שער הקדושה · פרק טז · חלק א

אחר שבפרקים הקודמים דברנו בענין קדושת כל איברי הראש, נבא לבאר ענין קדושת הברית, בענין הזווג, כיצד תהיה קדושתו. ונבאר בזה ב' בחינות, האחד מציאות קדושת הזווג, והב' בזמן הזווג. ולא נטריח עצמנו בהעתקת דברי רבותינו ז"ל, שכבר העתיקם החכם רבי יצחק אבוהב בספר מנורת המאור שלו, ונסמוך על המעיין יראה דבריו, כי הם מצטרכים לידיעת המעשה לכמה פרטים, אמנם לא נעתיק בפרק זה זולתי דברי רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום המפוזרים אחת הנה ואחת הנה.

תורתינו הקדושה צותה לנו (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, ופירשו רבותינו ז"ל שקדושה זו נאמרה על קדושת התשמיש, זה לשונם בפרק ידיעות הטומאה (שבועות דף יח ע"ב) אמר רבי בנימין בן יפת כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין ליה בנים זכרים, דכתיב (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, וסמיך ליה (שם יב, ב) אשה כי תזריע, עד כאן לשונו. וכן דברי רשב"י עליו השלום פ' תזריע (דף מט ע"א) מסכימים בזה, כמו שנעתיק לקמן בזמן הזווג.

וכן פירשו בזוהר (פ' קדושים דף פא ע"א) שעל זה גם כן נאמר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו, זה לשונו ותא חזי בזמנא דישתכח בר נש בזיווגא חדא דכר ונוקבא, ואתכוון לקדשא כדקא יאות, כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו, בגיני כך בעי בר נש למחדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה, ויכוונון תרוייהו כחד לההיא מלה, וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא, בנפשא לאדבקא דא בדא וברעותא חדא, ובגופא כמא דאוליפנא דבר נש דלא נסיב כמאן דאתפליג, וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא, אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא, ואקרי בר נש אחד. כדין קודשא בריך הוא שארי באחד, ואפיק רוחא דקדושה בההוא אחד, ואלין אקרון בנין דקודשא בריך הוא כמא דאתמר, ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. זכאין ישראל דלא אוקים מלא דא אלא ביה ממש, דכתיב כי קדוש אני ה', בגין לאתדבקא ביה ולא באוחרא, ועל דא קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, עד כאן לשונו. הרי מסוף דברי המאמר מבואר כי מצות קדושים תהיו הוא על קדושת הזווג, ומה שביאר מענין קדושת הזווג נבאר עוד לקמן.

ודע כי כפי מה שיתקדש האדם בשעה ההיא כך מושך לבנו נשמה קדושה, וכן פירש בזוהר (פ' שמות דף יא ע"ב) זה לשונו וילך איש מבית לוי (שמות ב, א) דא גבריאל, כמה דאת אמר (דניאל ט, כא) והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון וגו', מבית לוי דא כנסת ישראל, דאתיא מסטרא דשמאלא, ויקח את בת לוי דא נשמתא, דתנינן בשעתא דאתייליד גופא דצדיק בהאי עלמא קודשא בריך הוא קרי ליה לגבריאל ונטיל ההיא נשמתא דצדיק די בגנתא ונחתא ליה להאי גופא דצדיקא דאתייליד בהאי עלמא, ואיהו אתפקד עלה ונטיר לה, ואי תימא ההוא מלאכא דאתמנא על רוחיהון דצדיקיא לילה שמיה ואת אמרת דאיהו גבריאל, הכי הוא ודאי, בגין דאתי מסטרא דשמאלא, וכל מאן דאתי מסטרא דשמאלא הכי איקרי. וילך איש דא עמרם, ויקח את בת לוי דא יוכבד, ובת קול נחתת ואמרת ליה לאזדווגא בה, דהא קריב זימנא דפורקנא דישראל על ידא דברא דאתייליד מנייהו, וקודשא בריך הוא סייע ביה, דתנינן שכינתא שריא על ערסייהו ורעותא דילהון בדבקותא חדא הוה בה בשכינתא, ועל דא לא אתעדי שכינתא מההוא ברא דאולידו לקיימא, דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים, בר נש מקדש גרמיה מלרע קודשא בריך הוא מקדש ליה לעילא, כמא דרעותא דילהון הוה בדבקותא דשכינתא הכי אתדבקא שכינתא בההוא עובדא ממש דעבדו.

אמר רבי יצחק זכאין אינון צדיקיא דרעותא דילהון בדבקותא דקודשא בריך הוא תדיר, וכמה דאינון מתדבקין ביה תדיר, הכי נמי איהו אתדבק בהו ולא שביק לון לעלמין. ווי לרשיעיא דרעותא דילהון ודבקותא דילהון מתרחקא מניה, ולא די להו דמתרחקן מניה אלא דמתדבקן בסטרא אוחרא. תא חזי עמרם דאתדבק ביה בקודשא בריך הוא נפיק מניה משה, עד כאן לשונו לעניננו.

עוד בזוהר (פ' חיי שרה שלהי דף קל) זה לשונו כגוונא דא כל בר נש דעלמא איהו כליל מעילא ותתא, וכל אינון דידעין לאתקדשא בהאי עלמא כדקא יאות, כד אולידו בר משכין עליה רוח קדושה מאתר דכל קדושין נפקין מניה, ואלין איקרון בנין לקודשא בריך הוא, בגין דגופא אתעביד בקדושה כדקא יאות, הכי נמי יהבין ליה רוחא מאתר עילאה קדישא כדקא חזי, והא אתמר, עד כאן לשונו.

ודע כי מציאות קדושת הזווג תלוי בידיעת האדם כיצד יתדבק בהקדוש ברוך הוא וידע לזווג המדות במציאות רוחני, כי כמו שידע להפשיט גשמות הדברים למעלה, כך ידע לפשוט מחשבתו מלחשוב בפועל ההוא לכנות עצמו לתענוג הבלי העולם הזה, כי המכוון בפועל הזה לתענוג הוא מתדמה אל הבהמה, וכמו שכתבנו בשער זה בפרק ד' בענין מקדש עצמו למטה, וכמו שהארכנו בשער האהבה פרק עשירי בפירוש מאמר רשב"י ע"ה, ולכן אמר במאמר הזה שלפנינו זכאין אינון צדיקיא דרעותא דילהון בדבקותא דקודשא בריך הוא תדיר, כי הצדיקים שכוונתם לעולם להתדבק בו גם בעת ההיא אינם נפרדין ממנו, והיינו דקאמר תדיר.

והמשל בזה, אל מציאות כוונת האכילה שכתבנו למעלה בפרקים הקודמים, שעם היות כלי האברים נהנים מהאכילה ההיא המחשבה דבקה למעלה לחשוב ברוחניות האכילה, גם בענין הזה הוא מציאות הזווג.

ומה שצריך המעיין לדעת כיצד יפשוט עצמו בזווג מבחינת יצר הרע מכל וכל, הוא שיחשוב שבחינת האבר ההוא הוא אבר כשאר רמ"ח אברי האדם, מהם נגלים מהם נסתרים, והרי קודם חטא אדם הראשון נאמר (בראשית ב, כה) ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו, ואמרו רבותינו ז"ל בויקרא רבה ריש פרשת אחרי מות רבי לוי בשם רבי שמעון בן מנסיא, תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, קלסתר פניו על אחת כמה וכמה, עיין שם. וכן אמר בתיקונים (דף י ע"ב) בקדמיתא כתנות אור דבהון עקבו מכהה גלגל חמה וכו', ובודאי כי גם שאר אבריו בערך זה היו מאירים יותר ולא היה שולט בהם יצר הרע, ולכך ולא יתבוששו, ומי גרם להם הבושת, מצד הערוה שהוא יצר הרע שפגמו, אבל קודם היה האבר הזה להם כיד ורגל, אחר שמצות של יחוד איש ואשתו על ידי האבר זה הרי הוא כהנחת תפלין ביד שמאל ותפלין של ראש במוח, וכמו שאלו אין בהם יצר הרע כן באבר ההוא המקיים בו מצות פריה ורביה שנצטווה אדם הראשון, קודם החטא, הכל אחד ואין ראוי שיהיה בו יצר הרע, ומי גרם היות בו יצר הרע ושיצטרך כיסוי ושיאמר עליו ערו"ה, העון שבו היה הפגם שהוא ר"ע ו"ה, ומשך בערלתו, ונתגשם, ושלט באבר הזה.

ועיקר הצדיקים בעולם הזה הוא לתקן פגם אדם הראשון, כי אדם הראשון כלל כל הנשמות כלם חטאו, וכולם צריך שיתוקנו. והנה הצדיקים המתדבקים בהקדוש ברוך הוא בסוד מחשבתם מתקנים סוד המחשבה העליונה שבה פגם אדם הראשון, כדפירש בתיקונים (דף צט ע"ב) דאדם חב במחשבה וחוה במעשה עיין שם, ועוד עיין בדף קי"ג, ועל ידי תיקון המחשבה שהוא י' מתתקן בהכרח י' תתאה שבברית.

והטעם לזה הוא, כי בהיות האדם מחשבתו בענייני העולם בזנות ולבו אחר ענייני החומר, הרי י' שבברית נפגמת, כי מיד תהיה קשתו ננערת, כדכתיב (ויקרא יט, ד) אל תפנו אל האלילים ונטמתם בם, כדפי' בפרשת קדושים (דף פד ע"א) שהמסתכל באשה ומהרהר בה ביום מטמאים אותו בלילה, וטומאתו על ידי אות ברית שהיא י' הכוללת בה כל איברי הגוף.

וזה היה עון פגם האדם, שהשליט על כל גופו יצר הרע, ועקר עצמו מרוחניות הקדושה העליונה הפשוטה מיצר הרע, ונתלבש בחומר העולם וכוחותיו ובזנות וכיוצא משאר קליפות, שקליפת הזנות היא הכוללת הכל. ולכך אמרו רבותינו ז"ל שהקדוש ברוך הוא מתקנא בזנות יותר מכל שאר עבירות, והטעם הוא זה מפני שעוקר עצמו ואיבריו ונפשו מכל הקדושה ומתלבש כלו ביצר הרע, מה שאין כן לשאר העבירות, חוץ מענין האכילה שהיא עבירה כוללת גם כן המטמאה את הנפש, מפני שנעשית הטומאה ההיא חלק אבר בגופו, והזנות משתוה לה, שנאמר בה גם כן שם אכילה, שנאמר (משלי ל, כ) אכלה ומחתה פיה.

ובהיות האדם מתדבק בו בהקדוש ברוך הוא לעולם, ואינו חושב בענייני החומר ההוה ונפסד, ואינו מתאוה כי אם להתדבק בעיקר החיים המחיה לכל שהוא סוד האהבה שפי' בשער האהבה, ודאי אז אין קשתו ננערת, ולא יבא לידי טומאה בשום פנים, ואז זווגו יהיה קדוש ולא יהיה נמשך בצד יצר הרע כלל, אלא יהיה עניינו כמו שהיה אדם הראשון קודם חטאו, שהיה לבד לקיום מצוה, שבמצוה מתדמה לקונו, שפירש רשב"י ע"ה במאמר שהעתקנו מפרשת קדושים שכמו שהוא יתברך קדוש כך צונו שנהיה קדושים, כמ"ש בסוף המאמר, זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא אלא ביה ממש, דכתיב (ויקרא יט, ב) כי קדוש אני ה' וגו', ירצה שכשם שמציאות הזווג דהיינו "אנ"י ה'" נקרא קדוש, שהוא מופשט מיצר הרע, כן צריך שנדמה אליו, מפני שעיקר הקדושה נוגע לנשמותינו הרוחניות הנאצלות ממנו יתברך.

ואם ח"ו יחשוב במעשה הזה לתענוג ההבל, נמצא מלביש נשמתו הרוחנית ביצר הרע הפך מהכוונה האלהית, ולזה הזהירנו דוד המלך ע"ה (תהלים לב, ט) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו', ופי' שם בפרשת קדושים (דף פ ע"א) בריש פי' פסוק זה על ענין הזווג, זה לשונו זכאין אינון צדיקיא דמשתדלי באורייתא וידעי אורחוי דקודשא בריך הוא, ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא, ואשתכחו קדישין בכלא, ובגין כך משלפי רוחא דקודשא מלעילא, ובנייהו כלהו זכאי קשוט ויקרון בני מלכא בנין קדישין, ווי להון לרשיעיא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין, בגיני כך ירתי בנייהו נפשא חציפא מסטרא מסאבא, וכמא דכתיב (ויקרא יא, מג) ונטמתם בם, אתא לאסתאבא מסאבין ליה. אל תהיו כסוס כפרד, דאינון מארי זנותא על כולא. אין הבין, דלא ישתדלון בני נשא באורחא דא, דאי הכי, כתיב הכא אין הבין, וכתיב התם (ישעיה נו, יא) והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, והמה רועים לא ידעו הבין, כלומר הא מזדמנין אינון דאיקרון עזי נפש, מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. והמה רועים, מאי רועים, אלין אינון מדברי ומנהיגי לבר נש לגיהנם. לא ידעו שבעה, כמה דאת אמר (משלי ל, טו) לעלוקה שתי בנות הב הב, בגיני כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו, דהא תיירי דגיהנם נינהו, וכל דא מאן גרים להו, בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמא דאצטריך, ועל דא כתיב (ויקרא יט, כ) קדושים תהיו כי קדוש אני, אמר קודשא בריך הוא מכל שאר עמין לא הוה רעותי לאתדבקא ביה אלא בישראל, דכתיב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה', אתון ולא שאר עמין עובדי ע"א, ועל דא כתיב הכא קדוש, בגין כך קדושים תהיו כי קדוש אני ה' קדושים, תהיו דייקא, עד כאן לשונו.

הרי בעונש מי שאינו מקדש עצמו, ועיקר הקדושה תלוי בהיות האדם עוסק בתורה והוא דבק בה כראוי לא יבא לחשוב בזנות, וזה שאמרו בריש המאמר זכאין אינון דמשתדלי באורייתא. ועוד מבואר שם לעיל מזה בעונש עמי הארץ שאינם עוסקים בתורה שמושכין לבניהם נשמה שאינה קדושה, כי התורה תדריך האדם ותלמדהו כיצד יתקדש.

ומה שאמרו בסוף המאמר קדושים תהיו דייקא, נראה לי שהכוונה לדקדק מלת תהיו שהכוונה לשון הוויה, לרמוז על הוית הנשמות שיהיו בקדושה, שאם לא כן יאמר והתקדשתם כמו שאמר לפנים בפ'.

ואם תאמר, אם יקדש האדם מחשבתו ויסלקה מלחשוב בגשמות לא יבא לידי קישוי לעולם, והיאך אפשר שיהיה זווג נשמה עתה בזמנינו והיותו בקדושה, דהא תרי דסתרן אהדדי. יש לומר כי דרך התקדש האדם למדנו רשב"י ע"ה בכמה מקומות, האחד ברעיא מהימנא (פ' צו ריש דף לד) זה לשונו וקרבן דאתוון אינון י' באיש ה' באשה ו' בבן חתן ה' בכלה, זכאה איהו מאן דמקרב אתוון דידו"ד ביה ובאתתיה בבריה ובברתיה בקדושה בברכה בנקיו בענוה ובבשת פנים ובכל מדות טבין דכתיבין על מארי מתניתין, ומתחממין באישין קדישין דאש ואשה, דאינון אש עולה ויורד, קדש דעצי המערכה, דאינון עצי הקדש איברין קדישין, ואש של גבוה נחית דאיהו קדש הקדשים, ובגין תרין אישין אלין אמר הנביא (ישעיה כד, יד) על כן באורים כבדו ה'. דאינון אשין דשכינתא רבה, כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא (דברים ד, כד), ואינון אש עילאה כסא רחמים אש תתאה כסא דין, והיינו בינה ומלכות, מלכות אש עולה, בינה אש יורד, ידו"ד עמודא דאמצעיתא אחיד בתרווייהו, בינה יהו"ה מלכות, תפארת כד אחיד לון שריא עליה חכמ"ה דביה כ"ח מ"ה, דאיהו יו"ד ק"א וא"ו ק"א, כח דיליה יו"ד וא"ו דל"ת ה"א אל"ף וא"ו אל"ף וא"ו ה"א אל"ף, וכלהו מ"ב אתוון משתכחין בבר נש ובאתתיה ובבנוי, ובגין דא לית בר נש שלים אלא בבן ובת, ומאן דלית ליה בן דאיהו ו' אסתלק י', ומאן דלית ליה בת לית ליה ה' דאיהי בת אסתליק ה' עילאה דאיהי אם מן בת זוגיה, דאתוון לא שריין דא בלא דא, ובגין דא באיש ובאשה בן ובת דאתעבידא כדקא יאות שריא עלייהו ידו"ד ואתקריאו בנים לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, עד כאן לשונו.

והנוגע לדרוש שלנו הוא ענין מ"ש ומתחממן באישין קדישין דאיש ואשה, כדפי' בפרקי רבי אליעזר שאיש ואשה שם י"ה נתון ביניהם, וכשאיש ואשה נוהגין כראוי שכינה ביניהם, ואם לאו חס ושלום שם י"ה מסתלק ונשארו אש ואש, ואש היא עד אבדון תאכל (איוב לא, יב). והנה האש שהוא באיש הוא נמתק יותר מדין האשה, כי האיש נתון הי' בין הא' ובין הש', אמנם אשה ה' בסופה, וסודו הוא אי"ש הוא אש יורד, אשה הוא אש עולה, ונודע כי כל ירידה הוא השפע היורד בירידה, כי כל היורד במהרה דרך ישר להשפיע, והנקבה הוא אור חוזר, ונקרא אשה שהוא אש עולה, והיינו עולה כדי לקבל, וצריך לכוון שאבריו מתחממין על ידי אש גבוה שהוא קדש הקדשים הנשפע מבינה שהיא קדש הקדשים, וכן מתחמם על ידי אש עולה מהשכינה, והוא מאש שבאשתו, וכמ"ש במאמר ידו"ד עמודא דאמצעיתא אחיד בתרוייהו, ואומר אחיד, נראה שמשמש אוחז משני האישים הנזכרים, דהיינו אומרו על כן באורים כבדו ה', כן הוא מתחמם באש קדש לשם מצוה, קדושת הזיווג. ועוד סוד אש הוא סוד שם אלדי"ם שעולה א"ש במילואו, והכס"א עולה אלהי"ם.

ופירש מורי ע"ה בענין מתחממין באישין קדישין, שהוא לשמור שלא יהיה התחממו מאש נכרית מנעמה, כדפי' בזוהר (פ' אחרי מות דף עז ע"א) זה לשונו וזמנין אשתכח דנפקת נעמה לעלמא לאתחממא מבני נשא, ואשתכח בר נש בקשרא דתיאובתא עמה, ואתער משנתיה ואחיד באנתתיה ושכיב עמה, ורעותא דיליה בההוא תיאובתא דהוה ליה בחלמיה, כדין ההוא בר נש דאוליד מסטרא דנעמה קא אתיא, דהא בתיאובתא דיליה אשתכח האי, כד נפקת לילית וחמאת ליה וידעת מלה והיא אתקטרת ביה וכו', אמר שם שהאדם ההוא ניזוק בכל חדש. זכאין אינון צדיקיא דמתקדשי בקדושה דמלכא, עלייהו כתיב (ישעיה סו, כג) והיה מדי חדש בחדשו, עד כאן לשונו.

וצריך לכוון שיצר הרע המתעורר לזווג הוא מצד הגבורה שהוא אש קדש, כדפי' בזוהר (פ' בראשית ריש דף מט) בפסוק (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים את האדם, זה לשונו אבל וייצר ה' אלהים את האדם, דאתכליל ביצר טוב וביצר הרע, אמאי, אלא יצר הטוב ליה לגרמיה, יצר הרע לאתערא לגבי נוקבא, ומסטרא שמאלא איתער תדיר לגבי נוקבא. רזא דמלה, מכאן אוליפנא דצפון אתער תדיר לגבי נוקבא ויתקשר בהדה, ובגיני כך אקרי אשה. ותא חזי, יצר הטוב ויצר הרע בגין דאתייהבת נוקבא בינייהו ואתקשרא בהדייהו, ולא מתקשרא עד דיצר הרע יתער לגביה ומתקשרן דא בדא, וכיון דמתקשרן דא בדא כדין אתער יצר הטוב דאיהו חדוה ואייתי לה לגביה, ולעילא סטרא דצפון ממש דאיהו חדוה בלא זוהמא דיצר הרע אחיד בה בקדמיתא, דכתיב (שה"ש ב, ח) שמאלו תחת לראשי, ולבתר וימינו תחבקני, וכדין אתייהבת בינייהו לאתקנא, ועל דא וייצר ה' אלהים שם מלא, לגבי תרין סטרין אלין יצר טוב ויצר הרע, את האדם הא אוקימנא, אבל דכר מנוקבא לא מתפרשן כחדא למהוי אפין באפין, עד כאן לשונו. הרי מבואר שלמעלה הגבורה שהיא השמאל שמשם נמשך היצר הרע הוא המעורר הזווג, ופי' כוונתינו מה שפי' לעיל שאין באצילות יצר הרע חס ושלום, וזהו שאמר בלא זוהמא דיצר הרע, שבהמשך הדין למטה בחיצונים נעשה יצר הרע בזוהמא, דהיינו שיתאוה יצרו להתענג וכיוצא, אבל למעלה הוא שמחה לבד המתעורר מהשמאל, והוא האש הרוחני בסוד שם אלהים, כמ"ש שיצר הטוב ויצר הרע נבראו בשם מלא ידו"ד אלהים, דהיינו ידו"ד יצר הטוב להתנהג הזכר שהם החסדים, ויצר הרע אלהים שהם הגבורות להנהגת הנקבה שהיא אשה אש ה', והיינו את האדם, שהם ייחוד זכר ונקבה פנים בפנים, וייחוד החסד והדין, ידו"ד אלהים. הרי בחשוב האדם בבחינת היצר לעוררו לשם קדושה הרי היצר מתקדש והוא דומה לשרשו העליון.

ונראה לי שאם בא לאדם קישוי שלא חשב לשם מצוה, ינעוץ צפרניו בקרקע, וכן יהרהר ביום המיתה, עד שתתבטל תאותו, ואחר כך בעת הזווג יחזור ויעורר עצמו לשם קדושה על דרך האמור בחשבו בשמות הקדושים האמורים, ובדרך זה שומר הטיפה מיצר הרע, שפי' בתיקונים (תיקון יז דף כז) זה לשונו וכגוונא דא בזווגא דבר נש צריך לנקי טפה מחטא דאיהו יצר הרע למהוי זרעא נקיה בה', הדא הוא דכתיב (בראשית מז, כג) הא לכם זרע, עד כאן לשונו.

ומכל מקום מפני שאי אפשר לאדם שיהיה נקי מיצר הרע מצד היותו מלובש בחומר היצר אחר חטא אדם הראשון, ובהכרח יש לחומר תענוג עם היות שיכוון כל מה שירצה, מטעם זה יטמא האדם בהוצאת הטיפה, שהרי נתלבש בו יצר הרע על כל פנים.

ובענין קדושת הזווג וכוונתו, ביארו בתיקונים (דף כה ע"א) שהוא דומה ליחוד שאדם עושה בתפלת י"ח, ואמר שם, שכמו שכשאדם מתפלל תפלת י"ח הוא בחשאי, כן הזווג צריך שיהיה בחשאי, זה לשונו בזמנא דאינון ביחודא חדא, צריכין ישראל למיקם בצלותא בחשאי, ורזא דמלה הביאו לה בחשאי, ובגין דא בעמדם ישראל בעמידה לאתער לגבה ח"י ברכאן בחשאי, לארקא לה ברכאן, אתמר בחיוון (יחזקאל א, כד) בעמדם תרפינה כנפיהם, דלא צריך למשמע קלא. כגוונא דחנה דאתמר בה (שמ"א א, יג) וקולה לא ישמע. והכי צריכין ישראל לייחדא בבת זוגייהו בחשאי, בענוה ברתת ובזיע בכסוייא, כמה דאוקמוה קדמאין כמי שכפאו שד, דאיהו שד מן שדי, דבההוא זמנא אתעבר מתרעא, ודא רזא דמזוזה דאתמר בה (דברים ו, ט) וכתבתם על מזוזות ביתך, מזוזת כתיב הזמו"ת, ואם הוא אשתמע קליה מיד לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז), ולא עוד אלא דאיהו זעיר במהימנותא, ולא למגנא אוקמוה קדמאין כל המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, עד כאן לשונו לענין הזווג.

עוד שם בההוא זמנא דמיחדין ישקני מנשיקות פיהו, מאי נשיקות פיהו, תרין שפוון דליה ותרין דילה, אינון ארבע גדפין דחיוון דאתמר בהון (יחזקאל א, ו) וארבע כנפים לאחת להם, וכד אתכלאן תרין אנפין דיליה ותרין דילה, וד' דרועין דתרוייהו, אתמר בהו (יחזקאל שם) וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת מהם, ואינון ארבע אנפין ידו"ד, ארבע גדפין אדנ"י, בחיבורא חדא יאהדונק"י, עד כאן לשונו.

ומה שאמר ליחדא בבת זוגיה ברתת בזיע בכסויא, כן נראה גם כן בזוהר (פ' ואתחנן דף רסט ע"א) זה לשונו ובשכבך, לדברא גרמיה בדחילו דמאריה בקדושה בענוה, דלא אשתכח חציף לקבליה דמאריה, עד כאן לשונו. ובודאי שהמשמש בלי כיסוי הוא חציפותא, וכן אמרו בגמרא (נדה דף טז ע"ב ע' תוד"ה ומשתין) ג' הקדוש ברוך הוא שונאן ואחד מהם המשמש ערום. ומכל מקום לא אתא לאפוקי שישמש בלבושו, שהרי אמרו (כתובות דף מח ע"א) הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה.

ופירש הרשב"י בתיקונים (תקון נח דף צב ע"א) זה לשונו ובההוא זמנא דאתפשטת מאלין לבושין, אתיחדת עם בעלה בקירוב בשרא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, כג) עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד, דכך דרכה לאתייחדא דכר ונוקבא בקירוב בשר, ודא דיבוקא דיחודא דלעילא דלא יהא דבר חוצץ, ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין דבר נש מצלי ומיחד קודשא בריך הוא בשכינתיה דלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר, בלא פירוד וקצוץ בין קודשא בריך הוא ושכינתיה, ורזא דמלה (שם ב, כה) ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו, ערומים בקרוב בישרא בלא לבושא כלל, עד כאן לשונו.

ונחזור למאמר מפרשת קדושים שהעתקנו לעיל, ונבאר בו איזה דבר לפי הפשט, שבמאמר זה נתבאר כוונת הזווג מה יהיה. אמר בגיני כך בעי בר נש למחדי לאתתיה בההיא שעתא, א' מן הכוונות הטובות שכתב הראב"ד ע"ה בשער הקדושה, כמו שהעתיק רבינו יעקב בעל הטורים בטור אורח חיים (סי' רמ), היא שיכוון למצות קיום עונה שהיא מצות עשה (שמות כא, י) ועונתה לא יגרע, וזה שאמר בעי בר למחדי לאיתתיה לזמנא לה ברעותא חדא עמיה, ופי' שתהיה רצונה דבוק עמו שלא יהיה ביניהם שום קטיגוריא ומחלוקת אלא אהבה אחוה שלום ורעות, וביותר בשבת, וכן פירש בתיקונים (דף נז ע"א) שצריך לומר לה מילין דפיוסא, וכן פירש בפרשת בראשית (זוהר פ' בראשית דף מט ע"ב) זה לשונו מכאן אוליפנא, מאן דמתחבר באנתתיה בעי למפגע לה ולבסמא לה במלין, ואי לא לא יבית עמה, בגין דיהא רעותא דילהון כחדא בדלא אניסו וכו', ופירש שם מלי דרחימותא, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה, עיין שם.

ויכוונו תרוייהו כחד לההיא מלה, פירוש שצריך לומר לה שתכוין דעתה אל הקדושה למשוך נשמה קדושה עם הזווג להוליד בנפשא ובגופא, להיותם דומות אל מציאות העליון, שכשם שעל ידי שזעיר ונוקביה מתדבקים בפנימיותם ובחיצוניותם כאחד, כן למטה צריך שידמו אל שרשם והיינו אומרו נפשא חד וגופא חד. ונראה מתוך הלשון שצריך לכוון, שכשם שגוף האדם נשלם מחסרונו דהיינו הצלע אשר לוקח מהאדם בהזדווגו, כן נשמתו גם כן חסרה מפני שגם כן הנשמות כאשר נאצלות מלמעלה הם נאצלות זכר ונקבה, כדפי' בזוהר (פ' לך לך דף צא ע"ב) בענין בת פלוני לפלוני, ולמטה הם נפרדות, ונמצא שבזווג הם משתלמין הנשמות זכר בנקבה, וכן במציאות גופם כדפי', והיינו נפשא חד וגופא חד, שכשם שיש אחדות בגוף כן בנפש. והקדמה זו מוכרחת ואמתית בלי שום פקפוק ואין כאן מקום להאריך.

כדין קודשא בריך הוא שארי באחד ואפיק רוחא דקודשא, הענין שכמו שבמציאות העליון יש לנו שאין האין סוף יתברך ויתעלה שורה אחדותו על הכסא פגום, אלא בהיותו כלו מתאחד כאחד אז הם מאירים מאור העליון, כן במציאות התחתון בהתאחדם בכוונה האמורה זוכים שיהיה להם נשמה קדושה, והיינו אומרו רוח דקודשא.

זכאין אינון דלא אוקים מלה דא אלא ביה ממש, דהיינו סוד האצילות העליון, והיינו אני ה', ולא בעולמות התחתונים. ואמר ועל דא קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, הם סוד נפש רוח נשמה ההוים מצד הזיווג העליון, ודי למבין.

וכן ראוי לכוון מה שפי' רשב"י ע"ה (זוהר פ' בראשית דף יב ע"ב) פקודא שתיתאה, לאתעסקא בפריה ורביה, וכל מאן דאתעסק בפריה ורביה גרים לההוא נהר למהוי נביע תדיר ולא יפסקון מימוי, וימא אישתלים בכל סטרין, ונשמתין חדתין מתחדשן ונפקין מההוא אילנא, וחיילין סגיאין אתרבאו לעילא בהדי אינון נשמתין, עד כאן לשונו לעניננו.

ומכלל קדושת הזווג שיהיה זיווגו פנים בפנים ולא פנים כנגד אחור, כדפירש בזוהר (פ' פקודי דף רנט ע"א) זה לשונו הכא הוא יחודא וקשורא כחדא, למהוי עילא ותתא חד בקישורא, דלא מתפרשן כל שייפן דא מן דא, ולאשתכחא כלא אנפין באנפין, ועל דא תנינן מאן דמשמש ערסיה מאחורא אכחיש תקונא דאסתכלותא אנפין באנפין לאנהרא כלא כחדא, ולאשתכחא אנפין באנפין בדבקותא כדקא יאות, כמד"א (בראשית ב, כד) ודבק באשתו, באשתו דייקא ולא אחרי אשתו, עד כאן לשונו.

וענין אחורי אשתו הוא הפיכת השלחן שאמרו במסכת נדרים (דף כ ע"א) חגרים מפני מה הויין מפני שהופכים את שולחנם, ופירש רש"י ע"ה שהופכים פנים כנגד עורף שבאין על נשותיהן שלא כדרכן, וכן כתב הרא"ש מפני שהופכים את שולחנם לשמש שלא כדרכה, ומדה כנגד מדה על שמטריח אותה על ארכובותיה לפיכך הבנים נכה רגלים, עד כאן לשונו. וכל מה שנמצא אחר כך בגמרא מהפיכת שולחן שהתירו בגמרא שאמר (שם דף כ ע"ב) ההיא דאתאי לקמיה דרב אמרה לו ערכתי לו שולחן והפכו, ואמר מאי שנא מבוניתא, כך הוא פירושו בודאי. וכתבתי זה לאפוקי מאותם המבטלים מהם המורא והבושת ומוציאים זרעם לבטלה, שהם משמשים בנקב הטמא מקום הוצאת הרעי, כי השימוש שם אי אפשר להוליד, והרי אמרו חגרים מפני מה הוויין מפני שהופכים את שולחנם. וכתב הרמב"ם ע"ה בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה שלא יוציא זרע לבטלה (ה"ט), ואם השימוש שם הרי הוא לבטלה, וכן נראה מדברי הראב"ד ע"ה בשער הקדושה, שאין הכוונה בענין הפיכת השלחן האמור אלא פנים כנגד אחור, ועניינו לענין הולדה כדפי'.

ומורי ע"ה מצאתי שכתב דרכים שיתקדש האדם, ובכללם ביאר מקצת בקדושת התשמיש, ונעתיק דבריו הנה, זה לשונו דרך ירכב האדם על החיצוני, וכמה בחינות יש בו, שצריך אליו ערמה להנצל ממנו, עיקר שהכל תלוי בו הוא יסוד כל דבר ודבר לא יהיה לו אחיזה כלל ועיקר, כענין אומרו (ירמיה כב, יג) הוי בונה ביתו בלא צדק, וצדק היא המלכות, והיינו מי שכל מעשיו לשם שמים, סוד היחוד, שם היינו מלכות, שמים תפארת, והיות האדם מקדים שם שמים בכל מעשיו מיד הקליפה מסתלקת משם, אמנם אם לא יהיו מעשיו לשם שמים מיד הרעה קופצת שם ומולכת על הדבר ההוא. ולכך צריך האדם להיות מעשיו לשם שמים, במחשבה שיישר מחשבתו בפועל ההוא לשם יחוד קונו כנודע, ובדיבור יזכיר בפיו לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ובמעשה שלא יהיה המעשה מקולקל, כי לא תועיל המחשבה והדיבור אחר שהכלי מכוער לא ישרה, ולזה בהיותו בונה בית יהיה מחשבתו לעבודת קונו, ובדיבורו לשם שמים - הקדוש ברוך הוא ושכינתיה, ובמעשהו, ואז צדק ילין בענין ההוא והרעה נבדלת משם.

וזה עיקר גדול בהולדה ביחוד איש ואשתו, שאין לך דבר שיקדם לילית הרשעה להמצא שם כי אם בפועל זה, מפני שהוא בנין גדול להוליד וולד של קימא בונה עולם, או להוליד לבהלה בניו לשם לילית, כדפי' בסבא (פ' משפטים דף צו ע"א-ע"ב) בעשוקים, או להוליד רשעים בני סמא"ל ולילית מחריבי עולם.