סימן י'ב - אי'ה מקום כבודו – סימן ל'ב - יש צדיקים גנוזים

סימן י'ב - אי'ה מקום כבודו

במאמר איה מקום כבודו, ואפילו כשנופל חס ושלום לספיקות. רוצה לומר, שמסופק באיזה דבר אם כבוד השם יתברך לעשותו או שלא לעשותו. וזה גם כן בחינת נפילה, כי מאחר שכבר זכינו לקבל התורה וכו' לא שייך שוב להסתפק בשום דבר, כי איך אפשר להסתפק בדבר מהיפך אל היפוך, אם הוא כבוד השם יתברך, אם לאו שהוא ההיפוך חס ושלום לגמרי. וזה רק מחמת ששכלו מבולבל ואינו יכול להכריע על פי התורה לידע אמתת הדבר, ועל כן בוודאי זה נחשב לבחינת נפילה גדולה. ויש שנפילתו גדולה מאד מאד רחמנא ליצלן וכו', ואף על פי כן אם זוכה לחפש באמת אחר כבודו יתברך אזי הירידה הוא תכלית העליה וכו' כמבואר בפנים:

ב)

שם, וזה בחינת (אבות פרק ה') בעשרה מאמרות נברא העולם וכו'. רוצה לומר, על דרך שפירש בספר מבוא שערים חלק ב' פרק ב' דף י"א דפוס קארעץ, וכן הוא באוצרות חיים שער העבורים סו: דפוס קארעץ, על ענין המשנה בעשרה מאמרות הנ"ל, כי המלכות לא יצאה וכו' רק חלק יוד שבה וכו'. והענין הוא, כי אין שליטת החיצונים והקליפות אלא בזו"נ וכו', וכשישראל חוטאין חס ושלום, אזי בתחלהמגיע הפגם במלכות וכו'. ויש פגם שיכול לפגום בחלק העשירי התחתון שבה, וכתיב בו (תהלים ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, וכתיב (ישעיה מ"ב) וכבודי לאחר לא אתן, ולכן לא חלק הכבוד ההוא לאחר, שהיא הקליפה אלהים אחרים וכו', והוא יכול להתקרב שם בדין גמור מחמת עוונות ישראל, ואז מוכרח החלוקה ההיא להסתלק משם ולהתכסות מעיניהם לבל ינקו מהם וכו'. ויש פגם יותר שעולה עד היסוד בה שהוא החלק התשיעי שבה, ואז מסתלקים ב' החלקים הנ"ל שהם התשיעי והעשירי וכן כיוצא בהם, עד שיוכל הפגם לסלק ולהעביר ט' חלקים התחתונים שבמלכות מחכמה שבה ולמטה, אך חלק העליון שבה שהוא הכתר אי אפשר להסתלק, עיין שם הטעם לזה וכו'. ונמצא המלכות נתמעטה ט' חלקים תחתונים, אשר להיותם תחתונים יכולין להתאחז בהם הקליפות ולכן מסתלקים. אמנם הכתר שבה אינו מסתלק לעולם, כי אין בה כל כך שליטת ואחיזת הקליפות וכו', שגם אם יתאחזו הקליפות בה ברדתה למטה ביניהם בסוד (משלי ה) רגליה יורדות מות, אינה מתבטלת ביניהם וכו' עיין שם עוד. הנה העתקתי לפני המעיין קצת בדברי האריז"ל, בכדי שיבין על ידי זה ביותר דברי רבינו ז"ל שבמאמר זה. ועיין גם כן בשער ההקדמות דף מה:

ג)

שם, במאמר זה ואיה השה לעולה וכו'. היינו על דרך שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני רמז ק"א), שהס"מ הלך תחלה אצל אברהם ואחר כך אצל יצחק וכו', עד שהביאו לזה ששאל (בראשית כ"ב) ואיה השה לעולה. נמצא ששאלה זו היתה מבחינת הספיקות הנ"ל, רק שמסתמא היה בדקות גדול מאד כמובן. ועל כן, בזה בעצמו מרומז התיקון לזה, שזה בחינת ואיה השה לעולה כמבואר בפנים:

ד)

שם, בראשית ברא תיש דהיינו השהלעולה וכו'. ויש לומר שזהו שאמרו רז"ל (אבות ה' ושם בסוף תיקונים) שנברא בערב שבת בין השמשות, שאז נוגה נכללת בקדושה כידוע:

ה)

שם, ואלו הספיקות הם בחינת עץ הדעת טוב ורע שהוא בחי' נוגה וכו'. ויש לומר שזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא [לאדם] איכה, היינו שרימז לו התיקון הנ"ל שעל ידי בחינת איה וכו'. ועיין נפלאות רבות על פי מאמר זה בלקוטי הלכות, הלכות נפילת אפים ה"ו, ובהלכות תחומין ה"ו, ובהל' גביית חוב מהיתומים ה"ג, ועוד בשאר מקומות בדבריו ז"ל:

סימן י'ט - עיקר התכלית והשלימות

עיקר התכלית וכו' כי זה כל האדם, היינו כי זה יכול כל אדם לקיים ולהשיג על ידי זה את התכלית וכו'. רוצה לומר, אף על פי שרז"ל דרשו על זה (ברכות ו:) כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה וכו', נמצא גם זה התכלית לאו כל אדם זוכה להשיג, ומי שזוכה להשיגו אז בשבילו נברא כל העולם, אבל על כל פנים, כל אדם יש בבחירתו להשיג זה התכלית של האלקים ירא וכו', רק שלא כל אדם בוחר בזה, ומי חייב לו בזה מאחר שהוא עצמו הגורם בדבר. מה שאין כן השגת התכלית על ידי חקירות וחכמות כפי דעת המחקרים חס ושלום, זה אינו תלוי בבחירת האדם כלל, כי רוב ועיקר העולם אינם מסוגלים לזה כלל. מה שאין כן [אולם] השגת התכלית על ידי תמימות ויראתה' וקיום מצוותיו בפשיטות גמור, לזה מסוגל כל אדם וכו' כמבואר בפנים:

ב)

שם, וזהו עיקר התכלית אצלנו, שתהיה התפלה נכללת באחדותו יתברך וכו'. נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי לדעת המחקרים התכלית הוא שיהיה נעשה אחד מהמשכיל ומושכל והשכל וכו' כמבואר בפנים בתחלת המאמר. ובאמת כל חכמתם וחקירתם הולכים על פי הטבע, ובחינת טבעיות הוא בחינת פירוד וגבול בין דבר לחבירו, בין גלגל לגלגל ובין שכל לשכל כידוע, ואיך אפשר על ידי חקירות כאלו לבוא לבחינת אחדות, מאחר שהם בעצמם בבחינת הטבע. וענין האחדות, אפילו לפי דעתם הוא למעלה מהטבע, וכמובן אפילו בשכל הפשוט. מה שאין כן על ידי מצוות מעשיות, שהם בחינת אמונה בחינת תפלה שמשנה הטבע, על ידי זה בעצמו זוכה האדם גם כן לצאת מבחינת הטבעיות לבחינת למעלה מהטבע, ואז זוכה להתפלל בדביקות גדול עד שבא להתפשטות הגשמיות, ויוצא מבחינת הגבול והטבעיות לגמרי, ונכלל בבחינת האחדות האמיתי, שזה בחינת (דברים י) הוא תהלתך והוא אלקיך, שהתפלה והשם יתברך הם אחד ממש כביכול, וזהו עיקר התכלית באמת. אך שהמחקרים, רוצים לפרש גם ענין קיום המצות מעשיות שהם רק בבחינת אמונה, כי הם למעלה מהשכל הטבעי שבאדם, רק בבחינת אמונה כמו שכתוב (תהלים קי"ט) כל מצותיךאמונה, והם רוצים למצוא להם טעמים על פי שכל הטבעי. ויש שכופרין, בפשוטן של המקראות וקיום מצוות מעשיות לגמרי חס ושלום, ואומרים שמרמזין רק על השכליות שלהם. ועיקר הכנעתם הוא על ידי אמונה, היינו לבלי לכנוס עמהם בטוען ונטען על פי שכל כלל, רק לרחק עצמו מהם ומסברותיהם לגמרי, ולהחזיק רק באמונה שלימה ובקיום המצוות וביראת אלקים, אזי זוכין לבוא על ידי זה לשלימות התפלה עד שמשנה הטבע, ואזי ממילא נתבטלין החכמות והחקירות שלהם ההולכין על פי הטבע, וזוכין ליכלול באחדותו יתברך באמת כנ"ל:

סימן ל'א - על ידי הנגינה

על ידי הנגינה אדם ניכר אם קיבל עליו עול תורה, וסימן בכתף ישאו וכו'. אמר המחבר, יש לפרש בזה בדרך צחות, מאמר רז"ל (סוטה ל"ה.) מפני מה נענש דוד בעוזא וכו' מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר (תהלים קי"ט) זמירות היו לי חוקיך, עיין רש"י שם ובחידושי אגדות. אמר לו הקדוש ברוך הוא: דברי תורה שכתוב בהן (משלי כ"ג) התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות, הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים, דכתיב (במדבר ז) ולבני קהת לא נתן, כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, ואיהו אייתיה בעגלה. כי באמת, פירוש הפשוט של בכתף ישאו, שישאו את הארון על הכתף ולא על העגלה, רק שרז"ל דרשו מזה לענין שירה, דאי כתיב בכתף לבד ידעינן גם כן דישאו, על כן דרשו אין ישאואלא שירה שנאמר (תהלים פ"א) שאו זמרה וכו' כמבואר בש"ס שם (ערכין יא.). ומחמת שעל ידי נגינה אדם ניכר אם קבל עליו עול תורה, על כן אמר דוד זמירות היו לי חוקיך, והקדוש ברוך הוא הקפיד על זה, כי לשון זמירות משמע אדרבא שאינם עליו עול, אלא לשעשע בהם בשעת צער כפי פירש"י, או שאין צריך לחזור עליהם כפי פירוש חידושי אגדות. על כן אמר לו הקדוש ברוך הוא, דברי תורה דכתיב בהם (משלי כ"ג) התעיף עיניך בו ואיננו וכו', היינו שצריכין להיות לעול על האדם, שיהגה בהם תמיד ויחזור עליהם בכל עת, ואתה קורא אותן זמירות, חייך שאני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים וכו' כנ"ל. כי זה הפירוש הפשוט שצריכין לישא את הארון בכתף דייקא, זה יודעים אפילו תינוקות של בית רבן, והגדולים יודעים שמרמז גם על השיר מדכתיב ישאו ולא בכתף לבד כנ"ל. אבל הפירוש הפשוט שיודעים אפילו תינוקות של בית רבן בוודאי צריכין לקיים, ואיהו אייתי לה בעגלה. נמצא, שישבענין זה קצת מבחינת מדה כנגד מדה, מחמת שאמר זמירות היו לי חוקיך נענש בזה שדרש ישאו לשון זמרה ושירה דכתיב שאו זמרה ושכח הפירוש הפשוט כנ"ל:

סימן ל'ב - יש צדיקים גנוזים

מאמר זה, נאמר בשבת פרשת יתרו תקס"ט. ושמעתי שנאמר על ידי שאלה, ששאל הרב הצדיק וכו' מוה' יקותיאל ז"ל המגיד דק"ק טארהאויצע ששבת אז אצל רבינו ז"ל, ושאל אותו ענין זה כאשר שבוודאי הצדיקים הגדולים הקדמונים עשו ספרים הרבה והיכן הם, ועל ידי זה נתגלה ענין זה המבואר במאמר הנ"ל. ושמעתי שהמגיד ז"ל הפליג מאד בשבח נפלאות המאמר הזה, ואמר שדיבר מהשאלה הנ"ל עם כמה צדיקים גדולים ולא מצא בפיהם מענה על זה, עד ששאל את פי רבינו ז"ל כנ"ל. ואמר שבשעה שאמר רבינו ז"ל המאמר הנ"ל ראה להבות אש יוצאין מפי רביז"ל, ולא היה יכול לצייר עצמו כלל איך יהיה נכתב זאת בספר. ואחר שבת בא הר"ר נתן ז"ל והביא זה המאמר כתוב על הספר והתפלא המגיד הנ"ל מאד:

ב)

שם, וכמו שמספרין מעשה מהבעל שם טוב עם הדרשן וכו'. רוצה לומר כמבואר במקום אחר (חיי מוהר"ן סימן נ"ב) שדרשן אחד ישב פעם אחת בסעודה, אצל השלחן שהיה מיסב עליו הבעל שם טוב. ואמר הדרשן הזה דברי תורה לפני המסובין, והם שחקו ממנו, על שמילא את לבו לומר תורה על השלחן שהיסב עליו הבעל שם טוב ז"ל, וחרהלהדרשן קצת על זה ששחקו ממנו; ונשמע להבעש"ט ז"ל, וציוה על הדרשן לומר לפניו הדברי תורה שאמר לפניהם. ואמר אחר כך הבעל שם טוב ז"ל, שהדרשן הזה הוא אומר תורה מפי אליהו ז"ל:

ג)

שם, או שמשקה אותה מים מאררים ואזי נבדקת וכו'. נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי פרשת סוטה נקראת ספר, כמו שכתוב (במדבר ה) וכתב את האלות האלה הכהן בספר, ושם שורה גם כן הרוח קנאה של משיח. ועל כן כשנמחק זה הספר אל המים והיא שותה המים, אזי אם נטמאה נענשת תיכף על ידי הרוח קנאה הנ"ל, ואם לאו ונזרעה זרע, כי אלו הספרים הם שורש כל התולדות בחינת (בראשית ה) זה ספר תולדות אדם, וכמובא בזוהר הקדוש דף לז: הנ"ל (משלי י"ח) מגדל עוז שם ה' וכו' דא הוא ספר תולדות אדם וכו' עיין שם. [ועיין ספרי ומדרש רבה נשא פרשה ט', אמר המקום, ספר שנכתב בקדושה ימחה על המים, ספרי מינין וכו' על אחת כמה וכמה וכו']:

ד)

שם, ודע שיש יחודא תתאה וכו'. אחי המעיין, ראה והתבונן גודל מעלת יקרת קדושת היחודא תתאה כשהיא בקדושה וטהרה כראוי, עד שכדאי אצל הצדיקים הגדולים בני עליה, שזכו לחבר ספרים יקרים וקדושים מאד מלאים רזין דרזין, ויש בהם שמות הקדושים בחינת שמי שנכתב בקדושה, גם כלל הספר בעצמו הוא בחינת שם ה'. ואם היה הספר נתפשט בעולם היה עושה שם גדולבישראל, ואף על פי כן, כדאי אצלם לשרוף הספרים קדושים הנ"ל, בשביל שלא יקלקל חס ושלום השלום של הזוג הקדוש, שיחודא תתאה שלהם בקדושה ובטהרה כראוי כמבואר בפנים: