סימן ס'ג

א)

מאמר סוד כוונת המילה סימן ס"ג נאמר בחורף תקס"ה, בשבת שקודם הברית מילה של בנו הק' שלמה אפרים ז"ל סמוך לראש חודש ניסן, אחר שיצאו רוב העולם שבאו לקבל פניו כנהוג שנקרא "שלום זכר", ואחר שיצאו המון העם נשארנו אנחנו עומדים לפניו, בתוך כך הסתכל על המנעל של הר"ר נתן ז"ל שנתעקם מאוד, דהיינו שהעקב שקורין פאדעשווע נתעקם הרבה לפניו על פני המנעל, ענה ואמר: המנעל שלך הוא דומה כמו שטופחין בפנים (ובלשון אשכנז דיין שיך האט אפנים וויא אפאטש אין פנים) ושתק מעט. אחר כך ענה ואמר: שיחות חולין שלנו ואמר בזה הלשון אונזער שיחות חולין (ודחק תיבת אונזער), יאמר לי איזה מקובל איך בזה הווערטיל כלולין כל הכוונות של מילה ומה שהוא גבוה מכוונות, והתחיל לזרוק מפיוהקדוש בחן קדוש ונורא מאוד, ואמר יש וטפח לו על פניו ויש וטפח לו בסנדלו, והזכיר מאמר רבותינו ז"ל (יבמות מ"ב) לענין מעוברת חבירו גזירה שמא יעשה סנדל, ואמרו רז"ל משל וכו' כמו שבא וטפח לו על פניו וכו' (נדה כ"ה: עיין שם). וגם הזכיר מה שאמרו רז"ל דרוסת איש וכו' ומה שאמרו רז"ל (ירושלמי פרק א' הלכה ג') מה שעשתה ענוה עקב לסילותא וכו'. ובכל אלו הענינים מרומז שיש סודות התורה בענין העקב והסנדל ובענין טפחו בפניו שהזכיר, וכל זאת נוגע לענין פגם הברית ותיקונו שכל זאת ענין מילה שהוא תיקון הברית וכו'. ואחר כך ענה ואמר כל המאמר הנ"ל, ועדיין אין אתנו יודע עד מה, וגם המאמר הנ"ל לא נאמר בביאור קשר הענינים רק הכל בדרך רמז והתנוצצות, ובכל זאת ראינו בעינינו גבורות הבורא יתברך, איך בדברי שיחה של הצדיק האמת מלובשין סודות כאלה וכו' (כל זה הועתק מספר חיי מוהר"ן סימן כ"ז):

ב)

שם במאמר הנ"ל, וזה בחינת מגלה טפח ומכסה טפח שמה שמכסה ומתלבש עצמו הוא בחינת מגלה שעל ידי זה הוא מגלה עצמו אליהם וכו'. רוצה לומר, ועל כן בחינת מגלה טפח ומכסה טפח הוא בחינת בשתים יכסה, כי גם הבחינה מגלה טפח הוא על ידי בחינת מכסה כנ"ל, רק שלפעמים הוא בבחינת מכסה טפח, בשביל התגלות, ולפעמים הוא בבחינת מכסה ממש, וזה בחינת בשתים יכסה הנ"ל. ועל כן גם לענין בשתים יכסה פניו, מפרש גם כן, באופן שבחינת מגלה טפח הוא גם כן בחינת מכסה, שזה בחינת בשתים יכסה, כי מגלה פנים של רצון והשגחה ומכסה פנים של כעס וכו' כמבואר בפנים:

ג)

שם, ולחם הפנים הוא בחינת ברית וכו' ועשית לו מסגרת טפח וכו'. וזה שכתוב שם לענין לחם הפנים שש המערכת, כי כל מערכה היו בה ששה חלות נגד ששה טפחים הנ"ל:

ד)

