שער הקדושה · פרק טו · חלק ג

ולהבין הענין יותר נאמר, כי המזונות הנזכרים שם במאמרים הם ד' הא' מזון כלל העם משמים וארץ, הכוונה שמזונם מוכן להם והם אוכלים די ספוקם בכל עת שצריכין. הב' מזון העניים ממדת צדק. הג' מזון החולים ממדת הנקרא שמים, שנאמר (תהלים מא, ד) ידו"ד יסעדנו על ערש דוי. הד' מזון תלמיד חכם מצד החכמה, כל אחד כפי הכנת הזדככות גופו ונפשו כך יושפע וישרה עליו הרוחניות העליון.

והנה העניים מזונם ממדת צדק, מפני שהם מאנין תבירין דיליה, ולבם נשבר ונדכה, כך מזונם יותר דק, מפני שאין מזונם נמצא ומוכן להם בכל עת שירצו, לכן יושפע להם שפע ממדת צדק שיתברך מזונם ויהיה להם קיום עד שעה שיזדמן להם המזון.

והחולים שאינם אוכלין פת כלל, אלא איזה משקה, ולפעמים לא ישתו אפילו משקה, ומזונם הוא הצטמקות חלב ודם שבהם, מזונם יותר רוחני, שכבר בטלו כוחות הגוף, ומצד המדה העליונה הנזכרת יושפע קיום לנפשם.

ותלמידי חכמים העוסקים בתורה, מזונם הכל הוא מזון לנפש, פי' הוא שהשכינה משפעת להם מזונם מהחכמה כאומרו (משלי לא, יא) ממרחק תביא לחמה, וכבר נודע כי מלת רחוק ומרחקים הכל הוא שם, והלחם הזה הוא גשמי, שהוא לחם מזונם שעל ידו יסתפק גופם, אבל יש בלחם ההוא רוחניות עליון שסעודה אחת ממנו יספיק לתת קיום לגוף שלשה ימים וכיוצא, ויש בו רוחניות להשכלת התורה וסודותיה, וראיה לזה שאמרו בזוהר (פ' לך לך דף צד ע"ב) בענין כפר טרשא, שאמרו לו לרבי אבא שהמקום ההוא זכה להם לענין התורה, ואמר והאי אורחא דילן, בכל ליליא פלגותא ניימין ופלגותא עסקין באורייתא, וכד אנן קיימין בצפרא ריחי חקלא ונהרי מיא נהרין לן אורייתא ואתישבת בלבן, עד כאן לשונו לעניננו. הרי בפירוש כי ריחי חקלא היו מאירים להם סודות התורה. והטעם כי על ידי עסק התורה שהיו עוסקין במקום ההוא היה הקדוש ברוך הוא מוריד שפע רוחני בעשבים ההם, ועל ידי כך היו משכילין בחכמה, וזה כדרך הזה במזון תלמידי חכמים יושפע בלחם ההוא או בשאר המזונות שפע מזון הנפש להשכלת התורה.

והיינו מה שפי' בתיקונים (דף מה, ב) והעתקנו לשונו בשער האהבה (פ"ו), שהשכינה יש למי שמוריד לו מזון הגוף, ויש שמוריד לו מזון הנשמה שהוא מזון התורה. ואין לפרש שהוא מזון התורה לבדו, שאם לא יאכל כלל ימות, אלא הכוונה שרוב מזונו מזון לנשמה, ואף על פי שאוכל הגוף, כיון שהוא דק הנשמה היא הניזונית וגוברת בהשכלת התורה והגוף חלש.

וסיוע לענין זה מצאנו בזוהר (פ' וירא דף קד ע"א) זה לשונו אמרו שם שהמלאכים שזמן אברהם אבינו ע"ה כל מה שהיו אוכלים היה נאכל על ידי אשם, ואף על פי שכתוב בפסוק שאכלו, הכונה הוא המזון שניזונו מחסד אברהם. ואמר ובגין כך כתיב ויאכלו, גרמו לאיתזנא מניה מסטרא דאברהם, ובגין כך לא אשתארו ממה דיהיב לון אברהם. כגוונא דא בעי בר נש למשתי מההוא כסא דברכה, בגין דיזכי לההיא ברכה דלעילא, אוף אינון אכלו ממה דאתקין לון אברהם בגין דיזכון לאיתזנא מסטרא דאברהם, דהא מההוא סטרא נפיק מזונא לכלהו מלאכי עילאי, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שעם היות שמהמזון הגשמי שאכלו לא נשאר כלום שנאכל באשם, מכל מקום נזונו ברוחניות מצד החסד שאכלו על ידי אברהם. וכן הדבר למזון תלמידי חכמים, שאף על פי שיהיה המזון שבגופם נעכל, ישאר מזון רוחני לנשמתם, מפני שמזונם נשפע מחכמה שהיא על החסד, ויעמדו בלי אכילה שלשה או ד' ימים, ובעוד שהם עוסקים בתורה הם ניזונים ברוחניות התורה ההיא שעוסקים בה, אם כן מבלי ספק לא ימצא בענין זה אלא להם שהיו תורתם אומנותם.

ובדרך זה מתישב שהרשב"י ע"ה ובנו ישבו במערה אחת י"ג שנה וניזונו על ידי אכילת חרובין (שבת דף לג ע"ב), מפני שהמדה העליונה חכמה היתה מזונם, והיא דקה ורוחנית יותר מכל שאר המדות התחתונות, ואינה שורה בגוף מפני דקותה, אלא היא נותנת מזון רוחני לרו"ח ולנשמ"ה, שהם תלמידי חכמים, שהרי התלמיד חכם סתם האוחז בקו האמצעי ויש לו רוח ונשמה, ולכך מזונו מלמעלה דק ורוחני. וכן מצינו שאמרו בתיקונים שהחכמה היא שקיו דאילנא, והיא נשמת חיים (ת"ז דף צו ע"א) מתפשטת במדות להחיותם, ואינה שורה במדות אלא התפשטות דעת ובינה בתוכם, כמו שפי' מורי ע"ה באדרא. ולכן תלמידי חכמים האוחזים בתורה אוחזים בעיקרא ושרשא, כי התורה היא פנימית יותר מכל המצות כמו שיתבאר במקומו, ומזונם החכמה, ואינה שורה אלא ברוחם ונשמתם לא בגוף עם היות שיאכל, ולכן הנשמה גוברת והגוף חלוש.

ומפני שתלמידי חכמים עיקר מזונם הוא לנשמה כדפי', לכן יוכלו לעמוד ב' או שלשה ימים בלי אכילה כלל, שמזון התורה הוא מזונם, והוא הנותן להם קיום. ואם ימצא ענין זה בבעלי תשובה, נוכל לומר שכח התשובה הוא הזן אותם, כמ"ש בתיקונים (דף קיג ע"ב) שבעלי תשובה יש להם נשמה יתירה, והנשמה היתירה הזאת שהיא בכח התשובה יכולה לזון אותם שיעמדו שלשה ימים בלי אכילה, וגם מדת הצדיקים להסתפק במועט מטעם הנזכר.

וכלל הדרוש הנוגע לענין כוונה, הוא שיחשוב האדם בעת האכילה שהוא אוכל לפני המלך, ואכילתו היא נשפעת מהשלחן אשר לפני ה', ובזה לא יבא להיות גרגרן, שהרי דימו בזוהר השלחן התחתון לשלחן העליון, נמצא שכמו שמהשלחן העליון הנשמות העליונות והמלאכים ניזונים, כך נפשו ניזונת מהמזון העליון שנתגשם בשלחן התחתון הזה, והיינו (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו.

ויש הכרח לכוונה זו מהזוהר (פ' תרומה דף קנו ע"ב) בפסוק (תהלים טו, ה) תערוך לפני שלחן נגד צוררי, זה לשונו פתורא דבר נש מזכי ליה למיכל על פתורא אחרא בעידונא דההוא עלמא, כמה דאת אמר (שמ"ב ט, יג) כי על שלחן המלך תמיד הוא אוכל, ודוד מלכא הוה אמר תערוך לפני שולחן נגד צוררי, איסתדרותא דפתורא בההוא עלמין הוי, דהא כדין איהו עידונא וכסופא דנשמתא איתהנית בהו לעלמא דאתי, וכי פתורא אית לון לנשמתין בההוא עלמין, אין דהא מזונא וסיפוקא דעדונא אכלי בההוא עלמא כגוונא דמלאכי עילאי אכלי וכי מלחם עילאי אכלי, אין, עיין שם. עד כאן לשונו לעניננו.

ועד"ה, באכילתו יכוין שאכילתו היא באה מהשכינה שממנה נשפע המזון למטה מהתחתונים שכל אכילה בעולם הזה. ועם היות שימצא אכילה למעלה - אכלו רעים (שה"ש ה, א), כבר תירצו בפרשת ויקרא (זוהר דף ד ע"א) מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעי.

עוד אפשר לפרש בענין כונת האכילה, במה שאמרו ז"ל שהשלחן נקרא מזבח, אמרו בברכות (דף נד ע"ב) אמר רבי יהודה ג' דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, המאריך בתפלתו, והמאריך על שולחנו, והמאריך בבית הכסא, ופי' שם ראיה לכל אחד ואחד, ואמר טעם למאריך על שולחנו, דילמא אתי עניא ויהיב ליה, דכתיב (יחזקאל מא, כב) המזבח עץ שלש אמות גבוה, וכתיב (שם) וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשולחן, רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוויהו כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו, עד כאן לשונו. וכן אמרו רבותינו ז"ל אמר רבי אלעזר בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליו ועכשיו שאין בית המקדש קיים זכה שולחנו מכפרת עליו, שנאמר (ישעיה נז, ו) הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית, פירוש באין הנכרים ונוטלין בחוזק, עד כאן לשונו. והנה לפי פשט המאמר אם בתחלת אכילתו ישים מגמת פניו שמהאכילה ההיא יתן ממנה לעני, הרי אכילתו היא מצוה והנפש נהנית מסעודה כזו, ועל דרך זה נוכל לפרש באופן ב' (משלי יג, כא) צדיק אוכל לשובע נפשו, שכאשר אוכל מכוון לעשות מצוה מהסעודה ההיא, כדי שתהיה נפשו שבעה מהמצוה.

וכבר האריכו בזוהר (פ' תרומה דף קנה ע"ב) במעלת המאכיל לעניים על שולחנו, אמרו ז"ל במאי זכי בר נש לאתעדנא בההוא עדונא עילאה, בשלחן דיליה, במה דאיהו מעדן על פתוריה נפשאן דמסכני, דכתיב (ישעיה נז, י) ונפש נענה תשביע, מה כתיב בתריה אז תתענג על ה', דאוף הכי קודשא בריך הוא רוי ליה בכל אינון עדונין דמשח רבות קודשא עילאה דנגיד ואיתמשך תדיר לההוא כבוד עילאה, עד כאן לשונו. והיינו לשובע נפשו, שכמו שהוא השביע נפש נענה גם כן נפשו תשבע מאור עליון.

אמנם תינח כשאפשר לזכות לעני, אמנם אם אדם הולך בדרך ואין עמו עני, או היכא דלא שכיחי עניים כמו בלילה שאין כל כך עניים לחזר, או במקום שאין עניים מצויים, מה תקנתו כדי שיהיה השלחן מזבח. ואפשר לומר שישער בדעתו שווי המאכל שהיה אפשר שיאכל אותו העני, ויתן לו דמים שיקנה העני בהם צרכי סעודה, וזו היא המצאה נכונה, ויבחר לתת פתו או מעותיו לעני שיהיה בו קצת דעת תורה, ושידע לברך ברכת המזון ושאר ברכות הנהנים, ואז הצדקה רצויה, כמו שנאריך במקומו.

אמנם המצאה זו היא מדרך השכל, ולא נאמר בגמרא אלא דילמא אתי עניא ויהיב ליה, שהעיקר שיתן מפרוסתו לעני, כדכתיב הלא פרוס לרעב לחמך, ממה שאתה אוכל. ועוד קשה שהעני עצמו שאין לו די ספוקו לבד, היאך יהיה השלחן שלו מכפר עליו.

ואפשר לתרץ במה שפירשו בזוהר (פ' תרומה דף קנג ע"ב) זה לשונו שלחן דכל בר נש איצטריך למהוי תדיר קמיה בשעתא דקא מברך ליה לקודשא בריך, הוא בגין דתשרי עליה ברכתא מלעילא, ולא יתחזי בריקניא דהא ברכאן דלעילא לא שריין באתר ריקניא, דכתיב (מל"ב ד, ב) הגידי לי מה יש לך בבית והא אוקמוה חבריא שלחן דלא אתמר עליה מלי דאורייתא עליה כתיב (ישעיה כח, ח) כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, ואסור לברכא על ההוא שולחן, מאי טעמא בגין דאית שלחן ואית שלחן, שלחן איהו דקא מסדרא קמיה דקודשא בריך הוא לעילא, ואיהו קיימא תדיר לסדרא ביה פתגמי אורייתא ולאכללא ביה אתוון דמלי דאורייתא, ואיהו לקיט לון בגויה וכליל כלהו בגויה, ובהו אישתלים וחדי ואית ליה חדוה, ועל שולחן דא כתיב (יחזקאל מא, כב) זה השולחן אשר לפני ה', לפני ה' ולא מלפני ה'. שלחן אחרא אית דלא אית ביה חולקא באורייתא ולית ליה חולקא בקדושה דאורייתא, ודא איהו בלי מקום, דלית ליה חולקא בסטרא דקדושא כלום, בגין כן שולחן דלא איתמר עליה מלי דאורייתא איהו שולחן דקיא צואה, איהו שולחן דטעווא אוחרא, לית בההוא שולחן חולקא ברזא דאלהא עילאה. שולחן דמלי דאורייתא איתאמרו עליה, קודשא בריך הוא נטיל ההוא שולחן ושוי ליה לחולקיה, ולא עוד אלא סוריי"א רב ממנא נטיל אינון מלין ושוי דיוקנא דההוא שולחן קמי קודשא בריך הוא, וכל אינון מלין דאורייתא דאיתאמרו עליה סלקין על ההוא פתורא, ואתעתד קמי קודשא בריך הוא מלכא קדישא, משמע דכתיב זה השולחן אשר לפני ה', דאתעתד קמי קודשא בריך הוא, שולחן דבר נש קיימא לדכאה ליה לבר נש מכל חובוי.

זכאה איהו מאן דאלין תרין קיימין על פתוריה, מלי דאורייתא, וחולקא למסכינין מההוא שולחן, כד סלקין ההוא פתורא מקמיה דבר נש תרין מלאכין קדישין איזדמנן תמן חד מימינא וחד משמאלא, חד אמר דא איהו שולחן דמלכא קדישא דפלניא קא מסדר קמיה, מסדר יהא תדיר פתורא דא בברכאן עילאין ומשחא ורבו עילאה, קודשא בריך הוא ישרי עלוי, וחד אמר דא איהו שולחן דמלכא קדישא דפלניא קא מסדר קמיה, דא פתורא די עילאי ותתאי יברכון ליה, מסדר יהא האי פתורא קמי עתיק יומין בהאי עלמא ובעלמא דאתי. אבא כד הוו סלקין פתורא מקמיה הוה חפי ליה, והוה אמר סליקו האי פתורא בצניעו, דלא יהא בכיסופא קמי שלוחי דמלכא. שלחן דבר נש זכי ליה לעלמא דאתי, וזכי ליה למזונא דהאי עלמא, וזכי ליה לאשתמודעא לטב קמי עתיק יומין, וזכי ליה לאתוספא חילא ורבו באתר דאצטריך, זכאה איהו חולקיה דההוא בר נש בעלמא דין ובעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

הרי שאמר שלחן דבר נש קיימא לדכאה ליה מכל חובוי, וזה ודאי על ידי עסק התורה בשולחן קודם ברכת המזון, שהרי אמרו שולחן דלא אתאמרו עליה מלי דאורייתא אסיר לברכא על ההוא שולחן, נראה דודאי מיירי קודם ברכת המזון. וגם מכאן הריסה למי שכתב שעל ידי ברכת המזון יוצאין על ידי חיוב אמירת דברי תורה בשולחן שאינו, כמבואר. ועד עתה לא דבר בחולקא דמסכינין, אלא אחר זה אמר זכאה איהו מאן דאלין תרין קיימין על פתוריה, וכבר פירשנו לעיל טבע מלת זכאה שרצונו לומר יותר משובח, נמצא כי בכל מקום שאין עניים, או הוא עצמו עני, יהיה שולחנו מזבח לכפר על עונותיו בעוסקו בתורה, וראוי שיקרא מזבח, שכמו שהמזבח נקרא מזבח מפני שזובחין עליו קרבנות, כן על ידי עסק התורה אדם זובח יצרו, כאומרו (סוכה דף נב ע"ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, וגם התורה מכפרת עונות יותר מכל הקרבנות, כמו שנאמר (שמ"א ג, יד) אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה, ופירשו (ר"ה דף יח ע"א) אבל מתכפר הוא בדברי תורה, שדברי תורה מעולין מכל הקרבנות, כדפי' בפרשת קדושים (דף פ ע"ב) עיין שם.

ובמדרש רות (ה, טו) אמרו ז"ל (רות ג, ז) ויאכל בועז וישת ויטב לבו, למה וייטב לבו, שבירך על מזונו. דבר אחר וייטב לבו שאכל מיני מתיקה אחר המזון, שהיא מרגלת לשון לתורה. דבר אחר וייטב לבו שעסק בדברי תורה, שנאמר (תהלים קיט, עב) טוב לי תורת פיך, עד כאן לשונו, ואפשר דכלהו איתנהו.

