שער הקדושה · פרק יא · חלק א

כתיב מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע וגו' (תהלים לד, יג), אמרו רבותינו ז"ל (ע"א דף יט ע"א בסופו) מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי, כנוף ואתו כוליה עלמא לגביה, אמרי ליה הב לן חיי, אמר להו מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך וגו' סור מרע ועשה טוב. שמא יאמר אדם נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה, אתגרה בשינה, תלמוד לומר סור מרע ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, עד כאן לשונו.

והמעשה הזה הובא במדרש (ויק"ר טז, ב) באופן אחר, וכתב מורי ע"ה שמה שאמר שלא הבין הפסוק אלא על ידי הרוכל ההוא, הוא שהפסוק כפול באומרו מי האיש החפץ חיים וחזר ואמר אוהב ימים לראות טוב, ונתרץ על ידי הרוכל המכריז מאן בעי חיי, שבאו כל העולם אצלו, ואם לחיי העולם הזה ירדוף האדם להשיג סם שעל ידו יחיה, כל שכן שראוי שירדוף אחר חיי העולם הבא, והימים שראוי שיהיו אוהבים שלו לתיקון נשמתו ראוי שלא יחטא בהם על ידי לשונו, באופן שלא יתהפכו עליו לאויבים וקטיגורים, וזהו אוהב ימים - שיהיו הימים עצמם אוהבים לו לטוב לו לעולם הבא.

ובזוהר (פ' שמיני דף מא ע"א) פירש פסוק זה זה לשונו רבי אבא פתח ואמר, מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' וכתיב (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו וגו'. מי האיש החפץ חיים, מאן חיים, אלא אלין חיים דאקרון עלמא דאתי, וחיים תמן שריין, ועל דא תנינא עץ חיים היא, אילנא מאינון חיים, אלנא דאתנטע באינון חיים, ועל דא מי האיש החפץ חיים כתיב. אוהב ימים לראות טוב, מאן ימים, אלא דא הוא שמא דמלכא קדישא דאחידא באינון יומין עלאין דאקרון ימי השמים על הארץ, ימי השמים ודאי, על הארץ ודאי, מאן דבעי חיים דלעילא למהוי ליה חולקא בהו, ומאן דבעי יומין לאתדבקא בהו ולרחמא להו, ינטר פומיה מכלא, ינטר פומיה ממיכלא וממשתיא דמסאב לנפשא וירחק איניש מאינון חיין ומאינון יומין, ינטר פומיה ממלין בישין דלא יסתאב בהו, ויתרחק מנייהו ולא יהא ליה חולקא בהו. תא חזי פומא ולישן אתר אחרא עלאה הכי אקרי, ובגין כך לא יפגום איניש פומיה ולישניה, וכל שכן לאסתאבא נפשיה וגרמיה, בגין דאסתאב הוא בעלמא אחרא, והא אוקימנא.

והנראה לנו בביאור הכתוב לפי הפשט באומרו מי האיש, בזוהר (פ' תרומה דף קכח סוף ע"א) פי' דמאן דאתגבר על יצריה אקרי איש, והטעם שיקרא איש הנוצר לשונו מרע, מפני היות חטא הלשון תדיר, והגובר על יצרו ואינו מדבר בשעה שיצרו מפתהו שידבר ראוי שיקרא איש, מה שאין כן שאר העבירות שעם היות שיגבר עליו פעם אינו מצוי ואינו מעלה כל כך שיקרא איש כמו הנוצר לשונו.

וכיון לומר לנו המעלה הגדולה שאדם משיג בשמירת הלשון כראוי, הא' סבת הדבקות באלהיו כדפי' שאלו הם עיקר החיים, ועל זה נקרא הצדיק חי - ובניהו בן יהוידע בן איש חי (שמ"ב כג, כ), וכן והחי יתן אל לבו (קהלת ז, ב), וכמו שאמר הפייטן "ברחקי ממך מותי בחיי ואם אדבק בך חיי במותי". ומה שימשך מחמת היותו חפץ בחיים הוא, שהוא אוהב הימים, שהימים הם הארות עליונות נמשכות למטה לתיקון הנפש, ותיקון הצפון לצדיקים הוא צפון וטמון בתוך הימים, והמזכך עצמו הוא זוכה לראות עולמו בחייו, כמו שאמרו בברכות (דף יז ע"א) עולמך תראה בחייך, וזהו לראות טוב - פי' לראות עולמו בחייו, ולא ישיג המעלה הזו אלא השומר לשונו כראוי, וזהו שאמר שם במאמר, פיך ידבר חכמות ולשונך יחריש רננות, וכל מה שנזכר במאמר הכל הוא הכנה לנזכר בריש המאמר, עולמך תראה בחייך ותקותך לדור דורים.