שם, ועל כן נקראת הבחינה המקבלת הששה טפחים הנ"ל מטפחת. רוצה לומר, כי מטפחת פירושו מפה, כמו שפירש רש"י בישעיה ג' המטפחות והחריטים פירש"י המטפחות מפות. ומפה על פי רוב בדברי רז"ל פירושו הכיסוי של בגד שפורסין על השלחן בעת האכילה, מלשון פורס מפה ומקדש, וכאלה רבות (ובלשון אשכנז טישטעח), שעליו מסדרין ועורכין את הלחם שהוא בחינת לחם הפנים שהוא בחינת ברית הכלול מששה טפחים ועל כן נקראת מטפחת. ועוד יש לומר דרוצה לומר על פי שמבאר לקמן, שהשש שעורים הם בחינת הששה טפחים, ועל כן אמר כאן שבשביל זה נקראת מטפחת וכו' רמז על בחינת הששה טפחים, ובזה רימז לה שפעלה בקשתה שבקשה (רות ג) ופרשת כנפיך שזה בחינת הששה כנפים בחינת הששה טפחים הנ"ל. ואפשר לומר שזהו שאמרו רז"ל הובא ברש"י שם במגילת רות, שבזה רימז לה שעתיד לצאת ממנה בן שיתברך בששה ברכות, היינו מלך המשיח שנאמר בו (ישעיה י"א) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וכו', כי הששה ברכות אלו ישלומר שהם בחינת הששה טפחים הנ"ל, רוח חכמה ובינה הוא בחינת בשתים יכסה פניו בבחינת (קהלת ח) חכמת אדם תאיר פניו, וחכמה הוא בחינת חסד ורחמים ורצון כידוע, ובינה דינים מתערין מינה, שזה בחינת בשתים יכסה פניו כמבואר בפנים שזה בחינת מגלה טפח ומכסה טפח, כי לפעמים מגלה פנים של רצון והשגחה ומכסה פנים של כעס (שזה מבחינת חכמה כנ"ל). ולפעמים מכסה פנים של רצון והשגחה ומקבל על עצמו יסורים בשביל העולם (שזה נמשך מבחינת בינה אשר דינין מתערין מינה). ובאמת זה בעצמו הוא גם כן בחינת חסד ורחמים כי הוא טובת העולם, גם מחמת שהצדיק בעצמו בוחר יותר בהשפעה והשגחה רוחניות, וזה כי באמת חכמה ובינה כלולין זה מזה בחינת הבן בחכמה וחכם בבינה כמבואר כל זאת במקובלים. רוח עצה וגבורה זה בחינת בשתים יכסה רגליו שהוא בחינת מגלה טפח ומכסה טפח נגד העולם שהם בחינת רגלין נגדו שנמשכין אחר עצתו בבחינת (שמות י"א) וכל העם אשר ברגליך ההולכין אחר עצתך כמבואר בפנים. ועל כן כשהוא מגלה טפח אז הוא בחינת רוח עצה, כי נמשכין אחר עצתו וכשהוא בבחינת מכסה טפח, אז הוא בבחינת גבורה, כי גבורה הוא בחינת צימצום והעלם האור וכיסוי, ומחמת שגם בחינת הגילוי שלו אצלם הוא על ידי בחינת כיסוי הנ"ל שזה בחינת בשתים יכסה על כן באמת כולל רוח עצה וגבורה ביחד. רוח דעת ויראת ה' הוא בחינת ובשתים יעופף שכל מה שיודע יותר בידיעת ה' הוא יודע שהוא רחוק מאוד מהשם יתברך ואינו יודע כלל, שזה בחינת רוח דעת ויראת ה', שכל מה שיודע ממנו יתברך ביותר הוא מתירא ביותר, כי יודע שהוא רחוק עדיין ממנו יתברך מאוד, ואינו יודע ממנו כלל כי גדולת הבורא אין שיעור כמובא בפנים. ועל ידי זה נופל עליו יראה גדולה כי היראה היא בבחינת התרחקות דקדושה כביכול כמו שכתוב (שמות כ) וינועו ויעמדו מרחוק, וגם במשה כתיב (שם ל"ד) ויראו מגשת אליו וכמבואר בספרים. ועל כן בחינת בשתים יעופף הנ"ל שהוא בחינת שלום לרחוק ולקרוב כמבואר בפנים הוא בחינת רוח דעת ויראת ה' כנ"ל. ואולי אפשר לומר באופן אחר גם כן, ועל כל פנים הששה ברכות הם בבחינת הששה טפחים שש כנפים הנ"ל:

ה)

שם, אבל כשיש להם חס ושלום כנפים מהדיבורים רעים אזי שכלם מעופף וגם מזיק למרחוק, וגם שמעופף חכמתם המשובשת ונכנס ונדבק בהמוח והלב בעומק גדול מאוד. נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי כבר מבואר לעיל שהכנפים של הנחש הם נגד השש כנפים של הקדושה שהצדיק כלול מהם. וכבר מבואר לעיל שבקדושה הוא בחינת בשתים יכסה פניו נגד עצמו, בשתים יכסה רגליו נגד העולם הנמשכין אחריו, ובשתים יעופף נגד השימוש שמשמש את השם יתברך. ועל כן כשעושין חס ושלום כנפים להנחש, אזי הם חס ושלום ממש כנגד בחינת שש כנפים הנ"ל, כי מה ששכלם מעופף ונפתח להם עצמם החכמה המשובשת במהירות זה כנגד בחינת בשתים יכסה פניו נגד עצמו, בפרט כפי המבואר לעיל שבקדושה הוא בחינת רוח חכמה ובינה, ועלכן בהיפוך חס ושלום אזי הם מעופפים בחכמתם, ומה שחכמתם מעופפת ומתפשטת ומזקת גם לאחרים למרחוק זה בחינת ההיפוך והכנגד של בחינת בשתים יכסה רגליו, שהוא בחינת כנגד המשכת העולם שנמשכין אחריו (שהם בחי' רגלין כמ"ש וכל העם אשר ברגליך) כנ"ל. ומה שחכמתם נכנסת ונתדבקת בעומק הלב, זה כנגד בחינת בשתים יעופף שזה בחינת השימוש שהצדיק משמש את השם יתברך, וידיעת ה' נכנס כל כך בעומק לבבו עד שיודע בכל פעם ביותר שהוא רחוק מהשם יתברך ואינו יודע ממנו כלל, שזהו רק מחמת שהידיעה נכנסה בעומק לבבו מאד עד שמבין הדבר לאשורו, כי באם לאו היה יכול לטעות ולומר שהוא יודע מהשם יתברך והוא קרוב אליו. כמו שגם בלימוד הפשוט כל זמן שאין ענין הלימוד נכנס ונדבק בעומק לבבו, אז יכול לטעות ולומר שיודע הפשט של הלימוד, ובאמת הוא עדיין רחוק ממנו ואינו יודע כלל עומקו של דבר מה שיש לפלפל בזה להקשות ולתרץ לשאול ולהשיב, כמו כן בידיעת השם יתברך, כל זמן שאין הידיעה הקדושה נכנסת בעומק לבבו, אזי יוכל להיות נדמה לו שיודע מהשם יתברך וקרוב אליו, וזה בעצמו הוא סימן שאינו יודע כלום כמבואר בפנים. נמצא שבחינת ובשתים יעופף הוא בחינת מה שידיעת הצדיק מהשם יתברך הוא בעומק הלב מאוד, ועל כן גם להיפוך אזי חס ושלום חכמתם המשובשת נכנסת בעומק הלב מאוד רחמנא ליצלן, אבל כשאין להם כנפים לעופף והם רק בבחינת הליכה אזי אין להם כל הג' בחינות הנ"ל כמבואר בפנים:

ו)

שם, בענין כנפי הנחש וכו'. ואז הנחש בבחינת אפעה ושרף מעופף (ישעיה ל'), ופריו שרף מעופף (שם י"ד):

ז)

