שער הקדושה · פרק טו · חלק ב

ובענין כוונת האכילה והשתיה לפי הפשט, כתב בספר מנורת המאור של רבי ישראל ע"ה, שצריך שיהיה שמח בחלקו, ויבטח בקונו שיזמין לו פרנסתו, ולא יצמצם בדקדוקי עניות, וכן אמרו במדרש כל ימי עני רעים, רצה לומר מי שהוא עני באמונתו ויקוץ בהוצאה, ואם יקנה פרנסה לנפשו ירא לו שהוא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות, נמצא כל ימיו בעצב ובדאגה, אבל מי ששמח בחלקו ומאמין בהקדוש ברוך הוא שהוא מזמין לו פרנסתו בכל עת שיצטרך לה, הרי זה לעולם לבו שמח וטוב לב וכאילו שלחן ערוך ומשתה תמיד לפניו. ועוד גרסינן במדרש טוב פת חרבה ושלוה בה וגו' (משלי יז, א) זה השמח בחלקו, ולעולם יהא שלו ושאנן הואיל והוא שמח במה שהזמין לו הקדוש ברוך הוא, לעולם לא יגנוב ולא יגזול, ונמצא שוקט ובוטח כל ימיו. מבית מלא זבחי ריב, זה שאינו שמח בחלקו, אלא רודף אחר המאכלות הגסים, ויגנוב ויגזול כדי להשביע תאוותו, ונמצא כל ימיו במריבה ובקטטה ונרדף מבני אדם. והאוכל מעט לשובע נפשו ואינו מתכוין להנאת גופו, הרי זה מכיר את בוראו, כי כשירעב יבין חסרון עצמו ופחיתות האדם, שבשעה שתחסר לו פרנסת לחם וקיתון מים, חלש כחו וכל אבריו, ויחשכו עיניו ולא יעצור כח לעמוד על רגליו, ואז יכיר שלימות הקדוש ברוך הוא שאינו צריך אכילה ולא שתיה, שנאמר (תהלים נ, יג) האוכל בשר אבירים וגו'. וכשירעב יתלה עיניו להקדוש ברוך הוא לבקש פרנסתו, וידע שהוא יתברך שמו נותן לחם לכל בשר, ומטריף פרנסתו לכל אחד ואחד, ולכל גויה וגויה די מחסורה. ואז ירחם על העניים ויפרוש מן הגאוה, לפי שהמאכלים הגסים מביאים את האדם לידי עונות ואשמים, שנאמר (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט, וכתיב (שם יא, טו) ואכלת ושבעת השמרו לכם וגו'.

והמשובח באדם בענין האכילה הם ג' דברים, האחת שיסתפק בחלקו ואפילו מעט ולא יבקש יותר. ב' שיאכל בעתו קודם שירעב הרבה ויחלשו איבריו ויבא לידי חולי, ולא יהיה בו כח לעבוד הקדוש ברוך הוא כראוי, שנאמר (קהלת י, טז) ושריך בעת יאכלו. ג' שלא יתכוון במאכלו להנאת גופו כי אם לקיום נפשו, ולא ילך אחר תאוותו לאכול כל מה שהחיך מתאוה מאכלים רעים, מפני שהם מזיקין. וכתב הרמב"ן ז"ל לעולם יפחות אדם משליש מאכלו. ואמרו ז"ל (גיטין דף ע ע"א) סעודה שהנאתך משוך ידיך ממנה, עד כאן לשונו.

והחסיד בחובת הלבבות ז"ל (ש' הפרישות פ"ה) כתב בענין פרישות האכילה, זה לשונו וראוי לך אחי שתתנהג בפרישות מן התענוגים המותרים ביכלתך, עד שיהיו בעיניך כתכונת התענוגים האסורים עליך, פירוש כחלב וכדומה לו, פן תעזוב תורתך ותניח חובתך. וכבר עמדת על מה שצוה הבורא יתברך את המלך באמרו (דברים יז, יז) לא ירבה לו נשים, ואמר (שם יז, טז) רק לא ירבה לו סוסים, ואמר (ע' נחמיה יג, כו) הלא על אלה חטא שלמה המלך, עם כל חוזק שכלו ורוב תבונתו וגדולתו.

ואמר עוד לקמיה והשתדל לאסור חוש הטעם, שתקח די מזונך מן המאכל והמשתה ותפרוש ממה שהוא יותר מזה. והתחבולה לענין הזה, שתמעיט במיני הלפתן, ותסמוך על לפתן אחד בעוד שתוכל, וכן הרגל נפשך בקצת העתים מבלי לפתן כדי להתנהג בטנך וטבעך עד שיקל עליך הדבר בעת המנעו. ואם תוכל לעזוב הלפתן שיש בו יגיעה וטורח ותסמוך על מה שאין בו שום יגיעה כזיתים ותאנים וענבים והדומה להם, עשה, ושים אכילתך ביום יותר קלה מאכילתך בלילה, אם מנהגך לאכול ביום פעמים רבות, כדי שתהיה תנועת אבריך קלה ביום ויקלו עליך ענייני תורתך ועולמך.

ואחר כך תתנהג בתענית גופך, אם יהיה גופך חזק, אפילו יום אחד בשבוע, וכל אשר תוכל להטביע נפשך שלא להרגיש על ענין המאכל והמשתה כדי ליסרה, עשה, ושים כוונתך בו לרפואה יותר מלמזון, וכל משתך יהיה מים, אלא אם תהיה כוונתך ביין לשתות לתועלת גופך או להעביר דאגה מלבך כמו שנאמר (משלי לא, ו) תנו שכר לאובד, והזהר מהרבות ממנו ומהפליג בו, ומחברת בני אדם עליו, כי הוא המדוה הגדול לתורה ולעולם, וכבר ספר בו החכם מה שיש בו די (משלי כ, א) לץ היין הומה שכר, ואמר במאכל ומשתה (שם כג, כ) אל תהי בסובאי יין וגו' כי סובא וזולל יורש וגו', עד כאן לשונו.

ודרך זה שכתב החסיד ז"ל הוא דרך הפרישות הנאות לבעלי תורה שרוב אומנותם בתורה, שאם ירצה בעל תורה לסמוך על הבטחון ולהוציא מעותיו באכילת בשר או תרנגולים וכיוצא ממיני התענוגים, נמצא מטריד עצמו בענייני העולם הזה אחר בקשת הטרף, ויתבטל מדברי תורה, ובעת שלא ימצא מנהגו לא יוכל לסבול ויחלה. לכן מן הראוי שינהיג כל תלמיד חכם הפרישות הזה שכתב בחובת הלבבות.

וכן יש כמה מאמרים מרבותינו מסייעין ליה, ומרחיקין התענוגים מבעלי תורה, ומהם ראשונה ברייתא דקנין תורה (אבות פ"ו מ"ד-מ"ה) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' אל תתאוה לשולחנם של מלכים. ויעקב אבינו ע"ה לא שאל אלא לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כח, כ), ובזה מתקיימים דברי הרשב"י ע"ה שאמר (פ' תרומה דף קמא ע"א) זכאה מאן דלא איתענג מדיליה כלום. ובפרט אם לא יאכל אלא לרפואה כמו שכתב החסיד ז"ל היא הבחינה המשובחת, שהוא דלא איתהני מדיליה כלום.

וכן ראוי למי שהוא רוצה להתקדש שלא יאכל אכילתו אלא לרפואה, כדי שלא יחלה ויתבטל מהתורה ומהמצות, לכן ראוי שלא ימלא נפשו ממאכלים גסים, ואפילו מדברים טובים לא ישלים תאותו, ואפילו בשבת, כי אכילה רבה גורם להרבות שינה, כמו שאמרו ז"ל בפרק קמא דיומא (מ"ד) לא היו מאכילין אותו הרבה שהמאכל מביא את השינה. וכאשר יתלמד להסתפק במועט ימצא מרגוע לנפשו, ויתקדש בתורה, ולא יבא להפיח בהיותו לומד.

והמשכיל יתן אל לבו ענין זה, ויפרוש מתאותו, ולא ימלא בטנו ותאוותו כבהמה, כי איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד מ"א), ואם יצרו מפתהו שיאכל ישבר כחו ויכבשהו מתאותו, ואז שורה עליו יראה וקדושה, דכתיב (תהלים לד, י) יראו את ה' קדושיו.

וכן כתב הראב"ד בשער הקדושה זה לשונו ואני רואה הגדר הגדול והשימור המעולה והדרך הטוב להכנעת היצר, הוא רעבון הנפש ממיעוט הנאותיה ותענוגיה במאכל ובמשתה, רק שיהנה מן הריח הטוב, ורחיצת החמין, לפי שהחמין עריבים עליו, והמאכל המועט שיאכל יהיה מתובל ומתוקן יפה בעבור אשר יערב עליו, ותהיה נפשו מקבלתו ומתפייסת במועט ממנו, ולעולם יניח מעט מכדי צרכו ומהשלמת תאותו, ולא ישתה יין כי אם מזוג יפה כדי שלא תטרף דעתו עליו, ועל זה הדרך אמרו ז"ל (גיטין דף ע ע"א) סעודה שהנאתך משוך ידך ממנה, ושני תקנות גדולות בענין זה, הא' שלא תזיקנו אכילתו, והב' כניעת היצר ושבירת התאוה, וכמו שאמרנו בסעודה כן הדרך לכל הנאות העולם ותענוגיו, שלא ימלא האדם מהם כל תאותיו.

ואין צריך לומר שישמור האדם עצמו מן המאכלים שהוא מכיר מהם שהם מזיקים אותו, כי האוכל דברים המזיקין אותו ואפשר לו זולתם הרי הוא פושע בגופו ופושע בנפשו, מפני שהוא הולך אחר תאותו ואינו חושש על אבידת גופו, והיא דרך יצר הרע ועצתו הסכלית להסיתו מדרך חיים אל דרך המות, וידע כל חי מדבר שאין דרך ליצר הרע עליו אלא מדרך ההיתר, ופתח דרכו מן המותר אצלו, ואם ישמור הפתח אינו צריך שימור אחר.

וכבר ערכתי הכל לפניך בתחלת השער הזה, כי דרך היועץ הבליעל ההוא מיעצו למלא תאוותו מן המותר לו, ואחר הרגילו אותו במילוי תאוותו בהיתר, והשיא נפשו להיות שוקקה בכל עת, ולהיות עורגת אל ערבונה, יסיתנה אל האיסור הקל, ומן הקל אל החמור, כאשר אמרתי. ועל כן הזהר בהיתר, ואם תגדור בו את עצמך ותמעט תאותך מן המותר לך, מובטח לך אתה שלא יסיתך עוד יצרך אל האיסור, כי אם יעלה דבר איסור מיד אתה נושא קל וחומר זה בעצמך במותר לי נאסרתי באסור לי לא כל שכן, וכיון שאתה נושא קל וחומר זה עליך מובטח לך שאתה פורש מן ההרהור, וכל שכן מן המעשה.

ואל יתענה האדם עינוי נפש, פן יחליש לבו ויתקלקלו מעשיו וטבעיו ויתערבב מוחו ויהיה הפסדו מרובה משכרו, כי יבטל מן התורה ומן התפלה, ואם ילמד לא תהיה תורתו מיושבת, ולא יסכים להלכה ולפלפול השמועה, לפי שאין התורה נקנית אלא מעיקר השמחה.

ואל ימנע אדם עצמו מכל שמחת מצוה ומכל הנאת מצוה, רק שיהיו עיניו פקוחות כנגד היצר, ויהיה נזהר עליו פן ימלא כל תאותיו, ואם יחליש לבו על מיעוט אכילתו, טוב לו שיאכל ב' פעמים ביום מעט מעט ואל ימלא כריסו בפעם אחת, ואם לא יזדמן לו לאכול ב' פעמים ביום יהיה אצלו מן המרקחות המישבות הלב, ויאכל מהם מעט ויתחזק לבו. גם אם יראה בעצמו ובטבע שהוא צריך להתענות יום או יומים, יתענה לפי תקנתו, כי היושב בתענית והוא צריך לו נקרא קדוש, ובלבד שלא יבטל מן התורה או מן המצות בעבורו.

גם השבועה שהיא חמורה התירוה לגדור את עצמו בזמן העבירה, כאשר אמר בועז בענין רות (רות ג, יג) חי ה' שכבי עד הבקר, אמרו חכמינו ז"ל (ויק"ר כג, יא) שהיה יצרו מקטרג עליו כל הלילה, ואומר לו אתה פנוי והיא פנויה והאשה נקנית בבעילה, לך ובעלה ותהיה קנויה לך בבעילה, קפץ בועז ונשבע כנגד היצר, חי ה' שכבי עד הבקר, נשבע ליצר שלא יעשה זאת, ולאשה שכבי עד הבקר. כן כל אדם יוכל לדעת בעצמו הגדר שיהיה טוב לו, אם הכניעה אם השבועה. ואני רואה שאין טוב מן הכניעה ורעבון הנפש כאשר אמרתי, ואם יצטרך עוד אל השבועה ישבע ויקיים, כענין שאמר דוד (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, עד כאן לשונו.

ואני הצעיר אומר כי הדרך הזה טוב למי שאפשר לו ויש יכולת בידו לקנות מרקחת, אבל מי שהוא עני ואין יכולת בידו להתנהג בדרך זה, יתנהג לפחות שיהיה אכילתו על פי הרפואה, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ד) במ"ש שימעט האדם מהאכילה, כי היא הדרך הנכונה. בפרט מי שאינו מתענה, טוב שימעט בסעודת הבוקר כדי שלא יתבטל מעסק התורה, וישער בדעתו שיהיה שיעור אכילתו בשני פעמים, בבוקר ובערב, כשיעור מה שהיה רגיל לשבוע בפעם אחת.

ולמי שהוא רוצה להתמיד לקום בחצות הלילה לעסוק בתורה, ישים עיקר אכילתו בסעודת הבקר, ובלילה לא יאכל אלא פירות, ויהיו פירות היבשים כגון צמוקיים ושקדים ואגוזים ותאנים. ויתרחק בלילה מלאכול מאכלים גסים, כגון גבינה וכיוצא בזה, אלא יתנהג כמו שכתב הראב"ד לעיל בריש דבריו שיאכל מעט מתובל ומתוקן יפה, והפת יהיה מעט מהתבשיל, ולמי שרוצה לקרות רוב הלילה, טוב שלא יאכל בלילה פת כלל, וכן היה נוהג מורי ע"ה כשלא היה מתענה. ובעל תשובה הרגיל להתענות בכל יום, בימים שיאכל כמו בראש חדש וביום טוב, יתנהג כדרך הזה שכתבנו.

ולמי שאפשר לו הדרך שכתב הראב"ד ע"ה לתיקון היום, הוא טוב לתיקון הלילה, שלא יאכל בלילה אלא ממיני המרקחות המישבות את הלב, ובזה יוכל לעמוד רוב הלילה בעסק התורה בלי שינה, נמצא בזה סובל עינוי בקצת, ולא ירדוף אחר התענוגים, כי אין התורה מתקיימת אלא במי שהוא מתרחק מן התענוג, כמו שאמרו בזוהר (פ' פנחס דף רמז ע"א) על פסוק (ע' במדבר כח, ה) סלת בלולה בשמן כתית, פירש שם שסלת היא שכינה, בלולה בשמן אמר בה הוא שמן דנגיד ונפיק מלעילא. ואמר אחר כך אמר רעיא מהימנא בוצינא קדישא כמה מתיקין מילך, ודאי איתמר הכא בלולה בשמן כתית, ואתמר התם באורייתא דבעל פה בלולה במקרא במשנה ובגמרא וכו'. ועוד אית רזא תניינא, בלולה בשמן כתית, ודאי לאו אורייתא היא בלולה אלא למאן דסביל כמה מכתשין בגינה, כמה דאוקמוה מארי מתניתין דלית אורייתא מתקיימת אלא במי שממית גרמיה עלה. ועוד אמר, בזמן שאתה מכתת רגליך ממדינה למדינה תזכה לראות פני שכינה. ועוד בלולה בשמן כתית, דא הוא דמקיים פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה. ועוד בלולה בשמן כתית, הדא הוא דכתיב (ישעיה נג, ה) והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו, עד כאן לשונו.

הרי בפירוש שהתורה הנקראת סולת לא תתקיים באדם אלא אם יכתת עצמו וימית ויקיים פת במלח תאכל. ואף על פי שאמר ועוד, כל הפירושים האלו באים למקום אחד, שהכוונה כתישת החומר כדי שיאיר התורה והנשמה בו, וזהו הדרך להשגת התורה, שאף על פי שיהיה עשיר לא ינהג עידונין בעצמו, וזהו שאמר (אבות פ"ו מ"ד) כך היא דרכה של תורה וכו'. וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, עא) טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך.

ואמר בזוהר (פ' בראשית דף יא ע"א) כי רשב"י עליו השלום ורבי אלעזר כאשר יצאו מהמערה, והלך רבי פנחס לראותו, אמר ז"ל אזל לגביה ואשכח ליה משניא וגופיה מליא חלודין, בכה בהדיה ואמר ווי דחמיתיך בכך, אמר זכאה חולקי דחמית לי בכך, דאלמלא לא חמיתני בכך לא הוינא בכך, עד כאן לשונו. וכן אמרו בגמרא במסכת שבת (דף לג ע"ב). הרי בפירוש שעל ידי היסורין שסבל במערה השיג החכמה הנפלאה, וכן אמרו בתאנא דבי אליהו בי"ג שנה שהיה חבוש במערה רשב"י עליו השלום נתגלו לו עמקי החכמה והשיג עתידות.

ובפרט מי שיש לו עונות צריך לסבול יסורין על עונותיו ולא יזכה אל האור העליון, שהוא השמן שעליו אמר דוד ע"ה (תהלים כג, ה) דשנת בשמן ראשי, אלא אם יכתת עצמו, וזה שאמר ועוד בלולה בשמן כתית הדא הוא דכתיב (ישעיה נג, ה) והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו, והכונה שכמו שהמשיח סובל, העונות שלנו עושים לו שיהא מדוכא, אם כן מי שירצה שהמשיח לא יהיה מדוכא מעונותינו יסבול וידכה הוא בעצמו. וכן פירשו בספר החסידים (סי' תקכח) שחסיד אחד היה סובל כמה יסורין על עונותיו ונתן סבה זו האמורה, עיין שם.

עוד בתנא דבי אליהו, הובא בילקוט בפרשת ואתחנן (סימן תתל דף רסה ע"ג) פסוק אנכי ה' אלהיך, זה לשונו לא זכה אדם לתורה שתכנס בתוך מעיו, יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתירה שלא תכנס בתוך מעיו, שנאמר (ישעיה מח, י) צרפתיך ולא בכסף בחנתיך בכור עוני, מה הכור הזה אפילו אתה נותן בו כל עצים שבעולם הרי הוא שורפן ומפסידן, כך גרונו של אדם אפילו אתה נותן לו כל אכילות שבעולם הרי הוא מפסידן, עד כאן לשונו.

עוד אמרו במדרש (ויקרא רבה יט, א) אמר רבי שמואל בר נחמני דברי תורה צריכין השחרה והערבה, פרנסה מנין, מי יכין לעורב צידו (איוב לח, מא), כך אם אין אדם נעשה אכזרי על גופו ועל בניו ועל ביתו כעורב הזה אינו זוכה לדברי תורה, עד כאן לשונו.

והטעם שלא תשרה התורה באדם אלא אחר שירחיק ממנו התענוגים, מפני שהתורה נקראת קדושה, שנאמר (משלי ב, ה) ודעת אלהים תמצא, ולכך לא תשרה אלא במקום שיש קדושה ופרישות מתענוגי הגוף.

וכתב בספר מנורת המאור של רבי ישראל ז"ל גדולה תורה שכל כך היא קדושתה שאפילו מן הלחם ומן המים הוצרך משה להתקדש מהם עד שקבל את התורה, שנאמר (שמות לד, כח) ויהי שם עם ה', והלא דברים קל וחומר, ומה אם לחם ומים שהם טהורים נתקדש מהם ארבעים יום, אנו על אחת כמה וכמה שנתקדש לדברי תורה מכל טומאה, עד כאן לשונו.

והנראה לי בכונת האכילה כפי המובן מדברי רשב"י ע"ה, הוא מה שפירש בזוהר (פ' תרומה דף קנד ע"ב) שיש שלחן עליון שעליו לחם הפנים, ואמר ומרזא דהאי שולחן נפיק מזונא לעלמא כמה דאתיהיב ביה מלעילא, וההוא לחם איהו איבא ומזונא דקא נפיק מהאי שולחן, לאחזאה דהא משולחן דא נפקין פירין ואבין ומזונא לעלמא, אי לא אשתכח כרם, ענבין דאינון איבא דנפקי מניה לא יהון משתכחין, אי אילנא לא יהא איבא לא ישתכח בעלמא, בגין כך שלחן איהו עיקרא, מזונא דנפיק מניה איהו ההוא לחם.

ואמר לקמיה שולחן דבר נש אצטריך לאשתכחא בנקיותא דגופא, דלא יתקרב למיכל מזונא דיליה אלא בנקיותא דגרמיה, ועל דא אצטריך בר נש לפנאה גרמיה בקדמיתא עד דלא ייכול מזונא דשולחנא דכיא, דההוא מזונא דאתקין ליה, ביה אתרעי קודשא בריך הוא, בגין דלא אתקרב על ההוא שלחן קיא צואה דאיהו מרזא דסטרא אחרא, וסטרא אחרא לא יקבל מההוא מזונא דשולחן דא כלום. לבתר דאכיל בר נש ואתענג, אצטריך למיהב חולקא דתמצית לההוא סטרא, ומאן איהו מים אחרונים, ההוא זוהמא דידין דאיצטריך למיהב לההוא סטרא חולקא דאיצטריך ליה, ועל דא ודאי אינון חובה ובאתר דחובה שריין, ואיהו חיובא על בר נש למיהב ליה חולקא דא, ועל דא לא אצטריך לברכא כלל, דהא ברכה לאו איהו בההוא סטרא. ובגין כך אצטריך בר נש דלא יהיב מזונא דעל גבי פתוריה לההוא קיא צואה, וכל שכן במעוי, וכל שכן דאיהו טב לבר נש ובריאו ותיקונא דגופיה, ועל דא שולחן איהו למיכל ביה בדכיו כמא דאתמר, עד כאן לשונו.

והנה בטעם הנאמר במאמר הזה שאסור לתת חלק ממזונו לההוא קיא צואה, נבין גם כן טעם (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, והטעם, שכיון שהרמז אל המזון הזה שיצא משולחן העליון, ואין ראוי שיהיה לחיצוני חלק בו שהוא הנקרא קיא צואה, וכמו שנעשה בגשמי נעשה ברוחני, כן מהמזון העליון הנפש ודאי נהנית, ולכן אין ראוי שתהנה הקליפה שם מהמזון עצמו שהוא קדוש, וכדי שלא יקטרג עלינו כנגד זה נתנו לו חלקו במים אחרונים.

ובזה סוף המאמר שחזר לומר ובגין כך אצטריך בר נש דלא יהיב מזונא דעל גבי פתוריה לההוא קיא צואה וכל שכן במעוי, שהרי זה כבר נאמר יותר בארוכה לעיל דאיצטריך לפנאה גרמיה. ועוד מאי קאמר וכל שכן במעוי, פשיטא דבהאי עסקינן.

אלא הענין, כי המזון שאדם אוכל בשולחנו מורה עליו קדושה עליונה, כי בתחילה מקדש ידיו כמו שנבאר בתיקוני השלחן. ואחר כך מברך ברכת המוציא על הלחם, והברכה לכל פרי וללחם הוא להשפיע עליו רוחניות מהשם הגדול ידו"ד המהווה הכל, והוא הנותן נשמה וקיום לכל הנבראים, והוא ברא הלחם הזה על כל הקשור בשם הנזכר, שאין שום נברא נברא אלא עד ידי עילת כל הממציא הכל, כדפי' בתיקונים (דף קטז ע"א) זה לשונו אלא כמה דלית באת ו' שותפו דאת אחרא, הכי לית ביה שותפו, דאיהו אחד ואין שני לו, אחד בלא חשבון, הוא ברא כלא ולית בורא עליה, וכי אית דיכיל למברי אפילו יתוש זעיר אלא הוא, אלא מים אית להו חילא למברי אילנין ועשבין ואינון איתבריאו, אבל בורא עלמין ברא ולית ליה מאן דברא עליה, עד כאן לשונו. ועל ידי הברכה והזכרת השם אנו מעוררים השפע העליון על הלחם ההוא או על הפרי, כמו בתחלת בריאתו על ידי השם, נמצא שכוון באכילתו שהנפש תהנה מרוחניות השם הגדול שנתלבש בפרי ההוא, נמצא שיש בו חלק חיים בסוד (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם, וכן המים שנקראים מים חיים על דרך זה הוא סודם על ידי הברכה שאנו מברכין עליהם. והאוכל אכילתו בדרך זה נקרא צדיק חי, והוא דבק בחיים העליונים, ומזכך האכילה לתת חלק לנפש. ועוד נאריך לקמן בענין זה.

ועתה בזה יש טוב טעם שאין ראוי לתת מהמזון הקדוש לחיצוני, וזה שאמר לעיל לפנאה גרמיה עד דלא ייכול מזונא דשלחנא דכיא, דההוא מזונא דאתקין ליה, ביה אתרעי קודשא בריך הוא. והם ב' בחינות הא' בערך המזון עצמו שהוא קדוש, והב' בערך השלחן, ואומרו ביה אתרעי קודשא בריך הוא, הורה על הדרוש הנזכר. וכנגד זה אמר ב' דברים, שצריך לתת תמצית ולא מזון, מים שהוא רוחץ שהוא זוהמא שאינם מעיקר המזון שבשלחן. וחזר לומר ובגין כך, מפני שהוקשה לו שסוף סוף אנו מוצאין שבקרבן היו נותנין לו חלק בענין איברים ופדרים שפירש בפרשת תרומה (דף קמא ע"א) שהעשן היה מתעקם לצד צפון, וכן ראוי שבשלחן הנקרא מזבח נתן לו חלק מהמזון, וטוב היה שלא יפנה עצמו. ולזה תירץ ובגין כך אצטריך בר נש דלא יהיב מזונא דעל גבי פתוריה לההוא קיא צואה, ואומרו דעל גבי פתוריה, להורות כי שולחנו הוא שולחן אשר לפני ה' ואין ראוי לתת ממנה לכלבים הנקראים קיא צואה, הרי אפילו הקיא צואה חוץ ממנו. וכל שכן במעוי, שהרי בקרבו קדוש, שהיא הנפש הקדושה חלק ממנו יתברך, והיא נהנית מהמזון, ואין ראוי שתהנה שם הקליפה.

וטעם המזון לנפש הוא כי לפי האמת יותר טוב שלא תאכל ושתתקיים בלי אכילה כלל, אלא הענין הוא בלי ספק קודם בואה לעולם הזה היא עומדת למעלה ונהנית מזיו השכינה, והעליונים אם לא יהנו מזיו השכינה יתבטל מציאותם, כי אותה ההארה היא סבת קיומם, וכן פירשו במדרש הזוהר (פ' בלק דף רח ע"א, פ' תרומה דף קנו ע"ב), ועל כרחה מורידין אותה ומלבישין אותה בגוף, והנה מפני סבת הפרדה מהמקור העליון אי אפשר שתהנה מזיו השכינה בסבת מסך הגוף המפריד, וישראל במדבר נהנו קצת מזיו השכינה, דהיינו סוד המן שהוא אור עליון שנתגשם כדפי' בזוהר (שם), ולכן היה נבלע באיברים (יומא דף עה ע"ב) והיה מזון לגוף ולנפש כאחת, אמנם אחר כך אכלו מעבור הארץ, דהיינו שהשפע נתגשם ונתעבה בארץ העליונה ובארץ הזו, מה שלא היה כן המן שלא היה מתעבה בארץ העליונה, דכתיב (שמות יז, ד) הנני ממטיר, דרך העברה לבד היה עובר דרך בה, ולכן יש בו חלק לאדם וחלק לחיצוני, דהיינו המותר קיא צואה. אם כן מוכרח האדם לאכול כדי לתת חלק רוחני לנפשו שתהיה דבקה ושתהנה קצת מזיו השכינה על ידי הדרכים שאמרנו.

ויש קצת סיוע לזה, בענין ד' מזונות שפי' רשב"י עליו השלום (זוהר פ' בשלח דף סא ע"ב) זה לשונו אמר שישראל בתחלת יציאתם ממצרים אכלו מצה שהיא מדת צדק, אחר כך כשמלו ופרעו זכו לאכול את המן לחם מן השמים, אמר אחר כך חבריא דמשתדלי באורייתא מאתר אחרא עילאה איתזנו, מאי הוא, כמה דכתיב (קהלת ז, יב) והחכמה תחיה בעליה, אתר עילאה יתיר. אמר ליה רבי אלעזר אי הכי אמאי חלשא נפשיהו יתיר משאר בני עלמא, והא בחילא יתיר ותוקפא אתחזון לאשתכחא. אמר ליה יאות שאילתא, תא חזי כל מזוני דבני עלמא מלעילא קא אתיין, ההוא מזונא דאתי מן שמיא וארעא דא הוא מזונא דכל עלמא, והוא מזונא גס ועב, וההוא מזונא דאתי יתיר מעילא הוא מזונא דאתיא בדינא, ומאתר דדינא אשתכח, הוא מזונא יתיר דקיקא, מזונא דאשתכח להו לישראל בההוא זמנא מאתר עילאה דאיקרי שמים, הוא מזונא יתיר דקיקא, דעייל יתיר לנפשא מכלא ומתפרש יתיר מגופא, ואיקרי לחם הקלוקל. מזונא עילאה יתיר מכולא הוא מזונא דחברייא, אינון דמשתדלי באורייתא דאכלי מזונא דרוחא ונשמתא, ולא אכלי מזונא דגופא כלל, והיינו מאתר עילאה יקירא על כלא ואיקרי חכמה, בגיני כך חליש גופא דחבריא יתיר מבני עלמא, דהא לא אכלו מזונא דגופא כלל, ואכלי מזונא דרוחא ונשמתא, ומאתר רחיקא יקירא מכלא, ובגיני כך ההוא מזונא דקיקא מן דקיקא יתיר מכולא, זכאה חולקהון, הדא הוא דכתיב החכמה תחיה בעליה, זכאה חולקא דגופא דיכיל לאיתזנא במזונא דנפשא, עד כאן לשונו לעניננו.

ואין לפרש במה שאמר בתלמידי חכמים שאין אוכלין מזונא דגופא כלל, שאין אוכלין כלל, שהרי מצינו שהיו אוכלין, ואמר לקמיה (דף סב ע"ב) רבי ייסא לא אתקין סעודתא בכל יומא עד דבעא בעותיה קמי קודשא בריך הוא, אמר לא נתקין סעודתא עד די תתיהב מבי מלכא, לבתר דבעי בעותיה קמי קודשא בריך הוא הוה מחכי שעתא חדא ואמר הא עידן דתתיהב מבי מלכא, מכאן ולהלאה אתקינו סעודתא, ודא הוא אורחא דאינון דחלי קודשא בריך הוא דחלי חטאה, עד כאן לשונו. ועם היות שפירשו בפרשת שמות בזוהר (דף טו ע"א) שהרשב"י עליו השלום וחבריו עמדו ב' ימים בלי אכילה על ידי שהיו עוסקים בתורה, שלא היו יודעים אם יום אם לילה, מכל מקום ודאי אחר כך אכלו. והיה ראוי שכיון שהתורה מזונם שלא יתפרנסו מהמזון הגשמי, אם כן צריך להבין מאי קאמר דלא אכלי מזונא דגופא כלל.

אמנם פשט הענין כך הוא, שהמזון, ירצה שהשפע העליון, יהיה נשפע במזון הגשמי הזה שאדם אוכל, לפי מדרגת נשמת האדם, ואף על פי שיאכלו החכם והעם הארץ שיעור פת זה כזה, או שיעור סעודה אחת, כל אחד יושפע מזונו ממדרגת נשמתו ממקום שהוא אוחז, ועל דרך זה יהיה עב וגס או דק. וזה מה שאמר חליש גופא דחברייא יתיר מבני עלמא דהא לא אכלי מזונא דגופא כלל, והכוונה שאף על פי שיאכלו שיעור סעודה כמו שיאכלו שאר העם, יהיה הגוף חלוש, מפני שהשפע הרוחני הנשפע במזון ההוא הוא דק והוא מזון הנפש, כולו.

ואין לפרש מפני שרוב תלמידי חכמים הם עניים ואכילתם מועטת, ואותו המועט הוא אכילת הנפש, כענין רבי חנינא בן דוסא שהיה די לו בקב של חרובין משבת לשבת (ברכות דף יז ע"ב), שהרי סתם קאמר חברייא. וכן קאמר עוד לקמיה בענין חילוק ארבע מזונות (דף סב ע"א), שאמר מזונא קדישא ויקירא מזונא דרוחא ונשמתא הוא מזונא דאתר רחיקא עילאה ויקירא מכולא, הוא מזונא דחברייא דמשתדלי באורייתא, והוא מזונא דאתי מחכמה עילאה. ומאי שנא מאתר דא, בגין דאורייתא נפקא מחכמה עילאה, ואינון דמשתדלי באורייתא עיילי בעיקרא דשורשא, ועל דא מזונא דילהון מההוא אתר עילאה קדישא קא אתיא. אתא רבי אלער ונשיק ידוי אמר זכאה חולקי דקאימנא במלין אלין, זכאה חולקהון דצדיקיא דאינון משתדלי באורייתא יממא ולילי, דזכי לון בהאי עלמא ובעלמא דאתי, דכתיב (דברים ל, כ) כי הוא חייך אורך ימיך, עד כאן לשונו. והכוונה חייך בעולם הזה, ואורך ימים בעולם הבא.

וכן כמה תלמידי חכמים שהיו עשירים כעין רבי אלעזר בן חרסום (יומא דף לה ע"ב), ואם כן הפסיד תלמיד חכם העשיר שלא יושפע מזונו מלמעלה. וכן רבי פינחס נראה שהיה עשיר כדמוכח בזוהר (פ' אחרי מות שלהי דף נט). ומצינו גם כן רבי אלעזר ברבי שמעון עליו השלום שאמרו בפרשת השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פד ע"ב) שהיה אוכל ששים מיני מאכל כשהיה חולה. אלא ודאי גס ועב או דק יהיה השפע הנשפע במזון כשאדם אוכל, לשאר העם נשפע שפע גס ועב שהוא קיום הגוף, ולתלמידי חכמים נשפע מלמעלה דק לקיום הנפש כדפי', והיינו (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, פירוש שהצדיק באכילתו אינו מכוון לבריאות גופו ושיהיה חזק, אלא לשובע נפשו, כדי לתת קיום לנפשו, שהשפע העליון נשפע במאכל ההוא ועל ידי כך נפשו שבעה, ובודאי כי על ידי התפלה שהיו מתפללין על מזונם כמו שהעתקנו לעיל שהיה רבי ייסא אומר הא עידן די תתייהיב מבי מלכא, השפע הנפש היה דק ורוחני, והיינו מבי מלכא, שהיא השכינה שקבלה כבר השפע העליון מזון תלמידי חכמים להשפיעו להם, מה שאין כן לשאר העם. וכן על ידי כוונת האכילה כדפי' לעיל.