גם אם הוא בעל תשובה יתודה קודם שיאכל, גם זה זובח יצרו, וכן כתב הרב רבינו יונה בספר היראה שבעל תשובה צריך להתודות קודם ולפשפש במה שעשה עד אותה שעה. ובזה לא יבוא להיות גרגרן, כי יחשוב בעונותיו אשר רבו, ושהוא אינו ראוי מצד עונותיו למזון ההוא, אלא מצד חסדו הגדול הזן לרעים ולטובים. וזהו ענין (פסחים דף קיח ע"א) שקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כדפי' בזוהר (פ' תרומה דף קע ע"א) שקשה לפני הקדוש ברוך הוא שהיא השכינה הדנה העולם לפרנסם מפני רוע מעלליהם. הרי בזה זובח יצרו, והשלחן יהיה לו מזבח כפרה.

גם כתב רבינו יונה (שם) שבעודו תאב לאכול יניח מתאותיו לכבוד הבורא. וגם זה זובח יצרו ומתכפר לו, כי בודאי זובח התאוה הגשמית, וכתיב (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני, ופירשו ז"ל (סנהדרין דף מג ע"ב) כל הזובח יצרו ומתודה מכבד להקדוש ברוך הוא בשני עולמות.

ומכלל מאמר הזוהר שהעתקנו תראה מעלת הראשונים עליהם השלום, כי היו מחשיבים הדברים כפי רוחניותם לא כפי גשמיותם, שאמרו שהיו מכסים השולחן שיהיה בצניעות, וזה מפני רוחניות הקדושה שעליה, שהרי נעשה בסיס לקדושה שנאמרו עליו דברי תורה ושנתנו ממנו חלק לעניים, ורוחניות המצוה שנעשה על השולחן ההוא הוא שמעלין המלאכים, ושני המלאכים האחד כנגד התורה והב' חלק העניים, מה שהוא כנגד חלק העניים וכו' מברכו בברכות העולם מדה כנגד מדה, והיינו דקאמר מסדר יהא תדיר פתורא דא בברכאן עלאין. וכנגד התורה אמר דא שולחן דמלכא קדישא, שהוא התורה הקדושה שנשפעה ממנו ועולה עד למעלה מעלה, ולכך אמר מסדר יהא האי פתורא קמי עתיק יומין.

ומה שאמר שבסוף המאמר וזכי ליה לאיתוספא חילא ורבו באתר דאיצטריך. הוא השכינה הצריכה התעוררות התחתונים ולפניה קשים המזונות כדפי', ולכן כיון שזה מייחד אליה התורה והצדקה, מוסיפין עליה כח מלמעלה, כי שתים אלו עיקרם בעץ החיים וכלם מצד הימין.

התורה, פי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רמה בסופו) שאמר ששלחן הוא דין בצפון, וצריך לקשור אליה התורה שהיא מימין, זה לשונו אבל בסתרי תורה אוקמוה הרוצה להעשיר יצפין, יתן שולחן בצפון, הרי שלחן לשמאלא דאיהו דין, בעי לקשרא ביה ימינא דאיהו אורייתא דמחסד איתיהיבת דאיהו רחמי, ימין ה', עד כאן לשונו. ובזוהר (פ' עקב דף רעג) פירשו בענין זה, דאורייתא איהי ידו"ד מימינא פתורא אדנ"י משמאלא, נמצא שהכוונה יחוד הב' שמות יאהדונק"י, אז תקרא וה' יענה (ישעיה נח, ט).

וכן הצדקה היא עץ החיים, מבואר בפרשת בחוקותי (דף קיג ע"ב), וכמה מקומות אחרים, ובמקומו נעתיק לשונו. ושם (זוהר פ' בשלח דף סב ע"א) שהצדקה שהיא גמילות חסדים מצד החסד, אמרו ז"ל מזונא דהוא עילאה מניה, ההוא דהוא דקיקא יתיר, ואתא מאתר דדינא שריא, ואיקרי צדק, ודא הוא מזונא דמסכני, ורזא דמלה מאן דאשלים למסכנא אשלים ליה את חד, ואיתעביד צדקה, ורזא דא גומל נפשו איש חסד, גמילות חסדים משמע, דהא בדינא שריא ואשלים ליה חסד, כדין הוא רחמי, עד כאן לשונו.

נמצא כי על ידי שתי מצות אלו נותן כח למעלה, ובזה נפרש פירוש שלישי צדיק אוכל לשובע נפשו, לתת שובע לנפשו העליונה על ידי התורה והצדקה, על דרך שפירשו בזוהר (שם פ' תרומה דף קכח ע"ב) צור לבבי וחלקי (תהלים עג, כו), וטוב לב (משלי טו, טו), וייטב לבו (רות ג, ז), כלהו בקודשא בריך הוא קאמר, גם כן נאמר שנפשו להקדוש ברוך הוא קאמר, והיינו לאתוספא חילא ורבו לאתר דאיצטריך, כדפרישנא.

עוד שמעתי דרך אחר שיהיו כל סעודותיו לשם מצוה, והוא שיעשה על דרך שהיה עושה שמאי הזקן, שאמרו עליו שכל ימיו היה אוכל לכבוד השבת, כיצד, מצא בהמה נאה אומר הרי זו לכבוד שבת מצא אחרת נאה הימנה וכו' (ביצה דף טז ע"א), נמצא בהמצאה זו שסעודתו מצוה, שלפעמים יצטרך למנוע מתאוותיו מפני כבוד השבת, כגון אם לא מצא אחרת נאה ממנה.

וצריך להבין כי מה שבח הוא זה, כי לכאורה יותר טוב היה שיניח את הראשונה ואת השניה לשבת, ומה תועלת באוכלו את הראשונה שהיתה לכבוד שבת. וגם אם לא היה מזדמן לו אחרת נאה הימנה, נמצא שלא היה אוכל לכבוד השבת, והיה ראוי שיאמר שכל ימיו היה מזמין לשבת.

אבל לפי האמת אינה קושיא, שבודאי אם לא היה מספיק לו הבהמה השניה לשבת ודאי שהיה מניח שתיהם, אלא ודאי שהיה מספיק לו השניה, ולכך אוכל את הראשונה.

וטעם למציאות הדבר הוא במה שאמרו במכילתא (פ' יתרו), בענין (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת, והעתקנו שאר לשונו לעיל פרק ב, וזו היתה סברת שמאי הזקן. וכן אמרו שם בגמרא, תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד בשביך לשבתיך, ובית הלל אומרים (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום יעמס לנו, ופירש רש"י עליו השלום, מחד בשביך לשבתיך, מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה, וכבר פירשנו שם (פ"ב) טעם למציאות הדבר לזכירת השבת בכל יום, וטעם ההוא יספיק על מציאות ההזמנה, אבל לענין האכילה נוכל לומר במה שפי' שם כי אין אכילת האדם בשבת שוה לאכילתו בחול, כי אכילת שבת נקרא ענ"ג, והוא סוד "עדן "נהר "גן, שנאמר (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת ענ"ג, והוא מצוה. והנה בהזמינו באחד בשבת מנה לשבת, הרי חלה עליה קדושת שבת, ובמוצאו אחרת נאה ממנה לשבת ואוכל הראשונה, נמצא מזכך אכילתו בקדושת אכילת שבת שהיא אכילה רוחנית והיא מצוה, ואחד מן הדברים המצילים את גוף הצדיקים שלא תשלוט עליהם רימה במיתתם, היא שלא יהנו אלא מסעודת מצוה וסעודות שבתות וימים טובים, ולפחות יהנה זה שלא יאמרו טול מה שבחרת, שהרי לא נהנה אלא מסעודת מצוה שהיא שבת.

ואם תאמר, ואם לא יזדמן לו מנה נאה נמצא שלא יאכל לכבוד שבת. ויש לומר שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה (קדושין דף מ ע"א), ולזה הביא תניא נמי הכי מחד בשביך לשבתיך, ופירש רש"י ז"ל תן לבך לשבת הבאה, ולא אמר שיבקש על כל פנים להזמין לשבת, אלא שיתן אל לבו שהמנה הראשונה שיזדמן לו שתהיה לשבת.

וענין זה הוא ממש מה שפירשו במכילתא זכור, שהזכירה היא בלב, שלא ישכח מלבו ענין השבת, מפני רמיזתו אל עולם שכלו ארוך לעולם שכלו שבת, ואפילו כשלא נזדמן לו אלא אחד, בהזמנתו אותה לשבת הוא אוכל לשם שבת, שכיון שהיה אפשר לו שיאכל אותה ולא יניח אותה לכבוד שבת, נמצא אוכל אכילה לשם קדושת שבת, וכן בהזמינו השניה לשבת ואינו אוכל אותה, נמצא אוכל את הראשונה לשם כבוד שבת שהרי הניח השנית. ונמצא בזה סוף המעשה תחלת המחשבה, כי במחשבה העליונה קדם תחלה שבת ואחר כך ששת ימי המעשה, אבל בסוף המעשה אז נתגלה תחלת המחשבה, ולכן בכל יום ויום השבת קודם במחשבתו ונותן אל לבו לאכול לכבוד השבת כדפי'.

וגם בהיות האדם נותן מסעודתו לעני הרי סעודתו מצוה, וכן היה עושה רבי תנחום כדפי' במדרש ויקרא רבה (פ' בהר לד, ה) פסוק וכי ימוך (ויקרא כה, לה), זה לשונו כך היה רבי תנחום ברבי חייא עושה, בשעה שאמו לוקחת לו ליטרא אחת של בשר מן השוק היתה לוקחת לה שתים, אחת לעניים ואחת לו, על שום (קהלת ז, יד) גם את זה לעומת זה עשה האלהים, עניים ועשירים, כדי שיהיו זכין אלו לאלו, לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי ימוך אחיך, עד כאן לשונו.

והנה בזה יהיה האדם ניצול שלא יהפך כריסו על פניו בקברו לאחר ג' ימים, שאמרו בזוהר (פ' ויקהל דף קצט ע"ב) זה לשונו לאחר תלתא יומין ההוא טינופא אתהפך על אנפוי ואומר לו טול מה דיהבת בי, אכלת ושתית כל יומא ולא יהבת למסכיני, וכל יומך הוו כחגין ומועדין, ומסכינין הוו כפנין דלא אכלו בהדך, טול מה דיהבת בי, הדא הוא דכתיב (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, והא אוקימנא, עד כאן לשונו.

ובזוהר (פ' ויקהל רף ריח ע"א) פירש שבששת ימי החול השכינה נהנית מברכת המזון, אמנם בשבת השכינה נהנית מעצם הסעודה שאדם מתענג, שכל מה שאדם מתענג בשבת עושה מצוה, ועד"ה גם כן נפש צדיק אוכל לשובע נפשו, שתשבע נפשו שהיא השכינה מברכת המזון, זה לשונו רבי יוסי פתח ואמר (רות ג, ח) ויאכל בועז ויישת וייטב לבו, מהו וייטב לבו דבריך על מזוניה ואוקמוה, ודא הוא רזא דמאן דמברך על מזוניה דא אוטיב ללביה, ומאן איהו דכתיב (תהלים כז, ח) לך אמר לבי, וכתיב (שם עג, כו) צור לבבי וחלקי, בגין דברכת מזונא חביבא קמי קודשא בריך הוא, כל מאן דבריך על שבעא אוטיב וחדי לאתר אחרא, וסימנך סעודתי דשבת באתר אחרא איתהני מההיא ברכה דשבעא, מאי טעמא בגין דמזונא איהו קשי קמי קודשא בריך הוא ההוא אתר, וכיון דבר נש אכיל ושתי וקא מברך ההיא ברכתא סלקא ואיתהני מאינון מלין דשבעא, ואישתכח דאיתהני ממזונא מתתא ומלעילא, ודא איהו רזא דמן חבריא, רזא בחול לא איתהני אלא מאינון מלין דסלקין מגו שבעה, וכלהו מתעטרן ורוון ושבעין בחדו, וההוא אתר אתהני מנייהו. בשבת איהו רזא אחרא, במזונא ממש, ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת אוקמוה.

מאן דמברך לקודשא בריך הוא מגו שבעא, בעי לכוונא לביה ולשואה רעותיה בחדוה, ולא ישתכח עציב אלא דיברך בחדוה ברזא דא, ולישוי רעותיה דהא איהו יהיב השתא לאחרא בחדוה בעינא טבא, כמא דאיהו מברך בחדוה ובעינא טבא הכי יהבין ליה בחדוה ובעינא טבא, ובגין כך לא ישתכח עציב כלל, אלא בחדוה ובמלין דאורייתא, וישוי לביה ורעותיה למיהב ברכה דא ברזא דאצטריך.

רזא הכא, ארבע רתיכין שליטין בארבע סטרין אתזנו מההיא ברכתא דשבעא, ובאינון מלין דברוך אתה איתהני ואתרבי ואתעטר ביה, ומאן דמברך איצטריך רעותא בחדוה ובעינא טבא, ועל דא (משלי כב, ט) טוב עין הוא יברך, והכא שפיל לסיפיה דקרא, כי נתן מלחמו לדל, דאי לא תימא הכי האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, אלא טוב עין כמא דאוקימנא, הוא יברך ודאי בעינא טבא ובחדוה, ולא איהו למגנא לברכא בחדוה, דהא מההיא ברכתא ומההוא חידו נתן מלחמו לדל, אתר לאיתזנא מכל סטרין, אתר דלית ליה מגרמיה כלום, אתר דאהני מכל סטרין ואיתכליל מכל סטרין, מלין אלין לא אתמסרו אלא לחכימין למינדע אורחא דאורייתא.

תא חזי, בועז טב עינא הוה, ותוקפא דמצחא לא הוה ביה לעלמא, מה כתיב (רות ג, ז) ויבא לשכב בקצה הערימה, רזא דכתיב (שה"ש ז, ג) בטנך ערימת חטים, מהכא אוליפנא כל מאן דמברך ברכת מזונא כדקא יאות בחדוה ברעותא דלבא, כד סליק מהאי עלמא אתר איתתקנא ליה גו רזין עילאין בהיכלין קדישין, עד כאן לשונו.

וכאשר תבין מ"ש ואשתכח דאיתהני ממזונא ומלעילא, שהוא על ידי מה שפי' בפרשת נח (דף ס ע"א-ע"ב) בפסוק (משלי ה, טו) שתה מים מבורך, תבין מתק צוף דבש צדיק אוכל לשובע נפשו. וכווננו להעתיק כל המאמר, מפני שבו מבואר כוונת ברכת המזון במ"ש רזא הכא, ארבע רתיכין שלטין בארבע סטרין אתזנו מההוא ברכתא דשבעא וכו', ולכן שכרו בעולם הבא במה שאמר בסוף המאמר אתר איתתקנא ליה גו רזין עילאין בהיכלין קדישין. גם מ"ש שיברך בעינא טבא, יובן עניינו במה שאמר באידרא (פ' נשא דף קל ע"א) שטוב עין הוא באריך עיין שם, ולזה צריך עינא טבא ורעותא וחדוה, כדי להשפיע מג' ראשונות.

והנה אם יכוון האדם בתחלת האכילה שהוא אוכל כדי לברך למקום הצריך ברכה כדי שתושפע מלמעלה, שהוא במשל המינקת, כאשר יש לה למי שתינק ירבה החלב בדדיה, גם זו כוונה נכונה, והוא על דרך מה שפירש בזוהר (פ' בשלח דף סב ע"א) שחייב אדם לשאול מזונותיו בכל יום, שכיון שהוא שואל גורם שיושפעו המזונות מלמעלה כדי שישפיעו לו, וכבר נודע שהמזונות הם תלויים במזל, כאומרו (מו"ק דף כח ע"א) בני וחיי ומזוני וכו' אלא במזלא תליין וכו', אמר זה לשונו רבי יוסי פתח (תהלים קמה, טז) פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, מה כתיב לעילא עיני כל אליך ישברו, כל אינון בני עלמא מצפאן וזקפאן עיינין לקודשא בריך הוא, בגין כך כל אלין בני מהימנותא בעאן בכל יומא ויומא לשאלא מזונייהו מקודשא בריך הוא, ולצלאה צלותהון עליה, מאי טעמא בגין דכל מאן דמצלי צלותיה לגבי קודשא בריך הוא על מזוניה גרים דיתברך כל יומא על ידי ההוא אילנא דמזון לכלא ביה, וטעמא דמלה ברוך ה' יום יום (תהלים סח, כ), אף על גב דאשתכח עמיה בעי למישאל קמי קודשא בריך הוא, ולשאלא צלותא על מזונא כל יומא, בגין דישתכחון עמיה ברכאן כל יומא ויומא לעילא, ועל דא לא ליבעי ליה לאיניש לבשלא מזונא מן יומא ליומא אחרינא, ולא לעכב מן יומא ליומא אחרא, הדא הוא דכתיב (שמות טז, ד) ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, בר מערב שבת לשבת, כמא דאוקימנא, וכדין דישתכח קודשא בריך הוא מלא ברכאן בכל יומא, וכדין כתיב פותח את ידיך וגו', מאי רצון ההוא רצון דאישתכח מעתיקא קדישא ונפיק מניה רצון לאשתכחא מזוני לכלא, ומאן דשאיל מזוני בכל יומא ויומא הוא איקרי ברא מהימנא, ברא דבגיניה משתכחן ברכאן לעילא, עד כאן לשונו.

הרי שאמר וכדין אשתכח קודשא בריך הוא מלא ברכאן בכל יומא, ועד"ה הוא ענין ברכת המזון שגורם השפעת הברכות לשכינה. ואגב מבואר מעלת השואל מזונותיו בכל יום שהוא נקרא בן, ודרך הבן לאהוב את אביו, והאהבה היינו שהוא גורם השפעת הברכות למעלה.