שער הקדושה · פרק ז · חלק א

כבר ביארנו בריש הפרק הקודם שהמוח והלב הם ב' אברים ראשיים שבהם תלוי המחשבה, וביארנו בענין קדושת המחשבה התלויה במוח, כפי מה שנמצא בדברי הרשב"י ע"ה.

עוד מצאנו בדברי הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף סג ע"א) בענין ברכה קדושה יחוד, שפי' שהם אריה שור נשר, שהם חסד גבורה תפארת, וג' אברים באדם כנגדם מוח לב ריאה, וג' קטגורים כנגדם טחול מרה כבד, ועל מרכבה זו שורה פני אדם העליון, שהוא סוד המחשבה העליונה, וזו היא מחשבה טובה כמבואר בריש פרק הקודם, ויש מחשבה רעה שהוא אדם בליעל איש און (משלי ו, יב) אדם להבל דמה (תהלים קמד, ד). ומכאן תראה כמה פגם עושה החושב מחשבות זרות, שנעקר ממקום עליון אל מקום הטומאה שהוא אדם בליעל וכו' (משלי שם).

ואמר אחר כך ז"ל על מוחא שריא ברכה, על לבא שריא קדושה, על ריאה שריא יחוד, מחשבה כלילא מכלהו, ואינון יברכך ה', יאר ה', ישא ה', יברכך במוחא, יאר בלבא דתמן נהורא דעיינין, ישא בריאה דאיהו שלום, הדא הוא דכתיב וישם לך שלום, עד כאן לשונו.

הרי מבואר במאמר היות קדושה בלב, וטעם הדבר פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' שלח דף קסא ע"א) שהאדם הוא דוגמת עולם קטן, ויש רמז באדם מהעולם מהמקדש וקדש הקדשים, ואמר שהלב הוא כנגד קדש הקדשים, זה לשונו תא חזי כד ברא קודשא בריך הוא בר נש בעלמא, אתקין ליה כגוונא עילאה יקירא, ויהב ליה חיליה ותוקפיה באמצעיתא דגופא דתמן שריא לבא, דהוא תוקפא ומזונא דכל גופא, ומתמן אתזן כל גופא, וכל אינון שייפי דגופא מתמן אתזנו, והא לבא אחיד ואתקף באתר עילאה דלעילא דאיהו מוחא דרישא דשארי לעילא, ואחיד ביה, ודא אתקשר בדא. כגוונא דא אתקין קודשא בריך הוא ועבד ליה חד גופא, ואתקין שייפי דגופא סחרניה דלבא, ולבא שארי באמצעיתא, וכל גופא וכל אינון שייפין אתזנו מההוא לבא דהוא תוקפא דכלא, וכלא ביה תליין, וההוא לבא אתקשר ואתאחיד במוחא עילאה דשריא לעילא. כך הוא, כד ברא קודשא בריך הוא עלמא אסדר לימא דאוקיינוס דאסחר כל ישובא דעלמא, וישובא דכל שבעין אומין כלא אסחר לירושלם, וירושלם באמצעיתא דכל ישובא שריא, והיא אסחר להר הבית, והר הבית אסחר לעזרות דישראל, ואינון עזרות סחרן ללשכת הגזית דתמן סנהדרי גדולה יתבין, ותנינן אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלחודייהו, ולשכת הגזית אסחר לבית האולם, והאולם למזבח, והמזבח אסחר להיכל, וההיכל לבית קדש הקדשים, דתמן שכינה שריא וכפורת וכרובים וארון, והכא הוא לבא דכל ארעא ועלמא, ומהכא אתזנו כל אינון אתרי דישובא דאינון שייפי גופא, ולבא אתזן ממוחא דרישא ואתאחיד דא בדא, הדא הוא דכתיב (שמות טו, יז) מכון לשבתך פעלת, כגוונא דא לעילא לעילא וכו', עד כאן לשונו לעניננו. ולקמיה ביאר במאמר כל בחינות אלו שבעולם הזה ושבמקדש היותם גם כן למעלה, ולמעלה מעלה, ואינו לדרוש שלנו.

ויוצא ממנו לכוונתינו, היות הלב באדם כנגד בית קדש הקדשים שבו ארון וכפורת וכרובים, ונלמוד מזה, שכמו שבבית המקדש היתה השכינה שורה שם מפני היות שם ארון ולוחות וכרובים וכו', כן לב האדם ראוי לעשות לו הכנה שתשרה בו שכינה ושתהיה קדש קדשים. וכן ביארו בתיקונים (דף קמ ע"ב) שעל כנפי ריאה נאמר (שמות כה, כ) והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת, ואמרו ז"ל על הכפורת דא כפרת דליבא, קדש קדשין דא ליבא, עד כאן לשונו.

ושם (דף יג ע"ב) ביאר בחינה אחרת בלב, ואמר שהארון שהיה במשכן היה כנגד הלב, זה לשונו ארון ודאי דא לב, ונר דלוק, כלול ל"ב נתיבות, ואיהו שבת, וביה שכינתא עילאה דאיהי תורת חכם, ובה לב מבין. ואמר לקמיה כפרת הלב, דא פרישו דסוכת שלום, דאתמר ביה הפורש סוכת שלום, עד כאן לשונו. והכוונה שהארון הוא כנגד הלב שהיא השכינה הכלולה מל"ב נתיבות, שלב היא שכינה כדפי' בתיקונים (דף מט ע"ב) דקאמר לב מבין, לב יודע, לב רואה, איהי שכינתא וכו'. וכן בתיקונים כתיבת יד (תז"ח דף קיד ע"ב) בענין נעשה אדם, מנו ט' אברים, ואמרו שם נעשה אדם הא ליבא דיהא שלימו דכלא. הכוונה, שהיא בחינה עשירית כנגד שכינה, כנדרש שם לגבי שאר האברים. ואמרו הלב מבין, הכוונה כי שכינה עלאה משפיע בה כח ההבנה להיות הלב מבין.

ובתיקון כ"ה (תקונים דף ע ע"א) אמר שה' כנפי ריאה עם הוורדא שהם שש, הם כנגד השרפים שעליהם נאמר (ישעיה ו, ב) שש כנפים שש כנפים לאחד, ואמר שית אינון מסטרא דאת ו' דאיהו ספר תורה, ארונא דספר תורה דא כיסא דלבא, ואיהו נור דליק, ואי לאו כנפי ריאה דאינון נשבין עליה הוה לבא אוקיד כל גופא, וההוא נורא דאיהו דדם דערקין דלבא, רוחא נשיב בערקין דדמא, וכלהו מתנהגין אבתריה, ודא הוא דכתיב (יחזקאל א, יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, עד כאן לשונו.

והרוח הזה המקרר דם הדין הוא מצד התפארת שהוא בעל הרחמים, וכן ביאר לקמיה וכד ייתי רוחא לגביה לבא, דתמן נפשא, אתמר ביה (שה"ש ה, ב) קול דודי דופק.

וכן מבואר עוד בתיקונים (דף נג ע"א) זה לשונו האי רוח, בכל אתר דאיהו שכינתא עילאה ותתאה אשתכח, איהו ו' דנשיב בכנפי ריאה, ועל לבא דתמן נר ה', דא נשמתא במוחא, רוח בכנפי ריאה, נפש בלבא. ולזמנין תלת בתלת מוחין, ומחשבה רכיב עלייהו דאיהו אדם. והכי תלת ללב, נ"ר נשמה רוח, דנשיב בהון נר בתרי בתי ליבא ואינון נפש רוח סי' נ"ר. והאי ו' איהו דנשיב בדרועין בשית פרקים דלהון, ואיהו נשיב בתרין שוקין דאינון (שה"ש ה, טו) שוקיו עמודי שש, ועלה אתמר (ישעיה יא, ב) ונחה עליו רוח ה', כד איברין דגופא מתנהגין בהאי רוחא בפקודין דאורייתא, ספינה מתנהגא לכל סטרא דבעי בר נש, כמה דאת אמר (יחזקאל א, יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, דספינה איהי רישא ואיהי לבא ואיהי גופא. ואם עשרה אברין דגופא דאינון מארי ספינה דאינון עמא קדישא לא מתנהגין באורייתא דאיהי נשמתא, במצוה דאיהי נפשא, פרח רוחא מבינייהו, בההוא זמנא (יונה א, ד) וה' הטיל רוח גדולה אל הים דאיהי רוח סערה, דאיהי גזרת דינא קשיא דסערא גופיה דבר נש דאינון ישראל, וישראל אינון בסערה, והאניה דאיהי גופא חשבה להשבר, עד כאן לשונו לעניננו.

ובריש המאמר ביאר, כי נשמה רוח נפש, משכנם הם נשמה במוח, רוח בכנפי ריאה, נפש בלב. וכן ביאר גם כן בתיקונים (דף מט ע"א) זה לשונו ועוד נשמתא ורוחא ונפשא דבר נש אינון תרועה תקיעה שברים, נפשא בלבא, ודא שברים, כמה דאת אמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה. נשמתא במוחא, ודא תקיעה. רוחא בכנפי ריאה דנשיב על לבא, ודא תרועה וכו', עד כאן לשונו.

והנוגע מענין זה למעשה, מבואר במאמר כי בהיות עוסקין בתורה ובמצות הרוח הזה מתפשט בכל הגוף, שהרוח הזה הוא פנימיות הדעת, נשמה המתפשט בתוך שש קצוות, והיינו (יחזקאל א, יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. ואם לאו חס ושלום הרוח הקדוש הזה מסתלק, ושולט רוח סערה שהוא דין הקשה, ואז והאניה חשבה להשבר.

ועוד אמר בתיקונים (סוף דף קמ ע"ב) זה לשונו נפש רוח ונשמה, כהן לוי וישראל. כהן איהו נשמה, אם זכה נר ה', נר הוה נהיר בה מלבא כשמש זורחת, ורוחא דקודשא הוה נפיק מבין גדפוי דכרובים דאינון כנפי ריאה, והוא ממליל עמיה. ואם לאו נורא, ודא נפש, הוה נפיק אשא מלבא ואוקיד ליה, עד כאן לשונו.

וכיוצא בזה ביארו עוד שם לעיל מזה, זה לשונם כליות אינון יועצות, אם זכו עאל בהון נבואה דאיהי נר ה' נשמת אדם ואתעבידו נביאים ואינון יועצים לטב, ואית בהון עצה ותושיה. כנפי ריאה, אם זכו שריא בהון רוח קודשא ואתמר בהון (ישעיה יא, ב) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', ועלייהו אתמר (שמות כה, ב) והיו הכרובים פורשי כנפים וגו', עד כאן לשונו.

והנוגע לקדושת הלב הם ב' בחינות, הא' עשה והא' לא תעשה, בחינת העשה הוא, כי כיון שהנפש מקומה בלב כמבואר במאמרים שהעתקנו, הנפש קדושתה היא קדושת עשיית המצות, כמו שביארנו לעיל בפרק ד', והעתקנו לשון הרשב"י (ת"ז דף סח ע"ב) שאמר עשיתיו דא נפש דתמן עשייה, דשריא ברמ"ח פקודין. וענין זה דקדק הפסוק באומרו (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים וגו', נראה שתיקון הלב בעשיית המצות ובזה מתקדש.

ועוד נלמוד מדברי הרשב"י שאמר שכיס הלב הוא הארון, ונודע הוא (ב"ב דף יד ע"ב) שבתוך הארון היו הלוחות ושברי לוחות, כן ראוי שיהיה לבו מלא תורה, ורוח הנושב מכנפי ריאה שהוא ו' יהיה נושב בו אור אויר התורה כראוי, ויזכה אל רוח הקודש כמעלת הכהן גדול, כמבואר בדברי הרשב"י ע"ה.

וכנגד שברי לוחות, צריך שיהיה לבו לב נשבר ונדכה, שיהיה מכון לשכינה, שהשכינה מושבה הם מאנין תבירין דילה כמבואר בפרשת ויקרא (זוהר דף ט ע"א), והם העניים שלבם לב נשבר ונדכה. ומי שלבו מתגאה עליו דוחה השכינה מעליו (משלי טז, ה) שנאמר תועבת ה' כל גבה לב, וכן ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף סט ע"ב) זה לשונו וגסות לבא דהוא שלים בקליפין דיליה ולא אתבר, עליה אתמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, ושכינתא לא שריא עליה, עד כאן לשונו. ובשער היראה פרק ד' העתקנו כל לשונו.

ובלי ספק כי אפילו הנפש השורה בלב תסתלק, מאחר שמכניס בלב קליפה הדוחה אותה, כי אין הקדושה שורה במקום שיש חצוני, לא יגורך רע, והעד כי כשהכניסו צלם בהיכל נסתלקה השכינה, וכן כל פגם שיפגום האדם בלבו מקנאה שנאה כעס ותחרות, הוא כמכניס צלם בהיכל קודש הקדשים, שכבר נתבאר היות הלב קדש הקדשים, וזו היא בחינת לא תעשה, שצריך ליזהר מכל אלו כדי שיהיה לבו כלי קדוש שבו תשרה השכינה, ולא תמצא השכינה ח"ו דבר פגם חצוני שידחה אותה.

וכמו שהוזהרנו ביום שבת מכעס ועצבות, כמו שאמר הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקון כד דף סט ע"ב), כן צריך ליזהר בששת ימי המעשה, זה לשון הרשב"י ע"ה בתיקון מח (דף פה ע"א) זכאה איהו מאן דנטיר דירה לשבת, דאיהו לבא דלא אתקריב תמן עציבו דטחול וכעס דמרה, דאיהו נורא דגיהנם, דעלה אתמר (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, והכי איהו ודאי דכל מאן דכעיס כאלו אוקיד נורא דגיהנם, עד כאן לשונו.

ובודאי כי האזהרה הזו לעולם אנו צריכין אותה, אם שלא לכעוס אפילו בחול, שלא להדליק אשו של גיהנם, אלא שביום שבת הפגם הוא לאין תכלית, כי מאחר שאשו של גיהנם נתבטל מכל וכל וזה מדליקו מחדש, עונשו גדול מאד. וביום שבת צריך אדם להאריך אפו ולהיות עניו בתכלית, וילמוד ממדות קונו, שביום שבת מאריך לרשעים שבגיהנם, שאשו של גיהנם בטל, וכמו שפי' בפרשת יתרו (דף פט ע"א) משום דעתיקא אתגלי כל רוגזין וכל דינין ביום שבת אשתככו. וכמה עובדי עבודת אלילים לפניו, והוא מאריך. וממדת ענוה שיקנה ביום שבת ימשוך לכל ששת הימים, שיום שבת שורש לכל הקדושות, כמו שביארנו בפרק ב, ויתבאר עוד בעזרת האל.

וכן, כמו שצריך לשמור עצמו מעצבות הלב כן צריך בימות החול, כי אין השכינה שורה לא מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה, כדפי' בגמ' (שבת דף ל ע"ב). מלבד בזמנים שצריך עצבות, כגון בד' צומות שמתענים על חרבן הבית, שאפילו לפניו יש עצבות כדפי' בגמ' (חגיגה דף יג ע"א) דבבתי גואי איכא עציבו, וכן אמרו במסכת ברכות פרק קמא (דף ג ע"א) ג' משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר הקדוש ברוך הוא וכו' כמבואר שם, בזמנים אלו העצבות הוא טוב. או אם יתעצב על עונותיו, אין כל זה פגם בלב, אבל העצבות שהוא מצד דברי העולם הזה הוא הפוגם.

וצריך שיהיה תוכו כברו, וסודו נתבאר בתיקונים (דף קכח ע"ב) זה לשונו מאן דאיהו מאילנא דחיי איהו תוכו כברו, פומא ולבא שוין, ועלייהו אתמר (בראשית ג, כב) ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, אבל אחרא דלאו פומיה ולביה שוין עליה אתמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, דודאי איהו ערבוביא בישא דמשקר מוניטא דמלכא, דמערב כספא בעופרא וכו', עד כאן לשונו לעניננו, ויתבאר עוד בסודו בענין התפלה ב"ה. וצריך שיהא דובר אמת בלבבו, כי בזה גורם יחוד מדת אמת בלב, והוא סוד (תהלים פה, יב) אמת מארץ תצמח.

והכלל, כי כיון שהלב הוא מקור החיים נתון באמצע הגוף, והוא כנגד בית קדש הקדשים שהוא נקודה אמצעית לעולם, כל המדות הטובות שבאברים נובעות מהלב, וכן להפך, ולכן אמרו במסכת אבות (פ"ב מ"ט) במשנת חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי, רבי אליעזר אומר עין טובה וכו' רבי אלעזר אומר לב טוב, ואמר רואה אני את דברי אלעזר ן' ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם. וכן בהפכו, לב רע שורש לכל המדות המגונות.

עוד אמרו בגמרא נדרים (דף כ ע"ב) וילקוט (רמז תש"נ) בפירוש הפסוק (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם, מכאן אמר רבי נתן אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר, אמר רבא לא נצרכה אלא אפילו שתי נשיו. דבר אחר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, מגיד שהעינים הולכות אחר הלב, או הלב אחר העינים, אמרת והלא יש סומא שעושה את כל התועבות שבעולם, הא מה תלמוד לומר ולא תתורו אחרי לבבכם, מגיד שהעינים הולכות אחר הלב. ואמר עוד לקמיה, אמר רבי יצחק לבא ועינא תרי סרסורי דחטאין, ולא תתורו וגומר. תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה (משלי כג, כו), אמר הקדוש ברוך הוא, הן יהבת לי לבך ועינך אנא ידענא דאת לי, עד כאן לשונו. הרי מבואר היות הלב מקור לכל המדות אם לטוב אם להפכו, ולכן הפסוק מקדים הלב לעינים, לא תתורו אחרי לבבכם ואחר כך אחרי עיניכם, וכן תנה בני לבך לי ועיניך וגו'.

ולדעת רבותינו ז"ל שאמרו הן יהבת לי לבך ועינך, צריך לומר שפשט הכתוב הוא תנה בני לבך לי ועיניך, וכאן פסיק טעמא, ובזה דרכי תצרנה, והטעם שלא אמר הכתוב תנה בני לבך ועיניך לי, מפני שהלב הוא העיקר כמבואר במאמר שאמר שהעינים הולכות אחר הלב.

עד כאן דברנו במה שנוגע אל פרטי הלב, האמנם אל מה שנוגע לכללות קדושת המחשבות התלויות בשנים הנאמרים במוח ובלב, יש עוד פרטים שנרמזו בכתובים, ובדברי הרשב"י ע"ה, והם העיקר אל קדושת המחשבה.

הא' מהם שיתמיד לקום בכל לילה בחצות ויעסוק בתורה עד אור היום. ובסגולת הקם בחצות לילה לעסוק בתורה מעלות גדולות אשר יתבאר ב"ה, והאחד מהם הוא הכנעת הקליפות, ודבר זה נתבאר בזוהר (פ' ויחי דף רמב ע"א) בפסוק (בראשית מט, יד) יששכר חמור גרם, פתח ואמר (תהלים כז, א) ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד, כמה חביבין אינון מלין דאורייתא, כמה חביבין אינון דמשתדלי באורייתא קמי קודשא בריך הוא, דכל מאן דישתדל באורייתא לא דחיל מפגעי עלמא, נטיר הוא לעילא נטיר הוא לתתא, ולא עוד אלא דכפית לכל פגעי דעלמא ואחית לון לעומקי דתהומא רבה.

תא חזי, בשעתא דעאל ליליא פתחין סתימין, וכלבי וחמרי שריין ושאטן בעלמא, ואתייהיבת רשו לחבלא, וכל בני עלמא ניימי בערסייהו, ונשמתהון דצדיקייא סלקין לאתענגא לעילא. כד אתער רוח צפון ואתפליג לילא, אתערותא קדישא אתער בעלמא, ואתמר בכמה דוכתי, זכאה חולקיה דההוא בר נש דאיהו קאים בההיא שעתא ואשתדל באורייתא, כיון דאיהו פתח באורייתא כל אינון זינין בישין אעיל לון בנוקבי דתהומא רבא, וכפית ליה לחמור ונחית ליה בטפסרי דתחות עפרא דזוהמי קסרא, בגיני כך יששכר דאשתדלותיה באורייתא כפית ליה לחמור, ונחית ליה מההוא גרם המעלות דאיהו סליק לנזקא עלמא, ושוי מדוריה בין המשפתים, בין זוהמי דטפסרי דעפרא, עד כאן לשונו.

וכבר הארכנו לעיל שבלבול המחשבות שיבא לאדם בעת עמדו בתפלה או בעת עוסקו בתורה הוא מפני עונותיו שאינו ראוי ליחד, והעון הוא המקטרג החצוני אשר יפסיק בינו לבין אלהיו, וכיון שהאדם הזה רגיל לקום בחצות לילה לעסוק בתורה הוא כופה לסטרא אחרא ועונותיו מתכפרים, ובזה יבא לטהר מחשבתו ולא יתבלבל יחודו.

והטעם לזה אפשר לומר, מפני כי מדת לילה היא המשפעת הדינין, וממנה יונקים הדינין החיצונים, והיא נהפכת מחשך לאור, ירצה ממדת הדין למדת רחמים, על ידי עסק התורה, וכיון שהיא נמתקת כל אותם התלויים בה גם כן נמתקים. ועוד כי הקליפה הקשה מכל הקליפות היא המיתה, והשינה אחד מששים במיתה (ברכות דף נז ע"ב), וכיון שאדם נודד שינה מעיניו נמצא הקליפה הקשה משתברת, ומאליו ודאי שכל השאר יכנעו וישתברו, ואור בת עין יאיר על ידי התורה אור, ולכן דוד המלך ע"ה בלילה לא היה ישן שתין נשמי (סוכה דף כו ע"ב, זוהר פ' ויגש דף רז ע"א) מן הטעם האמור, וכן צריך כל בעל תשובה להתנודד שינה מעיניו בלילה על ידי עסק התורה והתפלה כדי להכניע הקליפות, ובודאי שיהיה לו סיוע גדול לתשובה.

וכן אמרו בתיקונים (תקון נ דף פו ע"ב) וכל דא כפום עובדיהון דבני נשא הכי אתפרנסת, זכאה איהו דסליק לה לאתרה ולקודשא בריך הוא לאתריה, דאתמר ביה (ישעיה יט, א) הנה ידו"ד רוכב על עב קל, הנה ידו"ד יוצא ממקומו (שם כו, כא). אמר ליה רבי אלעזר, אבא וכי יכיל בר נש לאחזרא לקודשא בריך הוא לאתריה, אין כמה דאשכחנא בדוד דאמר (תהלים קלב, ד) אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו', בההוא זמנא דבר נש אחזר ליה לאתריה מה כתיב ביה, ממקומו יפן ברחמיו לעמו וכו', עד כאן לשונו. הרי בפירוש כי דוד המלך ע"ה על ידי שנדד שינה מעיניו החזיר הקדוש ברוך הוא למקומו, וממנו ילמוד כל יחיד ויחיד, שמאחר שבחטאו גורם גלות הקדוש ברוך הוא ושכינתיה ממקומו, כמו שנתבאר בשער היראה, ראוי שישוב בתשובה וידוד שינה מעיניו להחזירם למקומם.

וכן כאשר יסתכל האדם שאחר מיתתו עיניו סתומות מלראות, כמה יתהה אז על הראשונות ויאמר בעוד עיני פתוחות מדוע לא הסתכלתי בהם בעסק התורה ונדדתי שינה מעיני, לכן בעוד רוח חיים בקרבו יתרחק מהמיתה ויתדבק בתורה שהיא עץ חיים, על דרך שאמר בזוהר פרשת נשא (דף קכו ע"א) במאמר (תהלים קד, א) ברכי נפשי את ה' שהעתקנו בשער היראה פרק יב, בסוף המאמר כד אסתכל דוד באינון דינין דבר נש כד אסתלק מהאי עלמא, אקדים ואמר ברכי נפשי את ה' עד לא תפוק מעלמא, השתא דאנת אשתתפת עם גופא וכו'.

עוד יש הוכחה גם כן בזוהר (פ' ויקרא דף יב ע"ב) שקימת חצות יועיל לטהרת המחשבות, אמר שם שמזמור (תהלים קלד, א) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה', נאמר על העומדים לעסוק בתורה בחצות לילה, ואמר ומאן אינון דשבחא כלא דילהון קמי מלכא, הדר ואמר העומדים בבית ה' בלילות, אלין אקרון עבדי ה', אלין אתחזון לברכה למלכא, וברכתא דילהון ברכתא, הדא הוא דכתיב (תהלים קלד, ב) שאו ידיכם קדש וברכו את ה', אתון אתחזון דמלכא קדישא יתברך על ידייכו, וברכתא דעל ידייכו ברכתא היא, עד כאן לשונו. וכיון שאמר שהמלך העליון מתברך על ידו, ודאי שמחשבותיו נכונות ונקיות, וכשהוא מבולבל ואינו במחשבתו אין ברכה שלו ברכה ואין יחודו יחוד, אלא ודאי מן השמים יסייעוהו שיהיה צדיק גמור ושתהיה מחשבתו קדושה, וזה ממעלות הקם בחצות לעסוק בתורה, שפי' בפרשת ויקרא דאורייתא מודעא ליה חוביה כדי שישוב, כן פירש בזוהר (פ' ויקרא דף כג ע"ב) בפסוק (ויקרא ד, כג) או הודע אליו, זה לשונו ומאן דקאים בליליא למלעי באורייתא, אורייתא קא מודעא ליה חוביה, ולא בארח דינא אלא כאמא דאודעא לברה במלה רכיך, והוא לא אנשי ליה ותב בתיובתא קמי מאריה, ואי תימא דוד דהוה קם בפלגו ליליא אמאי אתערו עליה בדינא, אלא שאני דוד דאיהו עבר במה דאתקשר, ובעא דינא, ובמה דעבר אתדן, הוא חטא לקבליה דמלכותא קדישא וכו', עד כאן לשונו לעניננו.

ויש עוד הוכחה לענין זה מהמאמר שהעתקנו בפרשת ויקרא (שם דף יג ע"א), שאמר לקמיה שעל עבדי ה' הנזכרים נאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה', ופי' שם שהוא סוד חכמה עליונה שהוא עדן הנקרא קדש. ובודאי שאם אין בנשמתו אחיזה במקום הקדש לא יוכל למשוך משם ברכה לה', אלא ודאי שקודם הוא מתקדש משם, ועל ידי כך יוכל למשוך אחר כך ברכה משם.

וכן פירש בזוהר (שם פ' לך לך דף צב ע"ב) שהעומד לעסוק בתורה יונק מנחל קדומים, זה לשונו אמר רבי חזקיה כל מאן דאשתדל בהאי שעתא ודאי אית ליה חולקא תדיר בעלמא דאתי, אמר רבי יוסי מאי טעמא תדיר, אמר ליה הכי אוליפנא, דכל פלגות ליליא כד קודשא בריך הוא אתער בגנתא דעדן, כל אינון נטיען דגנתא אשתקיין יתיר מההוא נחלא דאקרי נחל קדומים נחל עדנים, דלא פסקין מימוי לעלמין, כביכול ההוא דקאים ואשתדל באורייתא כאלו ההוא נחלא אתרק על רישיה ואשקי ליה בגו אינון נטיען דבגנתא דעדן, אמר רבי יוסי הואיל וכלהו צדיקיא דבגו גנתא דעדן צייתין ליה, חולקא שויין ליה בההוא שקיו דנחלא, אשתכח דאית ליה חולקא תדיר בעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

וכאשר תעיין במה שפי' בתיקונים (דף פח ע"א) בענין נחל קדומים נחל עדנים, לא יתרחק הדבר שתתקדש מחשבתו, כי הוא יונק מן הקדש, דההוא נחלא אתרק על רישיה, ולכך יוכל למשוך משם ברכה, וראוי הוא שהמחשבה השורה בראשו שתתקדש.

האמנם כדי שיזכה להיות קדוש קדושת המחשבה כדפי', צריך שתהיה תורתו תורה נקיה, שאם הוא רשע תורתו נמאסת, כדכתיב (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, ולא יאמר בו שישימו הצדיקים חלקו בההוא שקיו דנחלא, שהרי הוא במעשיו נדחה משם.

ועוד מה שאמר המאמר שנקרא עבד ה', הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות (שם קלד, א), וכוונת העומדים בבית ה' בלילות פירו' הוא שדיוקנו למעלה עומד ונחקק בשכינה, שהיא בית ה', שהיא אומרת חזי במאי ברא אתערנא לגבך (זוהר פ' ויקרא דף יג ע"א). שאי אפשר לומר שיהיה פירוש עומדים בבית ה' שיהיה אדם לומד בבית הכנסת שהוא בית ה' דוקא, שהרי מצינו כמה מעשיות בזוהר מחברי הרשב"י ע"ה שהיו לומדים בלילה בבתיהם, ובפרט כשהיו מתגרשים חוץ לבתיהם ולומדים במערות ובכפרים, בפרט בזוהר (פ' לך לך דף צב) במעשה דכפר טרשא, בבית האושפיזא היה למודם בחצות הלילה. אלא ודאי הפירוש הנכון כדפירשנו, שעומד בבית ה', שזכה במעשיו שדיוקנו נחקק למעלה בבית ה'. ואם הוא רשע דיוקנו נמחק מבית ה', ואף על פי שיעסוק בתורה אין תורתו עושה התעוררות. ולכן צריך הרוצה לזכות למדה זו להיות בעל תשובה גמורה, ואז מן השמים יסייעוהו שתחקק דיוקנו למעלה ליקרא עבד ה', ולמשוך מן הקדש, ושאר המעלות שנתבארו ושיתבארו בעזרת ה'.

ומתנאי בעל תשובה שיקום בלילה להתודות ולבכות על עונותיו כמו שהאריך בח"ה ע"ה. וכן אמר דוד המלך ע"ה, (תהלים קיט, קמז) קדמתי בנשף ואשועה וגו', ואמר (תהלים קיט, נה) זכרתי בלילה שמך ה' ואשמרה תורתך, והכוונה כי מפני היותו בלילה זוכר שמו יתברך בשירות ותשבחות היא סיבה שואשמרה תורתך, וכדפי' לעיל שהקם בחצות כופה לסטרא אחרא.

וזהו שאמר סמוך לו (שם קיט, נו) זאת היתה לי כי פקדיך נצרתי, לפי הפשט יאמר, המדה הזאת האמורה שהייתי זוכר בלילה שמו יתברך היא עשתה לי שפקודיך נצרתי. ועל דרך הסוד, מפני שהקם בלילה משתתף בזאת שהיא השכינה, וכיון שהוא משתתף עמה השכינה אינה מנחת אותו שידחה ממנה ושישלוט בו יצר הרע להחטיאו, כיון שהוא רוצה להיות מעבדי ה' הבא ליטהר מסייעין אותו, וזהו כי פקודיך נצרתי על דרך האמור. וכן אמר גם כן (תהלים פח, ב) ה' אלהי ישועתי יום צעקתי בלילה נגדך, וישועתי פי' עיקר הוא להושיעי מיד היצר הרע כדפי' בזוהר. אם כן ראוי הוא לכל בעל תשובה הקם בלילה לעסוק בתורה, שקודם יתודה ויבכה על עונותיו, ואחר כך יסייעוהו מן השמים.

והנה מלבד בחינת קדושת המחשבה שתלוי בהשכמת חצות לילה כדפירשנו, יש בהשכמת חצות לילה בחינה קדושה כוללת לתלמיד חכם, והוא נוגע לדרוש השער הזה שאנו בו, ובחינה זו פי' בזוהר (פ' קדושים דף פא ע"א) זה לשונו אמר רבי אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשת קדושים תהיו סמוכים דא לדא, אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין, בקדושה אתעביד ודאי, וכל שכן אי אתקדש בקדושא דמאריה, והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לשתמש אלא מפלגו ליליא ואילך או בפלגות ליליא, דהא בההיא שעתא קודשא בריך הוא אשתכח בגנתא דעדן, וקדושא עלאה אתער, וכדין שעתא היא לאתקדשא, האי לשאר בני נשא, תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא, בפלגות ליליא שעתא דילהון למיקם למילעי באורייתא לאזדווגא בכ"י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא, בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דילהון בההיא שעתא לאפקא רעותא דקודשא בריך הוא וכ"י, כמה דאתמר דכתיב (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ואלין אקרון קדישין דכתיב (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה', וכתיב (תהלים א, ג) והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, עד כאן לשונו.

הרי מבואר במאמר הזה, כי שעת זווג שאר העם בימי חול שהוא בחצות לילה, הוא שעת התקדש התלמידי חכמים בזווג כנסת ישראל לקום לעסוק בתורה, ונמצא שהוא מתקדש בזווג רוחני וקדוש מה ששאר העם מתקדשים בזווג גשמי. אמנם בליל שבת שאז כנסת ישראל מזדווגת למעלה ואינה צריכה אל התעוררות התורה מנשמות הצדיקים, וזהו שאמר דרעותא דכלא אשתכח, שמאליו נמצא רצון למעלה ואינה צריכה אלינו, אז זווגא דילהון בההיא שעתא לאפקא רעותא דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל וגו', מפני שהזווג בליל שבת הוא באצילות מה שאין כן בו' ימי חול שהזווג למטה במטטרו"ן.

וכן מבואר בתיקונים (דף צג) זה לשונו ובשבת דאיהו יומא שביעאה, תמן קריבו ויחודא דשמא דידו"ד וכן ספירן, ובגין דא תלמידי חכמים זווגייהו מלילי שבת ללילי שבת, האי עריין אינון ודאי לתתא, אבל לעילא אתמר (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, וצדיק דקריב לאתתיה ביומין דחול ההוא בן דעביד עליה אתמר צדיק ורע לו, דגרים דאתעביד קדש חול, דאיהו יום השביעי, ובההוא זמנא איהו רזא דצדיק ורע לו, עד כאן לשונו. ומה שאמר מענין צדיק דקריב לאתתיה וכו' מוכרחים אנו לומר שצדיק זה יש לו נשמה דאצילות והוא קדש, ולכך גורם שקדש אתעביד חול, אבל אם יש לו נשמה דמטטרו"ן שהוא חול, חול בחול הוא ואינו פגם, וזהו זווג שאר העם שהוא בחצות לילה בששת ימי חול, כמבואר לעיל מפני שנשמתם הוא משם.

ועוד מבואר הענין יותר בתיקונים (ריש דף סא) זה לשונו ובגין דא עונת תלמידי חכמים בשבת, דביומין דחול דשליט מטטרו"ן (יחזקאל מו, א) יהיה סגור ששת ימי המעשה, ביה איהי סגירא תרעא, וביום השבת יפתח תרעא ותפוק מניה שכינתא לאתיחדא עם בעלה, עד כאן לשונו.