סימן ל'ז - דרשו ה' ועוזו – סימן ל'ח - מרכבות פרעה וחילו

סימן ל'ז - דרשו ה' ועוזו

אות ג', וזה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו:) אגרא דתעניתא צדקתא כי צדקה רמז לאור וכו'. היינו שזה שכר התענית שנדחה על ידי זה החשך וסכלות בחינת חכמות חיצוניות בחינת בהמה, וזוכה להמשיך על ידי זה בחינת צדקה שהוא בחינת אור בחינת תורה בחינת אדם. ואחר כך מבאר שבתיבת אדם עצמו מרומז גם כן, שעל ידי התענית מכניעין החומר שכלול מארבע יסודות ונתעלה הצורה והשכל וכו':

ב)

שם וזה שכתוב בזוהר נעשה אדם וכו' מה התם צדקה וכו'. נמצא מבואר שצדקה היא בחינת אדם, ועל כן כשאמרו רבותינו ז"ל (שם) אגרא דתעניתא צדקתא, רמזו בזה שנמשך על ידי התענית בחינת אור בחינת תורה בחינת אדם, שכל זה מרומז בשם צדקה כנ"ל. וכוונות דברי רבותינו ז"ל כפשוטו גם כן ששכר התענית היא הצדקה שנותנין ביום התענית, כי מחמת זה הנ"ל צריכין להרבות ביום התענית בצדקה כפשוטו ממש גם כן, כי על ידי התענית מכניעין החומר בחינת חשך, סכלות, דין, בהמה, ועל ידי הצדקה שנותנין אז ממשיכין בחינת אור וחסד וחכמה שהיא התורה בחינת הנפש בחינת משיבת נפש בחינת אדם, שזה בחינת גומל נפשו איש חסד שמביא אחר כך בסוף אות ד':

ג)

שם אות ד', אבל יש שני בחינות צדקה וכו', וכן יש שני בחינות תורה וכו', כי עיקר מה שנדחה הדין והחשך סכלות וכו' על ידי התורה שהיא היפוך מכל הנ"ל, הוא רק על ידי התורה של תינוקות של בית רבן שהוא הבל שאין בו חטא. היינו שאין אחיזה עדיין כל כך להרע של החומר בההבל הזה, ועל כן יש להתורה הזאת יותר כח להמשיך ולעורר זכות האבות כדי לדחות הדין והחשך שכחה וסכלות מן העולם. וכן בארץ ישראל, האויר שלה הוא גם כן בחינת הבל שאין בו חטא, שזה בחינת (שיר השירים ב) הנצנים נראו בארץ דייקא, וכן וקול התור נשמע בארצינו דייקא. וזה שכתוב (ויקרא כ"ו) וזכרתי את בריתי יעקב וכו', וזכרתי דייקא, בחינת זכרון היפוך השכחה והדין והחשך, שזה נמשך על ידי בחינת התגלות זכות אבות, וזה בחינת וזכרתי את בריתי יעקב וכו' אימתי? כד והארץ אזכור! בחינת אוירא דארץ ישראל שהוא בחינת הבל שאין בו חטא וכו', ועל ידי צדקה דארץ ישראל נכללין באוירא דארץ ישראל וכו', ועל כן, יש לצדקה זו כח ביותר לדחות הדין והחשך והסכלות מן העולם, ולהמשיך בחינת אור וחסד וכו':

ד)

אמר המחבר, עיין ברבינו בחיי ובמפרשים, בענין מה שלא הזכיר משה זכות אבות בענין המרגלים, הוא מחמת שמאסו המרגלים בארץ ישראל שחמדו לההאבות. ולפי דברי רבינו ז"ל מבואר ביותר, כי אימתי וזכרתי את בריתי יעקב וכו' היינו זכות אבות, כד והארץ אזכור, על ידי אוירא דארץ ישראל כנ"ל:

ה)