שם, לענין הנמלה שבתוך פה הנחש, שעל ידי זה בא למבטח בוגד היינו לבטחון שאינו שלם ואמת כראוי, שזה בחינת (משלי כ"ה) שן רועה ורגל מועדת מבטח בוגד, והנמלה הוא בחינת החכם הדור המלמד דעת ודרכי ה' אל העם כמו שכתוב (שם ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם וכו'. אפשר לומר שזה נוגע לענין המבואר לעיל שאמר להר"ר נתן ז"ל אודות המנעל שלו שנתעקם העקב על פניו שהוא דומה כמו שטופחין בפנים וכו', ומפשוטו נראה שהוכיח אותו על פניו למה הוא הולך במנעל כזה, כי כבר ידוע מה שהקפידו רז"ל על ענין המנעלים (כמו שארז"ל (שבת קכ"ט) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו, בפרט לענין תלמיד חכם הקפידו ביותר ואמרו שאין לו לת"ח לילך במנעלים מטולאים בשוק וכל זאת כדי שלא יתבזה בפני ההמון), ועל כן הקפיד גם רבינו ז"ל על זה קצת, ובכאן רימז לו שזה בא מחמת הבטחון שאינו שלם ואמת, שזה בחינת שן רועה ורגל מועדת דייקא (כי המנעל הוא שמירה להרגלין), וזה בא על ידי מבטח בוגד שבא על ידי שהנמלה שהוא חכם הדור מונח בתוך פיה של הנחש והם מבלבלין אותו. והחכם הוא בחינת נמלה כמו שכתוב (משלי ו) לך אל נמלה עצל וכו', וכבר ידוע מה שמבואר בספר המדות שעל ידי זריזות זוכה להיות רועה נאמן וסימן לדבר לך אל נמלהוכו' וכתיב (בראשית מ"ט) משם' רועה' אבן' ישראל' ס"ת נמל"ה, ושמעתי מאנשים נאמנים מאנ"ש הזקנים, שענין זה אמר רבינו ז"ל בפירוש על הר"ר נתן ז"ל שהיה זריז גדול מאוד כידוע. ופעם אחת התפעל רבינו ז"ל מאוד מזריזתו הגדולה והנפלאה, ואמר עליו אז שבוודאי יהיה הר"ר נתן ז"ל מנהיג ורועה ישראל, כי על ידי זריזות זוכין להיות רועה נאמן כנ"ל. נמצא מבואר מדברי רבינו ז"ל עצמו, שהר"ר נתן ז"ל הוא בחינת החכם הדור שהוא בחינת הנמלה כנ"ל (וזה סעד גם למה שביארנו לעיל במאמר חדי ר"ש סי' ס"א בענין זה של הר"ר נתן ז"ל), וזה שסיים הכתוב שם במשלי ו' לך אל נמלה וכו' אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה (ודברי רז"ל ידועים בזה), שזה מרמז גם כן על ענין הנ"ל שדייקא אחר פטירתו של רבינו ז"ל, חיבר הר"ר נתן ז"ל ספרים הרבה והכין לנו כל טוב, אף על פי שהוא בעצמו לא ידע מה יהיה מהם אם יזכה העולם ליהנות מחיבוריו אם לאו (כמבואר במקום אחר, ובאמת בחייו לא נדפס מחיבוריו כי אם כרך קטן, וגם זה סמוך לפטירתו ז"ל כידוע). וכבר מבואר שהלימוד שהחכם מלמד דעת את העם ומתקן עצתם, הוא בחינת רגלין שזה בחינת בשתים יכסה רגליו כנ"ל, על כן הוא צריך להקפיד ביותר על המנעלים שהם שמירה להרגלין. וכן ברוחניות ועבודת ה' צריך להתחזק ביותר בבטחון בהשם יתברך, שזה עיקר השמירה לבחינת רגלין ברוחניות בחינת (משלי ג) אז תלך לבטח דרכיך ורגליך לא תגוף, כי הבטחון השלם הוא ההיפוך מבחינת רגל מועדת כמו שכתוב בה' בטחתי לא אמעד (תהלים כ"ו). עוד יש לפרש ענין הדברי צחות של המנעל הנ"ל, והשייכות שיש לזה עם מאמר זה הנ"ל, כי מה שאמר לו רבינו ז"ל המנעל שלך הוא דומה כמו שטופחין בפנים (דיין שיך האט אפנים וויא אפאטש אין פנים), סוד פשיטות כוונתו ז"ל נראה לי שהוא כפשוטו, ומיוסד על מאמר רז"ל במסכת נדה כ"ה: לענין המפלת כמין סנדל, ואמרו שם סנדל צריך שיהיה לו צורת פנים ואפילו מאחוריו, משל לאחד שסטר את חבירו והחזיר פניו לאחוריו, וכן המנעל שהוא העקב נתעקם הרבה לפניו על פני המנעל כנ"ל, ועל כן הוא ממש כמו שטופחין על פנים, היינו כמשל רז"ל משל לאחד שסטר את חבריו (היינו שטפח לו על פניו) והחזיר את פניו לאחוריו. בפרט שרז"ל אמרו גם כן משל זה לענין סנדל כנ"ל, ובוודאי דברי צחות הנ"ל, ומה שהזכיר אחר כך מאמר רז"ל הנ"ל הם כמין חומר אפילו לפי פשוטו. והנה במאמר זה הנ"ל מבואר שבחינת וטפח לו על פניו הוא בחינת בשתים יכסה פניו, כי פנים לשון כעס, וגם הוא לשון רצון והשגחת השם יתברך וכו'. ובאמת כעס הוא מבחינת הסתרת פנים בחינת אחורים, רק שבאמת גם אחורים דקדושה הם גם כן בחינת פנים, כי הכעס של השם יתברך חס ושלום הוא גם כן לטובה, וכמבואר גם במאמר זה לענין הצדיק שהוא בחינת מגלה טפח ומכסה טפח. כי לפעמים מגלה פנים של רצון והשגחה ומכסה פנים של כעס, ולפעמים מכסה פנים של רצון והשגחה ומקבל על עצמו יסורין בשביל העולם, כי הוא בוחר ביותר בהשפעה והשגחה רוחניות, ואותהההשפעה שהלכה לה נתפזרה בכל העולם וכו'. נמצא כשמכסה הפנים של רצון והשגחה ומקבל על עצמו יסורין שזה מבחינת אחורים כנ"ל, זה בחינת שהחזיר את פניו לאחוריו, שזה בחינת מה שהלך במנעל שנתעקם פניו לאחוריו, שזה היה מסתמא מחמת חסרון פרנסה, שזה בא להצדיק לפעמים מחמת בחינת בשתים יכסה פניו, בחינת וטפח לו על פניו והחזיר פניו לאחוריו כנ"ל. ומחמת שזה גם כן לטובת ישראל שהם בחינת הרגלין שלו, על כן מרומז ענין זה בבחינת המנעל דייקא שהוא בחינת השמירה להרגלין כנ"ל. ועל כן הזכיר אז גם מאמר רז"ל (ירושלמי שבת א ג) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותא, שמזה המאמר מבואר שבחינת עקב בחינת אחורים של המדרגה עליונה הוא גבוה ביותר מבחינת הראש והפנים של מדריגה התחתונה ממנה, שזה גם כן בחינת מה שמבואר לעיל שבחינת אחורים דקדושה היא גם כן בחינת פנים, היינו לבחינת המדריגה שלמטה ממנה וכמבואר מזה גם בכתבים. ובזה יש להבין קצת מה שאמרו רז"ל במדרש לך לך פרשה מ"ה, ותעניה שרה ותברח מפניה וכו', טפחתה בקורדקייסין (היינו במנעל) על פניה, כי בהגר ובישמעאל היה עדיין אחיזת זוהמת הנחש כידוע, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל על (בראשית כ"א) ותלך ותתע, ושרה הראתה לה שבחינת קדושת המנעל של הרגלין שלה גבוה מבחינת הפנים של הגר וטפחה בו על פניה, עד שהוכרחה לברוח מחמת זה. ועיין בפרי עץ חיים שער התפלה פרק ב' ג' מענין לבישת מנעלים, ובלקוטי הלכות הל' חליצה ויבום הנכלל בהל' גיטין הלכה ד' אות יו"ד י"א י"ב ותבין ביותר:

ח)

ועיין זוהר הרקיע בפירושו על הסבא דמשפטים בשאלה זו מאן הוא נחש דפרח באווירא וכו' שכתב שם, ודע מה שכתוב למעלה כי השפע נקראת נמלה, כי נמלה עם הכולל עולה קכ"ו, כמו ריבוע אדני כזה א' א"ד אד"נ אדני, ומאותו אור שיוצא מזה השם של אדני מרובע מזה תופסים הקליפות לחיותם, כי אין להם העמדה וקיום כי אם מה שגונבים מהאורות הקדושים הנ"ל, ואמר הרב ז"ל על פסוק וידו אוחזת בעקב עשו וכו' עיין שם. ותוכן הענין, כי הקליפות רוצים לינק מניצוצות הקדושים שהם בחינת רגלי הקדושה בחינת עקב, והיה אוחז בו יעקב כדי שלא יהנה ממנו עשו הרשע וכו', והניצוצות הקדושים הנ"ל הם הארת אדנ"י מרובע גימטריא נמלה כנ"ל כל זה מבואר שם, וכבר ידוע כי המנעלים הן שמירה להרגלין שלא ינקו מהם החיצונים. נמצא כי עיקר תיקון המנעלים הוא לבחינת הנמלה הנ"ל. ומזה מבואר ביותר מה שכתבנו למעלה, שלזה הקפיד על שאין המנעל מתוקן כראוי שזה נמשך מחמת שהנמלה מונחת בפה הנחש בחינת שן רועה ורגל מועדת וכו' כנ"ל, אשר באמת מחמת זה עצמו צריכין ביותר לשמירת המנעלים כנ"ל. גם מבואר קצת ביותר מה שכתבנו בענין שרה שטפחתה להגר במנעל על פניה, כי שרה היא מבחינת ריבוע אדני הנ"ל, שלזה חיתה קכ"ז שנה, ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון כמבואר בליקוטי תורה להאריז"ל, ובפרי עץ חיים בכוונותפורים. נמצא שהיא בחינת הנמלה הנ"ל, והיא בחינת חכמה תתאה כידוע, שזה בחינת החכם הגדול דקדושה שנכנס גם באלו החכמות שהם מבחינת הנחש שהם סמוכים אליו לבחינת רגלי הקדושה כנ"ל, רק שהם אצלו רק בבחינת שפחה כמובא בספרים, שמה שהחכם דקדושה נכנס גם כן לפעמים לתוך אלו החכמות ועוסק בהם קצת, זה בכדי שיהיו לו לרקחות ולטבחות להשתמש בהם, לענין חכמת התורה שכלולים בה כל החכמות כידוע, שזה בחינת (בראשית ט"ז) בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה, כי אדרבא החכם מלקט ומוציא מהם על ידי זה כל חיותם שהיה להם מהניצוצות דקדושה שביניהם, שכולם הם מבחינת שרה בחינת ריבוע אדנ"י כנ"ל. אבל לפעמים הם רוצים להתגבר על ידי זה על הקדושה ביותר, שזה בחינת (שם) ותקל גבירתה בעיניה וכו', אז ותעניה שרה ותברח מפניה ודרשו רז"ל (בראשית רבה מ"ה ו) שטפחתה לה במנעל על פניה, כי המשיכה בחינת קדושת המנעלים דקדושה, שהם בחינת השמירה להרגלין בחינת הנמלה הנ"ל שלא יינקו מהם החיצונים, ואז ותברח מפניה כי המנעל דקדושה הוא בחינת פנים, כי נמשך בשורשו מבחינת אור הפנים מבחינת החשמל כמבואר בלקוטי הלכות הנ"ל שזה בעצמו כלול גם כן בבחינות כוונות המילה כידוע. וגם כי מבואר שם בזוהר הרקיע הנ"ל, שענין זה מדבר בסוד מה שבערב שבת נכללת נוגה בקדושה, והשלש קליפות טמאות נופלין לנוקבא דתהומא רבא על ידי ההוא שלהובא דאשא שיורד בערב שבת, שהיא בחינת שלהבת יה, כי נמשך בשרשו ממקום גבוה מאוד (כמבואר בפרי עץ חיים בכוונות שבת, דנפק מסטרא דאמא, שמשם גם כן סוד הנעל בשרשו כמבואר בשער התפלה הנ"ל, ועיין שם גם כן מה שצריך לכוון אחר הרחיצה של ערב שבת בשם סנדל וכו', עיין שם עוד ותבין ביותר לעניננו), שזה גם כן בחינת סוד כוונות המילה להכרית הערלה לגמרי שהיא מבחינת שלש קליפות טמאות לגמרי ולקרוע את עור הפריעה, כי אי אפשר להעבירו לגמרי רק לקרעו בכדי שתתגלה עור העטרה כמבואר בסידור קול יעקב. ועיין שם גם בענין אותיות י"ה שבמילה ופריעה, ועיין גם לקמן בדברי רבינו ז"ל במאמר הנעלבים ואינן עולבים סימן פ"ב, ובמאמר תפלה לחבקוק סימן י"ט. ואפשר לומר שהג' בחינות שיש להנחש כשיש לו כנפים לעוף בהם כנ"ל, זה בחינת שלש קליפות הטמאות, ובחינת הליכה לבד של הנחש הוא מבחינה נגה שמשם עיקר סוד הבחירה כידוע. וזה שכתב רבינו ז"ל כי בחינת הליכה יש לו תמיד כי הבחירה חפשית, וכשנכלל הטוב שבנוגה בקדושה על ידי שהחכם משתמש עם חכמות אלו להטיב כנ"ל, אז הרע נופל ונתבטל דווקא על ידי שרוצה לדבק את עצמו גם כן בבחינת נגה ולעלות עמה כנ"ל, ואז יורד שלהובא דאשא על ראשם ונופלים ויורדים למטה לגמרי ואז יש נייחא להנמלה הנ"ל, ועיין בזוהר הרקיע הנ"ל ותבין. ואחר כל הנ"ל ידעתי כי לא נגעתי עדיין בכוונות המאמר כחוט השערה אפילו לפי פשטות הכוונה שהיה לו לרבינו ז"ל בזה לבד מתעלומות חכמה שיש בדברים אלו שבמאמר הנ"ל. ושמעתי, שפעם אחת שאלו קצת מאנ"ש בענין קשר המאמר הזה וכוונותדבריו ז"ל [ואיני יודע אם זה היה באותו העת עצמו שגילה ענין המאמר הזה או בזמן אחר], והשיב להם רבינו ז"ל, מה אעשה לכם שאין לכם ידיעה בענינים רוחניים ודקים (ובלשון אשכנז: וואס זאהל איך אייך טאהן אז איהר האט קיין ידיעה ניט אין איידילקעט), והמובן מזה היה, שיש בענין זה ענינים רוחניים ודקים מאוד וכמובן גם מראש דבריו ז"ל כמבואר לעיל. ועיין עוד בליקוטי הש"ס להאריז"ל מס' ברכות על ענין מנוח עם הארץ היה וכו':

בא אל פרעה - סימן ס"ד

א)

שם אות ב', אשר שם בתוך חלל הפנוי אין שם אלקות כביכול וכו'. רוצה לומר, שמוכרחין לכנותו בשם זה שפינה משם אלקותו יתברך כביכול, אבל באמת בוודאי גם שם יש אלקותו, כי בוודאי אין שום דבר מבלעדי חיותו, רק שהאלקות נעלם ונסתר שם כל כך מאוד עד שמכונה בשם חלל הפנוי שיהיה בו מקום לבריאת העולם כמבואר לעיל באות א'. ועל כן אלו הקושיות הבאין משם אי אפשר בשום אופן למצוא להם תשובה, רק ישראל על ידי אמונתם הקדושה עוברים על הכל וכו' כמבואר בפנים:

ב)

שם, וצריך להיות הפרש כביכול בין המילוי והסיבוב וכו'. אינו רוצה לומר הפרש מקום כביכול חס ושלום, כי למעלה ברוחניות אין שייך מקום, מכל שכן במקום עליון קדוש ונורא כזה (וכמבואר גם בליקוטי אמרים תניא פרק מ"ח ע"ש). רק רוצה לומר, איזה בחינת הפרש וחילוקי מעלות ומדריגות ובחינות בין המילוי והסיבוב, שזה בא רק על ידי בחינת צמצום של חלל הפנוי. וגם בזה, אי אפשר לדבר כלל ואפילו להרהר במחשבה, וכמובן גם בעץ חיים בהיכל אדם קדמון בתחילתו. ועיין בספר זוהר הרקיע בשם המקובל ר' מאיר פאפיראש, על מאמר הזוהר בראשית דט"ו בריש הורמנותא וכו' שהאריך לבאר קצת בזה, ואף על פי כן כתב הוא בעצמו בשם מהרח"ו ז"ל, שהכל הוא רק לשבר את האוזן וכו':

ג)

שם אות ד', לענין המחלוקת שבין החכמים שהוא בחינת חלל הפנוי שבתוכו נתהוה בריאת העולמות שהם הימים והמידות על ידי שזה מושך עצמו לצד זה וזה מושך עצמו לצד זה וכו'. נראה לעניות דעתי לקרב הדברים אל השכל קצת, כי על ידי זה שזה מושך עצמו לצד ימין ששם שורש מדת החסד ואהבה וכו', וזה מושך עצמו למשל לצד שמאל ששם שורש מדת הגבורה והפחד והיראה, על ידי זה נעשה ביניהם בחינת חלל הפנוי, ובתוכו נתהוה הבריאה של הימים והמדות על ידי הדיבור. היינו כי כל אחד מהחכמים מדבר כפי שורשו ובחינתו על ידי זה נתהוה ביניהם הבריאה של בחינת הימים והמדות שהם אהבה ויראה וכל כיוצא בהם, והמדות האלו הם עולמות ממש כידוע. והנה באמת כל מדה ומדה כלולה מחברתה, וכן כל אחד מהחכמים כלול מכל המדות, כי בשרשם הכל אחדות אחד בחינת אין סוף, שזה תכלית כוונות כל התלמידי חכמים ועניניהם, כדי לדבק את עצמם על ידי זה באין סוף יתברך. אך אף על פי כן אם היו כל התלמידי חכמים אחד לא היה מקוםלבריאת העולם, היינו לבחינת התגלות המדות, מאחר שהכל אין סוף שהוא למעלה מהמדות כביכול (כמובן גם במאמר לשמש סי' מ"ט), רק על ידי שנחלקים זה מזה, וכל אחד מושך עצמו לצד אחר כנ"ל, על ידי זה נעשה ביניהם בחינת חלל הפנוי שבו נתהוה בחינת הבריאה כולה של הימים והמדות שהם העולמות כנ"ל. וזהו שכתב אחר כך שהגדלתי ימי ומדותי מקטנות לגדלות וכו'. כי כל אחד מישראל בוודאי יש בו מדות טובות כל אחד כפי בחינתו, זה במדת אהבה וזה במדת היראה, והתלמידי חכמים עוסקים בזה לדבר עמהם ולהעלות ולגדל המדות טובות שלהם מקטנות לגדלות שיהיו כל מדה ומדה בשלימות וזכות ובהירות ביותר שזה בחינת בריאת עולמות כנ"ל. ומחמת שכל אחד מהחכמים מדבר עם מקורביו כפי שורשו ובחינתו, מזה נעשה לפעמים ביניהם כמו בחינת מחלוקת, כי המדות נראות לכאורה כהפכיות זה מזה ובאמת זה המחלוקת הוא בחינת תיקון העולם, כי על ידי זה נעשה ביניהם בחינת חלל הפנוי. אך אף על פי כן אסור ליכנוס ולעיין בזה בחקירות ושאלות מאחר שהוא בבחינת חלל הפנוי, על כן אסור ליכנוס לשם כי אם מי שהוא בבחינת שתיקה, וזה לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ומי שהוא בבחינה זו, אזי אדרבא על ידי המחלוקות שביניהם זוכה לגדל ימיו ומדותיו, כי הוא נכנס ביניהם ומקבל הארת כולם, כי יודע שבאמת אין זה מחלוקת כלל, רק בחינת צמצום וחלל הפנוי, בשביל שיוכל להיות על ידי זה בחינת התהוות הבריאה של העולמות והמדות כנ"ל, וזה כל ימי גדלתי בין החכמים דייקא כמבואר בפנים:

ד)

שם בסוף המאמר, ארבה ר"ת א'כן ר'וח ה'וא ב'אנוש וכו'. כי אליהו אמר זאת לשלשת ריעי איוב, שרצו לתרץ הקושיות שהיה קשה לאיוב על הנהגת השם יתברך ולא עלתה בידם, על כן אמר להם (איוב ל"ב) אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, כי בהימים והמדות בוודאי יכולין למצוא חכמה ושכל, לתרץ הקושיות הנמשכין משם כמבואר בפנים, על כן היה סובר, שהם יתרצו לו כל הקושיות שלו, וכשראה שלא עלתה בידם אמר אכן רוח הוא באנוש וכו', כי התיקון על כל הקושיות כולם, הן הנמשכין מבחינת שבירת כלים הן הנמשכין מבחינת חלל הפנוי ששם באמת אי אפשר למצוא עליהם שום תירוץ על פי חכמה ושכל, אף על פי כן, הכל נתיישב ונתתקן על ידי הניגון העליון של ראש אמונה, והנגינה הוא בחינת רוח שזה בחינת אכן רוח הוא באנוש, שעל ידי זה עולין ויוצאין מכל מיני קושיות ומבוכותכמבואר בפנים. והנה במאמר זה מבואר להדיא הענין הנפלא והנורא שנשמע מפי רבינו ז"ל מענין השיר והניגון שלעתיד, שזה יהיה העולם הבא של כל הצדיקים והחסידים וכו', מבואר היטב על פי מה שכתב רבינו ז"ל לעיל שעיקר הקיבול שכר לעתיד הוא שישיגו השגות ויבינו מה שאי אפשר היה להבין בעולם הזה, ואז ידעו שהחלל הפנוי הוא בבחינת ארבה וכו', שזה בחינת (בראשית ל) וענתה בי צדקתי ביום מחר בחינת מחר לקבל שכר וכו', כי אז יתגלה בחינת הניגון של ראש אמונה וכו', וזה (שמות י) הנני מביא מחר (בחינת מחר לקבל שכר) ארבה בחינת הניגון הנ"ל. נמצא מבואר שהניגון הזה הוא בחינת הקיבול שכר שלעתיד, אך אף על פי כן שמעתי מהר"ר נתן ז"ל, שעיקר סוד זה הניגון שיהיה הקיבול שכר של כל הצדיקים והחסידים כנ"ל מרומז בלקוטי תנינא במאמר תקעו תוכחה סי' ח' שנאמר בראש השנה האחרון של ימי חייו ז"ל, כי אז דיבר רבינו ז"ל מענין זה: