שער הקדושה · פרק ו · חלק א
מפני שקדם עסקינו בפרק הקודם בענין קדושת המחשבה, ושהיא העיקר בעבודה האלהית להתדבק האדם בקונו ולמשוך עליו קדושה, כמאמר הרשב"י ע"ה שהעתקנו דכל קדושין משיך בהרהורא טבא, ועל דרך זה הוא מה שאמרו ז"ל (ברכות דף יג ע"א) מצות צריכות כוונה, וכן פסקו רוב הפוסקים, נמצא שאם עשה מצוה אחת או עסק בתורה בלא כוונה כאלו לא עשה דבר, וצריך לחזור ולעשות. וכמה משניות מוכיחים על זה (ברכות פ"ב מ"א) היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיון לבו יצא. וכן בתפלתו, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת כדי שיכוונו לבם למקום (ברכות פ"ה מ"א). וכן טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל (חגיגה פ"ב מ"ו). ועוד אמרו רבותינו ז"ל (ע' ברכות דף לד ע"ב, טור או"ח סי' קא) אם לא כוון באבות חוזר לראש וכו'. וכל אלו הם הלכות פסוקות, נמצא כי תיקון האדם מחשבתו הוא על ידי הכוונה, לכן ראינו לבאר בפרק זה דרך התקדש האדם מחשבותיו והרהורי לבו.
כלי המחשבה נודע שהם ב', המוח והלב, ובהם תלויים האהבה והיראה, כמו שהעתקנו דברי הרשב"י ע"ה בשער האהבה בפרק ב, שעל אלו נאמר (דברים כט, כח) הנסתרות לה' אלהינו, וכמו שביאר גם כן בזוהר (פ' נשא דף קכג ע"ב) הנסתרות יראה ואהבה, דאינון במוחא ולבא, בחללא דגופא וברישא. והנגלות, התורה והמצות דאינון בגופא וברישא לבר. ורזא דמלה הכי הוא ודאי, אי בר נש דחיל לקודשא בריך הוא או רחים ליה, ודאי לא ידע בר נש אחרא, בגין דאיהו מלה דלא אתגליא אלא בינו לבין קונו, אבל בר נש דמתעסק באורייתא ואזיל בפקודין דעשה אתגליא לכל בר נש, בגין דקודשא בריך הוא עבד ליה פומא באתגליא לאתעסקא באורייתא ועיינין לאסתכלא ואודנין למשמע בה, ועבד קודשא בריך הוא בבר נש ידין ורגלין למעבד בהון פקודין דעשה, עד כאן לשונו. וביאר שם לעיל מזה כי יראה ואהבה הם י"ה, ועליהם הנסתרות לידו"ד אלהינו שהם אבא ואימא, הנגלות הם ו"ה שהם בן ובת התורה והמצוה, והם נגלות מפני שהם נראים לבני אדם באיברים הנגלים כמבואר במאמר.
ובמציאות הענין באצילות העליון כן הוא, כמו שנתבאר בהקדמת התיקונים (דף יז ע"א) בדברי אליהו ז"ל, אמר שמציאות האיברים הנגלים הוא חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא, תפארת גופא, נצח והוד תרין שוקין, ויסוד סיומא דגופא אות ברית קודש, מלכות פה תורה שבעל פה קרינן ליה, מוחא חכמה איהו מחשבה מלגו, בינה לבא ובה הלב מבין, ועל אלין תרין כתיב הנסתרות לידו"ד אלהינו, עד כאן לשונו. הרי כי האברים הנגלים הם משש קצוות ולמטה והיינו ו"ה נגלות, והמוח והלב שהם נסתרות בתוך הגוף הם החכמה והבינה, והם נסתרות מתרי טעמי, האחד במציאות האברים עצמם שהם בתוך חלל הגוף, והב' הוא כי המוח הוא כלי שבו שורה המחשבה, והמחשבה היא רוחנית ונסתרת, והלב הוא כלי שבו שורה ההבנה להיות האדם מבין ויודע, שהיא פעולה נסתרת גם כן, וזה דקדק הרשב"י ע"ה באומרו מוחא חכמה, איהו מחשבה מלגו, וכן בינה לבא ובה הלב מבין, להורות על שני בחינות הנזכרות.
וברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רמז ע"ב) פירש שג' מוחות שבאדם, פי' שלשה כחות שבמוח, הם כנגד שלשה יודין שבשם יו"ד ק"א וא"ו ק"א, זה לשונו ועוד בלולה בשמן כתית (במדבר כח, ה), דא צדיק חי עלמין, דנגיד טפין קדישין דאינון פרורין כזתים ממוחא עילאה, דאינון חד עשרון לקבל י', ושני עשרונים י"י, ושלשה עשרונים, ואינון עשרון לכבש ושני עשרונים לאיל וג' עשרונים לפר, ורזא דמלתא אמרו בתעניות (ע' דף כה ע"ב) אין טפה יורדת שאין עולים כנגד טפיים, ואינון ברזא, ורמיזא דילהון לקבל תלת מוחין, חד מוח הזכרון, תנינא מוח המחשבה, תליתאה מוח הדמיון. והדמיון והזכרון סלקין מן לבא, המחשבות נחתין עלייהו ללבא ומקבלין עלייהו כמלכא, בגין דהאי איהו מחשבה דרכיב ושליט על חיוא תליתאה, ונחית עליה לגביה תרין חיון, ופתחין גדפייהו לקבלא ליה כגון חו"לם על צר"י אתעביד סגולתא, ודא כת"ר עליון על חכמ"ה ובינ"ה, עד כאן לשונו. וכן בתיקונים (דף קכו ע"א) ביארו שלשה מוחין על ג' יודין שבשם הנזכר, עיין שם. ומוכרחים אנו לומר שג' מוחין אלו הם בזעיר, כי באריך הוא מוחא חד סתימא, כמבואר באדרא.
ואחר שידע האדם שכל גופו ואבריו נבנו על סדר האצילות העליון כמבואר בתיקונים (דף קל ע"ב), והעתקנו לשונו בשער היראה (פ"ט), וידע שמחשבתו הוא כנגד המחשבה העליונה, יכוון להיות אברי מוחו ולבו שהם האברים המשובחים שבו שבהם תלויים החיות להיותם מוכנים לכוון ולחשוב מחשבות קדושה, ויטהר מחשבותיו כראוי, שאם מחשב במוחו ולבו מחשבות שאינם כראוי, כח החכמה והבינה מסתלקים ממנו, והטעם שכמו שהאברים הנגלים נפגמים על ידי מעשה העבירה הגשמית, כן האברים האלו הראשיים הנעלמים נפגמים על ידי מחשבה שאינה טהורה, וכיון שהוא פגום אין המלך העליון משרה שם כח חכמתו ובינתו הרוחני, וכן מוכח בזוהר (פ' מקץ דף קצו ע"א) בענין יוסף הצדיק ע"ה, שנתנו לו שכר על כל אבר ואבר שלא פגם, ואמרו בענין המחשבה, זה לשונם מחשבה דלא חשב נקרא נבון וחכם, עד כאן לשונו. ולכן תיקון המוח והלב לחשוב במחשבות קדושה, ובזה גורם שישרה במחשבת מוחו ולבו שם יו"ד ק"א וא"ו ק"א, ויכוון למקור הקדש שהוא שם בן ד' המלא ביודי"ן שעולה ע"ב, ויקדש בזה מחשבותיו.
ובזה מדוקדק לשון הרשב"י עליו השלום שהעתקנו בפרק הקודם שאמר, ועל דא והתקדשתם והייתם קדושים, בגין דכל קדושין דעלמא אפיק ומשיך בהרהורא טבא. וכבר ידעת מה שפירשנו לעיל בפרק ב שחכמה מקור הקדש בסוד שם הנזכר שאין קדושה פחותה מעשרה, ואשרי מי שיכוון בזה בעוסקו בתורה למשוך חסד שם הנזכר על מחשבתו, שבודאי יקדש עצמו, שהתורה היא מושכת קדושה כדפי' בפרשת קדושים שהתורה נמשכה מחכמה, ובהיותו מכוון במקור הקודש ודאי מושך קדושה, זה לשונו (זוהר דף פא ע"א) תאנא קדושה דאורייתא, קדושה דסליקת על כל קדושין, וקדושה דחכמתא עילאה סלקא על כלא, אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולאו חכמתא בלא אורייתא וכו' עד כאן לשונו לענייננו.
ובתקונים (דף כה ע"ב) נראה שצריך לכוון בשם הנזכר אפילו בעסק מצוה, שם פי' הרשב"י ע"ה ענין ידו"ד שהוא י"ה דחילו ורחימו ו"ה תורה ומצוה, ואמר ו' דא אורייתא שריא בפומא וברוחא דפומא, דחכמה ובינה אינון נסתרות במוחא ולבא ברחימו ודחילו, ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא וכו', ה' זעירא דמות אדם, בה אשתלים ידו"ד, והיא ה' מלכותא קדישא, איהו מצוה, עשיית פקודין, דאיהי שריא ברמ"ח איברים, ותורה ומצוה עלייהו אתמר והנגלות לנו, ו"ה נגלות לנו ולבנינו עד עולם, ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא קדם ידו"ד, דאיהי כללא דכלא, על כלא אדם יו"ד ק"א וא"ו ק"א, מחשבתא דסלקא עד אין סוף, עד כאן לשונו.
וכוונת הרשב"י ע"ה לפרש שיהיה לעולם שם ידו"ד שלם, בין בעסק בתורה בין בעסק מצוה, ולכן בעסק תורה הוא ה' ושריא בפומא וברוחא דפומא, דהיינו פומא ה', רוחא דפומא ו', ופירוש הענין כי הפה היא ה' שכן בפה ה' מוצאות שעל ידם נחתך הדבור, ו' רוחא דפומא הוא קול היוצא מן הקנה דביה שירי עזקן כדפי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רלה ע"א-א"ב) ולכך פי' בתיקונים (דף קמה ע"ב) דקול ודבור הם ו"ה. ובדחילו ורחימו די"ה, הרי ידו"ד.
וכן במצו"ה דקדק הרשב"י ע"ה בלשונו דקאמר ה' זעירא דמות אדם בה אשתלים ידו"ד. מה ענין דמות אדם הנה. וחזר ואמר איהי מצוה עשיית פקודין וכו'. אלא הענין במה שפירש הרשב"י (שם דף קלא ע"ב) כי מצוה היא שלימות ידו"ד כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה, וידו"ד מתחלף בא"ת ב"ש מצ"פץ וכו', כמבואר שם, הרי במלת מצוה ידו"ד, והיינו כי השכינה בה מצטייר האצילות כולו, שהיא כלולה מעשר, והיינו שקראה דמות אדם. ולכך אמר איהי מצוה. ולדקדק כיצד ימצא בה ידו"ד, האריך בלשונו ואמר איהי מצוה עשיית פקודין דאיהי שריא ברמ"ח אברים, והיינו כי מציאות העשייה הוא ממנה שהוא ה', והיא שורה ברמ"ח איברים, הרי ו', כי רמ"ח אברי האדם הם מצד הזכר, וכן הם רמ"ח מצות עשה מימין כנגד רמ"ח אברים, שהזכר נוטה לימין, ולשס"ה גידין כנגד ל"ת משמאל, שהנקבה נוטה לשמאל. ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא וכו' הרי ידו"ד, כי דחילו ורחימו הם י"ה.
ושם י"ה בא בחילוף א"ת ב"ש במלת מצו"ה, הטעם, כי ו"ה הם נגלות כמו שאמר הפסוק וה"נגלות, אמנם האהבה והיראה הם נסתרות במוחא ולבא, ולכך באו נסתרות בחילוף אותיות, ולכך אם אין במצוה אהבה ויראה לא נשתלמה המצוה שישרה ידו"ד ושתעלה למעלה. נמצא שבין בתורה בין במצוה צריך שישתלם ידו"ד על ידי דחילו ורחימו וכמו שפי'.
אחר כך צריך לכוון בסוד המחשבה שהוא יו"ד ק"א וא"ו ק"א לסלקא כלא עד אין סוף, ועל ידי השם הזה האין סוף שורה ומתפשט אורו במדות, ומפני זה קראו הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף יז ע"א) שקיא דאילנא מלגאו, ולכך צריך לכוון בשם הזה כדי למשוך אור האין סוף יתברך במדותיו. ועיין בתיקונים כמה הפליג הרשב"י ע"ה במעלת השם הזה.
וזהו עיקר הכל, לתקן בתחלה המדות העליונות שהם כסאותיו יתברך, כדי להשרות עליהם אור המאציל אין סוף יתעלה יתברך, ועיקר כוון מחשבת האדם בתפלתו ותורתו הוא לכוון לעולם בעיקר הכל המקיים הכל, אין סוף יתעלה, וכן פירש הרשב"י ז"ל (זוהר פ' ויקהל דף ריג ע"ב) ברזין אלין יכיל בר נש לאתדבקא במאריה, ברעותא בכיוון לבא למנדע שלטנו דחכמה ברזא עלאה, כד פלח למאריה בצלותא אדבק רעותיה כנורא בגחלתא ליחדא אינון רקיעין תתאין בסטרא דקדושה, לאעטרא לון בשמא חדא תתאה, ומתמן ולהלאה ליחדא אינון רקיעין עילאין פנימאין למהוי כלהו חד בההוא רקיעא עילאה דקיימא עלייהו, ובעוד דפומיה ושפוותיה מרחשן, לביה יכוון רעותיה יסתלק לעילא לעילא, ליחדא כלא ברזא דרזין דתמן תקיעו דכל רעותין ומחשבין ברזא דקיימא באין סוף, דא בכל צלותא וצלותא לכוונא גופא ונפשא בהאי, בכל יומא ויומא, לאעטרא יומוי ברזא דיומין עילאין בפולחניה, עד כאן לשונו.
