שער הקדושה · פרק ז · חלק ב
ובזוהר (פ' אחרי מות דף עח ע"א) פירש פסוק (ויקרא יח, מו) ערות כלתך לא תגלה על תלמיד חכם בימי החול שלא יקרב אל כלתו שהיא אשתו, זה לשונו כלה ברזא עלאה הוא לאחזאה דמאן דפגים לתתא פגים למעלה, דתנינן עונתן של תלמידי חכמים משבת לשבת, בגין דידעין רזא דמלה ויכוונון לבא וישתכח רעותהון שלים, ובגין דאולידו אקרון בנין דמלכא, ואי אלין פגימו מלה לתתא כביכול פגימין אינון בכלה דלעילא, כדין כתיב ערות כלתך לא תגלה, דא בגין דאינון ידעין אורחין דאורייתא, שאר עמא ההוא דאתגליא כלתך ממש, ובחובא דא שכינתא אסתלקת מנייהו, עד כאן לשונו. הרי מבואר החיוב על תלמיד חכם לפרוש מאשתו בימי החול, מפני היות להם זווג השכינה שהוא לעסוק בתורה, ושאר העם שאינם מסתכלים לעלות במעלת התורה ולהיותם תלמידי חכמים ולהזדווג עם השכינה, גורמים שהשכינה תסתלק מהם.
ועוד האריכו בזוהר (פ' יתרו דף פט ע"ב) במעלת עונת תלמידי חכמים משבת לשבת בפסוק (ישעיה נה, יח) לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, ובעונש עמי הארץ שאינם נוהגים כך, וקרא לבני עמי הארץ בני זנונים, מפני שאינם נוהגים הקדושה הראויה.
ולכן חייב כל אדם להוסיף בכל יום תורה ועבודה עד שיגיע להיות תלמיד חכם, ויזכה להזדווג עם השכינה ולהיות מעבדיה הקרבים לה המתקדשים בקדושתה. ולכן תורתינו הקדושה בפרשת קדושים בתחלת הביאור פי' כיצד ענייני הקדושה, ואמר (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. וביאר הרשב"י ע"ה בפי' הפסוק (פ' קדושים דף פב ע"א), שאלו הם התלמידי חכמים המסרסים עצמם כל ששת ימי חול לעסוק בתורה, ואמר שלשון תשמורו הוא כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר.
והשכל נותן כי מי שאינו קם שאינו חושק לאהבת השכינה כלל, שהרי החשוק ההולך אחר חשוקתו לא ינום ולא יישן מרוב אהבתה, וכיון שתלמיד חכם זה אינו קם, השכינה תתרעם עליו שאין לו אהבה בה, שהרי מבטל עונתה ואינו חושש לה, והקדוש ברוך הוא גם כן יתרעם עליו כי מבטל עונת בתו שהיא התורה, וכבר נמשלה התורה לבת מלך החשוקה היפה, עיין בזוהר, וכמו שנאמר (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה וכו', ואמרו ז"ל בפסחים (דף מט ע"ב) תני רבי חייא כל העוסק בתורה בפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה.
ועל זה אמרו בזוהר (פ' ויחי דף רז ע"א) שדוד היה ישן שתין נשמי כדי שכאשר יבא חצות לילה שיקום ולא תמצאהו השכינה ישן, שהוא נקשר בסטרא אחרא, זה לשונו ועל דא דוד מלכא הוה משער שעורא דליליא, בגין דיתקיים בחיים דלא ישלוט ביה טעמא דמותא, וכד אפליג ליליא הוה דוד מתקיים באתריה, בגין דכד אתער פלגו ליליא וכתרא קדישא אתער, בעא דלא לאשכחא ליה לדוד מתקשר באתר אחרא באתר דמותא, בגין דכד אתפליג ליליא וקדושה עילאה אתער ובר נש נאים בערסיה ולא אתער לאשגחא ביקרא דמאריה, הא איהו אתקשר ברזא דמותא ומתדביק באתר אחרא, ועל דא דוד מלכא הוה קאים לאשגחא ביקרא דמאריה תדיר, חי לגבי חי, ולא נאים בשינתא לטעמא דמותא, ובגין כך הוה מתנמנם כסוס שתין נשמי ולא בשלימו, עד כאן לשונו.
הרי שבחצות לילה הקדושה העליונה מתעוררת, והשכינה מתעוררת ושולחת הנשמות למטה כדי שיתעוררו לכבוד קונם, ומי שיתעורר ואינו קם אינו משגיח על כבוד קונו, וכבוד השכינה שיתעורר אדם על ידי התורה שהיא עץ חיים, ועל ידי כך היא מזדווגת על ידי ח"י עלמין, והיינו חי לגבי חי, על דרך שפירש בזוהר (פ' אמור דף צ ע"א) צדיקים ירשו ארץ (תהלים לז, ט) שהשכינה בחצות היא בין ב' צדיקים צדיק עליון וצדיק תחתון.
ובזוהר (פ' במדבר דף קיט ע"א) שהקדוש ברוך הוא מחזיר הנשמות לישראל בחצות לילה כדי שיתעסקו בתורה, וזה לשונו ואי תימא הא בני נשא סגיאין אינון דמתערין בליליא בעוד דאילנא דמותא שליט, ההוא אילנא דמותא קא עביד, מאי טעמא בגין דכתיב (תהלים יד, ב) לראות היש משכיל דורש את אלהים, ולא יהא ליה פתחון פה לבר נש דיימא אלמלא שליטנא בנפשאי בליליא אשתדלנא באורייתא, עד כאן לשונו.
הרי היות חזרת הנשמה בחצות כולל בין לעם הארץ בין לתלמיד חכם, ואם לא היה מוטל על העם הארץ שיקום לעסוק בתורה למה היה שולח הקדוש ברוך הוא נשמתו, אלא ודאי כדי שיתן האדם אל לבו ויאמר לא לחנם החזיר הקדוש ברוך הוא נשמתי לי בשעה זו, אלא כדי שאעסוק בתורה. ובכל יום ויום יוסיף, שהרי אמרו (אבות פ"א מי"ג) ודלא מוסיף יסיף, והטעם שאם אינו מוסיף יבש, ונמצא שהוא כעץ שאינו עושה פירות ואין בו תועלת אלא להשרף, וכן מאמר הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף פז ע"א) זה לשונו ווי לון לבני נשא דלא משתדלין באורייתא דאתקריאו עצים יבשים, דאינון עתידין לאתוקדא בנורא דגיהנם, ולא למגנא אוקמוה מארי מתניתין דאינון עמלין וירתין גיהנם, עד כאן לשונו.
עוד בעונש מי שאינו קם, ובשכרו אם קם, נתבאר בזוהר (פ' ויקרא דף כג ע"א) זה לשונו פתח רבי יוסי ואמר (איוב לה, י) ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה, תא חזי בשעתא דאתער רוח צפון ואתפלג ליליא, הא אוקמוה דשלהובא חד נפיק ובטש תחות גדפוי דתרנגולא, ואקיש גדפוי וקארי, וההוא שלהובא בזמנא דמטי ואתער לקבליה, אסתכי ביה ואזדעזע וקארי ואסתם ואשגח בגין יקרא דמאריה למעבד רעותיה, וקארי לון לבני נשא, ועל דא אקרי שכוי, אשגחא, ואקרי גבר בגין דיתער בשלהובא דגבורה בסטרא דגבורה קא אתיא לאתערא בעלמא, כדין אינון בני מהימנותא קיימין ויהבין חילא לכנסת ישראל, וכדין אקרי רנה דאורייתא, ועל דא ירית דוד מלכותא הוא ובנוי לעלמין ולדרי דרין, וכד תרנגולא קארי ובני נשא ניימי בערסייהו ולא מתערי, תרנגולא קארי בתר ואמר מה דאמר והא אוקמוה, לבקר בטיש בגדפוי, ווי לפלניא נזיף דמאריה שבקא דמאריה דלא אתער רוחיה ולא אשגח ליקרא דמאריה. כד נהיר יממא כרוזא קרי עליה ואמר, ולא אמר איה אלוה עושי נותן וגו' בלילה, לסייעא ליה באינון תושבחן ולמהוי כלא בסיועא חדא, עושי עושני מבעי ליה, מהו עושי, אלא בשעתא דבר נש קם בפלגות ליליא ואשתדל ברנה, דרנה דאורייתא לא אתקרי אלא בליליא, וכד איהו אשתכח באורייתא כד נהיר יממא, קודשא בריך הוא וכנסת ישראל מתקני ליה בחד חוטא דחסד לאשתזבא מכלא, ולנהרא ליה בין עילאין ותתאין, עד כאן לשונו לעניננו. ורבי אבא פירש שם בענין עושי, דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל מתקני ליה ועבדי ליה בכל יומא בריה חדשה, כמה דאת אמר (תהלים קמט, ב) ישמח ישראל בעושיו.
הרי מהמאמר נראה גדול השכר למי שהוא קם בחצות לילה לעסוק בתורה, וכן בעונשו אם אינו קם, שהרי אמר שהכרוז העליון קורא אותו נזיפא דמאריה וכו' דלא אתער רוחיה ולא אשגח ליקרא דמאריה. ואמר דלא אתער רוחיה, כי הנשמה באה לאדם בחצות לילה כמבואר במאמר הקודם שבפרשת במדבר, אלא שצריך שבבוא אליו הנשמה יתעורר רוחו לקום לתת כבוד ליוצרו לעסוק בתורה ולא יתעצל באופן שיחזור לישן, כמו שנאמר (משלי יט, טו) עצלה תפיל תרדמה, אלא בזריזות יקום לעבודתו יתברך, כי התעוררות הרוח מורה על הזריזות, כעבדי המלך העובדים את אדוניהם בזריזות למצוא חן בעיניו, ויראו לכל היות מעשיהם בזריזות גדול ובאהבה רבה, כדי שידע המלך טוב לבם עמו ויגדלם וינשאם, ובערך כמה ראוי שנזדרז לעבודת מלכנו ויוצרנו למצוא חן לפניו שיכפר עונותינו ותהיה תורתינו רצויה לפניו שנקרא עבדיו, שהרי פי' בפרשת ויקרא (זוהר דף יג ע"א) מזמור (תהלים קלד, א) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' על העומדים לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך, ובודאי שאין ראוי שיקרא עבד ה' אלא השלם בכל מיני העבודה, ושתהיה העבודה מיוחדת לפניו יתברך בלי שום פניה, כי אם תהיה שום פניה לעבודה ההיא נמצאת הסבה ההיא סבת העבודה, ובהתבטל הסבה תתבטל העבודה, ואין זה נקרא עובד את ה'.
ועל דרך זה, אם ישכים האדם לקרוא בתורה בחצות לילה כדי להשיג מעלה מן המעלות שכתב הרשב"י ע"ה בספרו, להשיג חכמה או שתזדמן לו פרנסתו כמו שפי' בפרשת אמור (דף צ ע"א) בפסוק (תהלים קיא, ה) טרף נתן ליראיו, נאמר על העוסקים בתורה מחצות לילה ואילך, ושאר מעלות רבות הכתובות בזוהר, נמצא הסבות ההם הם סבת קריאתו בתורה, והוא דומה לקורא על מנת שאקרא רב ושאקרא רבי.
והרשב"י ע"ה הוצרך לכתוב כל אותם המעלות, על דרך שהוצרכה תורתנו הקדושה לכתוב שכר המצות בעולם הזה בפרשת אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו, ד) ונתתי גשמיכם בעתם וגו', וכדי שמתוך שלא לשמה יבא לשמה.
ועוד אפשר לומר כי כוונת תורתינו הקדושה באומרם שכר המצות, הוא לומר כי בעשותינו המצות לשם שמים ושנייחד מדותיו העליונות כראוי ימשך מזה השכר על כל פנים בין בעולם הזה בין בעולם הבא, כי כפי אשר תעורר הנשמה למעלה השפע מעליון מוכרח שיתנו לו חלקו ממה שתקן. וכן הענין גם כן לעוסק בתורה מחצות ואילך, כי כל אותם המעלות ישיג ממה שעשה, ואינם מעלות חיצוניות שאין להם יחס עם המעשה חס ושלום, אלא כל אותם המעלות הם מתיחסות עם המעשה ונמשכות ממנה.
ולכן המשכיל יתן אל לבו לעבוד עבודתו לשם שמים בלי שום פניה, כי תוכן לבות ומחשבות הוא יודע אם עבודתו רצויה לפניו ונקיה אם לא, כי הקדוש ברוך הוא כאשר רואה בעין השגחתו העליונה את האדם שאין עבודתו לפניו כראוי, נותן מכשול לפניו שלא יתקיימו לו המעלות שכתב הרשב"י ע"ה, למען ידחה מהיות נקרא מעבדי ה', ויבחן אם עבודתו תדירה לפניו אם לא, ובזה יבחן בין עובד אלהים ללא עבדו, אם עובד על מנת לקבל פרס אם יתבטל הפרס תתבטל עבודתו, והעובד על מנת שלא לקבל פרס לעולם עבודתו תדירה ולא תתבטל עבודתו בשום סבה, והוא נקרא עבד ה' ולא עבד הפרס. וכן ראוי שיקרא עוסק בתורה לשמה כדפי', שאינו עוסק בה אלא לעשות רצון קונו.
בזה הורה רבי יוסי ע"ה במאמר שלפנינו שהעתקנו מפרשת ויקרא, שאמר רבי יוסי שאותו השלהבת הבא מלמעלה מצד הגבורה, ומצד גבריאל המלאך שהוא הכרוז העליון הנותן ששה קולות, שביאר הרשב"י ע"ה (פ' שלח לך שלהי דף קעא ע"ב), מכה בכנפי התרנגול, והוא מזדעזע ואסתכי ואשגח בגין יקרא דמאריה למעבד רעותיה וקארי לון לבני נשא, ועל דא אקרי שכוי אשגחא, ופי' שכמו שהכרוז העליון הוא לנשמות העליונות שיעמדו לעבודת הבורא לעסוק בתורה, שעד חצות לילה כל אחד ואחד עוסק בתורה ומתבונן בעצמו במה שעסקו ביום, כן הכרוז התחתון קורא לבני אדם התחתונים.
וכן פירשו שם (דף הנ"ל) מבתר פלגו ליליא שלהובא דעמודא דיצחק נפיק ובטש בהאי תרנגולא דאקרי גבר, כגוונא דגבר אחרא עילאה עליה, כיון דבטש ביה האי גבר קרי ויהיב שית קלין, וכלהו בסכלתנו. בשעתא דאיהו קרי כל תרנגולין דהאי עלמא קראן, ונפיק מניה שלהובא אחרא ומטי לון תחות גדפייהו וקראן, איהו מה קרי, בשעתא קדמאה קרי ואמר (תהלים כט, ד) קול ה' בכח קול ה' בהדר, ובשעתא תנינא קרי ואמר (מיכה ו, ט) קול ה' לעיר יקרא, בשעתא תליתאה קרי ואמר (תהלים כט, ז) קול ה' חוצב להבות אש, בשעתא רביעאה קרי ואמר (שם כט, ח) קול ה' יחיל מדבר, בשעתא חמישאה קרי ואמר (שם כט, ג) קול ה' על המים וגו', בשעתא שתיתאה קרי ואמר (שם כט, ט) קול ה' יחולל אילות וגו', לבתר קרי ואמר (ישעיה מ, ו) קול אומר קרא ואמר מה אקרא וגו', ודא איהו תרנגולא דקרי ולא שכיך, ולבתר קרי כמלקדמין, ומאי קרי, כל עובדין דבני עלמא, בגין דאיהו מארי דמחמתא וקסת הסופר בחרצוי, וכל עובדין דבני עלמא כתב בכל יומא, ובליליא בתר דקרי כל קריאן אלין קרי כל מה דכתב ביומא, עד כאן לשונו לעניננו.
הרי בפירוש שהכרוז העליון קורא אותו נזוף, והכרוז הזה הוא נקרא גבריאל, כמו שפיר' בסוף דבריו שקסת הסופר במתניו, ופירשו רבותינו ז"ל (שבת דף נה ע"א) שזה נאמר על גבריאל. ואמר בשעתא דאיהו קרי כל תרנגולין דהאי עלמא קראן, וכן פירש גם כן בזוהר (פ' וישלח דף קעב ע"ב) שאמר שם בענין חצות לילה, וכרוזא קאים בקיומיה קארי בחיל ואכריז, כדין כמה אינון דמתקנו שירתא ופלחין פולחנא. ואמר שם אחר כך, וזמרין עד דסלקא צפרא. וכן בזוהר (פ' ויקרא שלהי דף כא) פי' שבתחלת הלילה כל השערים ננעלות וכל הקדושים יושבים ודוממים, והחיצונים מתפשטים בעולם, ואמר כד אתפליג ליליא כרוזא קאים וכריז ופתחין פתיחו וכו'.
והנה כאשר יסתכל המשכיל ויתן אל לבו דברים אלו, ראוי שיתעורר ברוחו ויזדרז לתת כבוד ליוצרו בשומעו קול התרנגול שהוא הכרוז התחתון הנמשך מהכרוז העליון, כמו שהעליונים מתעוררים בשומעם קול הכרוז העליון לתת כבוד ליוצרם, ויחשוב בדעתו אילו היה בהיכל המלך והיה שומע קול כרוז המלך הקורא לעבדיו שיעמדו לעבודת המלך, כמה היה קם בזריזות שיירא פן יענישוהו, ולמה לא יירא בשומעו קול התרנגול שהרי פירשו לנו יודעי הנסתרות שהוא קורא בכח הכרוז העליון, וראוי שיירא פן יקראו לפניו שטרי חובותיו ויענישוהו, שהרי אמר אחר שש שעות שאז שעת עלות עמוד השחר אז קורא כל המעשים שכתב ביום, ואם יהיה האדם אז עוסק בתורה כדאי היא התורה להעביר על פשעיו עד שישוב בתשובה. ועוד שהקם בלילה לעסוק בתורה, אורייתא מודעת ליה חוביה כדי שישוב בתשובה, כדפי' בזוהר (פ' ויקרא דף כג ע"ב) בפסוק (ויקרא ד, כג) או הודע אליו חטאתו אשר חטא, אבל אם יהיה אז ישן מה ישיב על עונותיו, הלא ודאי ראוי לעונש.
וכן פירש רבי אלעזר ע"ה בזוהר (ריש פרשת מצורע) זה לשונו רבי אלעזר פתח (קהלת ט, יב) וכצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני האדם, האי קרא הא אתמר, אבל תא חזי בני נשא לא ידעין ולא שמעין ולא מסתכלין ברעותא דמאריהון, וכרוזא כל יומא קארי עלייהו ולית מאן דציית ליה, בשעתא דרמש ליליא ותרעין סתימין, אתער נוקבא דתהומא רבא, וכמה חבילי טריקין משתכחי בעלמא, כדין אפיל קודשא בריך הוא שינתא על כל בני עלמא, ואפילו על כל די בהון אתערותא דחיי, ואינון שאטן בעלמא ומודיעין להו לבני נשא מלין, מנהון כדיבן ומנהון קשוט, ובני נשא אתקטרו בשינתא. כד אתער רוחא דצפון ואתפליג ליליא, כרוזא נפיק, וקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא, וכדין שלהובוי נפקי ובטשי תחות גדפוי דתרנגולא וקרי, וכל בני עלמא מתערי בערסייהו ולית מאן דיתער רוחיה לפולחנא, כד אתי צפרא כרוזא קארי וכל חיילין ומשריין דלעילא משבחן ליה לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בוקר, כדין כמה תרעין אתפתחו לכל סטרין, ותרעא דאברהם אתפתח ביה בכנסת ישראל לזמנא לכל בני עלמא, הדא הוא דכתיב (בראשית כא, לג) ויטע אשל בבאר שבע, ולית מאן דיתער רוחיה בפולחנא דמאריה, בהיך אנפין יקום קמי מלכא כד יתערון עליה בדינא ויתפשון ליה בקולרא, ולא ישתכח עליה זכותא לאשתזבא, כדין כתיב וכצפרים הנאחזות בפח כָּהֵם יוּקָשים בני האדם, עד כאן לשונו.
הרי שאדם נתבע בדין אם התעורר משנתו בחצות ולא קם לקרות בתורה, והעונש הגדול כאשר האיר היום ולא קם לשבח לקונו בתפלת שחרית.
וכן בחופת אליהו אמר זה לשונו רבי שמעון בן מנסיא אומר על שלשה דברים הקדוש ברוך הוא בוכה, על תלמיד חכם שאין לו פת בסלו, ועל תלמיד חכם שאינו עוסק בתורה באשמורת האחרונה, עליו הכתוב אומר (משלי כו, יד) הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו, ועל המתגאה חנם, עד כאן לשונו. וענין הבכיה הזאת על תלמיד חכם שאינו עוסק בתורה באשמורת האחרונה, הוא מפני שעיקר התורה בחכם הוא לתת כבוד למי שנתן לו התורה, ואם אינו נותן כבוד לתורה נמצאת התורה בו כמעט לבטלה, ולכן הקדוש ברוך הוא מתרעם ממנו שנתן לו התורה שהיא בתו ואינו נוהג בה כראוי כמו שיתבאר עוד.
וכן מוכח בכמה מקומות בזוהר שעיקר ההשכמה לקרות בתורה הוא לקשור לילה ביום, וכן נראה בזוהר (פ' בראשית דף ד ע"א) שקול אחד מתעורר בגן עדן ואומר מאן מנכון דמחכאן בכל יומא לנהורא דנהיר בשעתא דמלכא פקיד לאילתא, ואתייקר מלכא מכל מלכין דעלמא, מאן דלא מצפה דא בכל יומא בההוא עלמא לית ליה חולקא הכא, עד כאן לשונו. ופירש מורי ע"ה, שמציאות הארה זו שמאיר בשעתא דמלכא פקיד לאילתא, הוא בעת עלות עמוד השחר כדפי' בזוהר (שם פרשת בשלח דף מו ע"א) זה לשונו וכד אתי צפרא, כנסת ישראל אתיא ומשתעשעא ביה בקודשא בריך הוא, ואושיט לה לגבה שרביטא דחסד, ולא עלה בלחודהא אלא עלה ועל אינון דמשתתפין בהדה, והא אתמר דכתיב (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה וגו'.
ושם סוף העמוד דברי הרשב"י ע"ה, זה לשונו כד אסתליק ליליא ואתי צפרא ואתחשך ואתקדר, כדין מלכא ומטרוניתא ברזא דחדוה, ויהיב לה מתנן ולכל בני היכליה, זכאה חולקיה מאן דאיהו במניינא, עד כאן לשונו.
וכן מבואר עוד שם (זוהר ריש פרשת פנחס) זה לשונו אמר רבי שמעון כביכול כל אינון דזכאן לאשתדלא באורייתא מכד פליג ליליא ואתיין במטרוניתא, כד נהיר יממא לקבלא אנפי מלכא אתקיף ואחסין בשכינתא, ולא עוד אלא דשריא ביה חסד כמה דאוקימנא, עד כאן לשונו. וכן ביארו שם (פ' מקץ דף קצד ע"ב) פסוק (תהלים קמז, יא) רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו, על הקמים בחצות לילה וממתינים עד היום לקבל חוט של חסד.
הרי מבואר מהמאמרים האלו החיוב המוטל על העוסק בתורה מחצות לילה ואילך לקשר לילה ביום, וכן מבואר עוד שם (זוהר פ' ויקרא דף כה סוף ע"א), זה לשונו וכד אתער איילתא קדישא ברוח צפון נחתא, וקם ההוא זכאה דקני לה ואתגבר כאריא תקיפא באורייתא עד דאתי צפרא, ואזיל בההיא איילתא קדישא לאתחזאה קמי מלכא לקבלא חד חוטא דחסד, עד כאן לשונו. הרי מבואר יותר בבירור. ואמרו וקם ההוא זכאה דקני לה, ביאר מורי ע"ה דבר גדול בדבריו אלו, שצריך שתהיה קימת חצות להתקשר בשכינה, כאדם המקנא לאשתו שאינו רוצה שתפרד אהבתה ממנו, ואין הנאה אלא מצד האהבה, כן הצדיק מקנא שאינו רוצה שתפרד השכינה ממנו ותעזוב אותו ותפרד אהבתה ממנו, ולכן מרוב האהבה שיש לו בה קם לעשות רצונה לעסוק בתורה, שעל ידי עסק התורה הוא זווגה, ובלי ספק שמי שיקום לעסוק בתורה בחשק אהבה זו הנזכרת לא יבא לו שינה, ולזה אמר הרשב"י ע"ה בדבריו ואתגבר כאריא תקיפא עד דאתי צפרא.
והקם בחצות הוא דוגמת צדיק העליון לסוד הזווג, וכן פירשו בזוהר (פ' אמור דף צ ע"א) על פסוק (תהלים קיא, ה) טרף נתן ליראיו, זה לשונו מהו טרף נתן ליראיו אלא כי כתיב (משלי לא, טו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא, וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא, והאי אשתתף בהדה, והאי אקרי מרי מלכא, ויהבין ליה כל יומא מאינון תקוני ביתא, הדא הוא דכתיב ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, מאן ביתה, דכל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה, ובגין כך טרף נתן ליראיו, מהו טרף, טרף ממש דאיהו נטלא מאתר רחיקא עילאה, דכתיב (שם לא, יד) ממרחק תביא לחמה, ומאן זכי להאי טרף, סופיה דקרא אוכח, דכתיב יזכור לעולם בריתו, מאן דאשתדל באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא, ולא עוד אלא דצדיק חד עילאה אית ליה לקודשא בריך הוא, והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל (ישעיה ס, כא) וצדיקים ירשו ארץ, עד כאן לשונו.
והטעם שיזכו לסוד הטרף הנזכר במאמר, הקמים בחצות, מפני שהיא מדה כנגד מדה, כמו שהם גורמים להמשכת הברכות ממקום הקדוש כדכתיב (תהלים קלד, ב) שאו ידיכם קודש, כמבואר בזוהר (פ' ויקרא דף יג ע"א), כן ראוי שינתן להם מזונם משם, ומכלל הן אתה שומע לאו. הרי מבואר המעלה הגדולה שיש לעוסק בתורה מחצות ואילך ומקשר לילה ביום.
וכן ביארו עוד בזוהר (פ' תרומה דף קל ע"ב) שיש שבח לתפלת שחרית כאשר האדם מחבר עמה תורת עסק הלילה, אמר שם שכאשר מגיע עת הבוקר כדין כרוזא קדים וקרי אתעתדו קדישי עליונים אינון דמשבחן למאריהון, אתתקנו בשבחי דיממא, כדין אתפרשו יממא מן ליליא, זכאה חולקיה מאן דקם מגו תושבחתא דאורייתא דלעי בליליא בההוא זמנא צלותא דצפרא, עד כאן לשונו. וכן מבואר גם כן במעלתו בריש פרשת ואתחנן (דף רס ע"א), עיין שם.
וכשם שהשכר גדול, כך העונש גדול למי שאינו קם על דרך שפי', ופירשו ענין זה בזוהר (פ' ויקרא סוף דף כא) זה לשונו כד אתפלג ליליא כרוזא קאים וכריז, ופתחין פתיחו, כדין רוחא חד דבסטר צפון אתער ואקיש בכנור דדוד, ומנגן מאליו ושבחת למלכא, וקודשא בריך הוא משתעשע בצדיקיא בגנתא דעדן, זכאה חולקיה מאן דאתער בההוא זמנא ואשתדל באורייתא, וכל מאן דקאים בההוא זמנא אקרי חבריה דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל, ולא עוד אלא דאלין אקרון אחים ורעים ליה, דכתיב (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, אקרון חברים, דכתיב (שה"ש ח, יג) חברים מקשיבים לקולך. כד אתי יממא כרוזא קאים וכריז, ופתחין דסטר דרומא אתפתחו, ומתערין כוכבים ומזלות, ופתחין דרחמי אתפתחו, ומלכא יתיב וקביל תושבחן, כדין כנסת ישראל וכל אינון חברים אחידן בגדפהא ומלייהו אתיין ושריין בחיקא דמלכא, כדין פקיד מלכא ובספרא כתיבו כל אינון בני היכליה, וחוטא דחסד אתמשך עלייהו, דמההוא חוטא אתעטר בר נש בעטרא דמלכא, ומניה דחלין עלאין ותתאין, ואפילו בזמנא דמאריהון דדינא קיימין למידן עלמא הוא עאל בכל תרעי מלכא ולית מאן דימחי בידוי, ואינון מאריהון דדינא לא דיינין עליה דינא, זכאה חולקהון דצדיקיא דמשתדלי באורייתא, וכל שכן בזמנא דמלכא תאיב על מילי דאורייתא.
תא חזי רזא דמלה, לא קיימא כנסת ישראל קמי מלכא אלא באורייתא, דהא כל זמנא דישראל בארעא אשתדלו באורייתא כנסת ישראל שראת עמהון, כד אתבטלו ממילי דאורייתא לא יכלא לקיימא עמהון שעתא חדא, בגיני כך בשעתא דכנסת ישראל אתערת לגבי מלכא אתקיף חילה, ומלכין קדישין חזי לקבלא לון, וכל זמנא דכנסת ישראל אתת לגבי מלכא ואורייתא לא אשתכח עמה כביכול תשש חילהא, ווי לאינון דמחלישין חילהא דלעילא, בגיני כך זכאין אינון דמשתדלי באורייתא, וכל שכן בההיא שעתא דאצטריך בה כנסת ישראל, כדין קודשא בריך הוא קארי עליה (ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, עד כאן לשונו.
הרי מבואר במאמר הזה החיוב עלינו לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך, כי בזה אנו נותנים כח לשכינה על ידי התעוררות התורה, שאז הקדוש ברוך הוא תאב לדברי תורה, ואז השכינה אומרת חברים מקשיבים לקולך השמיעיני, כמבואר בריש פרשת פנחס. ומי שאינו קם ואינו משגיח לתת כח התעוררות לשכינה, מתיש חס ושלום כח עליון, כמ"ש כביכול תשש חילהא ווי לאינון דמחלישין חילא דלעילא.
וכיוצא בזה פי' בזוהר (פ' וישלח דף קעד ע"ב) על פסוק (משלי כד, י) התרפית ביום צרה צר כחכה על המרפה ידיו מלעסוק בתורה, זה לשונו מאי התרפית, מאן דאתרפו ידוי מקודשא בריך הוא דלא לאתתקפא ביה, והיאך יתקף בר נש ביה בקודשא בריך הוא, מאן דאתתקף באורייתא, דכל מאן דאתתקף באורייתא אתתקף באילנא דחיי, כביכול יהב תוקפא לכנסת ישראל לאתתקפא, ואי הוא יתרפי מאורייתא מה כתיב התרפית, אי איהו אתרפי מאורייתא ביום צרה צר כחכה, ביומא דייתי ליה עאקו כביכול דחיק לה לשכינתא דאיהו חילא דעלמא. ופי' זה הוא צר כח כ"ה, וכן פי' שם לקמן. והטעם שכיון שסמ"אל יבא לקטרג עליו והשכינה אין לה פנים של סניגוריא להשיב בעדו, עומדת בדוחק ובצער, והכח שלה מתצמצם, ואינה נותנת כחה לתחתונים ישראל בניה כראוי.
ופירש עוד שם דבר אחר צר כחכה, תא חזי בשעתא דבר נש אתרפי מאורייתא ואזיל בארחא דלא כשרא, כמה בעלי דבבו זמינין ליה למהוי ליה קטיגורין ביומא דעקו, ואפילו נשמתיה דבר נש דאיהו חילא ותוקפא דיליה איהו מאריה דבבו לקבליה, דכתיב צר כחכה, בגין דאיהו צר לגביה, עד כאן לשונו. ופירש זה הוא צר כחכה, שנשמתו שהוא כחו הוא צר ואויב לו.
ונראה לי, כי בלי ספק שמי שיקום בחצות לילה ויהיה כוונתו וחשקו לתת כח לשכינה מאהבה בה, כענין (ישעיה סב, ו) המזכירים את ה' אל דומי לכם, שפירש בפרשת וארא (דף ל ע"א), יושפע כח בנשמתו שיכול להתענות, שהרי אמרו בזוהר שהעתקנו לעיל דעבדי ליה בריה חדתא, ובודאי שיחודש כח בנשמתו.
ואני רואה כמה מבעלי התשובה קמים בחצות לילה ועוסקים בתורה עד היום ומתענים, והכל הוא עזר אלהי עליהם, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. ואם לאו, כשם שהוא מתיש הכח העליון יותש כח נשמתו, ודברים אלו הם ברורים, והארכנו בזה בשער התשובה (פ"ו).
והטעם לזה, כי הלילה ניתן לעסק התורה כמו שאמרו (שמ"ר מז ה, ויק"ר יט א, שהש"ר ה י) אין רנה של תורה אלא בלילה, הכוונה היא מחצות לילה ואילך שאז נקרא לילה, שקודם חצות נקרא ליל כמבואר בתיקונים, זה לשונם שם בזוהר (פ' בשלח דף מו ע"א) רבי יוסי פתח, למנצח על אילת השחר מזמור לדוד, כמה חביבא אורייתא קמי קודשא בריך הוא, דכל מאן דאשתדל באורייתא רחים הוא לעילא רחים הוא לתתא, קודשא בריך הוא אצית ליה למלוליה, לא שביק ליה בהאי עלמא ולא שביק ליה בעלמא דאתי. ואורייתא בעי למלעי בה ביממא ובליליא, אמאי בגין דיהא שכיח לגבי שמא קדישא שלים, כמא דלית יומם בלא ליליא ולאו איהו שלים אלא דא עם דא, כך בעי באורייתא לאשתכחא עמיה דבר נש יומם וליליא למהוי שלימותא לגבי בר נש יומם ולילה, והא אתמר דעקרא דליליא מפלגותא ואילך, ואף על גב דפלגו קדמיתא בכללא דליליא הוא, אבל בפלגותא ליליא קודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא, וכדין בעי ליה לבר נש למיקם ולמלעי באורייתא, והא אתמר דקודשא בריך הוא וכל צדיקיא כלהו צייתין לקבליה, עד כאן לשונו לעניננו.
ובתיקונים (דף ב) שמחצות ואילך נקרא לילה, זה לשונו מארי תורה מסטרא דעמודא דאמצעיתא, דביה חצות לילה הוה קם דוד לחברא ליה בשכינתא דאתקריאת לילה, ואיהו שומר מה מלילה (ישעיה כא, יא) לי"ל ה', ליל שמורים הוא לידו"ד, ובגינה אתמר כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, עד כאן לשונו, הרי בפירוש מבואר כוונתינו. וכן מה שאמרו רבותינו ז"ל כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו וכו', והכוונה על בחינתה הנקראת לילה שהוא מחצות ואילך, וכן מבואר גם כן במאמר שהעתקנו לעיל מפרשת ויקרא (דף סוף דף כא).