ואמר נצור לשונך מרע, המוסכם בדברי הרשב"י ע"ה בזוהר (פ' בראשית ריש דף נז) כי מלת רע יכונה למוציא זרע לבטלה, וסמך הענין מפסוק (בראשית לח, ז) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', שהיינו שהיה מוציא זרע לבטלה, וזה לשונו בקיצור על ענין זה אמר רבי יוסי וכי רע לאו איהו רשע, אמר ליה לא, רשע אפילו ארים ידיה לגבי חבריה אף על גב דלא עביד ליה מידי אקרי רשע, כמה דכתיב (שמות ב, יג) ויאמר לרשע למה תכה רעך, הכית לא כתיב אלא תכה, אבל רע לא אקרי אלא דמחבל ארחיה וסאיב גרמיה וסאיב ארעא, עד כאן לשונו לעניננו, הרי בפירוש שאמר בלשון שלילה, רע לא אקרי אלא וכו'.

והנה על דרך זה צריך לפרשו בלשון, והענין שאחר שפי' שהם שני בריתות מכוון זה כנגד זה ברית הלשון וברית המעור (ספ"י פ"א מ"ב), כמו שבברית המעור המוציא זרע לבטלה יקרא רע, כן בברית הלשון המוציא מלה לבטלה כמוציא זרע לבטלה, ולכך אמר נצור לשונך מרע, כדי שלא תהיה נקרא רע שהוא המוציא כדפי'.

ואמר נצור ולא אמר שמור וכיוצא, הוא להורות על השמירה הגדולה וגדר וחומה לפנים מחומה כמורה מלת נצור. וכן פי' הרד"ק בשרשים, כי נצור מגזרת מצור, כענין (דברים כ, כ) ובנית מצור על העיר, והוא השמירה המעולה.

וכן מלת נצור לשונך, שלא אמר נצור הלשון מרע, אלא לשונך, פי' שתראה בעין השכל כי לשונך מוקפת שתי חומות, כדפי' ז"ל (ערכין דף טו ע"ב) על פסוק (תהלים קכ, ג) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא ללשון, כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל, כל אברים של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות אחד של עצם ואחד של בשר, מה יתן לך וגו' עד כאן לשונו. והיינו ענין נצור רומזת מקום נעלם ונסתר, להורות על מצור שתי החומות שיש לה, לכך העלימה הבורא בהעלמות החומות האלו מה שלא עשה כן לשאר האברים, וזה ודאי מפני מעלתה, והוא כמשל האדם אשר יגנוז באוצר לפנים מאוצר הדבר החשוב שיש לו.

ולהסביר הדברים למה יקרא רע המוציא זרע לבטלה והמוציא מלה לבטלה, הטעם הוא במה שביארנו כי הלשון הוא במקום החיים כדפי' לעיל בענין מי האיש החפץ חיים, וכמו שהזרע הוא חיות גשמי באדם שהוא מאור עיניו וכו' (רמב"ם דעות פ"ד הי"ט), והוא מוליד בגשמי כנודע, והמוציא לבטלה נקרא רע מפני הסוד והרמז שבו למעלה, כן מלת הלשון שהוא מצור סוד חיות רוחני מתלבש בכלי הלשון מוליד למעלה בקדושה הרוחנית, ואין ראוי שיצא לבטלה, וזהו מעלת רב שלא שח שיחה בטלה כל ימיו.

ואף על פי שאמרנו שעל דבור לבטלה נאמר רע, מכל מקום גם כן כל דבר שהוא פגום ויורה לחיצוני יקרא רע, והעד לשון הרע שהוא מזיק, ואף על פי שיגיע תועלת לאומרו, מכל מקום יקרא רע מצד עצמו שיש לחיצוני חלק בו, וכלל אומרו נצור לשונך - פי' מכל דבור שיש לחיצוני הנקרא רע חלק בו.

ואמר לשונך ושפתיך בכנוי המדבר לנוכח, הכוונה להורות על מה שאמרו ז"ל בבראשית רבה (סז, ג) שהפה ברשותו של אדם, שאם ירצה ידבר תורה וטוב, ואם ירצה ידבר רע, והיינו לשונך ושפתיך שהם ברשותך. זה לשונו אמר ר' לוי ששה דברים משמשים את האדם, שלשה ברשותו ושלשה שלא ברשותו, האוזן והחוטם והעין אינם ברשותו, חמי מה דלא בעי, שמע מה דלא בעי, מריח מה דלא בעי. הפה והיד והרגל ברשותו, אי בעי לעי באורייתא, אי בעי הוא מחרף, אי בעי לא מחרף. היד, אי בעי הוא מפליג מצוון, אי בעי גניב וקטיל. הרגל, אי בעי הולך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, אי בעי אזיל לבתי טרטיאות וקרקסיאות, בשעה שאדם זכאי הקדוש ברוך הוא עושה אותם שהם ברשותו שלא ברשותו, הפה - גם ברוך יהיה (בראשית כז, לג), והיד - ותיבש ידו (מל"א יג, ד), והרגל - בני אל תלך בדרך אתם וגו' (משלי א, טו), עד כאן לשונו.

וכתב בספר מנורת המאור של רבי ישראל ע"ה, שז' נקבים יש בראש כנגד ז' קני המנורה, והפה הוא כנגד הקנה האמצעי שהוא קדש, ולכך צריך לקדש פיו ולשונו ביום שבת שהוא שביעי וקדוש, שכל השביעיות הם קדש.

ובתיקונים (דף קלז ע"א), תורת אמת היתה בפיהו (מלאכי ב, ו) דא היכל, ועליה אתמר (תהלים נא, יז) אדני שפתי תפתח, מלגאו מניה קדש הקדשים ודא לבא, עד כאן לשונו. והדין נותן לקדש הדבור מאחר שהוא יוצא מקדש הקדשים שהוא הלב אל ההיכל שהוא הפה. ועוד תמצא שמלת קדו"ש במ"ק עם חשבון הד' אותיות עולה כמנין דבור במ"ק.

עוד ירצה נצור לשונך מרע, שהפוגם פיו בדברי נבלות וכיוצא מטמאין אותו ויבא להוציא זרע לבטלה, להורות לו שהוא רע, וכדפי' בזוהר (הקדמה דף ח ע"א) בפסוק (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, זה לשונו רב המנונא סבא אמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, דלא יהיב בר נש פומיה למיתי להרהורא בישא, ויהא גרים למחטי לההוא בשר קדש דחתים ביה ברית קדישא, דאילו עביד כן משכין ליה לגיהנם, וההוא דממונה על גיהנם דומה שמיה, וכמה רבוא דמלאכי חבלה בהדיה, וקאים על פתחא דגיהנם, וכל דנטרו ברית קדישא בהאי עלמא לית ליה רשו למקרב ביה, עד כאן לשונו. ודקדק מורי ע"ה אומרו דלא יהיב בר נש פומיה למיתי וכו', שהכוונה לדקדק לשון הפסוק שאמר אל תתן את פיך לחטיא וגו', שאין הכוונה להזהירנו שלא יחטא בלשון, שאם כן היה לו לומר אל תחטיא בפיך, אלא אפילו דברים שאין בהם נבלות הפה אלא שיבא מהם לידי הרהור אסור, כמדבר באשתו על עסקי תשמיש, שיבא מזה לידי הרהור ולחטיא את בשרו שהוא ברית קדש להוציא זרע לבטלה.

ונמצא בזה כי שמירת הברית תלוי בשמירת הלשון, מפני שהם ב' בריתות מכוונים כדפי', ולכך הקדים הכתוב שמירת הלשון, מפני שהוא העיקר והוא בכלל מאתים מנה, שאם הוא שומר הלשון מאליו נשמר הברית, ואם לא נזהר בשמירת הלשון ונזהר בשמירת הברית, אפילו שמירת הברית לא עלתה לו, והטעם מבואר במה שאמרנו.

וכן פי' גם כן בפרשת נח, ובפרשת אחרי מות, כי הפוגם בלשונו מטמאין אותו, ונמצא שנקרא רע, בסוף פרשת נח (דף עו ע"א) אמר זה לשונו פתח רבי יוסי ואמר (דברים כג, טו) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, כי ה' אלהיך מתהלך, מהלך מבעי ליה, אלא כמה דאת אמר (בראשית ג, ח) מתהלך בגן לרוח היום, ודא הוא אילנא דאכל מניה אדם הראשון, מתהלך נוקבא, מהלך דכר, ודא הוא דאזיל קמייהו דישראל כד הוו אזלי במדבר, דכתיב (שמות יג, כא) וה' הולך לפניהם יומם וגו', הוא דאזיל קמיה דבר נש כד אזיל בארחא, דכתיב (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו, ודא הוא דאזיל קמיה דבר נש בשעתא דאיהו זכי, ולמה, להצילך ולתת אויביך, לאשתזבא בר נש בארחא ולא ישלוט ביה אחרא.

ובגין כך לבעי ליה לבר נש לאסתמרא מחובוי ולדכאה לגרמיה, מאי דכיו - והיה מחניך קדוש, מאי קדוש, קדושים מבעי ליה, אלא מחניך קדוש אלין שייפי גופא דגופא אתחבר ואתתקן בהו, ובגין כך והיה מחניך קדוש. ולא יראה בך ערות דבר, מאי ערות דבר, דא ערייתא דעריין, דדא הוא מלה דקודשא בריך הוא מאיס ביה יתיר מכלא. כיון דאמר ולא יראה בך ערות, אמאי דבר, אלא הני חייבי עלמא דגעלי ומסאבי גרמייהו במלה דילהון דנפיק מפומייהו, והאי איהו ערות דבר, וכל כך למה, בגין דאיהו אזיל קמך, ואי את עביד כדין מיד ושב מאחריך, דלא יזיל בהדך ויתוב מאחרך, עד כאן לשונו. וכן בויקרא רבה (פ' קדושים כד, ז) ולא יראה בך ערות דבר, ערות דבור, רבי שמואל בר נחמן אמר זה נבול הפה, עד כאן לשונו.

ובזוהר (פ' אחרי מות דף עה ע"ב) אמר תאנא רמ"ח שייפין בגופא, וכלהו אסתאבן כד איהו אסתאב, כלומר דבעי לאסתאב, וע"ד והיה מחניך קדוש, מאי מחניך אלין אינון שייפי גופא, ולא יראה בך ערות דבר, מאי ערות דבר ערייתא דהאי דבר, רמז כמא דאוקימנא וכו' עד כאן לשונו. ושאר המאמר העתקנו בשער היראה בפרק ה עיין שם.

וכאשר נחבר שני המאמרים מתוכם יצא כוונתינו בביאור, כי לכל הפי' מחניך קדוש הם רמ"ח איברים, שלכך נזכר מחניך בלשון רבים, להורות על רמ"ח איברים. ומ"ש בפרשת נח שערות דבר הוא ערות דיבור, ומ"ש בפרשת אחרי מות שערות דבר היא השכינה, הכל אחד, כי הפוגם בערות דיבור פוגם בה כי ממנה הדיבור, והיינו מה שהתחיל המאמר (בפ' נח) באומרו כי ידו"ד אלהיך מתהלך דא נוקבא.

ועל כרחינו צריכין אנו לומר לפי דרכנו שפי' והיה מחניך קדוש שהם רמ"ח, שגם מתהלך בקרב מחניך הוא מחנה הגוף, שכלל הרמ"ח הם מחנה אחד שבהם שורה הנשמה, והנשמה כיון שהיא באה מאצילות קודשא בריך הוא ושכינתא, והיא מתהלכת בתוך הגוף, והנשמה אין לה חיים להוציא כח הדיבור אלא כפי מה שהשכינה משפעת, כי הנשמה חוט משוך מלמעלה משני מדות אלו, כאומרו (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו, ואי אפשר להפריד החלק משרשו, נמצא שכיון שהנשמה למטה, שידו"ד אלהיך הם ממש מתהלך בקרב מחניך והיינו ידו"ד אלהיך - קודשא בריך הוא ושכינתיה, שמהם אצילות הנשמה, והם קול ודבור.

והטעם שאמר מתהלך ולא אמר מהלך, מפני שהעיקר באדם הוא הדיבור, והקול נטפל אליו, לכן אמר מתהלך. וכן מקום עיבור הנשמה הוא בה, והיא האם היולדת אותה, והיא המגדלת הבנים, לכן היא העיקר לענין זה. ולכן אמר ולא יראה בך ערות דבר - לא יראה השכינה שהיא מתהלכת בתוך קרבך, על דרך שפי' שהיא הנשמה וכו', שתוציא כחה לבטלה ולמקום ערוה, דהיינו הדיבור. ולכך אמר דערות דיבור מאיס מכלא, מפני שהוא פגם בשכינה ובנשמה כי אם בבחינה רוחנית, שהדיבור רוחני יותר מהמעשה, כדפי' לעיל בענין מי האיש החפץ חיים.

ואמר והיה מחניך קדוש, שיהיו רמ"ח אברים בצד הקדושה ולא יטמאו, כמו שאמר בפרשת אחרי מות רמ"ח שייפין בגופא וכלהו אסתאבן, ואין לך עון שיטמאו רמ"ח אברים כולם כמו בעון הקרי, שהזרע יוצא מכל רמ"ח אבריו, וכולם מטמאים ברוח הטומאה מלילית השורה עליו. ובזה מדוקדק ענין ולא יראה בך ערות דבר, פירוש לא יראה בך בגופך ערות דבר, כי בהיות השכינה פגומה שאתה פגמת, מראה הפגם שבה בגופך, והערוה שהיא לילית ערות דבר שורה עליך, ואז השכינה מסתלקת ממך, והיינו ושב מאחריך, כי לא יגורך רע (תהלים ה, ה).

ויש הוכחה לפי' זה בויקרא רבה בפרשת זבין (יח, ד), אמר מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת, רב הונא בשם רבי הושעיא אמר על ידי שהיו מליזין אחר גדוליהן, ואומרים משפחה זו של פלוני לאו של מצורעים היא, ללמדך שאין הנגעים באין אלא על לשון הרע. רבי תנחומא אמר על ידי שהיו מליזין אחר הארון ואומרים ארון זה הורג את נושאיו, ואין נגעים באים אלא על לשון הרע, לכך נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת, עד כאן לשונו. הרי בפירוש כי זיבות בא להם על ידי פגם לשון הרע. והזיבה פוגם בברית, ופירש מורי ע"ה שכן ז"ב עולה תשע, שפגם שלו הוא בצדיק המדה התשיעית, וכן לענין הקרי שפגם שלו בברית כמו שנאריך במקומו הסבה שלו יהיה פגם הלשון על ידי לשון הרע, ושאר הדברים הפוגמים הלשון.

וכן פירש בפרשת מצורע (דף נג ע"א) והעתקנו לשונו לקמן רבי חייא אמר כל מאן דאפיק לישנא בישא אסתאבן ליה כל שייפוי וכו', והוא כענין רמ"ח שייפין בגופא וכלהו אסתאבן שפי'.

עוד אפשר לפרש ולא יראה בך ערות דבר, כמה שפי' בזוהר (פ' נשא דף קכא ע"ב) והוא קרוב לדרך הקודם, זה לשונו תא חזי בשעתא דבני נשא דמיכין וטעמין טעמא דמותא, ונשמתא סלקא לעילא, קיימא באתר דקיימא, ואתבחינת על עובדהא דעבדת כל יומא, וכתבין לה על פתקא, מאי טעמא בגין דנשמתא סלקא לעילא ואסהידת על עובדוי דבר נש ועל כל מלה ומלה דנפיק מפומיה, בגין דההיא מלה דאפיק בר נש מפומיה סלקא ובקעא רקיעין, וקיימא באתר דקיימא, עד דעאל ליליא ונשמתא סלקא ואחיד לההיא מלה ואעיל לה קמי מלכא, הדא הוא דכתיב (מיכה ז, ה) משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, וכדין אתרשים ההיא מלה וההוא חובא עליה דבר נש, ובגין דא (תהלים לב, ב) אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון, אימתי כשאין ברוחו רמיה, עד כאן לשונו.

הרי שאמר אתרשים ההיא מלה וההוא חובא עליה דבר נש, ופי' במה שנודע שהעונות יש מהם נרשמים ונכתבים בעור הבשר בפנים, ויש במצח, ויש שעונותיו חקוקים על עצמותיו כדפי' ז"ל, והיינו אתרשים עליה דבר נש, עליו ממש נרשם עון הדבור ההוא.

ואף על פי שלא עשה מעשה, מכל מקום חמור הדיבור מן המעשה, כדפי' במשנה (ערכין פ"ג מ"ה) נמצא האומר בפיו יתר מן העושה מעשה, שכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי. ונלמוד מכאן, שאם חשב בדעתו לעשות עבירה וגמר בדעתו לעשותה והוציא גמר ההוא בשפתיו, חשוב לפניו יתברך כאלו עשאה, שהדבור חשוב כמעשה, כמו שאמרו במשנה. ולא אמרו ז"ל (קדושין דף מ ע"א) אלא חשב אדם לעשות עבירה ולא עשאה שאינה נחשבת לו, אלא כשלא דבר, והיינו (תהלים סו, יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', הא אם דברתי בשפתי ישמע ה'. וכמו שפי' בזוהר (פ' אמור דף קה ע"א) בענין הדבור בשבת, שדיבור אסור מפני שהקול מיד עולה למעלה, והרהור מותר. וכן פי' הרשב"י ע"ה באדרת האזינו (דף רצד ע"א) בתיקון האזנים, עיין שם. וכמו שפי' בפרק הקודם בפסוק אל תבהל על פיך וגו', עיין שם.

ובזה מובן ולא יראה בך ערות דבר, ר"ל יראה, שיתצייר ויתרשם בו בגופו ערות הדיבור ההוא, והיינו בך ממש בגופך נרשם, ובהיות הגוף פגום בעבירה הוא בעל מום ושכינה מסתלקת ממנו, והיינו ושב מאחריך, כי כל אשר בו מום לא יקרב (ויקרא כא, יח).

עוד אפשר לפרש ולא יראה בך, על דרך שפי' בזוהר (זו"ח שה"ש סח ע"א) בענין נגילה ונשמחה ב"ך (שה"ש א, ד), שב"ך הם כ"ב אותיות, ובך הוא ת"ת. ונודע שכ"ב אותיות התורה רשומים בפיו של אדם כדפי' לעיל בענין אל תבהל על פיך, שהם אהח"ע בגרון וכו', וירצה לא יראה ב"ך - לא יראה התורה שהיא קבועה בפיך בכ"ב אותיות שתוציא אותיותיה לדבור ערוה, שנמצאת פוגם ה' המוצאות העליונים שהם מקור לכ"ב אותיות. וכאשר יסתכל רמז כל מוצא ומוצא רמזו העליון היכן הוא יראה כמה גודל פגם הלשון, והדבר הרמוז ונראה בפיו של אדם להיות בו ל"ב שינים כנגד ל"ב נתיבות חכמה, שהם ל"ב אלהים שבמעשה בראשית, והוא מוצא אחד מן האותיות זצסר"ש בשינים, וכן שאר מוצא האותיות אהח"ע בגרון, והגרון פנימי יותר והפגם גדול יותר, וכן לשאר המוצאות, נמצא הפגם בכולם כאחת. ולכן אמר ולא יראה ב"ך שהם הכ"ב אותיות שהם בה' מוצאות, ערות דבר - שימצא בהם פגם ערות דיבור. והיינו גם כן סוד הת"ת הנקרא בך, שהוא כלול מכ"ב אותיות התורה, לא יראה ערות דבר שהיא שכינתו, כי כשהוא רואה השכינה פגומה מסתלק, והיינו ושב מאחריך, שנמצא שהרחמים מסתלקין ממנו, ע"ד שפי' שער היראה פרק ה.

והנה בכל הפירושים שנתבארו בזה הפסוק נוכל להבין מה שאמר התנא (אבות פ"א מי"ז) כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי וגו'. ופי' באומרו כל ימי גדלתי, הכוונה כי כל אדם כפי המקום שיגדל כך ילמד המדות הן לטוב או להפכו, ולזה אמר כי נתגדל בין החכמים, ומה שלמד מהם הוא שלא מצא טוב משתיקה, ובין החכמים מוכרח שימצא בהם המדה הזאת, שהרי אמרו (שם פ"ה מ"ז) ז' דברים בחכם וכו' חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ושאר כל המדות הנזכרות בחכם שרשם השתיקה.

לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, מה ענין גוף, לימא לא מצאתי טוב משתיקה, אלא הענין לפי' שפירשנו שרמ"ח אבריו מטמאים, ירצה לא מצאתי טהרה לגוף יותר טוב משתיקה, וסמך לפירוש זה מצאתי בדברי רבותינו ז"ל (ויק"ר טז, ה) והעתקנו לשונו בפרק יג לחטיא את בשרך, אל תתן רשות לאחד מאבריך להחטיא כל אבריך. או לפי' שפי' שהפגם נרשם בגופו, אם לא חטא בפיו ושתק בודאי ולא יתרשם העון ההוא בגופו, וכן לא יסתלקו הרחמים ממנו.

או אפשר לומר לא מצאתי לגוף, פי' לענייני הגוף הוא טוב השתיקה, אבל לדברי תורה צריך לדבר כענין אלם צדק שפי' לעיל. עוד ירצה לגוף, על דרך שפי' במדרש בענין (משלי יח, כא) מות וחיים ביד לשון, ממשל הלביא שאמרו במדרש (ילקוט תהלים רמז תשכ"א).

עוד מצאתי בתנא דבי אליהו, כי איש אחד אחר שנפטר מצאוהו החופרים בשדה בקברו שהיה חי, שלא שלט בו רמה, ושאל לו רב נחמן מאיזה סבה זכה לזה, והשיב שלא היה בו קנאה ולא הטה אזנו לשמוע דברים בטלים, והמאמר העתקנו בשער ענוה פרק ג, וסוף המאמר אומר ומה זה שלא היה בידו אלא שכר שתיקה בלבד וכו'.

ובספר מנורת המאור של רבי ישראל ע"ה פי' אחר, זה לשונו לא מצאתי רפואה לגוף אלא שתיקה, שכל המרבה דברים אינו ניצול מן החטא, וילקה בצרעת בגופו. ובמה שפי' הרשב"י ע"ה (זוהר פ' משפטים דף קכב ע"א) זה לשונו תאנא כתיב (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע, מהו מרע, דבגין לישנא בישא מרעין נחתין לעלמא, עד כאן לשונו, נפרש לא מצאתי לגוף שיהיה נצול מחלאים רעים, ולאו דווקא צרעת כמו שפי' הוא, אלא כל מרעין קאמר. אלא שתיקה - שעל ידה ניצול, וזו היא מעלה גדולה לשתיקה.

ובמדרש (ויקרא רבה פ' מצורע טז, ה) אמר רבי יהושע בן לוי מלה בסלע משתיקותא בשתים, דתנן שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, עד כאן לשונו. ועל ידי הפירוש הזה יתורץ שני דקדוקים שיש לדקדק במשנה, הא' למה נכנס בלשון שלילה. הב' מלת טוב, שלא יאמר מלת טוב זה מזה אלא אם יכנסו בסוג אחד ובשיווי אחד, ואז נאמר טוב זה מזה. ובזה מתורץ הכל, כי בא ללמדנו כי מלה בסלע משתוקא בשתים, וזהו אומרו לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, שאף על פי שהדיבור יהיה שוה סלע השתיקה טוב ממנה ושוה שתים, ולא ישלול בזה השתיקה בדברים בטלים ודבר לשון הרע וכיוצא, שאלו אין הדיבור טוב בהם כלל כדי שנאמר שהשתיקה טובה מהדיבור, ואין בהם שווי סלעים, כי אדרבה הם פוגמים.

וכתב החסיד ז"ל בפי' משנה זו זה לשונו והנמנע לדבר במקום שיש לו צורך לדבר, מורה על נפשו ג' דברים, הא' כי הוא יודע יען כי אינו נבהל לדבר כלומר אסתירא בלגינא קיש קיש קריא, הב' ששכלו גובר על חומרו ולכן כבש דבריו, הג' כי הוא נבון ועיניו בראשו לראות הנזק הראוי לבא מדבריו, וזה שאמר שלמה (משלי יז, כז) חשך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה, באומרו חושך הורה שיש לו צורך לדבר ואפילו הכי חושך עצמו, כי זהו המורגל בלשון - ואחשוך גם אנכי (בראשית כ, ו), [ו]לא חשך ממני מאומה (שם לט, ט), וכן כתב הר"י ן' שושן ז"ל, ותוארו בג' תארים יודע דעת, יקר רוח, איש תבונה, עד כאן לשונו.

ונראה לי שג' תארים אלו כנגד חכמה בינה דעת, והתחיל בדעת שהוא עיקר הלשון, ואחר כך יקר רוח שהוא כבוד לב מחכמה, ומשם נובע רוח חיים, איש תבונה כנגד בינה, ומפני שהוא אוחז במקום החיים כדפי' בענין מי האיש החפץ חיים, ראוי שיכונה בג' אלו.

וסמך התנא לזה ואמר לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, אפשר לקשר דבריו משני פנים, האחד שבא לומר לנו שהוא למדנו מדה הטובה הזו שלא מצא לגוף טוב משתיקה, שהתלמידים אחרי כן יקראו המדה הזו, לא יהיה כוונתם ללמוד ולא לעשות שנמצא נאה דורש ואין נאה מקיים, אלא שיעשו ויקנו מדת השתיקה, והוא הדין לכל הדברים שיקרא האדם שצריך שיעשה אותם כי לא המדרש הוא העיקר, והטעם שהשמיענו הענין בלשון, מפני שקניית האדם מדה זו צריך טורח רב מפני הרגל הלשון ומהירותה לדבר טוב ורע, ומי שיקיים מדה זו יהיה מפתח לקניית שאר מדות הטובות שבמציאות, ובריא לו שילמוד ויקיים, כי אחר שאחז בשורשו ושמרו כראוי כל הענפים יתקיימו.

עוד ירצה, שבא לתרץ קושיא אחת, כי ראוי להקשות מה בא ללמדנו שהשתיקה היא טובה, הרי בכמה פסוקים מדברי שלמה המלך ע"ה נזכר ענין השתיקה - חושך אמריו יודע דעת (משלי יז, כז), על כן יהיו דבריך מעטים (קהלת ה, א), וכיוצא הרבה, ולזה אמר ולא המדרש הוא העיקר, פי' כוונתי באומרי שלא מצאתי לגוף טוב משתיקה הוא שקריתי דברי שלמה וקיימתים, וכן ראוי לכל מי שיקרא דברי שלמה המלך ע"ה שיקיים אותם.

וה"ה לכל הדברים שלא המדרש הוא העיקר וכו', אלא שזו מפתח להם. והטעם, כי מי שירגיל בשתיקה ושלא יוציא מלה לבטלה מפני מוראת קודשא בריך הוא ושכינתיה שהם תוכיות הנשמה, והם קול ודבור, ירויח בזה הכוונה בתפלתו כדפי' רשב"י ע"ה בתיקונים (דף ג ע"א) שצריך לכוונא בכל אתר ובכל ממלל קול ודבור קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו'.

וכיון שהורגל בדברי העולם שלא יוציא קול ודיבור לבטלה, כל שכן שלא יוציאם בתפלתו לבטלה, ולכן תקנו בסוף אלהי נצור לשוני מרע, והכוונה במה שפי' לעיל שהמוציא מלה לבטלה כמוציא זרע לבטלה, שהוא הנקרא רע, ואם האדם נשמר בדברי העולם שלא להוציא מלה לבטלה כל שכן בתפלתו, ואם חס ושלום הוא פגום בלשונו תפלתו אינה עולה למעלה כי היא כפויה תחת ההוא סטרא, כמבואר בפרשת פקודי (דף רסג ע"ב), והעתקנו לשונו לקמן בפרק יג בענין פגם.

וכן מביאו לידי ענוה ויראה כאחת, כאשר יחשוב במה שביארנו בפסוק (קהלת ה, א) ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, שכאשר יחשוב שהוא עומד לפני השם יתברך, אל ישיב על חרפתו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לח, טז) כי לך ה' הוחלתי, וזהו נפשי תדום וכו', ויהיה קולו נמוך כי יתבייש להרים קולו לפני המלך. ובהסתכלו לעולם שנשמתו דבקה בשורשה ישתדל לעסוק בתורה ומצות לכבוד אביו ואמו ולעשות רצונם כדפי' בתיקונים (דף קמו ע"ב) בענין (שמות כ, יב) כבד את אביך ואת אמך, והעתקנו בשער האהבה. וישתדל גם כן מלפגום שום פגם, כי בפוגמו פוגם בשרשים העליונים. ודבר זה יגרום לו לעשות תשובה מכל עונותיו כדי לטהר נשמתו שתדבק בשורשה. וגורם לטהר מחשבותיו, כי יתבייש מלחשוב דבר שהוא נגד עבודתו יתברך מפני שהשם יתברך מסתכל והוא בתוך קרבו על דרך שפי'. וכיון שהוא דבק בעץ החיים יהיה חזק בבטחון כי שום דבר מדברי העולם לא יזיקוהו והוא מושגח לעולם מלמעלה, כאומרו (תהלים לג, יח) הנה עין ה' אל יראיו וגו'. נמצא היות קניית מדה זו שורש לקיום כל התורה, מפני שידענה בסודה כדפי' ויקיימנה.