ואחר שביארנו מהות קדושת המחשבה, צריכין אנו לבאר מה הם ההכנות הצריכות לקדושת המחשבה, כדי שתהיה המחשבה דבקה בו יתברך ובתורתו לעולם, בין בעוסקו במלאכתו בין בהלוכו בשכבו ובקומו, ולא תפרד אהבתו יתברך מהאדם לעולם, כשם שאהבתו יתברך דבקה בנו תמיד.
ונאמר, שכשם שסוד המחשבה העליונה אינה שורה במדות אלא על ידי תקון המדות שהם למטה ממנה, שהם כסא לה, כנודע שבהיות פגם במדות אימא מסתלקא מעל בנין ומכל שכן חכמה, ובהיות האם שבה על הבנים שהיא נקראת תשובה גם החכמה תשוב, כן במציאות קדושת המחשבה, לא יקדש האדם מחשבתו להיותו דבק באלהיו כי אם אחר שיקדש כל אבריו ויטהרם בתחלה בתשובה הראויה, ואחר כך יקדשם, כמו שנבאר לקמן בעזרת ה' בפרט כמה מיני קדושות, והם בכלל קדושת הרא"יה והשמ"יעה והר"יח ודי"בור, ופירשו בתיקונים וברעיא מהימנא שאלו כנגד שם ידו"ד. ואחר כך יקדש ד' אחרים כנגד שם אדנ"י שהם שמו"ש תנוע"ה משו"ש הליכ"ה, ופירשו בתיקונים (תיקוני זו"ח דף צט ע"א) שהוא שמוש בידים, תנועה בגוף, משוש בברית, הליכה ברגלים, וכתב זה לשונו ואית דאמרי משוש בידים, שימוש בברית, וכלא קשוט, עד כאן לשונו.
ואחר היות כל כלי הגוף טהורים וקדושים תשרה המחשבה בהם, אבל בהיות כל צד פגם באברים הרי יש שם מום, כי כל אשר בו מום לא יקרב (ויקרא כא, יח), והנשמה כלה מסלקת, והקליפה ההיא שורה שם, ותבלבל מחשבת האדם בתפלתו ותורתו, ואי אפשר שיהיה לו דבקות בשום פנים. ובפרט אם לשונו פגום מלשון הרע וכיוצא, שהלשון סולם לעליית התורה והתפלה, ולכך תבלבלהו המחשבה רעה כדי שלא יעשה ייחוד על ידו. וכיוצא בזה לשאר הפגמים, בהיותו פגום אי אפשר לו לייחד בתפלתו, שהתפלה הוא קירוב ויחוד המדות על ידי עלת העלות, ועלת העלות אינו שורה אלא בכסא מתוקן.
ובפרט במה שביארנו בשער אהבה (פ"ב) כי עיקר דבקות האדם בקונו הוא דבקות נשמתו בשורש החיים, כדפי' בענין אהבה התלויה בנשיקין עיין שם, ובהיות הנשמה פגומה הרי יש שם חצוני ואי אפשר שתדבק באור העליון. ואחר היות הנשמה מתוקנת כראוי תעשה כסא לרוחניות העליון, ותוכל להדבק בנשמת הכל שבו עיקר הדבקות. והכרחיות לזה העתקנו כמה מאמרים מהרשב"י ע"ה בשער היראה בפ' ט' י', עיין שם.
ודרך כלל לקדש האדם אבריו ולטהרם הוא על ידי טהרה וקדושה, ופירש ברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רמה ע"ב) והעתקנו לשונו לעיל בפרק ד, דהיינו טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ, ושם פירש הרשב"י ע"ה שב' אלו נקנים על ידי עסק התורה. אמנם במ"ש בשער האהבה פרק ח בענין טהרה, כי עיקר טהרה הוא על ידי האש, והיושב בתענית מטהר עצמו על ידי הרתחת חלבו ודמו הנתך באש חולשת גופו. אמנם רבותינו ז"ל פירשו (תענית דף יא ע"א-ע"ב) גם כן שהיושב בתענית נקרא קדוש, נמצא שעיקרו הוא קדושה, וקדושה זו היא הימין, דכתיב (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסד, ועיין במ"ש, וטהרה נאמר שעיקרה על ידי הטבילה במקוה, כמו שהארכנו לעיל בפרק ח, ויצדק בקצת מה טהרה מבפנים, כי על ידי כך הנשמה נטהרת מבפנים. וב' דברים אלו צריכים בהכרח לבעל תשובה, כי מאחר שהוא פגום לא תועיל עסק התורה לטהרו ולקדשו, כי לרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי (תהלים נ, טז), ולכך צריך לטהר עצמו בטבילה, ואחר כך לקדש עצמו בתענית לסגף עצמו תמורת מה שנהנה, כמו שנאריך בשער התשובה בעזרת ה', ואחר כך תועיל הטהרה והקדושה על ידי דברי תורה, והתורה תשלים לו הטהרה והקדושה, שאם אינו עוסק בתורה מה תועיל כל תשובתו, ונמצא שאין לו טהרה וקדושה בשלמות כראוי, הרי ב' בחינות דרך כלל לקניית הקדושה.
עוד צריך לקניית הקדושה קדושת המקום, כמו שמצינו שנזכר בתורה פרשת אחרי מות (ויקרא טז, כד) מקום קדוש. ויש בזה ב' בחינות, או היות המקום מקודש על ידי עסק התורה והתפלה, כגון בית המדרש או בית הכנסת. או קדוש, מקום מובדל ומופרש מבני אדם, ומקום בדד מבני אדם הוא הכנה גדולה לדבקות, ולכן היו החכמים הראשונים פורשים עצמם ממקום הישוב ונקראו כת המתבודדים, כמו שהביא החסיד בעל חובת הלבבות (ש' הבטחון פ"ד, ע' ש' הפרישות פ"ג) והוא תנאי מתנאי הפרישות להיות חפץ בבדידות, כי בזה מראה בנפשו כי אין לו קשר עם אנשי העולם הזה כלל, כמו שהוא אמת אחר פטירתו, ולכן מעתה מראה גרות נפשו בעולם הזה ואינו רוצה להתדבק כי אם באלהיו יתברך שבו עתיד להתדבק דבוק עצמי אם יזכה.
וכן כתב בחובת הלבבות (שער הבטחון שם) על פרוש אחד שנכנס למדינה אחת להורות את יושביה עבודה האלהית, וימצאם לובשים צבע אחד במלבושיהם, וראה קבריהם אצל פתחי בתיהם, ולא ראה ביניהם אשה, ושאל אותם, והשיבו לו על כל דבר כמו שפי' שם בחובת הלבבות. ואל הג' שלא ראה ביניהם אשה השיבו לו ומה שראית שפירשנו מן הנשים ומן הבנים, דע כי יחדנו להם קריה קרובה מכאן, אחד ממנו כשיצטרך אל דבר מדבריהם ילך אליהם וישלים צרכו וישוב אלינו, מפני שראינו מה שיכנס עלינו מטרדת הלב ורב ההפסד וגודל היגיעה והטורח בקרבתם, והמנוחה מכל זה בהרחקתם לבחור בענייני העולם הבא ולמאוס בעולם הזה.
וכן באלישע הנביא מצינו לו קדושת מקום להכנת קדושתו, מה שעשתה לו השונמית, דכתיב (מל"ב ד, י) הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד נעשה נא עליית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן כסא ומנורה, והרי כי מפני קדושתו היה צריך הכנת מקום, דהיינו עלייה קטנה שהוא מקום פרוש קצת מבני אדם, והכנות הטבע המוכרחות יותר אשר נוהגים בו בני אדם דהיינו מטה ושלחן כסא ומנורה, שהוא הפרישות בקו המיצוע, כמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות (שער הפרישות פ"ג) בענין שלשה כתות שיש בפרושים, ובמתבודדים בביתם היא הכת הב' שהיא קרובה יותר אל התורה, עיין שם.
הרי ב' בחינות בקדושת המקום. ואם אפשר שיהיו שתיהם כאחת, כגון התבודדות האדם בבית מדרשו או בבית הכנסת מה טוב חלקו, כי בודאי יקנה קדושה יתרה בנפשו. וכן אמרו ז"ל (ילקוט תהלים רמז תשעב) אמר הקדוש ברוך הוא כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומצוי בבית הכנסת, כאלו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, עד כאן לשונו. ואומרו מצוי בבית הכנסת מורה על ההתמדה בבית הכנסת, כי כמו ששאר בני אדם כשיבקשום, נודע להם במקומות שהם רגילים לשבת שם רוב היום, ושם יבקשום, והאיש הזה הוא מצוי רוב זמן היום בבית הכנסת, עד שכשיאמר אדם לחבירו פלוני היכן הוא מצוי, ישיבוהו שהוא מצוי בבית הכנסת, וילמד ממה שנצטוה הכהן גדול ומן המקדש לא יצא (ויקרא כא, יב), כערך זה הרוצה להתקדש יתקדש במקום הקדוש בית הכנסת או בית המדרש.
ומכל מקום טוב ההתבודדות על ידי קניית חבר, שהרי אמרו ז"ל (ברכות דף סג ע"ב) חרב אל הבדים ונואלו (ירמיה נ, לו) וגו', כמו שיתבאר בעזרת ה', ואמרו ז"ל בספרי (ילקוט במדבר רמז תשעו) על פסוק (קהלת ד, ט) טובים השנים מן האחד, מכאן אמרו יקנה אדם חבר לעצמו, להיות קורא עמו, ושונה עמו, ואוכל עמו, ומגלה לו סתריו, עד כאן לשונו.
ודרך הפרישות והקדושה הנאות לתלמידי חכמים הפורשים מנשותיהם משבת לשבת, הוא שיבחרו להם בית מיוחד מופרש מהבית שבה דרים עם נשותיהם, ויזמינו פרנסתם ופרנסת בתיהם יום אחד בשבוע, ובזה יתנהגו בקדושת הדבור ושאר קדושות שיתבארו, כי כל זמן שאדם טרוד לצאת ולבא בשוק לא ימנע מלשון הרע או מכעס או לפחות יחטא בראות העין, והפרישות בבית מיוחד מציל לאדם מכל זה, זו היא הדרך הישרה שיבור לו מי שרוצה להתקדש.
עוד מהדברים המוסיפים קדושה ויועילו לקדושת המחשבה, הוא כשיקיים האדם מצות ציצית ותפילין בעשייתם ובכוונתם כראוי. במצות ציצית נזכר בה בתורה קדושה בפירוש (במדבר טו, מ) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם, ואמרו ז"ל בספרי, זה לשונם למען תזכרו ועשיתם, לעשות זכרון כמעשה. והייתם קדושים, זו קדושת כל המצות, או אינו אלא קדושת ציצית, במה הענין מדבר בקדושת כל המצות. רבי אומר זו קדושת ציצית, או אינו אלא בקדושת כל המצות, כשהוא אומר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו, הרי קדושת כל המצות אמור, הא מה תלמוד לומר והייתם קדושים, זו קדושת ציצית, מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל, עד כאן לשונם. הרי בפירוש אליבא דרבי שהציצית מוסיף קדושה.
ואפשר לומר הטעם, כדפי' לעיל בפרק ד' מדברי הרשב"י ע"ה, שכל קדושה היא מבחוץ, וכמ"ש (פ' חיי שרה דף קכה ריש ע"ב) סיועא דמאריה סחרא ליה ואקרי קדוש, והטעם פיר' שם. והנה מצות ציצית היא מצוה שבה מתעטף האדם, והמצוה בקדושתה מקיפתו מכל סביביו, ולכך מוסיף קדושה.
וכן מצות תפלין קראוה ז"ל קדושה, באומרם (מגילה דף כו ע"ב) בענין הרצועות שהם תשמישי קדושה והטלית תשמישי מצוה, וכן לשון הרשב"י ע"ה בענין ציצית ותפילין בפרישו דמצוה וקדושה, כמה פעמים, שהתפילין הם קדושה עליונה יותר מהציצית, שהציצית יקרא מצוה והתפילין קדושה.
והסכימו המפרשים ז"ל (ר"י ברכות דף ח. בדפי הרי"ף) שהנחת התפלין בזרוע כנגד הלב, ועל המוח, הוא כדי לשעבד להקדוש ברוך הוא מוחו ולבו, שהם האברים הראשיים שבאדם, שבהם תלויים החיים, ובהם תלויים המחשבות, כדפי' בריש פרק זה, והכוונה שעל ידי קדושת כ"א אזכרות הכתובים ביד וכ"א בראש, שהם כנגד אהי"ה אשר אהי"ה כדפי' בתיקונים (דף כז ע"ב). ואין ספק שבהיות האזכרות שבתפילין כתובים בכוונה שפי' הרשב"י ע"ה בפרשת ויקרא (דף יא ע"ב) ובפרשת אחרי מות (דף סה ע"ב), וכן תקון הבתים ברבועם ותפירתם כראוי, והרצועות וקשרים כראוי, שיטהרו המחשבות וידבק האדם מחשבתו בידו"ד, כי התפלין הם במקום המחשבה.
ואחר שב' מצות אלו נוגעים לענין הדרוש שאנו בו, נדבר בהם מה שנמצא בדברי הרשב"י ע"ה הנוגע לכוונת המצוה, כי אינו דומה עושה המצוה בכוונתה לעושה אותה בלי כוונה, כי על ידי הכוונה נותן למצוה עלייה שתעלה למעלה כמו שפירש הרשב"י ע"ה (ת"ז דף כה ע"ב) והעתקנו לשונו, שאמר ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא קדם וכו', ועל ידי ידיעת כוונת המצוה יתן בלבו יראה ואהבה בידיעתו מה תיקון עושה במצוה ההיא, אבל אם אינו יודע כוונתה נמצאו התפלין במוחו ובזרועו כמו אבנים, ולא יתנו בלבו התעוררות יראה ואהבה.
בענין הטלית בעצמו, ראוי לכתחלה להשתדל שיהיה של צמר, והאריך בנמוקי יוסף ע"ה בהלכות קטנות של הרי"ף ז"ל שכן הסכימו הגאונים ורוב המפרשים, וכתב בסוף דבריו ז"ל הלכך אין לו לעשות אלא טלית מצוייצת של צמר שיקיים בה מצות ציצית דאורייתא, וכבר דרשתי כן לרבים ופשט המנהג כן, עד כאן לשונו.
ועל דרך הפשט, כוונת עטיפת הציצית הוא להורות לאדם זכירות כל המצות בראיית התכלת, כמו שאמר (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. וכיצד התכלת מורה על זכירתם, יובן במה שאמרו רבותינו ז"ל (חולין דף פט ע"א) דתניא היה רבי מאיר אומר מה נשתנה התכלת מכל צבעונים, מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר (שמות כד, י) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וגו', וכתיב (יחזקאל א, כו) כמראה אבן ספיר דמות כסא, עד כאן לשונו. ועם היות שהמאמר הזה יש בו סוד, כמו שפיר' בסוף פרשת שלח לך (זוהר דף קעה ע"ב), מכל מקום לפי הפשט ירמוז על מחצב הנשמות שהם מכסא הכבוד, כאומרם רבותינו ז"ל נשמתם של צדיקים חצובות מתחת כסא הכבוד, וכאשר יזכור האדם שורש נשמתו שהיא מהכסא, ושם תשוב נשמתו כדכתיב (קהלת יב, ז) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, והכס"א עולה כמנין אלהי"ם, יבוא לקיים המצות, ויתקדש בקדושת העליונים, ויפרוש מתאוות העולם, וזהו (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם למען תזכרו וגו' והייתם קדושים לאלהיכם. והכוונה באומרו לאלהיכם, שבו תהיו דבקים בסוף אחר כליון החומר, ואלהים הוא שורה בכסא, ושם השרפים האומרים קדוש.
ואפשר שמזה הטעם היה בדם חלזון, שחלזון היה יוצא פעם לע' שנה כדפירשו רבותינו ז"ל (מנחות דף מד ע"א), והוא לרמוז ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ, י). ולכך פי' שכל הגוונים יפים לחלום חוץ מגוון תכלת המורה על הדין הגמור, שהיא תכלית הכל, והוא דין נפשות כדפיר' בזוהר (פ' תרומה דף קנב ע"א בסופו) זה לשונו כל גוונין טבין לחלמא בר תכלא כמה דאתמר, בגין דאיהו כרסיא למידן דינין דנשמתין וכו' עיין שם, והוא טעם וראיתם אותו וזכרתם וכו' כדפירשו שם.
ונראה לי שסוד זה נרמז בפרשת ציצית במלות (במדבר טו, לט) והיה* לכם* לציצית* שס"ת המת, כי ענין זכירת הציצית הוא לזכור יום המיתה על ידי החלזון כדפי'. ועוד וראיתם* אותו* וזכרתם* ס"ת כמנין אלהי"ם, שעולה הכס"א, והיינו כסא שדנים בה דיני נפשות.
ובזוהר סוף פרשת שלח לך (דף קעה ע"ב) פי' שכל מצות ציצית היא עדות להעיד לאדם לעבודת יוצרו, אמר שם כמה עדים עשה הבורא להעיד לאדם, ואמר בענין הציצית אתעטף בעטופא דמצוה בארבע זויין דכסותיה, ארבע מלכין נפקין לקדמות ארבע, ארבע סהדי קשוט דמלכא תליין מארבע זויין.
והלשון הזה הוא מספרא דצניעותא פרקא חמישאה, וזה לשונו בסוף פרשת תרומה (דף קעט ע"א) ארבע מלכין נפקין לקדמות ארבע, בהון תליין כענבין באתכלא, צרירן בהו שבעה רהיטין, סהדין סהדותא ולא קיימין בדוכתיה, עד כאן לשונו.
וכל מימרא זו נתבארה שם בסוף פרשת שלח לך, ואמר ששבעה רהיטין הנזכרים אלין אינון שבעה צרירין דתכלתא, דבעי לכרכא ביה בכל חד וחד, או לאסגאה עד תליסר, מאן דיוסיף לא יוסף עלייהו מאן דימעט לא ימעט מז'. ואמר לקמיה רבי יצחק אמר שבעה כריכן דאיהי שכינתא שביעתא דכלא ודאי, דהא היא מתברכא משיתא אחרנין על ידא דצדיק, ואי תלת עשר אינון כמא דאוקמוה בתלת עשר מכילא, והאי היא פתחא דכלהו.
ואמר עוד לקמיה ותאנא יסודא ושרשא במלכא מתעטרין כחדא, והאי היא דוכרנא ופתחיא לכל שאר כתרין, דכתיב (תהלים קיח, יט) פתחו לי שערי צדק, וכתיב זה השער לה' וגו', וכתיב (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', לאכללא בהאי כל שאר כתרין, ועל דא אינון סהדי סהדותא ולא קיימי בדוכתייהו, בגין דאיהי מצוה ותנינן תשמישי מצוה נזרקין.
עוד לקמיה אמר רבי יצחק אינון חוטין לאחזאה היך תליין מכאן ומכאן לד' סטרי עלמא מהאי אתר, ואיהי שלטא על כלא ברזא דלב דאיהי לבא דכל עלמא, ולבא דעלאי, ותליא בלב עילאה, וכלא הוא בלב דנפק מחכמה עילאה.
עוד לקמיה אמר רבי יהודה, אמר קודשא בריך הוא מאן דבעי למהך בתר דחלתי יהך בתר לבא דא ובתר עיינין דקיימין עלה, מאן אינון עיינין כמה דאת אמר (תהלים לד, טז) עיני ה' אל צדיקים, אבל אתם לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, מאי טעמא בגין דאתם זונים אחריהם, עכ"ל.
נמצא מכלל דברי המאמר היות ד' ציציות ארבע עדים, וכן שבע כריכות שבעה עדים, כמו שאמר בספרא דצניעותא שבעה רהיטין סהדין סהדותא. וסוד העדים האלו נתבאר יפה בדברי רבי יהודה שאמר מאן אינון עיינין כמה דאת אמר עיני ה' אל צדיקים, ואלו הם עיינין דזעיר שנתבארו בזוהר (פ' נשא דף קלו ע"ב), ואמר שם מאינון גוונין דמתגלין נפקין שבעא עיינין דאשגחותא דנפקו מאוכמא דעינא, הדא הוא דכתיב (זכריה ג, ט) על אבן אחת שבעה עינים, מאן אבן אחת אוכמתא דעינא. מסומקא נפקין שבעה רהיטין דסמכין לסטר שמאלא, ומתלהטין באשא לסטר צפון, ומתאחדן לאתפשטא בעלמא, לגלאה אורחין דחייביא, הדא הוא דכתיב (שם ד, י) שבעה אלה הנה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ. מירוקא נפקין שבעה טהירין דקטרא דלסטר דרומא, ומתאחדן לאתפשטא בעלמא לגלאה עובדין, דכתיב (איוב לד, כא) כי עיניו על דרכי איש וגו', עד כאן לשונו.
נמצא שכאשר יסתכל האדם ברמז העדים העומדים ומעידים בו בכל עת ובכל רגע, יירא מלחטוא, ויזהר בעשיית המצוות, וזהו רמז מצות ציצית בקצרה, והמשכיל יעמיק בדברים וידעם.
ובענין כריכות הציציות ראוי שיהיו ט"ל, כן פירש ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכח ע"ב) זה לשונו בטעם המצוה ועניינה בקצרה שליש גדיל, ושני שלישי ענף, דאיהו תפארת. וכל חוליא משולשת, כל משלש מסטרא דקדושה, הה"ד (סדר קדושה) קדושה לך ישלשו, וישראל שלישיה בגין דשלישים על כולו (שמות יד, ז), דציצית מסטרא דעמודא דאמצעיתא דאיהו תליתאה לאבהן, וכל דבר משולש וה"ו יל"י כל תיבה משולשת מסטרוי, חוליא כלילא מתלת כריכות משולשין דא שכינתא, קדושה לך ישלשו, ואיהי משולשת בעמודא דאמצעיתא כליל תלת ענפי אבהן דאינון ש' מן שבת, ושכינתא בת יחידא מליא תכלת שבציצית. זכאה גופא דהכי איהו רשים בשכינתא וקודשא בריך הוא על כנפי מצוה, רשים ברצועה דאיהי תפלה של יד בתלת כריכות באצבע צרדא, דאיהי כגוונא דחוליא כריכא בתלת כריכות באצבעא. רשים בקשר של תפילין כליל בתרין קשרין, סלקין חמשה עשר משולשין, תרין בקשרא חד. שלשה עשר חוליין אית בהון תשעה ושלשים כריכן כחושבן ט"ל, ושלשה עשר חוליין כחושבן אחד, סלקין ב"ן, והאי איהו בן י"ה, עמודא דאמצעיתא, עד כאן לשונו.