שער הקדושה · פרק ו · חלק ב
ושם (דף רכח ע"א) אמרו שסוד ט"ל הוא יו"ד ק"א וא"ו שעולה ט"ל, וה"א אחרונה היא שכינה המשלמת יו"ד ק"א וא"ו ק"א שהוא אד"ם. ונראה שהכוונה היא על רמז הה' קשרים. ואמר אחר כך קשר דטלית חי עלמין, דקשיר קודשא בריך הוא ושכינתיה בכל סטרין לד' כנפות הטלית, עד כאן לשונו.
ושם (דף רכז ע"א) אמר שסוד הטלית הוא בסוד מטטר"ון, ומטטר"ון כלול מד' חיות ושש מעלות לכסא, ובכסא יש בה ע"ב גשרים, וכנגדם יש בציצית רמז ע"ב, בין קשרים וחוליות שהם י"ג חוליות וה' קשרים לכל צד, שהם ח"י, וד' פעמים ח"י הם ע"ב, וכן ביארו גם כן בתיקונים (תקון י דף כה ע"ב), והיינו והוכן בחס"ד כסא (ישעיה טז, ה), שחסד הוא ע"ב.
ואמר (רע"מ דף רכז ע"א) שרמז החוטין הם ל"ב, כנגד יו"ד ה"א ה"א, והו"או הוא רמז י"ג חוליין, לתשלום אד"ם יו"ד ק"א וא"ו ק"א שבמטטרו"ן, ששמו כשם רבו, וזה לשונו ולכל חיה ד' אנפין וד' גדפין, אינון ל"ב אנפין וגדפין, ואינון תליין מחיה דאיהי אדם, ואינון ל"ב כחושבן יו"ד ה"א ה"א, שלימו וא"ו תליסר חוליין בכל ד' כנפות. שח' חוטין לכל כנף הוא כנגד ד' פנים וד' כנפים שבכל חיה, שהם ד' פנים ידו"ד וד' כנפים אדנ"י, עד כאן לשונו, ואחר כך אמר נמצא יאהדונה"י לכל צד.
ובלשון זה ממש אמר בתיקונים (דף כה ע"ב) כל מאן דאתעטף בעטופא דמצוה כאלו אתקין כרסייא לקודשא בריך הוא, ואינון יאהדונה"י, סלקין לכל חד ד' אנפין וד' גדפין, סלקין ס"ד, ותמניא אתוון יאהדונה"י, סלקין ע"ב, עד כאן לשונו. ועוד אמר אחר כך (דף כו ע"א), שרמז ח' חוטין כנגד ד' פנים וד' גדפין, כמנין שד"י במ"ק.
ועוד ברמז המצוה הועתק בסוף פרשת שלח לך (דף קעה ע"א) מפקודין של הרשב"י ע"ה (ע' פ' פינחס דף רנז ע"א), אמר שם שסוד תכלת שבציצית הוא הדין הקשה דאכיל ושצי כלא, ולכך מפני הדין נאמר (במדבר טו, מ) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצותי, כבן הרואה הרצועה ומתיירא לחטוא לאביו מפני פחד הרצועה.
ובסוד החוטין שהם ל"ב אמר שהם כנגד ל"ב נתיבות חכמה ויוצאים על ידי צדיק, והיינו מכנף הארץ וגו' צבי לצדיק (ישעיה כד, טז). ואינו חולק על המאמרים הקדומים שהעתקנו מהרשב"י המורים שהם בחיות, שהל"ב נתיבות יוצאים מלמעלה על ידי צדיק ומתפשטים בחיות א' לכל צד.
ואגב מוכח שם שאין ראוי לקרוא קריאת שמע בלא ציצית על דרך שאמרו בגמרא (ברכות דף יד ע"ב) לקורא קריאת שמע בלא תפלין, וזה לשונם, על סיום הפסוק שאמר (ישעיה כד, טז) אוי לי בוגדים בגדו וגו', וכד אסתכלנא בתכלת וחמינא רצועה לאלקאה אתר דחילו למדחל, אמינא אוי לי, דבני נשא לא ידעי לאשגחא ולאסתכלא על מה מתענשין לשקרא בהאי, בוגדים בגדו, דהא קורין קריאת שמע בלא ציצית וסהדין סהדותא דשקרא, ואלין אינון בוגדים דבגדו משקרי בגרמייהו, ובגד בוגדים בגדו, לבושא דלהון בלא ציצית אקרי בגד בוגדים, עד כאן לשונו.
והוכרח מכפל הפסוק שאמר בוגדי בגדו, ובגד בוגדים בגדו, לומר שהם ב' בחינות, הא' מי שקורא קריאת שמע בלא ציצית, והב' מי שאין בבגדו ציצית אפילו שלא בשעת קריאת שמע, שחייב אדם שיהיה ציצית עליו כל היום כולו. ואמרו בגמרא (פסחים דף קיג ע"ב) שמי שאין לו ציצית בבגדו הוא כמנודה, זה לשונם תנו רבנן ח' כמנודין לשמים ואלו הם, מי שאין לו אשה, ומי שיש לו אשה ואין לו בנים ממנה ואינו מגרשה, ומי שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפלין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, והמונע מנעלים מרגליו, ויש אומרים אף מי שאינו מסב בחבורת מצוה, עד כאן לשונו.
ואי אפשר להפטר מזה במה שלבש ציצית בשעת תפלה לבד, שציצית זמנו כל היום כתפילין וכמזוזה, אלא שמתוך שתפילין צריכין גוף נקי נמנעו בני אדם מלשים אותם אלא בשעת תפלה, והתנאים הקדמונים ע"ה רבי אליעזר הגדול היה זהיר ללבשם כל היום אפילו כשהיה חולה, כדמוכח בסנהדרין (דף סח ע"א), וכן רבינו הקדוש כדמוכח בכתובות (דף קד ע"א). ושבת סוף פרק השואל (דף קנג ע"א) אמרו רבותינו ז"ל והם דברי רבי אליעזר, דבר אחר (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית, ושמן על ראשך אל יחסר, אלו תפילין עכ"ל, הרי שהחיוב הוא שיהיה לאדם ציצית ותפילין כל היום.
וכן נהגו ללבוש טלית קטן כל היום, ותפילין מי שימצא גופו נקי חיוב עליו ללובשם אפילו שלא בשעת התפילה, שהרי אמרו שהוא כמנודה, והטעם מפני שנראה כפורק ממנו עול מלכות שמים.
ובספרי אמר, חביבין ישראל שסבבן הקדוש ברוך הוא במצות, תפלין בראשיהן, תפילין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם, מזוזה בפתחיהן, ועליהם אמר דוד (תהלים קיט, קסד) שבע ביום הללתיך, נכנס למרחץ וראה עצמו ערום, אמר אוי לי שאני ערום מן המצות, נסתכל במלה התחיל סודר עליה שבח, שנאמר (שם ו, א) למנצח על השמינית. משל למלך בשר ודם שאמר לאשתו הוי מתקשטת בכל מיני תכשיטין כדי שתהא רצויה לי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל הוו מצויינין במצות כדי שתהיו רצויים לפני, וכן הוא אומר (שה"ש ו, ד) יפה את רעיתי כתרצה, יפה את לי אם את רצויה לי, עד כאן לשונו.
ובענין מעלת ציצית פירשו בזוהר (פ' שלח דף קסג ע"ב) שהלובש ציצית נעשה תמים, ועליו נאמר (דברים יח, יג) תמים תהיה, זה לשונו כגוונא דא, בר נש דלביש ציצית אתעביד בכל יומא תמים, תם בד' כנפים מתקנן כדקא יאות, י"ם בההוא תכלת דנונא דשבעין דרגין דימא, סטרא בישא כד אסתכל בהאי בר נש לא יכיל לאבאשא ליה בעינא בישא, וכדין איהו ת"ם י"ם עם ידו"ד אלהיו ממש בתקונא חדא, איהי לעילא ואיהו לתתא, לבתר אסתלקת איהי גו דרגין עילאין, אוף הכי בר נש אסתלק איהו לבתר בתפלין גו דרגין עילאין, ועל דא תמים תהיה עם ידו"ד אלהיך, עמיה ודאי, בשעתא חדא ברגעא חדא איהי אתתקנת לעילא ובר נש אתתקן לתתא, עד כאן לשונו.
ועוד במעלת ציצית שסגולתו למשוך השכינה שתדור עמו כדכתיב (במדבר טו, לח) ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, והוא כאילו אמר לדרתם כמו שדרשו בתיקונים (דף כב ע"ב) בענין (שמות לא, טז) לעשות את השבת לדרתם, עיין שם, והעתקנו לשונו לקמן. ועל כן אמרו ז"ל (מנחות דף מג ע"ב) שכל הזהיר במצות ציצית זוכה להקביל פני שכינה, כתיב הכא וכו'.
ובענין אם עטיפת ציצית קודם לתפילין אם לאו, יש ראיות ברורות בזוהר ובתיקונים שעטיפת ציצית על ראשו קודם לתפלין, הא' בזוהר (פ' במדבר דף קכ ע"ב) שפי' שם שיש ד' דברים במעשה וכנגדם ד' בדיבור, ואמר הא' לדכאה גרמיה, פי' שיפנה גופו. לבתר יקבל עליה האי עול לפרשא על רישיה פרישו דמצוה. לבתר יתקשר קשורא דיחודא דאינון תפילין, מהו תפילין תפלה של ראש ושל יד וכו', עד כאן לשונו לעניננו. ובתיקונים (דף קל ע"ב) זה לשונו תא חזי, כד בר נש מתעטף בעטופא דמצוה, ומנח תפילין, וקרי קריאת שמע, הא תקין ליה כרסיא בעטופא דמצוה, והא אוקמוה (ישעיה טז, ה) והוכן בחסד כסא, ובתפילין איהו מעטר ליה, הדא הוא דכתיב (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עליך, וקרא ליה דשרא על כרסיא דתקין ליה שמע ישראל, הכי קודשא בריך הוא מתקן ליה בההוא עלמא כרסיא ועטרה, עד כאן לשונו. ואין אדם יוצא ידי חובתו כראוי בלבישת טלית קטן שמתחת לבושיו לקיים דברי המאמרים האלו, כי אם בפריסת מצות ציצית על ראשו, שהיא היא הנקראת עטיפה.
ובענין הנחת הטלית, ראיתי מדקדקים בציציות שבאו ראשונה לצד הראש שיהיו לעולם לצד הראש, כיון שזכו להיות מעלה אין ראוי שירדו ממעלתם, וכן נוהגים כל האשכנזים, ורוב אנשי איטליי"א.
ובענין כוונת הברכה להתעטף בציצית, ראוי לכוון שהנשמה היא המתעטפת באור מצוה זו בין למטה בין למעלה, ששורש הנשמה שהיא למעלה גם כן תתעטף באור מצוה זו בבחינות שיתבארו. וכלל זה לכל מצוה ומצוה שיעשה האדם, צריך לכוון כי נשמתו שהיא חלק אלוה ממעל מתתקנת מאירה באור מצוה זו, וכן לענין תפילין.
ושמעתי מפי מורי ע"ה שהכוונה להתעטף בציצית, במה שאמרו ז"ל (במ"ר יח, כא) שציצית עולה תרי"ג מצות שבשכינה, בבחינתה המתלבש בכסא ובמטטרו"ן שבו סוד הציצית. ולפי מה שפי' שכוונת העטיפה היא לנשמה, צריך לכוון שבנשמתו יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים, וכלם יאירו על ידי מצות ציצית. וכן פירש ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכז ע"א) שסוד הציצית הוא מטטרו"ן, זה לשונו מטטרו"ן שש מעלות לכסא, דסלקין שית מאה, ציצי"ת בתרין יודין, ואי חסר יו"ד הא חיר"ק באתרה, הכי סלקא בכל סטרא בד' כנפי ציצית ותלת עשר חוליין דציצית אינון תרי"ג, עד כאן לשונו.
ובספר תולעת יעקב (סוד הציצית) ביאר היאך ימצאו בציצית תרי"ג, וכתב זה לשונו ומצוה זו שקולה ככל המצות, לפי שהיא אבן הראשונה הכוללת תרי"ג אבנים יקרות ול"ב נתיבות, וכל נתיב ונתיב מתחלק לשנים, טוב ורע, זכור ושמור, מצות עשה ומצות לא תעשה, והנה הם ס"ד, וכל אחד כלול מעשר ספירות הרי תר"ס, הוצא מהם ז"ך אותיות התורה הנה הם תרי"ג מצות התורה. וזהו שאמרו ז"ל בפרק התכלת (מנחות דף מג ע"ב) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' (במדבר טו, לט) שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כלם, עד כאן לשונו.
ויש ברמז המצוה הזאת עוד עניינים רבים, ולא ביארנו אלא הנוגע למעשה לענין כוונת הברכה, ולענין משמוש הציציות, והנוגע למעשה, שכיון שרמיזתם הם ל"ב כנגד ל"ב נתיבות, או כפי שפי' לעיל, ראוי להפרידם כל אחד ואחד בפני עצמו, וכן כשימשמש שיכוון בהם לסודות הרמוזים.
ובענין התפילין כבר אמרנו שסודם לטהרת המחשבות, ולהמשיך קדושה, כמו שנקראו קדושה בלשון רז"ל, ובמדרש הנעלם (פ' חיי שרה דף קכט ע"א) אמרו שעל סוד התפילין נאמר (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, זה לשונם קמו ואזלו הוא ורבי ייסא ורבי חייא, אשכחוה לרבי אלעזר ברבי שמעון, והוה מגלה רזין בתפילין, עאלו קמיה ואמרו במאי אתעסק מר, אמר לון טעמא דתפילין אמינא, דהא זכאה בר נש דמנח תפילין וידע טעמא דידהו, אמרו אי ניחא קמיה דמר לימא לן מלה, אמר, שמענא מאבוי, דקודשא בריך הוא ברחימותא סגיאה דהוה ליה עם ישראל אמר לון למעבד ליה בי משכנא כגוונא דרתיכא עילאה דלעילא, וייתי דיוריה עמהון, הדא הוא דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ושמענא מאבוי דהכא סתים טעמא דתפילין בהאי פסוקא.
תא חזי, כגוונא עלאה אתעביד מקדש ברתיכוי קדישין, ובתר כן אשרי קודשא בריך הוא דיוריה עמהון, כענינא דא וכגוונא דא אתערו חברייא מארי מתניתא בטעמא דתפילין, למהוי ההוא גברא דוגמא דרתיכי עילאין רתיכא תתאה רתיכא עלאה, למיתי דיליה מלכותא וישרי דיוריה עלויה.
ותנינן אית ביה רזין עילאין ודוגמיהון, ואית ביה תלת רתיכין דוגמת עילאין קדישין, רזין דתלת אתוותא דשמהן קדישי עלמין, תלת רתיכין תלת אתוותא, ארבע פרשיות שליט על ארבע, ועל כך רזא דשי"ן תלת כתרין ושי"ן דארבע כתרין. תלתא מלכין שליטין בגופא, תפילין עלוי, קודשא בריך הוא לעילא, אלין תפילין דרישא. תפלין דדרועא ד' פרשיין, לבא רכיב, דוגמא דרתיכא תתאה, ותתאה רכיב. עוד תנינן, דא רכיבא דדרעא לתתא, ולבא רכיב דוגמא דאיהו לתתא, ואתמסרון בידיה לאענאה לון כל חילי שמיא, כך לבא הוא רכיב לתתא ואתמסרו בידוי כל אברי גופא, ועילא מנהון ארבע פרשיין על מוחא דרישא איהו, אבל קודשא בריך הוא הוא שליטא עילאה מלכא מכלא. ורזא דחכמתא דא הוא כגוונא דמקדשא, דכתיב (שמות כח, יט) ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה, ועלייהו דיוריה דמלכא בד' אתוון, תרין רתיכין, ובהאי גוונא לבא ומוחא, לבא מכאן ומוחא מכאן, ועלייהו מדוריה דקודשא בריך הוא בארבע, ארבע פרשיין. אמר רבי אלעזר, מכאן ולהלאה רזי דכתרי אתוותא, ופרשיין בגופייהו, ורצועותיהן, הלכה למשה מסיני, ורמיזא דילהון אתגלי, וטעמא דכלא בי"ג מכילן דרחמי. אמר רבי יהודה אלמלא לא אתינא אלא בדיל רזא דא דיי, עד כאן לשונו. והרי מבואר במאמר הזה היות התפלין כלים להשרות השכינה עלינו, כי הם דוגמת הכרובים העליונים שעליהם היתה השכינה שורה.
ואמרו במדרש (שוחר טוב תהלים א) אמר רבי אליעזר, אמרו ישראל לפני המקום אנו רוצים ליגע בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקדוש ברוך הוא קיימו מצות תפלין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגעים יומם ולילה. רבי יוחנן אמר מקרא מלא הוא (שמות יג, ט) והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך, עד כאן לשונו. הרי שמעלת המניח תפילין גדולה היא כאלו עוסק בתורה, ונודע שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצות כאומרו (פאה פ"א מ"א) ותלמוד תורה כנגד כלם. וכן מצות ציצית שקול כנגד כלם כדפי' ז"ל (נדרים דף כה ע"א), נמצא המתעטף ציצית ומניח תפילין כאלו קיים כל המצות.
וכן אמרו בתיקונים (תז"ח דף קא ע"ב) זה לשונם ובוצינא קדישא [אמר], כל מאן דאנח תפילין וציצית כאלו מקיים תרי"ג מצות דאורייתא, ולא עוד אלא בציצית כאלו מתקן כרסיא לקודשא בריך הוא, ותפילין אינון שם ה', כאלו נחית ידו"ד על כורסיא, עד כאן לשונו.
ובתיקונים (דף ב ע"א) אמר שצריך האדם להיות בכל יום בשני אותות אות ברית ואות תפילין, כנגד שני יודי"ן שבשם יאהדונה"י, ובשבת אות שבת ואות ברית, ומי שאינו מניח תפילין בכל יום מפריד, והמאמר העתקנו בשער האהבה (פ"ט), כל זמן שאדם בתפילין הוא מיחד הב' שמות, ולכן טוב להתמיד בתפילין כל היום אם אפשר, או רוב היום או מקצתו, מלבד זמן התפלה.
וכן כתב ר"מ מקוצי (סמ"ג עשין ג) בענין תפילין, זה לשונו ועוד דרשתי להם כי משש מאות ושלש עשרה מצות שנצטוו לישראל אין לך שום מצוה שתהא אות ועדות כי אם ג' מצות, והם מילה ושבת ותפילין, שנכתב בשלשתן אות, והם שלשתם אות ועדות לישראל שהם עבדים להקדוש ברוך הוא, ועל פי שנים עדים יקום דבר. כל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא אם כן יש לו שני עדים שהוא יהודי, הלכך בשבת ויום טוב שנקראו שבת, ושבת נקרא אות, פטור אדם מלהניח תפילין, כי די לו שיש לו שני עדים שהוא יהודי, עדות שבת ועדות מילה, אבל בחול חייב כל אדם להניח תפילין כדי שיהא לו ב' עדים אות תפילין עם אות המילה, וכל מי שאינו מניח תפילין אין לו כי אם עד אחד שהוא יהודי, ולכך חשוב כמנודה לשמים (פסחים דף קיג ע"ב). ואם תאמר מאחר שתפילין אות ועדות כמו מילה ושבת, מדוע היתה רפויה ביד ישראל, כבר פירשו רבותינו דבר זה, כל דבר מצוה שלא מסרו עצמן עליה בעת צרה עדיין היא רפויה בידם, כגון תפילין.
ולפי ששלשתן אות ועדות נשקלו כל אחת כנגד התורה כלה, שהרי במילה נכרתו עליה שלש עשרה בריתות, בתורה שלש בריתות, ותורה ותפילין ושבת הושוו יחד בכמה מקומות, ואחד מהם (ע' נחמיה ט, יד) ותתן להם תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם, ותפילין (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך.
עוד זאת דרשתי להם, כי מה שאמרו רבותינו (שבת דף מט ע"א) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, שלא ישן ושלא יפיח בהם, זהו באדם שמניחם כל היום כולו כמצותן, פן ישכחם עליו ויעשה דבר שאינו הגון, אבל בשעת תפלה אין לך רשע שלא יהא ראוי לתפילין, קל וחומר מספר תורה שהוא מקודש יותר, שיש בו כל התורה כולה, ובתפילין אין בהם כי אם ד' פרשיות שהם בתוך עור, והכל אוחזין בספר תורה בשעת תפילה, שהכל יכולין להתנהג בטהרה בשעת תפלה.
ועוד הבאתי להם מה שדרשו רבותינו (בכורות דף ה ע"א) והיה כי יביאך בפרשת תפילין למה נאמר, שהרי תפילין חובת הגוף הן, ונוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ, אלא אמר הקדוש ברוך הוא עשו מצוה זו שבשבילה תזכו ליכנס לארץ. עוד אמרו רבותינו (מנחות דף מד ע"א) כל שאינו מניח תפילין עובר בשמנה עשה בכל יום, שהרי יש שם ד' פרשיות, ובכל אחד יש מצות עשה של יד ומצות עשה של ראש. עוד אמרו רבותינו (ברכות דף יד ע"ב) כל הקורא קרית שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. עוד אמרו רבותינו (ר"ה דף יז ע"א) פושעי ישראל בגופן שנידונין שנים עשר חדש בגיהנם, קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם, פירוש קרקפתא גולגולת, ופירש רבינו יעקב כגון שנמנע מתפילין משום מרד וביזוי המצוה, כדאמרינן ביומא (דף לו ע"ב) פשעים אלו המרדים. ורב אלפס פירש מי שלא הניח תפילין מעולם. ויש להשיב על דבריו, שהיה לו לומר דלא אנחא תפילין. ושניהם אין להם ערבות שיהא הפירוש כדבריהם, לכך יש ליזהר.
עוד זאת דרשתי להם, כי יותר חפץ הקדוש ברוך הוא באדם רשע שיניח תפילין מאדם צדיק, ועיקר תפילין נצטוו להיות זכרון לרשעים ולישרם דרך טובה, ויותר הם צריכים זכר וחיזוק מאותם שגדלו ביראת שמים כל ימיהם. והבאתי ראיה גדולה וחזקה, כי בתפילין יש ד' פרשיות, ובכל אחת כתוב לטוטפות, חוץ מאחת ששינה בה הכתוב וכתוב בה ולזכרון, ללמד שעיקר חיוב תפילין לאותם שצריכין יותר זכר.
עוד אמרו רבותינו (מנחות דף מג ע"א) כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הוא בחזקה שלא יחטא, שנאמר (קהלת ד, יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר (תהלים לד, ט) חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, פירוש מלאך, הם מצות השם החונים סביבותיו ומזכירין אותו עבודת הבורא. וכן מצינו שם (דף מד ע"א) באדם אחד שנמנע מעבירה גדולה על ידי ציציותיו שראה ונזכר. ועוד אמרו רבותינו (מנחות שם) כל המניח תפילין מאריך ימים, שאמר (ישעיה לח, טז) ה' עליהם יחיו.
ועוד בתיקונים (דף ב ע"א) שצריך אדם בכל יום שני אותות אות מילה ואות תפילין כדי ליחד שם יאהדונה"י. ובשבת אות שבת ואות מילה, והעתקנו לשונו בשער האהבה (פ"ט), נמצא שבעוד שתפילין עליו הוא מיחד, ושכינה שורה עליו, שהתפילין מצדה.
עוד בתיקונים (סוף דף קמב ע"ב) שהעוסק בתורה בהיותו מעוטף בציצית ותפילין זוכה לנפש רוח ונשמה, זה לשונו ובגין דא צריכין ישראל לאנהרא לה בגלותא באור ונר, דאיהו תורה ומצוה, אור נשמתא, נפ"ש רוח"א דאינון סימן נ"ר, בבתי דתפילי, למשכח בהון שכינתא בגלותא, וכסויא דציצית לאתעטפא ביה, ובגין דא אי בר נש לא אנח תפילין וציצית במה ישכב איהי בגלותא, עלה אתמר (תהלים מא, ב) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. ובזכות פקודין אלין ירתין בני נשא תלת קטרין, דאינון נשמתא ורוחא ונפשא. ואמר עוד לקמיה ובגין דא נשמתא ורוחא ונפשא אינון משכבא דשכינתא בגלותא, ועלייהו אתמר (דברים כד, יג) ושכב בשלמתו וברכך, ובגין פקודין אלין שריא שכינתא על בר נש.
הרי מבואר במאמר היות ג' מצות אלו תורה ותפילין וציצית, כנגד נשמה רוח נפש, כמו שפי' בתחלת המאמר שאמר, אור נשמתא. וגם התורה היא בכלל מצות, מן רמ"ח מצות עשה היא ללמוד תורה וכו', וכיון שזוכה בג' אלו שכינה שורה עליו, שהשכינה לא תשרה אלא בכסא שלם שהם ג' אלו, כמו שפי' בסוף המאמר. ובודאי מטעם זה היה מנהג התנאים הקדמונים להניח תפילין כל היום כמו שהוכחתי לעיל, כדי למשוך השכינה עליהם על ידי היותם כסא שלם, כדפי' במאמר.
וכן אמר גם כן (ברכות דף ל ע"ב) רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה לא סבר לה מר (משלי יד, כג) בכל עצב יהיה מותר, פירש רש"י, כשאדם מראה עצמו כעצב יהיה לו שכר. אמר ליה תפילין קא מנחנא, ופירש רש"י, תפילין קא מנחנא, והם עדות שממשלת קוני ומלכותו עלי. ודוחק לומר שהנחת תפילין זו היה בשעת תפלה, דמדקאמר רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, נראה שהיה בבית מדרשו שלא בשעת תפלה. וכן לפי גירסת רבינו יונה ז"ל דגריס לעיל מזה גבי אביי הוה יתיב קמיה דרבא חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה (תהלים ב, יא) וגילו ברעדה כתיב, אמר ליה אנא תפילין קא מנחנא. נראה ודאי שלא היה בשעת התפלה, כי אם בשעת התפלה, קשה טובא לאמוראים האלו, וכי נעלם מהם המשנה (בכות פ"ה מ"א) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, וכן רבי זירא לא אמר לו רבי ירמיה וגילו ברעדה כתיב, כי יותר מוכח פסוק וגילו ברעדה על ענין התפלה, כי מזה הפסוק הכריחו בגמ' לעיל מזה דאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, יותר מפסוק בכל עצב יהיה מותר. וכן רבי זירא ורבא לא אמרו הא תנן אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. אלא ודאי שלא בשעת התפלה מיירי, שמנהגם היה ללבוש תפילין כל היום אפילו כשהיו עוסקים בתורה.
ולענין מה השיבו כל אחד תפילין קא מנחנא, פירשו תלמידי רבינו יונה זה לשונם רוצה לומר שמחת מצות אני שמח, כי חולה הייתי במעי ולא יכולתי להניח תפילין זה כמה ימים מפני חשש הנקיות, ועכשיו שנתרפאתי אני שמח בקיום המצוה הזו מתוך חפצי בה, עד כאן לשונו.
תו אמרינן בגמרא (ברכות דף כג ע"ב) אמר רבי יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפילין ואחר כך נכנס, ופליגא דרבי חייא דאמר רבי חייא מניחן על שלחנו וכן הדור לו, ועד אימת אמר רב נחמן בר יצחק עד זמן ברכה. ופירש רש"י, חולץ תפילין שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפילין. וכן הדור לו, שיהיו מזומנין לו ויחזור ויניחם בשעת ברכה, עד כאן לשונו. וכרבי חייא פסק רבינו יעקב (טור אורח חיים סי' מ). והרי"ף ז"ל, הנכנס לסעודת קבע חולצן ומניחן על השלחן עד זמן ברכה, וחוזר ומניחן, עד כאן לשונו. על כן צריך אדם להרגיל עצמו במצוה זו של תפילין להניחן רוב היום, ויזכה לאריכות ימים. ומכל מקום הלובש תפילין כל היום ועוסק בתורה בהם, צריך למשמש בהם בכל שעה שלא יזיז דעתו מהם, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (מנחות דף לו ע"ב) קל וחומר מציץ שלא היה בו אלא אזכרה אחת וכו' תפילין שיש בהם מ"ב על אחת כמה וכמה.
ואם אי אפשר לאדם ללובשם בתוך היום מפני חשש נקיות גופו, לפחות בשעת התפלה ראוי ללבשם, כי בשעת תפלה ראוי להתפלל בנקיות הגוף, כי אסור לו להתפלל אם אינו יכול לעמוד בעצמו עד פרסה כדפי' בגמרא, וכיון שגופו נקי לתפלה נקי הוא גם כן לתפילין.
ופירשו בתיקונים (תז"ח דף קח ע"ב) ששלמות התפלה הוא בעטוף טלית ותפילין, זה לשונם ואי צלותא סלקא שלימא בעטופא דמצוה ותפילין על רישא ודרועא אתמר בהו (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ידו"ד נקרא עליך ויראו ממך, שם ידו"ד אוקמוה דאיהי תפילין דרישא, ומאן דחזי שם ידו"ד על רישא בצלותא דאיהי שם ידו"ד מיד כלהון ברחין, הדא הוא דכתיב (תהלים צא, ז) יפול מצדך אלף וגו', עד כאן לשונו.
ועוד בזוהר (פ' תולדות דף קמא ע"א) זה לשונו ועל דא מאן דלא אתעטף בהאי, ולא אתעטר לאתקפא בתפלי בכל יומא, דמי ליה דלא שריא עמיה מהימנותא, ואתעדי מניה דחילו דמאריה, וצלותיה לאו צלותא כדקא יאות, עד כאן לשונו.
ולכן ראוי הוא שכל תפלה תהיה בעטיפת ציצית ותפילין, חוץ מתפלת ערבית, וכבר נתפשט המנהג בארץ ישראל ללבוש תפילין אפילו בתפלת המנחה. וכן ראוי לנהוג, מפני שסגולת התפלין להכניע החיצונים כמבואר במאמר, וזו אחת מן הכוונות שפי' הרשב"י ע"ה בתיקונים שצריך המכוין לכוון בעת הנחת תפילין לכבוש עבד תחת רבו ושפחה תחת גברתה, וכן פיר' בתיקונים (דף ב ע"א) זה לשונם גבורים מסטרא דגבורה, דיהבין תוקפא למאריהון לכבוש עבד תחת רבו ושפחה תחת גברתה בקשורא דתפילין, דמאן דלית ליה תפילין בשעת קריאת שמע, מסטרא דיליה שליט עבד ושפחה על עלמא, ובההוא שעתא רגזא שכינתא ודא הוא דכתיב (משלי ל, כב) תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה, עד כאן לשונו.
ובתנא דבי אליהו אמר על פסוק (בראשית לב, כד) ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו, אמרו ז"ל מלמד שרצה להרגו, ולא היה בו כח מפני שיעקב אבינו היה מזוין תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו, הדא הוא דכתיב (שם לב, כה) וירא כי לא יכול לו ויגע וגו', ונודע כי איש זה היה שרו של פרס כדפירשו ז"ל.
ובתיקונים במקום אחר נמצא אצלנו בכתיבת יד (תז"ח דף קו ע"ב) פירש יותר הענין, ואמר בו חילוק שבין עבד לבן בעשיית מצוה זו, זה לשונו מאן דאיהו מאילנא דחיי נשמתיה, ודאי כד מנח תפילין, לאעלא כל אלהים אחרים תחות כל שולטנותא דשכינתא עילאה דאיהי תפילין דרישא דבר נש, ולאעלא כל אומין תחות יד ה' דאיהי שכינתא תתאה, בגין דבגלותא אתמר (משלי ל, כב) תחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם ושפחה כי תירש גבירתה, ובגין דא בתפילין דרישא ויד לאעלא שפחה תחות גבירתה עילאה ותתאה, ובהזכרות דלגו דכלילן בהון דאיהו שקיל לאורייתא, צריך לאעלא עבד תחות רבו עילאה ותתאה, ודא אקרי ברא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, הדא הוא דכתיב (שמות ד, כב) כה אמר ה' בני בכורי ישראל, ואלין דעבדין דא אתמר בהון (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ובגין דא אתמר (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. ומאן דעביד פקודא דא על מנת דקשיר אלהים אחרים למהוו לשעבודא, ואומין דלתתא לישויה תחות ידיה, לא יהבין ליה נשמה אלא מסטרא דהא עבד, ובגין דא אם כבנים אם כעבדים, עד כאן לשונו. ומה שאמר תחות גבירתה עילאה ותתאה, הם ה' עילאה וה' תתאה. ותחות רבו עילאה ותתאה הם י' ו'.
הרי מבואר כוונת התפילין בדרך א', וחלוק בעשיית מצוה זו בין עבד לבן, כי הבן אינו מכוון להנאת עצמו כי אם מה שנוגע לכבוד אביו ואמו, ולכך מכוון להכנעת הקליפות עבד תחת רבו ושפחה תחת גבירתה.