סימן רס'ב – סימן רע'ח

סימן רס'ב

על ידי התחדשות התורה נעשה נהרות וכו'. וענין ושיקויי בבכי מסכתי וכו' (תהלים קב). זה נאמר בקיץ תקס"ו בסמוך אחר פטירת הילד הקדוש שלמה אפרים ז"ל, ואז בכה הרבה לעיניהם ביום חמישי בשבת, ואחר כך ביום ואו גילה להם מאמר ויאמר בועז אל רות סי' ס"ה, ואחר כך ביום ש"ק אמר מאמר ושיקויי בבכי מסכתי הנ"ל, וכבר נתבאר לעיל בסימן ס"א קצת מזה:

סימן רס'ו

למקנהו עשה סוכות וכו' ו"יעקב נ"סע ס"כותה ו"יבן ר"ת סוון וכו'. עיין שולחן ערוך אבן העזר סימן קכ"ז סע"ז מבואר דצריכין לכתוב בגט שם החודש הזה סיון. ועל כן נראה לעניות דעתי דגם כאן כוונת רבינו לזה, היינו כי אותיות יוד ואו שבסי'ו'ן, מרמזין לאותיות ואו יוד של תיבת ו'י'עקב וכן של תיבת ו'י'בן. כי הואו שבשני תיבות אלו אינה מעצם שורש התיבה, ועל כן צריכין לרמז אותה ביחד עם היוד שבשורש התיבה כמובן:

סימן רע'ז - צדיק כתמר יפרח.

מאמר זה נאמר בשמיני עצרת שחל בשבת בשנת תקס"ח, ויש בזה כמה סיפורים נפלאים ויתבאר במקום אחר אפס קצהו:

ב)

שם במאמר הנ"ל בחינת שאור בככותבת וכו'. לשון זה תמצא בסידור האריז"ל בכוונות של ביעור חמץ. ולכאורה הוא פליאהגדולה, כי הלא אפילו בית שמאי סבירא להו דשאור בכזית וחמץ בככותבת ובית הלל זה וזה בכזית. ועיין בשו"ת חתם סופר חלק או"ח סי' קצ"ז מה שמפרש בזה (אינו בידי כעת לעיין בו אך כמדומה לי שמפרש, כי מאחר דבית שמאי סבירא להו שאור בכזית וחמץ בככותבת אם כן יש בכזית שאור כח החימוץ של חמץ בככותבת, ועל כן גם לבית הלל דסבירא להו זה וזה בכזית אבל על כל פנים בכזית שאור יש כח החימוץ של הכותבת חמץ. וזה בחינת חמץ בכזית ושאור בככותבת המובא בסידור האריז"ל היינו על כח החימוץ שבו כנ"ל). ועיין בספר עולם הפוך פרק ע"ז שמביא לבאר זה בשם ספר ד"נ ע"פ דרכי הקבלה וכו':

ג)

שם במאמר הנ"ל תשמענה אזני צדיק כתמר יפרח. שלא ישמע מן המחלוקת כי אם הטובות שעושין לו בזה וכו'. אפשר שבזה מבואר מה שכתוב בשם האריז"ל צדיק כתמר יפרח ס"ת קרח, היינו שבזה מרומז תיקונו כי מחלוקת קרח ועדתו הוא עיקר בחינת המחלוקת שלא לשם שמים כמו שאמרו רז"ל, ועל כן לא אמרו מחלוקת קרח ומשה, כי משה לא עמד כנגדם להחזיק במחלוקת חס ושלום, רק אדרבא כמו שכתוב (במדבר ט"ז) וילך אל דתן ואבירם, וכמו שאמרו רז"ל שזה בחינת (ברכות י"ז) ונפשי כעפר לכל תהיה המבואר כאן במאמר זה, ומחמת שהם החזיקו במחלוקת ביותר שזה ההיפוך ממדת הארץ שהכל דשין עליה והיא נותנת להם כל הטובות, על כן (משלי כ"ו) כורה שחת בה יפול ומיד (במדבר ט"ז) ותפתח הארץ את פיה ותבלעם, ומחמת ששורש המתקת המחלוקת דסטרא אחרא הוא על ידי המחלוקת שבקדושה שזה בחינת צדיק כתמר יפרח, על כן מרומז תיקונו של קרח בפסוק זה:

ד)

שם במאמר הנ"ל גם כל הרפואות באין מן הארץ וכו'. רוצה לומר מה שבתחלת המאמר מבואר מענין ונפשי כעפר לכל תהיה, כמו העפר שהכל דשין עליה והיא נותנת להם כל הטובות אכילה ושתיה וזהב וכסף וכו', מבאר כאן שגם כל הרפואות באין מן הארץ. ונראה לעניות דעתי לפרש על פי המבואר בדבריו ז"ל במאמר להמשיך שלום סי' י"ד ובמאמר וביום הביכורים סי' נ"ו שעיקר החולאת רחמנא ליצלן הוא בחינת מחלוקת שאין היסודות ממוזגין כראוי להם בשלימות. והרפואה שהוא בחינת התמזגות היסודות הוא בחינת שלום בחינת (ישעיה נ"ז) שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו. ועל כן כמו כן לענינינו גם כן כשיש שלום ודעת הבריות נוחין זה מזה, כי כל אחד מקיים ונפשי כעפר לכל תהיה, אז גם הארץ משפעת כחות הרפואה שבה שהן בחינת שלום כנ"ל, וכן היא משפעת כל הטובות, מה שאין כן כשיש מחלוקת חס ושלום ואינם בבחינת ונפשי כעפר לכל תהיה, אז מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות, כי גם הארץ אינה רוצה להשפיע את שפעה, ואז היא בבחינת ארץ כנען מלשון עניות כמבואר בפנים, וכן אינה משפעת כחות הרפואה שבה בשלימות. ואולי גם להיפוך שעיקר שלימות כח הארץ להשפיע כל טוב, וכחות הרפואה הוא כשיש שלום בבחינת (ויקרא כ"ו) ונתתי שלום בארץ כידוע, מה שאין כן על ידי מחלוקת נתמעט שפעה חס ושלום ואינה יכולה להשפיע בשלימות, כי היאבבחינת עניות בחינת ארץ כנען וכו'. ועל כן עיקר זמן הרפואה הוא בעת שהארץ משפעת כחה בכל האילנות והצמחים, שזה בחינת (תהלים ס"ז) ארץ נתנה יבולה שזה בא על ידי שלום כנ"ל. על כן הזמן הזה נקרא אייר ר"ת א'ויבי י'שובו י'בושו ר'גע וכו' המבואר בפנים:

ה)

שם במאמר הנ"ל, ודע שעיקר כבוד שבת הוא האכילה וכו'. קשר הענין למה שלמעלה עיין בליקוטי הלכות הל' בשר שנתעלם מן העין ה"ג, וגם לפי מה שנתבאר לעיל מענין שלום ורפואה. ושבת הוא גם כן בחינת שלום כמבואר בזוהר הקדוש הובא לעיל במאמר רציצא סי' כ"ז, וכן הוא בחינת רפואה כמו שאמרו רז"ל (שבת י"ב.) שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, והיא בחינת הכנעת האויבים גם כן בחינת (תהלים ח) להשבית אויב ומתנקם כמבואר לעיל במאמר שאלו את ריב"ק סי' נ"ז, ועיין בקרנים מאמר ז' מבואר גם כן מסוד חודש אייר וסוד הג' סעודות של שבת, ועיין שם בפירושיו הקדושים, ושם מובא גם כן אייר ר"ת א'ויבי י'שובו י'בושו ר'גע כנ"ל:

ו)

שם ובשבת עולין הרגלין וכו' בבחינת (ישעיה נ"ח) אם תשיב משבת רגליך וכו'. עיין בלקוטי תורה להאריז"ל פרשת בהר ובפירוש האריז"ל שאחר התיקונים במאמר ומבינה נביאים ואינון נצח והוד וכו', ושם מביא גם כן ברמז ענין מאמר רז"ל לכל נתת בן זוג וכו'. ועיין בפירוש ספרא דצניעותא פרק קמא בדף ק"כ עד דף קכ"ה, מבואר באורך ענין זה וששבת הוא בחינת הבת זוג וכנסת ישראל הוא הבן זוג וכו':

ז)

שם פוסעים בו פסיעה קטנה וכו' אך סועדים בו לברך וכו'. היינו כי מחמת שבכל ימי החול היה להסטרא אחרא יניקה מן הרגלין, ועל כן אפילו בשבת שעולין הרגלין אבל אף על פי כן עדיין הם בבחינת פסיעות קטנות, רק שעל ידי אכילת שבת נתרחבין ונעשה מהם דרך כבושה וכו', ואי לאו דמסתפינא הוי אמינא לבאר קצת עוד בזה על פי מה שמבואר שם בפירוש האר"י שאחר התיקונים הנ"ל מענין הנו"ה שהן בחינת רגלין שבה וכו' ונאחזין בהם הקליפות, וגם בראשה שיש נו"ה פנימיים הנרמזים בעינים אין לה וכו', ומקרה הרגלים יקרה לעינים כי פסיעה גסה סוד הקליפה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו וכו'. ועיין שם עוד מענין אם תשיב משבת רגלך וכו', ודע כי דרכי הכלה וספירותיה נעשה מבינה וכו' ודינין מתערין מינה ולפיכך (משלי ה) רגליה יורדות מות וכו', ובשבת נעשין דרכיה מקדש שהוא חכמה, ואז רגליה עולין בקודש וכו' וזה (תהלים קי"ט) חשבתי דרכי וכו' בסוד המחשבה שהיא החכמה ואז ואשיבה רגלי ממקום המות אל עדותיך וכו'. ועיין בלקוטי תורה פרשת בהר הנ"ל שכתב שם בענין תחומי שבת וכו', כי נראה מכלל עבודת הארץ שהאדם דש עליה וכו', כי נצח הוד הם הרגלין ההולכין על גבי קרקע שהיא המלכות, וכשבני אדם הולכים חוץ לתחום גורמים לרגלים העליונים לצאת להחיצונים וזה איסור תחום שבת וכו' עיין שם עוד בזה. ובזה יש להבין ביותר קצת ענין הפסיעה גסה שנוטלת אחת מת"ק וכו' ותלמיד חכם צריך ליזהר בזה ביותר כמאמר רז"ל ברכות מ"ג. כי התלמידי חכמים הם בחינתלימודי ה' בחינת נצח והוד כידוע. כי כשאדם פוסע כדרכו זה בחינת שהרגלין שהם בחינת נצח הוד הולכים על גבי קרקע שהיא המלכות, וכשפוסע פסיעה גסה ביותר זה בחינה כאלו פוסע ודולג את בחינת המלכות עד שנכנס לרשות החיצונים חס ושלום רק שבחול מחמת שבלא זה יש יניקה להחיצונים מבחינת הרגלין כנ"ל. על כן אין בזה איסור רק משום סכנה שנוטלת ממאור עיניו, מחמת שנותן להם בזה אחיזה ביותר. אבל בשבת יש בזה קצת חילול שבת כשפוסע פסיעה גסה מחמת טעם הנ"ל, אם לא כשרץ לבית הכנסת או לשמוע דרשת חכמים כמבואר בברכות דף ו:, כי אז אדרבא הפסיעה גסה בעצמה הוא בחינת המלכות מאחר שהוא לצורך דבר שבקדושה. ובזה תבין ליישב קצת דברי האריז"ל הנ"ל עם מה שפירש הרח"ו ז"ל בדרוש פסיעותיו של אברהם אבינו וכו', ושם מבואר שפסיעה גסה היא בחינת המלכות וכו' ע"ש והבן. וזה שייך גם כן למה שהתחיל רבינו ז"ל במאמר זה מענין העפר שהכל דשין עליה והיא נותנת להם כל הטובות וכו'. והנה אמרו רז"ל (סנהדרין כ"ב) מי שמתה אשתו הראשונה עולם חשך בעדו ופסיעותיו מתקצרות. היינו בחינת שני הפגמים הנ"ל, הן ברגלין הן בבחינת העינים, מאחר שירדה כל כך לבחינת (יבמות ס"ג.) רגליה יורדות מות עד שמתה ממש חס ושלום, על כן גם אצלו הוא כנ"ל. ועי' חידושי אגדות שם שפירש שהוא על דרך שאמרו רז"ל נמצא מאיר עיניו ומעמידתו על רגליו. בפרט כי האשה היא בחינת הרגלין שלו כמו שכתוב בזוהר וירא קי"ב רגלי חסידיו ישמור דא איתתא וכו'. ועיין בלקוטי תורה וכו' פרשת עקב בענין כוונת האכילה שכתב שם, כי הלא ידעת כי כל בירורי המאכלים הם על ידי חכמה וכו' וכו'. כי השיניים הם ל"ב נתיבות חכמה המבררים את האכילה וכו' עיין שם. וכבר נתבאר שעל ידי החכמה הרגלין עולין בקדש וכו', וזה שמצינו שעל ידי האכילה מאירין העינים כ"ש אצל יהונתן (שמואל א י"ד) ותאורנה עיניו וגם נמשך כח אל הרגלין. וזהו שדקדקו רבותינו ז"ל (שבת קנ"ב) דוק בככי ותשכח בנגרי, דוק בככי דייקא בחינת השיניים הנ"ל. ועיין שם בלקוטי תורה ותבין גם דקדוק לשון דוק דייקא, רק מחמת שבחול יש אחיזה להחיצונים גם בהאכילה בפרט במותרות האכילה שהולך אל החיצונים לגמרי חס ושלום, מה שאין כן על ידי אכילה של שבת שהיא כולה אלקות כולה קודש וכו', על ידי זה נמשך עיקר תיקון הרגלין עד שנעשה מפעמי הרגלין דרך כבושה כמבואר בפנים. (ועיין בליקוטי הלכות הלכות עירובי תחומין שזה סוד מה שמניחין מזון שתי סעודות לערובי תחומין וכו'):

סימן רע'ח

דע שעל חליף טוב וכו' בקנאו את קנאתי וכו'. נאמר גם כן בשמיני עצרת הנ"ל: