סימן י'ד תקעו - להמשיך שלום – סימן ט'ז - רבי יוחנן משתעי

סימן י'ד תקעו - להמשיך שלום

"להמשיך שלום" זה המאמר, נאמר בשבת חנוכה שנת תקס"ד. ואז באותו העת נפטר הרב החסיד וכו' המפורסים מוהר"ר גדליה הרב מליניץ זצ"ל, ורומז באותה התורה "הספד" להרב הנ"ל, כי הזכיר אז בתוך התורה מה שאמרו רז"ל (שבת כ"א:) אין מספידין בחנוכה. גם אמר אז, שעכשיו קשה לומר תורה, כי כשנסתלק צדיק קשה לומר תורה, כי כל צדיק נסתלק עם כל חלקו שיש לו בהתורה, כי כל צדיק יש לו חלק בהתורה וכשנסתלק, נסתלק עם כל חלקו שיש לו בהתורה (שיחות הר"ן קל"ד):

ב)

באות א', צריך להעלות כבוד הקדוש ברוך הוא לשרשו היינו ליראה. ונראה לי שמרמז אל מה שמבואר בכתבים, כי עיקר בנין המלכות הוא מגבורות, וכן מובן בסוף המאמר. ואחר כך מבאר לכבד יראי ה' בלב שלם כי שם שורש הגבורות, וכן תיקון המלכות הוא מבחינת בינה ליבא כידוע. ועוד יש נסתרות הרבה במאמר זה וקל להבין. ועיין בכוונת חנוכה ובכוונת שים שלום:

ג)

שם במאמר זה אות ח', כי תחלה צריך אדם לראות שיהיה שלום בעצמיו וכו'. רוצה לומר, שיהיה שלום בין גופו ונפשו, שהגוף יהיה נכנע ויבטל רצונו נגד רצון הנפש. וכמבואר לקמן שזה בחינת דנשקי ארעא ורקיע בהדדי. ולזה זוכין על ידי היראה, כי על ידי היראה זוכה לשלום בעצמיו ואזי יכול להתפלל וכו', כי התפילה במקום קרבן ובקרבן כתיב ביה (ויקרא כ"א) כל אשר בו מום לא יקרב וכו'. רוצהלומר, ומכל שכן מי שאין שלום בעצמיו, שהנפש רחוק מהגוף ואין לו ממשלה עליו, שאזי אין לך בעל מום גדול מזה, כי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, אבל כשזוכה ליראה ועל ידי זה יש שלום בעצמיו ואין בו מום, ואז יקרב לעבוד עבודתו תמה וזוכה לעבודת התפלה, עד שעל ידי זה זוכה לשלום הכללי וכו'. וביתר ביאור קצת, כי כשזוכה לשלום בעצמיו, אז כל תפלתו הכל לצורך נשמתו לתקן הכל ברוחניות, שזה עיקר שלימות כוונות התפילה כידוע, ואז יש להתפילה כח להמשיך שלום הכללי, היינו לקרב העולמות לשלימותן. ועיין תורת כהנים ויקרא פ' י"ג, שכל קרבן מביא שלום לעולם, מכוון להמבואר בפנים:

ד)

שם בסוף המאמר, תקעו זה בחינת שלום כמו שכתוב (ישעיה כ"ב) ותקעתיו יתד במקום נאמן וכו'. רוצה לומר, שיהיה לו חיזוק וקיום בממשלתו כיתד תקוע במקום נאמן, שאי אפשר להזיזו ולטלטלו, שזה בחינת שלום. וזה שסיים והיה לכסא כבוד שיעלה הכבוד לשרשו, שהיא היראה שהיא בחינת כסא כמבואר בפנים. ועיין פרשת בהעלותך בענין החצוצרות מובן שם, כי התקיעה מרמז לענין השמחה ושלום כמו שכתוב (במדבר י) וביום שמחתכם וכו', וכן ובהקהיל את הקהל תתקעו וכו' ועיין שם ברמב"ן:

סימן ט'ו - אור הגנוז

"אור הגנוז" אות ג' שמנצפ"ך הוא בדעת דזעיר אנפין. רוצה לומר, ומ'נ'צ'פ'ך' הם בחינת החמשה גבורות שהם בחינת יראה עיין סימן קנ"ד:

ב)

שם אות ד', ועל ידי תפילה שהיא במסירת נפש וכו'. ביאור הדברים לעניות דעתי, כי עיקר השגת אור הגנוז שהוא השגות הנסתר שבתורה, הוא על ידי התפילה, כי הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של ישראל וכו', ועל ידי זה נתגלה כביכול אורו יתברך, שזה בחינת התגלות הנסתר שבתורה כמבואר לקמן, רק שצריכין לזה להתפלל התפילה במסירת נפש כמבואר שם. על כן מבאר כאן, עיקר הסדר איך זוכין לתפלה, כי במסירת נפש לבד בלא תפלה לא יזכה לזה, כי עיקר התגלות נעשה על ידי התפילה. אך כשזוכה לתורה שבנגלה שאז הוא בבחינת סיני בחינת שפלות על ידי זה זוכה לתפילה,היינו שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתו, כי תפלת השפל אינה נמאסת, ואז נתגלה בחינת נסתר שבתורה, ואז יכול להשיג אותו על ידי מסירת נפש. ובאמת הכל אחד, כי עיקר שלימות התפלה שהקדוש ברוך הוא מתאווה לה הוא, כשהוא במסירת נפש, שאינו מכווין לתועלת עצמו ונתבטל כל עצמותו וגשמיותו, וגם העיקר לזכות לזה להתפלל במסירת נפש הוא על ידי השפלות, שזוכין על ידי תורה שבנגלה, כי על ידי זה בא לבחינת ביטול גמור שאינו חושב את עצמו לכלום וכו' כמבואר בפנים:

ג)

שם, סמכוני באשישות כמו שמשימין אשישות וכו'. הגם כי בלשון חז"ל הוא עששית בעין, לפעמים מתחלף עין באלף, ועיין בערוך ערך אשיות:

ד)

התורות שנאמרו על מאמרי רבה בר בר חנה, אמר רבינו ז"ל שאמרם בשם אומרם, היינו בשם רבב"ח בעצמו. גם בעת שהתחיל לגלות חידושי תורה על מאמרי רבב"ח סיפר אז, שרבב"ח בא אליו ושיחר פניו, ואמר: מדוע אינו משים לב להמאמרים שלו? וביקש אותו על זה שישים לבו אליהם, והוא יגלה לו בהם חידושים נפלאים ונוראים! כל זה הועתק מספר חיי מוהר"ן ז"ל (סימן ה'):

[במהדורות הקודמות הובא כאן תוספת רב מבעל המחבר הקדוש, סיכום דברים על כל התורות דלעיל, ומגודל נחיצות ידיעתם מצאנו לנכון להקדימם למהדורא זו לראש הספר לאחר ה"פתיחה" בתור "הקדמה שניה". המו"ל]

סימן ט'ז - רבי יוחנן משתעי

"רבי יוחנן משתעי". זה המאמר, נאמר בשבת בסעודת שחרית באמצע הקיץ שנת תקס"ג, ואז נתקבצו אליו פתאום על אותו שבת, כי לא היה אז זמן קיבוץ כלל [כמבואר במקום אחר שעיקר זמן הקהילה והקיבוץ אליו ז"ל בקביעות על פי דעתו היה ששה פעמים בשנה], ובתחילה הקפיד קצת, ואמר שאנו עושים לעצמינו שבתים, היינו כי הוא בעצמו עשה וקבע לנו שבתים לבוא אז אצלו, ועכשיו עשינו לעצמינו שבת על קיבוץ, ואחר כך אמר אז הייתי רוצה לעשות איזה דבר אודות הגזירות (שקורין פינקטין), שנשמע בעולם שרוצין לגזור על ישראל חס ושלום - היינו שהיה רוצה לעסוק בהם להמתיקן ולבטלם, - אך כשאני בעצמי מה אני, כי אני בעצמי איש פשוט, על כן נתקבצו העולם פתאום כדי שאני אוכל לעשות מה שאני צריך לעשות בזה. ואמר אז ענין הנדפס בסימן קס"ו, שאצל אלישע פעם כתוב אלישע סתם ופעם כתוב איש האלקים, ואיתא בדברי רבותינו ז"ל (זוהר בשלח מ"ד) שכשהיה בעצמו נקרא אלישע סתם, וכשהיו בני הנביאים אצלו נקרא איש האלקים. ואמר אז תורה שני פעמים, בליל שבת אמר התורה אמצעיתא דעלמא היכא שבסי' כ"ד, ובבוקר בסעודת שחרית אמר המאמר זה הנ"ל שהוא רבי יוחנן משתעי, ואמר אז: שיש שבעים אומות והם כלולים בעשו וישמעאל, שזה כלול מחמשה ושלשים אומות וזה כלול מחמשה ושלשים אומות, ולעתיד יכבשו אותם תרין משיחין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ויש צדיק אחד שהוא כלול מתרין משיחין יחד (עיין זוה"ק פ' פנחס רמ"ו: ובדף רנ"ב). ועוד אמר אז כמהדברים יותר ממה שנדפסו, ואז נשבר השולחן מרוב העולם שדחקו עצמן עליו, והקפיד וכו', והזכיר אז הפסוק (ישעיה ב) ונהרו אליו כל הגוים, וזה הפסוק שייך להתורה הנ"ל כמובא שם, כי כך היה דרכו ז"ל, שכל שיחותיו שייך להתורה שעסק בה אז, וכמבואר במקום אחר ועיין פנים. ועיין עוד בספר חיי מוהר"ן: