז) חץ שחוט לשונם וגו'. וכן הוא אומר (תהלים נז, ה) בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה.
ובתנא דבי אליהו נמצא אצלינו בכתיבת יד, אמרו ז"ל זה שאמר הכתוב (איוב ה, כא) בשוט לשון תחבא וגו', מפני שקשה לשון הרע מחרב, מי שיש בידו חרב ומבקש להרוג את חבירו, אם מבקש לחזור בו חוזר, שעדיין היא ברשותו, אבל מי שרוצה להרוג את חבירו בחץ לכשישלח החץ מידו אינו יכול לחזור בו, שכבר יצא החץ מידו, וכן האומר לשון הרע על חבירו אינו יכול לחזור בו, וכן מעיד עליהם הכתוב (ירמיה ט, ז) חץ שחוט לשונם, עד כאן לשונו לעניננו.
עוד במדרש תנחומא בפרק הנזכר, זה לשונו דבר אחר (משלי יח, כא) מות וחיים ביד לשון, קשה לשון הרע שאין אדם מוציאו מפיו עד שהוא כופר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה) אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. כביכול הקדוש ברוך הוא צווח על מספרי לשון הרע (שם צד, טז) מי יקום לי עם מרעים וגו', מי יוכל לעמוד בהם בגיהנם. וגיהנם צווחת אף אני איני יכולה לעמוד בהם, אומר לה אני מלמעלן ואת מלמטה, שנאמר (שם קכ, ד) חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, רצונכם להמלט מגיהנם הרחיקו עצמכם מלשון הרע ואתם זוכים בעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר (תהלים לד, יג) מי האיש החפץ חיים וגו' וכתיב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, וכתיב סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, לכך הנאמר זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע, מוצ"א ר"ע, שהנגעים רעים מוצאים בגופו.
ראה מה כתיב במרים (במדבר יב, א) ותדבר מרים ואהרן במשה, לפיכך (שם יב, י) ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת, מה כתיב שם (דברים כד, ט) זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. והלא דברים קל וחומר, ומה מרים שלא דברה אלא באחיה, ולא נתכוונה אלא להחזירו לאשתו כך, המספר לשון הרע על חבירו על אחת כמה וכמה. מה כתיב למעלה מן הענין (שם כד, ח) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד.
ואף אהרן שהיה כהן גדול נגע בו ידו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (במדבר יב, ט) ויחר אף ה' בם וילך, בם במרים ובאהרן, אלא שאהרן נתרפא מיד ומרים לאחרי ז' ימים, הוי זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע, שמצא רע.
וכן את מוצא בנחש הקדמוני, על שאמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע, ומה אמר, אמר רבי יהושע בן לוי (בראשית ג, ה) כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, אמר להם כל אומן שונא את חבירו, וכשבקש לברוא את עולמו מן האילן הזה אכל וברא את עולמו, אף אתם אם תאכלו ממנו אתם יכולין לבראת העולם כמותו, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה ספרת לשון הרע סופך ללקות בצרעת, שנאמר (שם ג, יד) ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה, במה בצרעת שנאמר (ויקרא יג, נב) כי צרעת ממארת היא. אמר רב הונא בשם רבי יהודה בן לוי, הסלעים שהן על הנחש זו היא צרעתו. ולא עוד, אלא כל בעלי מומין מתרפאים בעולם הבא, והנחש אינו מתרפא, שנאמר (בראשית ג, יד) ארור אתה מכל הבהמה, מכאן שהכל מתרפאין והוא אינו מתרפא. בבני אדם כתיב (ישעיה לה, ו) אז ידלג כאיל פסח, וכתיב (שם לו, ה) אז תפקחנה עיני עורים וגו', וכן החיה והבהמה (שם סה, כה) זאב וטלה ירעו וגו' ואריה כבקר יאכל תבן, אבל הנחש עפר לחמו, שאין מתרפא לעולם, שהוא הוריד הבריות לעפר מי גרם לו על שאמר לשון הרע, עד כאן לשונו.
ובספרי אמר בפרשת ותדבר מרים הרי דברים קל וחומר, ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח, שלא למעט פריה ורביה אלא לרבות, באחיה הקטן ממנה, ובינה ובין עצמה, שנאמר (במדבר יב, ב) וישמע וגו', כך נענשה, המתכוון לדבר בחבירו לגנאי ולא לשבח, למעט פריה ורביה ולא לרבות, במי שגדול ממנו, ולפני אחרים, על אחת כמה וכמה. ועוד קל וחומר, ומה עוזיהו המלך שלא נתכוון ליטול לו גדולה בשביל כבוד עצמו, אלא בשביל כבוד המקום, כך נענש, המתכוון ליטול לו גדולה בשביל כבוד עצמו על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו.
ובילקוט (פ' דברים סימן תשפח) בענין וחצרות (דברים א, א) פי' מאמר זה בענין מרים יותר, וזה לשונו וחצרות, אמר להם לא היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות, אם למרים הצדקת לא נשאתי לה פנים קל וחומר לשאר בני אדם, ומה מרים שלא דברה אלא באחיה הקטן ממנה, כן נענשה, המדבר במי שגדול ממנו על אחת כמה וכמה. דבר אחר, ומה מרים כשדברה לא שמעתה כל בריה אלא הקדוש ברוך הוא בלבד, כענין שנאמר וישמע ה', כך נענשה, המדבר בגנותו של חבירו ברבים על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו. ואמר דבר אחר, ולא כללם בבת אחת כמו במאמר ספרי הקודם, להורות לנו שכל איזה צד מאלו שיקרה במציאות, כגון חכם צדיק שירצה לדבר לשון הרע במי שקטן ממנו, או שידבר בינו לבין חבירו שלא שמעתו בריה, כל בחינה ובחינה יש בה עונש לשון הרע.
ובמדרש (ויק"ר יז, ג) אמר עוד על עשרה דברים נגעים באים, על ע"א, ועל גלוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל חילול השם, ועל קללת השם, ועל גוזל את הרבים, ועל גוזל את שאינו שלו, ועל גסי הרוח, ועל מספרי לשון הרע, ועל עין הרע, והכריחו כל אלו מהפסוקים. ובמדרש תנחומא (מצורע ד) הובאו אלא שיש קצת שינוי ביניהם, ואינו נוגע לעניננו לכן לא העתקנו לשונו.
ובזוהר (פ' בלק דף רו ע"א) אמר על י"א דברים נגעים באים, זה לשונו על ע"א, ועל קללת השם, ועל גלוי עריות, ועל גניבה, ועל לשון הרע, ועל עדות שקר, ועל דיינא דמקלקל דינא, ועל שבועת שוא, ועל דעאל בתחומיה דחבריה, ועל דמחשב מחשבין בישין, ועל המשלח מדנים בין אחים, ואית דאמרי אף על עינא בישא, עד כאן לשונו, והכריח כל אלו בראיות עיין שם.
ובפסחים (דף קיח ע"א) אמרו ז"ל אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה, כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר בחבירו, ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר (שמות כב, ל) לכלב תשליכון אותו, וכתיב בתריה (שם כג, א) לא תשא שמע שוא, וקרי ביה לא תשיא, עד כאן לשונו. ובמסכת ערכין (דף טז ע"א) מנו ז' לבד, וצריך עיון.
עוד שם במסכת הנזכרת פרק הנזכר (דף טו ע"ב) אמר בעונשו של לשון הרע, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, כל המספר לשון הרע ראוי לסקלו באבן, כתיב הכא (תהלים קא, ה) אותו אצמית, וכתיב התם (איכה ג, נג) צמתו בבור חיי וידו אבן בי. וכאשר תזכור מה שפי' בתיקונים (דף נט ע"ב, תז"ח דף קי ע"א) ורעיא מהימנא בענין סקילה, תדע עד היכן הגיע פגם וכח לשון הרע.
עוד שם, אמר ריש לקיש כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים, שנאמר (תהלים עג, ט) שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, וכוונתו על המדה הנקראת שמי"ם, כמו שאמרו בבהיר (אות ק) ואתה תשמע השמים (מל"א ח, לב), כי על הנודע הוא שפוגם ב"ארץ" החיים כדפי' לעיל, והשמיענו שגם כן עולה הפגם עד ה"שמים".
עוד שם אמר רבי חמא בר חנינא, מה תקנתם של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים, ואין לשון אלא אלא לשון הרע, שנאמר (ירמיה ט, ז) חץ שחוט לשונם, ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר (שם טו, ד) וסלף בה שבר ברוח. רבי אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות.
ומאמר של רבי חמא בר חנינא שנתן תקנה ללשון הרע על ידי התורה ועל ידי שפלות רוח, ודאי יש לו סברא והוא טעמא דמסתבר, כי התורה היא חשובה יותר מכל הקרבנות, והרי אפילו עון חילול השם שבמאמר בית עלי (שמ"א ג, יד) אם יכופר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם, ופירשו רבותינו ז"ל (ר"ה דף יח ע"א) בזבח ומנחה הוא דלא יכופר אבל מתכפר הוא בדברי תורה, וכדפי' בזוהר (פ' קדושים דף פ ע"ב). וכן הענוה שקולה ככל הקרבנות, שנאמר (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, כדפי' ז"ל (סוטה דף ה ע"ב) בענין הענוה שמעלין עליו כאלו הקריב כל הקרבנות כלם, אם כן כיון שזה משפיל רוחו וגאותו יתכפר, כי עון לשון הרע יבא מחמת הגאוה והזדון, ולכך לא יחשיב בני אדם לכלום, ומדבר כל מה שיבא לפיו, ולכן תקנתו בשפלות מדה כנגד מדה.
ואפילו לדברי רבי אבא בר חנינא שאמר שאין לו תקנה, אפשר שיהיה עונו גדול, כענין דואג האדומי שאפילו שהיה גדול בתורה מכל מקום הקדוש ברוך הוא קראו רשע, ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' (תהלים נ, טז), ואמרו בפרק חלק (סנהדרין דף קו ע"ב) שאמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג, כשאתה מגיע לפרשת רוצחים ופרשת מספרי לשון הרע מה אתה דורש בהם. ותשא בריתי עלי פיך, אמר רבי אמי אין תורתו של דואג אלא מן השפה ולחוץ.
גם אפשר לתרץ, כמו שתירץ הרב רבי יצחק אבוהב בעל מנורת המאור (אות נ), דמה שאמר שיש לו תקנה, היינו מי שלא הורגל יש לו תקנה שלא ינהוג עוד, אבל המתמיד בדבר ועוד ידו נטויה, נכרת בעונו. ואפשר להרחיב דבריו במה שפירש רבינו יונה ע"ה בשערי תשובה (ש"ג אות רב) בטעם מספר לשון הרע יהיה גדול יותר מע"א גלוי עריות ושפיכות דמים (ערכין טו ע"ב), והוא נתן ה' טעמים לדבר, ואחד מהם הוא, כי בעל הלשון תשובתו קשה, כי אפשר שדבר לשון הרע על רבים ואינו יודע מי הם כדי שיפייסם. עוד שמרוב הרגלו אי אפשר לו לשוב כראוי, כי חזר לו דברו לשון הרע בטבע. ומטעם זה נוכל לומר שאין לו תקנה. ועל כיוצא בזה אמר גם כן בזוהר (פ' מצורע דף נג ע"א) שאין לו תשובה, וקשה דהא כתיב (ויקרא יד, ב) ביום טהרתו והובא אל הכהן, אלא ודאי מיירי בה ששב לו דיבור לשון הרע בטבע, ואי אפשר לו לטהר ממנה, וכוונת אומרו אין לו תשובה, הוא שתשובתו קשה עד שישוב כראוי.
ובאלה הדברים רבה (פ' שופטים, ט) אמר כי בימי שאול לא זכו לבנין הבית מפני שהיו בהם מספרי לשון הרע, דואג וזיפים. ובימי אחאב אף על פי שהיו עובדי ע"א מפני שלא היה בהם לשון הרע היו נוצחים במלחמה. עוד שם דבר אחר אמר רבי מונא כל שאומר לשון הרע מסלק השכינה מלמטה למעלה, תדע לך מה דוד אומר (תהלים נז, ה) נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה, מה כתיב אחריו (שם נז, ו) רומה על השמים אלהים וגו', אמר דוד רבונו של עולם מה השכינה עושה למטה, סלק השכינה לרקיע, עד כאן לשונו.
ראה מה קשה לשון הרע, שהוא קשה משפיכות דמים ומגלוי עריות ומע"א, משפיכות דמים דכתיב (בראשית ד, יג) גדול עוני מנשוא, מגלוי עריות דכתיב (שם לט, ט) ואיך אעשה הרעה הגדולה זאת, מע"א דכתיב (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. ובמספרי לשון הרע אין כתיב בו לא גדול ולא גדולה אלא גדולות, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, לכך נאמר (משלי יח, כא) מות וחיים ביד לשון.
דבר אחר מות וחיים ביד לשון, אל תאמר הואיל ונתנה לי רשות לדבר הריני אומר כל מה שאבקש, כבר הזהירה אותך התורה, שנאמר (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע, ושמא תאמר אתה מחסר, לא אלא משתכר, ורוח הקדש צווחת (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, אל תקרי מצרות אלא מצרעת נפשו, עד כאן לשונו.
והנה במה שאמר במאמר הזה בסופו מצרעת נפשו, מצאנו תירוץ נאה, שהרי אנו רואים לכמה בני אדם מדברים לשון הרע ואין להם נגעים ולא צרעת, אלא ודאי כי הצרעת והנגע קבוע בנפש, בעלות הנפש בכל לילה למעלה כל הקדושים בדלים ממנה ומכריזים עליה שהיא טמאה, כאומרו (ויקרא יג, מה) וטמא טמא יקרא. או לאחר פטירתה מן העולם הזה, אם לא עשתה תשובה הראויה.
וקצת נוטה לפירוש זה דברי הרשב"י ע"ה (פ' כי תזריע דף מו ע"ב) אף על פי שלא שינה מלת מצרות ממשמעותו, מכל מקום מכלל דבר נשמע כפי הנדרש, זה לשונו בפסוק (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, פירש שם שנפש חיה היא הנשמה, שהיא המדריגה העליונה שבמדריגות הקדושה שבאדם. ואמר אחר כך תא חזי בכל זמנא דהאי נשמתא קדישא אתדבקת ביה בבר נש רחימא הוא דמאריה, כמה נטורין נטרין ליה מכל סטרין, רשימא הוא לטב לעילא ולתתא, ושכינתא קדישא שריא עלוי, ובזמנא דאיהו אסטי אורחוי שכינתא אסתלקת מניה, ונשמתא קדישא לא אתדבקת ביה, ומסטרא דחיויא בישא תקיפא איתער רוחא דא דשאט ואזיל בעלמא, דלא שריא אלא באתר דקדושה עלאה אסתלק מתמן, וכדין אסתאב בר נש ואיתפגים בבשריה, בחיזו דאנפוי, בכלא.
ותא חזי, בגין דהאי נפש חיה איהי קדישא עילאה, כד ארעא קדישא משכא לה בגווה ואיתכלילת כדין קרינן ליה נשמה, ודא היא דסלקא לעילא וממללא קמי מלכא קדישא, ועיילא בכל תרעין ולית דימחי בידהא, ועל דא אתקרי רוחא ממללא, דהא כל שאר נפשתא לית לון רשו למללא קמי מלכא בר האי, ועל דא אורייתא אכריזת ואמרת (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע וגו', וכתיב (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו, בגין דאי שפוותיה ולשניה ממללן מלין בישין, אינון מלין סלקין לעילא, ובשעתא דסלקין כלא מכרזין ואמרין אסתלקו מסחרניה דמלה בישא דפלנייא, פנון אתר לארחיה דחיויא תקיפא, כדין נשמתא קדישא אתעברת מניה ואסתלקת ולא יכילא למללא, כמה דאת אמר (תהלים לט, ג) נאלמתי דומיה החשתי, וההיא נשמתא סלקא בכיסופא בעאקו דכלא ולא יהבין לה אתרא כמלקדמין, ועל דא כתיב שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, נפשו ודאי, ההיא דהוה ממללא אתעבידת משתוקא בגין מילולא בישא, וכדין חיויא איזדמן, דכולא לאתריה אתהדר, וכד ההיא מלה בישא סלקא באורחין ידיעאן ושארי קמי דחיויא תקיפא, כמה רוחין מתערין בעלמא, ורוחא נחתא מההוא סטרא ואשכח דההוא בר נש איתער ליה במלה בישא, והא רוחא ממללא קדישא אתעבדת מניה, כדין שארי עלוי וסאיב ליה, וכדין הוא סגיר.
כמה דעונשא דבר נש האי בגין מלה בישא, כך עונשיה מלה טבא דאתי לידיה ויכיל למללא, בגין דפגים לההוא רוח ממללא, דהא אתתקנת למללא לעילא ולמללא לתתא וכלא בקדושה, כ"ש אי עמא אזלין באורח עקימא והוא יכיל למללא להו ושתיק ולא מליל, כמא דאמינא נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, במכתשין דמסאבותא, ודא הוא דאמר דוד מלכא בהאי אלקי ואיתפני מניה, דכתיב (תהלים פו, טז) פנה אלי וחנני, כמה דאת אמר (במדבר יב, י) ויפן אהרן, עד כאן לשונו. ולמדנו מהמאמר הזה כמה עונשו של לשון הרע.
בפרשת זאת תהיה תורת המצורע בראשה, זה לשונו רבי חייא אמר, כל מאן דאפיק לישנא בישא אסתאבן ליה כל שייפוי ויתחזי לסגרא, בגין דההיא מלה בישא סלקא ואיתער רוחא מסאבא ואסתאבא, אתיא לאיסתאבא מסאבין ליה, במלה דלתתא איתער מלה אוחרא.
עוד שם רבי יהודה אמר, זאת תהיה תורת, ודאי לקבליה לאיתפרעא מניה דההוא מוציא שם רע, ביום טהרתו והובא אל הכהן, מאי קא משמע לן, משמע מאן דאית ליה לישנא בישא צלותיה לא עאלת קמי קודשא בריך הוא, דהא איתער עליה רוח מסאבא, כיון דאהדר בתשובה וקביל עליה תשובה, מה כתיב (ויקרא יד, ב) ביום טהרתו והובא אל הכהן, עד כאן לשונו.