שער הקדושה · פרק ז · חלק ד

ולפי דברי הזוהר לעולם חייב אדם לקום לעסוק בתורה בלילה בין בימות הגשמים בין בימות החמה, שהרי אמרו (פ' בראשית דף ד ע"א) מאן לא מצפה דא בכל יומא, כמו שהעתקנו לשונו לעיל. אבל בסוף מסכת תעניות (דף לא ע"א) מי שאינו קם מט"ו באב ואילך דמוסיף יסיף ודלא מוסיף יאסף, ופירש רש"י, מכאן ואילך, מט"ו באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו, דלא מוסיף לעסוק בתורה תקבריה אמיה, כלומר ימות בלא עתו, עד כאן לשונו. ויש שנתנו סימן לדבר, משכבי עד קומי שכבי, הכוונה משבועות עד תשעה באב שכבי, שהלילות קטנות. ומקומי עד שכבי קומי. אבל העיקר לקיים דברי הרשב"י ע"ה, בפרט מי שרוצה להתקדש.

בקומו בחצות ראוי שיצטער בצער השכינה, ויבכה ויקונן על בית המקדש החרב ועל שמו המחולל, ובסוף על עונותיו שהאריכו גלות השכינה, שהרי פי' בזוהר (פ' ויקהל דף קצו ע"א) שבחצות לילה הקדוש ברוך הוא זוכר לישראל אשר בגלות ולחרבן ביתו וכו', ואז נשמות הצדיקים חוזרים לגופם, והמלאכים אומרים להם הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' וגו'. ובחצות לילה הוא שעת רצון כדפי' בזוהר (פ' תרומה דף קעג ע"ב) וראויה לתפלה שהקדוש ברוך הוא ימחול עונותיו ושיחזירהו בתשובה.

אחר כך יקום לעסוק בתורה, וילבש לבושיו ויכונן עצמו לקראת אלהיו, וכן אמר בזוהר (פ' נח דף עב ע"א) זה לשונו רבי יהודה קם ליליא חד למלעי בתורה בבי אושפיזא במתא מחסיא, והוה תמן חד יודאי, אמר ליה האי מלה איך אפשר והא אבן שתיה וכו', רבי יהודה לא אסחר רישיה לגביה, פתח ואמר (עמוס ד, יב) הכון לקראת אלהיך ישראל, וכתיב (דברים כז, ט) הסכת ושמע ישראל, מלין דאורייתא בעיין כוונה, ומלין דאורייתא בעיין לאתתקנא בגופא ורעותא כחדא, קם ההוא יודאי ואתלבש ויתיב לגביה דרבי יהודה ואמר זכאין אתון צדיקיא דמשתדלי באורייתא יומי ולילי, אמר ליה רבי יהודה השתא דכוונת גרמך אימא מילך דנתחבר כחדא, דהא מילי דאורייתא בעיין תיקונא דגופא ותקונא דלבא, ואי לאו בערסאי שכיבנא ובלבאי אמרנא מלין, אלא הא תנינן דאפילו חד דיתיב ולעי באורייתא שכינתא אתחברת בהדיה, ומה שכינתא הכא ואנא שכיב בערסאי, ולא עוד אלא דבעיין צחותא, ותו דכל בר נש דקם למלעי באורייתא מפלגו ליליא כד אתער רוח צפון בפלגו דליליא, קודשא בריך הוא אתי לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן, והוא וכל צדיקיא דבגנתא דעדן צייתין ליה, וצייתין לאינון מלין דנפקין מפומיה, ומה קודשא בריך הוא וכל צדיקיא מתעדנין למשמע מלי דאורייתא בשעתא דא, ואנא אהא שכיב בערסאי, עד כאן לשונו.

בקומו יעסוק בתורה שבעל פה או במשנה, וכן תרגם המתרגם בפסוק (איכה ב, יט) קומי רוני בלילה, קומי שכינתא דישראל [ד]שריא בגלותא עסוקי במשנה בליליא ארום שכינתא דה' שריא לקבליך, וכן אמר בילקוט שלהי פרשת כי תשא (סימן תו דף קיא ע"א) על פסוק ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה (שמות לד, כח), והלא כתיב (דניאל ב, כב) ונהורא עמיה שריה, ונוגה כאור תהיה (חבקוק ג, ד), גם חשך לא יחשיך ממך (תהלים קלט, יב), מנין היה משה יודע אימתי יום ואימתי לילה, בשעתא שהיה הקדוש ברוך הוא מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה, עד כאן לשונו.

וטוב שיקום מעומד כל מה שיוכל לסבול כדי שלא יישן, שכך היה עושה דוד המלך ע"ה כדפי' בזוהר (פ' לך לך דף פב ע"ב) זה לשונו תא חזי, דוד מלכא הוה קם בפלגות ליליא, דאי תימא הוה יתיב או שכיב בערסיה והוה אמר שירין ותושבחין, לא אלא כמה דכתיב (תהלים קיט, סב) חצות לילה אקום להודות לך, אקום ודאי בעמידה לאתעסקא בשירין ותושבחן דאורייתא, עד כאן לשונו. ואפשר שלזה כיון גם כן הכתוב באומרו קומי רוני, דהיינו קימה מעומד. ולפחות אם אין בו כח לעמוד מתחלת הקריאה, אם יבא לו שינה יקום מעומד, שהעיקר הוא לקשר לילה ביום על ידי עסק התורה כדפי' לעיל.

וכן יקרא תלמודו בקול רם, וירויח שלא יישן ושלא ישכח ממנו, כמו שנאמר (משלי ד כב, ע' עירובין נד ע"א) כי חיים הם למוצאיהם. ובמעלת המרים קולו בשעת לימודו, האריכו בזוהר (פ' שמיני דף לט ע"ב) בפסוק (שה"ש ז, י) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים, עיין שם.

וכלל הכל, מי שירצה להתמיד במדה זו ישתדל במעשיו לקניית הנשמה, שהרי אמרו בזוהר (פ' ויקרא דף כה ע"א) שמי שזוכה אל הנשמה הוא המתגבר כאריה בעסק התורה מחצות לילה עד הבקר, והטעם כי הנשמה נותנת לו כח. וכבר פי' לעיל (פ"ד) שהנשמה נקנית על ידי עסק התורה, גם על ידי טהרת המחשבות. גם פי' בתיקונים (דף קיג ע"ב) שבעלי תשובה זוכים לנשמה יתירה בכל יום, ולכן לא יקשה לבעל תשובה לקום בחצות, שהנשמה באה לו ממקום הנקרא כח.

גם מהדברים הצריכים לקניית מדה זו, הוא התקדש האדם ביום כראוי, וטהרת מחשבותיו, ועוסק בתורה לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לשום דבר מדברי העולם, ובזה מסלק נפשו מהעשיה והוא מתדבק בקדושה, ובזה יזכה אל הנשמה. הנה נודע לנו כפי מה שביארנו בפרקים הקודמים (פ"ד) על ידי מאמרי הרשב"י ע"ה, שקניית הנשמה על ידי עסק התורה וטהרת המחשבות, ובזוהר (פ' תרומה דף קמא ע"ב) פירש שעל ידי הנשמה השכינה מתעוררת אל היחוד, זה לשונו בענין הנשמה ודא איהי דבגינה אתנהירת בוצינא לאנהרא לעילא ואמר בדא אתכלילת מאן דאתכלילת וכו'.

והנה בהיות האדם משתתף בעשיה ואינו מכוין במי שהוא לפניו שמלא כל הארץ כבודו, הרי הוא גשמי והוא בעשיה, ואין לו נשמה. וכן הענין באכילתו ובברכותיו, אם יברך בנחת ובמתון ויכוין לתת שבח לקונו שהוא תמיד לפניו, וזהו כוונת ברוך אתה לפי הפשט, ולא יזרוק ברכה מפיו במרוצה, וכן באכילתו שאוכל כמי שאוכל לפני המלך, ומכוין באכילתו כפי מה שנתבאר במקומו, הרי בזה מסתלק מהגשמות ומקדש נפשו ברוחניות העליון, ויזכה אל הנשמה, ואז השכינה שורה בו, וכיון שהוא במדרגת חי לא תגבר עליו השינה. אמנם מי שהוא גשמי בדרכיו, הרי הוא בעשיה, והשינה שהיא המיתה תתגבר עליו, שהלואי שיזכה אל הרוח.

