סימן קיא – סימן קמ'ה - אין אדם מת וחצי וכו'
סימן קיא
ר'אש ב'ני י'שראל ר"ת רב"י
א)
שמעתי מאבי ז"ל שלדעתו הפירוש בזה, כי כשזוכין לרבי הגון אזי הוא מאיר עיני המקורבין אליו על דרך (קהלת ב) החכם עיניו בראשו. כי הוא באמת ראש בני ישראל, וכמו שאור העינים נמשך רק מהראש והמוח, כמו כן כשזוכין לרבי הגון שהוא ראש בני ישראל באמת אזי הוא מאיר להדור ופותח עיניהם ממש, וכמבואר גם כן במקום אחר (ליקו"מ תנינא ס"ז) בדבריו ז"ל. אבל להיפך חס ושלום רבי שאינו הגון, לא די שאינו מאיר עינים אדרבה הוא מחשיך עיניהם ביותר, שזה בחינת (שמואל א ב') בחשך ידמו כמבואר בפנים. ועיין גם בספר הקנה שמאריך בגנות הרבי שאינו הגון, ושם נאמר ר'ע ב'עיני ה' ראשי תיבות רבי. וכבר צווחו על זה קמאי דקמאי. ונראה לעניות דעתי דרוצה לומר על דרך שכתוב בזוהר נשא קכ"ב ע"ב ורשעים בחשך ידמו אינון ערב רב וכו' ואתהדרן רעיין על ישראל דאינון רישי עמא עלייהו אתמר (איכה א) היו צריה לראש. וכן בפרשת פנחס רצז: כד ערב רב אינון מעורבין בישראל מה כתיב (איכה א) היו צריה לראש וישראל בתר דמתעברי מנייהו אלין מה כתיב (במדבר כ"ו) שאו את ראש כל עדת בני ישראל:
סימן קי'ב - צהר תעשה לתיבה
מאמר זה נאמר בתחלת חורף תקס"ג ויש בזה סיפור שלם ויבואר קצת במקום אחר:
סימן קי'ז
ענין שקשה לישן במוצאי שבת וכו' אין אליהו בא אלא לרחק המקורבין בזרוע וכו' (עדיות פ"ח), היינו לרחק השקר ולקרב האמת וכו'. שמעתי שפעם אחת ישבו מסיבה אחת של גדולי הצדיקים והיה ביניהם הרב הגאון הצדיק וכו' משיפיטיווקע ז"ל, והקשה על מה שאמרו רז"ל (בבא מציעא כ"ג) יהא מונח עד שיבא אליהו, והפירוש הוא עד שיבא אליהו ויאמר למי המנה ולמי המאתים, והלא אליהו איננו אלא עד אחד והתורה אמרה (דברים י"ט) על פי שנים עדים יקום דבר (וכבר הובאה קושיא זאת בספר הקנה דע"ט ע"ב ובדף פ' ע"ב, עיין שם מה שתירץ בזה על פי סוד ואולי גם הרב הגאון הנ"ל הקשה זאת בשם ספר הקנה). ושתקו כולם ולא ענו דבר, וגם רבינו ז"ל ישב אז ביניהם ויהי כמחריש, אך הכרת פניו ענתה בו שאין הקושיא מקובלת אצלו והפצירו בו עד בוש. והשיב להם כלאחר יד הלא ארז"ל (עדיות ח) אין אליהו בא אלא לקרב המרוחקין וכו' היינו לרחק השקר ולקרב האמת, כי ארז"ל (שבת ק"ד) שקר מקרבין מיליה אמת מרחקין מיליה וכו' כמבואר בפנים, נמצא שכשיבוא אליהו ויקרב העולם אל מדת האמת אז ממילא לא יצטרכו לעדותו כלל, רק השקרן בעצמו יודה על האמת ששלו המנה ושל חבירו המאתים. וענו כולם ואמרו יישר (ועיין זוהר ויקהל קצ"ז ע"א, לענין יונה בן אמתי שפירש שם שאמתי היינו אליהו על שם (מלכים א י"ז) ודבר ה' בפיך אמת), ועדיין הדבריםצריכין בירור כי לא שמעתים מפי אנ"ש רק העולם מספרין כן בשם רבינו ז"ל:
ב)
לענין המבואר שם שעבד הוא מבחינת הנחש בחינת שקר. עיין בבא מציעא דף פ"ז לית המנותא בעבדי:
סימן קכ'ה
ויאמר משה אכלוהו היום
א)
נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי רוב אכילת האדם בסעודת הרשות בימי החול הוא או שכבר הוא רעב מקודם ואוכל כדי למלאות נפשו, או שעדיין אינו רעב כל כך והיה יכול להסתפק עדיין בלא אכילה רק שיודע שיהיה רעב אחר כך ואז לא יהיה הזמן גורם לו לאכול, ועל כן הוא אוכל עכשיו כדי שלא יהיה רעב אחר כך. אבל בשבת שהיא אכילת מצוה לכבוד שבת כמו שכתוב (שמות ט"ז) אכלוהו היום, אז צריך לכוון באכילתו רק לשם מצוה, היינו לקיום מצוות סעודת שבת, כי אכילת שבת היא יקרה וקדושה מאד כולה אלוקות כולה קודש, ועולה למקום אחר לגמרי מן אכילת חול כמבואר בליקוטי תנינא סי' י"ז (ועי' זוהר ויקהל דף רי"ח ובמקדש מלך שם). ועל כן אם יאכל סתם כדרך שאוכל בחול נמצא שאוכל בליל שבת מחמת שהוא רעב מערב שבת. וכן אוכל בסעודה שלישית בשביל שלא יהיה רעב לאחר שבת, נמצא שיש חלק לימי החול באכילות אלו. ועל כן דיקדק הכתוב במלת היום על כל סעודה וסעודה, היינו לזכור ולכוון בכל סעודה וסעודה שאינו אוכל כפשוטו כדרך אכילתו בחול, רק שאוכל בשביל כבוד שבת וקדושתו, ואז האכילה שלו יקרה מאוד, ואין לימי החול שום אחיזה בזה, וצריך דווקא לאכול ולשתות ולהרבות במעדנים (ועיין במשנת חסידים, מבואר להדיא, שאף על פי שיאכל בשבת יותר מהצורך אינו הולך להחיצונים כמו בחול אלא כולו נבלע באברים). ומה שאמרו רבותינו ז"ל שאסור לקבוע בערב שבת סעודה שאינו רגיל בה בימי החול וכו', ודרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת כדי שיאכל בשבת לתיאבון וכמבואר בש"ע סי' רמ"ט ע"ש, בזה אינו נותן אחיזה לימי החול באכילת שבת, רק אדרבא בזה מכניע ביותר ענין אכילת חול, כי ממעט באכילתו בחול בכדי שיאכל יותר לתיאבון ביום השבת בשביל כבוד שבת וקדושתו דייקא כנ"ל. ואפשר כי אדרבא בזה נתגלה ביותר שאוכל רק לשם מצוות סעודת שבת, ולא כפשוטו בשביל שהוא רעב מאתמול מערב שבת, כי אם כן היה יכול למלאות רעבונו ביום האתמול בעצמו, והוא אדרבא הרעיב את עצמו ומיעט באכילתו בערב שבת כדי שיאכל בשבת לתיאבון לשם מצוות סעודת שבת דייקא כנ"ל. וזהו שפקפק רבינו על זה, היינו על שאין לשון המאמר מבואר כל צרכו, ונראה ממנו לכאורה שצריכין למעט באכילתו של שבת, ולדקדק שלא לאכול רק מעט בכל סעודה וסעודה בשביל אותה הסעודה לבדה, ובאמת לא כך היתה כוונתו ז"ל רק על אופן הנ"ל, ואולי יש כוונה אחרת במאמר זה ומי יודע כוונתו ז"ל:
סימן קל'ה - כי אקח מועד
ובזה מיושב שפיר מה שהקשו בגמרא (סוכה כ"ז:) על ר"א וכו'. רוצה לומר, כי גם לתירוץ הגמרא כאן דאזיל ואתי ביומיה, היינו בזה אמר ר' יצחק שחייב להקביל פני רבו ברגל, ומה שאמר רבי אליעזר משבח אני את העצלנים ברגל, מיירי דלא אתי ביומיה. מכל מקום קשיא האמר ר' יצחק סתם חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, ולא ביאר דבריו שדווקא דאזיל ואתי ביומיה. ומטעם זה סתם הרמב"ם באמת בהלכות תלמוד תורה פ"ה הל"ז שחייב להקביל פני רבו ברגל ולא חילק כלל, ועיין בכסף משנה שם. ולדברי רבינו ז"ל ניחא, כי גם מאן דלא אתי ביומיה שאז אינו מחוייב לילך לבית רבו להקביל פניו ממש מטעם שאמר ר' אליעזר, ועל כל זאת מחוייב לקיים בביתו הקבלת פני רבו בזה שיכבד את היום טוב ויקבל אור הגדול של יום טוב שהוא בחינת פני רבו. וממילא מובן, כי מאן דאזיל ואתי ביומיה בוודאי מחוייב לילך לבית רבו להקביל פניו ממש:
ב)
ועיין רש"י שם בסוכה כ"ז: ד"ה אינך משובתי הרגל, הואיל ולא עמדת בביתך אצל אשתך. וכן אחר כך ד"ה האי דאזיל ואתי ביומיה, ומשמח שמחת הרגל עם אשתו חייב להקביל פני רבו וכו'. נראה לכאורה מדבריו דרוצה לומר כי כשאינו בביתו עם אשתו בבחינת (דברים י"ד) ושמחת אתה וביתך, אז אין גם שמחתו שלימה, ועל כן אמר לו אינך משובתי הרגל. ועיין יבמות דף ס"ב: שרוי בלא שמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך, ועיין חידושי אגדות שם. ועתה יש לומר בדרך צחות, שכשהוא מקושר באמת להצדיק שעל ידי זה יוכל להרגיש קדושת יו"ט באמת שזה עיקר בחינת הקבלת פני רבו ברגל כנ"ל, והתקשרות באמת הוא שיאהב את הצדיק אהבה שלימה בבחי' (שמואל ב א) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים כמבואר בפנים, אז אדרבא כששובת הרגל אצל הצדיק אזי שמחתו יותר שלימה משמחתו כאשר הוא בביתו כמובן, אז באמת מחוייב להקביל פני רבו ממש ברגל, מאחר שאדרבא על ידי זה שמחתו יותר שלימה כנ"ל. וכן יש לומר להיפוך כי מאחר שהוא מקושר להצדיק בהתקשרות אמת כל כך, אז יכול לקיים בחינת הקבלת פני רבו גם בהיותו בביתו, וכגון דלא אזיל ואתי ביומיה כנ"ל:
ג)
ואולי יש לומר, שזה ענין מה שאמרו רז"ל (מועד קטן דף כג והובא בשו"ע) מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים, ופירשו שם, שהוא כדי לשכוח אהבת אשתו הראשונה היינו כנ"ל, כי קדושת הרגלים שהוא בחינת התקשרות לצדיקים הוא בבחינת נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. וזהו שאמרו רז"ל (מו"ק ח') אין נושאין נשים במועד שנאמר (דברים ט"ז) ושמחת בחגיך ולא באשתך:
סימן קל'ו - אל תדין את חבירך
אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו וכו' (אבות ב). אבל אם היו שניהם במדריגה אחת בוודאי לא יהיה מחלוקת, כי בדבר אחד אין שייך מחלוקת וכו' עיין שם. אין זה סותר למה שמבואר לעיל בסי' כ"ה במאמר "אחוי לן מנא" אות ג', ודע שאין שני בני אדם שוין זה לזה, כי כל הנשמות הם זה למעלה מזה וכו' עיין שם, דיש לומר שגם במאמר זה אין כוונתו שיהיה שניהם במדרגה אחת ממש, כי זה אי אפשר כמבואר שם במאמר אחוי לן הנ"ל, רק בכאן רוצה לומר גם כן שיהיה על כל פנים בבחינת מלבוש זה לזה, שהפנימיות של התחתון יהיה נעתק ועולה למדריגתו של העליון, ויהיה נעשה לבוש וחיצוניות לחיצוניות עליון כמבואר שם, זה גם כן נחשב ששניהם הם במקום אחד ומדריגה אחת, מאחר שהפנימיות התחתון הוא לבוש להחיצוניות של העליון, וזהו גם כן בבחינת עד שתגיע למקומו, כי מאחר שהחיצוניות של העליון עומד שם, עדיין הוא בחינת מקומו שזה בחינת מקום מקדשינו המבואר שם במאמר אחוי לן מנא הנ"ל:
סימן קמ'א - אם יזכה שירגיש
יש בזה סיפור שלם איך שמאמר זה נאמר בראש חודש אלול על ידי שנפל עליו פחד גדול בעת שתקעו אז בשופר. ואחר כך באתה בתו ז"ל וסיפרה לו שגם עליה נפל פחד גדול ורעדה גדולה בעת ששמעה תקיעת שופר וכו'. ומבואר כל הענין בספר חיי מוהר"ן (שיחות השייכים לתורות סימן ל"ט):
סימן קמ'ה - אין אדם מת וחצי וכו'
"אין אדם מת וכו'" זה בחינת מחלוקת, כתרגומו ורבו בעלי חצים בעלי פלגותא. ועיין גם בסי' מ"ו מחאת כפים וכו', מביא שם גם כן וחץ לשון מחלוקת וכו' בעלי חצים בעלי פלגותא, וכן כאן פירש וחצי מלשון חץ כמו (שמואל א כ) הנה החצי ממך והלאה וכו'. ולכאורה נראה, שפירש בעלי פלגותא, מלשון פלוגתא ומחלוקת הרגיל בדברי חז"ל, ועיין רש"י ז"ל שם שפירש בעלי פלגותא מלשון (במדבר ל"א) ותהי המחצה, אותם שהיו ראוין לחלק ממנו נחלה. אבל אליבא דידיה פירש בעלי חצים שלשונם כחץ, וכן תרגם יונתן, וזה גם כן בחינת מחלוקת. וגם לשיטת התרגום אונקלוס, מודה גם כן שעל כל פנים "ורובו" הוא מלשון מריבה ומחלוקת שנעשו לו אחיו אנשי ריב וכו':