שער הקדושה · פרק יז · חלק א

אחר שדברנו בקדושת הברית, צריך לבאר מהו הפוגם בו, ומה תהיה תקנתו. ראשונה נדבר בענין המוציא שכבת זרע לבטלה, שהוא היותר מצוי, שכמעט אין אדם בדורנו נמלט ממנו.

ובמסכת נדה (דף יג ע"א) החמירו בחומר העון, זה לשונם גופא, רבי אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם, אמרו לו לרבי אליעזר והרי ניצוצות נתזין על רגליו ונראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים, אמר להם מוטב שיוציא לעז על בניו שהם ממזרים ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. תניא אידך, אמר להם רבי אליעזר לחכמים אפשר יעמוד אדם במקום גבוה וישתין או ישתין בעפר תיחוח ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. הי אמר להו ברישא, אילימא קמייתא אמר להו, בתר דאמר להו איסורא הדר אמר להו תקנתא, אלא הא אמר להו ברישא, ואמרי ליה אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח מאי, אמר להן מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.

וכל כך למה, מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה, דאמר רבי יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו. רבי יצחק ורבי אמי אמרי כאלו שופך דמים, שנאמר (ישעיה נז, ה) הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים, אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. רב אשי אמר כאלו עובד ע"א, כתיב הכא תחת כל עץ רענן, וכתיב התם (דברים יב, ב) על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן.

ועוד אמר לקמיה (דף יג ע"ב) אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי, ולימא אסור, דקא מגרי יצר הרע אנפשיה, ורבי אמי אמר נקרא מומר שכך אומנות של יצר הרע, היום אומר עשה כך וכך, ולמחר אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך עבוד ע"א, והולך ועובד. איכא דאמרי אמר רבי אמי כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, כתיב הכא (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה, וכתיב התם (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב (ישעיה א, טו) ידיכם דמים מלאו, אלו המנאפים ביד. תנא דבי רבי ישמעאל לא תנאף, לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל. תנו רבנן הגרים והמשחקים בתינוקות מעכבים את המשיח, ופירשו שם בגמרא דנסיבי קטנות דלאו בנות אולודי נינהו, דאמר רבי יוסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר (שם נז, טז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי, עד כאן לשונו.

ובמסכת כלה (פ"א) אמרו, רבי אומר הנחמים באלים (ישעיה נז, ה), כל המחמם עצמו להוציא שכבת זרע לבטלה חשוב כבהמה, מה בהמה אינה מקפדת אלא לשחיטה ואין לה חלק לעולם הבא, אף הוא אין לו חלק לעולם הבא ועליו אמר שלמה בחכמתו (קהלת ג, כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, זו נשמתן של צדיקים שאין מחממין את עצמן ואין מוציאין שכבת זרע לבטלה. ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, זו היא נשמתן של רשעים שמחממין עצמם ומוציאין שכבת זרע לבטלה, כל המחמם עצמו חייב מיתה וכל המקשה את עצמו הרי זה מומר, שנאמר (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה, עד כאן לשונו.

ובזוהר (פ' בראשית שלהי דף נו) החמירו גם כן בעונש העון, זה לשונו רבי יהודה פתח (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, האי קרא איתמר ואוקמוה, אבל תא חזי, מאן דאתדבק ביצר הרע ואתמשיך אבתריה איסתאב הוא, כמא דאתמר (בראשית ו, ה) כי רבה רעת האדם, כל בישין הוו עבדין ולא אשתלים חובייהו עד דהוו אושדין דמין למגנא על ארעא, ומאן אינון, דהוו מחבלי אורחייהו על ארעא, הדא הוא דכתיב רק רע כל היום, כתיב הכא רק רע, וכתיב התם לא יגורך רע, וכתיב (בראשית לח, י) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'.

אמר רבי יוסי וכי רע לאו איהו רשע, אמר ליה לא רשע אפילו ארים ידיה לגבי חבריה אף על גב דלא עביד ליה מדי אקרי רשע, כמא דכתיב (שמות ב, יג) ויאמר לרשע למה תכה רעך, הכית לא כתיב אלא תכה, אבל רע לא אקרי אלא מאן דמחבל אורחיה וסאיב גרמיה, וסאיב ארעא, ויהיב חילא ותוקפא לרוחא מסאבא דאיקרי רע, דכתיב רק רע כל היום, ולא עאל בפלטרין ולא חמי אפי שכינתא, בגין דבהאי אסתלק שכינתא מעלמא. מנא לן מיעקב, דכד אסתלק שכינתא מניה חשיב דבבנוהי הוה פיסול, דבגינייהו אתתקף רוחא מסאבא וגרע נהורא מן סיהרא ופגים לה, ואי תימא אמאי, בגין דדא סאיב מקדשא ואסתלקת שכינתא מעלוי דיעקב, כל שכן ההוא דמסאב אורחיה וסאיב גרמיה דהוא אתקיף ליה לרוחא מסאבא, ובגין כך כד אסתאב אקרי רע. תא חזי כד בר נש אסתאב לא יתפקד מעלם לטב, ובכל זמנא אתפקד מההוא דאתקרי רע לביש, הדא הוא דכתיב (משלי יט, כג) ושבע ילין בל יפקד רע, כד אזיל באורח מישור כדין בל יפקד רע, ועל דא כתיב רק רע כל היום, וכתיב לא יגורך רע, והא אקרי רע ולא אקרי רשע, וכתיב (תהלים כג, ד) גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי, עד כאן לשונו.

הרי מבואר ענשו, שאינו רואה פני שכינה ולא עאל לפלטרין, וזה מפני הסבות הנזכרות במאמר, הא' שאמר סאיב גרמיה, על ידי שמעורר על כל אבריו רוח הטומאה בכח ההרתחה ההיא שהרתיח עצמו, שאי אפשר טפת הזרע לצאת אלא על ידי חמום כל אברים, נמצאו אבריו מטמאין. וזה דומה בקצת לעון הכעס, שפירש בפרשת תצוה (דף קפב ע"ב) שהמרתיח בכעס מטמא עצמו מבית ומחוץ.

ולכן פירש בזוהר (פ' וישב דף קפח ע"א) שאין לך עון שיטמא האדם בו יותר מעון זרע לבטלה, זה לשונו ותא חזי בכל אינון חובין דאסתאב בהו בר נש בהאי עלמא, דא איהו חובא דאסתאב ביה בר נש יתיר בהאי עלמא ובעלמא דאתי, מאן דאושיד זרעיה ברקנייא ואפיק זרעיה ברקנייא ואפיק זרעיה למגנא בידא או ברגלא ואסתאב ביה, כמא דאת אמר (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, בגין דא לא עאל לפרגודא ולא חמי סבר אפי עתיק יומין, כמא דתנינן, כתיב הכא לא יגורך רע, וכתיב התם ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', ובגיני כך (ישעיה א, טו) ידיכם דמים מלאו. זכאה חולקיה דבר נש דדחיל למאריה ויהא נטיר מאורח בישא וידכי גרמיה לאשתדלא בדחילו דמאריה, עד כאן לשונו.

אמר עוד וסאיב ארעא, פירוש שמטמא הארץ העליונה, והטעם כי הארץ העליונה אינה מקבלת שפע אלא מצדיק העליון, והצדיק אינו משפיע אלא בה, וכאשר האדם מחמם עצמו לבטלה גורם שהברית העליון ישתעבד להשפיע שפע טוב העליון לחיצונים, כי סוד הקמתו בסוד (בראשית יז, כא) ואת בריתי אקים את יצחק, הוא על ידי התעוררות תורה ומעשים טובים להשפיע בה אור הלובן העליון, ובהיותו בעל קרי שהוא מתחמם על ידי לילית וכוחותיה, גם כן הוא לבטלה, וכל ריק ובטלה הם החיצונים, כאומה שהם משתחוים להבל וריק, נמצא שהשפע שהיה ראוי שתקבל אותו הגברת מקבלת אותו השפחה, נמצא שפחה כי תירש גברתה, והגברת מקבלת המותר שהוא הדין הקשה מצד השמאל, והיינו וסאיב ארעא. ומי שידע סוד הזווג העליון ידע כמה חומר העון הזה.

ויהיב חילא ותוקפא לרוח מסאבא, מבואר במה שפי'. ולכן מדה כנגד מדה כמו שהיה הפגם בשכינה, לכך לא יקבל פני שכינה, וכמו שהשליט על עצמו רוח הטומאה כן לא תכנס נפשו לפלטרין שהוא סוד הקדושה.

ואמר בסוף המאמר, תא חזי כד בר נש אסתאב לא אתפקד, פי' על דרך מה שפי' בגמרא במסכת ברכות (דף יד ע"א) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר (משלי יט, כג) ושבע ילין בל יפקד רע, עד כאן לשונו. ולפי דברי הרשב"י ע"ה, רע זה הנזכר בפסוק הוא המוציא זרע לבטלה, והיינו דשלא יבא לידי קרי בלילה כשיהיה שבע מדברי תורה, כי דברי תורה הם מרפא לחולי זה כמו שנבאר עוד. ורצה באומרו כד בר נש אסתאב וכו', שכל זמן שלא עשה תשובה מעון זה אינו נפקד בחלומו מעם הקדוש ברוך הוא לטוב, ואדרבה כיון ששלטו עליו החיצונים הוא מחלקם, ופוקדים אותו ברע ומטמאים אותו בקרי, וזה שאמר ובכל זמנא אתפקד מההוא דאתקרי רע לביש.

ובפרט אם רוצה להכנס בחכמה הפנימית במקום הסוד, והוא פגום במדת צדיק שהוא סוד, הרי הוא נדחה משם, ויטמאוהו להראותו לו שאינו ראוי ליכנס לשם, וכן מוכח בזוהר (פ' נשא דף קכג ע"א). וכן אמרו בתיקונים, תקונא קדמאה (דף יז ע"ב), זה לשונו בראשית, ב' ראשית, זה השער לה' צדיקים יבואו בו (תהלים קיח, כ), דא איהו תרעא דצדיקיא דאית לון רשו לאעלא תמן, ואחרנין דלאו אינון צדיקיא אתדחיין מתמן, עד כאן לשונו.

עוד בזוהר (פ' נח דף סב ע"א) תא חזי כל חטאי דבר נש כלהו חבלותא דיליה תליין בתשובה, וחטאה דאושיד זרעיה ומחבל אורחיה ואפיק זרעא על ארעא מחביל ליה ומחביל ארעא, עליה כתיב (ירמיה ב, כב) נכתם עונך לפני, וכתיב ביה (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, וכתיב (בראשית לח, ז) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימתהו ה', והא אתמר, עד כאן לשונו. ובמקצת נוסחאות בספרים כתיבת יד כתוב, בר בחילא דתיובתא תקיפא.

עוד בזוהר (פ' נח ריש דף סט) זה לשונו בכל חובין דחייבי עלמא דחיין לה לשכינתא, חד מנייהו מאן דמחבל אורחיה על ארעא כדאמרן, ובגין כך לא חמי אנפי שכינתא ולא עאל בפלטרין, ועל דא כתיב באלין (בראשית ז, כג) וימחו מן הארץ, איתמחון מן כולא. תא חזי, בההוא זימנא דזמין קודשא בריך הוא לאחייאה מיתיא, כל אינון מתין דאשתכחו לבר בשאר ארעין נוכראין קודשא בריך הוא יברא לון גופייהו כדקא חזי וכו', ולא יהיב לון קודשא בריך הוא נשמתין אלא בארעא דישראל, דכתיב (יחזקאל לז, יב) הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, דיתגלגלון תחות ארעא, ולבתר מה כתיב (שם לז, יד) ונתתי רוחי בכם וחייתם וגו', דהא בארעא דישראל יקבלון נשמתין כל בני עלמא, בר אלין דאסתאבו וסאיבו ארעא, באלין כתיב וימחו מן הארץ דייקא, ואף על גב דקשו ואיפליגו קדמאי על דא, וימחו כמא דאת אמר (תהלים סט, כט) ימחו מספר חיים. אמר ליה רבי שמעון ודאי לית לון חולקא לעלמא דאתי, דכתיב וימחו מן הארץ, וכתיב (ישעיה ס, כא) לעולם ירשו ארץ, אבל יקומון בדין, ועלייהו אתמר (דניאל יב, ב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה, עד כאן לשונו.

ועם היות שהמאמר הזה מדבר בדור המבול שאין להם חלק לעולם הבא, ולסברת רבי אבא שלא יקומו בתחיה ולא בדין, מכל מקום נלמוד ממנו כי מי שבדור הזה יעשה כמעשיהם ולא יעשה תשובה לא יהיה לו חלק לעולם הבא, ואם יקום בדין כסברת הרשב"י יהיה לחרפות, שכיון שנתן עיקר טעם לדור המבול שאין להם חלק לעולם הבא מפני שהיו שופכין זרעם על הארץ, כדכתיב (בראשית ו, יב) כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, ולכך גרמו שימחו מן הארץ סתם בין למעלה בין למטה, כן יהיה לכל מי שיעשה כמותם ולא עשה תשובה.

ובזוהר (פ' ויחי דף ריט ע"ב) החמיר גם כן בחומר העון על פסוק (ישעיה ג, יא) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו, זה לשונו אמאי כי גמול ידיו, אמר רבי יצחק לאכללא מאן דזני בידוי לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא, איקרי רע ולא חמי אפי שכינתא (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, וכתיב (בראשית לח, י) ויהי ער בכור יהודה רע, אוף הכא אוי לרשע רע, ווי לההוא חייבא דאיהו רע, דעביד גרמיה רע, כי גמול ידיו יעשה לו לאכללא מאן דזני בידוי לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא, ולהאי טרדין בההוא עלמא יתיר מכלא. תא חזי, דהא כתיב אוי לרשע רע, אמאי רע, אלא כמא דאמינן דעביד גרמיה רע, וכתיב לא יגורך רע, וכלהו סלקין והאי לא סליק. ואי תימא שאר חייבין דקטלו בני נשא, תא חזי כלהו סלקין והוא לא סליק, מאי טעמא אינון קטלו בני נשא אחרא, והאי קטיל בנוי ממש, ואושיד דמין סגיאין. תא חזי בשאר חייבי עלמא לא כתיב וירע בעיני ה' וכאן כתיב (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה, מאי טעמא משום דכתיב (שם לח, ט) ושחת ארצה.

תנן אמר רבי יהודה לית לך חובה בעלמא דלא אית ליה תשובה בר מהאי, ולית לך חייביא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי, דכתיב לא יגורך רע. אמר רבי יצחק זכאין אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב (ישעיה ס, כא) ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו', עד כאן לשונו.

עם היות שבמאמר הזה אמר סתם דלא אית ליה תשובה, צריכין אנו לתרץ ענין זה, שהרי יש להו שאין דבר שאין לו תשובה, שהרי אפילו מנשה קבלו הקדוש ברוך הוא (סנהדרין דף קג ע"א), אם כן מה ישתנה עון זה מהשאר.

ונראה לי לתרץ, שהכוונה הוא שאין הדבר תלוי בתשובה תתאה, כשאר הפוגמים שתחלתם בשובם הוא בתשובה תתאה, דהיינו בסור מרע מיד הם מקובלים, וכן מדוקדק בלשונו דסמיך ליה, ולית לך חייביא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי. והטעם מפני שהחטא הזה הוא בצדיק ובשכינה כאחד כדפי', ולכן כיון שהשכינה קטיגורו אינו מקבלו בתשובה.

כי בזה יובן פסוק (תהלים לד, יז) פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם צעקו וה' שמע, כי עושה רע הם הנקראים המוציאים זרע לבטלה, והם נכרתים מארץ החיים מפני היות הפגם בה, אבל צעקו וחזרו בתשובה וה' שמע ומכל צרותם הצילם, שפירש בזוהר (פ' שמות דף כ ע"א) אמר רבי יהודה גדולה צעקה שקורעת גזר דינו של אדם מכל ימיו, רבי יצחק אומר גדולה צעקה שמושלת על מדת הדין של מעלה, רבי יוסי אומר גדולה צעקה שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא, בשביל זעקה נוחל העולם הזה והעולם הבא, דכתיב (תהלים קז, ו) ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם, עד כאן לשונו. נמצא היות הצעקה למעלה מהתשובה תתאה לכל הפירושים, ולכך וה' שמע. והכוונה היא שתשובתו קשה עד שיגיע לתשובה עילאה.