הענין הב' הגורם קדושת המחשבה, הוא בהתנהג האדם בששת ימי המעשה כראוי, כמו שיתבאר, כדי שביום שבת יקבל קדושת שבת, וימצא השבת בית קבול שתשרה בו קדושתו, ועל זה צונו הקדוש ברוך הוא בעשרת הדברות (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת וגו', ופירושו במה שפי' לעיל בשער זה בפרק ב, שכל הימים הם יונקים מיום שבת כמו שהכרחנו שם, ושם העתקנו מאמרם ז"ל (מכילתא פ' יתרו) שאמרו זכור את יום השבת, שתהא מונה לשם שבת, כדפי' שם, והכוונה היא שקדושת שבת היא קדושה עליונה מאד, ואי אפשר לו לאדם להשיגה מפני שהוא מלובש בששת ימי חול ששולטים ל"ט מלאכות וכו' כמו שהארכנו שם, ולכן צריך שבכל יום יקדש עצמו בקדושת שבת, כדי שכאשר יבא יום שבת יוכל לקבל קדושתו.

והוא כמשל האדם שהוא בחשך, שאם יצא לאור ויקבל אור השמש בתקפו יחשיך עיניו ולא יהנה ממתיקות אורו, וכמו שאמר הפסוק (הושע ו, ג) ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו, שאור השחר מאיר מעט מעט, כן אור קדושת שבת היא קדושה עליונה מהאצילות שמאיר עתיקא קדישא, כדפי' הרשב"י (פ' יתרו דף פט ע"א) כמו שהארכנו שם, ומי ומי יוכל לקבל הקדושה הגדולה ההיא.

והוא משל גם כן לבגד שנפלו בו כתמים משמן וכיוצא, שאם לא יורחץ וילובן כראוי לא יוכל לקבל שום צבע, כן הבא לקבל אור שבת מזוהם ונפשו מלוכלכת מכתמי עונותיו, שאין אור הנשמה העליונה שורה בו כי אין לו מקום לנוח, ולזה צריך לזכור השבת מאחד בשבת, כדי שבכל יום ויום יתקדש, עד שכאשר תבא קדושת שבת כבר האדם מלומד בה ותמצא כסא מתוקן לשרות בו.

וזהו שאמר זכור את יום השבת, ומלת זכור הוא מקור, שלעולם צריך לזכור קדושת יום השבת לקדשו, פירושו כדי שתוכל לקדשו ולקבל קדושתו, באופן שכאשר יבא יום השבת יאיר בכל הימים בתוקף, שכל הימים נתקנו כראוי ונכללו בנקודה האמצעית. ואם אין הימים מתוקנים, שימצא ח"ו פגם בהם, לא יאיר השבת בהם מצדם שאינם יכולים לקבל אורו, וכל זה מצד נשמת זה האיש הפוגם, הוא לא יקבל ההארה ההיא מפני שלא תקן. ונמצא זה העני חסר בשני דברים, חסר ביום שבת מקדושת שבת, וחסר בששת ימים הבאים שלא קבלו ימי השבוע שעברה אור שבת כראוי, כדי שיאירו בשבוע הבא כראוי.

ולכן נכון הוא ביום ששי לשוב בתשובה שלימה ולהתודות מכל מה שפגם בששת ימים, כדי לקבל אור שבת כראוי כדפי'. ואפשר שלכוונה זו היה רבי פלוני מתענה בכל ערב שבת. ואומרנו אור שבת, הכוונה היא הנשמה יתירה, שכל אחד יקבלה כפי זכות מעשיו בששת ימי המעשה.

ולכן אמר הכתוב (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד וגו', פירוש כדי שתוכל לקבל קדושת שבת צריך שששת ימים תעבוד, ופי' שתהיה במדרגת עבד. ותנאים שחייב העבד לעבוד לרבו, פירש הרשב"י עליו השלום בפקודין, ונדפס בסוף פרשת בהר סיני (דף קיא ע"ב) בפסוק כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה), ולא נעתיק כל דבריו כדי שלא להאריך, אלא היוצא מכלל דבריו, אמר שבכלל עבד הם ב' בחינות, בכלל עבד היא התפלה הנקראת עבודה, כמו שאמרו (תענית דף ב ע"א) איזוהי עבודה שבלב זו תפלה, ובכללה לעבוד להקדוש ברוך הוא בכל מיני עבודה שהם המצות כעבד העובד לרבו, מפני שהוא מצווה לעבדו. ובכלל זה אף על פי שלא כתבו רבי שמעון בן יוחאי שם כתב בחובת הלבבות (שער עבודת האלהים פ"ה) כי מתנאי העבד הוא ליזהר שלא יעשה שום דבר הפך רצון אדונו, וזו היא בחינת לא תעשה, ובתנאי העבד האריך שם בפירושו, עיין שם. והבחינה הב' בעבד הוא עסק התורה.

ובכל אחד מאלו צריך לשתף בחינת בן ועבד, שישראל נקראים עבדים שנאמר (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים, ונקראים בנים, שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם.

בענין התפילה צריך להיות עבד ובן, עבד לתקן מה שנוגע משכינה ולמטה בעולמות התחתונים, וליחד באצילות שמשם נקראים בנים, והיודע מה שפירש רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום בפרשת פקודי בענין סדר ההיכלות בברכות קריאת שמע ובתפלת י"ח, יראה שהכל נעשה כאחד, עבד ובן. בעסק התורה אמר שכאשר האדם אינו יודע ומכיר את קונו אלא לפי הפשט, דרך כלל נקרא עבד, וכן פירשו בתיקונים (תז"ח דף קו ע"ב) ששש סדרי משנה הם במטטרו"ן הנקרא עבד, ומשם הוא הטמא והטהור וכו' כדפי' לעיל בפרק ב. וכאשר הוא בן, הוא שיודע בסתרי התורה שהם באצילות כבן המחפש בגנזי אביו, נקרא בן, זהו כלל דבריו שם.

וברעיא מהימנא (פ' משפטים דף קטו ע"א) פירשו הדברים טעם היות העוסק בתורה שיקרא עבד, ואמרו זה לשונם (שמות כא, ב) כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד, ומאי קנין דיליה, אלא בסתרי תורה, מטטרו"ן עבד ה' כליל שית סטרין בחושבן שית סדרי משנה, ובהון אית ליה לבר נש למפלח למאריה למהוי ליה עבד נמכר קנין כספו, דכסף ימינא דאברהם, חסד דרגא דיליה, אורייתא מתמן אתיהיבת, ומאן דאשתדל בה בגין לזכאה לעלמא דאתי אקרי קנין כספו, עלמא דכסופא, עד כאן לשונו.

ואמר עוד לקמיה שני פרטים שהאדם נקרא בהם עבד, האחד בתפילין, ואמר דאיהו עבד דיליה בעול תפילין על רישיה, ואזן דיליה רצועא פתיחא למשמע קרית שמע, דשמע בכל לשון שאתה שומע. ובחינה ב' בתפלה, כמ"ש ז"ל (ברכות דף לד ע"א) שלש ראשונות דומה לעבד המסדר שבחו וכו', שלש אחרונות כעבד שקבל פרס מרבו וכו'.

והנה לכל הבחינות האלו רמז הכתוב באמרו (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד, שכאשר יתוקנו הימים בבחינות אלו יהיו כסא לקבל אור שבת.

ועתה ראוי לדעת היכן נרמז בכתוב בחינת בן, לפי דברי הרשב"י ע"ה שאמר שצריך האדם להיות לעולם עבד ובן כאחד, אם בתפלה אם בתורה. ויש לומר שנרמז בכתוב זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים, ונודע כי יום שבת שהוא אור האצילות הוא בחינת בן, וכבר אמרנו כי זכור הוא מקור, ולעולם צריך לזכור בחינת בן שהוא יום שבת אפילו בששת ימים שהוא סוד עבד, מלבד יום שבת שכולו לה' אלהיך, ואין תפלת יום שבת כתפלת ימי חול ואין עסק התורה ביום שבת כעסקה ביומי חול, שבימי החול יכוון בשש סדרי משנה במטטרו"ן, וביום שבת יכוון אותם בשש קצוות באצילות ששם מקורם כדפי' בתיקונים (תז"ח דף קו ע"ב).

וכל הקדושות הנהוגות ביום שבת, שהם קדושת המחשבה, קדושת הדבור, והענוה, שביארנו לעיל וביארנו בפרק ב, חייב להתנהג בהם בימי החול, כדי שכאשר יבא יום שבת יוכל לקבל אור הנשמה יתירה כראוי. וכן מובן מדברי רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום בתיקונים (דף כב ע"ב) זה לשונו דבזמנא דשכינתא איהי בגלותא אתמר בה ולא מצאה היונה מנוח, אלא בשבת ויומין טבין, ובההוא זמנא אתיחדת עם בעלה, וכמה נפשות יתירין קא נחתן עמה לדיירא בישראל, הדא הוא דכתיב (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם, זכאה איהו מאן דמתקן לה דירה נאה בלביה וכלים נאים באברים דיליה ואשה נאה בנשמתיה דבגינה שריא שכינתא עילאה דאיהי נשמת כל חי עליה, עד כאן לשונו. ובודאי כי דירה נאה בלביה הוא טהרת מחשבות הלב מהרהורים רעים, וכלים נאים באברים וכו' הוא שלא יהיו פגומים, והכנה זו בודאי שהיא צריכה לכל ששת ימים, כמו שהיא צריכה ליום ו', שאם אבריו פגומים ששה ימים לא יספוק מה שיתקן ביום ו' כנגד מה שפגם בכל שאר ימי השבוע. ואשה נאה בנשמתיה, היינו הנשמה שהיא בששת ימי חול שלא היתה פגומה, ובזה זוכה שתשרה עליו הנשמה היתירה, וזה שאמר דבגינה שריא שכינתא עילאה דאיהי נשמת כל חי עליה, שממנה תוספת נשמות יתרות. והיינו מה שפי' מענין זכור את יום השבת שהוא מקור, שלעולם בששת ימי חול צריך לזכור קדושת שבת ולעשות הכנות טובות אלו - דירה נאה וכו', כדי שיוכל לקבל אור שבת שישרה עליו.

וכן בששת ימים שהשכינה מזדווגת עם תלמידי חכמים העוסקים בתורה (פ' קדושים דף פא ע"א), אם לא יעשו לה תיקונים אלו האמורים ודאי שלא תשרה בהם, דאיהי לא שריא על נשמתא פגימא כאומרו (ויקרא כא, יח) כל אשר בו מום לא יקרב, ולכן צריך האדם לטהר מחשבותיו ולתקן מעשיו לעולם ולעשות דירה נאה בלבו - לתקן הלב בכל הפרטים שדברנו לעיל בתיקון הלב בעשה ולא תעשה, וכלים נאים באברים דיליה - אם שלא יהיו פגומים, ויהיו בהם נוי ויופי תיקון המצוות. אשה נאה בנשמתיה - עיקר תיקון הנשמה היא על ידי התורה וכוונת התפלה, כי הנשמה היא מעולם המחשבה ותיקונה קשוטה ויופיה על ידי היחודים שאדם עושה על ידי מחשבתו, על ידי זה היא מאירה, וירויח בזה, שכאשר יבא יום שבת יהיה נקל לו טהרת המחשבה.

וכל הקדושות שינהוג האדם ביום שבת יהיו נקלים לו לעשותם בימות החול, מטעם שביום שבת כל הימים קבלו כל יום ויום מקצת אותם הקדושות, ולא יהיה קשה לאדם לנהוג מה שלא עשה, באופן שאם לא תקן בששת ימי השבוע דבר, ובא שבת והרהר תשובה, ורוצה לעשות כל הקדושות הנהוגות בו, יועילו לו כל הקדושות שנהג בשבת שיהיה נקל לו למשוך אותם הקדושות מהנקודה האמצעית לכל הימים. אבל אם השורש שהיא הנקודה אינה מתוקנת כראוי, יהיה קשה לו תיקון כל יום ויום להאירו ולקדשו בקדושת מחשבה ודיבור וכיוצא. ולזה צריך הבא לקדש עצמו, יקדש בתחלה ששת ימים מן הטעם שפי', ואם בא לשוב בשבת שלא זכר את קונו בימי המעשה, יתקן השבת כהלכתו. ולפחות בערב שבת יתקן דירה נאה בלביה - לפחות המחשבה מהבלי העולם הזה, ויחשוב במה שביארנו בפרק ב משער הזה כי השבת הוא מעין העולם הבא כמאמרם ז"ל (ע"ז דף ג ע"א) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו', וכן ראוי שיאמר אדם בלבו אחר שיתקן צרכי שבת מאכילה ושתיה - ומה תקנתי לעולם שכלו שבת, ולכן ראוי שביום ו' יתבודד מקצת היום לפשפש במה שעשה בששת ימים כדי שישוב בתשובה, ובזה הימים יוכללו בנקודה האמצעית שהיא השבת כדפי' שם, ונשמתו תהיה נאה, ועל ידי כוונת התפלה כדפי', ואבריו נאים מתוקנים על ידי הרהור תשובה לפחות, ויהיה בזה הכנה שתשרה בו תוספת הנשמה, כדי שיוכל לשוב אחר כך.

הרי דברנו דרך כלל בתיקון ימי המעשה שצריך להיות עבד, ובכללות יום שבת. אבל יש עוד ההכנות הראויות לעשות ביום ששי כדי לקבל השבת, וההכנות הראויות לעשות בשבת עצמו, ומהם נתבארו בזוהר (פ' ויקהל דף רד ע"א).

והעיקר שצריך האדם לעשות ביום ששי בגופו לקנות קדושת שבת ונשמה יתירה, היא טבילה במ' סאה, כדי לפשוט לבוש רוח חול, וללבוש רוח קדושת שבת, שהוא רוחא דנשיב מעתיקא, שצריך טבילה וכולי האי ואולי שישרה עליו אותו הרוח הקדוש.

ומהם התשובה בהרהור ומעשה, והכלל, כי זריזות ונקיות וטהרה כולם צריכים להעשות בערב שבת, כדי שתשרה אחריהם הקדושה שהיא קדושת שבת, ועל ידי הכנות אלו תהא דירה נאה בלבו ואבריו נאים ונשמתו, ובהחסר ח"ו אלו אין תיקון כלל ואין הקדושה מוצאה מקום לנוח. וירויח מזה שכיון שתשרה עליו קדושת שבת כראוי תביאהו לידי ענוה ויראת חטא וחסידות ורוח הקדש כנזכר במאמר רבי פנחס (ע"ז דף כ ע"ב), כי מי הוא הגורם שלא יהיה ענו וירא חטא וחסיד ויצרו גובר עליו, מפני שאין לו נשמה שתהיה גוברת על יצרו, וכיון שתבא לו נשמה קדושה בודאי יגבר עליו ויהיה ענו וירא חטא וכו'.

ולפי דברי הזוהר בפרשת ויקהל (דף רד ע"א) נראה לי כי אחר שיטבול אסור לו לעסוק בעשיית מלאכה, אלא בתיקון צרכי שבת. והנכון שאחר הטבילה יעסוק בתורה עד שיקבל שבת, כי הטבילה הוא כמעט הקבלת שבת, וזה לשונו שם כד עאל שבתא אצטריכו אינון עמא קדישא לאסחאה גרמייהו משמושא דחול, מאי טעמא, בגין דבחול רוחא אחרא אזלא ושטיא ושרא על עמא, וכד בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עילאה בעי לאסחאה גרמיה למשריה עליה ההוא רוחא קדישא עילאה, עד כאן לשונו.

ומהדברים אשר יצטרכו לקדושת המחשבה, עיקרם היא היראה העיקרית שביארנו בשער היראה פרק א, שהוא למדחל בר נש למאריה דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין (הקדמת הזוהר דף יא ע"ב), ופי' בסוף פרק א שימשך לאדם יראה גדולה מזה בחשבו בעלת כל העלות יתברך ויתעלה, שהוא שורש וקיום לכל העולמות שבלעדי שפעו אין להם קיום, ובכלל זה האדם שהוא עולם קטן הקדוש ברוך הוא מחייהו בשפעו, ואם רוחו ונשמתו אליו יאסוף יגוע כל בשר יחד, ועל עלת הכל נאמר (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם, כדפי' ז"ל ואתה מחיה ואתה מהווה וכו', וכאשר יהיה האדם עומד בתפלה או עוסק בתורה ויזכור ענין זה שהוא עומד לפני עלת כל העלות כי הוא שורש לכל השרשים, ובו עומד שורש חיי נשמתו, יתבושש מלחשוב בדבר אחר אלא במה שהוא מדבר לפניו.

וענין זה אנו מזכירין בתפלת מוסף של ראש השנה באתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם וכו', ופירש מורי ע"ה בפירוש התפלה בענין מה שאמר לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית, שהם סוד הצחצחות העליונות הנעלמות בשורש השרשים, שעל ידי השרשים האלו מצטיירים כל הנבראים כולם ברגע אחד, ועל ידי אותם השרשים הוא משגיח עליהם, ולא תתחלק השגחתו בפרטים התחתונים, אלא על ידי המיוחדים בו הוא משפיעם ומשגיח בהם. ומציאות השרשים נתגלו בכתר ו' והם אור קדמון אור צח אור מצוחצח, כדפי' בתיקונים (דף קלה ע"ב), ופירש מורי ע"ה בספ"ר שער הצחצחות (שי"א פ"ז) שמציאות ג' אורות אלו הם ג' יודי"ן שבשם ס"ג יו"ד ק"י וא"ו ק"י, ויש רמז שם בתיקונים (שם, ודף קטו ע"ב).

ועוד בתיקונים כתיבת יד (תז"ח דף ק ע"א) פי' כי מציאות ג' יודין אלו הם שורש לנפש רוח ונשמה, זה לשונו וזכאה איהו מאן דסליק תלת צלותין לגביה בתלת נקודין דסגולתא, דמנהון אתמשכו תלת טיפין דתלת מוחין עילאין, דכד בר נש אתמשך זרע מניה, אלין טפין דאתמשכו מניה אינון משופרי שופרי דמוחא מובחר מכלא, הכי כגוונא דא כד קודשא בריך הוא אורית בבר נש תלת קטירין דאינון נשמתא ורוחא ונפשא משופרי שופרי דיליה יהיב לון דאינון מתלת י' י' דסגולתא דאתרמיזו בשם יו"ד ק"י וא"ו ק"י, ובגין דא אמר לון (דברים יד, ב) ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה, עד כאן לשונו.

וכאשר יסתכל האדם שנשמתו רוחו ונפשו מושרשים למעלה, ראוי שיטהר מחשבותיו ויתבושש מלחשוב דבר שלא יהיה עבודתו ית', כל שכן לדבר או לעשות דבר שאינו כרצונו, מפני שהכל גלוי לפניו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט, א) ה' חקרתני ותדע אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק וגו' כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כולה, וכמו שהאריך אחר כך בענין ההשגחה, אנה אלך מרוחך וגו' אם אסק שמים שם אתה וגו'.

ודע שכל הבחינות האמורות בענין עקרא ושרשא דכל עלמין, הכל נתגלה על ידי המדה האחרונה, כמו שאמר הרשב"י במאמר הזה (הקדמת הזוהר דף יא ע"ב) ולשואה רעותיה בההוא דרגא דאקרי יראה, שכל הבחינות האלו מושגות על ידו, והשגחתו יתברך אלינו הוא על ידי המדה הזו כי היא חותם כל האצילות העליון ובה ציור נשמותינו, כמו שהארכנו בשער היראה פרק ט, ועל ידו מתגלה גדולת המאציל העליון וממשלתו כדפירשנו בשער היראה פרק ראשון. ובחינת היראה הרוחנית הזו הוא שרשב"י ע"ה מזהירנו כמה פעמים קול ודיבור בדחילו ורחימו (ת"ז דף קלב ע"א), מצוה בדחילו ורחימו (ת"ז דף נ ע"א), וכיוצא הרבה, שהכוונה היא שידע האדם לפני מי עומד ואת מי עובד ועושה מצוה או עוסק בתורה, ולא יהא עושה המצוה מצות אנשים מלומדה, וכיוצא לענין התפלה והתורה, אלא שיהא דבק בקונו כראוי.

ומצד היראה הזו ימשך לאדם הכנעה בנפשו להקטין עצמו לפני גדולת בוראו, ואי אפשר לאדם שידבק נפשו באלהיו וימשיך קדושה עליו אם לא שיכניע נפשו לפניו ויעריך עצמו לאין נגד גדולתו ונגד כל טובותיו עליו, וכן פירש רשב"י ע"ה (זוהר פ' יתרו דף סט ע"א) זה לשונו בגין דמלה דלעילא בין דקדושה בין דסטרא אחרא לא יכיל בר נש לאמשכא רוחא דלעילא לתתא ולמקרב גביה אי לא בדחילו, ויכוון לביה ורעותיה בדחילו ותבירו דלבא, וכדין ימשך לתתא רוחא דלעילא ורעותא דאצטריך, ואי לא ישוי לביה ורעותיה בדחילו לההוא סטרא לא יכיל לאתדבקא ביה רעותיה, עד כאן לשונו.

וכאשר ירצה האדם להדבק בקונו בעוסקו בתורה או בתפלה, יחשוב בתחלה ביראה האמורה ויכנע, ואז יהיה הקדוש ברוך הוא נמצא אתו ולא יוכל להפרד ממנו בנקל, כי הקדוש ברוך הוא מצד עצמו לעולם נמצא ומצוי הוא, אבל מצד האדם מצד עצמו ונשמתו והקליפות המפרידות בינו לבין אלהיו צריך זמן עד שיכנע ויפריד ממנו הקליפה וידבק בקדושה.

והנה שני בחינות אלו האמורות לקניית הקדושה ביארה לנו תורתינו הקדושה בריש פרשת קדושים, כאשר רצתה לבאר כיצד נדבק בו וישרה קדושתו עלינו, שאמר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו וגו', התחילה לבאר הדרגות קניית הקדושה, ואמר איש אמו ואביו תיראו, ונודע שאביו ואמו הם קודשא בריך הוא ושכינתיה כמבואר בזוהר כמה פעמים (פ' לך לך עז ע"א), והקדים האם שבה עיקר היראה כדפי' בשער היראה (פי"ד), ואמר אמו ואביו, ולא אמר האם והאב תיראו, להורות שראוי שירא מאמו במה שהיא אמו ואביו במה שהוא אביו, דהיינו שהולידוהו והטיבו עמו וראוי שלא יקניטם ויעבור על רצונם ויהיה כפוי טובה חס ושלום.

ואת שבתותי תשמורו, כבר פי' לעיל כי בשבת הוא תיקון לימי השבוע, כי ביום השבת מקבלים שפע והארה, וצריך בששת ימי חול לתקן מעשיו כדי שיוכל לקבל נשמה הבאה ביום השבת שהיא מהאצילות, נמצאים ששת ימי חול בין שני שבתותי, יוצאים משבת ונכנסים בשבת, וסדר זה אפילו בבריאת העולם כדפי' מורי בספ"ר. ולזה אפשר שכוונו רבותינו ז"ל (ע' שבת דף קיח ע"ב) באומרם אילו שמרו ישראל ב' שבתות לא שלטה בהם אומה, ולזה ואת שבתותי תשמורו, וריבוי את הוא לששת ימים שבנתים, כדפי' לעיל.

אני ה' אלהיכם, היינו קשר הקדושה העליונה בנו ושורה עלינו על ידי התיקון הנז', כי על ידי היראה מושך השכינה עליו כי היא נקראת יראה, ובה שוכן כל האצילות, וכפי מה שאדם מכין עצמו ליראה כך שוכנת הקדושה עליו, כמבואר במאמר מפרשת יתרו. וכן קניית הנשמה העליונה על ידי תיקון ששת ימים בודאי הוא תיקון להשרות השכינה בו.

וכנגד בחינת היראה שפי' אמר דוד המלך ע"ה לשלמה בנו (דה"א כח, ט) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות הוא דורש וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד. והפסוק הזה בכללו מגלה לנו כל הבחינות שביארנו. בתחלה אמר דע את אלהי אביך, וידיעה זו הוא לדעת למי הוא עובד שהוא עלת על כל, עקרא ושרשא דכל עלמין כדפי', והיינו אלהי אביך המורה על ההשגחה. ועל דרך הסוד, אלהי אביך, על ידי המדה האחרונה שם מתגלה האלהות העליון לתחתונים כדפי'.

ועבדהו בלב שלם, הכוונה היא על דרך ואהבת את השם אלהיך בכל לבבך (דברים ו, ה) ביצר הטוב וביצר הרע (ברכות פ"ט מ"ה), ששניהם שורים בלב בשני בתי הלב כדפי' בשער היראה פרק ה, ובהיות היצר הרע השורה בלב לצד שמאל נכנע תחת היצר הטוב אז הוא לב שלם, שהשני לבבות נעשו לב אחד, אבל אם היצר הטוב רוצה לכוון לקדושה והיצר הרע מקטרגו, הם שני לבבות נפרדים ואינו שלמות. ואפשר לפרשו על דרך הסוד, אבל אין רצוננו לצאת מהדרוש.

ובנפש חפצה, יתבאר לך במה שפי' בשער האהבה פרק ד בענין כי חפץ בבת יעקב (בראשית לד, יט), ושם פי' ענין רעותא דלבא שהוא החשק הגמור אחר עבודת האלהית. וכל יצר מחשבות מבין, פי' רבותינו ז"ל והעתקנו לשונם בשער האהבה פרק ח.