שער הקדושה · פרק יז · חלק ב

אמרו במדרש רבה פרשת כי תשטה (במ"ר ט, ז) על פסוק (מיכה ב, י) קומו ולכו כי לא זאת המנוחה בעבור טמאה תחבל וחבל נמרץ, אמר להם הקדוש ברוך הוא על שאר עבירות הייתי מאריך אפי עמכם, כיון שפשטתם בניאוף קומו ולכו. מהו וחבל נמרץ, אני אמרתי (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, אני נטלתי יעקב והוא היה חלקי, לפי שהיה זרעו דומה לחבל שהוא משולשל זה בזה, שהיו כלם מיוחסים בני אבותיהם ולא היה זרע אחר מפסיק ביניהם, שכולם שומרים עצמם מן הניאוף ולא היה שם ממזרות, כיצד כתוב (דה"א א, ה) אלעזר הוליד את פנחס ופנחס הוליד את אבישוע, וכן כלם, והשלשלת באה כך, ואתה נכנסת על אשת חבירך וטמאת את הנחלה, היאך הוא מונה פלוני בני והוא אינו בנו, שהוא ממזר, פסקת את החבל, הוי וחבל נמרץ. מהו נמר"ץ, *נואף *ממזר *רשע *צורר, הא למדת בעשרת השבטים שלא נחתם גזר דינם אלא בעון הניאוף.

ומנין לשבט יהודה ובנימין שלא נחתם גזר דינם אלא על הניאוף, שכן ירמיה צווח לפני האלהים, בימי מנשה היו הבנים בני אבותם עכשיו בני זמה הם, הדא הוא דכתיב (ירמיה ד, כב) כי אויל עמי וגו', מה כתיב בסוף הפרשה (שם ה, ח) סוסים מיוזנים משכים היו איש אל אשת רעהו יצהלו, אף על פי שעברו על המצות כלם וכפרו בהקדוש ברוך הוא כמה דכתיב (שם ה, יב) כחשו בה', הוא מאריך אפו, ועל הניאוף נחתם עליהם גזר דין, שכן כתיב אחריו (שם ה, ט) העל אלה לא אפקד בם נאם ה', אמר הקדוש ברוך הוא על הכל אני כובש ועל הזמה אני כועס, הריני מוסרן למלכיות, הדא הוא דכתיב (שם ה, י) עלו בשרותיה ושחתו, עד כאן לשונו. עוד לקמן בפרשה עצמה (במ"ר ט, יב) עוברין על עשרת הדברות, וכן נאמר (קהלת ז, כו) ומוצא אני מר ממות את האשה, אוי לה לעבירה שעוברין בה על עשרת הדברות, עד כאן לשונו.

ובבראשית רבה (פרשה כו, ה) זה לשונו אמר רבי שמלאי כל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת רעים וטובים. רבי עזריה ורבי יהודה בר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי אמר, על הכל הקדוש ברוך הוא מאריך אפו חוץ מן הזנות, שנאמר (בראשית ו, ב) ויראו בני האלהים וגו', מה כתיב בתריה, (שם ו, ו) ויאמר ה' אמחה את האדם. רבי יהושע בן לוי בשם רבי פדיה אמר, כל אותה הלילה היה לוט מבקש רחמים על הסדומיים והיו מקבלים מידו, כיון שאמרו לו (בראשית יט, ה) הוציאם אלינו ונדעה אותם, לתשמיש, אמרו לו (שם יט, יב) עוד מי לך פה חתן, ללמד סניגוריא, מכאן ואילך אין לך ללמד סניגוריא עליהם, עד כאן לשונו.

ובבבא מציעא (דף נח ע"ב) אמרינן שלשה יורדין לגיהנם ואינן עולין, ואלו הם, המכנה שם רע לחבירו, והמלבין פני חבירו ברבים, והבא על אשת איש, עד כאן לשונו.

ובעונש הבא על השפחה אמר בויקרא רבה (פרשה ט, ה) זה לשונו דבר אחר, אם על תודה יקריבנו (ויקרא ז, יב), זה שאמר הכתוב (משלי יד, ט) אוילים יליץ אשם, אמר רבי יודן הטפש הזה מתרגם חובתו בפיו ואומר לא חטאת אני חייב ולא אשם אני חייב. רבי יודן בשם רבי לוי אמר אלו בני אדם שנוהגין בשפחות היתר בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא תולה אותם בקדקודי ראשיהם לעתיד לבא (תהלים סח, כב) אך אלהים ימחץ ראש אויביו קדקד שער מתהלך באשמיו, כל עמא יימרון יזול ההוא גברא בחוביה, עד כאן לשונו.

עוד אמרו במסכת דרך ארץ רבתי, נמצא אצלנו בכתיבת יד, והועתק בילקוט (פ' כי תצא סימן תתקלא) הבא על השפחה חייב עליה משום ארבע עשרה לאווין, וכרת בידי שמים, משום לא תזרע כרמך כלאים, ומשום לא תחרוש, ומשום לא תלבש שעטנז, ומשום לא תרצח, ומשום לא תנאף, ומשום לא תגנוב, ומשום לא תחמוד, ולא תענה, ומשום אשת אב, ומשום אשת אח, משום שפחה, משום זונה, משום נדה, משום נכרית, אם היה ישראל וחלל את עצמו וזרעו בכותית לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, ואם היה כהן לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות, עד כאן לשונו.

עוד אמרו בסנהדרין (דף פב ע"א) על פסוק (מלאכי ב, יא) בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל, אמר רב, [בגדה] יהודה זה עבודת אלילים, וכן הוא אומר (ירמיה ג, כ) בגדתם בי בית ישראל נאם ה'. ותועבה נעשתה בישראל, זה משכב זכור, וכן הוא אומר (ויקרא יח, כב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב, זו זונה, וכן הוא אומר (דברים כג, יח) [ו]לא יהיה קדש בבני ישראל. ובעל בת אל נכר, זה הבא על הכותית. וכתיב בתריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה, אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות. אמר רבי חייא בר אבויה כל הבא על הכותית כאלו נתחתן בע"א, שנאמר ובעל בת אל נכר, עד כאן לשונו.

עוד במדרש (משלי ה, ג) כי נפת תטפנה שפתי זרה, בני הזהר מאשה זונה שלא תטעה אותך בדבר שפתים, ושלא תשטה אותך אחר קולה, למה ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות, א"ל בני מה החרב אוכלת משני צדיה, כך היא מאבדת חייו של אדם מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא. מה כתיב אחריו, רגליה יורדות מות, שמורידה האדם לעומקה של מות, וזהו ייסורין רעים. שאול צעדיה יתמכו, אף על פי שנידון ביסורין בעולם הזה אינו ניצול מדינה של גיהנם, עד כאן לשונו.

ובעונש הבא על אשת איש, ועל הפנויה בלא ז' ברכות, פירש בזוהר (פ' תזריע דף מד ע"ב) זה לשונו מכאן אוליפנא, חתן וכלה כיון דאתברכן בשבע ברכות אתדבקן כחדא כדוגמא דלעילא, ועל דא מאן דאתי לאתחברא באנתו אחרא, הא פגים זווגא, כביכול עביד ב' רשויות לעילא, דהא זווגא דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא ביה בלחודוי, בזמנא דאיהו ברחמי ובזמנא דאיהו בדינא.

תא חזי, מאן דמתחבר באנתו אחרא כאלו משקר ביה בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל, ועל דא קודשא בריך הוא לא יהיב ליה תשובה, בתשובה תליא עד דיסתלק מעלמא, הדא הוא דכתיב (ישעיה כב, יד) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, ואימתי בשעתא דעאל בתשובה לההוא עלמא, ואית ליה לקבלא עונשא.

רבי אלעזר אמר, האי מאן דמשקר בכנסת ישראל לא יתקבל בתשובה עד דאיתדן בדינא דגיהנם, כל שכן מאן דמשקר בכנסת ישראל ובקודשא בריך הוא, וכל שכן אי אטרח ליה לקודשא בריך הוא למעבד דיוקנא דממזר באנתו אחרא ואכחיש פמליא דמלכא.

רבי חייא פתח ואמר, גוזל אביו ואמו (משלי כח, כד), אביו דא קודשא בריך הוא ואמו דא כנסת ישראל, מאי גוזל, כמא דאת אמר (ישעיה ג, יד) גזילת העני בבתיכם, ומאן איהו, מאן דחמיד אתתא אחרא דלאו איהי בת זוגיה. תנינן תמן כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, דכתיב גוזל אביו ואמו. כל הנהנה מן העולם הזה, כלל, דא איהו מאן דאתדבק באנתו למהני מינה, ואף על גב דאיהי פנויה ואהני מינה בלא ברכה, כאלו גוזל קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, מאי טעמא בגין דזיווגא דילהון בשבע ברכות הוא. ומה על פנויה כך, מאן דאתדבק באינתו אחרא דקאים כגוונא דלעילא בזיווגא דשבע ברכות, על אחת כמה וכמה. חבר הוא לאיש משחית, דא ירבעם, כמה דאוקמוה. ואומר אין פשע, דאמר הא פנויה היא אמאי אסיר, בגין דא גוזל אביו ואמו, ולא עוד אלא דחבר הוא לאיש משחית, מאן הוא איש משחית, דפגים דיקונא ותקונא דלעילא, כל שכן מאן דחמיד לאנתו דחבריה לאתדבקא בה דפגים יתיר, ועל דא אתפגים הוא לעלמין, איש משחית - דפגים לעילא ופגים לתתא ופגים לנפשיה, הדא הוא דכתיב משחית, וכתיב (משלי ו, לב) משחית נפשו הוא יעשנה.

ובעונש הבא על הכותית פירש בזוהר (פ' חיי שרה דף קלא) מאן דאתדבק דאתתא דשאר עמין עובדי ע"א אסתאב איהו, וההוא ברא דאתיליד ליה יקבל עליה רוח מסאבא, ואי תימא הא מסטרא מאבוי קא אתיא אמאי יקבל עליה רוח מסאבא, תא חזי דהא בקדמיתא אסתאב אבוי בשעתא דאתדבק בההיא אתתא דאיהי מסאבא, וכיון דחב איהו אסתאב בההיא אתתא דאיהי מסאבא, כל שכן דאיהו ברא דאתיליד מינה יקבל רוח מסאבא, ולא עוד אלא דעבר על אורייתא, דכתיב (שמות לד, יד) כי לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו, בגין דקני על האי ברית. ואמר לקמיה, תא חזי האי מאן דעאל ברית קדישא בההיא איתתא דשאר עמין, גרים לאסתאבא איהו, וגרים לאסתאבא אתר אחרא, ועל דא כתיב (משלי ל, כא) תחת שלש רגזה ארץ, עד כאן לשונו.

עוד בזוהר (פ' ואתחנן דף רסו ע"א) עד דהוו אזלי, אמר רבי אבא, מאי דכתיב (ירמיה ב, יג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים וגו', אותי עזבו, דא הוא מאן דמשקר באת רשימא קדישא, ובמה משקר ביה, דעייל ליה ברשותא אחרא דאיקרי בורות נשברים, דהא אומין דעלמא עובדי ע"א איקרו בורות נשברים, ודישראל אקרי באר דמיין צלילן נפקי ונזלין מניה, כמד"א (שה"ש ד, טו) ונוזלים מן לבנון, ונוזלים מתוך בארך (משלי ה, טו), וכתיב (שה"ש ד, טו) מעין גנים באר מים חיים. אשר לא יכילו המים, מהו, אלא ההוא נהר דנגיד ונפיק אשקי לכל גנתא ורוי לכל אתר ואתר, כמא דאוקימנא, עד דמלי לההוא אתר גנתא דאיקרי באר מים חיים, ומתמן אתזנו עילאין ותתאין, כמד"א (בראשית ב, י) ומשם יפרד, וכל אינון סטרין דסטר שמאלא לא מתשקיין מההוא נביעו דמיין נבעין, בגין דאינון מסטרא דשאר עמין, ומאן דמשקר בשמא קדישא בההוא סטרא אתדבק בבורות נשברים אשר לא יכילו המים ולא עיילו לתמן, וההוא דזכי לנטרא ליה זכי לאתשקייא מההוא נביעו דנחלא בעלמא דין ובעלמא דאתי, הדא הוא דכתיב (ירמיה נח, יא) והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, וזכי דאתמלי ההוא באר עילאה לנגדא ברכאן לעילא ותתא, ווי למאן דמשקר בשמא קדישא דהא משקר בשמא עלאה, ולא עוד אלא דגרים להאי באר דלא אתברכאו, קרינן עליה (דברים כב, יט) כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, בתולת ישראל דייקא, עד כאן לשונו לעניננו.

ובעונש הבא על נשכ"ז, אמר בתיקונים (דף נט ע"ב) זה לשונו וכל סירכאן דסם המות אינון רגלין דילה, ועלייהו אתמר (משלי ה, ה) רגליה יורדות מות, ואינון ח"י סרכות, ועלייהו כתיב (בראשית ח, כא) ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי, לאינון דמצלין ח"י ברכאן דצלותין, ומאן דגרים דמי טופנא מתגברין, מאן דאריק מים דזרע ברית מילה בנדה שפחה כותית זונה, ולעולם טרפה אינה חיה, דבכל אתר דתתסרך בבר נש בחובין דילה קטלית, עד כאן לשונו.

עוד בתיקונים (דף עח ע"ב) תלת קליפין דערלה אינון, משחית, ואף, וחמה, לקבל ערלה איהו עון, דתקינו בצלותא והוא רחום יכפר עון. ולא ישחית, דא משחית. והרבה להשיב אפו דא אף. ולא יעיר כל חמתו דא חמה. ומאן דאעיל אות ברית ברשו נוכראה אלין ארבעה שלטין עליה, הדא הוא דכתיב (בראשית ז, יט) והמים גברו מאד מאד על הארץ, על הארץ דא גופא דיליה, עד כאן לשונו.

עוד בתיקונים (דף פה ע"א) שעון זה הנזכר הוא דומה ממש לפוגם בשבת ומוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, וזה לשונו מאן דאעקר חפץ מאתריה ואנח ליה לבר מאתריה, כאלו אעקר אילנא דחיי דאיהו ברית ואנח ליה ברשו נוכראה, מאן דעביד דא גרים דאעקר נשמתיה מרשות דילה ואנח לה ברשו אחרא, דאיהי מרה וטחול, ודא גרם לישראל דאתעקרו מארעא דישראל ואתגליאו בארעא נוכראה דאהי רשות הרבים, והכי היא מאן דאעייל אות ברית קדש דיליה ברשו נוכראה, עד כאן לשונו.

עוד בתיקונים (שם דף צז ע"ב) כגוונא דא מאן דנפיק מרשות היחיד ואזיל לרשות הרבים, או דאפיק זרע מניה מאות ברית קדש ואעיל ברשו נוכראה, כאלו האי נטע אילנא דטוב ורע, ובגין דא האי בר נש דנטע בנדה או שפחה או כותית או זונה, אתמר (שמות כ, ד) לא תעשה לך פסל וכל תמונה, ועל ברתא דאתעבידא כגוונא דא, אתקריאת מסכה, ועלייהו אתמר (דברים כז, טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו' ושם בסתר, מאי בסתר בסתרא דעלמא, עד כאן לשונו.

עוד בעונש הבא על הכותית ועל הנדה, בזוהר (פ' שמות דף ג ע"א) זה לשונו תלת אינון דדחיין שכינתא מעלמא, וגרמי דדיוריה דקודשא בריך הוא לא הוי בעלמא, ובני נשא צווחין ולא אשתמע קליהון, ואלין אינון, מאן דשכיב בנדה, בגין דלית מסאבו תקיף בעלמא בר מסאבו דנדה, מסאבא דנדה קשייא מכל מסאבו דעלמא, אסתאב איהו, וכל דמקרב בהדיה יסתאבון עמיה, בכל אתר דאזלין אתדחייא שכינתא מן קמייהו. ולא עוד אלא דגרים מרעין בישין על גרמיה ועל ההוא זרעא דיוליד, דכיון דיקרב בר נש לגבי ההוא מסאבו דליג עלוי ואסתאב בכל שייפין דליה, זרעא דיוליד בההוא שעתא משכין עלוי רוח מסאבו, וכל יומוי יהא במסאבו, דהא בניינא ויסודא דיליה מסאבו רב ותקיף מכל מסאבו דעלמא, דמיד דאקרב בר נש לגבי נדה ההוא מסאבו דליג עלוי, דכתיב (ויקרא טו, כד) ותהי נדתה עליו.

ומאן דשכיב בבת אל נכר, דאעיל ברית קדש ואת קיימא ברשו אחרא, דכתיב (מלאכי ב, יא) ובעל בת אל נכר, ותנינן לית קנאה קמי קודשא בריך הוא בר קנאה דברית קדישא, דאיהו קיימא דשמא קדישא ורזא דמהימנותא, מה כתיב (במדבר כה, א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב, מיד ויחר אף ה' בישראל. רישי עמא דידעי ולא מיחו בידייהו אתענשו בקדמיתא, דכתיב (שם כה, ד) קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש. רבי אבא אמר מאי נגד השמש, נגד הברית דאיקרי שמש, ועלייהו אתמר (תהלים פד, יב) כי שמש ומגן ה' אלהים, שמש ומגן דא ברית קדישא, מה שמש זרח ואנהיר על עלמא, אוף הכי ברית קדישא זרח ואנהיר גופא דבר נש. מגן, מה מגן איהו לאגנא עליה דבר נש, אוף הכי ברית קדישא מגן עליה דבר נש. ומאן דנטיר ליה לית נזקא בעלמא דיכיל למקרב בהדיה. ודא הוא נגד השמש. רישי עמא יתפסון בכל דרא ודרא בחובא דא אי ידעין, בגין דחובה דא עלייהו, לקנאה ליה לקודשא בריך הוא בהאי ברית.

מאן דאעיל קדושה דא ברשותא אחרא עליה כתיב (שמות כ, ג) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, וכלא קנאה חדא, ועל דא אתדחייא שכינתא מקמיה.

מאן דמשקר בברית קדישא דחתים בבשריה דבר נש, כאלו משקר בשמא קדישא בריך הוא, מאן דמשקר בחותמא דמלכא משקר ביה במלכא, לית ליה חולקא באלהא דישראל אי לא בחילא דתיובתא תדיר.

רבי יוסי פתח ואמר, ויעזבו בני ישראל את ה' וימכור אותם וגו'. מאי ויעזבו, דדחו מינייהו ברית קיימא קדישא, הוו גזרין ולא פרעין, עד דאתת דבורה ונדיבת בהאי לכל ישראל, כמא דכתיב (שופטים ה, ב) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'.

מאן דקטיל בנוי, ההוא דמתעברא אתתיה וגרים לקטלא ליה במעהא, דסתיר בניינא דקודשא בריך הוא ואומנותא דיליה, אית מאן דקטיל בר נש והאי קטיל בנוי. תלתא בישין עביד דכל עלמא לא יכיל למסבל, ועל דא עלמא מתמוגגא זעיר זעיר ולא ידיע, וקודשא בריך הוא אסתלק מעלמא, וחרבא וכפנא ומותנא אתייא על עלמא, ואלין אינון, קטיל בנוי. סתיר בניינא דמלכא, דחייא נשמתא דאזלא ומשטטא בעלמא ולא אשכחת נייחא, ועל דא רוחא דקודשא בריך הוא עביד כביכול בכיה, ועלמא אתדן בכל הני דינין, ווי לההוא בר נש ווי ליה, טב ליה דלא יתברי בעלמא. זכאין אינון ישראל דאף על גב דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא, עד כאן לשונו לעניננו.

ובענין מה שאמר (תהלים מה, ד) חגור חרבך על ירך גבור, לפירוש הראשון, היינו שהחרב הנוקמת נקם ברית היא הנפרעת מהפוגם הברית, וכן פירש רשב"י עליו השלום (זוהר פ' וארא דף כו ע"א) בארוכה, זה לשונו פתח רבי שמעון ואמר (איוב יט, כט) גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב למען תדעון שדון, שדין כתיב, גורו לכם מפני חרב, מאן חרב, [דא חרב] נוקמת נקם ברית, דהא האי חרב קאים לאסתכלא מאן דמשקר בברית, דכל מאן דמשקר בברית נוקמא דנקמין מניה האי חרב הוא, דכתיב (איוב שם) כי חמה עונות חרב, מאי טעמא בגין דמאן דמשקר בברית פריש תיאובתא, ולא נטיר מאן דנטיר, ולא יהיב לאתריה, דהא לא אתער לגבי אתריה.

וכל מאן דנטר ליה להאי ברית, איהו גרים לאתערא האי ברית לאתריה ואתברכאן עילאין ותתאין, מאן אתער האי ברית לאתריה, כד אשתכחו זכאין בעלמא, מנא לן מהכא (שמות ו, ד) וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, מאי מגוריהם, כמד"א גורו לכם מפני חרב, בגין דאיהו אתר דאשרי מגור בעלמא, ועל דא גורו לכם מפני חרב, אשר גרו בה מיומא דאתקריבו לגבי קודשא בריך הוא דחילו בה דחילו, ודחילו עילאה בה למיטר פיקודוי, דאי בהאי לא ישדי דחילו על רישיה דבר נש, לא דחיל ליה לקודשא בריך הוא לעלמין, עד כאן לשונו.

עוד במעלת השומר אות הברית ובעונש הפוגם בו נתבאר בזוהר (פ' לך לך דף צד ע"א) זה לשונו פתח אידך ואמר, לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי (תהלים צד, יז), תאנא במה זכאן ישראל דלא נחתי לגיהנם ולא אתמסרן בידוי דדומה, אלא בהאי את, דהכי תאנא בשעתא דבר נש נפיק מעלמא כמה חבילי טהירין אתפקדו עליה, זקפין וחמאן האי את דהוא קיימא דקודשא, אתפרשן מניה ולא אתייהב בידוי דדומה לתתא לגיהנם, דכל מאן דאתמסר בידוי נחית לגיהנם ודאי, ומהאי את דחילין עילאין ותתאין, ודינין בישין לא שלטין ביה בבר נש אי איהו זכי לנטורי ליה להאי את, בגין דאיהו אתאחיד בשמא דקודשא בריך הוא, כיון דדוד מלכא לא נטר את קיימא דא כדקא חזי אתעדי מניה מלכותא ואתטריד מירושלים, מיד דחיל וסביר דיחתון ליה לידוי דדומה וימות בההוא עלמא, עד דאתבשר ביה דכתיב (שמ"ב יב, יג) גם ה' העביר חטאתך לא תמות, ביה שעתא פתח ואמר לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי, עד כאן לשונו.

ומעלת השומר הברית מבואר. גם בעונשו, שאמר שמפני שלא שמר אות הברית כדקא חזי סבר דיחתון בידוי דדומה אלולי לא היה הקדוש ברוך הוא אפוטרופוס סניגור עליו, כמבואר בזוהר (פ' בראשית דף ח ע"ב), ואם דוד היה מתירא מדומה עם היות שהיה הדבר בהיתר, שכל ההולך למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו (שם, שבת דף נו ע"א), ועם כל זה שלא שמר אות ברית כראוי לא הספיקה תורתו להגן עליו מהיסורין, ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דף צג ע"ב) שדוד המלך ע"ה ראש הסנהדרין והלכה כמותו בכל מקום, שנאמר (שמ"א טז, יח) ונבון דבר וה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום, מי שפגם בו בלי פקפוק מי יהיה עליו סניגור, הלא ודאי ימסר ביד דומה.

והרי דוד עם כל זה מצינו שקבל סיגוף ויסורין בתעניות, כמו שנאמר (תהלים קט, כד) ברכי כשלו מצום, והלא מה שנטרד ממלכותו נראה שהיה על מה שחטא באוריה שהרגו בחרב בני עמון, שאמר שם בפרשת בראשית, אבל מה שחטא באוריה עונשא כתיבת עליה וקבל, ועונשא כתיבת היינו מה שאמר לו נתן הנביא (שמ"ב יב, יא) הנני מקים עליך רעה מביתך, מי שחטא בברית כמה צריך שיצטער בסיגוף ותענית כל ימיו כמו שעשה דוד.

ואם יאמר מי שיאמר שהתורה מכפרת עון, הלא דוד המלך ע"ה עוסק בתורה היה יותר ממה שאנו עוסקים, כדפירשו ז"ל, והיה בו רוח הקדש, למה סגף עצמו בחנם ולא סמך עצמו על עסק התורה יומם ולילה שיכפר לו עונו. אלא ודאי מה שאמרו שהתורה מכפרת הוא על דרך שפירש החסיד רבינו יונה ע"ה בשערי תשובה (ש"א אות מז) בענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (ר"ה דף יח ע"א) שהעוסק בגמילות חסדים שמכפרים על עונותיו, שפירושו שתולין לו מהיסורין עד שובו, כן העוסק בתורה הכפרה היא שמאריכים לו עד שישוב, אבל ודאי שצריך לטהר מעונותיו בסגופים ובתעניות כדי שתהיה תורתו רצויה, כמו שהארכנו בשער התשובה (פ"ג). ובפרט מי שחטא בברית שהפגם בו שקול כנגד כל התורה כולה, שמהמעלות שאמרו בו רבותינו ז"ל נדע גודל עונש הפוגם בו, והאריכו במעלתו.

בתיקונים (דף סה) ביאר גם כן במעלת השומר ברית, שעליו נאמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, כי ידו"ד רשום בברית, באמרו (דברים ל, יב) *מי *יעלה *לנו *השמימה*, ראשי תיבות מילה וסופי תיבות ידו"ד, וכל המקטרגים יראים ממנו. ואמר עוד בשלהי דף סד, ובגין דא מאן דנטיר ברית מילה דאיהו חותמא דיליה, זז מות מניה, דאיהו שטן, יצר הרע, טמא, צפוני, מלאך המות, ולא יתקריב לגביה ולא ימות על ידיה.

ומאן דמשקר בברית מילה, הוא משקר בחותמא דמלכא דאיהו רשים ביה שד"י מלבר ידו"ד מלגו, מנא לן, מהאי קרא משמע (דברים ל, יב) *מי *יעלה *לנו *השמימה* ראשי תיבות מילה סופי תיבות ידו"ד, ובודאי מאי דמשקר בברית מילה איסתלק מניה ידו"ד ושד"י ושריא עליה שטן, דאיהו אל אחר, חיויא שריא באתר דידו"ד מלגאו, וסם המות שריא באתר דשד"י מלבר, ודא איהו דאמר קרא (במדבר יט, כ) את מקדש ה' טמא, אם לא תב בתיובתא וסביל כמה יסורין לאעברא ההוא חיויא מתמן ולסם המות דיליה דאיהי צרעת ממארת בכמה מרעין ומכתשין עד דלא אשתאר ביה בשרא, דאיהי עפרא, ורזא דמלה (ויקרא יד, מב) ועפר אחר יקח וטח את הבית, בגין דנחש עפר לחמו (ישעיה סה, כה) עד דיתפרנס מההוא בשרא לא יזוז מניה. ועני חשוב כמת, מה מיתה אנפוי משתניין, כגוונא דא עני אנפוי משתניין, והא אוקמוה (ברכות דף ו ע"ב) כרום זלות לבני אדם (תהלים יב, ט), מאי כרום זלות, אלא מאן דאצטריך לברייתא אנפוי משתניין ככרום, וכמה נשוכין דיסורין נשיך ההוא חויא. ולא עוד אלא דעני חשוב כמצורע, מה מצורע וראשו יהיה פרוע וגו' (ויקרא יג, מה), כך עני. מה מצורע מחוץ למחנה מושבו (שם יג, מו), כך עני ערום ויחף, ועניותא איהו לישראל באתר דצרעתא.

ואמר עוד לקמיה, ואם תב בתיובתא נחית עליה סם חיים דאיהי שכינתא, ואיתמר בה (ישעיה ו, י) ושב ורפא לו, מאלין מיני מרעין, ומסיא ליה ממיתא דעניותא, כמד"א (יחזקאל יח, לב) והשיבו וחיו, דישראל בזמנא דאינון עניים קרויים מתים ובגינייהו אתמר שובו וחיו. ולית עניותא כעניותא דאורייתא, דמאן דלית ביה אורייתא אקרי מת, אסוותא דיליה מאי הוא לההוא עלמא, אורייתא דאתמר בה (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, והיא אסוותא לכל מרעין, כמד"א (שם ג, ח) רפאות תהי לשרך וגו', עד כאן לשונו.

ומכלל המאמר מובן, מי שפגם בברית שצריך שיסבול יסורין קשין קרובים למיתה עד יתעכל הבשר ההוא שבו רשום העון. ובפרט אם פגם בו בהוצאת זרע לבטלה שהוא חייב מיתה (נדה דף יג ע"א), צריך שיקבל עליו יסורין קרובים למיתה. והטעם, שהפגם בו גדול כולל, שהוא נוגע בעצם שם ידו"ד, כולל מצות עשה ומצות לא תעשה, שמ"י עם י"ה שס"ה זכר"י עם ו"ה רמ"ח (ת"ז שם דף סד ע"א), והרי הוא בפוגמו בברית פגם בכל עשה ולא תעשה, וצריך יסורין כאילו עבר כלם בפרט.

ומורי עליו השלום האריך הדבר יותר, לדקדק לשון המאמר שאמר ורזא דמלה ועפר אחר יקח וטח את הבית, ופסוק זה ביארו אותו בתיקונים (דף קב ע"ב - קג ע"א) לענין הגלגול. והנה לענין קבלת היסורין לתשובה הוא דומה למגולגל, שכשם שהמגולגל יצטרך לבנין אחר מפני היות הגוף הראשון משכן לחיצוני וצריך ביטולו, כן בשובו בתשובה הרי מעכל הבשר שנתגדל על ידי החיצוני בסיגופים ובתעניות.

והוצרך הרשב"י ע"ה להביא עוד ענין עני חשוב כמת, לפרש שיהיה דומה אל המגולגל בכל עניניו, שכשם שהעני פניו ירוקין הרי בזה טעם המיתה שהמת פניו ירוקות. וכמה נשוכין דיסורין נשיך ליה, מפני שהעצמות והבשר שניהם מתתקנים במגולגל, שהחיצוני שלט בשניהם, כמ"ש לעיל שנסתלק ממנו ידו"ד ושד"י ושריא באתריה סמא"ל שהוא אל אחר ונקבתו. וכנגד ידו"ד שהיה מבפנים שלט אל אחר, וכנגד שד"י מבחוץ שלט סם המות דיליה בבשר, ולכך צריך לתקן שניהם, והנה על ידי העניות, בהיות העניות גדול, כמה נשוכין דעניות נשיך ליה, נמצא בזה העצמות משתברין גם כן, וכאילו שלט המיתה בהם, ובזה נתתקן הכל. ואמר שהעניות הרי הוא כמיתה וכמכת מצורע כמבואר שם. נמצא היות העניות כפרה לעון זה.

גם ביאר בסוף המאמר שהתורה רפואה לכל המכות ולכל חלאי הנפש, כמד"א רפאות תהי לשרך, וזה אם שב בתשובה ולא חזר לעונו עוד.

וכן מובן מכלל דבריו שהפגם בברית הוא גורם עניות ממון ועניות תורה, והטעם שכיון שסוד הברית הוא סוד נהר דנגיד ונפיק, הוא מושך כל מיני השפע, אם שפע גשמי למזון הגוף ואם מזון רוחני למזון הנשמות, וכיון שפגם בו הרי שניהם מסתלקים, וכיון שחזר בתשובה שניהם חוזרים, וזה שאמר ואם תב בתיובתא נחית עליה סם חיים דאיהי שכינתא ורפא לו מעניות התורה, שכיון שנתקן הברית יש לו עלייה להתאחז בעץ החיים שהוא עמודא דאמצעיתא מקום נביעת התורה.

ושעור הלשון כך הוא, ולית עניותא כעניותא דאורייתא, פירוש כמו שאמרנו לעיל שמי שפגם בברית עניות רודף אחריו שיהיה חשוב כמת, אין עניות כעניות של תורה, והרי הוא חשוב כמת, אף על פי שיהיה עשיר. ותקנתו שישוב בתשובה, שלא יחזור לעונו ויעסוק בתורה כדי שיהיה צרי למכתו, כי בעלותו למעלה ממקום הפגם מביא סם חיים לרפאות הפגם אשר שם בברית הנקרא חי.

ומורי עליו השלם כתב שאין סם התורה מועיל אלא אחר התשובה שהוא עזיבת החטא, וקבלת היסורין אחר כך באהבה. והטעם, כי התורה היא סם חיים לטהר הקליפה שבפנים, והייסורין טיהרו הבשר מבחוץ, וכדפי' לעיל דאל אחר שריא באתר דידו"ד מלגאו וסם מות שריא באתר דשד"י מלבר.