וכן כתב החכם כה"ר יהודה חלגואה ע"ה בספר צפנת פענח, שהכוונה באומרו שאין לו תשובה, פירוש שתשובתו קשה עד מאד, ואין מספיקין בידו לעשות תשובה, מפני שצריך סיגופים הרבה וילאה בעל תשובה ולא יעשה מה שראוי לעשות, זהו שאין לו תשובה. ועוד על דרך מה שאמרו ז"ל (ע"ז דף יז ע"א) כל באיה לא ישובון וגו' (משלי ב, יט) על מי שיש לו אפיקורסות, שקשה לו להניח דרכו ולא ישוב.

ויש לסייע סברא זו, מדברי רשב"י עליו השלום (זוהר פ' ויקהל דף ריד ע"ב) שהחמיר שם בחומר הפוגם אות ברית, ואמר בסוף דבריו ווי ליה לההוא כסופא דנקמין מניה נקמת עלמין, נוקמא דעלמא דא ונוקמא דההוא פגימו, ואמר אחר כך והני מלי כד לא עבד תיובתא שלימתא, תיובתא דאיהי אתחזיא לחפייא על כל עובדוי, עד כאן לשונו.

והטעם שיצטרך תשובה שלימתא לחפייא על כל עובדוי, מפני שמדת הצדיק נקרא כ"ל, שכל המדות נכללות בו כמבואר בתיקונים (דף קמה ע"ב), וכן הפגם בברית הוא פגם בכל אותיות ידו"ד כדפירשו בתיקונים (דף קלא ע"א) מ'י' י'עלה' ל'נו' ה'שמימה', ראשי תיבות מיל"ה סופי תיבות ידו"ד, נמצא הפוגם בברית פגם בכל המדות הכלולות במדת צדיק, ובאותיות השם, וכאילו פגם כל השיעור קומה, ולזה יצטרך תשובה שלימתא דאיהי אתחזייא לחפאה על כל עובדוי, שאפילו פגם כל אבריו צריך שיעשה לתקן כל אבריו כמו שנבאר. ועתה יתורץ בזה באופן אחר, כי כל תשובה צריך התשובה באבר שבו חטא, אבל החטא בברית אינו תלוי בתשובת הברית לבדה כמו לישא אשה, אבל צריך תשובה תקיפא כאלו פגם כל אבריו כדפי', ועוד נאריך יותר לקמן.

וראיה שגם מוציאי זרע לבטלה יש להם תשובה, שהרי דור המבול היו מוציאים זרעם לבטלה, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה שנתעכב נח בעשיית התיבה כדי להכריז להם שיחזרו ויעשו תשובה, אמרו במדרש תנחומא בפרשת נח (סי' ה), אמר רבי הונא בשם רבי יוסי מאה ועשרים שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול שמא יעשו תשובה, כיון שלא עשו אמר לנח (בראשית ו, יד) עשה לך תיבת עצי גופר, עמד נח ונטע ארזים, עיין שם.

ומורי ע"ה כתב בספר אלימה בענין תשובת עון זה, וכללתי, כלל דבריו הוא זה, שמצינו שנקרא רע והרע הוא הפך הטוב, והענין כי הצדיק נקרא טוב, שגורם להמשיך אור היסוד בנקבה, כי שם אשד נחלי הזרע אור העליון, וכיון שזה השפיעו לבטלה נזדמנה לילית שם שהיא נקראת ריק ובטלה, וגורם שהברית העליון ישתעבד להשפיע לחיצונים, וגורם שפחה כי תירש גברתה, שהשפע שהיה ראוי שיושפע לשכינה נשפע לחיצונים, ולכן נקרא רע, ולכן אינו רואה פני שכינה דהיינו הטוב הצפון הנשפע לה, כיון שפגם לה לא יזכה לאותו הטעם אחר שנכנס לגיהנם, מה שאין כן לשאר החוטאים, כי שאר החוטאים אחר שנשלמה שיעור מדת עונם בגיהנם נכנסים לגן עדן לקבל שכרם, מה שאין כן מי שפגם בהוצאת הזרע לבטלה. ואין לך עון שיטמא האדם נשמתו יותר מבהוצאת זרע לבטלה. וזה אם לא עשה תשובה, אמנם אם עשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ומה שפירשו בזוהר שאינו תלוי בתשובה, הוא כי צריך לעשות דברים שהם למעלה ממקום התשובה, והטעם כי הפוגם בברית פוגם במוח כי משם נשפע הזרע והוא פגם בחכמה, ולכן צריך לעשות תשובה למעלה ממקום התשובה שהיא הבינה. וצריך לתיקון זה שלשה דברים, הראשון תשובה, השני חכמה, השלישי ענוה, התשובה להתרחק מהרע ולהתדבק בטוב, והיינו שיעשה קישוטין ויחודים לשכינה באופן שמה שנפרדה מהצדיק שתביט פניה לו והיסוד ישפיע בה. וכן התשובה הוא לסגף עצמו בסיגוף והכנעה גדולה, תחת אשר הרתיח עצמו, ובזה יזכה למדת הענוה שהיא למעלה ממקום התשובה, ואין לך דבר שלא יתוקן בהפכו. וכן כשיזכה לחכמה, וימשיך מחכמה אור התורה ליסוד להשפיע למלכות, כנגד טיפי הזרע הנמשכים מהמוח לברית. וכן בהמשכת הסודות העליונות מסוד הדעת ליסוד, גם כן מתקן הפגם, כי בזה השכינה מאירה על ידי היסוד, כדפי' בתיקונים (תז"ח צד ע"א). הכלל שאין לך דבר שלא יתוקן בתשובה, ומה שפירשו בזוהר שאינו תלוי בתשובה הוא שתשובתו קשה, ואף זה מכלל קושי התשובה שמראים לו שאינו תלוי בתשובה, ואין לך דבר שעומד לפני התשובה, ואף אם שמעת שובו בנים שובבים חוץ מפלוני כענין אלישע אחר, אל תחוש, שהרי אלישע אחר סוף סוף נתקבל אפילו שלא שב (חגיגה דף טו ע"ב), כל שכן אם היה שב שהיה מועיל לו יותר ויותר, אלא שסגרו דלתי התשובה בפניו, והיה צריך להפציר עד יפתח הפתח, וזהו מה שאמרו ז"ל (פסחים דף פו ע"ב) כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. בעל הבית דהיינו הקדוש ברוך הוא, כל מה שיאמר לך עשה מהמצות, עשה, חוץ מצא, שאם יאמר לך צא מביתי ואל תכנס כענין אלישע אחר, אל תשמע לו, אלא תכנס בתשובה כי זה חשקו של בעל הבית, אלא שמטעה אותך.

וצריך להתמיד התשובה שנה אחר שנה, ואל ישכח כמה פעמים הכעיס לבוראו, כי כל עונותיו ספורים וכתובים, ואם לאו הרי לילית מזומנת לפרע ממנו סך עונותיו מה שנתחמם בין ירכותיה שם יפול ואין מקים, עד יעכל כל הרע, כי הקדוש ברוך הוא נותן כח ברשעים לסבול פורענותם, ועל כל חימום וחימום נפרעים ממנו מחדש. והטעם, כמו שנאמר (בראשית לט, י) לשכב אצלה להיות עמה, ואמרו (יומא דף לה ע"ב) לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה בעולם הבא, עד יקבל עונשו, כמו שאמר רשב"י ע"ה (זוהר פ' פקודי בהיכלות הטומאה היכל ב דף רסג ע"ב) ששם עונשו, ולא נעתיק לשונו, עיין שם. ולכך תשובתו קשה, שצריך לעשות תשובה על כל פעם ופעם שהרתיח עצמו בהוצאת זרע לבטלה.

עוד כתב מורי ע"ה בענין ויהי ער בכור יהודה ואונן שנאמר בהם וימיתם ה', ופירשו רבותינו ז"ל (מסכת כלה פ"ג) מכאן שהמוציא זרע לבטלה חייב מיתה לשמים, והטעם הוא כדפי' לעיל, שהטפה ההיא היוצאת לבטלה כיון שלא באה בנקבה מיד החיצונית מזומנת שם ולוקחת חמום הרע ההוא, ועושקת הנשמה שהיתה ראוי לבא בטפה ההיא, נמצא שיש ביד החיצונית כל אותם הנשמות הראויות לבא באותם הטיפות. וכאשר האדם נושא אשה ולא עשה תשובה הראוי, החיצונה מזמנת שם אותם הנשמות הטהורות העשוקות בידה, ובניו מתים כשהם קטנים בתוקפא דאימהון, כדפי' בסבא (פ' משפטים דף צו ע"ב). ובהיותו מצטער במיתת בניו מתכפר לו מה שהיה חייב מיתה לשמים, שהרי גם כן הוא מת בקצת, ובלבד שיעשה תשובה מכאן ואילך.

ועל העון הזה נאמר (ירמיה ב, לג) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים צדיקים. וכן מה שפירשו רבותינו ז"ל (נדה דף יג ע"א) שהעתקנו בראש הפרק, שוחטי הילדים (ישעיה נז, ה), שזה שוחט בניו ממש, וכדפירש הרשב"י ע"ה בפרשת ויחי (דף ריט ע"ב) שהעתקנו לשונו לעיל. ולכך אינו רואה פני שכינה, שאין שכינה מתגלה לו כמו שמתגלה לשאר הצדיקים, אלא אם יעשה תשובה הראויה וכמו שיתבאר, עד כאן קיצור כוונתו.

עוד בענין המוציא זרע לבטלה, דברי הרשב"י ע"ה (זוהר פ' אמור דף צ ע"א) זה לשונו תא חזי כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למיחמי אפי שכינתא ואקרי רע, דכתיב (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, האי מאן דאפיק ליה בידיה או במלה אחרא, ואי תימא דאפיק ליה באינתו דלא מתעברא הכי נמי, לא אלא כמא דאמרן, ועל דא יבעי בר נש מקודשא בריך הוא דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגום זרעיה, דמאן דאפיק זרעיה במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה, ווי למאן דפגים זרעיה, עד כאן לשונו.

ובמעלת מי שהוא נזהר בהוצאת זרע לבטלה, נתבאר בתנא דבי אליהו הובא בילקוט בפרשת משפטים (סימן שסא דף צח ע"ג) בפסוק וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, זה לשונו תאנא דבי אליהו, זה שאמר הכתוב (דברים לג, כו) אין כאל ישורון, אשרי אדם שיש בו דברי תורה לאמתו ולא יצאת ממנו שכבת זרע חנם, ואפילו הוא ישראל ראוי הוא להעלות עולה על גבי המזבח ככהן גדול, שנאמר (שמות כד, ה) וישלח את נערי בני ישראל. וכל הנעשה עצל מן העבירה ולא עשאה, הרי הוא ניזון מזיו השכינה, שנאמר (שם כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, עד כאן לשונו.

וכשם שצריך לשמור הברית מהוצאת זרע לבטלה, כן צריך לשומרו מנדה שפחה נכרית זונה, ופירש ענין זה בזוהר (פ' בשלח דף ס ע"ב) זה לשונו אמר רבי יצחק ודאי מאן דזכי בצדיק זכי בנצח והוד, ואלין אינון תלתא דאתברכא בהון כנסת ישראל, ומאן דזכי בהו זכי במלכא קדישא, ועאל בכולהו ארבעה, ולקבל ד' אלין נטרא להאי רשימא קדישא מד' אלין, נטירו דכנסת ישראל אסתמרותא דנדה, נטירו דצדיק אסתמרותא דשפחה, נטירו דנצח אסתמרותא דנכרית, נטירו דהוד אסתמרותא דזונה.

ועל דא, לקול ה' אלהיך, דא כנסת ישראל אלהיך, במה זכאן ישראל לקבלא אנפי שכינתא, באסתמרותא מנדה, ועל דא תנינן כתיב (ויקרא יח, יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה, מאי לגלות ערותה, דא כנסת ישראל, ובהאי אחידן ומתקשרן מלין אחרנין דכנסת ישראל אתקשרת בהו, והא אוקמוה מלי.

והישר בעיניו תעשה, דא צדיק, כמא דכתיב (תהלים לד, טז) עיני ה' אל צדיקים, לאסתמרא משפחה, והא אוקימנא מלי כמד"א (משלי ל, כג) ושפחה כי תירש גברתה, דגרים לצדיק לאתדבקא בשפחה.

והאזנת למצותיו, דא נצח, לאסתמרא דלא ישקר ביה, דלא יעול רשימא דא בבת אל נכר, לא ישקר בנצח דכתיב (שמ"א טו, כט) וגם נצח ישראל לא ישקר, ומאן דנטיר האי קיים מצותיו, דכתיב (שמות לד, יד) כי לא תשתחוה לאל אחר.

ושמרת כל חקיו, דא הוד, לאסתמרא מן זונה, ואזלא הא כמה דתנינן אמר רבי יהודה מאי דכתיב (תהלים מה, ד) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, אלא כל מאן דמזרז גרמיה ושוי דחילו דחרבא שננא תקיפא לקבליה על ירך, מאי על ירך, דא רשימא קדישא, כמד"א (בראשית כד, ב) שים נא ידך תחת ירכי.

דבר אחר חגור חרבך, כלומר זריז ואתקיף יצרך בישא, דאיהו חרבך, על ירך, על ההוא רשימא קדישא לנטרא ליה, ואי נטר ליה כדין אתקרי גבור, וקודשא בריך הוא אלביש ליה בלבושוי, ומאן לבושוי דקודשא בריך הוא הוד ונצח, דכתיב (תהלים קד, א) הוד והדר לבשת, אוף הכא הודך והדרך, וכדין אתדבק בר נש במלכא קדישא כדקא יאות, מכאן ולהלאה כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך, עד כאן לשונו. הרי מהמאמר הזה נלמוד ענין שמירת הברית בד' הנזכרים.

והנה בכלל שמירת הנדה צריך ליזהר מליגע בה, כמו שהאריכו הפוסקים בזה, ולכן צריך להזהיר את האשה דיני הנדה לבישת כתונת לבן וחליפתה, ודיני החציצה והטבילה, שבכמה דברים אפשר שלא תדע האשה בהם ונמצא בועל נדה. ואפשר שלזה כיון רשב"י ע"ה באמרו במאמר בענין הנדה, ובהאי אחידן ומתקשרן מלין אחרנין דכנסת ישראל אתקשרת בהו.

גם כן מבואר במאמר מעלת השומר הברית הנקרא גבור, ומעלתו בעולם הבא, שהקדוש ברוך הוא מלבישו בלבושו שהם נצח והוד. וכן במעלתו כמ"ש בסוף המאמר, וכדין אתדבק בר נש במלכא קדישא, הוא התפארת, ומתקיים בו סוף הפסוק כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' כי אני ה' רופאך, כי כיון שמתדבק במלכא קדישא יונק הרפואה מאריך אנפין, ומכלל הן אתה שומע לאו חס ושלם.

וכן במדרש ילקוט דרשו פסוק (שה"ש ג, ז) איש חרבו על ירכו, על אזהרת הברית, זה לשונו דבר אחר איש חרבו על ירכו, זו המילה. מפחד בלילות, שהם זהירים בחטא, שהוא משול בלילה, עד כאן לשונו.

ובענין פגם הברית באשת איש או הבא על נשג"ז, נתבארו בזוהר ובמדרשי רבותינו בענין פגם הברית באשת איש או הבא על הנדה או השפחה או נכרית או זונה, ראינו להעתיק מקצת דבריהם כדי שירא החוטא בשומעו העונש.