סימן נ'ז - שאלו את ר' יוסי בן קיסמא – סימן נ'ח נ'ט - תלת נפקין מחד

סימן נ'ז - שאלו את ר' יוסי בן קיסמא

מאמר שאלו את ר' יוסי בן קיסמא סימן נ"ז שמעתי שנאמר פיסקא פיסקא, ויש בזה כמה סיפורים נפלאים איך שנתגלגל התגלות כל ענין וענין מזה המאמר, אך איני בקי היטב בכל זה:

ב)

שם במאמר זה אות א', יקום ולא יאמין בחיין וכו' שיקים את האמונה הנפולה שלא האמין בצדיקים וחכמים אשר גם במיתתם קרויים חיים וכו'. ואחר כך באות ב' מבאר שכשאין לו אמונת חכמים זה בחינת הסתלקות החכמים וכו'. נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי כשאין לו אמונת חכמים אז אפילו בחיין חיותן של החכמים נחשב גם כן אצלו בחינת הסתלקות החכמים מאחר שאין מאמין בהם. וכן להיפוך, מי שזוכה לאמונת חכמים בשלימות אין שייך אצלו לומר הסתלקות החכמים או מיתתן חס ושלום, מאחר שבאמת צדיקים אפילו במיתתן קרויים חיים (ברכות י"ח:). ולפי דברי רבינו ז"ל מבואר מאוד התכת הכתובים (ישעיה כ"ט) יען כי נגש העם וכו' בשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני לכן הנני יוסף להפליא העם הזה וכו' ואבדה חכמת חכמיו. היינו כשם שהם מכבדים ויראים אותי בנגלה לעיני בני אדם, רק שפנימיות לבבם רחק ממני, כן עונשם חס ושלום שיהיה חכמים בדורותיהם, רק אף על פי כן תאבד חכמתם של החכמים מחמת שהעם לא יאמינו בהם ולא יקבלו את אור חכמתם, וזהו מדה כנגד מדה, כי אף על פי שיהיה להם חכמים, אף על פי כן לאיקבלו העם את הפנימיות שבהחכמים, היינו אור חכמתם מחמת חסרון אמונה כנ"ל:

ג)

שם אות ב', ולהקים אמונה הנפולה הוא על ידי בחינת יעקב היינו על ידי נדר וכו' ויעקב הוא בחינת נדר שהוא ראש לכל הנודרים. יש לפרש על דרך שהקשה בזוהר ויצא ק"נ: על פסוק (בראשית כ"ח) וידר יעקב נדר וכו', כיוון דכל האי אבטח ליה הקדוש ברוך הוא אמאי לא האמין עיין שם מה שתירץ ועיין שם גם בדף קנ"א. והנה יעקב אבינו עליו השלום בוודאי האמין בשלימות בהבטחת הקדוש ברוך הוא, רק שלא האמין בעצמו בשלימות וחשב שמא אין חלומו אמת. וזה גם כן לפעמים נחשב לפגם אמונת חכמים מה שהחכם האמת אינו מאמין בעצמו בשלימות וכמבואר במאמר חדי ר"ש סי' ס"א, על כן וידר יעקב נדר להקים האמונה הנפולה. ואפשר לומר שזה גם כן הענין מה שנאמר אחר הסתלקותו של אהרן הכהן (במדבר כ) ויראו כל העדה כי גוע אהרן וכו' וישמע הכנעני מלך ערד וכו' וידר ישראל נדר וכו'. ודרשו רבותינו ז"ל על שם נדרו של יעקב וכו', כי כבר נתבאר שכשזוכין לאמונת חכמים בשלימות אין שייך לומר הסתלקות חכמים, כי צדיקים במיתתן קרויים חיים, והיינו בהיפוך מהעונש של פגם אמונת חכמים שעל ידי זה אף על פי שיש חכמים אבל פנימיות חכמתם נעלם ונאבד מן העולם על ידי חסרון אמונה כנ"ל. אבל על ידי אמונת חכמים אז אדרבא להיפוך, אף על פי שבנגלה נסתלקו החכמים חס ושלום, אבל הפנימיות שלהם נשאר בעולם, דהיינו אור חכמתם וזכות צדקתם ותורתם מגין על העולם גם עכשיו. ועכשיו כשנסתלק אהרן ונסתלקו ענני כבוד זה מורה על איזה בחינת פגם באמונת חכמים שזה עיקר בחינת הסתלקות החכמים, כי באם לאו למה נסתלקו ענני כבוד שהיה בזכות אהרן הלא הוא חי גם עכשיו. ואפשר לומר שזה בכלל דברי חז"ל שאמרו שהיו מהרהרים אחר משה וכי אפשר שמת אהרן וכו' עד שהראם מוטל במטה וכו', ובזה גילו דעתם שחושבים זאת לבחינת הסתלקות ומיתה ממש, עד אשר היה קשה להם לקבל זאת בדעתם וכי אפשר שישלוט בו מלאך המות, ובאמת לא שלט בו מלאך המות ומת בנשיקה וגם עכשיו הוא חי. נמצא שזה היה בחינת פגם אמונת חכמים, על ידי זה וישמע הכנעני וכו', והתיקון לזה וידר ישראל נדר וכו'. ועיין זוהר חוקת דקפ"ג לענין פטירת אהרן וכו' זכאה חולקיהון דצדיקייא וכו' ואף על גב דאינון באתר אחרא, בעלמא אחרא עילאה, זכותהון קיימא בעלמא דא לדרי דרין וכו'. ומה שכתוב בפרשת עקב (דברים י) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן וכו' ופירש"י ששם עשו אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה להם שנסתלקו ענני כבוד ומלחמת מלך ערד וכו', היינו גם כן כנ"ל כי אדרבא כשיודעין ומאמינים שהצדיק והחכם לא מת כלל, כי גם במיתתו קרוי חי, רק שנסתלק ונתעלם מאתנו ואין אנו רואים אותו בהתגלות, וגם הפנימיות שלו שנשאר לנו גם עכשיו צריכים להשתדל ולהתייגע ולחפש אחריו ביותר, כי גם על זה נופל שכחה והעלמה גדולה אחר פטירת הצדיק כמבואר להדיא לקמן בסימן קצ"בבבחינת (תהלים ל"א) נשכחתי כמת מלב וכו'. כשמשים אל לבו כל זאת אז מתגבר בהספד ואבל על פטירת הצדיק ביותר, מאחר שיודע שבאמת הוא חי, על כן אי אפשר להשכחה להתגבר כל כך עד שיהיה מתעצל על ידי זה בהספדו גם כן, רק אדרבא הוא מזדרז ביותר בהספד ואבל עליו על שאף על פי כן נתעלם ונגנז האור מאתנו כנ"ל. שזה בחינת מה שאמרו רז"ל (שבת קנג.) שאמר לו רב לרב שמואל בר שילת אחים בהספדאי דהתם קאימנא היינו כנ"ל, כי תדע שאני חי ועומד שם ושומע ההספד, וכל מה שמספידין בחמימות יותר כמו כן תזכו למצוא פנימיות קדושתו ביותר גם אז. ועיין נפלאות על פסוק זה בלקוטי הלכות הלכות שלוחין הלכה ה' אות י"ז, ועיין שם באריכות מענין הנ"ל שצדיקים גם במיתתן קרויים חיים, ועיין עוד נפלאות רבות מכלל ענין מאמר זה הנ"ל בלקוטי הלכות הל' שבת הלכה ו':

ד)

נשמט ושייך לאות ג', נוטריקון בשמן קדשי משחתיו (תהלים פט), מצאתי דוד עבדי (בחינת מלכות אמונה אבן ישראל כידוע) בשמן קדשי משחתיו (בחינת נדר בחינת ויצוק עליה שמן, כי על ידי נדר עולה לבחינת פליאות חכמה שהוא בחינת שמן כידוע, וממשיך משם הארה על האמונה שהוא בחינת אבן, בחינת מלכות דוד), אשר ידי תיכון עמו אף זרועי תאמצנו, בחינת תיקון הידים המבואר בפנים, ועל ידי זה זוכין לעונג שבת ולהשבית אויב ומתנקם וכו', וזה לא ישיא אויב בו וכו' וכתותי מפניו צריו וכו' כמבואר בפנים:

ה)

שם אות ח', חמץ וכו' הוא בחינת תענית בחינת (שמות י"ב) כל מחמצת לא תאכלו לא תאכלו זה בחינת תענית הנ"ל. לקרב הדברים אל השכל קצת נראה לעניות דעתי, כי מבואר בכתבי האריז"ל, כי חמץ מרמז על בחינת מוחין דקטנות שיש שם אחיזה להחיצונים (ועיין משנת חסידים), ומבואר בכתבי האריז"ל בשער תיקוני העוונות, כי ביום התענית ניזונין ממוחין דקטנות לבדן וכו' עיין שם. נמצא מבואר, כי החמץ שמרמז על בחינת מוחין דקטנות הוא בבחינת תענית, ועל כן נאמר בו בפסח כל מחמצת לא תאכלו כדי שלא יתן מקום להחיצונים להתאחז בו אז כמבואר בכוונות, ואז צריכין לאכול מצה שמרמז על מוחין גדולים מוחין דאבא, שזה בחינת הארה הגדולה שמאיר בשבת, שעל כן נקרא שבת בשם קדש כמו שכתוב (שמות ל"א) ושמרתם את השבת כי קדש הוא, ויום טוב נקרא רק מקרא קדש כמבואר בכוונות יום טוב ובכוונות של שבת, בפרט הסעודה שבשבת בבוקר שעליו נאמר (ישעיה נ"ח) אז תתענג על ה', על ה' דייקא, והוא בבחינת מוחין דאבא כמבואר בכתבי האריז"ל, שזה גם כן בחינת סוד אכילת מצה בליל פסח כמבואר בכוונות פסח. וזה שכתב רבינו ז"ל מצה היא בחינת עונג שבת היינו כנ"ל. וזה שכתוב לעיל באות ז' כי אכילת שבת קודש הוא וכו', היינו בחינת קודש הנ"ל הנאמר בשבת, ואז נכנע הכבד גם כן ונתבטל כוחו וכו'. נמצא שמה שנכנע הכבד שהוא בחינת אדום לפני המוח על ידי תענית, שאז ניזונין ממוחין דקטנות, שמשם בעצמו יונקין החיצונים לפעמים חסושלום, ועל ידי התענית נכנעין לפני המוח כנ"ל זה בחינת חמץ כנ"ל, שזה בחינת (ישעיה ס"ג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים, וההכנעה שנכנע הכבד וכל האויבים והחיצונים על ידי עונג שבת, שהוא בחינת מוחין גדולים מוחין דאבא, זה בחינת מצה. וזה (עיין טעמי המצוות לר"מ הבבלי) אין בין חמץ למצה אלא משה"ו, נוטריקון ו'היה מ'עשה ה'צדקה ש'לום, היינו שעיקר ההבדל ניכר על ידי השלום שנתרבה על ידי הצדקה, שעל ידי נתינת הצדקה של התענית בחינת (ברכות ו:) אגרא דתעניתא צדקתא נמשך ונתרבה גם כן השלום, רק שאין לו בחינת פה ודיבור עדיין, ועל ידי עונג שבת אז כשנותנין גם כן צדקה נמשך ונתרבה השלום שיש לו פה וכו' כמבואר בפנים. ועיין בלקוטי הלכות הלכות פסח הלכה ו':

ו)

ועיין בזוהר פנחס דף רנ"ב, גער חית קנה דא קנה דאתאחיד ביה עשו דאיהו רומי רבתא וכו' קנה דחמץ וכד אתי פורקנא לישראל יתבר ליה וכו', ומתעבר מיד חמץ מעלמא וכו' ויתגלה מצה בעלמא דאיהו בית מקדשא דבית ראשון ובית שני וכו' ואינון לקבל לחם משנה וכו'. מכוון לדברינו הנ"ל שמצה הוא בחינת עונג שבת בחינת הכנעת עשו הוא אדום שאחיזתו בכבד וכו'. ולפי דברי רבינו ז"ל שמצה הוא בחינת עונג שבת, יתכן מאוד מה שכתוב (ויקרא כ"ג) ממחרת השבת על יום ראשון של חג המצות שבו עיקר חיוב אכילת מצה בלילה הראשונה, וכן מה שכתוב (שמות י"ב) תשביתו שאור מבתיכם וכו' תשביתו דייקא כמו שכתב רבינו ז"ל באות ה', ועל שם זה נקרא שבת כי בסגולתו להשבית אויב ומתנקם, וכבר נתבאר שאחיזתם אז בבחינת שאור וחמץ כנ"ל:

ז)

שם סוף אות ח', והקמת אמונה הוא על ידי נדר וכו'. רוצה לומר כי מתחלה מדבר שכשהאמונה בשלימות אזי נפתחין שערי הקדושה ונופל שער ארם פעם אחת, ועכשיו מדבר שכשנבנה חס ושלום פעם שנית שער ארם על ידי שנפלו מאמונה חס ושלום צריכין להקים אותה על ידי נדר, ואז נבנה פעם שנית שער הקדושה ונופל שער ארם שנית. אך לפעמים נבנה שער ארם על ידי כעס ושנאה ומחלוקת וכמו שאמרו רז"ל, אבל על ידי עונג שבת זוכין לשלום וכו' ונופל פעם שלישית שער ארם ובן דוד בא:

סימן נ'ח נ'ט - תלת נפקין מחד

מאמר תלת נפקין מחד סי' נ"ח ומאמר היכל הקודש סי' נ"ט, שניהם במאמר אחד נאמרו בר"ה תקס"ו שחל אז ביום שלישי ורביעי:

ב)

מאמר תלת נפקין אות ד', שבחינת שבת מקבל מיוסף לחם משנה וכו'. ועיין זוהר ויחי דף רמ"ו, ודא הוא לחמו לחם ואו ועל דא כתיב (שמות ט"ז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, מן השמים ודאי וכו', וכד איהו נקיט ודאי הוא יתן מעדני מלך ומאן מלך כנסת ישראל וכו', והוא יהיב לה על ידא דצדיק דרגא קדישא את קיימא, ומהכא לשאר דרגין דלתתא וכו', בספרא דרב המנונא סבא אמר הכי (בראשית מ"ט) מאשר שמנה לחמו דא לחם שבת דאיהו פנג על חדתרין כדכתיב (שמות ט"ז) לקטו לחם משנה וכו' עיין שם. ועיין בכוונות ובסידור קול יעקב בפירוש על הפזמון למבצע על רפתא וכו'. ועיין בספר דבש לפי ערך יוסף שהביא בשם הרב מוהר"ר העשיל, שענין לחם משנה של שבת מרמז על יוסף, כי שני פעמים לחם גימטריא יוסף וכו' מכוון גם כן לענינינו. והנה מענין הנ"ל תבין מעלת הזוכין להיות בשבת אצל הצדיק והחכם האמת שבדור, מאחר שעיקר הארת שבת הארת התשובה נמשך מהצדיק והחכם שבדור כמבואר בפנים:

ג)

שם באות ז', ותשובה מאהבה זה בחינת לחם משנה וכו'. היינו שזה בחינת מה שכתוב לעיל באות ה' ששבת משלח הארותיו לכל המדריגות, ועל ידי הארה הזאת נתעורר העולם לתשובה מאהבה שהיא גם כן בחינת לחם משנה וכו':

ד)

שם אות ט', על חמוקי יריכיך תורה הצפונה וכו'. כי עיקר החידושי תורה בשבת צריך להיות ברזי תורה וחכמת הקבלה כמבואר בכוונות, וכן בפזמון של "אסדר לסעודתא", במלין סתימין תגלון פתגמין ותימרון חידושא לעטר פתורא ברזא יקירא וכו':

ה)

שם אות י', כי שבת תלוי בשמירת הדיבור וכו'. עיין זוהר בראשית דף לב, שבת איקרי דיבור, ובגין דא דיבור דחול אסור בשבת וכו':

ו)

שם אות ט', כי הגדולה של הכשרי הדור הוא כלי אל התחדשות התורה וכו'. אולי רוצה לומר על דרך שאמרו רז"ל (אבות פרק ו) אין כבוד אלא תורה וכמובא בסי' ל"ז. עוד יש לומר שסוד מאמר זה נוגע לענין מה שכשזכו מרדכי ואסתר (שהיו מבחינת משה כמובן בדברי רז"ל וכן במאמר משפטים סי' י) להכניע קליפת המן עמלק, אז קבלו ישראל התורה מחדש ובאהבה גדולה כמו שאמרו רז"ל (שבת פח.) הדר קבלוה וכו'. וגם על המגילה בעצמה דרשו רז"ל (מגילה ט"ז:) דברי שלום ואמת כאמתה של תורה, שכל זה בחינת התחדשות התורה שהיה אז. וכל זה היה על ידי גדולת מרדכי ואסתר כמו שכתוב (אסתר י) ופרשת גדולת מרדכי וכו' והאיש מרדכי הולך וגדול, עד שכל ישראל זכו אז לגדולה וכבוד גדול כמו שכתוב וכל שרי המלך וכו' מנשאים את היהודים וכו', ונאמר ליהודים היתה אורה וכו' ויקר. וזה שאמרו רז"ל (מגילה טז:) אורה זו תורה היינו בחינת התחדשות התורה הנ"ל, ושמחה זה יו"ט היינו בחינת הארת שבת שהוא תחלה למקראי קודש בפרשת המועדים, ועליו נאמר וביום שמחתכם כמו שדרשו רבותינו ז"ל בספרי. וששון זו מילה בחינת ברית ויקר אלו תפלין שנאמר וראו וכו' היינו בחינת הגדולה והכבוד כנ"ל: