שער הקדושה · פרק טז · חלק ג

לפיכך צריך האדם לכוין שעת החבור בשעה שנפשו מיושבת עליו, ושקט טבע הגוף מרתיחת המזון שאכל, ונזדקק הדם וירדו הגשמים למקומם הטבעי, ואז יסודות גוף האדם מסודרות בסדר נכון, שהוא שמור לחצי הלילה האחרון. ועל זה אמרו ז"ל במסכת ברכות (דף ה ע"ב) אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים, על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום וכו', ואמר רבי יצחק הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים, שנאמר (תהלים יז, יד) וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים וגו', רב נחמן בר יצחק אמר אף אשתו אינה מפלת נפלים, כתיב הכא תמלא בטנם וכתיב התם (בראשית כה, כד) וימלאו ימיה ללדת וגו'. וצריך אני לעוררך על המדה הזו, ידוע שאין פתי או סכל בעולם סובר כי מפני נתינת המטה בין צפון לדרום זוכה אדם להיות לו בנים זכרים, ושלא תהא אשתו מפלת נפלים, כל שכן שיאמרו עמודי עולם אנשים חכמים ונבונים כאלו הדברים. אמנם כי הם דברו הדברים נרמזים כמנהגם הטוב בכל מקום, והנני מבאר, ידוע כי הקור החזק הוא לפאת צפון, והחום החזק לפאת הדרום, וחכמי האמת יודעים כי הרחקת האדם אל הקצוות אינו מדין הטוב והישר, אבל המדות הבינוניות הם המובחרות, ועל זה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז, טז-יז) אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה ואל תהי סכל, ולפי שצפון ודרום הם שני הפכים לחום ולקור, הסתירו דבריהם ורמזום ואמרו כי המשמש מטתו בהיות מזג גופו ממוצע בין החום ובין הקור, ואז יוכלו טבעיו לנוח ולא יזריע מהרה, אבל יוכל לבעול וימתין, ואז האשה מקדמת להזריע תחלה, ונמצא זרע האשה כדמיון חומר, וכי יבא אחר כך זרע האיש נמצא כדמיון היוצר שמצייר צורה בחומר, וזהו סוד שאמרו ז"ל (ע' נדה דף עא ע"א) בשכר שמשהין הצדיקים על בטן האשה הויין להו בנים זכרים, שנאמר (תהלים קכז, ג) הנה נחלת יי' בנים וגו'. ובהיותך מבין כל זה, תבין סוד הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים, נמצא זה בחצי הלילה שכבר שקט הגוף מרתיחת טבע המזון שאכל, ומזג הגוף צח.

ומה שאמר בין צפון לדרום, בין הקור לחום, ידוע כי כל איש שנולד מטפה קרה יהיה לעולם פתי וסכל, ומי שנולד מטיפה חמה יהיה בעל חמה וכעס, אבל הנולד מטפה ממוצעת בין החום והקור יהיה לעולם חכם יקר רוח איש תבונה, ויהיה בדעותיו מעורב עם הבריות, ועל זה נאמר (שמ"א א, יא) ונתת לאמתך זרע אנשים. ומה שדרשו ז"ל בגמרא ברכות (דף לא ע"ב) לא אוכם ולא חיור, [לא חכם] ולא טפש, ולא ארוך ולא גוץ, כי כל המדות הוות באדם בהיות מזגו בין קור לחום, שזה סוד בין צפון לדרום, וזהו סוד בנים זכרים שאמרנו.

אבל מה שאמרו אין אשתו מפלת נפלים, יש בענין זה עיקר גמור, והנני פותח לך שערי אורה בזה, כבר ידעת מה שאמרו ז"ל (יומא דף פב ע"ב) בענין ההיא עוברה שהריחה וכו' לחישו לה ולחיש, שזהו בין צפון לדרום, קרא עליה (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן וגו', וההיא עוברה דלחישו לה ולא לחיש שזה נוטה לפאת דרום, קרא עליה (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם. וידוע כי סבת המפלת נפלים הוא בהתעורר הרחם לאחת הקצוות, אם לרעב אם לתאוה מפלת, אם לחום אם לקור, כי בהיות הרחם ממוצע לעולם לא תפיל, כאשר הפלס בעין משפט שלא יטו המאזנים לאחת הצדדים, ואם כן דלחישו לה ולא לחיש, נוטה מן הקצה האמצעי, והוא קרוב להיותו נפל אם לא יאכילהו מדבר שהריח, ואם תאמר הנה גם אם הצדיק הריחה, אף על פי שהריחה הנה חזרה לפלס האמצעי.

אם כן בין והתבונן בזמן שראוי לו לאדם לשמש, ותזכה לבנים ראויים להוראה. והנה כללנו בדרך הזה שלשה זמנים לעונה, מצד הימים, ומצד המזון, ומצד השעות.

דע כי כפי מזון כל אדם יהיה הגוף הניזון, ובדרך המחקר ידוע כי החיה שהמור נמשך ממנה מאכלה אלסנבל. והנה השם יתברך בכל דרכיו משפט, צוה לשחוט בהמות למאכלות, ומה לו לזה, והלא טוב להיותנו במיני פירות נזונים ומגדים, ומה לו להפקיר דם בהמות וחיות ולצערם צער גדול.

דע כי אלו הם מוסדות עולם, שהשם יתברך מטיב לכל בריה, והוא מרחם על בריותיו, ועל זה נאמר (תהלים קמה, ט) טוב יי' לכל, היודע פסוק זה ידע כי שחיטת בעלי חיים ואכילתן על ידי בני אדם לטובת בעלי חיים הוא וחמלה ורחמים עליהם.

והנני מבאר, ידוע כי כל מזון שאדם אוכל הוא הולך באצטומכא, ומשם יורד למעים העליונים, ומשם הכבד מוצץ הטוב והמובחר והשמן והזך והנקי שבאותו מזון, והשאר דוחה אותו למעים האחרונים ויוצא דרך הרעי, ואותו הדבר שהכבד מוצץ, חוזר ומבשלו, וחוזר בכל אבר ואבר ממין האבר בבישול שלישי, וחוזר בבשר בשר ובשומן שומן ובגידים גידים ובעצמות עצמות, כי ממנו הגוף נזון. ואם כן נמצאת בהמה זו שנשחטה, לטובתה נשחטה, שעלתה ממדרגת גוף בהמה למדרגת גוף אדם.

וזהו דרך ד' הרכבות עולם התחתון, שהן מקורות, וצמחים, ובעלי חיים שמדברים. כי המקורות שואבין ונזונין מד' יסודות, והצמחים נזונים מד' יסודות ומן המקורות. ובעלי חיים שאינן מדברים נזונין מן הצמחים והמקורות ומד' יסודות, והחי המדבר משתמש מן החיים שאינן מדברים ומן הצמחים ומן המקורות ומד' יסודות, וכן כל דבר הולך מעלוי לעלוי עד שהגלגל חוזר פנים ואחור, ועל זה נאמר טוב יי' לכל, מן היסודות עולה למדרגה למעלה מהן והן המקורות, והמקורות עולות למדרגה למעלה מהן והם הצמחים הצומחים, ומן הצמחים עולין למעלה מהן, והם בעלי חיים שאינן מדברים שמתנועעים וצומחים והם מורכבים מד' יסודות, ומבעלי חיים שאין מדברים עולין למעלה גדולה מהם, והם החיים המדברים, שיש בהם כח דיבור וכח תנועה וכח צמיחה וכח הרכבה מד' יסודות, אם כן נמצאו כל הדברים נעשין מזון לזולתם כדי להעלותם לעלוי גדול על מדרגתם.

ואחר הקדמה זו, דע שבהיות הדם מזון הגוף ומזכך לגוף, והדם הוא כפי טבע המזון שנעשה ממנו עב ועכור, ואם המזון הוא נקי וזך וטהור יהיה הדם כמותו, ולפיכך הבדילנו יתברך בתורתו הקדושה מכמה מאכלות אסורות שאסר אותם עלינו, קצתם מטמטמין את הלב כחלב ודם, וקצתם שמעיזין את הפנים כחיות ועופות ובהמות הדורסין, וקצתם שסוגרין דלתי התבונה והחכמה כארנבת ושפן וחזיר ודומיהם, וקצתן שמולידין כמה מיני חלאים קשים ורעים כשרצי הארץ והמים. סוף דבר על כלם אמר (ויקרא יא, מג) אל תשקצו את נפשותיכם. הרי הודיע כי כל אלו הדברים נתעבים ונמאסים ועושין דם רע מוכן לכמה פורעניות.

והנה אם כן כשאמר שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, הנה גם המזון כלול בקדוש הזה, כי ראוי לאדם לאכול מזונות ראויים והגונים ממוצעים בין הקור והחום, ויהיו מן הדברים המולידים דם נקי וזך וטהור, מאחר שאותו הדם עתיד להיות נהפך ליופי הזרע, והוא עתיד להיות יסוד ובנין לולד הנולד מאותו חבור, כי אלו היה המזון רע ועכור ועב תהיה גם הטפה עבה ומטונפה ועכורה, ואם כן נמצא המזון להויית האדם הכנה להיות חכם או פתי צדיק או רשע.

והנני מוסר בידך מפתח גדול, דע כי בהיות הדבר כמו שאנו אומרים, סמך השם יתברך בתורתו הקדושה פרשת אשה כי תזריע למאכלות אסורות, ואמר (ויקרא יא, מז) להבדיל בין הטמא ובין הטהור וגו' וסמיך ליה אשה כי תזריע, וסמך מצד אחר פרשת נגעים, ואלו הג' פרשיות לסודות נפלאים, ופרשת כי תזריע באמצע, להודיע שאם יבדל אדם מן המאכלות הרעים הויין לו בנים הגונים קדושים וטהורים, ואם לאו, הרי נגעים מתחדשים עליהם מצד טפת הזרע שהיתה מאותן המאכלות המשוקצות, ועל כן בא להודיעך כי צריך האדם לקדש עצמו גם במאכלות הגונות סמוך לתשמיש, כדי שיהיה הזרע נקי וטהור ובינוני בין צפון לדרום, כמו שאמרנו.

והנה הודענוך כי כפי המזון יהיה הדם הנולד, וכפי הדם יהיה הזרע, וכפי הזרע יהיה הולד הנולד ממנו, וכבר ידעת מה שאמרנו שלא יולד מן הסוס נשר ולא מן החטה עדשים, וכן נאמר כי לא יולד מן הזרע העכור והרע כי אם דם משוקץ ונתעב כאמרו (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם.

והנה הודענוך בדרך הזה דרך המזון הראוי, וראוי לנו לומר לך, כי מן המזון הראוי אין צריך לקחת כדי מלוי הגוף, רק דבר בינוני שיוכל הטבע לטחון אותו, וימהר להתהפך לדם נקי וטהור, כי בהיות המאכל מתרבה באסטומכא אף על פי שיהיה מן הדברים ההגונים, הנה רבויו יהיה גורם שלא יהיה נטחן ויפסד באסטומכא, ויהיה חוזר רע ומטונף יותר ממה שהיה מן הדברים הגסים והרעים, ולפיכך ראוי להזהר גם בשיעור המזון כאשר יזהר בגוף המזון ממש. הנה שמור זה העיקר הגדול שהוא ערוך מצד המזון לצד החבור.

מה שאמרו ז"ל (יומא דף כט ע"א) סוד גדול, קשה הרהור עבירה מעבירה, והנני מאיר עיניך בדברים שהם כבשונו של עולם, והם נסתרים בכמה חדרים פנימיים. דע שהשם יתברך אל דעות, התקין פעולותיו בחכמה תמימה, ונתן כל טבע מטבעי העולם מיוחד פועל הדבר שניתן לו במשמרת מבלי שנוי רק בדרך נס, והנה נתן כח בדמיון האדם להוליד כיוצא בדבר שהוא מדמה, ודבר זה נדעהו גם מצד הטבע. והנה בהתחבר האדם אל אשתו, אם דמיונו ומחשבותיו עסוקים בחכמה ובינה ומדות טובות והגונות, הנה אותו הדמיון אשר במחשבותיו יש לו כח לצייר הצורה בטיפת הזרע כמו שהיה מדמה בשעת החבור בלי ספק, וזהו סוד (בראשית ל, לז) ויקח לו יעקב מקל לבנה וגו', ואמר ויחמו הצאן אל המקלות וגו'.

ורבותינו ז"ל אמרו בברכות (ע' דף כ ע"א, וע' ב"מ דף פד ע"א) רבי יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר כי סלקן ואתיין בנות ישראל מנהרא מסתכלן בי כי היכי דלהוו להו זרעא שפיר כוותי. התבונן המראה הזה כי זה החסיד הודיע, כי בהיות האשה מחשבת ביופיו בעלותה מן הטבילה, ומתחברת לבעלה, תחבר צורת הוולד כפי הדמיון שהיא מדמה, ואם כן נמצא הדמיון סבה גדולה, וההרהור והמחשבה גורמין להיות הולד ומדותיו כאשר ביארנו. הנה שההרהור והמחשבה גורמין להיות הולד צדיק או רשע כאשר יגרום המזון.

