סימן ח - ראיתי מנורת זהב – סימן ט - תהומות יכסיומו

סימן ח - ראיתי מנורת זהב

"ראיתי מנורת זהב" אות ד', כי החסרון הוא מחמת עוונות וכו'. היינו כי עיקר רוח החיים הוא בהתורה, וכשפוגמין בדבר אחד מן התורה אזי נעשה חס ושלום פגם וחסרון בהרוח חיים, וכמו כן באין עליו יסורין וחסרונות שעיקר כל החסרונות הוא בהרוח חיים כנ"ל אות א'. והנה זה לעומת זה עשה אלקים בשביל הבחירה כידוע, ועל כן כנגד הרוח חיים דקדושה שנמשך מכלל כל התורה, יש כנגד זה רוח הטומאה רוח סערה שהוא להיפוך ממש מן הקדושה, וכל יניקתו הוא ממה שעוברין ישראל חס ושלום על מצוות התורה, שעל ידי זה נעשה חס וחלילה איזה פגם וחסרון בהרוח חיים דקדושה, ומהפגם וחסרון הזה יש לו יניקה להרוח סערה שהוא בחינת אלופי עשו. ועל כן הצדיק שהוא דבוק בהתורה בשלימות כל כך, עד שיש לו כח להמשיך רוח חיים להשלים כל החסרונות של הנלוים אליו ודבוקים בו, שעיקר החסרונות נמשכו מעוונות שעל ידי זה נפגם ונחסר אצלם הרוח חיים כנ"ל, והצדיק יש לו כח לתקן זאת ולהשלים חסרונם, ממילא מובן שמכפר עוונם גם כן בבחינת ואיש חכם יכפרנה. ובאמת הוא מגודל רחמנות וחנינות הבורא יתברך שמצמצם עצמו כביכול, להיות הרוח חיים אצל הצדיקים באופן כזה, עד שהם יכולין להשלים כל הפגמים שנפגמו בהרוח חיים על ידי עוונות ישראל חס ושלום, ואז ממילא נתבטל הכח והיניקה של אלופי עשו, מאחר שנתתקן הפגם ונתמלא החסרון שזה בחינת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע, כי מכפר עוונם גם כן בבחינת ואיש חכם יכפרנה כנ"ל: [ועיין רש"י ברכות ל"ב. הרף ממני הראהו שיש כח בידו (של משה) למחול על ידי תפלה]:

ב)

שם אות ה'. לבאר הדברים קצת, כי ידוע שכל הנבראים כלולים מד' יסודות אש רוח מים עפר, וכן האדם כלול מהם וכן הרוח חיים שמקיים את הכל הוא גם כן בבחינת מארבע רוחות באי הרוח כמבואר באות חי"ת. ושורש הכל הם ארבע אותיות שם הוי"ה הקדוש שהוא הרוח חיים של הכל, כמו שכתוב (נחמיה ט') ואתה מחיה את כולם, ומשם נשתלשל כל כך עד שנתהווה למטה בחינת הד' יסודות גשמיים הכלולים מטוב ורע. וכל המדות טובות נמשכין מהטוב שבד' יסודות ששרשם למעלה למעלה בחינת ארבע אותיות הוי"ה, וזה הוא בחינת הרוח חיים שלהם. וזה לעומת זה, יש בחינת רוח הטומאה רוח סערה שמשם שורש הרע שבד' יסודות היינו של כל המדות רעות שנמשכין גם כן מהד' יסודות. ועיקר יסוד לימוד התורה כפשוטה, הוא להבדיל ולהפריש בין טוב לרע שזה בחינת איסור והיתר - טמא וטהור - כשר ופסול שיש בהתורה, וכל זמן שאין מבררין ההלכה שאז גם לימוד התורה שלו כביכול מעורב עדיין טוב ורע, מאחר שיכול לומר עדיין על האסור מותר ועל טמא טהור וכו', היינו שנדמה לו אז שעל פי התורה הוא כן מחמת שלא בירר ההלכה עדיין, כי באמת פסק ההלכה הוא להיפוך. ועל כן אז גם במדותיו אינו יכול להפריש ולבטל הרע מהטוב, והוא בבחינת ודורש רעה תבואנו, כי הוא נותן חס ושלום על ידי לימודו שאינו מבורר כח להרע שהוא בחינת רוח הטומאה,לינק מהטוב שהוא בחינת הרוח חיים. כי עיקר הרוח חיים הוא בהתורה כנ"ל שזה בחינת החיות של הטוב שבד' יסודות. והרע אין לו מעצמו שום חיות ושום הויה כלל, רק שנתהווה בשביל כח הבחירה, ועל כן באמת מבואר לעיל שהרוח סערה הוא רק לשעתו ולסוף כלה ונאבד, כי אין לו קיום כלל מאחר שאין לו שום חלק בהרוח חיים דקדושה כלל, רק אדרבה הוא כנגדו ממש וכל יניקתו הוא רק מהנצוצות הקדושות של הרוח חיים הנופלין בסטרא אחרא, על ידי שפוגמין בהתורה כנ"ל. ושורש יניקתו הוא ממה שיש בהתורה עצמה כביכול אחיזת הטוב והרע, היינו כי התורה מוכרחת לדבר גם מהרע בכדי להבדיל ולהפריש בינו לבין הטוב שזה בחינת כל האזהרות שבתורה וכו', וכל זמן שלא נתברר ההלכה עדיין שאז יכולין לטעות ולומר על פי התורה על הרע טוב ועל הטוב רע חס ושלום, מזה עיקר שורש יניקת הרע שהוא בחינת הרוח סערה כנ"ל:

ג)

והנה הרב דקליפה, הוא כלול מכל הרוח הטומאה רוח סערה בחינת הרע שבכל המדות רעות שבד' יסודות, וכל רשע ורשע יש לו איזה מדה רעה שמשוקע בה ביותר, והוא הדרך והצנור שדרך שם מקבל אריכת הרוח שלו מכלל הרוח סערה של הרב דקליפה. וכשהצדיק רוצה להכניעו ולהשפילו הוא מוכרח לירד להמדה הרעה הזאת, ולקלקל הצנור ההוא של הרשע שזה בחינת וירד אברם מצרימה וכו', ויעל אברם ממצרים. אך הצדיק הזה צריך להיות צדיק גמור שיהיה בבחינת לא יאונה לצדיק כל און, שאין להרע שום אחיזה בו אפילו בכח, ואז יכול לירד לתוך הצנור ההוא ולקלקלו, מה שאין כן אם אינו במדריגה זו רק שאף על פי שלא עשה שום רע בפועל ממש חס ושלום, אף על פי כן עדיין לא הבדיל הרע לגמרי והרע עדיין בכח, ואינו בטוח עדיין בשלימות שלא יארע לו מכשול על ידי הרע חס ושלום, אז אסור לו להתגרות ברשעים, [כי אף על פי שהוא דבוק בהרוח חיים שבתורה בשלימות, כי עשה רק טוב ולא רע ולא פגם בהרוח חיים שבתורה שום פגם חס ושלום, ועל כן יש לו גם כן קצת מבחינה הזאת הנ"ל להמשיך אריכות הרוח מהתורה הקדושה ולהשלים חסרונו, ואולי גם כן להשלים החסרון של הנלווים אליו [כפי קצת משמעות המאמר הנ"ל], אך אף על פי כן להתגרות ברשעים אי אפשר לו]. כי יש מקום להרע לאחוז בו ויוכל להזיק לו חס ושלום אריכת הרוח של הרשע וכו', ולבלוע אותו ממש מאחר שהרע עדיין יש לו אחיזה בו בכח. כי כבר נתבאר לעיל שאף על פי שעיקר התגברות של הרע היינו של הרוח סערה הוא רק ממה שפוגמין חס ושלום בהרוח חיים שבתורה הקדושה בפועל ממש חס ושלום, אף על פי כן שורש יניקתו הוא מהאחיזה שיש להרע בהתורה הקדושה בעצמה כביכול, קודם שמבררין ההלכה. והנה הרע הזה הוא רק בכח לבד ולא בפועל חס ושלום, כי לא בא לידי מכשול הוראה חס ושלום בפועל ממש, ובהתורה בעצמה בוודאי אין להרע שום אחיזה בפועל חס ושלום, כי הלא אדרבה התורה משפלת את הרע ואוסרתו ופוסלתו ומטמאתו ומבדלת אותו מן הטוב לגמרי. אך עיקר אחיזת הרעהוא רק בכח היינו קודם שמוציאין את חכמת לימוד התורה מן הכח אל הפועל לברר ההלכה בשלימות אז יש גם להרע אחיזה בהתורה הקדושה כביכול, כי בהכרח שיהיה גם הרע מוזכר בהתורה, ואז קודם שמברר ההלכה יכול לטעות ולומר על הרע טוב וכו' חס ושלום, ומזה עיקר יניקת הרע כנ"ל. נמצא ששורש יניקת הרע הוא ממה שיש לו איזה אחיזה בהתורה הקדושה רק בכח ולא בפועל ממש חס ושלום, ועל כן גם זה הצדיק שלא זכה לברר מדותיו בשלימות, והרע יש לו עדיין איזה אחיזה בו בכח אז אסור לו להתגרות ברשעים חס ושלום, כי יש כח להרוח סערה (ששורש יניקתו ממה שיש לו להרע איזה אחיזה קצת בהתורה בכח) להתגבר עליו ולבלעו חס ושלום כנ"ל. אבל הצדיק גמור שזכה לבטל הרע בשלימות גמור עד שאין לו להרע שום אחיזה בו אפילו בכח, אז הוא וכל הנלווים אליו מותר להם להתגרות ברשעים, כי זה הצדיק יכול לירד לתוך כל הצנורות שלהם ולשברם ולבטלם וכו' וע"ש באות ו' ז':

ד)

שם סוף אות ט', וכל זה הוא בחינת רוח החיים שבהדפק וכו'. עיין ראשית חכמה שער היראה (סוף פרק י), "ותתר"ף חלקים אלו שבשעה, הם תתר"ף נשימות שאדם מנשים, ועל כל נשימה ונשימה יש אות משם בן ד' הנותן בו חיות הנשימה ההיא" וכו', ושם מבואר גם מענין הי"ב שעות וי"ב צירופי הוי"ה וכל הענין הנ"ל המבואר בפנים. ובזה תבין הענין קצת בפרט לפי המבואר לעיל כי עיקר הרוח חיים של הכל הם ארבע אותיות הוי"ה כנ"ל:

סימן ט - תהומות יכסיומו

"תהומות יכסיומו" אות ד' קודם מאמר רבב"ח. ראיתי בלשון החברים כתיבת יד שכתוב כאן, אך אי אפשר להתפלל רק על ידי שילמוד תורה כי לא עם הארץ חסיד וכתיב (משלי כ"ח) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה וכו'. ובזה מבואר מה שכתוב אחר כך במאמר רבב"ח אמר לן תמניא בחינות היינו לימוד התורה וכו', תנינין ויהבינין ליה תנינין לשון לימוד וכו' היינו כנ"ל, כי גם לימוד התורה צריכין לתיקוני התפלה כנ"ל, ועיין בליקוטי הלכות הלכות דיינים הלכה ג' אות ט':

ב)

שם אות ה', והגשמים באים מתהומות ותהום מלשון נס וכו' כי עיקר הגשמים בארץ ישראל וכו', וזה לעומת זה וכו' שמצרים לעומת ארץ ישראל לעומת הנסים וכו', [עיין מדרש רבה פרשת בראשית פ' ד' לענין גשמים מעשה נסים יש בדבר]. ובזה תבין דבר נפלא, מה שבטבע ארץ מצרים שאין יורדים שם גשמים תדיר כמו בשאר ארצות, כמו שפירש רש"י בפרשת מקץ, וזה שכתוב בפ' עקב (דברים י"א) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך בגן הירק, והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה וכו' למטר השמים תשתה מים וכו'. וזה גם כן בחינת מה שאמרו רז"ל (עי' ערכין י:) אין אומרים שירהאלא על נס שבארץ ישראל, היינו כי עיקר מקום הנסים הוא בארץ ישראל:

ג)

ענין צוהר תעשה לתיבה המבואר במאמר הנ"ל אות ג', מבואר גם לקמן בסימן קי"ב בביאור יותר רחב. והנה ענין זה נאמר לנח בעת שצוה עליו לעשות תיבה לכנוס שם מפני המבול, ומי המבול היינו המחשבות זרות הבאין לבלבל את תפלתו כמו שמבואר לקמן בסימן מ"ד. והנה כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבה ל"א י"ב) שאם היו חוזרין בתשובה היו המים יורדין לגשמי ברכה, וכשלא חזרו בתשובה היו מי המבול על הארץ - כמו כן המחשבות זרות באים בשתי בחינות, כי יש בהם ניצוצות קדושים שצריכין תיקון. וכשזוכה האדם להתפלל כראוי אזי מתקן הניצוצות וכו', ותיקון התפלה הוא בבחינת גשמים ומטר כמבואר במאמר הנ"ל, וכשאינו זוכה אזי הם מבלבלין אותו ושוטפין על מוחו ודעתו כמו מי המבול ממש, שנאמר בהם ויכוסו כל ההרים הגבוהים וכו'. ואז כשמימי המבול מתגברין ושוטפין מאוד, אז עיקר העצה שינצל מהם על ידי שיכנוס אל התיבה, היינו שימשיך כל מחשבותיו וכל עניניו וכוחותיו אל תיבת התפלה, כמבואר בשם הקדמונים ז"ל על פסוק (בראשית ז) בא אתה וכל ביתך אל התיבה. ועיקר הדבר שיאמר התיבה באמת, שעל ידי זה האמת מאיר לו איך לצאת מהחושך והסיבובים המבלבלין אותו ומונעין אותו מתפלתו, שזה בחינת צוהר תעשה לתיבה כנ"ל. ועיין מענין זה בליקוטי הלכות הלכות חנוכה הלכה וא"ו ובשאר מקומות בדבריו ז"ל:

ד)

והנה, במאמר זה מבואר, שהתפלה הוא בחינת נסים בחינת אמונה בחינת גשמים בחינת ארץ ישראל, וכשפוגמים בזה יורדים לגלות. ובזה מובן מה שכתוב (דברים י"א) בפרשת והיה אם שמוע וכו' השמרו לכם פן יפתה לבבכם וכו' היינו כשפוגמין חס ושלום באמונה שזה בחינת פגם עבודה זרה, (כמבואר לקמן סי' ק"ח ובליקוטי תנינא סימן א') על ידי זה ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, כי עיקר גידול העשבים ויבול הארץ הוא על ידי התפלה שהוא בחינת אמונה כמבואר במאמר הנ"ל אות ב', ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה וכו'. ובזה תבין מאמר רבותינו ז"ל באיכה רבתי על פסוק (איכה א) על אלה אני בוכיה, אין מתענין על שני דברים כאחד כדכתיב (עזרא ח) ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת וכו', אמר ר' חייא בר אבא על עצירת גשמים וגלות מתענין עליהם בבת אחת וכו', והיינו כנ"ל כי הם שניהם מבחינה אחת כנ"ל. ועיין מתנות כהונה שם, שהביא בשם הירושלמי גירסא אחרת. ועיין תענית ח: גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות וכו' מבואר גם כן על פי הנ"ל:

ה)

והנה שלשה מאמרים הנ"ל, שהם: מאמר משפטים סימן ז', ומאמר ראיתי מנורת זהב סימן ח', ומאמר תהומות סימן ט' הנ"ל, נאמרו בחורף תקס"ג, ומאמר ראיתי מנורת זהב הנ"ל נאמר בשבת חנוכה שנה הנ"ל, ושם מדבר ממפלת הרשעים בחינת משפיל רשעים עדי ארץ, ואז אחר חנוכה היה מפלה לרשע אחד מפורסםשהיה לקצת אנשי שלומינו יסורים גדולים ממנו. ואחר שאמר רבינו ז"ל התורה הנ"ל, היה לרשע זה מפלה גדולה, גם אחר אמירת התורה הנ"ל רקד הרבה, כי באותה שנה רקד הרבה כמה פעמים, כמבואר גם לקמן ובמקום אחר. ומאמר תהומות נאמר בשבת שירה תקס"ג, ובאותו החורף קודם לזמן הנ"ל, נאמר מאמר צהר תעשה לתיבה סימן קי"ב הנ"ל [ונכלל אחר כך גם כן במאמר תהומות הנ"ל]. ובעת שהביאו לפניו בכתב מאמר "צהר תעשה לתיבה" וראהו והסתכל בו, אחר כך ענה ואמר: "ומתלמידי יותר מכולם"! כי הבין על ידי זה פירוש על המראה שראה בעתים הללו שהיה אצלו הבעל שם טוב ז"ל, ואמר לו: שכשפוגמין בארץ ישראל נופלין בגלות וסימן לדבר משם רועה אבן ישראל. ואחר כך, כשקבלנו ממנו ז"ל מאמר תהומות הנ"ל, ושם מובא גם כן ענין צוהר הנ"ל, ובסוף מאמר תהומות מובא שם הפסוק משם רועה אבן ישראל וכו'. גם בחורף זה, נאמר מאמר משפטים הנ"ל פיסקא פיסקא, ועיין עוד בספר חיי מוהר"ן מבואר ביותר: