שער הקדושה · פרק יב · חלק ב

הכת הב' יותר מגונה מן הראשונה, והם המחניפים לאלמים ולעשירים, ומשעבדין להם נפשם. לאלמים, כדי שיעשו ראש על הצבור, וכדי שינחלו שררה, ומשתדלין להתכבד בחניפות שבהם. ולעשירים, כדי שיגזלו ממונם, ובשביל שיהנו ממנו, וַיסירו כסלם מהקדוש ברוך הוא וַישימו שברם ותוחלתם בבני אדם, כסבורין שממונם אינו כלה לעולם ושלא יאבד מידם, ובזה תועים, ועליהם נאמר (ירמיה יז, ה) ארור הגבר אשר יבטח באדם.

הכת הג' יותר מגונה, והם המחניפים בדת, ומראים עצמן שהם צדיקים ושוקדים על בתי כנסיות, וכוונתם הוא לעלות לגדולה כדי שיתמנו פרנסים על הצבור, ולסלק נפשם מן המס, ומראים החסידות על פניהם ולבם מלא תוך ומרמה, עד כאן לשונו. מקצת דבריו ומקצת תורף לשונו לא כתבתי מפני האריכות.

עוד האריך רבינו יונה בשערי תשובה (ש"ג אות קפז) בענין החנפים, וכתב בהם ט' חלקים, והרוצה לראות הרי ספרו מצוי. וכלל דבריו שאין להחניף לרשע ולא לספר בשבחו בין בפניו בין שלא בפניו, שנאמר (משלי כח, ד) עוזבי תורה יהללו רשע. וכיוצא בזה אפשר שידבר על מי שימנוהו פרנס או חכם על הצבור, ואותו האדם אינו ראוי, והקדוש ברוך הוא נפרע ממעמידו, כי נמצא מחריב העולם אותו החכם בפסקיו שלא כדין וכיוצא. ובכלל החניפות, אם אינו רוצה להוכיח את בני עירו שיחשוב שלא יקבלו ממנו, נקרא חנף, כך כתב.

מצאתי כתוב בספר מדבר בדברי חסידות, זה לשונו ג' יש שמחניפין להם, לאשתו משום שלום בית, לבעל חוב שלא ילחצנו, לרבו כדי שילמדו תורה ומצות. ומצוה גדולה להחניף לתלמידיו ולחביריו כדי שילמדו, וכדי שישמעו דבריו לקבל תוכחה ולקיים מצות, וכן לכל אדם שהוא סבור שימשוך אותו אליו שישמע לו לקיים המצות, ואם יבא אליו וכועס לא ישמע לו, אלא בחניפות יקבל תוכחתו, והרי מצוה גדולה להחניף לו להוציא יקר הזולל.

ויש אדם שאינו מקבל תוכחה וגערה אלא בנחת, שנאמר (קהלת ט, יז) דברי חכמים בנחת נשמעים. ויש צריך גערה, שנאמר (משלי טז, י) תחת גערה במבין. ויש שאפילו בהכאה לא יועיל, שנאמר מהכות כסיל מאה. אם כן מה נעשה, אין לו תקנה, אלא גרשהו.

ויש חניפות רעה מאד, כגון אדם המדבר עם חבירו ומחניף עמו בדברים מתוקים, כדי שימשוך אותו אליו ויאמר לו מה שבלבו, ואחר אשר האמין לו וסומך עליו הולך עמו ברמאות, וזהו כמו שנאמר (שם א, יז) כי חנם מזורה הרשות בעיני כל בעל כנף, (שם א, יח) והם לדמם יארבו יצפנו לנפשותם, כי הציידים זורקים חטים ברשות כדי שיבאו העופות לאכול ואז יהיו נצודין, ולזה דומה החנף הזה.

ואסרו חכמים להחניף, ואמרו (חולין דף צד ע"א) שלא ישלח אדם דורון ויודע בו שאינו מקבלו, או יסרהב לחבירו שיאכל אצלו ויודע שאינו אוכל, וכן אם אדם רוצה לפתוח חבית יין למכור ובא חבירו לקנות יין, אל יאמר לו אני רוצה לפתוח חבית בעבורך. וכל זה וכיוצא בזה נקרא גניבות דיעות להחניף ולגנוב דעת הבריות.

אמר רבי שמעון בן חלפתא מיום שגברה אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים, ולא היה אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך. אמר רבי אלעזר כל אדם שיש לו חנופה מביא חרון אף לעולם, שנאמר (איוב לו, יג) וחנפי לב ישימו אף, ואין תפלתו נשמעת, אפילו עוברין שבמעי אמן מקללים אותו בגיהנם. וכל המחניף לרשע סופו נופל בידו, ואם אינו נופל בידו נופל ביד בנו או ביד בן בנו. וכל אשה שיש בה חנופה היא מאוסה כמו נדה, ולבסוף היא גולה (סוטה דף מב ע"א).

לכן יתרחק האדם מן החנופה, ולא יחניף אדם להחזיק ברשעו, גם אם יש לו לקבל טובות ממנו לא יחניף לו, ולא יחניף לקרוביו ולא לבניו בזמן שאין הולכים בדרך טובה, כי כמה בני אדם עומדים ברשעתם מחמת שהם רואים שאין להם בושת בעבור דרכיהם המכוערים, ובעבור שרואים שמחניפים להם. ואין דבר בעולם הנועל פתחי תשובה כמו החניפות.

ומעשה באדם אחד כשר שהיה לו בת להשיאה, והיו בעירו שני בחורים אשר כל אחד חפץ ליקח בתו, והלך אותו האיש הכשר לדון ביניהם כדי לנסותם, וביקש לאדם אחד לעשות קטטה עמו, ולבסוף יקחו אותם לדון בין בעל ריבו ובינו כדי לנסותם, וכן עשו. ואותם השנים היה האחד מחניף לאותו האדם הכשר כדי לישא בתו, והיה מזכה אותו בכל דרכיו, ואז הלך ונתן בתו לאותו שהיה מחייבו, כי אדם טוב הוא כך אמר האיש הכשר, כי הוא לא החניף לי ולא נשא לי פנים (ספר חסידים סח' תתשמב).

לכן צריך מי שהוא פרנס או דיין או גבאי צדקה שלא יהיה חנף, כי אם יחניף לשום אדם ולא יוכיחו לעשות הטוב ולסור מן הרע, אז יהיו כל הקהל מקלקלין בו, כל אחד יאמר הפרנס מחניף לפלוני ולמה יוכיחני, כיון שהוא מחניף לפלוני, ולא יקבלו תוכחותיו. וכן דיין המחניף לאחד מבעלי דינין אז יסתתמו דברי השני ולא יודע לטעון כראוי, ונמצא שלא יצא הדין לאמיתו. וכן גבאי צדקה המחניפים יתנו צדקה לאחד המחניף להם או שהם מחניפים לו, ויתנו לו אף על פי שאינו ראוי לכך. לכן צריך הצדיק להתרחק מאד מן החניפות, ולא שהוא יחניף לאחרים ולא שיקבל חניפות מאחרים. ויזהר מאד כשיעשה מעשים טובים שלא יכוון בהם להחניף לאחרים אלא לשם הקדוש ברוך הוא יעשה אותם.

והגרוע שבכל החניפות, זה המחניף לחבירו כדי שיחטיאו, כגון שיש לו מחלוקת עם בני אדם ואין הדין עמו, והוא מחניף לבני אדם לסייע לו ולהחזיק טעותו. או מי שרדף אחר עבירות כגון זנות ושאר עבירות והוא יחניף לחבירו כדי שיעשה כמוהו. ירבעם בן נבט זכה למלוכה בשביל שלא החניף לשלמה המלך אלא הוכיחו על ענין בית מלוא (סנהדרין דף קא ע"ב).

הרוצה להנצל מן החניפות יזהר להתרחק מן הכבוד, כי מי שאינו חושש להתכבד לא יצטרך חניפות, וגם צריך ליזהר מאחרים, כי רוב המחניפים הם מחניפים לאדם שהם סבורים שיהיה לו הנאה ממנו. לכן מי שמתרחק משני דברים הללו הנאה וכבוד הוא ניצול מכמה עבירות, כי כמה בני אדם עושים מעשים טובים כדי שיקבלו כבוד מבני אדם, וזה הענין מקלקל כל עבודת האדם, כי כמה בני אדם שמתפללים ויש להם קול ערב, והוא מהרהר בלבו בשעת התפלה כמה קול ערב יש לי וכמה בני אדם נהנים ממני ששומעים אותי, וכן דרכו של יצר הרע וכן עושה כדי להפיל אדם ברשתו ולא יהיו מעשיו לשם שמים. וכן לענין הנאה, מי שנהנה מן חבירו אפילו אם יראהו שהוא עובר על כל העבירות שבעולם, לא יהא רשאי להוכיחו כי יירא שלא יהנה ממנו עוד. וזה הענין היא תקלת חכמי הדור, כי הם רודפים ליהנות מן העם על כן יחניפו להם כדי שיחזיקו אותם בחזקה גדולה, ולא די שאינם מוכיחים אותם על ענייניהם אלא מתוך שמחניפים להם הם בעצמם אוחזים מעשיהם ונמשכים אחריהם, עד כאן. כתב רבינו משה בהלכות דיעות.

בביאור כת שקרים דהיינו כת כזבים, המשקר והמכזב שנוי ומתועב לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי ו, טז) שש הנה שנא ה' וגו' עינים רמות, לשון שקר, וידים שופכות דם נקי, ויפיח שקרים, ומשלח מדנים, לב חורש מחשבות און, רגלים ממהרות וגו', ומהשבעה דברים האלו הג' מהם הם בענין הכזב - לשון שקר, יפיח כזבים, עד שקר.

ורבותינו ז"ל אמרו תלה ז' המדות הרעות האלו בכזב, שממנו משתלשלין כולם. כיצד, עינים רמות, עיקר הגאוה הוא הכזב, מפני שהוא אומר שהוא חכם והוא טפש, גבור והוא חלש, נשיא והוא נקלה, ומתגאה לעיני הבריות במדות הללו של כזב, כמו שאמר אבשלום (שמ"ב טו, ד) ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו, והיה גונב דעת הבריות בכזב.

לשון שקר, הכזב עצמו. וידים שופכות דם נקי, מיואב ששלח לשון שקר על פי דוד והשיב את אבנר והרגו, שנאמר (שמ"ב ג, כו) וישלח מלאכים אחרי אבנר וגו'. יפיח כזבים עד שקר, הרי גופי הכזב. ומשלח מדנים בין אחים, שנאמר (תהלים נה, י) בלע ה' פלג לשונם וגו', וסמיך ליה (שם יא) און ועמל בקרבה הוות בקרבה ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה.

בא וראה כמה כזבו ונענשו, גיחזי כיזב ונצטרע הוא וזרעו, שנאמר (מל"ב ה, כה) ויאמר אליו אלישע מאין גיחזי, ויאמר לא הלך עבדך אנה ואנה ויאמר אליו לא לבי הלך וגו' (שם ה, כו) וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם, ויצא מלפניו מצורע כשלג. אמנון כיזב ונהרג, שנאמר (שמ"ב יג, ה) תבא נא תמר אחותי ותלבב לעיני שני לביבות וגו' ושכב עמה, והרגו אבשלום.

וכל המחליף בדבורו כאלו עובד ע"א, שנאמר (בראשית כז, יב) אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, וכתיב בע"א (ירמיה נא, יח) הבל המה מעשה תעתועים (סנהדרין דף צב ע"ב). ופירש הרב רבי יצחק אבוהב בספר מנורת המאור (אות לז) בענין זה למה יהיה כעובד ע"א, שהכוונה הוא לפי שמטעה את חבירו בדבר שקר, לפי זה יהיה גם כן המטעה את חבירו בכל ענין שיהיה, לפי שדומה לע"א שהם מטעים גם כן לבני אדם באמרם שיש לאל ידם.

אמר רבי אלעזר הכל ברא הקדוש ברוך הוא חוץ מן השקר, שלא בראו אלא בני אדם בודין אותו מלבם (תדבא"ז פ"ג). וגרסינן במדרש רוחו של נבות היזרעאלי לא זכתה למחיצה עליונה אלא מפני שהרגו אחאב דם נקי, ונעדר מפני שהרהר לדבר כזבים, שנאמר (מל"א כב, כ) מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות וגו' ויצא הרוח ויאמר אני אפתנו וגו' ויאמר ה' צא, מאי רוח, זה רוחו של נבות, מאי צא, צא ממחיצתי, משום דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (תהלים קא, ז).

ואמר החכם אדם המכזב חשוב כמת, שאין בני אדם חוששין לדברו מפני שדרכו לכזב, חייו ומותו שוין. ואמרו ז"ל (סנהדרין דף פט ע"ב) כך עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו. וירמיה כשהיה מוכיח לישראל לא היה מוכיחן אלא על הכזב, שנאמר (ירמיה ט, ד) למדו לשונם דבר שקר - נעשה להם הכזב כטבע ולא יוכלו לסור ממנו ונלאו להתעוות מדרך השקר לדרך האמת.

אמר רב הונא מצינו שלא גלו ישראל מארצם אלא על שעברו על זה הפסוק (שמות ג, ז) מדבר שקר תרחק, ובספר קינות הוא רמוז בג' מקומות, באלפא ביתא של איכה יעיב באפו הקדים פ"ה לעי"ן, כלומר אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, דכתיב (איכה ב, טז) פצו עליך פיהם, ואחר כך (שם ב, יז) עשה ה' אשר זמם. ובאלפא ביתא של אני הגבר, פצו עלינו פיהם (שם ג, מו), ואחר כך עיני נגרה (שם ג, מט), ובאלפא ביתא של איכה יועם זהב, פני ה' חלקם (שם ד, טז), ואחר כך (שם ד, יז) עודנה תכלנה עינינו.

וגרסינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סג ע"א) רב הונא מצערא ליה דביתהו, כדאמר לה עבד לי טלפחאי עבדא ליה חמסי, חמסי עבדה ליה טלפחאי, כי גדל חייא בריה אפיך לה, אמר לי' איעליא אימך, אמר ליה אנא הוא דקא אפיכנא לה, אמר ליה היינו דאמרי אינשי דנפיק מינך טעמא מלפך, ברם את לא תעביד הכי, שנאמר (ירמיה ט, ד) למדו לשונם דבר שקר. על כן ילמד לשונו לדבר אמת.

וכתב רבינו יונה בשערי תשובה (ש"ג אות קפא) שזהו מה שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ו, יט) יפיח כזבים עד שקר, פירוש הרגיל לדבר שקר אפילו במילי דעלמא, כ"ש שיכזב וישקר שיעיד על חבירו מפני טבעו והרגל לשונו.

רבינו יונה כתב (ש"ג אות קעח) שכת שקרים נחלקת לט' חלקים, ובעל מנורת המאור של רבי ישראל ע"ה קצר לשונו והעמידה בז', וזה לשונו

החלק הא' איש כזבים, ולא די שמשקר אלא שהוא משחית בשקריו וגוזל וחומס, כמו המכחש בעמיתו, או עושק שכר שכיר, ועובר על מצות לא תכחשו ולא תשקרו (ויקרא יט, יא) ולא תלין (שם יט, יג), וכן המעיד בחבירו עד שקר, שנאמר (שמות כ, יג) לא תענה ברעך עד שקר. ומן החלק הזה בעל תרמיות ואונאות במסחרים ובשותפות, וכתיב (ויקרא כה, יז) ולא תונו, והמכזב נקרא בליעל ואיש און, שנאמר (משלי ו, יב) אדם בליעל איש און וגו'.

הב' המשקר והמרמה את חבירו ואין בשקר הזה נזק מיד, אך יתכוין לעשות סבה להזיקו, כאדם המרמה את חבירו כדי שיאמין בו ויבטח עליו ולא ישמר ממנו כדי להדיח עליו ההפסד, כענין שנאמר (ירמיה ט, ז) בפיו שלום את רעהו ידבר וגו' וכתיב בתריה העל אלה לא אפקוד וגו'. וזה, עונשו על ג' עניינים על השקר ועל הנזק וההפסד.

הג' הבא בערמה לסבב לעצמו טובת חברו, לא לגזול ולא לחמוס את חברו, אלא יתן עיניו בטובה העתידה לבא לחברו ויסבב בשקריו עד אשר יקח אותה לעצמו, כיצד כגון שראה את חברו קונה פרקמטיא בזול, והלך למוכר ואמר ליה למוכר אני נותן לך יותר מעות בפרקמטיא זו, ואל תחוש לפלוני כי שותפין אנחנו. או שיסבב שיתן לו חברו מתנות על שקריו, כגון שיאמר לו רצוני לקנות קרקע פלוני שאתה רוצה לקנות, והאחר נותן לו דמים כדי שיסתלק מן הקרקע ולא יקח אותה. או שיאמר לו אני הייתי לך מליץ טוב עם המלך או עם השר, וכל כיוצא בזה.

הד' המספר בספור דברים ששמע ויחליף מקצתן בלא תועלת לו ולא הפסד לחברו, ואף על פי שאינו מפסיד לאחרים עונשו גדול מאד, מפני שמעיז פניו ומשקר בטבעו הרע. אבל התירו להחליף בדברים שבהם מצוה, ולהבאת שלום, דתניא (ע' כתובות יז ע"א) משבחין הכלה לפני החתן, ואומר כלה נאה וחסודה ואף על פי שאינה נאה. וגרסינן בבראשית רבה (ק, ח) מותר לשנות מפני השלום, שנאמר (בראשית נ, טז) אביך צוה, שלא מצינו שצוה יעקב בכך, אלא שאמרו משמו.

הה' האומר לחברו שייטב עמו ויתן לו מתנות ואין בלבו לתת לו שום דבר, גם זו רעה גדולה ועל זה נאמר (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע. והמתהלל במתת שקר למה הדבר דומה, לעננים רבים ורוחות ויראה שבאו גשמים, ואינם יורדין, שנאמר (משלי כה, יד) נשיאים ורוח וגשם אין.

הו' המתהלל שעשה טובה עם חבירו והוא לא עשה, ולא די לו שהוא משקר אלא שהוא גונב דעת הבריות, דתניא (ע' חולין צד ע"א) אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נכרי, ואין מוכרין לנכרי בשר נבילה ומתה בשביל שחוטה, ולא מנעל של עור מתה בשביל עור של שחוטה, ואל יראה אדם לחבירו שהוא פותח החביות בשבילו ורצונו לפתוח אותה לחנוני, ואל ירבה בתקרובת לחבירו ויודע שאינו מקבל, ודברים כאלו וכיוצא בהם אסורים משום כמה עניינים, משום שהוא משקר ומשום שהוא גונב דעת הבריות.

הז' המשתבח במעלות שאין בו, כגון שיאמר שהוא נשיא ומיוחס ושהיו אבותיו גדולי הדור, ולא די לו שהוא מתגאה ומנשא עצמו, אלא שהוא מכזב. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יז, ז) לא נאוה לנבל שפת יתר, פירוש אינו נאה למי שהוא נבל וממשפחה שפלה לומר שהוא נשיא וגדול. אף כי לנדיב שפת שקר, רוצה לומר ואפילו הוא נשיא ונדיב במעשיו, לא ישקר בשפתיו ויתהלל שנותן מתנות לבני אדם והוא לא נתן, ואפילו נתן גנאי הוא לאדם להתהלל במתנותיו כל שכן לנדיב. ואם יש בני אדם שמכבדין אותו במדריגות הכבוד כגון שיאמרו עליו שהוא חכם, שיאמר איני חכם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי מכות פ"ג ה"ו) כי מי שמכבדין אותו במדריגות הכבוד הראויות לתת למי שהוא יודע ב' מסכתות, והוא אינו יודע אלא אחת, צריך שיאמר אחת לבדה אני יודע, כל שכן שאסור להתפאר במה שאין בו, עד כאן לשונו.

ובמעלת המדבר אמת ועונש המדבר שקר, האריכו בתיקונים (תיקון סג דף צד ע"ב) זה לשונם מאי (תהלים קמה, יח) קרוב ה' לכל קוראיו וגו', דמאן דקרא ליה בשקרא רחוק הוא מניה, אמת א' ברישא דאלפא ביתא, מ' באמצעיתא, ת' בסופיה, עישורא דיליה יו"ד ק"א וא"ו ק"א אמת דאיהו עישור דארבע מאה וארבעין וחד, הא רזא דחמשה וארבעים, בזמנא דישראל משקרין בתורת אמת איתמר ביה (דניאל ח, יב) ותשלך אמת ארצה, מאי ארצה דא שכינתא. ובגלותא (ישעיה נט, טו) ותהי האמת נעדרת, ושקרא שלטא בעלמא, ומאן שקר דא סמא"ל. בזמנא דאמת שלטא, אתעבר שקרא מעלמא, אמת איהו בסוף תיבין ואינון ברא' אלהים' לעשות', ברא' אלהים' את', ביה ברא עלמא ועליה איתקרי וקיימא כל עלמא, וכל אומין דעלמא, אבל בשקרא ותשלך אמת ארצה, ושקרא שלטא כביכול באתר דיליה דאיהו ירושלים, ודא גרים דאתחריב ביתא ואתחזר לתוהו ובהו, דהכי אוקמוה, חרב בית ראשון והארץ היתה תוהו ובהו (בראשית א, ב), חרב בית שני וחשך על פני תהום (שם). דאמת איהו סחיר עילא ותתא, ובזמנא דאתעביד שקרא יתהרס בניינא, בההוא זמנא לא תוסיף קום, הדא הוא דכתיב (ישעיה יד, יב) איך נפלת משמים הילל בן שחר, נפלה עטרת ראשינו (איכה ה, טז), דאינון ה' עילאה ה' תתאה, ו' עמודא דאמצעיתא סביל תרוייהו, עד כאן לשונו.

ורבותינו ז"ל במדרש ואלה הדברים רבה (א, י) אמרו ז"ל אמר רבי ראובן ומהו חותמו של הקדוש ברוך הוא, אמ"ת, ולמה אמ"ת, אמ"ת יש בו ג' אותיות, אל"ף ראשון של אותיות, מ' אמצעיתן, ת' סופן, לומר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים (ישעיה מד, ו), עד כאן לשונו. ואלו הם דברי התיקונים כמבואר, אלא שהוסיף ענין לומר אני ראשון, אפשר שכיוונו רבותינו ז"ל לדברים אלו לפי הפשט, ללמד לנו שמי שידבר אמת לא ימצא בדבריו תוספת ולא מגרעת, כשם שקודשא בריך הוא נקרא (ישעיה מד, ו) אני ראשון ואני אחרון, כי מה שיש במציאותו כשהוא ראשון הוא בעצמו שהוא אחרון, ואין לנו לא תוספת ולא מגרעת.

ולפי הסוד, בתיקונים (דף קיט ע"א) פירש הרשב"י ע"ה כי אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים נאמר עם שם ס"ג, שהוא זה יו"ד ק"י וא"ו ק"י, שיש בו ג' יודי"ן, ועל ג' יודי"ן נאמר אני ראשון ואני אחרון, ז"ל וההוא דאמר נעשה, איהו יו"ד ק"י וא"ו ק"י, אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים, תלת יודין מעידין עליה דלית לעילא מניה. והוא הענין בעצמו שפי', כי מה שהוא י' בראש הוא בעצמו יו"ד בסוף, ולא נשתנה ה"י ראשונה מה"י אחרונה.

וכאשר תדקדק במ"ש בתיקונים במאמר שהעתקנו, בשם יו"ד ק"א וא"ו ק"א שהוא עישור אמת, נבין טעם היות התורה נקראת תורת אמת, מפני שהיא דבוקה בשמו הגדול הנזכר, והיינו מה שפי' בזוהר כמה פעמים (פ' יתרו דף צ' ע"ב) דאורייתא כלא שמא דקודשא בריך הוא. ומטעם זה גם כן תקרא התורה עץ חיים, שאמת הוא סוד עץ החיים, תתן אמת ליעקב (מיכה ז, כ), והתורה נקראת אמת, שנאמר (תהלים קיא, קמב) ותורתך אמת. וכן אמת רמוז בשם ס"ג בסוד אני ראשון, ושני שמות אלו פי' בתקונים שדא נשמתא ודא גופא.

ובזה נבין טעם למדבר אמת שמאריך ימים, שפי' בסנהדרין (דף צז ע"א) על אותה המדינה שהיתה נקראת עיר אמת, שלא מת אחד מהם קודם זמנו, ופי' שם שלא היו משנים בדבורם, ופעם אחת אירע שנתאכסן עמהם חכם אחד, רב טביומי שמו, ומפני ששינה בדיבורו בדבר קל כמו שנתבאר שם בגמרא, קבר ב' בניו, וגירשוהו מביניהם. והטעם לאריכות ימים, מפני ששם מ"ה הוא שקיו דאילנא בדרעוי וענפוי, כמו שפי' בתיקונים (דף יז ע"א) בדברי אליהו, וכן שם ס"ג יקראוהו בתיקונים בפי' נשמתא, והכוונה בשמות הנז' הוא עלת העלות המתלבש בהם כמו שפי' בתיקונים, נמצא שאוחז בחיים העליונים שהם חיי המדות, ולכך ראוי שיאריך ימים.

גם במעלת האמת ביאר לנו הנביא באומרו (ירמיה י, י) ויה"וה אל"הים אמת הוא אלהים חיים. והנה ב' שמות אלו עולים יב"ק, כמנין שלשה שמות אהי"ה ידו"ד אדנ"י, שהם אני ראשון, נמצא המדבר אמת מתדבק בשמו יתברך ידו"ד אלהי"ם שהוא שם שלם כדפי' בזוהר (פ' ויקהל דף ריג ע"א, ואדרת נשא דף קלח ע"ב) והדבק בו דבק בחיים כמ"ש הוא אלהים חיים.

וכשם שהשכר גדול למדבר אמת, כך העונש גדול למדבר שקר, כמבואר במאמר התיקונים שזה גרם חורבן בית ראשון ובית שני. וכן פירשו רבותינו ז"ל במסכת שבת (דף קיט ע"ב) לא חרבה ירושלים אלא שפסקו ממנה אנשי אמונה, שנאמר (ירמיה ה, א) שוטטו וגו'.

והמקיים התורה ומצותיה הוא המקיים העולם שעמודו הוא האמת וכאמרם (אבות פ"א מי"ז) על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. והאמת הוא עמוד הכולל הכל, וכאשר אין ישראל עוסקים בתורה ואין מקיימין אותה, כתיב (דניאל ח, יב) ותשלך אמת ארצה, כדפי' בתיקונים, ואז סמאל הנקרא שקר שולט, וזהו ותהי האמת נעדרת. והטעם לכל זה הוא, כי כמו שאי אפשר לגוף להתקיים בלא נשמה כן נשמת כל הנמצאים, ועמוד המקיימם הוא האמת.

ובכלל המדבר אמת שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב, אלא שיהיה תוכו כברו, והכי דייק קרא (צפניה ג, יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. וסוד ענין זה פי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רל ע"א) זה לשונו ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, בגין דקודשא בריך הוא איהו סתים בסתרי התורה, במאי אישתמודע במצוות דאיהי שכינתיה, דאיהי דיוקניה, כגוונא דאיהו ענו שכינתיה ענוה, איהו חסיד ואיהי חסידה, איהו גבור ואיהי גברתא על כל אומין דעלמא, איהו אמת ואיהי אמונה, איהו נביא ואיהי נביאה, איהו צדיק ואיהי צדקת, איהו מלך ואיהי מלכתא, איהו חכם ואיהי חכמתא, איהו מבין ואיהי תבונה, עטרה דיליה איהו כתר ואיהי עטרה דילה עטרת תפארת. ובגין דא אוקמוה רבנן כל מי שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, כדיוקנא דקודשא בריך הוא דאיהו כברו, ושכינתא ברו, איהו תוכו מלגאו ואיהי ברו, ולא אשתניאת איהי מלבר מההוא דלגאו, לאישתמודעא דהיא אצילותיה ולית אפירשותא תמן כלל, דמבית ומחוץ תצפנו, ובגין דאיהו ידו"ד סתים מלגאו לא איתקרי אלא בשכינתיה אדנ"י, ובגין דא אמרו רבנן לא כשאני נכתב אני נקרא, בעולם הזה נכתב אני בידו"ד ונקרא אני באדנ"י, אבל בעולם הבא נכתב בידו"ד ונקרא בידו"ד למהוי רחמי מכל סיטרא, ובגין דא מני קודשא בריך הוא למלאכי השרת מאן דלא יהא תוכו כברו לא יעול בהיכלא דא, בכל איברין פנימאין וחיצונין, ובגין דא אמר קרא (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך, עד כאן לשונו.

הרי מבואר במאמר הזה מעלת מי שתוכו כברו בכל ענייניו, ובכלל היא מדת אמת, שהרי הוא אמת והיא אמונה, נמצא חס ושלום מי שאינו מדבר אמת ויש בלשונו תרמית הרי אין תוכו כברו, והוא קוצץ בנטיעות, ומפריד בסוד האצילות מסוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כאומרו (שם יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ומטעם זה אמר הנביא (צפניה ג, יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. ועוד בעונש מי שאין תוכו כברו האריכו ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רלה ע"ב) ועוד בתקונים (דף קכח ע"ב) עיין שם.

גם בכלל האמת לקיים דברי התורה במעשה, שאם למד ולא עשה אינו בכלל אמת, וזה מבואר בריש מאמר רעיא מהימנא שאמר לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, בגין דקודשא בריך הוא איהו סתים בסתרי תורה במאי אשתמודע במצות דאיהי שכינתיה. עוד לקמיה איהו תוכו ואיהי ברו, ולא אשתניאת איהי מלבר מההוא דלגאו לאישתמודעא דהיא אצילותיה. נמצא הדורש ואינו מקיים מפריד ומראה ח"ו שאין בחוץ במעשה מה שהוא בפנים בדבור התורה. ולכן המעשה הוא העיקר המורה על היחוד.

וכן פי' בזוהר (פ' שלח לך דף קסג ע"ב) שאמת הוא כולל דכר ונוקבא, זה לשונו ויעקב איש תם (בראשית כה, כז) בעלה דההוא תם, ומאן איהו א' רזא דו"ו, וכד הוו כלל דכר ונוקבא כחדא, כדין נטיל כל אתוון אלין א' ת"ם ואיהו אמ"ת, תתן אמת ליעקב, כל דכר ונוקבא כחדא שלימא דכולא, עד כאן לשונו. נמצא שהרוצה לקיים מדת אמת צריך שיקיים במעשה מה שעוסק בתורה, כדי שיהיה בכלל א' ת"ם, שהם זכר ונקבה, והיינו סוד וידו"ד אלהי"ם אמ"ת (ירמיה י, י), ששני שמות כאחד הם סוד אמ"ת.

גם בכלל קיום האמת שישתדל להיות קיים בעבודתו כיתד שלא תמוט, כדכתיב (ישעיה כב, כג) ותקעתיו יתד במקום נאמן, ואמת ואמונה הכל ענין אחד כמבואר במאמר, דאיהו אמת ואיהי אמונה.

והנה האמת הפך הכזב, כי המבטיח ואינו עושה יקרא כזב מפני שפסק הבטחתו ודבורו, וכל לשון כזב נגזר מלשון הפסוק, כדכתיב (שם נח, יא) וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. והנה מדת אמת לעולם אינו פוסק רחמיו מן העולם, שהוא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן (בראשית ב, י), ואמר יוצא ולא יצא, שלעולם הוא יוצא, ולכן קראו הרשב"י נהר דנגיד ונפיק ולא פסיק מימיו, עיין בזוהר (פ' משפטים דף קכג ע"ב). ועיקר מדת אמת תלוי בעתיקא כדפי' באידרא (פ' נשא דף קמ ע"ב) שאין משם הפסק הרחמים לעולם, שאילו ח"ו יצוייר יעדר לכזב השפע ההוא רגע, יתבטל העולם. וכן איברי האדם מצויים על תפקידתם, הלשון לדבר והאוזן לשמוע והרגלים להלוך, ושאר החושים, ואילו יצוייר שיכזבו האיברים מלעשות ציוויים יתבטל האדם. ולכך על האמת העולם עומד, ואם יתבטל איזה חוש מהם לפעמים, הוא מפני סבת האדם וכוזבו בעבודתו לבורא.

ולכך ראוי לאדם שיהיה קיים בעבודתו שלא יכזבו בה לעולם, שאם פסק הרי פסק מדת אמת, והוא בקליפה הנקראת כזב. וקרוב בעיני לומר שהוא מדת כזבני, כי מה לי שיכזב לבני אדם או שיכזב להקדוש ברוך הוא, ויותר ראוי ליענש המכזב להקדוש ברוך הוא מהמכזב לבני אדם, כדכתיב (איוב יג, ט) אם כהתל באנוש תהתלו בו.

ושמעתי מפני מורי ע"ה שבפה יש ל"ב שנים, שהם ל"ב אלהים שבמעשה בראשית, שהם ל"ב נתיבות חכמה, ומעשה בראשית חתום במדת אמ"ת בראשו ובסופו, בראשו בראשית' ברא' אלהים' את' השמים, ובסופו ברא' אלהים' לעשות', ללמדך שכל המשקר מכחיש מעשה בראשית ול"ב נתיבות שבו, החתומים במדת אמת.

וזהו שמצינו שששה פעמים נזכר אמת במעשה בראשית, והם כנגד שש קצוות שנחתמו בשם יה"ו כדפי' בספר יצירה (פ"א מי"ב), ואלו הם בראשית ברא' אלהים' את', וירא' אלהים' את' האור, ויברא' אלהים' את' התנינים, ויברא' אלהים' את' האדם. וירא' אלהים' את' אשר עשה, ברא' אלהים' לעשות', כן כתב הר' יעקב בפירושו על הפרפראות שעשה על התורה. נמצא המשקר עוקר עצמו משש הקצוות החתומים במדת אמת.

והרוצה שלא יהיה בדברו ועסקו שקר, אם הוא חייב לפרוע לכך זמן, יאריך הזמן בתחלה כדי שלא יצא שקרן, ושמעתי שעל זה נאמר (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר, רצה לומר מי שהוא שפת אמת תכון לעד, פירוש שמאריך הזמן הרבה כדי שבאמצעות הזמן ישלים דבורו. אמנם מי שהוא אומר ברגע הזה, כעת, מחר - לשון שקר, והכוונה על קיצור הזמן הוא לשון שקר, שאפשר שלא תזדמן לו בקשתו וימצא שקרן. ואומר אני שאפשר שמטעם זה בא מלת אמת רמוז בסופי תיבות ולא בראשי תיבות, להורות על האריכות הזמן.