שער הקדושה · פרק יג · חלק ב
ואמר כיון דאהדר בתשובה, וקבל תשובה, כי צריך ב' מיני תשובה, הא' תשובה מיד דהיינו ההכנעה כדפי' ז"ל (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח, ולכך צוותה תורה אזוב המורה על שפלות וההכנעה. ועוד וקבל עליה תשובה, דהיינו לקבל עליו שלא לשוב עוד לאותו עון, כאומרו (תהלים פה, ט) ואל ישובו לכסלה.
ומכלל התשובה הצריכה ללשון הרע, הוא שיעשה עצמו אלם לדברי העולם כאלו אין לו לשון, שהרי בעל הלשון נאמר עליו (תהלים יב, ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, וכוונת יכרת פירושו שנכרתת לשונו בגיהנם כמספר פעמים שספר לשון הרע, על דרך שעושין לשאר העבירות כל אבר שבו חטא בו נידון עד שיעכל כל הרע ההוא שעשה, ולכן צריך שיכרות לשונו מלדבר בעוד בחיים חיותו, ויצטער תמורת מה שנהנה.
ואחר שדברנו בעונש לשון הרע, נדבר בחלקי לשון הרע, ואף על פי שלא כתבנו כל הנמצא בדברי רבותינו כדי שלא להאריך, די בזה ההערה למשכיל לעורר לבו שישוב בתשובה. וראיתי לקצר דברי ר"י בשער התשובה ושאר המחברים המדברים בענין זה.
החלק הראשון מלשון הרע, שעליו נצטוינו בתורה שלא לדברו ושלא לקבלו, שנאמר (שמות כג, א) לא תשא שמע שוא, עיקרו הוא המדבר בגנות חבירו, אף על פי שאומר אמת, שאם אומר שקר נמצא מוציא שם רע. והמדבר בגנות חבירו יהיה כוונתו להבאיש את ריחו ולהבזות בו, ולכן יודיע תועבות אבותיו, אף על פי שיהיה שלא בפניו, וזה הוא כת מספרי לשון הרע הגמור, אם היה בעל תשובה והוא מספר עליו עונות ראשונים שלא בפניו או בפניו יש לו עונש גדול, שהרי השב בתשובה העונות נעשים לו כזכיות וזה מביישו, ואין ראוי. ועוד אחרים השומעים הבושת הזה של בעל תשובה ימנעו ולא יעשו תשובה, ונמצא נועל דלת תשובה.
וכתב רבינו יונה ז"ל, כי על צד אחד יגדל עון המספר לשון הרע על דבר אמת מן המדבר על דבר שקר, כי יאמין העם בספרו על חבירו דברים כנים, ויעלה באשו לפניהם, ויהיה לבוז בעיניהם, אפילו אשר נחם מחטאתו ושב בתשובה ישאר מומו בפי בני אדם, ואם מראה איש את חבירו כי עבר על דבר תורה והוא בסתר אין לגלות על חטאתו ברבים, כי שמא עשה תשובה, בפרט אם הוא עד אחד, כי המעיד על חבירו יחידי מכין אותו מכת מרדות, ואין ראוי לגלותם זולתי לחכם צנוע אשר לא יספר ליתר ההמון, ואם ידע כי יאמינו בו כדברי ב' עדים אז יספר אותו כדי שישנא אותו החכם, כך אמרו בערבי פסחים (פסחים דף קיג ע"ב), אבל מותר להרחיק מחברתו ולשנאתו עד אשר ידע כי שב מדרכו הרעה.
ובדברים שבין אדם לחבירו כגון גזל ועושק ואונאה, יכול לספר הדברים לבני אדם, שהרי אמרו ז"ל (כתובות דף פז ע"ב) שעד אחד מחייבו שבועה. ואם החוטא תלמיד חכם ואיש ירא חטא, ראוי שיחשוב עליו כי באמת עשה תשובה כדפירשו ז"ל (ברכות דף יט ע"א) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שודאי עשה תשובה. וכן פי' הרשב"י ע"ה (ת"ז דף קמא ע"ב) שעל זה נאמר (דברים כא, כג) לא תלין נבלתו על העץ, על נבלת העון אשר עשה על עץ החיים, כי בודאי עשה תשובה. ועל זה מצינו שנענש יוסף הצדיק על שהביא דבת אחיו אל אביו, וכן אמרו בבראשית רבה (פד, ז) על פסוק (בראשית לז, ב) ויבא יוסף, כדפי' רש"י, ועל שלשתן לקה.
אבל האיש אשר נדע בו כי הוא רשע גמור, ואין פחד אלהים לנגד עיניו, מותר לפרסמו ולספר בגנותו להבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם, למען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים, ונאמר (משלי ח, יג) יראת ה' שנאת רע, ואמרו ז"ל (סנהדרין דף נב ע"א) רשע בן צדיק מותר לקראתו רשע בן רשע, צדיק בן רשע מותר לקראתו צדיק בן צדיק.
והנה אם תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה ויש לשפוט עניינו לצד טובה ולצד זכות, אם הוא ירא שמים נתחייב לדון אותו לכף זכות אפילו אם יהיה הדבר נוטה יותר לכף חובה. ואם הוא מן הבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו, יש עליך להטות הספק להכריעו לכף זכות, כמו שאמרו (שבת דף קכז ע"ב) הדן את חבירו לכף זכות הקדוש ברוך הוא ידינהו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט עמיתך. ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר כמו ספק תכריעהו לכף חובה. ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע, או בחנת כי אין יראת אלהים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה.
ומכלל כת זו שהיא האומרת לשון הרע באמת, הוא אם יזכיר בינו לבין עצמו מעשה אבותיו הרעים, הנה הוא עובר על מה שכתוב בתורה (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו, באונאת דברים הכתוב מדבר. אם יספר על מעשה אבותיו בפני אחרים, על זה אמרו רבותינו (ב"מ דף נח ע"ב) כי המלבין פני חבירו ברבים הוא כשופך דמים ויורד לגיהנם ואינו עולה. על כן יש לו לאדם ליזהר להתרחק מלדבר במומי בני אדם ובגנותן, כי דיבורו של אדם מעיד עליו ועל הדברים הנעלמים בו, שהאדם הכשר מדבר בשבחי בני אדם ואינו רוצה לספר בגנותן, אבל הפסול כל תאותו הוא לדבר במומי בני אדם, כי בעבור שהוא פסול רוצה לפסול לאחרים, כדגרסינן בקידושין (דף ע ע"א) תניא כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחו של עולם, ואמר שמואל במומו פוסל. ואם המום הוא מפורסם בו ובמשפחתו, יותר צריך לשמור לשונו מלזכרו בשום ענין אפילו ברמז, כמו שאמרו ז"ל בפרק הזהב (ב"מ דף נט ע"ב) על כי גרים הייתם בארץ מצרים (שמות כב, כ).
ובכלל לשון הרע, המספרו דרך שחוק וקלות ראש, כלומר שאינו מדבר משנאה, והוא שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כו, יח) כמתלהלה היורה זקים חצים ומות כן איש רימה את רעהו ואמר הלא משחק אני. וכן המדבר דרך רמיזות, והוא שיספר דרך תומו כאלו אינו יודע שדבר זה לשון הרע, אלא כשמוחין בידו אומר איני יודע שאלו מעשיו של פלוני. גם ליזהר שלא לספר לשון הרע על גבאי צדקה שהם כשרים, והמספר לשון הרע עליהם ואומר שהם גונבים ונושאין פנים למי שהם רוצים, ללשון הרע הזה אין לערוך עונשו, כי הוא מבייש עבדי ה' ובניהם וקרוביהם, ומונע הטובים מלעשות מצות, ושמא יבאו גבאים שלא יעשו כראוי הדבר.
החלק השני הולך רכיל, והוזהרנו על זה מן התורה (ויקרא יט, טז) לא תלך רכיל בעמך, והוא בכלל כת מספרי לשון הרע, כמו שאמרו ז"ל (במ"ר יט, ב) על דואג האדומי שהיה בעל לשון הרע, והיה רכיל שהוליך דברים, כי רכיל יקרא המוליך דברים מזה לזה, כך וכך דבר פלוני עליך, כך וכך עשה, כרוכל הזה המחזר בעיירות.
ומכלל הרכיל, ליזהר במה שאמרו ז"ל (סנהדרין דף כט ע"א) תניא מנין לדיין שלא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין אבל מה אעשה שהם רבו, לכך נאמר לא תלך רכיל בעמיך.
והרכיל מגדל שנאה, ונמצא הורס עמוד העולם שהוא השלום (אבות פ"א מי"ז). ואמרו ז"ל (נדה דף סא ע"א) על ענין הרכילות, שאף על פי שאסור לקבלו ולשנוא את חבירו בגללו, אבל אל יהי בז לדבר, אך ישמור את נפשו ויחוש לדברים, וראיה מגדליה בן אחיקם, מפני שלא חש לקבל לשון הרע כלל נהרג, כדפי' ז"ל (שם). ואמרו ז"ל (דב"ר ה, ט) כי דורו של שאול היו בהם מסכסכים כמו דואג והזיפים, ואף על פי שהיו צדיקים היו יורדין למלחמה ונופלין, דורו של אחאב שלא היו בהם דלטורין היו יורדין למלחמה ונוצחין, שהרי עובדיהו החביא מאה נביאים ולא גילה אדם, ואף על פי שהיה אחאב ודורו עובדי ע"א.
והמסכסך אחים ואוהבים ומביא שנאה ביניהם קשה מכל חלקי לשון הרע, כענין שנאמר (משלי ו, יט) ומשלח מדנים בין אחים, ואמרו רבותינו (ויק"ר טז, א) כי השביעית קשה מכולם.
גם בכלל הרכילות שלא לגלות סוד חבירו, ואסור הוא שהרי אמרו ביומא פרק קמא (דף ד ע"ב) מנין שהאומר לחבירו דבר בבל תגל, שאסור לגלותו, שנאמר (ויקרא א, א) וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. והמגלה סוד יוצא מדרך הצניעות, ונראה לי שעל זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד, פירוש הולך רכיל נקרא אותו שהוא מגלה סוד, ויש לו עונש כמו רכיל ממש שהוא מה' כתות.
החלק השלישי אבק לשון הרע, שאמרו ז"ל בבבא בתרא (דף קסה ע"א) שכלם נכשלים באבק לשון הרע, ובזה ד' חלקים הא' המרבה לספר בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו, כן אמרו בפרק יש בערכין (דף טז ע"א). ופירש רבינו יונה ע"ה (ש"ג אות רכו) כי היינו שמדבר בטובתו בפני שונאו ואין שם במעמד ההוא מי שימחה ביד השונא ויקהה את שניו, אבל אם הוא משבח אדם כשר שהוא מפורסם בחסידות אף על פי שיהיה שם שונא יוכל לשבחו, כי ידעו הכל כי הוא שונא ומשקר בדבריו. ונראה לי כי אף על פי שיספר בטובתו של חבירו אל ירבה לספר יותר מדאי, כגון בדברים שלא יאמינהו, אלא אם יספר בדברים ומעלות שהם קרובים אל הדעת.
ובכלל אבק לשון הרע הוא האומר איה גחלים אם לא בבית פלוני אשר יצלה בשר תמיד (ערכין דף טו ע"ב). עוד בכלל זה המתאכסן בבית חבירו ומטיב עמו למחר יוצא לשוק ואומר ברוך יהיה פלוני שכך וכך טבח טבח והכין, וכיוצא, ועל זה נאמר (משלי כז, יד) מברך רעהו בקול גדול וגו' קללה תחשב לו, כי בהשמע הדבר יתלקטו אל בעל הבית אנשים רקים ויפסיד ממונו באורחים רקים (ערכין דף טז ע"א). נראה לי שגם בכלל זה אם ילוה אדם לחבירו העני דינר, אין לעני לשבח, כי שמא אין דעת בעל הבית משתוה עם כל אדם, ויבא לידי הפסד, כי שמא לא יפרעו לו כראוי, וצריך ליזהר.
מכלל אבק לשון הרע מה שאמרו בגמרא שם (ערכין דף טו ע"ב) זה לשונם אמר רבא כל מילתא דמתאמרא באפי מרא לית בה משום לישנא בישא, אמר ליה אביי כל שכן חוצפא ולישנא בישא, אמר ליה אנא כי הא דרבי יוסי סבירא לי, דאמר רבי יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, פירוש שלא אמרתי דבר על אדם שלא בפניו וכבשתי אותו בהיותו בפניו. אבל אם הוא מדבר על שחטא ולא גלה אוזן החוטא בתחלה ולא הוכיחו, יחשוב לו עון ללשון הרע, שנראה כמחניף לו ומגלה מומו לאחרים שלא בפניו, ועוד שיאמרו לו שאינו מדבר אמת. אבל אם הוכיחו ולא שמע אליו, אז יוכל להודיע לבני אדם חטאו ולא יחשדוהו כי חפץ ליתן דופי בחבירו. וכן אם המספר מוחזק לרבים כי לא ישא פני איש, וכל אשר יאמר שלא בפניו יאמר בפניו, והוחזק כי אינו מדבר אלא אמת, אז מותר לו לומר הדברים ההם.
עוד אמר שם אמר רבה בר רב הונא כל מילתא דמתאמרא באנפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, מאי טעמא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. אמנם אם הדבר הנאמר בפני שלשה או אפילו בפני רבים נאמר בדרך סוד, אסור לגלותו, והכי אמרו בסנהדרין (דף לא ע"א) ההוא תלמידא דגלי מילתא דמתאמרא בבי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין, ואפקיה רבי מאיר מבי מדרשא ואמר דין גלי רזייא, עד כאן לשונו. גם בכלל אבק לשון הרע כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ז ה"ג) שלא יאמר שתוקו מפלוני איני רוצה לומר מה שאני יודע בו.
החלק הרביעי הוא נרגן, ועליו אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יח, ח) דברי נרגן כמתלהמים, ונרגן הוא איש שדרכו להתלונן ולהתרעם על חבירו ומוציא תלונות מלבו, ויאמר פלוני שאמר לי כך וכך ולא היתה כוונתו אלא לחרף אותי, ואל רעתי היה מתכוין, אף על פי שהיה מתכוין לטובתו, וירבה בתלונות, ויראה עצמו שהוא עשוק ושבני אדם גוזלין אותו ומחרפין אותו ומקללין אותו חנם, ועל זה כתוב (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף, רצה לומר מפריד מעליו אוהב ורע. ומי שיש בידו המדה הזאת הרעה, כשם שמתרעם על בני אדם כך מטיח דברים כלפי מעלה, ויחשוב על חסד השם שכוונתו להנקם מבריותיו ולהביא פורענות לעולם, ואף על פי שיראה השפעת טובה יאמר רעה תהיה באחריתה, שנאמר (דברים א, כז) ותרגנו באהליכם ותאמר בשנאת ה' אותנו וגו', ואמרו חז"ל אל תרבה בתרעומת שלא תבא לידי חטא. והנרגן הוא בטבעו הרע כפוי טובה, כי יחשוב הטובות שעושים עמו שהם רעות, ומשלם רעה תחת טובה. והמדה הרעה הזאת תבא מצד רוע הלב, כי מרוע לבבו יראה טובת האדם לרעה, ומוציא מחשבתו הרעה לפועל, וידבר רע ויתלונן.
החלק החמישי, בענין נבלות הפה, וכתב הר"י אבוהב עליו השלום בספר מנורת המאור (אות נו), זה לשונו מצינו שהרבה בני אדם כופין אותם בשוטים באש ובמים ובכל מיני כפיות על שיודו דברים שנכשלים בהם, וסובלין כל הכפיות ואינם מודים בשום דבר בפיהם שיתחייבו בהודאתו הריגה, ואף על פי שרואים שאינה אלא מיתה זמנית כי יודעים בבירור שהיום או מחר ימותו, עם כל זה כדי להרויח חיי שעה סובלין דחקם ומקבלין כל היסורין שבעולם. על אחת כמה וכמה למי שאין כופין אותו שיאמר דברי נבלות, ואין לו בדיבור זה הנאה, אבל יודע שבאמרו גדול עונו מנשוא וידונו עליו מיתה עולמית, שהיה לו לסתום ולבלום פיו מלאמרו, כי כל המנבל פיו דינו נהפך עליו לרעה, כדגרסינן בפרק קמא דכתובות (דף ח ע"ב) על כן על בחוריו לא ישמח ה' וגו' (ישעיה ט, טז), ומאי ועוד ידו נטויה, אמר רב חנן בר אבא הכל יודעין למה כלה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל את פיו ומוציא דבר נבלה מפיו, אפילו נחתם לו גזר דין של ע' שנה לטובה נהפך עליו לרעה.
וגרסינן נמי בפרק במה מדליקין (שבת דף לג ע"א) בעון נבלות הפה צרות רבות ורעות וגזירות קשות מתחדשות בעולם, ובחורי שונאיהם של ישראל מתים, ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים, שנאמר על כן על בחוריו לא ישמח ה' וגו'. מאי ועוד ידו נטויה, אמר רב חנן וכו', ואמר רב חסדא כל המנבל פיו מעמיקין לו גיהנם, שנאמר (משלי כב, יד) שוחה עמוקה פי זרות, רבי אמר אף השומע ושותק, שנאמר (שם) זעום ה' יפול שם.
על כן יש לו לאדם לטהר פיו מלדבר נבלה, כי לא נברא הפה הקדוש אלא לדבר קדושה, וזה המדבר נבלה עוזב דרך הבושת והצניעות שהם המידות המובחרות שנבדלו ישראל משאר העמים ומראה על עצמו שאין לו חלק באומה הקדושה, עד כאן לשונו. וקצרתי מקצתו שלא להאריך. וכן כתב הר"י בשערי תשובה (ש"ג אות רכט).
ובעונש המטנף פיו פירש בזוהר (פ' פקודי דף רמט ע"ב) בהיכלות הקדושה היכל שלישי, זה לשונו אלין אינון ד' קיימין ואוזיפו ומנדין לכל אינון דאפיקו מפומייהו מלה דלא אצטריכא, ומטנפי פומייהו, ואלין מנדין לו וקיימי ארבעין יומין, דלא אשתמע צלותהון ולא עאלין לפרגודא, וקיימין נזיפין לבר, עד כאן לשונו. הרי שהוא נזוף ומנודה, וארבעים יום אין תפלתו עולה למעלה. ואמר לקמיה כל מי שהוא מנודה למעלה שמירת קונו מסתלקת ממנו, ואין נשמתו עולה למעלה, ועוד נעתיק שאר לשונו לקמן.
עוד בהיכלות הטומאה (שם דף רסג ע"ב) בהיכל א' זה לשונו ומהאי רוחא בישא תליין כמה גרדינין אחרנין דאינון ממנן לאחדא מילה בישא או מלה טינופא דאפיק בר נש מפומיה, ולבתר אפיק מלין קדישין, ווי לון ווי לחייהון, אלין אינון בני נשא דגרמי לאינון גרדנין אחרנין לשלטאה ולמפגם אתר קדישא, ווי לון בהאי עלמא ווי לון לעלמא דאתי, בגין דאלין רוחין מסאבין נטלין האי מלה מסאבא, וכד אפיק בר נש לבתר מלה קדישא אקדימו אלין רוחי מסאבי ונטלי ההיא מלה מסאבא ומסאבי לההיא מלה קדישא, ולא זכי ביה בר נש, וכביכול תשש חילא קדישא, עד כאן לשונו.
ועוד אמרו ז"ל (ד"א רבה פ"ג) אמר רבי אלעזר, אדם נאה ומשובח ומוציא דבר מגונה מפיו, למה הוא דומה, לטרקלין נאה וביב של בורסקי קבוע בו, כל עובר ושב אומר כמה נאה טרקלין זה אלא שביב של בורסקי בתוכו, עד כאן לשונו.
החלק השישי שלא יוציא דבר מגונה מפיו, ואף על פי שאמרו לעולם ילמד אדם את תלמידיו דרך קצרה, טוב להאריך מעט כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו, כדגרסינן בפרק קמא דפסחים (דף ג ע"א), אמר רבי יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב ח' אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז, ח) ומן הבהמה אשר איננה טהורה, רב אשי אמר ט' שנאמר (דברים כג, יא) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, רב אמר ט"ז שנאמר (שמ"א כ, כו) כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור. ועוד האריכו שם, ואמר עוד שם הנהו תלתא כהני, חד אמר הגיעני לחלקי (פירוש מלחם הפנים) כפול, וחד אמר הגיעני כזית, וחד אמר כזנב הלטאה, בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול, נמצא שדיבור האדם מעיד עליו ועל שרשו.
והחסיד בעל חובת הלבבות (שער הכניעה פ"ו) כתב זה לשונו ונאמר על אחד מן החסידים שעבר על נבילת כלב מסרחת מאד, ואמרו לו תלמידיו כמה מסרחת נבילה זו, אמר להם כמה לבנים שניה, ונתחרטו על מה שספרו בגנותה. וכיון שהוא גנאי לספר בכלב המת כל שכן באדם החי, וכיון שהוא טוב לשבח נבלת כלב בלובן שיניה, כל שכן שהוא חובה לפי זה לשבח אדם משכיל. והיתה כוונתו להוכיחם שלא ילמדו לשונם לדבר רע, וישוב להם לטבע. וכן כשילמדו לשונם לדבר טוב ישוב להם טבע קבוע, כמו שכתוב (תהלים טו, ג) לא רגל על לשונו, עד כאן לשונו.
החלק השביעי, שלא לכנות שם רע לחבירו, שהרי אמרו ז"ל בבבא מציעא (דף נח ע"ב) הכל יורדין לגיהנם ועולין, חוץ מאלו שיורדין ואינן עולין, ואלו הן המכנה שם רע לחבירו, והמלבין פני חבירו ברבים, והבא על אשת איש. היינו מכנה היינו מלבין, לא צריכא אף על גב דדש ביה בשמיה, עד כאן לשונו. הרי שהשוו המכנה שם רע לבא על אשת איש, שהוא מן העבירות החמורות שיהרג ואל יעבור.
ובזוהר (פ' משפטים דף קכב ע"א) זה לשונו תאנא ישראל איקרון קדש, ובגין דאינון קדש אסיר ליה לאינשי למקרי ליה לחבריה בשמא דגנאי, ולא לכנאה שמא לחבריה, וענשיה סגי, וכל שכן במלין אחרנין. אמר רבי יוסי כל מאן דקארי לחבריה בשמא דלית ביה, וגני ליה, איתפס במה דלית ביה, דאמר רבי חייא אמר רבי חזקיה כל מאן דקארי לחבריה רשע נחתי ליה לגיהנם, ונחתין ליה לעלמוי, בר אינון חציפין דאורייתא דשארי ליה לבר נש למקרי להו רשע, עד כאן לשונו.
ואחר שדברנו בחלקי לשון הרע כפי הנמצא בספרים, צריך לבאר בעונש המקבל הרע, במסכת פסחים (דף קיח ע"א) ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה, כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר בחבירו, ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר (שמות כב, ל) לכלב תשלכון אותו, וסמיך ליה (שם כג, א) לא תשא שמע שוא, עד כאן לשונו. ובמכילתא אמרו מדבר שקר תרחק (שם כג, ז), זו אזהרה למקבלי לשון הרע.
עוד אמרו בפסחים (דף פז ע"ב) מפני מה זכה ירבעם לימנות עם מלכי ישראל ויהודה, מפני שלא קבל לשון הרע וכו' עיין שם. וגם מצינו על שקבל דוד לשון הרע מפי ציבא על מפיבושת נחלקה מלכות בית דוד, כדגרסינן במסכת שבת (דף נו ע"ב) אמרו ז"ל אמר רב יהודה אמר רב, בשעת שאמר דוד למפיבושת (שמ"ב יט, ל) אתה וציבא תחלקו את השדה, יצאת בת קול ואמרה, רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות. ואם בנדון דדברים ניכרים חזא ביה להאמין הדבר, יצאת פרצה גדולה כזאת בסבת קבלת לשון הרע, על אחת כמה וכמה שיש לו לאדם להרחיק ולסתום אזניו מלשמוע לשון הרע שמספרים בכל יום על אנשים נקיים.
והמקבל לשון הרע ומראה בנפשו שהוא מודה למספרו ומאמין לדברים בפני בני אדם, הרי הוא כאלו ספרו, כי הוא עוזר לרעה, וגורם קלון לחבירו, כי בראות המגיד את פני השומע והנם זועפים, יחדל דבריו, אבל אם יראה כי השומע ישמע לו לא יחשך משקריו. ולזה הוזהרנו (שמות כג, א) לא תשא שמע שוא, שלא נאמין בלבנו ספור לשון הרע להחזיק במחשבתנו כי הדברים ההם אמת להבזות את מי שנאמרו עליו ח"ו.
ובתנא דבי אליהו (זוטא פ"ז) אמרו ז"ל אמרו עליו על ירבעם בן יואש נוהג כבוד בנביאים היה, ומה שלא מסר הקדוש ברוך הוא ביד יהושע בן נון וביד דוד מלך ישראל מסר בידו, שנאמר (מל"ב יד, כה) הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה. כיוצא בדבר אתה אומר (מל"ב יד, כו) כי ראה ה' את עוני ישראל מורה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל ולא דבר ה' למחות את שם ישראל, וכי מה טיבו של ירבעם בדבר זה, והלא ירבעם עובד ע"א היה, אלא על שלא קבל לשון הרע על עמוס הנביא, שנאמר (עמוס ז, י) וישלח אמציה כהן בית אל אל ירבעם מלך ישראל לאמר קשר עליך עמוס וגו' כה אמר עמוס בחרב ימות ירבעם וישראל גלה יגלה מעל אדמתו, מיד גער בו והוציאו בנזיפה, ואמר חס ושלום לא נתנבא אותו צדיק בנבואה זו, ואם נבא לא מדעתו היה אלא מן השמים. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא, דור עובד ע"א, ראש הדור עובד ע"א, ולא קבל לשון הרע, הארץ אשר אמרתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה אתן אותה בידו, והוא השיב את גבול ישראל, עד כאן לשונו.
ועוד מהדברים הפוגמים ברית הלשון והם מענין לשון הרע, הוא ליזהר שלא לקלל את חבירו בשם, אפילו שלא יזכיר ה' אלא בלשון לעז הוא אסור ועובר בלאו, ואפילו להוציא קללה מפיו שלא בכוונה אין ראוי, כי ברית כרותה לשפתים (מו"ק דף יח ע"א), וכמה נענשו בזה, כמו שנאמר בגמרא כמה פעמים (שם) הוה כשגגה שיוצא מלפני השליט.
ואמר בזוהר (פ' וישלח דף קעה ע"א) בענין מיתת רחל, שיעקב אבינו עליו השלום גרם מיתתה שקללה שלא בכוונה, וזה לשונו רבי יוסי אמר, כתיב (משלי כו, ב) קללת חנם "לא" תבא, ואוקמוה "לו" בוא"ו, ואי קללת צדיקא היא אפילו דלא אתכוון בה כיון דנפקא מפומיה נטל לה ההוא יצר הרע וקטרג בה בשעתא דסכנה. יעקב אמר (בראשית לא, לב) עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, ואף על גב דאיהו לא הוה ידע נטל לה לההיא מלה ההוא שטן דאשתכח גבייהו תדיר דבני נשא. ועל דא תנינן לעולם לא יפתח בר נש פומיה לשטנא, בגין דנטיל ההוא מלה וקטרג בה לעילא ותתא, וכל שכן מלה דחכם או מלה דצדיקא, עד כאן לשונו.
וכן אמרו ז"ל במסכת מכות (דף יא ע"א) אמר רבי אבהו קללת חכם אפילו על חנם היא באה, מנא לן מעלי דקאמר ליה לשמואל (שמ"א ג, יז) כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר, ואף על גב דכתיב ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו, כתיב (שם ח, ג) ולא הלכו בניו בדרכיו. ועוד הביאו שם ראיה אחרת ולא נעתיקה, שלא להאריך.
וכן מסוג זה שלא יקלל מי שאינו שומע אותו, כמו שפירש המתרגם על (שמות יט, יד) לא תקלל חרש, לא תלוט דלא שמע. וכן אמרו בזוהר (פ' קדושים דף פה ע"א) תא חזי, מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה, כאלו אושיד דמיה, והא אוקימנא. והאי קרא דלא חבריה עמיה וההוא לייט ליה ההוא מלה, ולית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דלא אית ליה קלא, וההוא קלא סליק לעילא, וכמה קסטורין מתחברין עמיה דההוא קלא, עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבה, כמה דאוקמוה, וכמה מתערין עליה דההוא בר נש, ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה והא אוקמוה, עד כאן לשונו. וכתב החסיד בחובת הלבבות (ש' אהבת ה' פ"ו) וכמה נתגנו בזה עמי הארץ בהוציאם מפיהם קללות וגדופין.
עוד יזהר שלא יקלל עצמו בכעס, שבהיכל ד' מהיכלות הקליפות יש כחות נקראים אוררי יום, ואלו לוקחים אותה קללה שקלל עצמו ומקיימין אותה ח"ו (פ' פקודי דף רסו ע"א). והוא מאותם הג' שגורמים רעה לעצמם, כדפירש בזוהר (פ' בראשית דף יד ע"ב, וכן דף ח ע"ב) שדוד מפני שאמר (שמ"ב יב, ה) בן מות האיש וגו', תפס עליו דומה, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעזרו היה נופל ביד דומה כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים צד, יז) לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי.
ועל כיוצא אמרו ז"ל לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, כדגרסינן בפרק מי שמתו (ברכות דף יט ע"א) זה לשונם אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא משמיה דרבי יוסי לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, ואמר רב יוסף מאי קראה, שנאמר (ישעיה א, ט) כמעט כסדום היינו, מאי אהדר ליה נביא (שם א, י) שמעו דבר ה' קציני סדום. ואמר שם לעיל מזה, שמטעם זה לא יאמר האבל בצידוק הדין, רבון העולמים הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף. וכן ראוי שלא יקלל אשתו, שהרי הזכר הוא פלגא דגופא, ושניהם כאחד הם אדם שלם, ואם מקלל אותה נמצא מקלל עצמו.
ונראה לי שאזהרה לכל בחינות אלו הוא מפסוק (שמות כג, יג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו, וכל פגמי הלשון הם מצד החיצוני שהוא אלהים אחרים, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע, הכוונה שכל הדברים שיש בהם תפיסה לרע שהוא סמא"ל, וכאשר ישמור לשונו יזכה אל החיים ואל הטוב, כאומרו (תהלים לד, טו) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים וגו'.
ובזה נכלל הפרק הזה: