שער הקדושה · פרק טו · חלק ד

ועוד פי' לקמיה שעל השואלים מזונותם בכל יום מהקדוש ברוך הוא נאמר (תהלים קמז, יא) רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו, ואמרו ז"ל בקיצור ומאן אינון יראיו דאפיק לון האי רצון, הדר ואמר את המיחלים לחסדו, אינון דמצפאן ומחכאן בכל יומא ויומא למבעי מזונייהו מן קודשא בריך הוא, משמע דכתיב את המיחלים לחסדו, עד כאן לשונו.

ועוד בזוהר (פ' מקץ דף קצט ע"ב) פתח ואמר קרא אבתריה (משלי כח, כ) איש אמונות רב ברכות, דא הוא דהימנותא דקודשא בריך הוא ביה, כגון רבי ייסא סבא דאף על גב דהוה ליה מיכלא דההוא יומא למיכל, לא הוה מתקין ליה עד דשאיל מזוניה קמי מלכא קדישא, לבתר דצלי צלותיה ושאיל מזוניה קמי מלכא כדין הוה מתקין, והוה אמר תדיר לא נתקין עד דינתנון מבי מלכא, עד כאן לשונו.

ויש משתבשין ואומרים שברכת ברך עלינו היא כלל שאלת המזונות, ומהמאמר הזה יש ראיה לנגדה, שהרי אמר לבתר דצלי צלותיה ושאיל מזוניה, נראה שענין התפלה הוא ענין בפני עצמו, ושאלת המזונות בפני עצמו.

וכיוצא בזה אמרו במדרש תנחומא (בשלח כ), וכן במכילתא על פסוק (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם וגו' דבר יום ביומו, אמרו ז"ל מי שברא יום ברא פרנסתו, מכאן היה רבי אליעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מחסרי אמנה, עד כאן לשונו. וכן אמרו במסכת סוטה (דף מח ע"ב) פסקא ופסקו אנשי אמנה, אמר רבי יצחק אלו בני אדם המאמינים בקודשא בריך הוא. תניא רבי אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמנה, והיינו דאמר רבי אלעזר מאי דכתיב (זכריה ד, י) כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבא, קטנות שהיה בהם שלא האמינו להקדוש ברוך הוא, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ע"ה שמאמינים בהקדוש ברוך הוא, לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות וימים טובים. שיתבזבז שולחנם לעתיד לבא, שאין מקבלים שכר שלם, והכי משמע כי מי בז ליום הבא את הצדיקים, קטנות קטני אמנה, עד כאן לשונו.

וכשם שאין לאדם לאכול עד שיתפלל על מזונו כך אין לו לאכול עד שיעסוק בתורה וילמוד השעה הקבועה ללימודו, וכן פי' רבותינו ז"ל במדרש במדבר רבה פרשת נזיר על פסוק (קהלת י, יז) אשריך ארץ שמלכך בן חורין, ופי' על העוסק בתורה שנקרא בן חורין שהתורה נקראת חירות, ואמר אחר כך ושריך בעת יאכלו - שקובעים עתים לתורה ואחר כך אוכלים, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך, הדא הוא דכתיב אחריו (שם י, יז) בגבורה ולא בשתי, בגבורה של תורה ולא בשתיה של יין, עד כאן לשונו לעניננו.

ועם היות שפירשנו כוונת האכילה דרך כלל, נשאר עוד לבאר דרך פרט, שהרי אנו חייבים ליחד למעלה בכל הדברים, כענין וכל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות פ"ב מי"ב), וכן בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו), כדפי' בשער האהבה. וזו היתה מעלת האבות, שאפילו במעשים הגשמיים היו מיחדים, והראיה מענין באר המים שחפרו אברהם ויצחק שפירש בזוהר (פ' תולדות דף קמא ע"א) שהיה ענינם כמו מצות תפלין לנו, עכ"ל, עיין שם. וכן יעקב בענין המקלות שפצל ברהטים, שפירש בזוהר (פ' ויצא דף קסב ע"א סתרי תורה) שהיה כוונתו הנחת תפלין, זה לשונו יעקב שלימא נטל אינון מקלות, תפלין דרישא, ברהטים אתרי ודוכתי לריוח תפלין, עד כאן לשונו. וכן במציאות האכילה בפרטיה יש יחוד גמור כמו שנבאר.

והרב רבינו בחיי ז"ל כתב בספר שולחן של ארבע (שער שני) בענין האכילה דבר נאות אל הייחוד, זה לשונו כבר ידעת כי אין קיום הנפש באכילת הגוף, ואין פעולותיה נגלות אלא על ידי הגוף, ומזה תבין ענין הקרבנות שהוא מסתרי תורה שכתוב בהם (במדבר כח, ב) לאישי ריח ניחוחי, וכי כח הנפש העליונה מתרבה ונוסף באישים באכילתם הקרבנות, וכן אמרו רבותינו ז"ל את קרבני לחמי לאשי, יכול לחמי, תלמוד לומר לאישי, לאישי אתם נותנים, וזה מפני התקשרות הנפש במדות נקשרות כוחות הנפש עם כוחות הגוף, והבן פסוק שהזכיר נעים זמירות (תהלים קג, א) ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, ייחד הנעלמה לנעלם והנגלה לנגלה, וקנין זה כי כחות הנפש אינם מתגלים ובאים לידי פעולה אלא על ידי הגוף, אם כן הגוף הוא צורך גדול לפרסם מעלת הנפש ושלימותה. וצריך שתדע כי אין אכילתו של אדם אלא דמיון, איננו דבר אמתי ולא פעולה ודאית, כי הוא דבר כוזב וענין משתנה, ועובר באברים האמצעיים בסבה אחר סבה, אך הרעיונים הזכים בחכמה ובדבקות המחשבה באור השכל בחכמת החכמה היא האכילה הקיימת הודאית, כענין שדרשו רבותינו ז"ל (ויק"ר כ, ו) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כד, יא), רבי יוחנן אמר אכילה ודאית, שנאמר (משלי טז, טו) באור פני מלך חיים.

ואמר לקמיה לכן יצטרך כשיאכל שיפנה מחשבתו ותהיה משוטטת בהקדוש ברוך הוא על כל לוגמא ולוגמא, כענין שכתוב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, וזה דומה למה שדרשו חכמים ז"ל (בר"ר יד, יב) כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו), על כל נשימה ונשימה תן לו הלול, ותוכל ללמוד זה מדור המדבר כי בהיותם אוכלים המן היתה כוונתם משוטטת בשכינה ומתכוונים בענוה, כי על כן חייבה החכמה שיהיה שיעור מזונם עומר שהוא עשירית האיפה, כלומר אחד מעשר באיפה, כטעם מצות המעשר, שהרי כשימדוד אדם ט' מדות ויפריש הי', יתבוננו החכמים להתבונן בעשירית, שהיא המדה הנותנת טרף לביתה ומספקת מזון לכל נברא מעלה ומטה, ומטעם זה אמרו (ברכות דף מז ע"ב) ט' וקטן מצטרפין, כלומר מצטרפין בברכה על המזון לברך נברך לאלהינו, והוא האדון המספיק מזון לכל בריה.

ואמר עוד לקמיה נמצאת למד, כי כשאדם עומד על שולחנו והוא אוכל על המחשבה הזו, הנה האכילה ההיא ענין גופני ופעולה טבעית, והנה היא חוזרת לעבודה עליית שכליית, וזה טעם שכתוב (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, כאשר הזכרתי, ואם כן הרי אכילתו נחשבת עבודה גמורה כאחת מן העבודות האלהיות או כמצוה אחת מן המצות, עד כאן לשונו לעניננו. וקצרנו לשונו המצטרך אל כוונתנו, ודלגנו הבלתי מוכרח.

והנראה לנו כפי הנכלל מדברי הרשב"י ע"ה בזוהר וברעיא מהימנא, הוא כי צריך לכוון שהמזון נשפע מצד הימין אל מדת צדיק, והצדיק משפיעו לצדק, מזון מצד ימין, כן פי' בזוהר (פ' תרומה דף קסח בסופו) בענין על הארץ ועל המזון, אמר זה לשונו על הארץ, איהי ארץ החיים, ועל המזון, דא איהו חסד, הא כלילו דא בדא בדבקותא חדא, עד כאן לשונו.

ושם (פ' ויחי דף רמ ע"א) בענין (שופטים יד, יד) מהאוכל יצא מאכל, פי' שמצדיק שנקרא אוכל יצא מאכל אל המדה התחתונה שהיא השכינה, זה לשונו פתח ואמר מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק, האי קרא אסמכתא אית לן ביה, מהאוכל דא צדיק, דכתיב (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, צדיק אוכל ודאי ונטיל כלא, אמאי, לשובע נפשו, למיהב שובעא לההוא דאיקרי נפשו דאיקרי דוד. יצא מאכל, דאלמלא ההוא צדיק לא יפוק מזונא לעלמין ולא יכיל עלמא לאתקיימא ביה, עד כאן לשונו. ונראה לי כי מאכ"ל עולה צ"א כמנין ב' שמות מתייחדים בצדיק, וכן המזון נשפע מסוד היחוד, כדפירש בזוהר (פ' ויחי דף רמ ע"א) על פסוק (תהלים קד, טו) ולחם לבב אנוש יסעד, שמלת ולחם הוא כענין ו"ה, עיין שם.

ועוד שם (זהר פ' ויקרא דף יא ע"ב) בענין פי' שם שד"י בצדי"ק, פי' שנקרא שד"י מפני שנותן די סיפוק מזון לעולמות, זה לשונו תשיעאה שדי, דאמר לעלמא די, דהא די סיפוקא הוא, וסיפוקא לא אתי לעלמא אלא מן צדיק דאיהו יסוד עולם דאמר לעולם די, עד כאן לשונו.

אם כן צריך לכוון, שכמו שמדת צדיק העליון אוכל לתת שובע לנפשו העליונה נפש דוד, כך הוא לוקח השפע מצדיק מצד הימין וממדת צדק לתת קיום לנפשו התחתונה שהיא חלק מהשכינה, והוא על דרך שפי' בזוהר פרשת וירא (דף ק ע"ב) אשר לא נשא לשוא נפשו (תהלים כד, ד), נפשי כתיב, והעתקנו לשונו בשער האהבה (פי"א).

ובזה נבין מה שהיה אומר הלל ע"ה לתלמידיו באו ונגמול חסד עם האכסנאי, ואמר שהיא נפש העניה, והעתקנו בשער האהבה (פי"א). והיינו כי השפעת המזון מצד החסד, ולכך יקרא גמילות חסדים.

והנה הנפש שוכנת בלב כדפי' בתיקונים (דף מט ע"א), והעתקנו לשונו לעיל פרק א, נמצאת הנפש דין בבחינתה זו השוכנת בלב שהוא אש, ולכן צריך להשפיע לה המזון מצד הימין ולהשקיט דיניה, שהרי ביום התענית שאין מזון, האדם מתיך חלבו על ידי חום הלב. ואחר כך יזכור לתת לה מזון לאכול לאש השורה על ראשו, סוד (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך א"ש אכלה, ומהו אכילתו התורה והמצות, והוא (קהלת ט, ח) ושמן על ראשך אל יחסר, כדפי' לעיל שער האהבה (פ"ד), ולכך יעסוק בתורה קודם ברכת המזון כדפי', וברכת המזון היא מצות עשה, ובזה האש העליון אוכל, והוא מה שהחמירו בפרשת ויקהל (דף ריח ע"א-ע"ב) בענין ברכת המזון מפני שהוא תיקון אל השכינה.

ועוד יכוין במה שפי' ברעיא מהימנא (דף רלו ע"א) כי נצח והוד נקראים טוחנות מצד הימין, ונקראים ב' ווין מן וושט מצד השמאל, זה לשונו נצח והוד תרין פלגי גופין אינון, כגוונא דתרין תאומין, ובגין דא אתקריאו שחקים, תרווייהו כחדא, ו"ו אינון מן וושט מסטרא דשמאלא, ואינון תרין טוחנות דסטרא דימינא, עד כאן לשונו לעניננו. ואפשר שיקרא טוחנות מצד הימין, ששם ל"ב שבילין, וטוחנות בכלל הל"ב יתברר הפסולת מתוך האוכל, עיין בפרשת פקודי. ואפשר שיקראו שני ווין מן וושט, מפני שב' עורות יש לו לוושט החיצון אדום והפנימי לבן. והנה יכוין כמו שלמעלה קודם שיבא השפע אל צדיק וצדיק, יוכן על ידי הטוחנות ועל ידי הוושט, כן הוא יטוחן על ידי הטוחנות ובולע על ידי הוושט, לתת קיום לנפשו כדפי'.

והנה ישתנה האדם התחתון מהאדם העליון בבחינה אחת, והוא כי האדם העליון נשפע שפע העליון בו מן המוח ללב ומן הלב לכבד, כדפי' בזוהר (פ' תרומה דף קנג ע"א), אמנם האדם התחתון יצטרך לזכוך המאכל על ידי האצטומכא, ויבא המזון לכבד, והכבד מחלק מזון לכל האברים, ומקריב מבחר הדם ללב, ומבחר מובחר מהכל עולה אל המוח, שהם העשנים מהמזון שהוא הדקות. והטעם לזה, כי האדם מפני גשמיותו צריך ב' בחינות, בתחלה שיבא השפע גם לפיו ויטחנו עד שיזדכך על ידי כל הכלים האמורים, ואחר כך מלמטה למעלה יעלה ללב ולמוח כדפי'. אמנם למעלה הוא הפך, כי למעלה במוח הוא דק הרבה, וצריך שירד ממדריגה למדריגה עד שיתעבה ויהיה ראוי לשיוכלו התחתונים לקבלו. ואין בחינה לחזרת המזון מלמטה למעלה אלא ביום התענית, שהאדם התחתון כבר המזון נעכל ונקרב הדם הגשמי ללב, ואחרי כן שכבר נעכל, אדם מקריב חלבו אל הכבד העליון שהיא המדה העשירית, ומשם אל הלב, ומשם אל המוח (זוהר שם), ובענין התענית נבאר עניינם.

ומורי ע"ה כתב במצות ואכלת ושבעת (דברים ח, י), שיכוון בענין האכילה קשר כל הקדושים מלמטה למעלה בסוד (במדבר כח, ב) אשה ריח ניחוח לה'. ואני מוסיף, שכשם שהגוף נבנה מד' יסודות, והמאכל נותן כח לד' יסודות הגשמיים, כך כיון שהנפש יסודה ד' אותיות ידו"ד סוד (יחזקאל לז, ט) מד' רוחות בואי הרוח, שפי' בזוהר (פ' שמות דף יג ע"ב), גם כן היא נהנית מהמאכל ההוא, ולכך בברכת המזון ד' ברכות כנגד ד' רתיכין שליטין, שפי' בזוהר, והעתקנו לשונו לעיל.

עוד ראוי לכוון באכילה, שכל דבר שהוא אוכל יש פנימיות קדושה, ומוץ ותבן מעורב בו מצד חטא אדם הראשון, ועל ידי הטחינה נברר, ונפשו נהנית מהפנימיות שבו ונעשה דם, ומוץ ותבן שבו נעשה מותר להשפיע לחיצונים, וכיון שהוא מסריח בודאי שנברר הטוב שהיה בו ונשאר פסולת להשליך אותו לחוץ, ולכך המשהא נקביו עובר משום (ויקרא יא, מג) ולא תשקצו את נפשותיכם כדפי' ז"ל (מכות דף טז ע"ב).

ועוד כאשר יקח מהשלחן איזה דבר בידו הימין לברך, יכוין שמעלה אותו מעלמא דנוקבא לעלמא דדכורא. ובשתיתו המים יכוין לקרר דין הלב והאצטומכא, שהמים נשפעים מחסד, ומי"ם עולים צ' ועם התיבה צ"א כמנין יאהדונק"י, נמצא שהם יחוד ב' שמות מצד החסד. ועוד יכוין בד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שיש בהם ט' יודין כמנין מי"ם, ויש עוד בזה סוד. וכל המים באים אל הריאה, וסוד הריאה פי' בזוהר (פ' פנחס דף רלו ע"א) שהם השרפים, והשרפים הם בכסא, כדכתיב (ישעיה ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים לאחד, ופי' בתקונים (דף כו ע"א) שהוא סוד שם מ"ב, שיש שש אותיות לכל שם ושם, והשרפים עומדים לקרר אש הלב שהוא השכינה שהוא דין.

והמתנהג באכילתו על דרך שכתבנו נמצא שהוא כעומד לפני הקדוש ברוך הוא, ולא יבא להיות בשולחנו בלען, שהוא עומד לפני המלך העליון ולא יבא להקל ראשו, וימשיך עליו ענוה ויראה, ואז אין אכילתו למלא תאוותו, כי האוכל למלאת תאוותו הוא מסלק ממנו המורא והבושת ומושך עליו תאוה החיצונית, ואז כל אכילתו צד יצר הרע להלהיבו ולהחטיאו, מה שאין כן החושב שאוכל לפני הקדוש ברוך הוא ושאין מחיצה מפסקת בינו לבין הקדוש ברוך הוא, שהרי הוא עומד ומברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, כמדבר לנוכח עם חבירו, וראוי להשגיח במה שמוציא מפיו ואל יסלק ממנו המורא.

וראוי לחשוב בחסדו הגדול שהטיב עמו להשפיע לו המזון ההוא, שמצד מעשיו לא היה ראוי למזון, כי הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח, ד), אלא חסדו הוא הזן לרעים ולטובים.

וכאשר יחשוב במעשיו הרעים לא יבא להתענג בששת ימי חול, כמו שנאמר (איוב ג, כד) כי לפני לחמי אנחתי תבא, ואלו הם דברי השכינה כשהיא כביכול בגלות, ובששת ימי חול שהיא נקראת עניה יתנהג באכילתו כמו עני, וזה נקרא (תהלים קמו, ה) שברו על ה' אלהיו, ודיו לעבד להיות כרבו, אבל ביום שבת יתענג, כי בענוגו מקיים מצות וקראת לשבת ענ"ג (ישעיה נח, יג), ואין גלות בשבת, ויכוון שכל ענוגו נשפע למעלה בסוד *עדן *נהר *גן, שפירש בזוהר פרשת יתרו.

גם ראוי להתנהג בענין האכילה בשעת מיוחדת, דהיינו שעה ששית, זמן סעודת תלמידי חכמים כדפירשו ז"ל (פסחים דף יב ע"ב). והטעם לזה הוא כי מדת היום הוא תלמיד חכם, נחלק חציו לחסד וחציו לגבורה, וחלק החסד הם שש שעות הראשונות, ולכן תלמיד חכם האוחז בקו האמצעי אוחז בסוף החסד קודם שיתחיל צד הגבורה, שהוא מה שבין זה לזה. ובשעות הקודמות יכוין לתת מזון לנשמתו כדפי' לעיל, דכתיב (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, אחר שנפשו שבעה מהתורה.

ובאיכות המזון יתנהג על פי התורה, שאמרה (שמות טז, ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע, ופירש רש"י ז"ל בשר לאכול ולא לשבוע, למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשבוע. ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב, לפי שהלחם שאלו כהוגן שאי אפשר לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהוגן שאפשר להם בלא בשר. ומאמר זה הובא ביומא (דף עה) ואמר שם מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה, עד כאן לשונו. וכל הדברים האלו יש להם רמז וסוד, כי הבשר שהיא אדומה רמז למדת הדין, ראוי שיאכל בלילה שהיא מדת הדין, ולחם בבקר שהוא מדת יום, רחמים.

ונוכל לומר, שאף על פי שאמר שלא יאכל בשר אלא בלילה, לאו דוקא לילה, אלא הוא הדין מפלג המנחה ואילך חשוב לילה אליבא דרבי יהודה להתפלל ערבית והילכתא כוותיה, דהא אמרו בברכות (דף כז ע"א) מאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד וכו'. ובזה ידוקדק לשון המקרא דקאמר בין הערבים תאכלו בשר, ולא קאמר בלילה. ומי שאינו מתענה, ודרכו לקום בחצות לילה לעסוק בתורה, דרך זה נאות אליו, שיש זמן לעיכול הבשר, ולא תתרבה לו השינה בקומה לעסוק בתורה.

ואחר שביארנו מהות כוונת האכילה והשתיה כפי מה שהורונו מן השמים, ומצאנו בספרים, נבאר תיקוני השלחן שהם י' דברים שפי' במדרש רות (זו"ח מדה"נ) ז"ל בברכת המזון אית מלין ידיען, חד לתקוני פתורא כפום ההוא זמנא כ"כ ומסדר פתורא איהו משובח כגון דיתיב למיכל קמי מלכא, דכתיב (דברים יד, כג) ואכלת לפני ה' אלהיך. תנינא, נטילת ידים, מאן דאכיל בלא נטילת ידים כאלו אכל טומאה. תליתאה, נטילת ידים, דיטול דימינא בשמאלא וישמש שמאלא לימינא, ויטול עד שיעורא דפרק דגזרו רבנן. רביעאה, דצריך להגביה ידיו אחר נטילה בשעה שמברך, ויזווג הב' זרועות כאחת בשעת הגבהת ידיו. חמישאה, דצריך למסמך ברכה לנטילה. שתיתאה, למיהב מפתא לעני. שביעאה, לברך ברכת המוציא ולדקדק בה, ואסור לאכול בלא ברכה. שמינית, האוכל על שולחנו צריך שלא יהא גרגרן ובלען אלא כאוכל לפני המלך. תשיעית, צריך להיות על שולחנו דברי תורה, ויחיד שאין לו עם מי יעסוק בתורה די לו בברכותיו. עשירית, מים אחרונים חובה, ולא הצריכו בהם ברכה, עכ"ל לעניננו. ומקצת מתקונים אלו נתבארו ברעיא מהימנא פרשת פנחס (דף רמה ע"א).

בענין לתקוני פתורא, מלבד מה שפירש שיהא כאוכל לפני המלך, גם כן הוא מפני כבוד הלחם שצריך לנהוג בו כבוד, כמו שנעתיק לשונו בענין המוציא, וכן אמרו בזוהר (פ' פנחס דף רמד ע"א) פסקא ועשירית האיפה, ואמר ועשירית האיפה אמאי, אלא עשירית האיפה לקבל כ"י, דאיהי עשיראה דדרגין, ואיצטריכא לאתיהבא בין תרין דרועין, ואיהי סלת נהמא ואיהי נהמא, ובגין דאיהי נהמא לא איתפקד על נהמא דשבעה מינין דאיהי חטה ושעורה ושיפון וכו', ממנא דעלמא, ולא שוי ממנא עלייהו אלא קודשא בריך הוא בלחודוי, ובגין דא מאן דמזלזל בנהמא וזריק ליה בארעא עניותא רדיף אבתריה, וחד ממנא אתפקד על דא, ואיהו רדיף אבתריה למיהב ליה עניותא, ולא יפוק מן עלמא עד דיצטרך לבריין, ועליה כתיב (איוב טו, כג) נודד הוא ללחם איה, נודד הוא, ויהך מטלטל וגלי מאתר לאתר ללחם איה, ולית מאן דישגח עליה, הדא הוא דכתיב איה, איה מאן דמרחם עליה בגין דלא ישכח, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שצריך לנהוג כבוד בלחם מפני שהוא מושגח על ידי השכינה ולא על ידי שרים וממונים אחרים.

ובענין תנינא, נטילת ידים, אמר ברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רמה) זה לשונו תנינא נטילת ידים, עד שיעורא דגזרו רבנן דהא חמש קשרין דבהון י"ד פרקין, ואוף הכי י"ד פרקין אינון דיד שמאלא, ואינון כ"ח פרקין לקבלייהו כ"ח ידו"ד, באינון כ"ח אתוון דקרא קדמאה דעובדא דבראשית דאתמר בהון (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כ"ח ידו"ד, ועשר אצבען רמיזי לעשר אמירן דעובדא דבראשית, ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין מאן דמזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, אמאי, בגין דאית בהון רזא דעשר אמירן וכ"ח אתוון דביה איתברי עלמא, עד כאן לשונו.

ובענין שביעאה, לברכא ברכת המוציא, אמר שם במדרש רות, זה לשונו דהכי אמר רב המנונא סבא, ז' ארצות אינהו, וכלהו מדורין לתתא, ומכלהו לא אתרעי קמי קודשא בריך הוא אלא בתבל דא, ובכלהו לא הוה מאינון שבעה מיני אלא בתבל דא, ובכלהו יהיב קודשא בריך הוא כל עשבין וכל יבולי ארעא בר מאלין ז' מינין אלו דנהמא דבני נשא, ובגיני כך איצטריך לדקדק בה דהא נהמא בידיה אתמסר ולא בידא דממנא אחרא, ואיהו דאפיק לה ולא אחרא, ועל דא המוציא ולא מוציא, עד כאן לשונו.

ובתיקונים (תיקון טז) אמר שה"א דהמוציא היא בשכינה, וצריך לכוון לבררא ממוץ ותבן שהן הקליפות, שכן חטה יש בה מוץ ותבן שהם פטורים מן המעשר, והחטה אחר שהיא נבררת מהם חייבים במעשר, זה לשונו בקיצור ובגין דא בהמוציא בע"ל הבי"ת צריך לדקדק בה' למהוי איהי נקיה בלא פסולת, עד כאן לשונו.

תמינאה דלא למיהוי גרגרן, פירש במדרש רות זה לשונו תמינאה דלא יהא גרגרן ובלען, אלא כמאן דאכיל קמי מלכא, דברכתא לא שריא במעוי ההוא דאשתכח בלען כעסן, דכתיב (בראשית כה, ל) הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, יורה הלעטה, מאי טעמא בגין דחויא בישא שרי במעוי ולא אשבע, ולא עוד אלא דאיקרי רשע, דכתיב (משלי יג, כה) ובטן רשעים תחסר מאין לשבעה, בגין דא איבעי למיבעי כד אכיל כמאן דיתיב קמי מלכא עד כאן לשונו.

ושאר תיקוני השלחן נתבארו לעיל, לתת מפתו לעני, וכן לעסוק בדברי תורה על השולחן, ומים אחרונים, נתבארו לעיל. ומה שאמר בענין דברי תורה, שאם הוא יחיד פטור מדברי תורה, נראה שהזוהר חולק על זה בפרשת תרומה (דף קנג ע"ב), כמו שהעתקנו לשונו לעיל, דקאמר, שולחן דלא אתאמרו עליה מלי דאורייתא אסור לברכא על ההוא שולחן, סתם, ולא חלק בין יחיד בין רבים, ולכן נכון להחמיר ולומר איזה מזמור או משנה וכיוצא, ירא שמים יצא את כלם.

וכתב החסיד הרב יוסף יעבץ במשנת ג' שאכלו על שולחן אחד (אבות פ"ג מ"ד), זה לשונו ורשב"ם ז"ל פירש פתח הכתוב במזבח וסיים בשלחן, לומר שבזמן שבית המקדש קיים אדם מתכפר על ידי הקרבנות, ושיר הלוים, עכשיו במקום הקרבן מאכיל העניים, ובמקום השיר מדבר בדברי תורה. ויש נוהגים לשורר פזמונים או מזמורים אחר הסעודה, ומנהג יפה הוא להפטר מן העונש, אבל עיקר הדבור הוא ממש לומר איזה דין או חדוש פסוק או הגדה, כי ג' חלוקות הם, צדיקים גמורים הא דאמרן, בינונים המזמור, רשעים ולא כלום. וכמו שמי שאינו מדבר בדברי תורה ממשיך עליו כח הטומאה, כך המדבר בדברי תורה ממשיך עליו כח הטהרה, דכתיב (יחזקאל מא, כב) וידבר אלי זה השלחן.

וכתב עוד לקמיה ועת המאכל מבחן ומצרף לדעת אם אוהבים התורה או לא, משל לאדם שיש לו בן במדינת הים שבעת שמחתו יזכרנו, אמר הכתוב (תהלים קלז, ו) אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, לכן בעת האוכל שהאדם שמח, אם יזכור התורה נראה שאהבתה קשורה בלבו, וכשהוא שוכחה מתוך המאכל אז יתלהב היצר ויתחזק על עומדו וכשל השכל ונפל, דמיון הנלחמים זה עם זה ונפל האחד וקם האחר, שמאז אין לו תקומה, ולזה ימנע ממנו מאז הדר התורה ויופיה, וזמן הסעודה מעבר מסוכן, שאם ימשך אז אחרי היצר וגבר עמלק, וכאשר ירים ידו בתורת משה וגבר ישראל, עד כאן לשונו. נראה מתוך דבריו וכן ראיתי כתוב, שאפילו בשעה שהוא לועס המאכל צריך להרהר בדברי תורה, מלבד דברי תורה שעל השולחן, וכן ראוי להחמיר.

ובענין תיקוני השלחן, האריכו שם ברעיא מהימנא (דף רמה ורמו) ולא העתקנו לשונו כדי שלא להאריך. ועוד ביארו שם תקוני הכוס. ובפרשת עקב (דף ערב ע"ב) נתבארו תיקוני השלחן לילי שבת, עיין שם.

ובענין ברכת המזון, ראוי שיחשוב כשיברך שהוא מקיים בזה מצות עשה, ולכן צריך שלא יברך בקלות ראש או מתנמנם, שלא בכוונה, אלא יכין עצמו לקראת אלהיו ויברך בעיטוף הראש, ולנו עיטוף הוא שיברך במצנפת שדרכו לצאת בה לשוק לפני בני אדם. ויברך ביראה ואהבה, כדרך כל המצות הצריכות יראה ואהבה, ויראה פי' במקומו למידחל למאריה דאיהו רב ושליט וכו' (דף יא ע"ב), ואהבה הוא שיזכור החסד הגדול שעשה עמו השם ושהטיב עמו להכין לו פרנסתו, אף על פי שלא היה ראוי לכך מצד עונותיו, והיינו אומרו הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים וכו', רצה לומר בחסדו זן לכל בין לרעים בין לטובים.

ויתן אל לבו סוד ישמעאל בני ברכני (ברכות דף ז ע"א), כי עם היות שהוא יתברך ויתעלה אינו צריך לנו כי הוא ברא השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, והכל צריכין לו והוא אינו צריך להם, אלא שחשקו שיתברך על ידי התחתונים כדי שיהיה בהם הכנה להשפיעם מטובו, לכן ראוי לנו שאנו בניו לעשות רצון אבינו לברכו בחשק ואהבה, ולברך מלה במלה בנחת ובמתון, לתת לו שבח כענין שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה ברית ותורה וכו'. ויברך בקול רם, רצוני לומר שישמע קולו לבני ביתו, שלא יברך בלחש, כי אמירת הברכות בקול מעורר הכוונה ומביא זכירה, אם בראש חדש יזכור יעלה ויבא, או בשבת רצה וכיוצא, והאומר בלחש שוכח הכל, על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בעסק התורה שצריך להוציא בפה, שנאמר (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם, וכן ערוכה בכל ושמורה (שמ"ב כג, ה), כמו שדרשו בעירובין (דף נד ע"א) וכן לענין הברכות.

ובזה נכלל הפרק הזה: