סימן כ'ד - אמצעותא דעלמא – סימן כ'ה - אחוי לן מנא

סימן כ'ד - אמצעותא דעלמא

"אמצעותא דעלמא" מבואר לעיל (אצל מאמר ר"י משתעי סי' ט"ז), שנאמר בקיץ תקס"ג בסעודת ליל שבת. ושמעתי מפי הר"ר נתן ז"ל, שאמרו רבינו ז"ל ביראה גדולה ובהתלהבות גדול עצום ונפלא מאוד, עד שלא היו השומעים יכולין להבין כלל מה הוא אומר וכו':

ב)

במאמר זה סוף אות ב', מלכות דעשיה. היינו בחינת קדושת השכינה המלובש בעשיית המצוות, העולה מהקליפות על ידי שעושין את המצוה בשמחה כנ"ל:

ג)

שם אות ג', תורת אלקיו בלבו, בחינת המצוה, שהוא בחינת השכינה שהיא בחינת לב כנ"ל:

ד)

שם, לא תמעד אשוריו שהיא הולכת לעורר, שזה בחינת שמלבשת את נה"י שהם כלי ההליכה, בחינת הליכות אלי מלכי בקודש וכו' (תהלים ס"ח):

ה)

שם אות ה', מקדש ה', היינו השכל, כמאמר רז"ל כל שיש בו דעה כאילו נבנה ביהמ"ק וכו', כוננו ידיך, בחינת הידים שהם כלי הברכה:

ו)

שם אות ו', וקמה בידך ממלכת ישראל וכו'. כי האמונה היא בחינת מלכות כידוע, וכמו שכתוב (שמואל א' ב) ובניתי לו בית נאמן, שפירושו על קיום ההתמנות והגדולה והכבוד:

ז)

שם, מלכות דיצירה נעשה ממנה חב"ד דעשיה. כי האמונה שממשיך לתוך ברכת השכל, הוא מבחינת עולם ומדריגה הגבוה מבחינת ומדריגת השכל הזה, שזה בחינת מה שמלכות בחינת אמונה שבעולם היצירה, נעשה ממנה חב"ד דעשיה:

ח)

שם אות ז', ואהיה עמך ואברכך. כי שם אהיה הוא בכתר כידוע (עיין פרדס שער כ"ג פרק י"ז):

ט)

שם, וגם שם צריך אמונה בבחינת אמון מופלא. כי כתר הוא בחינת פלא כידוע:

י)

שם, מפנימיות חג"ת. רוצה לומר, פנימיות הברכות שהוא חב"ד, כי חג"ת מלביש את חב"ד כנ"ל, ומפנימיות מלכות דיצירה שהיא בחינת האמונה הנ"ל נעשה כתר דעשיה. ועיין בפרי עץ חיים שער התפלה ובהג"ה שם, ובמשנת חסידים ובסידור קול יעקב:

יא)

שם, ברוך זה בחינת ידים, כי הם כלי הברכה כנ"ל. כבוד ה', בחינת מלכות בחינת אמונה. ממקומו, זה בחינת כתר כידוע. ועיין בפרדס שער ערכי הכינויים, ובכוונות האריז"ל על ממקומו הוא יפן ברחמים:

יב)

שם בסוף המאמר, אייתו אשלי ומשחו וכו'. רוצה לומר, שהשיב להם, שאין צורך לירד כלל להיכלי התמורות להעלות משם הקדושה. כמו שמצינו, שלעתיד בעת הגאולה האחרונה, שתוגדל השמחה מאד עד שיצאו ישראל מהגלות בגשמיות גם כן, כמו שכתוב (ישעיה נ"ה) כי בשמחה תצאו, אז לא יצטרכו ישראל לירד לבין העכו"ם, ולחפש שם אחר איזה איש ישראל שנטמע בין העכו"ם, רק העכו"ם בעצמם יביאו אותם מנחה לה', וכמו שכתוב (ישעיה ס"ו) והביאו את כל אחיכם וכו', עיין פירש"י שם, והקליפות יתבטלו אז ממילא על ידי גודל ריבוי השמחה. כמו כן גם עכשיו על ידי עשיית המצוות בשמחה, עולה הקדושה מאליה מבין היכלי התמורות, כי הם בעצמם מוכרחים להוציא ולהחזיר ולהעלות למקומם כל הניצוצות הקדושה שביניהם, והם נתבטלין וכלין לגמרי על ידי השמחה. וזה אייתי אשלי שלא יצטרכו לירד אליכם, רק אתם בעצמיכם ובעל כרחכם תקימו את בית ישראל שנקראים חבל נחלתו, וזה ומשחו היינו שיתבטלו ויכלו, בבחינת (שמואל ב ח) וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וכו'. ואפשר דרוצה לומר, כי שם כתיב: ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה, וימדד שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות, ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה. והנה רבותינו ז"ל דרשו על זה (סנהדרין לט) היינו דאמרי אינשי מניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא, היינו שדוד שבא ממואב הוא עצמו דייקא נוקם בהם והרג אותם. הרי מצינו עניננו מבואר, שאף על פי שבימי משה כתיב (דברים ב) אל תצר את מואב, זה היהבשביל הפרידות טובות שהיו עתידין לצאת מהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא לח:). ואחר כך יצאה רות מהם ובאה מעצמה ונתגיירה, שזה בחינת שעלתה הקדושה [שהיתה כבושה בתוכם] מאליה בלי שום תחבולה ומלחמה, וממנה יצא דוד שנקם בהם והרג אותם. והנה הענין שמדדם והניח חבל אחד להחיות, כי מסתמא הבין [*דוד בדעתו מי הם] אותם שיצאו כבר כל ניצוצות הקדושה מביניהם, הרג אותם לגמרי, ואותם שהיה עדיין איזה ניצוצות ביניהם מבחינת המלכות דקדושה, הניח אותם להחיות והיו נושאי מנחה לדוד שזכה לבחינת מלכות, ועל ידי זה נתבררו ועלו הניצוצות הקדושות שביניהם. ועל כן היו נושאי מנחה דייקא, בבחינת (ישעיה ס"ו) והביאו את כל אחיכם מנחה לה' כאשר יביאו בני ישראל את המנחה וכו':

יג)

וזהו שרימז רבינו ז"ל בלשונו הקדוש: ולעתיד בצאת ישראל מהגלות בשמחה וכו' ואז יתבטלו הקליפות לגמרי וכו' וכו', ועל ידי השמחה יתבטלו הקליפות בבחינת וימדדם בחבל וכו'. היינו כי לעתיד תגדל השמחה והקדושה כל כך, עד שהקליפות יחזירו מעצמם כל הניצוצות הקדושות שביניהם והם יתבטלו לגמרי. אך גם עכשיו יכולין להמשיך בחינה זו כל אחד כפי קדושת עבודתו, והעיקר על ידי עשיית המצוה בשמחה, שעל ידי זה עולין ניצוצות הקדושות מאליהם מבין הקליפות והם כלין ואובדין, רק שאינם כלין ואובדין כל הקליפות לגמרי ממש, כי זה יהיה רק לעתיד. ועכשיו נמשך גם כן בחינת ביטול הקליפות כפי בחינת בירור ועליית הניצוצות הקדושות שנמשך בכל פעם, כמו כן הקליפות כלין והולכין, שזה בחינת וימדדם איזה להמית ואיזה להחיות, מחמת שיש עדיין איזה ניצוצות הקדושות מבחינת המלכות דקדושה ביניהם, רק שזו המדידה גופא נעשה גם כן ממילא, כאילו הם בעצמם מודדין איזה מהם לכלות ולהמית לגמרי, שזה בחינת ומשחו היינו המדידה לכלות אותם. ועיין בזוהר בלק ק"צ. וימדדם בחבל וכו' מה כתיב (דברים ל"ב) ישראל חבל נחלתו דכירנא מה דעבדו מואב בחבל נחלת ה' וכו', וימדדו בחבל כל אינון דהוה מההוא זרעא האי חבל אחיד בהו וכו', מהו מלא החבל אלא ההוא דכתיב ביה (ישעיה ו) מלא כל הארץ כבודו, והוה אמר דא הוא לאחייה ודא הוא לקטלא וכו' [ועי' מקדש מלך שפירש שחבל הוא מלכות וכו'], וזה בחינת אייתי אשלי ומשחו המבואר במאמר זה:

יד)

והנה רבינו ז"ל פירש אייתי אשלי ומשחו, היינו עיקר עליית הקדושה על ידי שמחה וכו'. וענין זה אינו מבואר כלל בתשובתו, כי הוא השיב להם רק על זה שאין צורך כלל לכנוס בין הקליפות להעלות הקדושה משם רק הם בעצמם מחזירים את הניצוצות הקדושה שביניהם ומביאין אותם למקומם כמו שיהיה לעתיד וכו', אבל מה שענין זה נעשה על ידי שמחה זה אינו מבואר כלל. אך באמת זה פשוט ואין צריכין לבאר, ומקרא מלא דיבר הכתוב (ישעיה נ"ה) כי בשמחה תצאו, כי מאחר שהקליפות הן בחינת עצבות והקדושה הוא בחינת שמחה, ממילאמובן כי עיקר עליית הקדושה מביניהם הוא על ידי שמחה. ועיין זוהר בלק רי"ב כד יפקון ישראל מן גלותא, שכינתא נפקא עמהון ועמה יפקון, הדא הוא דכתיב כי בשמחה תצאו וכו':

טו)

ועיין בליקוטי הלכות (הלכות הודאה הלכה ה' אות י') שכתב שם; הנה כלל דברי רבינו ז"ל בזה, שלעתיד בצאת ישראל מהגלות תוגדל השמחה מאוד ועל ידי זה יתבטלו הקליפות וכו', אבל עדיין אין אנו מבינים מה נעשה עתה בעומק הגלות הזה, שעיקר הגלות הוא עצבות וכו', ובמה נזכה עתה לזה לשמח נפשינו להכניע הקליפות והיכלי התמורות ולצאת מגלות הנפש בפרטיות וכו'. אך עיקר הענין הוא על פי מה שכתב רבינו ז"ל לקמן בסימן ר"נ שכשהקדוש ברוך הוא רוצה להושיע את ישראל הוא ממשיך השגחה מקץ האחרון, וכמו כן גם כאן, שהשיב להם שבסוף האחרון בצאת ישראל מהגלות תוגדל השמחה מאוד וכו' שזה בחינת אייתי אשלי ומשחו, ורומז בזה שבזה עצמו מוציאין כל נפש ונפש מישראל מגלותו גם עתה שעיקר הגלות הוא העצבות וכו', ועל כן העצה הוא שיזכור את עצמו בכל פעם בסוף האחרון, שסוף כל סוף יושיע ה' את ישראל בוודאי בכלל ובפרט, ושלעתיד תוגדל השמחה מאוד והקליפות שהם בחינת עצבות יתבטלו לגמרי וכנ"ל, ועל ידי זה בעצמו יוכל לשמח את עצמו גם עתה, עד שעל ידי זה יצא מגלותו מבחינת היכלי התמורות ויברר הקדושה משם עד שיזכה להשיג אור האין סוף וכו' כנ"ל, וע"ש עוד שהאריך שם בדברים נפלאים מאד בענין המאמר הזה:

סימן כ'ה - אחוי לן מנא

מאמר "אחוי לן מנא". אות ג' מענין החיצוניות ופנימיות. ועיין בסוף המאמר שאמר: שזה בחינת הרמה וכו', עיין בפרי עץ חיים בשער התפלה ובכוונות שבת:

ב)

שם אות ד', ואי אפשר להכניע הקליפות וכו' אלא על ידי גדולת הבורא כמובא בכוונות של הודו לה' קראו בשמו וכו', והתגלות גדולת הבורא הוא על ידי צדקה וכו' כי עיקר הגדולה והפאר הוא התגלות הגוונין, וכל הענין שם עיין זוהר הקדוש פרשת יתרו צ: אמר רבי יצחק, כתיב מאין כמוך ה' גדול אתה וגדול שמך וכו', גדול אתה היינו לי הכסף, וגדול שמך היינו ולי הזהב, אלין תרין גוונין לא מתחזיין ולא מתפארין, בר כד אינון גליפין בישראל, כאן מתחזיין גוונין ואתפארו, כמה דאת אמרת (ישעיה מ"ט) ישראל אשר בך אתפאר. רבי יהודה פתח (שם ס"א) שוש אשיש בה' וכו' כי הלבישני בגדי ישע, גוונין דאתגליפו לאסתכלא ביה וכו', ישע איסתכלותא וכו', מאי טעמא משום דכתיב מעיל צדקה יעטני, צדקה ממש דגוונין ביה אתגליפו. ועיין שם עוד מענין שוש אשיש בה' [שזה בחינת מה שכתב רבינו ז"ל באות ה' שצריך לעורר שמחה של מצוה על עצמו וכו'], וסיים וכדין כתיב (ישעיה י"ב) ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו. יש לומר, שמרמז לכוונת הודו הנ"ל:

ג)

שם במאמר הנ"ל אות הנ"ל, ועל ידי צדקה שנותן מממונו נתתקן כל ממונו. רוצה לומר, כי עיקר התגלות הגוונין הוא רק בממון של צדקה, כי על ידי צדקה נתגלה, שיודע ומאמין שהממון הוא רק של השם יתברך בבחינת לי הכסף וכו', ועל כן הוא נותן אותו לצדקה לשם השם יתברך ולעשות בזה רצונו יתברך, רק שעל ידי זה ממילא נתתקן כל ממונו, כי על ידי הצדקה נתגלה שמאמין שכל ממונו הוא של השם יתברך, ועל כן על ידי זה, נתגלין הגוונין ומאירין בכל ממונו ונעשה כל ממונו בבחינת לי הכסף ולי הזהב וכו'. ואפילו זה הממון שלוקחים העכו"ם מאתנו, שעל פי רוב נותנים זה הממון להעכו"ם גם כן רק בשביל השם יתברך בשביל קיום דת ישראל וכיוצא. ועל כן נחשב גם כן לצדקה כ"ש (ישעיה ס) ונוגשיך צדקה וכו' (בבא בתרא ט.):

ד)

עיין ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות מעקה ושמירת הנפש הלכה ד אות ה', מבואר שם, שכשאמר רבינו ז"ל המאמר הזה, שמדבר מעלייה מדרגא לדרגא שמתגברת ומשתטחת הסטרא אחרא והקליפות וכו' בכל פעם אמר אז בפירוש: שגם מי שהוא בתוך הארץ ממש, כשנתעורר לעלות משם בהכרח שילך מדרגא לדרגא ואזי משתטחין כנגדו בכל פעם. על כן יש להאדם מלחמות גדולות ומניעות רבות בכל פעם שרוצה לגשת לאיזה עבודה מעבודת ה', וצריך התחזקות גדול ועצום מאוד בכל פעם בכל יום ובכל עת, לרחם על עצמו ולחשוב על תכליתו וסופו בכל פעם, כי סוף כל סוף מה יהיה ממנו, ואיך שיהיה איך שיהיה הוא מחוייב ומשועבד ללחום מלחמת ה' בכל מה שיוכל, כי היגיעה בעצמה מה שמתייגע וחותר לצאת ולעלות מפחיתות מדריגתו, זה גם כן יקר מאד מאד בעיני השם יתברך, ואם יתייגע ויחתור ויצפה ויתפלל בכל יום להשי"ת שיוציאהו ממקומות אלו שנפל בהם, בוודאי יהיה אחריתו לטובה, כי סוף כל סוף יתהפך הכל לטובה כאשר שמעתי מפיו הקדוש בכמה וכמה לשונות וכמה רמזים שונים וכו' עיין שם: