סימן רכ'א - ע'י שנותנין מעשר וכו' – סימן רנ'א

סימן רכ'א - ע'י שנותנין מעשר וכו'

שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים ט"ז) בחינת מתנגד. שמעתי מהר"ר נתן זצ"ל שפירושו הוא, שלפעמים השם יתברך עושה את עצמו כביכול, כאלו הוא בעצמו מתנגד על האדם וחולק עליו ומרחיקו (אך באמת ההתרחקות הזה הוא תכלית ההתקרבות וכמבואר לעיל בסי' קט"ו שזה בחינת (שמות ב) ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים וכמבואר במאמר רומה על השמים וכו' סי' ע"ד ולקמן סי' רס"א, וכמו שארז"ל היה ה' כאויב (איכה ב) ולא אויב ממש חס ושלום). ולעניות דעתי נראה לפרש כפשוטו, כי דרך האדם להורות היתר לנפשו ולמצוא לו סברות וראיות כוזבות כאילו גם השם יתברך כביכול מסכים למעשיו שאינם הגונים, וכל זאת מחמת שהשם יתברך חנון ורחום ארך אפים וגדל חסד, על כן נדמה להאדם כאילו השם יתברך מוותר לו על מעשיו. ובאמת אמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא נ.) כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן וכו', ועל כן אמר דוד המלך ע"ה שהוא אדרבא מצייר בדעתו לעצמו תמיד בכל עת כאילו השם יתברך מתנגד עליו ואינו מסכים למעשיו, רק אדרבא מדקדק הרבה אחר מעשיו להיות הגונים ביותר ובתכלית הזכות והצחות, ועל כן היה מלא יראת ה' תמיד, ובמקום גילה שם תהא רעדה כמו שדרשו רבותינו ז"ל. ואפשר לומר שזהו שסיים כי מימיני בל אמוט, רוצה לומר כי לכאורה יכול האדם ליפול בדעתו על ידי זה ביותר כשיודע שהשם יתברך מתנגד עליו ומדקדק אחר מעשיו ביותר, על כן אמר שהוא אינו מתיירא מזה, כי ידעתי ובוטח אני בהשם יתברך כיהוא עומד תמיד לימיני לתמכני לבל אמוט חס ושלום בנפילה גמורה, וזה לכן שמח לבי וכו' כי לא תעזוב נפשי לשאול וכו', אבל אף על פי כן אדרבא מחמת זה עצמו אני מתיירא ממנו יתברך ביותר, וכאילו הוא מתנגד על כל מעשיו, כי מאחר שגומל עמי חסד כזה לעמוד על ימיני לתמכני בוודאי צריך אני לדקדק בכל מעשיי שיהיו הגונים בתכלית השלימות. נמצא כי על ידי זה היראה והשמחה כלולים אצלו ביחד כנ"ל:

סימן רל'ד - סיפורי מעשיות מצדיקים וכו'

ודע שיש שם וכו' והשם הוא קמ"ה וכו'. עיין בכוונות האוחז ביד וכו' הממליך מלכים וכו', הממליך גימ' הק"ם וכו' מכוון לעניננו, ושם זה הוא שם אחד מע"ב שמות. ועיין בספר ויקהל משה פרקא קמא:

סימן רמ'ב

דע שיש בחינת אריך אנפין בקליפה וכו', (עיין בעץ חיים שער הקליפות פ"ג). מאמר זה נאמר בסמוך אחר פטירת הילד בנו הקדוש שלמה אפרים ז"ל בקיץ שנת תקס"ו. ובמאמר זה רומז בו לענין נפלא ויבואר במקום אחר:

סימן רמ'ג

כל השירים קודש וכו' ומצינו בהם תיבות קדושה וטהרה וכו'. עיין משלי ט' ודעת קדושים בינה, ושם כ' ילע קודש ושם ל' ודעת קדושים אדע. ועיין קהלת ח' וממקום קדוש יהלכו. וכן בתיבת טהרה, עיין קהלת ט' ולטהור ולטמא, ועיין משלי מ"ו וטהורים אמרי נועם, ושם כ' טהרתי מחטאתי, ושם כ"ב אהב טהר לב, ושם ל' דור טהור בעיניו:

סימן רמ'ו

לפעמים צריך האדם שיהיה לו גדלות וכו'. נראה לעניות דעתי לקרב הדברים אל השכל קצת, כי גדלות דקדושה הוא ההיפוך ממש מגדלות דסטרא אחרא. כי גאוה הוא שמתגאה האדם במה שיש לו וכבר השיגו, היינו חכמה או גבורה או עשירות, ואף שיש שמחמת גאוותו אינו מספיק לו כל מה שיש לו ומשתוקק לעשירות יותר וכיוצא, אף על פי כן עיקר גאוותו הוא במה שיש לו כבר בבחינת (ירמיה ט) אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו וכו', אבל הגדלות דקדושה הוא בחינת תכלית הענוה, בחינת (מגילה ל"א) במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, כי הוא רק בבחינת (דברי הימים ב י"ז) ויגבה לבו בדרכי ה', היינו שאינו מסתפק עצמו לעולם בשום השגה שמשיג ובכל עבודות שעובד את ה', רק הוא משתוקק בכל עת ומשתדל ומתחזק בכל עת לעלות במדריגה גבוה עוד יותר, בהשגה של התורה ועבודת השם, עד שמחמת זה הוא בכל עת בתכלית הענוה. כי כל המדריגות והמעלות שהשיג כבר אינם נחשבים אצלו לכלום, ונדמה לו כאלו עדיין לא התחיל להשיג כלל וכמבואר לעיל בסימן רמ"ה. ועיין לעיל במאמר אנכי סי' ד' שהגאוה הוא מבחינת מדבר היינו מיסוד האש, כי טבע האש שמושך עצמו לעלות למעלה. ושםמבואר שתלמיד חכם שהוא בתכלית הענוה עד שהוא בבחינת אין ממש הוא גם כן בחינת אש. ועל פי הנ"ל מובן הדבר קצת, כי באמת הם שני הפכים ממש, כי גאווה הוא מה שמרים ומגביה עצמו בטבע האש, אבל כל גאוותו הוא במה שיש לו כבר, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (פסחים ס"ו) כל המתגאה חכמתו מסתלקת ממנו, ואז ממילא אין לו כלום באמת כמאמר רז"ל (ויקרא רבה א ו) דעת חסרת מה קנית. אבל האש דקדושה הוא בחינת תכלית הענוה, כי מרים ומגביה עצמו בכל פעם לעלות למעלה כטבע האש, היינו שמושך עצמו למעלה להשיג בכל פעם השגה יתירה עד שכל מה שהשיג כבר אינו נחשב אצלו לכלום, ועל ידי זה הוא תמיד בתכלית הענוה והביטול אליו יתברך בחינת אין, ועל ידי זה בעצמו זוכה בכל פעם להשיג השגה יתירה בחינת (איוב כ"ח) והחכמה מאין תמצא המבואר שם. ובאופן זה יש לפרש גם כאן, כי על ידי גאוה כפשוטו חס ושלום על ידי זה חכמתו מסתלקת ממנו ונעשה שוטה ממש רחמנא ליצלן, אבל על ידי גאוה דקדושה בחינת ויגבה לבו בדרכי ה' על ידי זה נמשך גם כן עליו בחינת חכמתו מסתלקת הימנו, רק שהוא בקדושה עליונה, היינו ששוכח לגמרי כל חכמתו שהשיג כבר, כי כל זאת אינו נחשב אצלו לכלום עד שכמעט ששוכח בה ומסלקה מדעתו לגמרי, ועל ידי זה בעצמו זוכה לבוא ולעלות להשגה חדשה ומדריגה גבוה יותר בכל פעם כנ"ל:

סימן ר'נ - בשעה שהקב'ה זוכר את בניו

שם וזה בחינת קץ בא הקץ וכו'. נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי הגם שמקרא זה נאמר לענין פורעניות של ישראל חס ושלום, מכל מקום יוכל להתפרש גם כן באופן זה. כי אולי היה יכול אז להגיע להם איזה טוב והצלחה על פי מערכת הטבע, ואמר להם הנביא שהשם יתברך ימשיך השגחה מקץ וסוף העולם שאז לא יהיה רק השגחה, ועל ידי זה יבטל גם עכשיו חיוב הטבע לגמרי מעליהם ממה שאפשר שהטבע תחייב הצלחתם ואז יקבלו עונשם וכו'. רק שרבינו ז"ל עוסק בכאן לדבר אדרבא מישועות ישראל, ותפס כאן גם כן הכתוב הזה והביאו לטובת ישראל, ואולי שרבינו ז"ל פירש הפסוק זה עצמו גם כן לטובת ישראל, ועל דרך שאמרו רז"ל שלישראל מקדים השם יתברך רפואה קודם למכה, כמו כן גם כאן הנביא התנבא על פורעניות ישראל, רק שלפי זה אפשר שאבדה תקוותם חס ושלום, לכן הקדים להתנבאות ברמז על ההמתקה והישועה הנמשך עליהם בכל פעם מבחינת הקץ האחרון וכו'. ועיין זוהר ויגש דר"י ע"ב מבאר שם גם כן הפסוק הזה קץ איהו לימינא דכתיב (דניאל י"ב) לקץ הימין קץ לשמאלא דכתיב (איוב כ"ח) קץ שם לחשך וכו' (ועיין רש"י שם שפירש שהשמים נמלחו והארץ תבלה וכו'). קץ דימינא היינו דכתיב (יחזקאל ז) לאדמת ישראל קץ, בא הקץ דא קץ דשמאלא קץ דימינא דא קץ דיצר הטוב וכו'. וידוע שקץ הימין הוא בחינת הקץ האחרון, אז לא יהיה רק השגחה ואז יהיו ישראל למעלה כנ"ל, שזה בחינת לאדמת ישראל קץ בחינת קץ דימינא כנ"ל. רק שאז על ידי שנתדבקו ישראל בעוונותיהם בבחינתקץ דשמאלא שהוא בחינת היצר הרע, על כן נתן השם יתברך כח לקץ דשמאלא להתגבר בשביל פורעניות ישראל חס ושלום, ועל כן כשהשם יתברך רוצה להושיע את ישראל אז ממשיך עליהם השגחה מבחינת הקץ האחרון שהוא בחינת קץ דימינא, ואז עושה קץ וסוף מהמיצר להם וישראל עולין למעלה כנ"ל. ועיין נפלאות על פי מאמר זה בהלכות נט"י שחרית הל"ב:

סימן רנ'א

דע שעל ידי מלחמות

א)

גם במאמר זה רומז ענין נפלא לענין המחלוקת שהיה עליו ז"ל וכו' ויבואר במקום אחר:

ב)

שם כי צדקה הוא בחינת אמת וכו'. ועיין זוהר אמור פ"ט: צדקה אמת קשוט וכו':

ג)

שם כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנין ככרום וכו'. לפי פשוטו רוצה לומר מחמת בושה (ועיין גם לעיל בסי' מ"ז ואכלתם וכו'), ועיין זוהר שם בשת כסיפו רחיקו דקשוט מאן דאכסיף בגין דאמת דאיהו צדקה איתרחיק מניה וכו'. וכן לענינינו, כי כיוון שנצרך האדם לבריות הוא רחוק מאמת, היינו כי קשה לו לעשות המצוות בינו לבין קונו כמו שעושה בפני הבריות (ועיין לעיל במאמר ויהי נא פי שנים ברוחך סי' ס"ו), על כן פניו משתנין לכמה גוונין. מה שאין כן כשהוא איש אמת היינו שאינו נצרך לבריות אז הוא בבחינת אמת בחינת צדקה שהוא רק בפנים אחד לבד כח אחד לבד וכו' כמבואר בפנים:

סי' רנ"ו

שם אתה מסוגל על הים וכו'.

א)

בעת שנסע לארץ ישראל בתחלת נסיעתו מביתו, שבת בקהילת סאקילע (הנקרא עכשיו ווזאזנישענסק). ויש בזה סיפור שלם בין אנ"ש, איך שרבינו זצ"ל ראה אז ברוח קדשו שיהיה המקום הזה ישוב גדול לאחר זמן (וכן נתקיים בימינו אלה שנים רבות אחר פטירתו ז"ל), ושם ראה את הצדיק הקדוש המפורסם וכו' מוהר"ר מנחם מענדיל ז"ל מוויטעפסק אחר פטירתו הקדוש שנפטר בארץ ישראל. ושם גילה לו ששם את"ה מסוגל על הים וכו' כמבואר בפנים. ושמעתי מאנ"ש ששמעו מפי הר"ר שמעון ז"ל שהפירוש של אתה הוא כך, כי אתה ר"ת אלף תיו הא. על כן צריכין לכתוב חמשה מכתבים (שקורין קוויטליך), ועל כל מכתב יכתוב ורב חסד שגימטריא שלו ר"פ, וחמשה פעמים ר"פ עולים אלף תיו, והחמשה קוויטלעך בעצמם הם הא. וזהו שם אתה מסוגל על הים היינו אלף תיו הא. ובשעת הרוח סערה חס ושלום ישליך חמשה מכתבים שכתוב בהם ורב חסד (בכל אחד מהם כנ"ל) לתוך הים, ובוודאי יועיל להשקיט הים מזעפו רחמנא ליצלן. ור' שמעון הנ"ל אמר שהוא בעצמו השתמש בזה בהיותו על הים והועיל מאד בעזרת השם יתברך.

ב)

ועיין בפרי עץ חיים בשער הסליחות שכתב, הנה אמרנו בכוונות אתה גבורשיש אלף ת"ה גבוראן וכו' (ועיין שם בכוונות אתה גבור שכתב כי חמשה גבורות מנצפך הם שורש לכל הגבורות וכו' וכו'. נמצא כי חמש הגבורות מנצפך הם גימטריא אלף תיו הא וכו' וזהו אתה גבור), ושמעתי ממורי ז"ל כי יש גם כן אלף תיו הא חסדים, וכולם הם בשורש חסד אחד שהוא ורב חסד וכו'. והנה ורב חסד עולה פ"ר והם סוד הא חסדים, וכל חסד כלול מכל הא, הרי הא פעמים פ"ר גימטריא אלף תיו, ועם הא חסדים שהם השרש הרי אלף תיו הא:

ג)

ועיין זוהר פרשת נח ס"ט: כתיב (תהלים פ"ט) אתה מושל בגיאות הים בשוא גליו אתה תשבחם, בשעתא דימא קפץ בגלגלוי ותהומי סלקי ונחתי, קוב"ה שדר חד חוטא ומשיך גלגלוי ושכיך זעפיה ולית מאן דידע לה וכו', בגין דקוב"ה שליט בההוא גאותא דימא וההוא גאותא דימא הוא חד חוטא דשמאלא דסליק ליה לימא לעילא וביה איסתלק וכו' הה"ד בשוא גליו אתה תשבחם וכו' תתבר לון לאתבא לאתרייהו, ועיין שם במקדש מלך. ולעניות דעתי רומז הזוהר הקדוש לשני בחינות אתה הנ"ל שזה בחינת אתה מושל בגיאות הים הוא בחינת אתה גבור שזה בחינת חד חוטא דשמאלא דסליק ליה לימא לעילא. בשוא גליו אתה תשבחם הוא בחינת השם אתה הנ"ל של חמשה פעמים ורב חסד. שזה בחינת קודשא בריך הוא שדר חד חוטא (היינו בחינת חוט של חסד הנ"ל) ומשיך גלגלוי ושכיך זעפיה וכו' כנ"ל. ויראתי להרחיב הדיבור קצת יותר מזה בענין זה ואם שגיתי והוא רחום יכפר: