שער הקדושה · פרק טו · חלק א
אחר שבפרקים הקודמים אמרנו כי בענין הדיבור תלוי הפה, רצוננו לדבר ולסמוך לענין זה קדושת האכילה התלויה בפה, שהרי שלמה המלך ע"ה הזכיר שמירת הפה באומרו (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, ופירש בפרשת שמיני (זוהר דף מא ע"א-ע"ב) והעתקנו לשונו בפרק י"א, שפיו רצה לומר שמירת פיו מהמאכלים הטמאים. ובעזרת ה' נבאר חלקי קדושת האכילה במה שהותר, כפי הנמצא בדברי רשב"י עליו השלום, ובדברי רבותינו ז"ל, ודברי המפרשים.
כמו שהזכירה תורתינו הקדושה מלת קדושה בעריות (ויקרא כ, ז), וכן בציצית (במדבר טו, מ) ובשאר מקומות, כמו שביארנו בריש שער זה, כן הזכירה אותה בענין המאכלים, ולכן בסוף פרשת שמיני שהזכירה המאכלים המותרים והאסורים, אמרו שם (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם, ופירש בזוהר בענין זה, כי המאכלים הטמאים שהזהירה לנו התורה מהם שורה עליהם רוח חיצוני וטמא, ולכן האוכל מאותם הדברים מטמא נפשו ומראה על עצמו שאין לו בקדושה ולא באלהי ישראל, כי הדבר הטמא נעשה חלק אבר בעצם האדם והנפש מתלבשת שם, נמצא שהוא מטמא נפשו ומטמא הנפש המתלבשת בגוף, ובזה מדוקדק לשון הזוהר שאמר כל מאן דאכיל מאינון מאכלין דאסירי איתדבק בסטרא אחרא וגעיל נפשיה וגרמיה, ורוח מסאב שריא עלוי, ואומרו "נפשיה וגרמיה" הורה על מ"ש. ועוד האריכו לקמיה בעונש.
כן האוכל אכילתו לשם שמים כמו שיתבאר, ומהדברים שהתירה התורה, שעליהם שורה רוח צדק הקדושה והטהרה, הנפש נהנית מהאכילה ההיא מצד הקדושה שבה, והיינו (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, כי לפי פשוטו של מקרא קשה מאי לשובע נפשו, שהרי הנפש היא רוחנית וקדושה ואינה שביעה באכילה הגשמית הזו אלא באכילת התורה, וכן פי' בזוהר (פ' בשלח דף סב ע"ב) ששובע נפשו היא האכילה הרוחנית שהיא אכילת התורה, זה לשונו, אמר שם שאין לאדם לאכול עד שיתפלל על מזונו ואמרו ז"ל רבי יצחק אמר מהכא (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, בתר דשבע נפשיה מלצלי ולמקרי באורייתא, עד כאן לשונו. הרי שאמר שובע נפשו כפי האמת דהיינו השביעה הרוחנית המתיחסת לנפש, אמנם במה שביארנו שבאכילה עצמה יש בה צד קדושה מצד הקדושה ההיא הנפש שבעה.
ולכן ראוי להחמיר האדם על עצמו במאכל עצמו שלא יהיה בו צד איסור כלל, שהרי יחזקאל הנביא היה משבח עצמו שלא אכל מהבהמה שהורה בה חכם אפילו שהיא מותרת, כיון שנפל בה ספק איסור כמ"ש ז"ל בפרק אלו טריפות (חולין דף לז ע"ב) על פסוק (יחזקאל ד, יד) ולא בא בפי בשר פיגול, כל שכן אם יהיה במאכל עצמו צד איסור שראוי להתרחק ממנו. והרי יש כמה דברים שנפל מחלוקת בין הפוסקים האחרונים הלכה כדברי מי, וזה אוסר וזה מתיר, ובודאי שיחזקאל הנביא עליו השלום בדבר זה לא היה אוכל, שהרי אותו האוסר שויה לגביה חתיכה דאיסורא, והוא חמור יותר מהורה בה חכם. וכתב בחובת הלבבות (ש' התשובה פרק ה) שהחסידים היו פורשים משבעים שער משערי המותר מיראתם שער אחד משערי האיסור.
וכיוצא בזה צריך ליזהר בכמה דברים אחרים, שלא לקנות דברים שיש בהם חשש איסור אלא מיהודי הכשר המדקדק בו כראוי, שאם חשוד עליו אינו נאמן, כדתנן בסוף פרק ד דבכורות (מ"י) זה הכלל כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, ודבר זה יש בו בפרט בלחם ביין ובבשר ובחלב ובגבינה ובדבש ענבים, וכל דבר שיש בו משום בישולי נכרים, אלא שהותר בפי' הפוסקים.
ורבותינו ז"ל פירשו במדרש משלי, בפסוק (משלי כא, כג) צדיק אוכל לשובע נפשו, כמה פירושים, כלם באים לדרך אחד, זה לשונם דבר אחר צדיק אוכל לשובע נפשו, זה אליעזר עבד אברהם שאמר לאמנו רבקה (בראשית כד, יז) הגמיאיני נא מעט מים מכדך, גמיאה אחת. ובטן רשעים תחסר, זה עשו הרשע שאמר ליעקב אבינו (שם כה, ל) הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, פער פיו אותו רשע כגמל ואמר פתח פומי ותהא משלח ואזיל, פנה הקדרה כלה לתוכה כהדא דתנינן (שבת פכ"ד מ"ג) אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין.
דבר אחר צדיק אוכל לשובע נפשו, זו רות המואביה, דכתיב (רות ב, יד) ותאכל ותשבע ותותר, אמר רבי יצחק את שמעת מינה תרתין, או ברכה שרתה בידו של אותו צדיק, או ברכה שרתה במעיה של צדקת, ממה דכתיב ותאכל ותשבע ותותר נראין הדברים שהברכה שרתה במעיה של צדקת. ובטן רשעים תחסר אלו אומות עולם עובדי ע"א וכו'.
דבר אחר צדיק אוכל לשובע נפשו, זה חזקיה מלך יהודה, אמרו עליו על חזקיה מלך יהודה שהיה אוכל שתי אגודות של ירק, וליטרא אחת של בשר היו מעלין לפניו בכל יום, והיו ישראל מליזין עליו ואומרים זה מלך ורצין מלך, משוש ומלכות ראויה לרצין בן רמליהו הדא הוא דכתיב (ישעיה ח, ו) יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט, זה חזקיהו מלך יהודה שהיה מטהר את ישראל במקוה של ארבעים סאה כמנין לא"ט, אמר הקדוש ברוך הוא אתם מעלין אוכלין ושבעין, ולכן הנה ה' מעלה עליכם את מי הנהר. ובטן רשעים תחסר, זה מישע מלך מואב שהיה נוקד, ומהו נוקד רועה, שנאמר (מל"ב ג, ד) ומישע מלך מואב היה נוקד וגו'. ובילקוט (משלי סימן תתקן דף קלח ע"ב) הביאו באופן אחר צדיק אוכל לשובע נפשו זה חזקיה כאמור, ובטן רשעים תחסר זה פקח בן רמליהו, שהיה אוכל ג' מאות גוזלות בקינוח סעודה, עד כאן לשונו.
דבר אחר צדיק אוכל לשובע נפשו, אלו מלכי ישראל ובית דוד. ובטן רשעים תחסר, אלו מלכי מזרח, מאה צאן היה עולה לכל אחד ואחד. דבר אחר צדיק אוכל לשובע נפשו, זה הקדוש ברוך הוא, אמר להם לישראל בני מכל הקרבנות שאתם מקריבין לפני כלום אני נהנה מהם אלא ריח נחוחי, עד כאן לשונו.
הרי נראה מהמאמר הזה מעלת הצדיקים שהם מסתפקים במועט, והרשעים שאינם מספיקים במועט, והטעם מפני שבטנם חסרה, שלא יספיק כל העולם למלאת בטנם, ויראה בעיניהם שלעולם בטנם אינו מלא.
וכאשר יראה האדם שכל מה שהוא מרבה באכילה, מרבה בשר לרימה, שזהו אחריתו, ודאי שראוי להתרחק מאכילה המרובה אלא בשבתות וימים טובים בפרט, כי המתענג בששת ימי החול באכילה ובשתיה יותר מן הראוי לקיום נפשו וגופו הוא נענש, ועליהם נאמר (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. ופי' במסכת שבת (דף קנא ע"ב) על פסוק זה, אמר רב הונא אלו שמניחים דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים, ופי' בזוהר (פ' ויקהל דף קצט ע"ב) והעתקנו לשונו בשער היראה פרק יב, שלאחר שלשה ימים כריסו נבקעת וזורקין הפרש על פניו ואומרים לו טול מה שבחרת ועשית כל ימיך כחגים וכמועדים, עיין שם.
ועוד אמרו בזוהר (פ' תרומה דף קמא ע"א) זה לשונו גופיהון דצדיקיא דלא אתמשכו בהאי עלמא בתר הנאין דההיא קליפא תקיפא לא שלטא עלייהו רוח מסאבא כלל, דהא לא אשתתפו אבתריה כלום בהאי עלמא בתר ההיא קליפה תקיפא והנאין ועינוגין דיליה, ומתתקנין דיליה, הכי אסתאב בתר דנפקת נשמתא מניה. גופיהון דצדיקיא דלא מתענגי בהאי עלמא אלא מתענוגי דמצוה וסעודתי שבתין וחגין וזמנין, ההוא רוח מסאבא לא יכיל לשלטאה עלייהו, דהא לא אתענגו מדיליה כלום, הואיל ולא נטלו מדיליה לית ליה רשו עליהון כלל, זכאה איהו מאן דלא אתהני מדיליה כלום, עד כאן לשונו.
הרי מבואר כי כל המתענג מסעודות שאינם משבתות וימים טובים הוא מתענג מהקליפה, והקליפה שולטת עליו במיתתו, והקליפה הזאת היא קליפת האגוז הקשה שהיא הקליפה הב', ולכך קראה קליפה תקיפא, כמבואר לעיל מזה שהקליפה הראשונה מהאגוז היא רכה.
וטעם היות התענוגים בקליפה זו הקשה, מפני שכל מה שאדם אוכל יותר מקיום הנפש הוא תענוג, והוא מרבה בשר בגופו לרימה, והטעם כי כפי מה שנמשך אחר הרימה שהיא הקליפה, הקליפה תשלוט עליו, כי בשר הגוף באדם נמשך מעור הנחש, כדפי' בתיקונים (דף מב) זה לשונו דבההיא זמנא דנגעא ביה בת פרעה פרחה שכינתא מניה, ובגין דא כד בעא לקרבא לגבה בסנה אמרה ליה אל תקרב הלום, עד דיתפשט מההוא גופא דנגעת ביה בת פרעה, תמן אחזי ליה דגופא דבר נש בהאי עלמא איהו צרעת ממשכא דחיויא, לבתר דאתפשט מינה והדר לגינתא דעדן, אתלבש בגופא קדישא דיליה, והא איהו והנה שבה כבשרו, עד כאן לשונו לעניננו. ואין כניסה לחיצוני בעדם להחטיאו אלא מצד המאכל, שהרי סמא"ל וכתותיו רוחניים הם והאדם גשמי, ואין להם כניסה ויחס להקשר בו, וכאשר האדם נמשך אחר תאותו הרי נותן חלק לבשרו שנעשה מטפה סרוחה שהיא מהקליפה, ועל ידי כך מחטיאו, וכמו שאמר בתיקונים (דף נג ע"ב) דכל חובין אינון מאברין דטפה סרוחה, ואמרו שם שטפה סרוחה היא שפחה בישא, ולכן אמר בספרי (האזינו פיסקא יג) כמו שנעתיק לשונו לקמן, שאין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתיה.
ועוד אמרו ז"ל בברכות (דף כט ע"ב) אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא, לא תרתח ולא תחטא, לא תרוי ולא תחטא. פי' תלמידי רבינו יונה, לא תרוי ולא תחטא, כלומר ולא תשבע כדי שלא תבא לידי חטא, כי כשאדם שבע ונמשך אחר תענוגיו שוכח ענייני הבורא יתעלה. ורש"י ז"ל פירש, לא תרוי - לא תשתכר ביין, והדין עמו כי תרגום (בראשית ט, כא) וישת מן היין וישכר, ושתי מן חמרא ורוי, וכן שכור יין מרווי חמרא. אלא שיש לישב גם כן פירוש תלמידי רבינו יונה, שעל הסתם אין אדם משתכר אלא ברוב אכילה כשהוא שבע, ובזה צדקו ב' הפירושים.
ועוד אמר בבראשית רבה (לח, ז) בענין דור הפלגה זה לשונו אמר רב חלבו בכל מקום שאתה מוצא נחת רוח השטן מקטרג, אמר רבי לוי בכל מקום שאתה מוצא אכילה ושתיה השטן מקטרג, עד כאן לשונו.
ובמדרש הנעלם (זוהר פ' חיי שרה דף קכז ע"א) אמר בענין תחית המתים, בענין (בראשית כד, ד) ולקחת אשה לבני משם אמר רבי יצחק אותו הגוף שנצטער עמי באותו העולם ולא היה לו הנאה וכסוף בו מפני יראת קונו, אותו הגוף תקח ליצחק, עד כאן לשונו לעניננו. וממנו נראה בפירוש כי מי שהוא מצטער ומרחיק עצמו מן התענוגים הוא ירא את ה', כמ"ש מפני יראת קונו, והכוונה כי אינו רוצה ליהנות כדי שלא יבא לידי חטא, כי התענוג מביא לידי חטא כמו שביארנו ונבאר עוד בעזרת ה'. ראה גם ראה כמה צריך להתרחק מקליפת התענוגים ולהכניעה.
ובסוף המאמר אמר זכאה איהו מאן דלא איתהני מדיליה כלום, שינה בלשונו, כי למעלה אמר דלא אתענג מדיליה וכאן אמר דלא אתהני מדיליה. והכוונה היא להודיענו שיש לו מעלה נוספת למי שאין לו אפילו הנאה מועטת מהקליפה, כל שכן התענוג, וזה טבע לשון זכאה איהו, רוצה לומר מעלה נוספת יותר. ודרך זה דרך מורי ע"ה, בכל מקום שאומר בזוהר זכאה איהו שיהיה משובח מהקודם.
ופי' שאין לו הנאה, שהוא ההסתפקות בדבר מועט לקיום הנפש, והיינו מזון תלמיד חכם שפירש הרשב"י ע"ה (ב' בשלח דף סב ע"א) והעתקנו לשונו לעיל, זכאה חולקא דגופא דיכיל לאתזנא במזונא דנפשא. ונראה לי שהכונה היא שלא תשלוט עליו ההיא קליפה שהיא קליפת הרימה, לכן יש לו לאדם להתרחק מהקליפה הקשה הזו, שהיא העושה שירדוף האדם אחר האכילה ושתיה.
וכתב הרב יצחק אבוהב בעל מנורת המאור (ח"ב אות יז) זה לשונו שלפחיתות שמו נקרא הרשע הרודף אחר אכילה ושתיה אוי"ל, נוטריקון *אכול *ושתה *יאמר *לך (משלי כג, ז), כי חושב שלא נברא העולם הזה אלא לאכילה ושתיה, והרודפים אחר תאותם, היום משביעים עצמם מהיתר ומחר באיסור, וכשאינם יכולין להשיגו משלהם גוזלים משל אחרים, ועל זה צוותה התורה ענין בן סורר ומורה שיהרג אם ראה אביו אותו שאכל תרתימר של בשר וחצי לוג של יין האיטלקי, שכיון שהתחיל ברדיפת הנאות יבא לכלות נכסי אביו, ואם לא ימצא יבא ללסטם הבריות, ומוטב שימות זכאי ואל ימות חייב. כן אמרו בפרק סורר מורה (סנהדרין דף עב ע"א).
לכן צריך ליזהר מלרדוף אחר המותרות, כי האכילה המיותרת היא המביאה לאדם לידי חטא, ומיד יצרו מתגאה עליו, כמו שאמרו בספרי (האזינו פיסקא יג) זה לשונם (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט, לפי השבע הם מורדין. וכן את מוצא בדור המבול שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומתוך משקה ומתוך שלוה, מה נאמר בהם (בראשית יא, א) ויהי כל הארץ שפה אחת. וכן מצינו באנשי מגדל שלא מרדו לפני המקום וכו', וכן הוא אומר (יחזקאל טז, מח) חי אני נאם ה' אם עשתה סדום אחותיך היא ובנותיה כאשר עשית. את מוצא באנשי דור המדבר שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל, שנאמר (שמות לב, ו) וישב העם לאכול ושתו, מה נאמר בהם (שם לב, ח) סרו מהר מן הדרך. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה אמור להן לישראל כשאתם נכנסים לארץ אין אתם עתידין למרוד בי אלא מתוך אכילה ושתיה, שנאמר (דברים לא, כ) כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותם זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים. אמר להם משה לישראל כשאתם נכנסים לארץ אין אתם עתידין למרוד אלא מתוך אכילה ושתיה, שנאמר (שם ח, יב) פן תאכל ושבעת ובתים טובים וגו' ובקרך וצאנך ירביון, מה נאמר בהם (שם ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. וכן את מוצא בבניו ובנותיו של איוב שלא באת עליהם פורענות אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה, שנאמר (איוב א, יח) עוד זה מדבר וזה בא ויאמר בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין והנה רוח גדולה. וכן את מוצא בי' שבטים שלא גלו אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה, שנאמר (עמוס ו, ו) השוכבים על מטות שן השותים במזרקי יין לכן עתה יגלו בראש גולים, ועוד האריכו שם, עד כאן לשונו לעניננו.
ובתוספתא דסוטה פרק ג (סי' ג) הוכיחו כל אלו מפסוקי אנשי מגדל, שנאמר (בראשית יא, ב) ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם, ואין ישיבה אלא אכילה ושתיה, שנאמר וישב העם לאכול ושתו (שמות לב, ו), היא גרמה להם ויאמרו וגו', אנשי סדום לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך הטובה שהשפיע להם, שנאמר (איוב כח, ז) ארץ ממנה יצא לחם וגו' מקום ספיר אבניה וגו' נתיב לא ידעו עיט, אנשי סדום אמרו הואיל ומזון יוצא מארצנו כסף וזהב יוצא מארצנו ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו, אין אנו צריכין שיבואו בני אדם עלינו אלא לחסרנו, נעמוד ונשבית את הרגל מבינותינו, אמר להם הקדוש ברוך הוא כשהטיבותי לכם אתם מבקשים לשכח את הרגל מבינותיכם, אני אשכח הרגל מביניכם ואשכח אתכם מן העולם, מהו אומר (שם יב, ו) פרץ נחל מעם גר וגו' ישליו אוהלים לשודדים, וכן הוא אומר (יחזקאל טז, מח) חי אני נאם ה' אם עשתה סדום אחותך, הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם וגו', עד כאן לשונו.
וכמו שצריך ליזהר מריבוי אכילה כן צריך ליזהר מריבוי היין, כי המעט ממנו מועיל לתיקון האצטומכא, והוא מפקח, כמו שאמרו ז"ל (הוריות דף יג ע"ב) חמרא וריחני פקחין, אבל המשתכר ממנו מפסיד גופו, ומאביד שכלו, וגורם לו כל רעות שבעולם, כמו שמצינו בנח שגרם לו רעה וקלון והיתה לו סיבה לקלל זרעו, כדגרסינן בסנהדרין (דף ע ע"א) דרש עובר גלילאה, י"ג ווין נאמרו ביין (בראשית ט, כ) ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם, וישת מן היין, וישכר, ויתגל, וירא חם, ויגד לשני וגו', ויקח שם ויפת, וישימו על שכם שניהם, וילכו, ויכסו, וייקץ נח מיינו, וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, עד כאן לשונו. ונראה לי שהכוונה בי"ג ווין אלו מפני שכולם בו"י להורות אוי ווי, והם י"ג להורות שפגם באחדות, שאח"ד עולה י"ג. ועוד י"ג פעמים ו' עולה ע"ח, כמנין שלשה שמות ה' מלך ה' וגו'. ויש הכרח לזה ממה שאמר שם לקמיה אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח, לא היה לך ללמוד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין, כמו שאמרו במדרש אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, שאין לך שמביא יללה בעולם על אדם אלא יין, עד כאן לשונו. הרי שאמר שהיה בו חטא אדם הראשון, ואמרו ז"ל שאדם הראשון שמץ פסול נזרקה בו בחטא ההוא. ואמר שאין לך שמביא יללה, לדקדק על לשון וי.
ועוד אמרינן התם במסכת עירובין (דף סה ע"א) אמר רבי חנן לא נברא יין בעולם הזה אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים, שנאמר (משלי לא, ו) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. אמר רבי מאי דכתיב (שם כג, לא) אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו, אל תרא יין שמאדים פניהם של רשעים בעולם הזה, לסוף מלבין פניהם לעולם הבא. רבא אמר אל תרא יין כי יתאדם, שאחריתו דם. רב כהנא רמי, כתיב ישמח וקרי ישמח זכה משמחו לא זכה משממו, והיינו דאמר רבא חמרא וריחני פקחין, עד כאן לשונו.
עוד אמרו במדרש משלי על פסוק (משלי כג, כט) למי אוי למי אבוי, אמר רבי סימון בא וראה כמה קשה יין, שי"ג ווין נאמרו ביין מתחלה וכו' כנדרש. ואמר אחר כך בא שלמה ופירש בחכמתו למי אוי למי אבוי, זה שנשתכר ווי לו ולאביו, כמה דאת אמר (דברים כא, יח) כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. למי מדנים, מתוך שמשתכר ביינו הוא מגלה סוד שבין אדם לחבירו, והוא משלח מדנים. למי שיח, מתוך שנשתכר ביינו הוא מוציא שיח ביותר וכו'. למי פצעים חנם, שמתוך שמשתכר ביינו הוא הולך ועושה פצע וחבורה. חנם למה, מפני שאין לו דין. למי חכלילות עינים - ששתה כדי צרכו, הדא הוא דכתיב (בראשית מט, יב) חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב, אמר רבי ירמיה אל תקרי ולבן שנים, אלא לבן שָׂנִים, מה חלב זה מרצה דעתו של תינוק כך היין משיב דעתו של זקן.
מה כתיב אחריו (משלי כג, ל) למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך, אמר רבי אלעזר אוי לזה שמניח דברי תורה ומשכים על היין. מה כתיב אחריו, אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו, אמר רבי יוחנן בכיס כתיב וקרינן בכוס, ולמה זה, קונה הוא נותן עיניו בכוס ומוכר הוא נותן עינו בכיס. ובויקרא רבה (יב, א) אמר בפירוש תשלום הפסוק, יתהלך במישרים, סוף דהוא עביד ביתיה מישרא, מן הדין קדרא דנחשא עביד קדרה דחספא, עבדא מזבין ליה ושתי חמרא בטימ[י]תיה, עד כאן לשונו.
מה כתיב אחריו (שם כג, לב) כנחש ישך וכצפעוני יפריש, מה הנחש נושך וממית ומפריש בין מיתה לחיים, אף היין מפריש בין מיתה לחיים, עד כאן לשונו.
עוד אמרו, פן ישתה וישכח מחקק (משלי לא, ה), מח"קק עולה רמ"ח, פירוש שעל ידי שתיית היין ישכח מלקיים רמ"ח מצות עשה, זה לשונו פן ישתה וישכח מחקק, כל השותה יין הרבה סוף שהוא שוכח ברמ"ח אברים שבו, הדא הוא דכתיב פן ישתה וישכח מחק"ק, מחקק כתיב, ואינון רמ"ח. רבי חנינא בר פפא אמר, אמר הקדוש ברוך הוא בית גדול היה לי ולא החרבתיו אלא מפני היין. ורבנן אמרי שני רוזנים היו לי ולא מתו אלא מפני היין, דתני רבי ישמעאל לא מתו שני בני אהרן אלא מפני שנכנסו שתויי יין, עד כאן לשונו. ישתה וישכח מחוקק, אמר רבי שמעון אלו דברי תורה החקוקים וכתיב בהם (שמות כ, יג) לא תנאף. עוד אמר, ישכח את התורה שנתנה על ידי מחוקק, זה משה, שנאמר (דברים לג, כא) כי שם חלקת מחוקק ספון, עד כאן לשונו.
עוד במדרש רבה בפרשת נזיר (במ"ר י, ב), זה לשונו אל תרא יין כי יתאדם (כג, לא), הזהירה רוח הקדש על היין שלא ישתכר אדם, למה, כי יתאדם, שאחריתו דם, שעובר עברה שיתחייב עליה מיתה. דבר אחר, כי יתאוה לדם נדה ודם זיבה. כי יתן בכוס עינו, בכיס כתיב, על ידי הכוס יתן עינו בכיס, לשון נקי דברה תורה, לומר שיבא על הערוה. יתהלך במישרים, סוף אשתו אומרת כשושנה אדומה ראיתי ואינו פורש. אמר רבי אסי אם תלמיד חכם הוא סוף שמטמא את הטהור ומטהר את הטמא. דבר אחר יתהלך במישרים, סוף שהוא מתיר את העברות ועושה אותן הפקר כמישור, מסיח עם האשה בשוק, מנבל פיו בדברים רעים בשכרות ואינו מתבייש.
אחריתו כנחש ישך, מה הנחש על ידי שהסית לחוה לשתות יין נתקללה האדמה בעבורו, שנאמר (בראשית ג, יז) ארורה האדמה בעבורך, כך על ידי היין נתקלל שלישו של עולם, שנאמר (שם ט, כד) ויקץ נח מיינו וגו', (שם ט, כה) ארור כנען, זה היה חם שהיה בנו שלישי והוא נקרא אבי כנען, ולכן היו מאררין. מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך מפריש היין את האדם מדרכי חיים לדרכי מות, לפי שהיין גורם לו לע"א, הדא הוא דכתיב (משלי כג, לג) עיניך יראו זרות, כמה דכתיב (תהלים פא, י) לא יהיה בך אל זר. דבר אחר, שהוא בא על אשת איש כמה דתימא (משלי ה, כ) ולמה תשגה בני בזרה, ע"כ. ומכלל המאמר אתה למד שהיין גורם לע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים.
עוד שם, דבר אחר שיעשה את המצות זרות, כמה דאת אמר (משלי כא, כד) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, זה שכור שנקרא יהיר ולץ, יהיר מנין, שנאמר (חבקוק ב, ה) ואף כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה. לץ מנין, דכתיב (משלי כ, א) לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם, הרי שנקרא גם כן לץ, וכבר ידעת כי כת לצים אינם מקבלים פני שכינה (סנהדרין דף קג ע"א). עוד שם ולבך ידבר תהפוכות (משלי כג, לג), שהוא הופך פניו מן הקדוש ברוך הוא ומן המצות, כמא דתימא (דברים לב, כ) כי דור תהפוכות וגו'.
והיית כשוכב בלב ים (משלי שם כג, לג), זה נח ששכב בתיבה י"ב חדש בתוך מי המבול, ועל ששתה ונשתכר אירע בו פסול שנסתרס. וכשוכב בראש חבל, זה אדם הקדמוני, שהוא ראש לכל בני אדם שעל ידי היין נקנסה עליו מיתה וגרם להביא חבלי מות לעולם.
הכוני בל חליתי (משלי שם כג, לה), אוי לו לנואף שאינו לומד דעת ממה שעברו עליו, הוא ראה מה אירע לסוטה על ידי היין ולא למד דעת. הלמוני בל ידעתי, ראה בתורה מה אירע לנואף על ידי היין ולא ידע להבין, אלא אמר מתי אקיץ עוד, שכל זמן שיהיה לו פנאי להתעסק בזנות ירדוף אחריה, הא למדנו שהיין גורם לזנות, ולכך כתב הקדוש ברוך הוא בתורה פרשת נזיר אחר פרשת סוטה, שלא יעשה אדם כמעשה נואף ונואפת ששתו יין ונתקלקלו, אלא הירא מן החטא יזיר עצמו מן היין, לכך נאמר (במדבר ו, ב) איש או אשה כי יפליא, עד כאן לשונו.
ומה שמצינו בגמרא יין וריחני פקחין, היינו היין מיעוטו במזיגה יפה, אמנם היין חי הוא המזיק, וכן מובן שם במדרש במדבר רבה עיין שם, ולא נעתיק לשונו כדי שלא להאריך.
וסוף דבריו שם ללמדך שאין טוב יוצא מהיין. ובפרט לומדי תורה צריכין ליזהר מריבוי היין, ושהיין מביא לידי שינה, ואמרו חכמינו ז"ל בסנהדרין (פ"ח מ"ה) יין ושינה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, לצדיקים רע להם ורע לעולם, הרי שהיין לצדיקים היזק הוא להם מפני שירבה שינה ויבואו להתבטל מדברי תורה. והיינו ששלמה המלך ע"ה אחר שגנה היין שבח החכמה, ואמר (משלי כד, א) אל תקנא באנשי רעה ואל תתאו להיות אתם וגו', אמר אחר כך (שם כד, ג) בחכמה יבנה בית, ואמר (שם כד, ה) גבר חכם בעוז ואיש דעת מאמץ כח, ואמר אחר כך (שם כד, ו) התרפית ביום צרה צר כחכה, ואמרו ז"ל במדרש משלי על פסוק זה אמר רבי אבהו כל המרפא עצמו מדברי תורה אין לו כח לעמוד ביום צרה, ובזוהר פרשת ויצא (דף קנב ע"ב) האריכו בפירוש פסוק זה, ובמקומו נעתיקהו. נמצא כי היין לתלמיד חכם סבה שירפה מדברי תורה.
ותמצא שאמרו במשנה (תענית פ"ב מ"ז) אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים, ואנשי בית אב לא ביום ולא בלילה. ופירש רש"י בלילות, אין לחוש שמא תכבד העבודה, שהרי ראו מבערב שפסקו הקרבנות ולא כבדה העבודה. ולא בימים, שיבואו רוב קרבנות ולא יספיקו בני בית אב כל אותו היום וצריכין אלו לסייען, והרי אינם ראויין לעבודה משום שכרות. אנשי בית אב בין ביום בין בלילה, לפי שהיו מעלין כל הלילה איברים ופדרים שפקעו מעל המזבח, אי נמי לא גמרו ביום גומרין בלילה, אבל אנשי מעמד אינם צריכים לסייע בלילה להפך במזלג, דבית אב יכולין להספיק לבד היפוך המערכה, עד כאן לשונו. נמצינו למדים שכל מי שהיתה העבודה כבדה עליהן היו אסורין ביין כדי שלא יבאו להתבטל מהעבודה. וכן מי שהוא רוצה לסבול עול התורה ושלא יבא להתבטל ממנה, יתרחק מהיין.
ואמרו במדרש הנעלם (זוהר פ' וירא ריש דף קי) זה לשונם אמר רבי יצחק מעולם אין יצר הרע מתפתה אלא באכילה ושתיה ומתוך שמחת היין אז שולט באדם, בצדיק מה כתיב ביה (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, ואינו משתכר לעולם, דאמר רבי יהודה האי צורבא מרבנן דמרוי קרינא עליה (שם יא, כב) נזם זהב באף חזיר, ולא עוד אלא שמחלל שם שמים. מנהג הרשעים מהו, הנה ששון ושמחה (ישעיה כב, יג), היין אז שולט באדם, הרוג בקר ושחוט צאן וגו' (ישעיה שם), ועליהם אמר הכתוב (ישעיה ה, יא) הוי משכימי בבקר שכר ירדופו, כדי לעורר ליצר הרע, שאין יצר הרע מתעורר אלא מתוך היין, שנאמר (בראשית יט, לג) ותשקין את אביהן יין, עד כאן לשונם.