שם אות ו', בענין השוחטים וכו'. כי זה כל ענין השחיטה, להעלות מחי בחינת בהמה סכלות חשך וכו' לבחינת אדם. כי על ידי השחיטה יוצא הנפש המלובש בדם החי שהוא הבהמה או חיה או עוף שהיה כבוש זמן רב כל כך, בהחומריות - והסכלות - והבהמיות - והחשכות של החי שהוא בהמה ממש, ועכשיו הנפש הזה יוצא מהחי ונכלל בדיבור הברכה שעל השחיטה, ועל ידי זה נתתקן הנפש עד שיכול לחזור למקומו ושורשו, שהוא השכינה, שהוא בחינת מדבר, בחינת אדנ"י שפתי תפתח, בחינת מלכות פה, בחינת חרב פיפיות, בחינת חרב המדבר, ואזי נעשה על ידי זה יחוד גדול למעלה ונמשך על ידי זה פרנסה לישראל. ועל כן נקרא החליף 'מאכלת' כמבואר בפנים, - וגם כפשוטו - שמתיר הבשר לאכילה, ואז נתתקן גם החומריות של החי כי ניתר לאכילת אדם שהוא מדבר, והאדם אוכל אותו ומקבל חיות וכח על ידי זה לדבר דיבורים קדושים לפני השם יתברך. נמצא שעל ידי זה מכניעין ומבדילין את גסות החומריות של החי והבהמה, שנעשה פסולת גמור ונדחה אל החוץ, והפנימיות והרוחניות שבו, עולה לבחינת אדם בחינת מדבר כנ"ל. ועל כן צריך גם להשוחט, שיהיה לו בחינת הבל שאין בו חטא בחינת אוירא דארץ ישראל, בכדי שיוכל על ידי זה להכניע ולדחות החשך - והדין - והסכלות - והבהמיות - של החי, שגבר על הנפש המלובש בו, ולהמשיך בחינת אור וחסד, בחינת תורה, בחינת אדם, ולהעלות הנפש הזאת לבחינת אדם בחינת מדבר כנ"ל. ועל כל פנים, צריך ליזהר מאד מן הטריפות חס ושלום, וכן לכוון על כל פנים בברכתו שעל השחיטה, ולשום את כל הנ"ל על לבו, שהנפש עולה ונכלל על ידי זה בבחינת מדבר. מה שאין כן ברכה בלא כוונה, היא בעצמה כגוף בלא נשמה כידוע, ואיך אפשר להנפש לעלות על ידי זה, מבחינת בהמיות בחינת גוף לבחינת נפש אדם. וזה בחינת (סנהדרין צ"ו) הזהרו בוורידין כרבי יהודה, שמחייב לחתוך את הורידין בעוף בכדי להוציא את הדם שבהם, כי העוף דרכו לצלותו שלם, כי הנפש מלובש בדם וצריך להוציא את הדם בשלימות ולהפרישו מן החי, בכדי שתעלה הנפש המלובשת בהדם למקומה בשלימות על ידי השחיטה והברכה, והרוחניות שבבשר החי יתתקן על ידי האכילה כנ"ל. ועל כן סמך רבי יהודה דבר זה אל ענין השחיטה, כמבואר במשנה דהשוחט (חולין כ"ז), אף על פי שטעמו הוא רק משום הוצאות הדם כנ"ל כמבואר בגמרא, אך זה לרמז על הנ"ל, שתיקון הנפש שבדם הוא על ידי השחיטה כנ"ל:

ו)

שם מ'נ'צ'פ'ך' הוא בחינת ורידין בחינת ריו דין וכו'. כי רי"ו די"ן גימטריא מנצפ"ך שהוא בחינת דינים, שזה בחינת הדמים שבורידין שהם בחינת הדינים הנאחזין בהנפש המלובש בהם, וצריכין לדחות הדין וכו' ולהוציא הנפש מהם, ולהעלותה לבחינתחסדים בחינת אדם בחינת השכינה כביכול, שעל ידי זה נעשה יחוד ונמשך שפע. ותיקון זה נעשה ביותר, על ידי בחינת הבל שאין בו חטא, שזה בחינת (שבת קד.) מנצפך צופים אמרום כמבואר בפנים:

ז)

שם אוכלי עמי אכלו לחם אד"ני לא קראו (תהלים י"ד). לכאורה הוא טעות סופר, כי בתהלים כתיב הוי' לא קראו, בפרט שהענין מכוון ונכון גם לפי זה, כי עיקר המכוון שם לפרש דרשות דברי רבותינו ז"ל. ומה שכתוב שם, שאין עושין מרי"ו דין אד"ני וכו' רוצה לומר כפשוטו כמבואר לעיל שצריכין להמתיק את המנצפך בחי' רי"ו דין ולעשות מזה אד"ני וכו'. אך באם, שכוונת רבינו ז"ל על שם אד"ני לא קראו, יש ליישב בדרך צחות, כי אף על פי שנכתב בהוי' נקרא באד"ני כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ונמצא שכתוב הוי'ה לא קראו, רוצה לומר גם כן, שלא קראו השם אד"ני שזה שם הקריאה כנ"ל. ועיין זוהר בראשית נ"ח: שדרש שם, על מה שכתוב (תהלים מ"ו) לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ ולא כתיב מפעלות ה' עיין שם. ודקדקו המפרשים, הלא אדרבא כתיב מפורש לכו חזו מפעלות ה', עיין שם במקדש מלך ישובים לזה, ומשם תוכל למצוא ישוב גם לעניננו זה, אך יותר נראה שטעות סופר הוא כנ"ל:

ח)

שם אות ה', כי אלו השלשה בחינות הם רומזים וכו'. יש לומר כי הכבוד שנותנין לזקן ששכח תלמודו הוא כנגד בחינת הצדקה לעניי ארץ ישראל. כי ארץ ישראל היא בבחינת השכינה הנותנת טרף וכו', וכשהעניות גובר שם הוא בבחינת זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו. ועל כן כשנזהרין בכבודה ונותנין צדקה לעניי ארץ ישראל, זה בחינת שנותנין כבוד לזקן ששכח וכו', שעל ידי זה חוזר ונתעורר בה אור קדושתה שהוא בחינת הבל שאין בו חטא ונדחה הדין וכו'. ועל ידי התענית נתמעט הדם שבוורידין, ונתעלה הנפש, זהו בחינת הזהרו בורידין וכו', והזהרו בבני עם הארץ וכו'. זהו כנגד התיקון של הלימוד תינוקות של בית רבן שאין בהם חטא עצמן עדיין רק מה שנאחז בהן מאביהן וממתיקין זאת על ידי הלימוד:

ט)

שם אות ז' בסופו, דרשו ה' ועזו וכו' בקשו פניו תמיד (תהלים ק"ה) על ידי צדקה של ארץ ישראל וכו' עיין שם. מזה מובן שלדחות ולהכניע ולבטל החכמות חיצוניות שהם סכלות וחשך כנגד חכמות התורה, ולזכות לחכמות התורה הוא על ידי צדקה לארץ ישראל, וכמעט שמבואר זה להדיא. והטעם כי על ידי צדקה לארץ ישראל נכללין באוירא דארץ ישראל שהוא בחינת הבל שאין בו חטא, שעל ידי זה נדחה הדין והחשך והסכלות שהם בחינת החכמות חיצוניות כנ"ל. וממילא מובן מזה גודל הפגם של מלמדי תינוקות שלומדין עם התינוקות (שהבל פיהם הוא הבל שאין בו חטא), לימודים מחכמות אחרות שהם בחינת סכלות וחשך בחינת דין בחינת בהמה כנגד חכמת התורה הקדושה. ועל כן בלימודים אלו עם התינוקות חס ושלום בזה מקלקלין ופוגמין את ההבל שאין בו חטא ומגבירין ביותר חסושלום הדין והחשך והשכחה והסכלות של העולם ה' יצילנו:

י)

עיין בפרי עץ חיים שער העמידה פרק א' בהג"ה שם. אדנ"י ג' אותיות הם דין, והם ה' פעמים דין הרומזים לה' גבורות מנצפך. ואות א' להמתיקם מפני שא' ציורו ריו ושם ג' אבות כל אחד משם ע"ב שעולין ריו. אם כן זו האלף להמתיק הגבורות עכ"ל. ומזה תבין ביותר מה שכתוב במאמר זה באות ו' ענין המתקת המנצפך, בחינת ורידין, ריו דין, שיהיה נעשה מזה אדני, וכל זה על ידי בחינת ההבל שאין בו חטא, היינו כנ"ל באות ד' שעל ידי ההבל שאין בו חטא נתגלין האבות בעולם כדי לדחות הדין וכו', היינו כי האבות הם בחינת ריו, בחינת האלף של אד"ני כנ"ל:

סימן ל'ח - מרכבות פרעה וחילו

מאמר זה נאמר בשבת שירה שנת תקס"ב:

א)

שם במאמר זה אות ד' בסופו. בשעריך ירושלים על ידי התורה. רוצה לומר כי הלא עיקר התיקון הוא על ידי לימוד התורה, ומה שמבואר לעיל שדייקא על ידי התורה שלומדין בעניות ובדחקות שהוא בחינת לילה וכו', הוא מחמת שאז שלטנותא דקץ כל בשר, וכשלומדין אז תורה מכניעין אותה ונתתקן הדיבור. נמצא שעיקר התיקון בכלל הוא על ידי לימוד התורה:

ב)

שם אות ה', הגה שלישית. וזה בחינת שזעיר אנפין מתקנא וכו'. הגה זו צריך להיות לעיל אחר תיבות עקרא ושרשא דכל עלמין. כך מצאתי בנוסחאות כתב יד. והכי מסתברא למבין קצת, כי הבושה והידיעה הזאת נמשכת בשרשה מבחינת מה שהזעיר אנפין מתקנא במלכות ולוקח לעצמו בחזרה הרשימו של המוחין:

ג)

שם אות ו', ועל ידי הבושה מחזיר המוחין כמו שכתוב (משלי ב) אז תבין יראת ה' וכו'. רוצה לומר כי בכאן חידש פירוש שלישי בפסוק זה. כי לעיל פירש אז תבין כו' כי על ידי הבינה יתרה זוכין לבושה על פניו שהוא בחינת תפילין. וכן אז תבין יראת ה', פירש בזה תבין שיש לו יראת ה' ודעת אלקים תמצא וכו'. וכאן פירש אז תבין יראת ה' שעל ידי הבושה שהיא בחינת יראת ה' מחזיר המוחין כנ"ל באות ה':

ד)

שם, בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו, רגלי דייקא, כי אין להם רגלים כמו שכתוב (בראשית ג) על גחונך תלך וכו'. אפשר דרוצה לומר על דרך שפירש לעיל סוף אות ד'. עומדות היו רגלינו כי הדיבור נקרא רגל וכו'. בשעריך ירושלים על ידי התורה וכו'. ושם מבואר שעל ידי לימוד התורה מכניעין סטרא דקץ כל בשר וכו' שנמשכת מזוהמת הנחש שיונק מפגם הדיבור שהוא בחינת רגל. ויש לומר שעל כן נקצצו רגלי הנחש, רק ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, כי על ידי התורה שקבלו על הר סיני נכנע ונדחה זוהמת הנחש ונתתקן הדיבור שהוא בחינת רגל. ועל כן מי שיש בו עזות שהוא מבחינת זוהמת הנחש, בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני, רגלי דייקא כי לא פסקה זוהמתן ולא נתתקן עדיין בחינתרגלין שלהם שהוא בחינת הדיבור, שעל ידי זה זוכין ליראה ובושה בחינת תפילין היפוך העזות כנ"ל:

ה)

שם אות ז', ועיקר הארת התפילין באים על ידי הלוחות וכו'. רוצה לומר כמו שנתבאר לעיל שעיקר התחלת התיקון הוא על ידי התורה שעל ידי זה נתתקן הדיבור וכו', ונכנס בו בושה גדולה, ושב בתשובה ונכנסין בו מוחין חדשים ובינה יתרה ביותר, עד שנתגלה הבושה על פניו, שזה בחינת תפילין בחינת קירון עור הפנים, כמו כן מבאר כאן כפשוטו גם כן. כי על ידי חידוד המוחין בתורה שהיא בעצמה עיקר המוחין, על ידי זה ניתוסף בו גם כן הכרה חדשה ומתבייש ביותר שזה בחינת אור התפילין, רק שזה מובן ממילא, כי קודם התשובה עדיין ידיעתו בקטנות ואינו יכול לחדד המוחין בתורה גם כן, כי הרוח שטות מטמטם מוחו ולבו וכנ"ל אות ה'. ובכאן מבאר שהצדיק הגדול על ידי שנפל קצת ממדריגתו, היינו שנפל קצת ממדריגת המוחין שלו והשגתו הגדולה, היה מתבייש מאד ועשה תשובה על זה, עד שעל ידי זה זכה להתגבר ולחדד המוחין שלו ביותר ממה שהיה במדריגה הראשונה, ואז זכה לבושה יתרה ביותר שזה בחינת אור התפלין בחינת קירון עור הפנים. ואולי מרמז בכאן למה שזכה משה רבינו ע"ה לקירון עור הפנים. וכן ויראו מגשת אליו, דייקא אחר הנפילה שהיה לישראל אחר קבלת לוחות הראשונות ונאמר בו (שמות ל"ב) לך רד וכו'. ואז השתדל משה רבינו ע"ה לקבל לוחות שניות, ואז דייקא זכה לכל הנ"ל:

ו)

שם באות ז' הנ"ל, עשות חפציך ביום קדשי וכו' (ישעיה נ"ח). לכאורה אין לו שייכות כל כך למה שמבואר למעלה, שתיקון הדיבור הוא על ידי לימוד התורה בעניות ובדחקות, וכאן מבאר דבר חדש שהתיקון הוא על ידי שממשיכין מקדושת שבת על ימי החול. אך באמת שניהם עולים בקנה אחד, כי כמו שעל ידי שלומדין תורה (שהיא בחינת שלימות כל התיקונים הנ"ל) בעניות ודחקות שהוא בחינת לילה שאז שלטנותא דקץ כל בשר וכו', על ידי זה דייקא מכניעין סטרא דקץ כל בשר תחת הדיבור של הקדושה, ואז נתתקן הדיבור בשלימות וזוכה לכל הנ"ל. כמו כן בימי החול שאז שולט זוהמת הנחש קץ כל בשר, ואז דייקא כשזוכה להמשיך קדושת שבת, על ידי זה דייקא נדחה זוהמת הנחש וכו', ונתתקן הדיבור וזוכה לתשובה ולבושה שהיא בחינת תפלין בחינת קדושת שבת. ומחמת זה בעצמו שבת לאו זמן תפלין הוא, כי הוא בעצמו אות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עירובין צ"ו), כי תפלין הם סימן על דביקות כנ"ל באות א', היינו אם הוא דבוק בהשם יתברך כל כך עד שהבושה והיראה נתגלתה על פניו, ובשבת אין צריכין לזה כי קדושת שבת בעצמו גורם לזה, כי שבת הוא בחינת תיקון הדיבור וביטול זוהמת הנחש קץ כל בשר, והוא בחינת מוחין בחינת תשובה בחינת יראה בחינת בושה בחינת תפלין כנ"ל:

ז)

שםבינה ארץ החיים שממנה תוצאות התפלין כנ"ל. רוצה לומר והתפלין נקראים חיים כמו שכתוב (ישעיה ל"ח) ה' עליהם יחיוכנ"ל, והם יוצאין מבחינת בינה בחינת אז תבין יראת ה' כנ"ל באות ה':

ח)

שם, כמו שכתוב שפכי כמים לבך וכו'. עיין איכה ב', קומי רוני בלילה וכו' שפכי כמים לבך וכו' ותרגומו קומי וכו' עסוקי במשנה בליליא וכו' ובפתגמי אורייתא וכו' שדיא היך מיא עקמימיות לבך והדרי בתיובתא וצלאי וכו'. מכוון לעניננו:

ט)

שם, ירה הם הגבורות. כי ירה עם הכולל גימטריא גבורה, וגם לשון ירה מורה על יריה בכח וגבורה, בים הוא בחינת דיבור, כי הוא בחינת ים שכל הנחלים הולכים לתוכו כנ"ל באות ב':