וצריך כל אדם לנקות מחשבותיו והרהוריו ולזכותם בשעת תשמיש, ולא יהיה מחשב בדבר עבירה וזמה רק בדברים הקדושים, ויהא מחשב בצדיקים הטהורים אנשי מדע והשכל וחכמה, כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו בצורתם בשעת תשמיש. וכן מחשבת אשתו, שיהיה משמחה בדברים המשמחים את הלב כדי שתהיה גם היא מסכמת למחשבות זכות וטהורות, ויהיו שניהם אחדים בדבר המצוה, כי אז תתקשר מחשבתם לאחד ותהיה השכינה שרויה ביניהם, ויולידו בן כפי הצורה הטהורה שציירו.

ואל תתמה על דבר זה, כי טבע פשוט הוא בעיני חכמי המחקר, כי כפי המחשבה וההרהור שיעבור על לב האדם ואשתו בשעת חיבורם יהיה הולד מוכן ומצוי, אם טוב ואם רע. וכבר הביאו (ע' בר"ר עג, י) מההיא מטרוניתא שילדה בן שחור, והיתה היא והמלך לבנים יפים עד מאד, וחשב המלך להרגה, עד שבא חכם אחד ואמר לו שמא הרהרה בשעת תשמיש באדם שחור, ובדקו ומצאו צורות שחורות במשכיות אותו החדר ששמשה בו, ואמרה כי היתה מסתכלת באותן הצורות ומהרהרת בהן בשעת החבור, וזהו כענין המקלות.

ואל תתמה, כי גדול מזה נודע מזה בטבע, כי אדם שנשכו כלב שוטה, וחלה חולי הידוע לאותה הנשיכה, הנה מאותו הדמיון שהוא מדמה ברעיוניו לא יוכלו להקריב לפניו מים, כי מיד ידמה לו שיש בהם כלבים שוטים, וגם בשתן שלו יראו דמיון כלבים רעים עד מאד, מפני רוב ההרהור והתמהון מציין בשתן הרהוריו ותמהוניו, והבן זה עד מאד, וראה עד היכן כח המצייר וההרהור בשעת תשמיש.

סוף דבר, אדם מהרהר בדברים טובים וטהורים, הנה אותו ההרהור הטוב חל על טפת הזרע, ויהיה הולד מצוייר כצורת אותו הרהור, ועתיד להיות צדיק גמור, ועליו נאמר (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן וגו', ובאמת כי קודם הצורה שלו יהיה ההרהור הטוב מוכן לציירו ואז השכינה משתתפת עם המחשבה הטהורה, כאמרם ז"ל (קדושין דף מ ע"א) מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. ואם אדם מחשב בדבר עבירה וכעור, הנה הולד מיוסד על יסוד רשע וכעור, ועתיד להיות רשע מטונף, ועליו נאמר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם.

ואני צריך לעוררך על יסוד גדול, בא בתורה ובדברי רבותינו ז"ל אלהים מושיב יחידים ביתה (תהלים סח, ז), ואמרו ז"ל כל הנושא אשה לשם יופי חדש נכנס וחדש יוצא וחרב אוכלתו, שנאמר (הושע ה, ז) ביי' בגדו כי בנים זרים ילדו. הסוד הגדול בזה, כי בהיותו נושא אשה לשם יופי, הרי חבורו אינו לשם שמים, כי אמנם הוא מהרהר בצורתה בדרך הגופניות ואינו מחשב במחשבה טהורה עליונה, והנה הבן הנולד מאותו הרהור הוא בן נכרי וזר, ועליו נאמר כי בנים זרים ילדו, ואין לשם חלק בו, נמצאו בוגדים ושכינה מסתלקת מביניהם.

ובאתי לעוררך עיקר גדול, דע כי לכך נסמכה פרשת בן סורר ומורה ופרשת תלוי לפרשת יפה תאר, כי מאשה לקוחה בשביה לא יצא אדם צדיק, מאחר שאין הכוונה רק ליופי וזמה, יצאו ממנה בנים סוררים ומוררים ראויים לארבע מיתות בית דין. ודע כי לא לחנם אירע לדוד ענין תמר ואבשלום, כי שניהם בני יפת תאר היו, כי כל זה גורם ההרהור כיוצא באותה הצורה. ואם כן בין ממה שעוררנוך בפרק זה בענין כוונת החבור והמחשבה וההרהור.

ואני רוצה לעוררך על עיקר גדול, ואמסור לך מתנה גדולה בסוד המחשבה היאך היא פועלת הצורה בדבר שהיא נתקבלה ממנו. הנה רבותינו ז"ל אמרו (יומא דף כט ע"א) הרהורי עבירה קשים מעבירה, ובמקום אחר אמרו (קדוישן דף מ ע"א) מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה חוץ מע"א, שנאמר (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם.

והנני מאיר עיניך בדברים באו סתומים בגמרא, הנה אמרו ז"ל (ויק"ר טז ד, שהש"ר א י) בן עזאי היה יושב ושונה והיתה האש מלהטת סביבותיו, ורבי אליעזר יושב ודורש וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה רבינו ע"ה (פדר"א פ"ב). ותצטרך לדעת כי כל אלו הדברים כוונה אחת להם, והנני מבאר, כי מעין המים בהיות נמשך ממקום גבוה במקום נמוך, יש כח להעלות אותם המים אל מקום אחר גבוה כנגד גובה המים שיוצאין ממנו. וכן ידוע לבע"ה כי מחשבת האדם היא ממקור הנפש השכלית שנמשכה מן העליונים, ויש כח במחשבה להתפשט ולעלות ולהגיע עד מקום מוצאה, ובהגיעה אל המקור אז היא נדבקה בסוד העליון שמשם נמשכת, ונעשית היא והוא דבר אחד, וכשהמחשבה חוזרת להמשך ממעלה למטה נעשה הכל כדמיון קו אחד, ואותו האור העליון נמשך למטה, ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה יושב שם. וכן היו חסידים הראשונים מדבקין מחשבתן בעליונים ומושכין האור העליון למטה, ומתוך כך היו הדברים מתוספין ומתרבין כפי כח המחשבה, וזהו סוד השמן של אלישע ע"ה, וכד הקמח וצפחת השמן של אליהו.

ואחר שהדבר כן, הוצרכו רבותינו ז"ל לומר כי בהתחבר האדם לאשתו ומחשבתו נדבקת בעליונים, הרי אותה המחשבה מושכת אור עליון למטה, והוא שורה על אותה טפה שהוא מתכוין עליה ומהרהר בה כענין הצפחת, ונמצאת אותה טפה נקשרת לעולם באור הבהיר, וזהו סוד בטרם (ירמיה א, ה) אצרך בבטן וגו', מפני שכבר נקשר האור הבהיר בטפת אותו צדיק בעת החבור לפי שהמחשבה נקשרת בעליונים ומשכה האור הבהיר, והבן זה עד מאד. ותבין ממנו סוד גדול בענין אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ושם נאמר כי בעת שהיו עוסקים במאכל ובמשתה ובמשגל ובשאר עסקי הגוף מה תהא עליה, והיתה התשובה כי גם בכל עסקי הגוף כל כוונתם היתה לשם שמים ולא היתה מחשבתם נפרדת מן האור העליון אפילו רגע אחד, ומתוך כך זכה יעקב להוליד י"ב שבטים כלם צדיקים גמורים ותמימים היו, וראויין להיות כדמיון סדרי עולם נושאי כלי יי', לפי שלא היתה מחשבתם נפרדת מהאור העליון אפילו בשעת החבור.

ולכן אמר שלמה ע"ה (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, וידיעה זו הוא חבור הנפש השכלית ודבוקה באור העליון, ולא נקרא שיודע דבר פלוני עד שידבק השכל במושכל.

ואחר שהודענוך זה, התבונן בהיות הרהורי עבירה קשים מעבירה, כי בהיות אדם מחשב בדברי רשע וטנוף מחשבתו נדבקת בטנופה בעליונים, והרי נפשו מחויבת לשמים שהרי היא מטמאה במגע, אבל אילו עשה עברה למטה ולא נגע משפטה לשמים יקל מעליו יותר מהרהור הרע, והוא קרוב לקצץ בנטיעות. ומכאן תבין סוד הרהורי עברה קשים מעברה, מהרהר עבירה בשעת תשמיש, אותה המחשבה המטונפת חלה על הטפה, ומיסדת ממנה יסוד רשע ועול וטנוף, ונקרא זרה. ומכאן תבין מעשה של אותו חסיד שהיה יושב בשערי טבילה, כדי שתהין מחשבתן והרהורם נדבקת בצורתו, וצורתו נקשרת בעליונים.

ועוד נודיע לך ענין אחר בענין המחשבה, אף על פי שאינם מכוונת החבור, עם כל זה הוא מועיל לו ולזולתו, והוא כי בהיות החסידים הקדושים מדביקין מחשבתם בעליונים, כל דבר שמחשבין עליו באותה שעה היה מתקיים אם טוב ואם רע, והוא שאמר (ברכות דף נח ע"א) נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, וכתב בתענית (דף כד ע"א) בההיא ברייתא תובי לעפריך, וכן היה, ומה שאמר (חגיגה דף ה ע"ב) כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו או מיתה או עוני. ומהענין הזה הוא סוד התפלה והקרבנות שהוא סוד דבוק בעליונים.

ומהענין הזה היה כח אותו ארור בלעם הרשע, שהיו אומרים עליו (במדבר כב, ו) את אשר תברך וגו', ולפיכך היה רוצה לעיין בישראל עיון שלם כדי שיוכל להדביק מחשבתו בעליונים וימשך עליהם מחשבה רעה, ולפיכך אמר (במדבר כד, ב) וישא בלעם את עיניו וגו', ולפיכך הוצרך לדקדק (שם כג, יג) לכה נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם וגו', כי הרשע היה צריך לעיין במה שכוונתו עליו לטוב או לרע, והיה מדביק מחשבתו למעלה ומושך כח עליון למי שהיה מתכוון ומעיין בו, וזהו ענין (שם כד, ד) מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. ולפיכך נתכוון הרשע לבנות המזבחות שבעה, ופר ואיל בכל אחד, כדי להכניס אליו כל הכחות ולקרבם אל מחשבתו, כדי לקיים חפצו ורצונו הרע בכל אשר יתאוה. ולזה אמר (במדבר כג, יד) ויקחהו שדה צופים, שהיה הרשע צופה בהם כדי להמשיך עליהם מחשבתו הרעה. אבל הקדוש ברוך הוא שיודע כל המחשבות, ידע מחשבתו הרעה, ולא הניחה לרצונו של בלעם הרשע, והבן זה מאד ותדע עד היכן מגיע כח המחשבה.

ואחר שהודענוך סודות אלו הסתומים יש לנו להודיעך סוד הדרך הסמוך לזה כפי הראוי בעזרת ה'.

ידוע כי כל איש חסיד וצנוע כשהוא מדבר אינו מדבר כי אם בלשון רכה ושפה רפה ובנחת רוח, ואינו מדבר גדולות, וכשהוא מהלך ילך בקומה כפופה וראשו נמוך, וכן בכל מנהגיו. והרשע בכל דרכיו בהפך מזה, ואתה יש לך לעיין, כי מאחר שהדברים שאין להם גנות אבר אצל בני אדם, כל שכן גנות אבר וגנות מעשה, ועל [כן] כל זמן שאדם מתחבר לאשה אל יהא בקלות ראש ודברי שוא ותעתועים, ואל תקל ראשך כנגד האשה, ואל תרבה בשיחה בטלה עמה.

ולפיכך יש לך להכניסה תחלה בדברים שמושכין את לבה ומיישבין דעתה ומשמחין אותה, כדי שתקשר דעתה בדעתך וכוונתה בכוונתך, תאמר לה דברים קצתם מכניסין אותה בדברי חשק ואהבה ורצון, וקצתם מושכין אותה ליראת שמים וחסידות וצניעות, ומספר עמה בדברי נשים חסידות וצנועות היאך יצאו מהם בנים הגונים וכשרים ראויים בעלי תורה ויראה והוראה, כמעשה קמחית שזכתה לז' בנים שכלם שמשו בכהונה גדולה ושאלוה חכמינו ז"ל במה זכתה ואמרה להם אפילו קורות ביתי לא ראו שער ראשי מימי (יומא דף מז ע"א), וכל זה השיגה לשכר צניעותה וחסידותה ויושר מעשיה. ויספר עמה באמצע הלילה או סמוך לשליש האחרון, דתניא בברכות (דף ג ע"א) משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה.

סוף דבר, כשתהיה בודק בעצמך ותראה שאתה ראוי לשמש, עשה שתהיה בודק דעת אשתך ותסכים לדעתך, וכשתהיה מתחבר אל תמהר לעורר בה התאוה, כדי שתתישב דעתה. ומכל הדברים שהודענוך בדברים הקודמים, ובדרך הזה, יש לך להקיש כמה דברים שלא זכרנו מן הדברים שזכרנו, והוי כולל כל הדברים כלם. ומדעתך תבין דרך ההנהגה שהאדם ראוי להתנהג בה בשעת תשמיש יותר מכל צניעות שאתה צנוע על כל מזגיך במאכל ובמשתה ובדרך ארץ, כי כפי הצניעות ומחשבה שאתה נוהג בשעת החבור כך תחול הצורה על טפת הזרע.

וזהו סוד (בראשית כה, יט) אלה תולדות יצחק בן אברהם וגומר, כלומר אחר שאמר ליה הקדוש ברוך הוא שרה אשתך יולדת לך בן, נתכוון אברהם בשעת החבור כוונה יתירה על כל מדותיו הטובות, בהיותו מדביק מחשבתו בעליונים ומתכוין להוליד בן שיהיה ראוי למה שאמר לו הקדוש ברוך הוא, וזהו סוד אברהם הוליד את יצחק, נתכוון להוליד בן שיהיה צדיק גמור כמותו. וזהו סוד אברהם הוליד, אמרו ז"ל (בר"ר סג, א) צדיק בן צדיק, והגיע כח צדקו עד שהעיד הקדוש ברוך הוא שאין בו מום לא בפנים ולא בחוץ, וזהו סוד (בראשית כב, ב) והעלהו שם לעולה, וכבר ידעת שלא היה ראוי שיהיה מום בדבר הקרב על גבי המזבח, הבן המראה הגדול הזה. וכבר ידעת כי העולה היא קדש קדשים (זבחים פ"ה מ"ה), והיא באה על הרהור הלב (ויק"ר ז, ג) וחטאות המורגשות (יומא דף לו ע"א), ולפיכך צריכה הפשט ונתוח, ונקרא יצחק עולה תמימה (בר"ר סד, ג), וכל זה גרם אותו אברהם בשעת החבור, שנתכוון לשם שמים ממש.

וכן הדבר נוהג בשאר החסידים אנשי לבב, כי בהתכוונם לשם מצוה להדביק מחשבתם בעליונים בשעת החבור, אז יולידו בנים ראויים לקדושה ולטהרה ולחסידות. ולפיכך הוצרכה מגלת רות לכתוב (רות ד, יח) אלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון, כאשר פרץ צדיק גמור נתכוון גם הוא להוליד בן צדיק כמותו, וזהו סוד פרץ הוליד את חצרון, וכן עד ישי הוליד את דוד, צדיק בן צדיק, להודיע כי לא על חנם בחר הקדוש ברוך הוא בדוד עבדו, כי שלשלת עשרה צדיקים גמורים זה למעלה מזה כדמיון עשרה סדרי עולם בסוד יו"ד, כי מפרץ ועד דוד י' מעלות צדיק בן צדיק. ועתה התבונן סוד מה שכללנו בדברים אלו, וכשתהיה נוהג בהם כמו שהודענוך, אני ערב לך שתוליד בן צדיק וחסיד מקדש שם שמים. עד כאן דברי הרמב"ן ז"ל.

וכל מי שאינו נושא אשה הגונה ואינו מוליד בנים חשוב כמת (ע' נדרים דף סד ע"ב), וכל מי שמוליד בנים הגונים אף על פי שמת הרי הוא כחי כדגרסינן בבבא בתרא (דף קטז ע"א) דרש רבי יצחק בר חמא מאי דכתיב (מל"א יא, כא) כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא, מפני מה נאמרה בדוד שכיבה וביואב מיתה, דוד שהניח בן נאמר בו שכיבה, יואב שלא הניח בן נאמרה בו מיתה, ולא הניח בן יואב והא כתיב ומבני יואב עובדיהו בן יחיאל, אלא דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה.

ובזה נכלל הפרק הזה: