שער הקדושה · פרק טז · חלק ב
ולזה ענין זה קשה למאד, וצריך עניינים גדולים והכנות לברוח ממנה, וההכנה הראשונה היא טהרת האדם מעונותיו כל מה שאפשר בתשובה לפני קונו. ההכנה השנית לשמור עצמו מהחטא בהיותה נדה, שאז היא משותפת לאשתו, ואם יחטא אחריה נדבק בו אחר כך בוולדה. ההכנה הג' בטהרת האשה כדין וכשורה כנודע, וקציצת צפרניה שהם עשרים שגדלו בנדתה, שהם גורמים רעה לעולם, וכן קצת משערה, וכן נתבאר בפרשת אחרי מות בסופה (דף עט ע"א) וכן בזוהר (פ' פינחס שלהי דף רמח) תגנזם בחצרה בחור ידוע, ובבואה תשרפם, מפני שאותו החלק הוא לחיצוני חלק טומאתו, וצריך ביעור, ואין ביעור אלא שריפה. ההכנה הד' יחודו עמה בקדושה ובכוונת הלב ובהצנע, ובזוהר בפרשת ויקרא (דף יט ע"א) מפרש לחש אחד שיאמר בעת זווגו כדי להרחיק הרשעה הזאת ממנו, וכבר פירש בר"מ סימן דרך קדוש שיקדש עצמו בשעת התשמיש, ועיקר הכל שלא לאור הנר ובכיסוי, וכן שירחץ ידיו אחר חצות קודם הזווג כדי להעביר רוח הטומאה.
ועל דרך זה יתרחק האדם מכל הדברים הגורמים פגם לנפש, כי בכולם יש לה מבוא, ויתרחק מכל הדברים המטונפים ומכל המקומות שהמזיקים מצויים שם, כי כלם יגרמו לו רעה, וכן מבתי ע"א כגון בית תפלתם בתי ערכאות שלהם מקום כנסיותם, להתרחק מהזונה מד' אמותיה, ושלא להסתכל במחשבתו בזנותם וכיוצא, כי אלו הדברים גורמים רעה לאדם ומיד אשת זנונים רודפת אחריו להזנותו לאיסור במותר לו, וכיוצא מהדברים הרעים, בזולת כמה דברים אחרים כגון מכל מיני כשופים וקסמים והסתכל בם, כי האדם למקרה עמהם מפני שהם המזומנים לאדם כרגע, וזו שמחתם לדבק בו. ועל הכל יזהר מהיותו בעל מריבה וקטטה בתוך ביתו, שזהו ההכנה העיקרית אשר לה, כי מיד היא נמצאת שם. וכאשר ידע שהוא נגד החתן העליון והיא נגד הכלה העליונה, ובעשותו קטטה מבריח שלום מבין שניהם ומיד הרשעה נאחזת שם, אין ספק שיראה האדם שהוא פגם גדול. והמריבה בבית היולדת גורם סכנה לוולד ומיד היא נמצאת שם. והמריבה במקום השמחה כגון חתן וכלה חס ושלום גורם רעה גדולה ונאחזת באותו הבית, כענין (ירמיה כב, יג) הוי בונה ביתו בלא צדק.
וכן יזהר מהדברים הנמאסים שהיא אוחזת בהם, ומלאכלן במקומות המטונפים, כי לא לחנם פי' (מכות דף טז ע"ב) אל תשקצו את נפשותיכם (ויקרא יא, מג) זה השותה בקרנא דאומנא, כי כל אלו הדברים גורמים שיקוץ הנפש ברשעה הזאת שמשכנה בטינופים. וכן יזהר שלא יהיה מלוכלך בידיו ומטונף בבגדיו, וכבר הזהירו רבותינו ז"ל בזה לתלמידי חכמים ופי' הטעם (שבת דף קיד ע"א) כל משנאי אהבו מות (משלי ח, לו), ודאי מות שהיא הוא בלי ספק. ולא יאכל במזדמן באקראי אם לא בכוונה בישיבה לכבוד קונו, שגם היא מזדמנת. ולא יברך בידים מסואבות ומזוהמות, וכל כיוצא, וכבר האריכו בזה חכמינו ז"ל, כל אלו מצות לא תעשה.
ויש מצות עשה, כגון ליזהר בהבדלה אחר שבירך, להתפלל עד הבדלם ממנו, שאז הם מתגברות, וצריך להאריך בפסוקי שמירה כפי כחו. וכן בצאתו מפתח ביתו, ומה גם בלילה, ושמירת קונו בפתח והוא יוצא ונבדל ממנה, והחיצוני לשמאלו, יתפלל שם לקונו על היות שמירתו עמו בדרכו, וזהו (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך, דהיינו מדת צדק.
וכן במעשיו, כגון ברחיצת ידיו להגביר הימין על השמאל כדפי' בזוהר (פ' מקץ דף קצח ע"ב), וכן בכל פעם לא יגביר רגל שמאל על ימין ולא יד שמאל על יד ימין, אלא להפך יד ימין על שמאל רגל ימין על שמאל לעולם, ובכוונה להכניע החיצוני.
וכן בסעודותיו ובשמחותיו בחגיו ובמועדיו ובסוכתו לא יכנס ולא יתערב עמו, ויזמן עניים שהם משכן לקדושה כנודע. וצדקתו יקדים לכל דבריו, שבאותה פרוטה מזדמנת הקדושה מיד. ולא יוציא מפיו דבר נגד השטן, ולא יזכירהו, ולא יזרוק בכעס שהוא תקרובת לו, וכיוצא. ולא יקלל עצמו, ולא יאמר יהיה לשטן או בשעה רעה וכיוצא, כי הדבור גורם רע גדול. ולא יפחיד לקטן ויאמר חתול קחהו, גמל קחהו, כלב קחהו, נשכהו, וכיוצא, שהוא נקרא כלב וחתול וכל שמות הרעים להרע, עד כאן לשונו.
נשאר עלינו לבאר הזמנים לקדושת הזווג להמשיך נשמות קדושות, הזמן המיוחד הוא בחצות לילה או אחר חצות, והיינו לשאר העם, ולתלמידי חכמים בליל שבת בחצות או אחר חצות, וכבר העתקנו לשון הזוהר לעיל בפרק ז.
ובענין מה שכתב מורי ע"ה שההכנה הראשונה לזווג הוא הטהר האדם מעוונותיו, כן ביאר הרשב"י ע"ה (זוהר פ' בראשית דף נד ע"א) והעתקנו לשונו לעיל בפרק ה, שכמו מה שאדם נמשך כך מושך נשמה לבנו, ואם נמשך אחר הקדושה מושך נשמה קדושה, ואם ח"ו נמשך אחר הטומאה כן מושך מסטרא אחרא נשמה טמאה.
ולכן מלבד התשובה שצריך לעשות בשעת ההולדה, צריך להקדים התשובה כדי שתזדמן לו אשה כשרה ויצא זרעו נקי בלי פסולת, וכמו שביאר הרשב"י ע"ה (זוהר פ' ויחי דף רכט ע"א) בפסוק המלאך הגואל אותי מכל רע (בראשית מח, טז), זה לשונו רבי חייא פתח ואמר (משלי יט, יד) בית והון נחלת אבות, וכי נחלת אבות אינהו, והא קודשא בריך הוא יהיב כלא לבר נש וכיון דאחסין ביתא לבר נש וממונא זימנין דיחסין כלא לבריה ויהא אחסנא דאבות, אבל ומה' אשה משכלת, בגין דאתתא כד אחסין לה בר נש מעם קודשא בריך הוא אחסין לה, דהא לא יחסין לה קודשא בריך הוא לבר נש אלא כד מכריזין עליה ברקיעא, דקודשא בריך הוא מזווג זווגין עד לא ייתון לעלמא, וכד זכו בני נשא לפום עובדיהון הכי יהבין להון אתתא, וכלא אתגליין קמיה דקודשא בריך הוא, ולפום עובדין דזכאן הכי מזווג זווגין, ולזמנין דקא סליקו בטיקלין, ואיסטי ההוא בר נש אורחיה, סליק זיווגיה לאחרא עד דיכשר עובדוי, וכד יכשר עובדוי או יתמטי זמניה, איתדחי גבר מקמי גבר, ואתי האי ונטיל מדיליה, ודא קשי קמי קודשא בריך הוא מכלא לדחייא בר נש מקמי גברא אחרא, ובגין כך הקדוש ברוך הוא איהו יהיב אתתא לבר נש, ומניה אתיין זווגין, ועל דא (משלי יט, יד) ומה' אשה משכלת, בגין כך קודשא בריך הוא יהיב כלא לבר נש.
ואי תימא אשה משכלת ולא אחרא, תא חזי אף על גב דקודשא בריך הוא אזמין טבאן לבר נש למיהב ליה, והוא אסטי אורחוי מעם קודשא בריך הוא לגבי סטר אוחרא, מההוא סטר אוחרא דאתדבק ביה ייתי ליה מאן דייתי כל קטרוגין וכל בישין, ולא אתיין ליה מעם קודשא בריך הוא, אלא מההוא סטר בישא דאתדבק ביה באינון עובדין דעבד, ועל דא אתתא דלאו איהי משכלת קרא על דא שלמה המלך ע"ה (קהלת ז, כו) ומוצא אני מר ממות את האשה, בגין דבחובוי דבר נש הוא משך עליה, באינון עובדין דעבד, וכד קודשא בריך הוא אתרעי ביה בבר נש בגין עובדוי דכשרן, איהו אזמין ליה אינתו דאיהי משכלת ופריק ליה בפורקן מגו סטרא אחרא, ועל דא אמר יעקב (בראשית מח, טז) המלאך הגואל אותי מכל רע, דלא אזדמנת לי אתתא דאיהי מגו סטרא אחרא, ולא ארע פסול בזרעי, דכלהו צדיקי ושלימו בשלימו, בגין דאתפרק מכל רע, ויעקב לא אתדבק בההוא סטרא אחרא כלל, ועל דא המלאך הגואל אותי מכל רע, עד כאן לשונו.
הרי שלא יזכה אדם אל בת זוגו מסטרא דקדושה עד שייטב מעשיו, כענין יעקב שבשביל שלא נתדבק בסטרא דרע זכה אל בת זוגו ויצא זרעו נקי בלי פסולת, שהאשה כמו הארץ, ואם אין אדם זורע בארץ ראויה לא יוציא צמחים טובים, ואם תהיה הארץ ראויה לזרוע יוציא צמחים כראוי. ולכן צריך תשובה ותפלה, כמו שנאמר (תהלים לב, ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, ואמרו ז"ל (ברכות דף ח ע"א) לעת מצוא זו אשה, הרי שמלבד היותו חסיד צריך תפלה. והטעם, כי כשאין פוגע בבת זוגו צריך לחזור בגלגול עד יפגע בה, ונמצא כל טרחו בהבל, וכן מבואר בזוהר פרשת משפטים.
ובתיקונים (דף ל ע"א) אמר חובא דא דערב בר נש טיפה בוכרא בנשכ"ז, דא גרים דנטיל אחר בת זוגיה, ואיהו מדה לקבל מדה, ובגין דא (שמות כג, יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו. דההוא בר דאיהו ערבוביא, דנפיק כלאים מאתתא דלאו מניה, איהו כנגדו, ובגין דא, זכה נעשה עזר, בת זוגיה דאיהי עזר ליה באורייתא בפקודא בדחילו ברחימא, עזר לו בעלמא דין ובעלמא דאתי. ואם לאו אחרא דלאו איהי מניה איהי כנגדו, לאובדא ליה מתרין עלמין, וכל דא גרים ליה בגין דלא נטיר טפה קדמאה לבת זוגיה. ועם כל דא אם חזר בתיובתא אתמר (ישעיה ו, י) ושב ורפא לו, ויהיב ליה בת זוגיה, דאתמר בה (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך, ואיהי דיוקנא דאורייתא דאיהי אסוותא ואיהי חיים, הדא הוא דכתיב (שם ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ואתתא איהי בדיוקנא, הדא הוא דכתיב (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת, עד כאן לשונו.
ועוד בתיקון טו (דף ל ע"ב), זה לשונו ורזא דמלה, כל מאן דמזלזל בנהמא, בפירורין דנהמא דאינון טפין בכזית, עניות קא רדיף אבתריה, אלא צריך לנטרא טפין דיליה דלא יזרוק לון באתר דלא אצטריך, ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין אוקירו לנשייכו בגין דתתעתרו, ואוקירו להו לנטרא טפה קדמאה דלא יעביד בה פסולת, עד כאן לשונו.
נשאר עלינו לבאר הזמנים המיוחדים לקדושת הזווג להמשיך נשמות קדושות, הזמן המיוחד הוא בחצות הלילה לשאר העם, או אחר חצות, ולתלמידי חכמים בליל שבת בחצות או אחר חצות, וכבר העתקנו לשון הזוהר לעיל בפרק ז.
ועוד אמרו במדרש (הנעלם פרשת וירא דף קיב ע"א) זה לשונו רבי יוסף כד הוה נחית לבבל חמא אינון רווקיא דהוו עיילי ביני נשייא שפיראן ולא חטאן, אמר לון לא מסתפי אלין מיצר הרע, אמרו לאו מקונדיטון קדישא קא אתינא, מקדושתא דקדושתא אתגזרנא, דאמר רב יהודה אמר רב צריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש ונפקי מניה בני קדישין בני מעלי דלא מסתפו מיצר הרע, שנאמר (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים. רבי אבא אמר מאי דכתיב (יחזקאל כ, כ) ואת שבתותי קדשו, אלא אין עונתן של תלמידי חכמים אלא משבת לשבת, ומזהר להו, דהואיל ותשמיש המטה דמצוה הוא קדשו, כלומר קדשו עצמכם בשבתותי בההוא תשמיש דמצוה, עד כאן לשונו.
והחמירו בזוהר (פ' תזריע דף מט ע"ב) מי שאינו נוהג הקדושה הזו, ואמר שהמזדווג באשתו קודם חצות מושך נפש מסטרא אחרא, ועליו נאמר (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, וכן ואץ ברגלים חוטא, ואמר מאן דאיהו אץ ודחי שעתא בלא רעותא קדישא, חוטא ודאי בכלא. ואמר שעל זה נאמר (תהלים לב, ט) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין, ואמר במא אתפרשן בני נשא מסוס ופרד, בקדושה דגרמייהו, לאשתכחא שלימין ורשימין מכלא, ואמר שעל זה צוותה תורה והתקדשתם והייתם קדושים, אי אינון מתרחקן אן הוא קדושה דילהון. ולזה צריך לגעור ביצרו, ואם יבואו הרהורים יבטלם בדברי תורה שהיא התבלין ליצר הרע, ויזכור לו יום המיתה. ומכל מקום צריך להיות ערום ביראה, שאם יראה שיתגבר עליו יצרו ויבא להוציא שכבת זרע לבטלה, מוטב שיעבור על עשה, ולא על לאו שהוא נקרא רע וחייב מיתה ושאר העונשים שיתבארו במקומן.
עוד ביאר רשב"י עליו השלום (פ' בראשית דף מט ע"ב) הזמנים הראויים לזווג, זה לשונו פתח רבי שמעון ואמר, וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי (בראשית יג, ג), וילך למסעיו, למסעו מבעי ליה, מאי למסעיו, אלא תרין מטלנין אינון, חד דידיה וחד דשכינתא, דהא כל בר נש בעי לאשתכחא דכר ונוקבא, בגין לאתתקפא מהימנותא, וכדין שכינתא לא אתפרשא מניה לעלמין.
ואי תימא מאן דנפיק לאורחא דלא אשתכח דכר ונוקבא שכינתא אתפרשא מניה, תא חזי האי מאן דנפיק לאורחא וסדר צלותא קמי קודשא בריך הוא בגין לאמשכא עליה שכינתא דמריה, עד דלא יפוק בזמנא דאשתכח דכר ונוקבא, כיון דסדר צלותיה ושבחיה ושכינתיה שריא עליה יפוק, דהא שכינתא אזדווגת בהדיה בגין דישתכח דכר ונוקבא, דכר ונוקבא במתא דכר ונוקבא בחקלא, הדא הוא דכתיב (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.
תא חזי, כל זמנא דבר נש אתעכב באורחא בעי לנטרא עובדוי, בגין דזווגא עילאה לא אתפרשא מניה וישתכח פגם בלא דכר ונוקבא, במתא אצטריך כד נוקביה עמיה, וכל שכן הכא דזווגא עילאה אתקשרת ביה, ולא עוד אלא דהא זווגא נטיר ליה באורחיה ולא מתפרשא מניה עד דיתוב לביתיה. בשעתא דעאל לביתיה בעי לחדתא לביתיה, בגין דביתיה גרמה ליה ההוא זווגא עלאה, כיון דאתא לגבה בעי לחדתא לה בגין תרין גוונין, חד בגין חדוותא דההיא זווגא דחדותא דמצוה היא, חדוותא דשכינתא איהו, ולא עוד אלא דאסגי שלום לתתא, הדא הוא דכתיב (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא, וכי לא אפקיד לאתתיה חטא איהו, הכי הוא ודאי, בגין דגרע יקר זווגא עלאה דאזדווגת ביה, דביתהו גרמא ליה. וחד, דאי מתעברא אתתיה זווגא עילאה אריקת ביה נשמתא קדישא, דהאי ברית אקרי ברית דקודשא בריך הוא. ועל דא בעי לכוונא בחדוותא דא כמא דבעי בחדווא דשבת דאינהו חכימין, ועל דא וידעת כי שלום אהלך, דהא שכינתא אתיא עמך ושרייא בביתך, ועל דא ופקדת נוך ולא תחטא, מאי ולא תחטא, לשמשא קמי קודשא בריך הוא חדוותא דמצוה.
כגוונא דא, תלמידי חכמים דמיתפרשן מנשייהו כל אינון יומין דשבתא בגין לאתעסקא באורייתא, זווגא עילאה אזדווג בהו לא מתפרשא מנייהו, בגין דמשתכחי דכר ונוקבא, כיון דעאל שבת בעיין תלמידי חכמים לחדתא לביתייהו בגין יקר זווגא עלאה, ולכוונא לבייהו ברעותא דמאריהון, כמא דאתמר.
כגוונא דא, האי מאן דאיתתיה ביומי מסאבו דילה, ונטיר לה כדקא יאות, כל אינון יומין זווגא עילאה אזדווג בהדיה וישתכח דכר ונוקבא, בגין דאתדכיאת אתתיה בעי לחדתא לה חדוותא דמצוה חדוה עילאה. וכלהו טעמא דקא אמרן בחד דרגא סלקין, סתמא דמלה כל אינון בני מהימנותא בעיין לכוונא לבא ורעותא בהאי.
ועוד בענין החבור של אדם לאשתו, מה שחבר הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל (אגרת הקדושה) דע כי בהיות אומת ישראל מיוחדת להקדוש ברוך הוא, והבדילה בתורתו הקדושה מכל האומות עובדי עבודת אלילים, כאשר הוא יתברך [נבדל] מכל מה שזולתו, כאומרו יתברך (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי וגומר, ואמר במקום אחר יי' אחד, לגזירה שוה, וזה שאנו אומרים (מנחה דשבת) אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד. ואחר כך אמר יצרתי לי, כלומר הבדלתי לי להיות מיוחד לכבודי, כאומרו (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי.
וכבר ידעת כי העבדים הנהגתם כפי מה שהם רואים בהנהגת אדוניהם, והוא יתברך שהוא אדוננו ואנחנו עבדיו הנה הוא קדוש שאין קדוש כמותו, וצוה לנו להיותנו קדושים כאשר הוא קדוש, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו, מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש, מה הוא חנון אף אתה היה חנון. ואם כן נמצאו כל ישראל הנהגותיהם מיוסדות על יחוד השם הגדול יתברך, לפיכך מתדמין אליו בכל מעשיהן, והוא יתברך אמר (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים, ומאחר שכל מעשינו כדמיון מעשה השם יתברך, נמצא שכל זמן שאנו עושין הטוב והישר שאנו מקדשין שמו הגדול, כאמרו (דברים ד, ח) ומי גוי גדול אשר לו חקים וגומר, לפי שאנו מתדמים לבוראנו יתברך, וכל זמן שלא נתנהג כשורה וכל מעשינו מקולקלים אנו מחללין בהם שם שמים, אחר שאנו מתדמין לו, והנה מעשינו מכוערים. ועל זה אמרו במסכת יומא (דף פו ע"א) בזמן שאדם קורא ושונה ומשאו ומתנו באמונה, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה וגומר, אבל בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו באמונה, מה בני אדם אומרים עליו, ראיתם פלוני כמה מקולקלין דרכיו ומעשיו, ועליו הכתוב אומר (ירמיה לו, כ) עם יי' אלה ומארצו יצאו, ונמצא שם שמים מתחלל. והטעם על כל זה שאמרנו כי מאחר שאנו מתדמין לו במעשינו, הנה קדושת השם וחלולו תלויין במעשינו.
ואחר שהודענוך כל זה, דע כי בהיות החומר של אדם וטבעו סבת היותו רע או טוב מצד תכונת המזג כפי הטפה שנתהוה ממנה, ונמצא חיבורו סבת קדושת השם או חלולו כפי הבנים שיוליד, צוה אותנו על זה והזהירנו ואמר כי נצטרך לקדש עצמנו בשעת תשמיש כאשר באה הקבלה בפסוק (ויקרא טו, לא) והזרתם את בני ישראל. ומפני שזו היא סבה להוליד אדם בנים צדיקים מקדשים שם שמים.
ואחר שהדבר כן תצטרך לדעת מה שאמרנו כי צריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, וקדושה זו נחלקת לחמשה חלקים, הדרך הראשון במהות החבור, הדרך השני בזמן החבור, הדרך השלישי במזון הראוי לחבור, הדרך הרביעי בכוונת החבור, הדרך החמישי באיכות החבור. והנני נכנס לבאר הדברים בענין שיספיק לפי הכוונה כל אחד המיוחד לו.
דע כי חבור זה הוא ענין קדוש ונקי כשיהיה הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראוי ובכוונה הנכונה, ואל יחשוב אדם כי בחבור הראוי יש גנאי וכיעור חס ושלום, שהחבור הראוי נקרא ידיעה, ולא לחנם נקרא כך (שמ"א א, יט) וידע אלקנה את חנה אשתו וגומר, וזהו סוד טפת הזרע כשהיא נמשכת ממקום הדעה והבינה והוא המוח. ודע שאילו לא היה בדבר קדושה גדולה לא היו קוראין אל החבור ידיעה. והשם יתברך ברא את הכל כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה גנאי או כיעור, שאם יאמר שהחבור הוא דבר של גנאי הנה כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השם יתברך בראם במאמרו, דכתיב (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך, ואמרו ז"ל במסכת חולין (דף נו ע"ב) שברא הקדוש ברוך הוא כונניות באדם. ובמדרש קהלת (ב, טו) אמרו, אשר כבר עשוהו (קהלת ב, יב) מלמד שהוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר והושיבוהו על כנו, ואם כלי המשגל כלי גנאי היאך ברא השם יתברך דבר שיש בו משום חסרון או גנות, חלילה, אלא פעולותיו של הקדוש ברוך הוא תמימות, שנאמר (דברים לב, ד) הצור תמים פעלו, והשם יתברך טהור עינים מראות ברע (חבקוק א, יג), אין לפניו ענין קלקול או גנאי, והוא ברא איש ואשה, וברא כל אבר ואבר שבהם והכינם על מתכונתם, ולא ברא בהם דבר גנאי.
והעדות הברורה מה שאמר במעשה בראשית (בראשית ב, כה) ויהיו שניהם ערומים וגומר, כל זה קודם שחטאו לפי שהיו עסוקין במושכלות וכל כונתם לשמים, ולא היו בעיניהם אלא כעינים ושאר אברי הגוף, אמנם כשנטו אחר ההנאות הגופניות ולא נתכוונו לשם שמים אמר (שם ג, ז) וידעו כי ערומים הם. ופירושו כי כאשר הידים בעת שכותבין ספר תורה בטהרה הם מכובדות ומשובחות, וכשגונבות או עושות דבר מגונה הם מגונות, כך הם כלי המשגל לאדם ולאשתו קודם שחטאו, וכמו שיש בכל אבר ואבר מהאיברים מהלל ושבח בעשות הטוב, וגנאי בעשות הרע, כך היה לאדם הראשון בכלי המשגל.
נמצא כי הקדוש ברוך הוא כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכעור כלו מצד פעולת האדם, על זה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז, כט) לבד ראה זה מצאתי אשר עשה וגו', כלומר אין בכל אברי האדם מצד הבריאה דבר קלקול או כיעור כי הכל בחכמה עליונית דבר מתוקן וטוב ונאה, אבל האדם בהיותו סכל מביא כיעור בדברים שאין בהם כיעור מתחלה, והבן זה מאד.
והנה סוד הידיעה שאני רומז לך, הוא סוד היות האדם כלול בסוד חכמה ותבונה ודעת, כי האדם הוא סוד הדעת, וזהו סוד איש ואשה בסוד דרכי הקבלה הפנימית, ואם כן ענין החבור הוא ענין עלוי גדול כפי הראוי, ואמרו ז"ל, בשעה שאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה שרויה ביניהם, סוד איש ואשה נתחממו שכינה מסתלקת מביניהם ישאר אש ואש, כדגרסינן בסוטה (דף יז ע"א) היה דורש רבי עקיבא איש ואשה זכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתם, פירוש כשהאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה ביניהם, תמצא בשם האיש יו"ד ושם האשה ה', הרי זה שמו של הקדוש ברוך הוא מצוי ביניהם, אבל אם לא נתכוונו לחבור קדושה אלא למלאת תאותם ומתוך התאוה והחמוד נתחממו באש, יו"ד של שם האיש וה' של שם האשה שהוא י"ה מסתלק מביניהם ונשאר אש ואש. ואל זה הסוד נתכוונו ז"ל באמרם (נדה דף לא ע"א) שלשה שותפין יש בו באדם ואלו הן, איש ואשה וקודשא בריך הוא. ואם היה הדבר גנאי היאך היו כוללים את השם יתברך בדבר שהוא כך.
והנה השם יתברך אמר לאברהם בענין מולד יצחק, וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן (בראשית יז, יז), ובענין רבקה, ויעתר יצחק ליי' וגו' (שם כה, כב), ובענין רחל ולאה, ויפתח את רחמה (שם כט לא, ל כב), ובענין אלקנה וגו', והנה בכלל הברכות לא תהיה משכלה ועקרה (שמות כג, כו). ועוד גרסינן בחגיגה שלש מפתחות לא נמסרו ביד שליח ואחד מהן ההריון, שנאמר ויפתח את רחמה וגו', ואלו היה בדבר גנאי מה לו להקדוש ברוך הוא לעשותו בלי שליח.
ובבראשית רבה (פה, ח), ויט אליה אל הדרך (בראשית לח, טז), בקש יהודה לעבור, רמז הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על התאוה. בא להודיע כי כוונת השם יתברך וחפצו היתה בחבור זה, ולפיכך נולדו שניהם תאומים שניהם צדיקים שניהם טהורים כדוגמת שמש וירח, פרץ וזרח, והבן, כי כצורת סדרי עולם נולדו ואין בחבור שלהם גנאי, כאשר אין גנאי בתיקון סדרי עולם כללם ופרטם.
ובענין רות נאמר (רות ד, יג) ויתן יי' לה הריון וגו', ואלו היה בדבר גנות הרי כבר נאמר (חבקוק א, יג) טהור עינים מראות ברע. אלא כשיהיה החבור לשם שמים אין דבר קדוש ונקי למעלה הימנו, ולפיכך נאמר בחבור הצדיקים (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. אבל ברשע הפריץ, אותה הטפה כלה טמאה, אין לשם חלק בה, ועליה נאמר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם. אבל בחבור האדם אל אשתו כראוי פירשו ז"ל שהוא כדמיון שמים וארץ, שנאמר (זכריה יב, א) נאם יי' נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו, ואומר (עמוס טו, ו) ואגודתו על ארץ יסדה, והם אגודה אחת לברוא אדם. וזהו נעשה אדם בצלמנו (בראשית א, כו), כלומר גם אני שותף בבריאת האדם, והשותפות הזו כי מן האב והאם נמשכין כל סדרי הגוף, והשם יתברך זורק בו נשמה, כאמרו (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ואומר (קהלת יב, ז) וישוב העפר אל הארץ כשהיה וגו'.
ואחר שהודענוך על סוד הדרך האחד מן החבור, נודיעך הדרך השני, והוא הפך הראשון, כי בזמן שאין אדם מתכוין לשם שמים, הנה אותו הזרע הנמשך הוא טפה סרוחה אין לשם חלק בה, ונקרא משחית דרכו על הארץ, והנה גופו כלו לבהלה, וכאילו נוטע אשרה ומפטם עגלים לע"א בהיותו זרע מקולקל וטפה שנזרקה בסלון ממאיר, ועליו נאמר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם, והנה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה ואמר (ויקרא כ, כו) והייתם לי קדושים וגו'.
הנה השם יתברך אמר בתורה (שמות כא, י) שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ועונה האמורה בתורה מפורשת בגמרא (כתובות סא ע"ב), כי העונות משתנות כפי סדר כל בני אדם. ועכשיו נניח לדבר בעונת שאר בני אדם ונדבר בעונת תלמידי חכמים הראויה שהיא מלילי שבת ללילי שבת, ועל זה נאמר (תהלים א, ג) אשר פריו יתן בעתו וגו' זו היא עונת תלמידי חכמים (ע' כתובות סב ע"ב).
ודע זרע האדם הוא חיי גופו ומאור זהרו, כי הוא הדם המובחר והזך אשר בגוף, שאילו לא היה כן לא היתה צורת אדם בו אז, הנה הזרע הוא מחלקי הגוף ויש לו חלק מכל אבר ואבר, כי בידוע שלא יולד אזן מעין ולא עין מאזן, רק כל אבר נמשך מטבע אבר דומה לו, כמו שלא יצמח מזרע החטה פולין ועדשים, ולא מזרע אדם חמור או שור או שה, וכל אבר ואבר וכל צורה וצורה יש לו טבע מיוחד וכח ידוע שממנו נולד, ואין לחוש לסומא שמוליד פקח, כי כח האבר מצוי בטבע הכללי שבגוף.
ואם כן הזרע הוא חלק מכל אבר ואבר מאיברי הגוף, אין ראוי לאדם להיות מצוי אצל אשתו כתרנגול, כי אז היה כחו תשש ומאור עיניו מתמעט, וכל חלקי אבריו הולכים ודלים, אבל בהיות החבור בעונה הידועה שהיא מליל שבת לליל שבת, שהוא סוד החזרת הגלגלים פנים ואחור בשבעת ימי השבוע, אז יוכל להשפיע כח בזולתו והוא לא יחסר דבר שיהיה נחלש עליו חולשא נראית, לפי שכבר קבל כח שיוכל להשפיע ממנו, ולפיכך אמר (תהלים א, ג) אשר פריו יתן בעתו, והיינו מליל שבת לליל שבת, וסמיך ליה ועלהו לא יבול, כלומר והיה החבור לשם שמים ויבא לידי גמר מעשה.
וטעם היותו מליל שבת לליל שבת, לפי שהשבת הוא יסוד עולם והוא דוגמת עולם הנפשות מטעם שבת ליי', וכוונו תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת להוליד צורה הראויה לעבודת הבורא יתברך בעלת נשמה שכלית עליונה טהורה, כאמרו (שמות לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש. והנה זאת הכוונה בעונת תלמידי חכמים, והבן מאד, כי לא שמו עונתן בימי הגופניות דהיינו ששת ימי המעשה כי אם ביום שכלו שבת ועולם הנפשות.
ואחר אשר עוררנוך על זה, נחזור למה שהיתה כוונתנו לסדרו, כי זמן החבור נחלק לג' חלקים, החלק האחד עונה בימים, השני זמן עונה מצד המזון, הג' זמן עונה מצד השעות. אמנם החלק האחד כבר בארנוהו בפרק זה, והחלק השני מן הג' חלקים שהוא זמן העונה מצד המזון תצטרך לדעת בע"ה.
דע כי המזון שאדם נזון בו צריך שלשה מיני שנויים, ולמדרגה הד' נהפך לזרע או לדם לבן מפרנס את הגוף, ואילו ישמש מטתו האדם סמוך לאכילה, הנה באותו זמן טבע הגוף רותח, והדם מעורב ואינו זך וצלול, והנה אותה הטפה הנמשכת מעליו עכורה ומלוכלכת סרוחה ומטונפת, אינה נקיה ולא טהורה, ונמצא הולד מאותה טפה מיסוד עכור ומטונף, ועליה נאמר (איוב טו, לה) הרה עמל וילד און, ואומר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם, לפי שמטבע מזג הטפה שאינה זכה מחייב להיות הנוצר ממנה משוקץ ומטונף.