שער הקדושה · פרק יד · חלק ב
ותו גרסינן בסנהדרין אמר רבי אחא מצינו שכל המלמד סניגוריא על ישראל הקדוש ברוך הוא מרוממו בעולם, דכתיב (ישעיה ל, יח) ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם, ממי אתה למד מאחימעץ בן צדוק, שנאמר (שמ"ב יח, יט) ואחימעץ בן צדוק אמר ארוצה ואבשרה, ויאמר השלום לנער לאבשלום, ויאמר אחימעץ ראיתי את ההמון, ויאמר המלך סב והתיצב כה ויסב ויעמד (שם יח, כט-ל). אמר רבי אבא בר כהנא אם היה דוכוס אתעביד איפרכוס ואי הוה איפרכוס איסטרליטוס, והנה הכושי בא ויאמר הכושי יתבשר אדוני וגו' ויאמר המלך לכושי השלום לנער לאבשלום, ויאמר הכושי יהיו כנער אויבי אדוני המלך וגו' וירגז המלך ויעל על עליית השער וירגז (שם יח לא-לב, יט א), מהו וירגז המלך, אמר רבי יצחק בר חנינא רמז ללוכידין שלו ודקרו אותו, והלא דברים קל וחומר, ומה אחימעץ שלא דבר על בנו של מלך לא טובה ולא רעה זכה לכל הכבוד הזה, מי שהוא מלמד סניגוריא על בניו של מקום על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו.
וכן בויקרא רבה (פרשה י, א) קח את אהרן על פסוק (תהלים מה, ח) אהבת צדק ותשנא רשע, פירש פסוק זה על אברהם שבקש זכות על הסדומיים כמבואר שם, אמר ליה הקדוש ברוך הוא אהבת לצדק בריותיי ולא לחייבן, על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך, מהו מחבריך, אמר ליה חייך שי' דורות שמנח עד אצלך עם אחד מהם לא דברתי, ועמך אני מדבר, שנאמר (בראשית טו, א) אחר הדברים האלה.
עוד פירש שם פסוק זה על ישעיה, שאמר הקדוש ברוך הוא ישעיה בני טרחנין הם סרבנין הם, אם אתה מקבל עליך להתבזות וללקות מבני אתה הולך בשליחותי, ואם לאו אין אתה הולך בשליחותי, אמר לו על מנת כן, גוי נתתי למכים ולחיי למורטים (ישעיה נ, ו) ואיני כדאי לילך בשליחות אצל בניך, אמר הקדוש ברוך הוא ישעיה אהבת צדק אהבת לצדק את בני, ותשנא רשע - ששנאת מלחייבן, על כן משחך אלהים אלהיך, מהו מחבריך, אמר ליה חייך כל הנביאים קבלו נביאות נביא מן נביא, ויאצל מן הרוח אשר עליו וגו' (במדבר יא, כה), ויאמרו נחה רוח אליהו על אלישע (מל"ב ב, טו), אבל אתה מפי הקדוש ברוך הוא (ישעיה סא, א) רוח ה' אלהים עלי יען משח וגו'. חייך שכל הנביאים נבואות פשוטות ואתה נחמות כפולות, עורי עורי (ישעיה נא, ט), התעוררי התעוררי (שם נא, יז), שוש אשיש (שם סא, י), אנכי אנכי הוא מנחמכם (שם נא, יא), נחמו נחמו (שם מ, א), עד כאן לשונו.
עוד צריך ליזהר שלא לשוח שיחה בטילה בבית הכנסת, וכן כתב רבינו יעקב (אורח חיים סימן קנא) בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון שחוק והתול ושיחה בטלה. ובזוהר (פ' תרומה דף קלא ע"ב) מאן דאשתעי בבי כנישתא ווי ליה דאחזי פירודא ווי ליה דגרע מהימנותא, ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל, דאחזי דהא לית אלהא ולא אשתכח תמן, ולית ליה חולקא ביה ולא דחיל מניה ואנהיג קלנא בתקונא עילאה דלעילא, עד כאן לשונו.
ואף על פי שלכאורה מתוך הלשון נראה שאין כל חומרות אלו אמורים אלא בשעת תפלה, כמו שאמר בסמוך דהא בשעתא דישראל מסדרי בבי כנישתא סדורא דשירין ותושבחן וסדורא דצלותא, כדין מתכנשי תלת משריין דמלאכי עילאי. מכל מקום כיון שבית הכנסת מקום קדוש הוא מושב לשכינה, שבכל עת אסרו רבותינו ז"ל לחשוב בהם חשבונות אם לא יהיו חשבונות מצוה (טור שם, ע' מגילה דף כח ע"ב), בודאי שאין לשוח שיחת חולין או שיחה בטלה האסורה אפילו מחוץ לבית הכנסת, כדכתיב (דברים ו, ז) ודברת בם, ולא בדברים בטלים, מכאן השח שיחת חולין או שיחה בטלה עובר בעשה (ע' יומא דף יט ע"ב).
הכלל העולה, כי בכל מקום שיש בו קדושה צריך לנהוג בו מורא, כדכתיב (בראשית כח, יז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, ובפיקודין של רשב"י עליו השלום (זוהר פ' בשלח דף נט ע"ב) אמר דהא בי כנישתא דלתתא קיימא לקבל בי כנישתא דלעילא, וכאשר ידמה האדם בדעתו ענין זה יירא ויפחד ויתפלל בכוונה, שהרי הבית הכנסת העליון נקרא אש נוגה ואין נשמות הצדיקים נכנסים לתוכו אלא להתפלל לא לשוח דברים בטלים, וכנגדו הבית הכנסת נקראת אש נוגה, כדפי' ברעיא מהימנא (פ' כי תצא דף רפב ע"א) ועל דא קראן לבי כנישתא אש נוגה.
וכתב בספר הרוקח (הלכות תשובה) המדבר בבית הכנסת וחבריו משבחים ומשוררים, קורא אני עליו (ירמיה יב, יד) על כל שכיני הרעים, כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע יד, י), ולא נמנה עם חבריו ומואס לשבח לקונו הוא משיג גבול הבורא, ואהי להם למקדש מעט (יחזקאל יא, טז), אלו בתי כנסיות אין נוהגין בהם קלות ראש כדאמרינן בפרק ג' דמגילה (דף כח ע"ב - כט ע"א), אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב, א) והמדבר עושה כאלו הופך אליו עורפו, יאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה (ישעיה נ, ב) נטיתי ידי ואין מקשיב (משלי א, כד), למה יקצוף ה' על קולך ויקרא עליך מי בקש זאת מידך רמוס חצרי (ע' ישעיה א, יב). אך השתחוה לו ושב לפניו במורא בכפיפות ראש, בענוה, בשכיות הלב התחנן לפניו ותשורר לפניו בשמחה ובוא לפניו ברננה, אז יהיה קרוב אליך ונמצא לך, ותיחד שם שמים בכוון הלב, והתפלל בכוון הלב, וכשתאמר ברוך אתה שאם תחשב בדברים בטלים כאלו התלוצצת בו שלא נתת יראתו על פניך, אך חשוב כי הוא נצב לקראתך, שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), ותתן יראתו על פניך ואהבתו בך, ותכוין בכל לבך, ותהי צנוע לפניו, והתודה חטאיך ותדרשהו והוא נמצא לך ותברכהו, עד כאן לשונו.
ואם אי אפשר לכל, לפחות לבעלי תורה יראי חטא ישימו על לבם ענין זה, ולא יתחילו לדבר זה עם זה בבית הכנסת בעסקיהם אפילו שלא בשעת התפלה, כדי שינהגו במורא בבית הכנסת, ואם ידברו עמהם מי שלא נהג בהם, ישיבו להם בקוצר.
וכן היה מנהג מורי ע"ה שלא לדבר בתוך הסוכה בימי חג הסוכות אלא בדברי תורה, כי מצות סוכה קדושתה גדולה, והעד שעצי הסוכה חלק עליהם קדושה ואסורים כל ז' כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה דף ט ע"א).
וכן מצינו שפירש רשב"י עליו השלום (זוהר פ' אמור סוף דף קג) שהאבות באים לסוכה, ואמר כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פיתחא דסוכה מלגאו, ואמר נזמן לאושפיזין, מסדר פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסוכות תשבו, תיבו אושפיזין עילאין תיבו תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו, ארים ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל, דכתיב (בראשית לב, ט) כי חלק ה' עמו, והוה יתיב, עד כאן לשונו. ולעיל מזה עמוד הקודם קרא לסוכה צלא דמהימנותא, ואמר כל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עילאה וכו'.
הרי שאדם בתוך הסוכה מוקף מאויר קדושה, וכמה קדושות יש בה כמבואר, ולכן ראוי להתרחק משיחה והיתול, אלא יקיים וגילו ברעדה, כי מקום רמז הסוכה היא שמחה ורעדה דמינה דינין מתערין (זוהר פ' אחרי מות דף סה ע"א), וימי הסוכות הם דין, והעד כי בליל הושענא הוא חותם הדין, וימים אלו צריכין שיהיו בתשובה ורעדה, שימים אלו נתנו כדי להאריך על האדם שישוב בתשובה, ואין פתקות הגזרות נמסרים ביד השלוחים עד ליל שמיני חג עצרת, כדפי' בזוהר (פ' ויחי דף רכ ע"א) זה לשונו תא חזי כד אתער דינא בעלמא דקודשא בריך הוא יתיב על כרסי דדינא, בעי בר נש לאתערא בדינא תשובה דיתוב מחיובא, דהא ההוא יומא פתקין כתיבו ומשתכחי כלהו באחמתא הא כתיבין, איזה בר נש דייתוב קמי מאריה קרעין פתקין דעליה, לבתר קודשא בריך הוא זמין קמיה דבר נש, יומא דכפורי יומא דתשובה, אי תב מחטאוי תב, ואי לא פקיד מלכא למחתם פתקין, ווי דהא תשובה בעיא לאסתלקא מניה, אי זכי בתשובה שלימתא כדקא יאות תליין ביה עד ההוא יומא בתראה דעצרת דהוא תמינאה, ואי עביד תשובה שלימתא קמי מאריה אתקרעו, ואי לא זכי אינון פתקון נפקין מבי מלכא ואתמסרין בידוי ודינא מתעביד, ופתקין לא מהדרן תו לבי מלכא, כדין צולמין אתעברו, עד כאן לשונו לעניננו.
עוד צריך ליזהר שלא לשוח בשבת שיחת חולין, וכן פי' במדרש תנחומא (ריש פרשת בראשית) על פסוק (ישעיה נח, יג) וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, ואמר זה לשונו ודבר דבר, כי הא דאמיה דרשב"י כד הות משתעיא בשבתא א"ל יומא שבתא הוא ושתקא, אמר רבי יוחנן מדוחק התירו שאילת שלום בשבת, עד כאן לשונו. וכן העתיקו התוספות (ד"ה שלא יהא) מדרש זה בפרק אלו קשרים (שבת דף קיג ע"ב).
ועוד אמרו במדרש (ע' פסיקתא רבתי פכ"ג) מה הוא שבת מדיבור אף אתה שבות מדבור, שהרי בדבר ה' שמים נעשו וגו' (תהלים לג, ו), והמלאכה שלו היה הדיבור, ומה שנאמר בו (בראשית ב, ב) וישבות ביום השביעי, הוא שביתה מדבור, גם כן האדם כיוצא בו.
ובזוהר (פ' ויקהל דף רה ע"ב) אמר זה לשונו כד עאלו ישראל לבי כנישתא, אסור לאשתדלא אפילו בצורך בי כנשתא אלא במלי תושבחן וצלותא ואורייתא וכדקא חזי לון, ומאן דאשתדל במלין אוחרנין ובמלין דעלמא דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא, לית ליה חולקא בעמא דישראל. תרין מלאכין ממנן על דא ביומא דשבתא, ואינון שוו ידיהון על רישיה ואמרו ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקודשא בריך הוא, ועל דא בעי לאשתדלא בצלותא ובשירין ותושבחין דמאריהון ולאשתדלא באורייתא, האי יומא איהו יומא דנשמתין דאתעטרא ההוא צרורא דנשמתין בתושבחן דמאריהון, בגין כך משבחי בתושבחן דנשמתא והיינו נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלהינו ורוח כל בשר, ולית תושבחתא אלא בסטרא דנשמתא ורוחא, והאי יומא קיימא ברוחא ונשמתא איהו לאו דגופא, עד כאן לשונו.
והנה מטעם זה נבין למה אסרו רבותינו ז"ל (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג) לשאול צרכיו בשבת, שאין מתפללין בשבת אלא שבע ברכות, מפני שהיום יום נשמתא ולא יומא דגופא, ולכן אין שואלין צרכי הגוף. ומכאן ידין המעיין להחמיר על עצמו בשיחת חולין, שאם שאילת גופו אסור שיחת חולין על אחת כמה וכמה.
עוד צריך ליזהר שלא לדבר בעוד ששליח צבור חוזר תפלת שמונה עשרה, ואפילו בדברי תורה, אלא יכוון לענות אמן על כל ברכה וברכה, ויהיו אזניו למה ששליח צבור מוציא מפיו, ויתן עיניו למטה ולבו למעלה כמו בתפלתו בלחש ממש (יבמות דף קה ע"ב), והטעם שפי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכט ע"א) שהם ב' יחודים, ובחזרת העמידה הוא יחוד משובח מהקודם, שעונה אמן על כל ברכה, דאמן עולה כמנין ב' שמות יאקדונק"י, מה שאין יחוד זה כשאדם מתפלל בלחש, שהרי הוא מזכיר ה' בכנויו אדנ"י, ואף על פי שיהיה כוונתו בידו"ד מכל מקום אין ב' שמות משולבות כאחת, אבל באמן הוא רמז לב' שמות המתיחדים כאחד, נמצא שהוא יחוד יותר משובח.
וזה לשון הרשב"י ע"ה שם בקצרה וגדול העונה אמן יותר מן המברך, דלגבי אדנ"י ידו"ד בצלותא, ופניהם וכנפיהם, לקבל שם ידו"ד באנפין לקבל שם אדנ"י בגדפין, כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (שמות לז, ח), אבל כד חזר שליח צבור צלותא ועונה אמן איהו במחברת השנית, אמן מתחברין תרין שמהן במחברת השנית, בקדמיתא מקבילות הלולאות אחת אל אחת בקרשים דאינון קשרי אצבען, אבל באמן והיה המשכן אחד, דביה חוברות אשה אל אחותה (שמות כו, ג), עד כאן לשונו.
הרי בפירוש כי חזרת שליח צבור התפלה הוא יחוד משובח מהקודם כשהתפלל בלחש, שהרי הכרובים כרוב אחד מקצה מזה וכו', ואם האדם מדבר בחזרת השליח צבור הרי הוא מפריד היחוד, כי אין שם דיבור אחר אלא אמן המורה היחוד.
וכן מוכח מכאן שכשיש חזרת י"ח ברכות על ידי שליח צבור אין לשנות ולומר תפלה אחד מקצתה בקול רם לומר הקדושה, ומקצתה בלחש, כי תפלה כזו אין לה מקום לא בלחש ולא בקול רם, ולא נמצא כזה לא בגמרא ולא בזוהר.
וכן מוכח גם כן בפרשת וילך (זוהר פ' וילך דף רפה ע"ב) שצריך להיות באזן קשבת לענות אמן על כל ברכה, שאמר על פסוק (ישעיה כו, ב) שומר אמונים, כלומר נטיר ההוא ברכה דאמר ההוא מברך ומחכה ליה לאתבא אמן כמה דאצטריך, נשמתיה סלקא ומכרזי קמיה פתחו שערים וגו'. ואמר לקמיה תאנא כל מאן דשמע מההוא דמברך ולא אתכוין באמן עליה נאמר (שמ"א ב, ל) ובוזי יקלו, כמה דאת אמר (מלאכי א, ו) לכם הכהנים בוזי שמי, ובשעתא דאצטריך מאי עונשיה, כמא דלא פתח ברכאן לעילא כך לא פתחין ליה, ולא עוד אלא כד נפיק מהאי עלמא מכרזי קמיה ואמרי טרוקו גלי קמיה דפלניא ולא ליעול ולא תקבלון ליה, ווי ליה ווי לנשמתיה, עד כאן לשונו. ועוד האריכו שם בעונשו.
והחכם עיניו בראשו ויעריך, אם עסק התורה בשעת התפלה גדול אם עניית אמן, ובלי ספק כי אינם סוג אחד לעת התפלה, כי דבר בעתו מה טוב. ונראה לי שעל זה כוון ר"י ואמר אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו (ברכות דף יז ע"א), שיהיה עמלו בתורה נחת רוח ליוצרו, לאפוקי אם עוסק בתורה בשעה שאין חפץ להקדוש ברוך הוא בתורתו בבחינות האמורות, אז ודאי אין נחת רוח להקדוש ברוך הוא בתורתו, מוטב לו שלא יעסוק בתורה.
וכמו שצריך ליזהר בכל חזרת שליח צבור שלא לדבר, כן צריך ליזהר בלילי שבת כשליח צבור חוזר ויכלו, שכתוב בספר חסידים, חסיד אחד שראה לחסיד אחר כמותו שמת ופניו מוריקות, אמר ליה למה פניך מוריקות, אמר לו מפני שהייתי מדבר בויכלו בשעה שהצבור אומרין אותו, ובברכת מגן אבות בדברו, וביתגדל, עד כאן, כן העתיק לשון זה ר"י (טור אורח חיים סימן רסח).
עוד צריך ליזהר שלא לדבר בשעת קריאת ספר תורה, והחמירו בזוהר, עיין שם (פ' פינחס דף רכט ע"א), זה לשונו בפרשת ויקהל (דף רו ע"א) כד סליק ספר תורה לתמן, כדין בעאן כל עמא לסדרא גרמייהו באימתא בדחילו ברתת ובזיע כלא לתתא, ולכוונא לבייהו כמא דהשתא קיימין על טורא דסיני לקבלא אורייתא, ויהון צייתין וירכינו אודנייהו, ולית רשו לעמא ולא לאחרא למפתח פומיה באורייתא כל שכן במלה אוחרא, אלא כלהו באימתא כמאן דלית ליה פומא, והא אוקמוה דכתיב (נחמיה ח, ה) וכפתחו עמדו כל העם וגו', ואזני כל העם אל ספר התורה (שם ח, ג), עד כאן לשונו.
עוד צריך ליזהר כאשר יעסוק בתורה או בתפלה שיוציא מלות התורה והתפלה כתיקונן, ואל יאמר במרוצה והבלעה, ואמרו בזוהר (פ' פינחס דף רכז ע"א) כי כמו שהגוף נהנה מהלחם אחר שנטחן החטא והוברר הסלת מהסובין ומכל הקליפות, כן צריך לטחון דברי תורה בשניו עד שתהנה הנשמה מהם, זה לשונו קליפה תליתאה דקיקא, לקבל סובין דחטה, דהכי הוא מתדבק בחטה ולא יכיל לאפרשא מתמן עד דטחנין בריחים, דאינון לקבל טוחנות דפומא, דבר נש דצריך למיטחן בהון מלין דאורייתא עד דיהון כקמח סלת נקיה, ובנפה דאיהי שפה אתבריר פסולת דאינון סובין דאורייתא, עד דישתכח הלכה סולת נקיה, בההוא זימנא נטיל לה לבא ומוחא וכל איברין דגופא דאתפשט בהון נשמתא, כגוונא דגופא אתפרנס במלין דעלמא, דזה לעומת זה עשה האלהים, נהמא דגופא ונהמא דאורייתא, הדא הוא דכתיב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, עד כאן לשונו.
עוד שם (זוהר פ' פנחס דף רלו ע"א) מהכא מאן דאפיק מלי דאורייתא צריך למטחן לון בשניים ולאפקא מלין שלימין, ואינון מלין אתקריאו שלימין, ואוחרנין דאינון שטיין דאכלין מלין בהלעטה ולאו טוחנין אינון בטוחנות דילהון ובשניהון, מה כתיב בהו (במדבר יא, לג) הבשר עודנו בין שניהם וגו' ואף ה' חרה בעם, דאינון דגזעא דמאן דאמר הלעיטני נא (בראשית כה, ל), עד כאן לשונו. וכן הובא בלשון זה בפרשה עצמה (זוהר פ' פנחס דף רמו ע"א), עיין שם.
עוד צריך ליזהר בהיותו עוסק בתורה אל יפסיק בה בדברי שיחה, שזה כמערב חול בדבר קודש, ועונשו חמור, כדפי' בזוהר (פ' שלח לך דף קסב ע"א) שבת קול אומר בגן עדן בכל יום שלשה דברים עד שלא יפתח בצלאל ברזין דחכמן, ואחד מהם הוא מאן דפסק יתפסק, ופי' מאן דפסק מלין דאורייתא על מלין בטלין יתפסקון חייו מהאי עלמא, ודיניה קיימא בההוא עלמא, עד כאן לשונו.
והוא מה שאמרו בפרק אין דורשין (חגיגה דף ח ע"ב) אמר רבי לוי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים, שנאמר (איוב ל, ד) הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם, ופירש רש"י ע"ה במסכת ע"א פרק קמא (דף ג ע"ב) שפוסק על שיחה בטלה, מלוח - דברי לחלוחית, ועיקר. לישנא אחרינא, הנכתבה בלוחות. וגחלי רתמים פיר' בפרק הקודם בשם רש"י ע"ה על ענין (תהלים קכ, ד) חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים, עיין שם.
והטעם לזה, מפני שהתורה היא אש ובאש נתנה, שנאמר (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו, ודיבור דברים בטילים הם גחלי אש, כי הדיבור בא מאש הלב, וכאשר האדם עוסק בתורה קולו חוצב להבות אש בקדושה, אמנם בעוסקו בשיחה בטלה הוא אש נכרי, ולכך ברשתו אשר טמן תלכדו, באש פגם אש תאכלהו.
ובטעם מאן דפסיק וכו' שאמר, מפני שהתורה היא חייך ואורך ימיך, חייך בעולם הזה, ואורך ימים בעולם הבא (ע' תנחומא שמיני יא), ולכן מדה כנגד מדה יש לו עונש בעולם הזה ובעולם הבא.
וכאשר האדם בעוסקו בתורה ישים מורא הקדוש ברוך הוא לפניו, לא יבא לפסוק, כמו שאמרו ז"ל במדרש איכה על פסוק (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך נכח פני ה', זה לשונו כל תלמיד חכם שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה, כביכול הקדוש ברוך הוא יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, לכך נאמר נכח פני ה', ולהלן הוא אומר (מל"א כ, כט) ויחנו אלה נכח אלה, עד כאן לשונו.
ובזה נכלל הפרק הזה, וכללנו בחינות פרטי הדבור מה שצריך ליזהר בו כפי קוצר שכלינו, ומי שיוסיף עוד בגדרים כאלו תבא עליו ברכת טוב: