שער הקדושה · פרק ו · חלק ג

ועוד ביארו בתיקונים (תז"ח דף קא ע"ב) שהתפילין לבינוניים סגולתם להכניע המקטרגים, אמר שם בענין חלוק מצות ציצית ותפילין בין צדיקים גמורים לבינוניים, שהצדיקים הם מכוונים לתקן כסא למלך בעטיפת ציצית, והמלך שיבא לשבת על הכסא בהנחת תפילין כמבואר לעיל, ואמר דמסטרא דצדיקים גמורים לאו איהו חבוש בגלותא, אלא איהו אסור וחבוש עמהון ברחימו, קשיר עמהון בחביבותא, הדא הוא דכתיב (בראשית מד, ל) ונפשו קשורה בנפשו, חבוש עמהון בכורסיא דמתקנין ליה ובמרכבה דילה וכו', אבל מעץ הדעת טוב ורע, דקשיר לון ביצר הטוב למהוי עזר בהדייהו, וקשיר לון ליצר הרע למהוי למשאוי תחותייהו חמור נושא ספרים. מסטרא דבנוניים איהו אסור וחבוש בגלותא, דעלייהו אתמר ביומין דחול היה קשור כשור לחרוש וכחמור למשאוי, ובשבת למען ינוח שורך וחמורך (שמות כג, יב), היה כשור לעול - עול תפילין, וכחמור למשאוי. ברשיעיא אתמר (איכה א, יד) נתנני ה' בידי לא אוכל קום, דרצועין דתפילין אינון כחבלים לקרנוי דסמא"ל שור מועד דלא שצי לון, ותפלה דיד קשיר לרגלוי, ומאן דלא מנח תפילין עליה אתמר (ברכות דף לג ע"א) משור מועד הרחק ממנו כמלא עיניו, דמיניה תליין אבות נזיקין, ציצית משאוי על החמור, עד כאן לשונו.

ובלשון זה בא גם כן בתיקונים (דף כו ע"א, וע' דף ט ע"א) יותר מבואר, ופי' שם שהנחת תפילין לרשע מועיל לו להכניע לו המקטרגים, וזה לשונו לרשעים אינון קשורא לכל מקטרגין דילהון, הרי שסגולת התפילין הוא להכנעת הקליפות. וכוונה ב' בהנחת התפילין למי שהוא צדיק או שהוא בינוני כמבואר.

ואנו, שהלואי שנהיה במדרגת בינוניים, שהרי רבה היה קורא עצמו בינוני (ברכות דף סא ע"ב) כמו שהעתקנו בשער היראה סוף פרק ו, טוב לנו להניח תפילין כל היום, כדי שיכנעו ממנו הקליפות, ויהיו הרצועות חבלים לקרנוי דסמא"ל וכו', דאף דעל פי שתהיה כוונתינו בהנחת התפילין למעלה לייחד כמו שנבאר, כל אחד יפעל בו רוחניות המצוה כפי זכות נשמתו, שאם הוא צדיק גמור יהיה קודשא בריך הוא קשור עמו באהבה ונפשו קשורה בנפשו כמבואר במאמר, הנה אף על פי שיכוון הכוונה האמורה לא יהיה הקדוש ברוך הוא קשור עמו באהבה אלא יפעל בו המצוה להכניע הקליפות.

והנה מצד גודל מעלת מצות תפילין והסגולות שבה, שביארנו ונבאר עוד בעזרת ה', יעורר האדם לבו ונפשו באהבה בקיום המצוה הזו, באופן שלא יבא לזוז דעתו מהם.

והדברים המעוררים האהבה במצוה זו, ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף כא ע"ב) זה לשונו ואי תימא דקודשא בריך הוא לאו אתתרך עמה בגין דא אמר קרא (משלי כז, ח) כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו, בגין לנטרא לה בגלותא מרשו נוכראה הדא הוא דכתיב (ישעיה מב, ח) אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן וגו', לאחר דא אל אחר, דא סמא"ל, לפסילים, אלין ממנן דעל שבעין אומין, ובגינה קודשא בריך הוא איהו מלך אסור ברהטים, ואיהו חבוש עמהון בתפילין דיד בקשר של יד, ודא הוא דכתיב (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עליך, ובגין דאיהו חבוש עמהון בגלותא אתמר ביה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ושכינתא איהי בית האסורין דיליה, בגין רחימו דילה איהו אסור בה, ורזא דמלה (שה"ש א, יג) צרור המור דודי לי בין שדי ילין, עד כאן לשונו.

והנה מכללות דבריו יש דרוש אל כוונתינו, כי כאשר יחשוב היות הקדוש ברוך הוא שהוא מלכו של עולם, והוא אסור עם בן האדם נוצר מטפה סרוחה, שורה ברהטי מוחא, והוא דומה למה שהיה מצמצם שכינתו בין בדי הארון עם היות ששמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ולכן ראוי שידבק מחשבת הנפש הדרה במוחו באהבתו יתברך השורה במוחו.

וכן פירש בזוהר (פ' שלח דף קעה ע"ב) שהתפלין הם עדים להעיד לאדם שהקדוש ברוך הוא דבק עמו, זה לשונו אמר רבי יהודה כמה סהדי עביד קודשא בריך הוא לאסהדא בהו בבני נשא, וכלהו בעיטא ובסהדותא קיימין לקבליה. קם בצפרא אושיט רגלוי למיהך, סהדיא קיימין לקבליה מכריזין ואמרין (שמ"א ב, ט) רגלי חסידיו ישמור. אנח תפילין ברישיה בין עינוי, בעי לזקפא רישיה חמי שמא קדישא עילאה אחיד ורשים על רישיה, ורצועין תליין מהאי גיסא ומהאי גיסא על לביה, הא אסתכל ביקרא דמאריה. אושיט ידוי חמי ידא אחרא מתקשרא בקישורא דשמא קדישא, אהדר ידיה ואסתכל ביקריה דמאריה, עד כאן לשונו לעניננו.

הרי בפירוש שהתפילין הם עדים להעיד לאדם שלא יחטא, שכאשר ירצה להגביה עיניו לראות מה שאינו ראוי, וכן בידיו, ויזכור שהתפילין בראשו ובזרועו, יירא מהמלך אשר הוא שוכן עמו. ואמר חמי שמא קדישא עלאה אחיד ורשים על רישיה, שמלת אחיד פירושו שממש הקדושה העליונה מלמעלה למטה אחוזה עליו ואינה נפרדת ממנו, כענין מה שאמרנו לעיל שעל התפילין נאמר (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

ונחזור למאמר התיקונים, אמר בסוף המאמר ושכינתא איהי בית האסורין דיליה, בגין רחימו דילה איהו אסור בה. זו היא בחינת תפילין של יד, כי מציאות ד' פרשיות שביד הם תפארת נצח הוד יסוד, כדפירש הרשב"י בזוהר (פ' ואתחנן דף רסג בראשו), נמצא שהוא סוד הזכר אסור בבית היד, והבית שהפרשיות בתוכה שהיא השכינה והיא בית האסורין דיליה, ובשביל אהבתה הוא אסור עמה, ולכן השכינה אומרת צרור המור דודי לי בין שדי ילין, והוא כנגד בחינת תפלה של יד בזרוע, והיינו צרור המור דודי לי.

והוא דומה למה שהיא אומרת (שה"ש ח, ו) שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, ופירש בתיקונים (דף סה ע"ב) שזה נאמר על תפילין של ראש ושל יד, וזה לשונו שימני כחותם על לבך, וכי מאן חמא חותמא על לבא, אלא אינון תפילין דרישא דרצועין דלהון תליין על לבא, ואלין תפילין דרישא, ותפילין דיד דאיהו בשמאלא לקבל לבא, ודא איהו כחותם על לבך, כחותם על זרועך תפלה דיד, דאנון רשימו דשמא קדישא, דאיהו י' קדש לי כל בכור, ה' והיה כי יביאך, ו' שמע ישראל, ה' והיה אם שמוע, ומההוא רשימו מזעדעזעין כל אומין דעלמא, הדא הוא דכתיב (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ידו"ד נקרא עליך ויראו ממך, והכי אוקמוהו, שם ידו"ד אלין תפילין דרישא, עד כאן לשונו.

ודומה לזה כתב החסיד בחובת הלבבות (ש' היחוד - הקדמה) בענין פירוש פרשת ואהבת, שכל הדברים שנזכרו בפרשה כענין (דברים ו, ז) ושננתם לבניך ודברת בם, כולם מעוררים האהבה, ואמר אחר כך וקשרתם לאות וגו', כתב זה לשונו ואחר כן נעתק מחובת האברים אל תפלה של יד ותפלה של ראש והמזוזה, וכולם גורמים לזכור את הבורא ולאהבו בלבב שלם, ולבסוף לובשה בחק זכרון אהבת האוהבים (שה"ש ח, ו) שמני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגו', ואמר (שם א, יג) צרור המור דודי לי בין שדי ילין, עד כאן לשונו.

ומה שאמר במאמר ובגינה קודשא בריך הוא איהו מלך אסור ברהטים וכו', יובן זה במה שאמרו בתיקונים (דף ק' ע"ב) והעתקנו לשונו בשער האהבה פרק ט, שהתפילין נקראו כסות להסתיר השכינה מהחיצונים. ובזה יובן מה שאמרו בגמרא (שבת דף מט ע"א) שהתפילין נקראין כנפי יונה, גבי אלישע בעל הכנפים, וכתיב (תהלים סח, יד) כנפי יונה נחפה בכסף, ופי' בתיקונים (תז"ח דף קב ע"א) שחוט של חסד שהוא כסף, הוא חופה ומסתיר את השכינה ואת הנשמה מבעלי הדין, וזו היא סגולה גדולה שיש לתפילין יתרה על כל הנדרש.

וכן מבואר עוד בתיקונים (דף קמג סוף ע"א) זה לשונו דאית חובין דדיינין להו בדינים חמורים לנשמתא, וייתי מצוה דאיהי מטרוניתא כגון מצות תפילין ואגינת עליה ופרישת גדפהא עלה ולית רשו למקטרג לקרבא תמן.

ומהדברים המעוררים האהבה במצוה זו, הוא כאשר יחשוב כי תפילין שאנו מניחים אף על פי שהם תפילין של עור במקומם העליון הם תפילין של אור, והוא סוד מה שפי' בתיקונים (דף פד ע"א) ובזוהר שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין, דהיינו שהתפארת מתעטר באורות העליונים, כדפי' בזוהר (פ' ואתחנן דף רסב ע"ב), ואלו לא חטא אדם הראשון או לא חטאו ישראל בעגל היו מזדככים כמלאכים, והיו זוכים לתפילין של אור, אמנם אחר החטא לא זכו ישראל אלא לתפילין של עור, דהיינו צמצום האורות העליונים בעולם מטטרו"ן, שבו סוד הגלות ביומין דחול, ובו תפילין של עור כדפירש הרשב"י ע"ה בזוהר (פ' ואתחנן דף רסד ע"ב) כי על התפילין נאמר (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, זה לשונו רבי אבא שלח ליה לרבי שמעון, אמר ליה האי דאוקמוה בתפילין דמארי עלמא, ואינון קודשא דקודשין, משכא דעל תפילין ואינון רצועין אקרון קדושה, אסמכתא מנלן, שלח ליה ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור דייקא, והכי אוקמה רב המנונא סבא, ואלין אינון דרישא ודרועא ידכ"ה בה', והא אוקמוה, עד כאן לשונו. ונודע כי פסוק זה ויעש ה' אלהים הוא תיקון לאחר חטא אדם הראשון, וכן פי' בתיקונים (דף י ע"ב) זה לשונו בקדמיתא כתנות אור, דבהון עקבו הוה מכהה גלגל חמה, והיינו בורא מאורי האש, בתר דחבו ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, עד כאן לשונו לעניננו, ולשון זה מובן עם מה שכבר הקדמנו.

ובתיקונים (שם קיג פ"ב) ביארו הענין בפירוש, זה לשונו בתר דהרהר תשובה אדם לתתא, הדר לבושא לגבי מוחא דאיהו קרקפתא דתפילי, ואתחבר מוחא דאיהו חכמה באימא, מיד ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, ואינון תפילין דאינון מעור. בההוא זמנא קמת תשובה דאיהי אימא קרקפתא דתפילין עם אדם לאגנא עליה ולכסיא עליה דהוא ערום, כגוונא דאיהו כסי על מוחא עלאה, וכדי כל מאן דאנח תפילין כאילו כסי על מוחא עילאה, עד כאן לשונו.

וכאשר יסתכל האדם במה שביארנו, יתלהב לבו לאהבה את הבורא שחמל עליו וצמצם בו האורות העליונים מלובשים בתפילין של עור, והוא מה שהזכיר שלמה המלך ע"ה בשיר השירים באהבת הקדוש ברוך הוא לישראל (שה"ש ז, ו) מלך אסור ברהטים, שהם תפילין שבראש, כדפי' לעיל.

ובהניח האדם תפילין הוא אדם שלם, דומה ליוצרו, כמו שביארו בתיקונים (דף פג ע"ב) זה לשונם (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו, הכא פקודא דתפילין, תא חזי כל מאן דאנח תפילין על רישיה ועל דרועיה, קלא סליק בכל יומא לכל חיוון מרכבות ואופנים ושרפים ומלאכים דממנן על צלותין, הבו יקר לדיוקנא דמלכא דאיהו מאן דאנח תפילין, דעליה אתמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו. בצלמו, בתפילין דרישא, כגוונא דתפילין דמארי עלמא, דאינון שכינתא עילאה תפילין על רישא דאיהו עמודא דאמצעיתא, דאיהו כללא דתלת ספירן קדמאין, ועמודא דאמצעיתא כליל שית ספירן, ואימא עילאה תפילין על רישיה, איהו תפילין דאנח קודשא בריך הוא בכל יומא. תפילין דיד דא שכינתא תתאה דאיהי קשירא ליה, ועליה אתמר (בראשית מד, ל) ונפשו קשורה בנפשו, תרווייהו ביחודא חדא בקשורא חדא. רצועה כריכא באצבעא שמאלא, דא קידושין דילה, דאיהי טבעת כריכא באצבעא דילה, ובה איהי קשירא עמיה ואיהו עמה, עד כאן לשונו.

הרי מבואר במאמר הזה מעלת המניח תפילין שהוא דומה ליוצרו. ומבואר במאמר קצת כוונת התפילין, ויתבאר עוד בעזרת ה'. ואגב מבואר שהרצועה שאנו כורכין באצבע היא טבעת הקידושין שהזכר נותן לה, ומכאן היה אומר מורי ע"ה שאין ראוי לכרוך הרצועה על האצבע עד שיניח תפלה של ראש שהוא סוד הזכר, שאם עדיין לא בא הזכר קדושין מהיכן, וכן מנהג רוב ישראל, ואין ראוי לשנות המנהג. וכן היה אומר מורי ע"ה שכריכה זו שבאצבע צריך שתהיה מעומד, שהזכר המקדש את האשה מקדש אותה מעומד, שהקדושין הם מעלמא דדכורא, ודרכו מעומד. והכריכות צריכות שיהיו ג' כדפי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכח ע"ב), והעתקנו לשונו לעיל בענין מנין חוליות שבציצית.

ועוד במעלת המניח תפילין וציצית, האריכו בזוהר (בפ' קדושים דף פא ע"א), ואמרו שהמניח תפילין וציצית הוא אחד, דומה ליוצרו, וכיון שהוא דומה ליוצרו יש התיחסו וקורבה להקדוש ברוך הוא שישרה עליו, אבל אם אינו דומה ליוצרו מה התייחסות להקדוש ברוך הוא עמו, זה לשונו קדושים תהיו (ויקרא יט, ב) רבי אבא פתח, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דה"א יז, כא), תא חזי בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קודשא בריך הוא בר בישראל בלחודייהו, ועביד לון גוי אחד, וקרא לון גוי אחד בשמיה, ואעטר לון בכמה עטרין בכמה פקודין לאתעטרא בהו, ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא, ובההוא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו אתעביד שלים ואקרי אחד, דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים, ומאן דפגים לאו אקרי אחד, ועל דא קודשא בריך הוא אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל, בגין כך ישראל לתתא אקרון אחד, דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסויא דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד, ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד, קודשא בריך הוא דאיהו אחד ישתדל בחד, דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה, ובגין כך כתיב (איוב כג, יג) והוא באחד ומי ישיבנו, לא שארי קודשא בריך הוא ולא אשתכח אלא באחד. באחד, אחד מבעי ליה, במאן דאתתקן בקדושה עילאה למהוי חד, כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא, ואימתי אקרי בר נש אחד בשעתא דאתקדש בעטרין עילאין, עד כאן לשונו. הרי בפירוש דלא שארי קודשא בריך הוא ולא אשתכח אלא באחד, דהיינו אחר שיתוקן האדם בציצית ותפילין, שאז הוא אחד.

ואם כן, בעת שהאדם עוסק בתורה או בתפלה, שאז הוא רוצה שהקדוש ברוך הוא ישרה עמו, ואם הוא פגום וחסר כלי ותכשיטי הקדושה ממנו אין הקדוש ברוך הוא שורה עליו, כמו שאמרו ז"ל לעיל ומאן דפגים לא אקרי אחד. ואפשר שזו היא ברכת התפילין כאומרו אשר קדשנו במצותיו, לפי הפשט, כי כיון שאדם רוצה לידבק בו יתברך ראוי שקודם יתקדש במצותיו, ובזה תהיה הכנה לשרות כל הקדושה העליונה.

ובענין כוונת הנחת תפלין, אעתיק מה שנמצא בזוהר ובתיקונים במקומות מפוזרים אחת הנה ואחת הנה, והמבין יבין. אמרו ז"ל (פ' מצורע דף נה ע"א) מאן דאנח תפילין, כד מנח תפלה של יד בעי לאושטא דרועא שמאלא לקבלא לה לכנסת ישראל, ולקשרא קשרא עם ימינא, בגין לחבקא לה, לקיימא דכתיב (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, לאתחזאה בר נש כגוונא דלעילא ולאתעטרא בכלא, וכדין בר נש שלים בקדושה עילאה, וקודשא בריך הוא קארי עליה (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, עד כאן לשונו.

וכאשר יניח תפלה של ראש וכו' יקום מעומד כנגד עולם הזכר, וכן פירשו בזוהר (פ' חיי שרה דף קלב ע"ב) שכל דברים שהם מעלמא דדכורא צריך למיקם בקיומיה ואזדקף, ועוד עיין שם (פ' תרומה ריש דף קלג) בענין קדושה מעומד ומיושב, ועל זה אמרו בגמרא (סנהדרין דף מב ע"א) אמר רבי ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל להקביל פני אביהם שבשמים אלא כל חדש וחדש דיים, אמר אביי הילכך צריך למימרא מעומד.

ובהניח תפלה של יד יחבר קשר של יו"ד עם הבית, כן פיר' בזוהר (פ' פנחס דף רלו ע"ב) זה לשונו יו"ד דא, אצטריך דלא יעדי כלל מגו תפלה דיד, דלא יעביד פירודא, וכל חדוא דילה בהאי איהו, יו"ד בדכורא איהו ולא בנוקבא, ובגין דא אתקריבת בהדה, ומאן דרחיק ליה מאתר דא רחיק הוא מעדונא דעלמא דאתי בדכורא, איהו צדיק ואיהי צדק בלא יו"ד, איהו איש איהי אשה בלא יו"ד, ובגין כך חדוה דיליה לאתקרבא בה ולאתעדנא בהדה, מאן דרחיק עדונא דא ירחקון ליה מעדונא דלעילא, ועל דא כתיב (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד וגו', עד כאן לשונו.

ובכוונת תפלה של יד ושל ראש, יכוון בשל יד שהם ד' פרשיות שם ידו"ד כמבואר לעיל, קדש י', והיה כי יביאך ה', שמע ישראל ו', והיה אם שמוע ה', והבית שם אדנ"י. ובשל ראש ד' פרשיות שם ידו"ד בד' בתים שם אהי"ה, כן פירשו בתיקונים (דף ט ע"א) זה לשונם אז תקרא וידו"ד יענה (ישעיה נח, ט), ידו"ד בד' בתי דתפילין דרישא דאינון ד' אתוון אהי"ה, וידו"ד יענה ידו"ד בד' בתי דתפילין דיד דאינון אדנ"י. ואי תימא לאו אינון ביד אלא בית א' וכו', עד כאן לשונו לעניננו. וכן ביארו בתיקונים.

ועוד בתיקונים (דף קמד ע"ב) זה לשונם (שה"ש ו, י) ראשך עליך ככרמל, דא תפילין דרישא, ורצועין תליין מכאן כזמורות דאינון ככרמל דתליין מגפן. ודלת ראשך כארגמן, דא תפלה דיד, מה דהוה דלת בגלותא עניה, הדא הוא דכתיב (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף, תהא לבושא כארגמ"ן, דאיהו סוד אוריא"ל רפא"ל גבריא"ל מיכא"ל נוריא"ל. מלך אסור ברהטים, דא קודשא בריך הוא ידו"ד, דיהא אסור בארבע בתים דילה דאינון אדנ"י, ארבע רהטי מוחא, דיהא אסור ברהטים כגוונא דא יאקדונק"י, כי שמך בך ובך שמך, ודא איהו סוד אמן מן ארגמן, עד כאן לשונו. ובסוף המאמר, בענין מלך אסור ברהטים, הוא מסכים עם מאמר הקודם, והכלל כי תפלה של יד הוא ראש הנקבה, ורהטי דמוחא שבה הוא שם אדנ"י. והרצועה של יד הוא מה שאמר ודלת. ראשך, רומז לשער ראשה, עד ארגמן, כמבואר במאמר.

עוד בזוהר (פ' ואתחנן דף רסג ע"א) בענין כוונת הנחת תפילין זה לשונו תני רבי יצחק רתיכא קדישא עילאה ד' בתי דתפילין דאנח ו', כמה דאתמר, רתיכו קדישא אחרא ארבע אחרין דכלילן בחד דאנח ה' בתראה, כמה דאוקמוה. וכתוב עוד שם (דף רסד שלהי ע"א בהגהה) והוא לשון המגיה, תפילין דרישא חכמ"ה ובינ"ה גדול"ה גבור"ה, תפאר"ת המניח. ותפילין דדרועא תפאר"ת נצ"ח הו"ד יסו"ד, מלכו"ת המניח. עד כאן לשונו. ואל יקשה מה שפי' בתיקונים שד' פרשיות הם שם ידו"ד, שהכוונה ו' נוטה אל הימין חסד, ה' נוטה אל השמאל גבורה, כן פי' מורי ע"ה.

וקודם שישים התפילין יאמר, אני משים תפילין לקיים מצות בוראי וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, ד' פרשיות שביד וכו', יכוון שהם כנגד שם ידו"ד המתלבש בתוך שם אדנ"י שהוא הבית, וכ"א אזכרות שבו כנגד שם אהי"ה. ובראש הם ד' פרשיות ידו"ד, וד' בתים אהי"ה, ועוד שם אהי"ה בתוכו כנגד כ"א אזכרות, ויכוין לאכנעא שפחה תחת גברתה וכו' כמבואר לעיל.

ובענין כוונת אזכרות שבתפילין שהם אהי"ה, כ"א ביד וכ"א בראש, שהם מ"ב, ביארו בתיקונים (דף ג ע"א) זה לשונם אהי"ה אשר אהי"ה מלגאו דתפילי, בכ"א אזכרות דתפילין דרישא ובכ"א אזכרות דתפילין דיד, ודא אימא עלאה תפילי דמארי עלמא קארינן ליה, תפילין על רישא דעמודא דאמצעיתא שמע ישראל, כסי ליה אימא עילאה בגדפהא דאינון רצועין דתפילי, עד כאן לשונו.

ועל דרך הפשט צריך לכוון בפרשיות עצמם הכתובות בתפילין, ובזה יתעורר לבו לאהבה, בשני פרשיות הראשונות שהם קדש והיה כי יביאך כנגד י"ה, יחשוב הכתוב בהם, דהיינו ענין יציאת מצרים, והוא המורה על תוקף אהבת הקדוש ברוך הוא שהוא בעצמו הלך להוציאם משם והרג בכוריהם, וימשול משל, למלך אשר בנו שבוי, וילך המלך בעצמו בעבור אהבת בנו ויוציאנו משם בחזקה ויעשה מלחמה עם שובהו. כן הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, הוא ולא מלאך ולא שרף הרג בכוריהם והוציאם, כאומרו (שמות יב, כט) וה' הכה כל בכור, והוא מה שמשה מזהיר את ישראל (שם יג, ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו' כי בחוזק יד הוציא ידו"ד אתכם מזה וגו', ומלת זכור הוא מקור, כי לעולם חייבים אנו לזכור ענין זה, כדי שנזכור אהבתו בלבנו ונעבדהו כבן האוהב את אביו מצד שהטיב עמו, והוא שהכתוב קורא אותנו בנים, כאומרו (שם ד, כב) בני בכורי ישראל, והכוונה על הנשמה הקדושה שנשפעה לנו ממקום הקדש, שמשם הבכור הוא קדש, ולכן הוא אומר (שם יג, ב) קדש לי כל בכור, ומצד זה חייבים אנו לקדש עצמנו כדי שנהיה דבקים בו, וזה הענין הוא הכתוב בפרשה שניה, ובה מבואר יותר ענין הריגת הבכורות, באומרו (שם יג, טו) ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה, ובשני פרשיות אלו מודיע לנו ענין ההשגחה והיכולת, שהרי שידד מערכות השמים ותבר מנעולי פרזלא כדפי' בזוהר, וכן כתוב (דברים ד, כ) ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה.

ובשני פרשיות שמע והיה אם שמוע מזכיר לנו ייחוד ה', דהיינו ידו"ד אחד למעלה ולמטה ובד' רוחות העולם, שראינו הענין במעמד הר סיני כדפי' בפרק א משער היראה, ואחר כך מזהירנו על האהבה, ושנעשה למציאות האהבה סימנים כדי שלא תמוש אהבתו מלבנו, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום מענין האהבה והיחוד על לבבך, ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך וגו' וקשרתם לאות, כדי שנזכור האהבה והיחוד, וזה הענין כתוב בפרשת והיה אם שמוע לאהבה וגו' אלא שייעד אותנו שאם יפתה לבנו אחרי היצר שהוא אלהים אחרים וחרה וגו'.

ובענין הרצועות של ראש, וקשר תפילין שבראש ושל יד, ביארו בזוהר (פ' פנחס דף רלו ע"ב) זה לשונו תרין רצועין נפקין מסטרא דא ומסטרא דא, דתרין יריכין דהאי א' ח', דנביאי קשוט אחידן בהו, דהא מלעילא נפקין תרין דרועין מימינא ומשמאלא, ודל"ת אתאחידת בהו, לבתר אתפשטו יריכין לתתא, כיון דהיא אתאחדת לעילא כדקא יאות נחתא לתתא לאתאחדא באכלוסהא, כד איהי אתאחדת אחידת בשפולי יריכין ורשימו דיו"ד ברית קדישא עלאה מלעילא, כדין איהי אתאחדת ביחודא, עד כאן לשונו לענייננו.

עוד בענין רצועה של יד אמר בזוהר (פ' ואתחנן ריש דף רסג) זה לשונו ועל דא מהאי תליא רצועה חד לתתא, דהא מנה תליין תתאי ואתזנו מניה, ועל דא אתקרי אות, כמה דאת אמר (בראשית ט, יב) זאת אות הברית, וכתיב (שמות יג, טז) לאות על ידכ"ה בה"א, והא אוקמוה.

עוד בסוד הרצועות פירשו ז"ל (ת"ז דף ט ע"ב) תלת רצועין נצח והוד יסוד, יסוד רצועה דקשיר ו' עם ה', כי כל בשמים ובארץ, דאחיד בשמיא ובארעא. תרין רצועין, נצח והוד דאחידן בה' עילאה, והקרנים גבוהות והאחת גבוה מן השנית, אוף הכי תרין רצועין חד ארוכה וחד קצרה. קצרה עד החזה, ארוכה עד טבורא. ואתפשטותא דה"א עילאה עד הוד באת י' איהו, דאיהו קשר דתפילין דרישא, דאיהי ה' עילאה סליקת לחמשין, חמש זמנין עשר באת י', והיינו מן ה"י מן אלהים, חמש זמנין ה' באת י' חמשין בחמש ספירן. יסוד כ"ל נטיל לון כלהו וירית לון לכלה, והיינו כל כלה. באת ה' תתאה קרן אחת, ורזא דמלה אוקמוה רבנן שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה במצחו, שנאמר (תהלים סט, לב) משור פר מקרין פריס, מקרן חסר יו"ד, ודא רצועה דתפילי דיד דמארי עלמא, עד כאן לשונו.

ובסוד שינים שבתפילין, אמר בתיקונים (דף ט, ע"א) זה לשונו שין של תפילין הלכה למשה מסיני, ש דתלת ראשין ש דד' ראשין לקבל שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך, ואינון בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה (ברכות פ"א מ"ד), עד כאן לשונו.

עוד שם (דף כו ע"א) זה לשונו ש של תפילין דא אימא עילאה עלה אתמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ידו"ד נקרא עליך ויראו ממך, שי"ן סליק באתווי ש"ס, ה' דיד כהה, שס"ה. ורמ"ח פקודין דכלילן ברמ"ח תיבן דקריאת שמע בד' פרשיין הא תרי"ג, עד כאן לשונו.

עד הנה מה שכללנו מדברי הרשב"י ע"ה הנוגע לכוונת הנחת ציצית ותפילין, וכאשר יכוון האדם בכל זה, ויתבודד ביום ויעסוק בתורה בדחילו ורחימו בכוונתם כאמור, ויכוון בסוד שם יו"ד ק"א וא"ו ק"א שהוא שם המחשבה כדפי' בריש הפרק, בודאי ימשוך קדושה לקדש מחשבתו.

וטוב שאחר הנחת טלית ותפילין יכוון בשם יו"ד ק"י וא"ו ק"י, שפי' בתיקונים (דף ט ע"ב) שבו סוד תפילין וציצית, זה לשונו ואית נקודה ברזא אחרא, כגוונא ידו"ד מלך ידו"ד מלך ידו"ד ימלוך, שמהן דלעילא נקודן דילהון כְּתֵיבִין תחותייהו, בד' שמהן תליין מכל שמא ושמא, ועלייהו אתמר (ישעיה ו, ג) וקרא זה אל זה, לקבל י"ב אנפין דתלת חיון, אל זה י"ב גדפין דתלת חיון, ועל כלהו פני אדם. ותפילין הוא פני אדם, ציצית פני חיוון וגדפי חיוון. ואוקמוה רבנן שם בן י"ב כל היודעו והזהיר בו כל תפלותיו מתקבלות, ומקורו יו"ד ק"י וא"ו ק"י, כל י' איהו אנפוי ידו"ד. א' - ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א, י), הכא בהאי שמא רזא דתפילין וציצית, עד כאן לשונו. ושם זה פי' בתיקונים, וכן במקומות אחרים בתיקונים, שהוא מוחא מחשבה בחכמה שבכתר, ויועיל בה לקדושת המחשבה.

והמקום שנתבאר בפירוש (תז"ח דף ק ע"א) ראיתי להעתיקו הנה, זה לשונו והאי איהו קרטא דילך זרק"א מק"ף שופ"ר הול"ך סגולת"א, דאבנא דא מפומך סלקא לאתר דאתמר ביה במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך על תחקור, ואיהו שמא דכתר עילאה דאיהו חכמה קדומה, דהכי סליק חכמ"ה לחושבן שמא קדישא עם עשר אתוון בכללא, דאינון יו"ד ק"י וא"ו ק"י עד כאן לשונו. ועוד לקמיה בגין דנחתין עלה עשר סגולות דשמא דכתרא דאינון יו"ד ק"י וא"ו ק"י, דאינון ספירין מליין סגולות דסחרין לכתרא עילאה דמלכא ומטרוניתא, והאי איהו כתר עילאה דאתמר ביה ביום שבת בקדושה כתר יתנו לך ה' אלהינו וכו', עד כאן לשונו לעניננו.

עוד יש לענין קדושת המחשבה בחינות אחרות, וראינו לבארם בפרק בפני עצמו כדי לתת ריוח בין פרק לפרק.