רומה על שמים אלקים - סימן ע'ד – אריכות אפים - סימן קנ'ה

רומה על שמים אלקים - סימן ע'ד

.>

מבואר מצירופי דבריו ושיחותיו הקדושים (שיחות הר"ן סי' כ"ו), שבכל מקום שהאדם לומד, אפילו אם אינו זוכה להבין, יזכה לעתיד להבין. כי אלה הלימודים [דיבור בלא דיעה], נקראים על כל פנים בשם ערבי נחל המובא בזוהר הקדוש. ושכל זה אין עולה כלל כנגד הדיבור בדיעה, והלימודים שזוכה האדם גם בעולם הזה להבין. גם ממילא מובן מזה, לענין מדריגת ההבנה, שכל שההבנה גדולה ועמוקה יותר עוד בעולם הזה, יגדל וישגב כמו כן כפלי כפלים עומק הבנתו שלעתיד. ושכמו כן הרגשת הנעימות והעריבות והעונג שיש בדיבורי התורה, ושמחוייב בזה כל אחד מישראל [כמבואר בדברי רבינו ז"ל בסוף סימן ע"א לקוטי תנינא חבלים וכו'], וכנראה מנוסח התפלה והבקשה שבברכת התורה: והערב נא וכו'. שאם בכל זאת לא יזכה עדיין האדם בעולם הזה להרגשת העונג ונעימות הזאת, יזכה על כל פנים לעתיד, ושכל אשר יתגדל יותר עומקההבנה שבעולם הזה, יזכה כמו כן לעומק ההבנה ביתרון יותר לעתיד, ולהרגשת העונג והתענוג שמהם כפלי כפלים:

אריכות אפים - סימן קנ'ה

.>

[המצורף למאמר מיוחד, מדבר מקדושת וחיבת ארץ ישראל (הביאורים על תורה זו היו במהדורא הקודמת מוצגים בסוף הספר, במהדורה זו העתקנו אותה לכאן לפי סדר התורות והמאמרים)]:

אות א'. על אודות האמונה [שבבחינת ארץ ישראל], שנמצא בה כח הגודל וכח הצומח, להנצל מעצבות ורקבון. ותפס למשל מזריעת חטה בארץ טובה, ולכאורה מובן ומבואר הדבר גם זולת המשל. אבל מרחוק תבין בפניני דבריו הקדושים, לסבב על סוד הכתוב ארץ חטה וכו'. וגם מלשונו הקדוש בביאור הכתוב ויקוד ארצה [מלשון כיקוד אש], ארך אפים ראה, תבין מרחוק בביאוריו [ל]מעשה האונס (סיפורי מעשיות סיפור ד', ועיי"ש ברמזים שבסוף הסיפור) שמרומזת במזמור למה רגשו וכו', פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו. כי אף על פי שכל הדרכים הנאבדים יהיו ממלאך האף והכעס, הממונה על כל המשחיתים והדינים. אבל דרך האש והתבערה, הוא מהעיקר האף והמדת הדין הנ"ל. וגם ממילא מבואר, שביקוד האש דקדושה, לציון הר קדשו [הנזכר שם], נתבטל הדין והאש הגהינום מעל האדם:

[אמר המעתיק [ר' שמעריל מבארדיטשוב ז"ל] (הוא מתלמידיו המובהקים של המחבר הר"ר אברהם בר"נ זצ"ל (ועיין אודותיו לעיל במבוא על הספר))] אחר כותבי זאת, שמעתי מהמחבר 'ביאור הליקוטים' דיבורים על המשל מהחטה שתופסרבינו ז"ל בהתורה הנ"ל, ותירץ כמה קשיות וספיקות שיש לאנשים שנוסעים לשם:]

[לשון בעל המחבר ז"ל]:

[אגב אורחא ועסקי בביאורי תורה הנ"ל, נתעוררתי לכתוב לחיבת הארץ שאני עוסק זה כמה שנים, ולהעשיר בזה את דברי, גם ממקומות אחרים שבדבריו הקדושים, ושאר ספרי אמת, ולא כמסלתי הכוללת [בכרך הזה] לבלתי להראות להקורא זולת היתרון שנמצא בדבריו הקדושים להיות גם עניותם שבמקומם נחשב כעושר וכו']:

על אודות האור הפשוט היוצא מפי העליון יתברך, שבעצם אחדותו יתברך, ולמטה תתחלק לכל אחד מהמקבלים כפי איכות הכלים שבו. וכמשל השמש, אשר תאיר מעצמה באחדותה הפשוט, ולהמזורזין ומוחזקין בכלי קבלתם, נשאר להם מרפא וחיזוק בכנפיה, ובכלי השעוה הנחלשים בטבעם, נתהפך להם האור והזריחה הזאת בעצמה להחלישה ולהמיסה לגמרי. ומבואר יותר לפי זה, ענין ההרחקה שכתבתי בספרי כוכבי אור (עיי"ש בחלק אמת ואמונה אות ב' ג), שנמצא בתעלומות דרכי הבורא יתברך, ומבואר בדברי חז"ל (ברכות ל"ב.) בענין הג' מקראות, שאלמלא זאת נתמוטטו וכו'. וכן מה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת יומא (ל"ט.) אדם מטמא את עצמו מעט מטמאין אותו וכו', ורש"י מפרש בזה, מניחין אותו להטמאות, [ולכאורה שינה בזה לפי זה מפשיטות פירוש המלה, שאור השם יתברך בעצמו כביכול מטמא את האדם], אך במשל השמש הנ"ל, תבין ותתבונן בעומק פירושו, שבאמת אין זה רק הנחה שמניחין את האדם לצייר בעצמו את האור, ואף על פי כן בוודאי נחשב שאור הזה בעצמו תפעול בו את הטומאה וההמסה הנ"ל. ונתפוס לדוגמא ענין המרגלים, שהשם יתברך אמר למשה (עיין רש"י במדבר י"ג-ב), חייך שאני נותן להם מקום וכו'. ובאמת אין זה רק מחמת שלא היה בנפשות ישראל האתערותא דלתתא, והאמונה ברוממות קדושת הארץ [שזה מה שאמרו נשלחה אנשים וכו']. ועל כן נהפך להם מוצא פי ה', בדבר המרגלים, לטעות ולטומאה כאילו הוא בעצמו נותן להם כביכול את הרעה ומקום הטעות הזה, ובאמת לא היתה כוונתו יתברך רק לטובה, כמבואר בדברי מורנ"ת ז"ל בהלכות תפילת ערבית הלכה ד' (עיי"ש באות ל"ב ל"ג), על אודות הנסיעה לארץ ישראל ברצוא ושוב, שהוא התיקון המוכרח לזכות על ידי זה לגמרי לבוא במנוחתה. והשם יתברך גומר תמיד אפילו בעת הקלקול הנ"ל, כי לא ימלט שלא יהיה נשאר בכל פעם נקודה ורשימה לטובה, [כמו בענין המרגלים שנשאר מהם יהושע וכלב]. וכן נמצא מענין הזה באופנים שונים, מקודם הבריאה ועד אחריתה כנ"ל. כי בתחלת הבריאה נתהוו בהכרח גם הכלים בעצמם ממאמרו יתברך, כי האדם אין וכו', ובאמת נתקלקל מה שנתקלקל, ואף על פי כן נשאר גם איזה רשימו. וכן בכל יום ויום שהשם יתברך יוצר ומשפיע את האור, וזה לעומת זה מתגבר הקלקול בחסרון הכלים, ואף על פי כן נצמח בכל יום גם רשימו ועזר שבאורו יתברך, עד שסוף כל סוף יהיו נשלמים הכלים לגמרי. וכענין המרגלים הנ"ל,שאף על פי שגרמו את החורבן והגלות מארץ ישראל, אבל מחמת שבמעט הרשימו מיהושע וכלב הנ"ל באו וישבו בה כמה מאות שנים, נזכה על ידי זה לעתיד לשוב ולבא לגמרי במנוחתה [וכמבואר בנוסח הברכה נודה לך ה' אלקינו על שהנחלתה לאבותינו]:

והנה, בביאור הענין הנ"ל, תבין מרחוק גם בשאר מצותיו ודבריו יתברך אשר יודיע לנו על ידי חכמינו הקדושים, בכמה מיני הנהגות ונדרים, הנחשבים לכלים וכלים לכלים, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בחיי עד לנצח. והצדיקים ילכו ויתעלו בהם בכל עת ממדריגה למדריגה, אף על פי שהפושעים נכשלים בהם בעצמם, מהעדר התעוררותם, כי לפום צערא אגרא. ונתפוס לדוגמא מצות השבת, כי הזוכה מקבל את השבת בכלי הכסף והרצון והחיבה, שמחבבו וזוכרו וכוסף אליו בכל יום ויום, ועושה ועובד להכין עבורו ביום השישי [כמובא בדברי חז"ל (עיין ביצה ט"ז.), וכן גדולי החכמים היו טורחים ומתייגיעין בעצמם להכין לכבוד יום השבת (שבת קי"ט.)] יקבל אחר כך הארתו בכלי הימים והכסף האלה, עד אשר יתענג בו על ה'.... וכן במנוחת הארץ, כי היינו הך, כי הוא נחלת יעקב בעונג הנ"ל, שסובב בה הכתוב על אודות השבת, כי מנוחה זו ירושלים (עיין זבחים קי"ט ע"א וע"ע ירושלמי מגילה פ"א י"ב), [כי ארץ זבת' חלב' ודבש' היא סופי תיבות ש'ב'ת']. כי אף על פי שמלא כל הארץ כבודו, אבל היודע לכוון את הרוחות, יהפוך את פניו בתפלתו למקום הקודש לבד (עיין ברכות ל' ועיין שו"ע או"ח סי' צ"ד), כי מה נורא המקום הזה, גם בשוממותה וחורבנה [כמובא בדברי חז"ל (מגילה כ"ח.) על הכתוב והשימותי וכו']. וזאת מנוחתי עדי עד, כי התמלאות כבודו יתברך בכל הארץ, הוא כהתמלאות הנשמה בחלקי הגוף, שאינם דומים זה לזה, ועיקר משכנה הוא במוח ולב. וכן במקום הקודש הזה, אשר כביכול לבו ועיניו יהיו שם כל הימים, להיות דורש ה' אותה וכו', וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה (כתובות י"ג:). ולהיפך תחשב ארץ העמים כעבודה זרה ממש, [כמבואר בדברי חז"ל (כתובות ק"י:) מלשון הכתוב כי גרשוני וכו' עבוד אלקים אחרים]. וגם נתבאר לפי זה הפלאת דברי הכתוב, והפיצך ה' בכל העמים מקצה השמים ועד קצה השמים ועבדתם שם אלקים אחרים וכו':

ולהרחיב את הדיבור בזה, שוב נשוב להתפלא בנוסח התפלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ובהם כמה נביאים, אשר אנו מתפללים ומבקשים ג' פעמים בנוסח התפלה בכל יום, להתקבץ יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו. וכן בתפלת מוסף שבשבת וראש חודש ויום טוב, שאנו מבקשים לעלות ולבא לשם. כי לכאורה בדעת האנושי, אין זה טובה כלל, כפי שכבר נעקרנו ובאנו בנטיעותינו לארצות אחרות, וכל אחד נטוע ומושרש במקומו ופרנסתו, כי בתכלית ההיפוך, למשפט ועונש יחשב ויצא על החייבים והחוטאים, להוציאם מביתם להרחיק נדוד. ואם יהיה רצון בוראינו וגואלינו להיטיב ולהושיע לנו, יגזור עלינו גזירות טובות במלכותו שימלוך על כל הארץ, ויפתח לנו אוצרות עשרו והכסף והזהב אשר לו, ואנחנונעבוד ונעשה את רצונו כל איש ואיש במקומו וארצו, ולא לצאת ממקומנו ולעלות לארץ ישראל. ובאמת תסובב הפליאה הזאת גם בגאולותינו מגלות מצרים, כי גם הוא במטוב הארץ, והכתוב בעצמו יעיד ויאמר, כגן ה' כארץ מצרים. וכאשר ירה במים מרכבות פרעה וחילו ומבחר שלישיו טבעו ולא נותר אחד מהם, היה לו למשה לילך ולישב על כסאו [של פרעה], ולהוריש לבני ישראל את ארצו, כאשר הוריש מפניהם אחר כך את האמורי והכנעני וכו'. והבורא יתברך היה לו להבטיח על זה לבד לאבותינו, ולבלי לעזוב ולחדול מהארץ אשר כבר כבש והאביד לשריה וחיליה, ולבוא במלחמות חדשות עם מלכי הארץ ועמלק היושב בארץ הנגב, שכאשר הניח משה ידיו וכו' וכו'. וכי לא היה ביכולת לקיים מצות התורה במצרים, ולזכות גם בזה לחיים הנצחיים. ולמה הוציא אותנו משם, למען הביא אותנו ולתת לנו את הארץ, וכי לאכול תאנים וחרובים היינו צריכים. והלא גם במצרים ישבנו על סיר הבשר, והדגה אכלנו חנם. אבל נשימה נא את לבבינו למשל הנטיעות הנ"ל, וראה נראה כי הם משתנים למיניהם בארצותם ומדינותיהם, ולרוב גידולם והצלחתם האמיתית, מוכרחת ומחוייבת כל אחד להיות נטוע ושתול בהארץ והאויר והמים אשר סיגל והכין להם הבורא יתברך בתעלומותיו. ומחיוב הטבע הזאת שנראה לעינינו מדברים הגשמיים, תבין באלפים ורבבות קל וחומר להסגולות וטבע הרוחניות אשר סיגל והטביע הבורא יתברך לכל אומה ולשון, אשר רק בארצותם יצאו ויעשו פרי בזרות עבודתיהם אשר חלק להם, [כי בדרך שאדם רוצה לילך וכו']. ולהיפוך אנחנו העם הנבחר מכל העמים, ידע הבורא יתברך מראש, אשר לא נצליח ונעשה פרי בעבודותינו אותו, רק בארץ הנבחר הזאת, ואין מסוגל ומוטבע לתחייתינו בחיים הנצחיים, ולהתענג בנועם עונג תענוגותיו עד בלי די, זולת הארץ הנבחר לזה מכל הארצות. ומי לנו גדול ויקר בהצלחת השארת הנפש כמו יעקב אבינו, בחיר האבות, ועינינו רואות, שגם הוא השביע את בניו להוליכו על כל פנים אחר מותו לארץ קדושתו, ולהנצל מצער גלגול מחילות [ועיין במסכת כתובות (קי"א.)]. ואם אין ביכלתינו להבין ולהשכיל באיכות העונש הזה, אבל בדרך כלל נראה ונודע מדברי שבועתו, שיש לפחוד ולהתיירא מזה:

ולהאריך קצת בכל זה, עוד נבא ונתפלא בפירוש רש"י (בראשית י"ב ב) [והוא מדברי חז"ל (בר"ר פל"ט ומובא בילקוט שמעוני שם)] על אודות הכתוב לך לך וכו' אל הארץ אשר אראך, ולא גילה לו מיד, כדי לחבבה בעיניו, וליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור וכו', עד כאן לשונו. ולכאורה יש להתפלא בהכרח הטעם השני, וגם בעצם הטעם שהוא בסיבת השכר שעל כל דיבור ודיבור שהשם יתברך מדבר עמהם, ובאמת אין שייך לשון שכר, רק על אדם הפועל מעצמו בפעולתו של רצון השם יתברך, אבל לא על הפעולה והדיבור, היוצא אליו מהמלך העליון בעצמו יתברך. אבל מרחוק תבין לבאר וליישב כל הפליאות האלה, בכל אשר הקדמתי לעיל, על אודות האור הפשוט יתברך היוצא מפי עליון יתברך, כי הוא הקדמה אמיתיית וכוללת [ונראה מזהגם בדברים הגשמיים כנ"ל], ומוכרחת היא בכלליות התורה, ובכל פרטי הבריאה אשר לעדות יחשבו על מציאותו ודעתו, [עיין בהשיר ידידות שבתחלת הספר לקוטי ^^ א', מה שכתוב שם, נביא לבב חכמה וכו', חיוב הבנתו מועילה לידיעת הבורא וכו']. שהמכוון שבהם עם זולתם, נחשבים כשני הפכים בנושא אחד [לכוונתו ודעתו יתברך], ומפני זה מוכרחים הגבורי כח להיות תחלה בעושי דברו, ולהקדים את הנעשה, עד שזוכים אחר כך שישפיע וישמיע להם את קול דברו, [ומבואר כל זה מדבריו הקדושים שבספר חיי מוהר"ן (סיפורים חדשים אות י' עיי"ש באריכות)], שבאופן הזה לבד, יורד ונשפע להצדיקים כל השגה וכל דיבור ודיבור. ושמחמת זה, תחשב אורייתא לסתום וגליא, שבתחלה לא יגיע להם קול היראה ואור ההשגה, כי אם באופן שיתעוררו עבורה בחפצם ורצונם וחיבתם לדבריו יתברך, ובאופן שיתהווה להם בזה לבד כלים נפלאים לקבל אחר כך את ההשגה באר היטב, עיין שם. כי מכל זה תבין מרחוק, ברוממות הארץ ובפירוש רש"י הנ"ל, כי אברהם אבינו ע"ה לעוצם הפלגת מעלתו ועבודתו, נתגלה לו השגת קדושת הארץ, והאיר והזריח בו כאור נוגה שהולך ואור בכל שעה יותר, כפי עבודתו והתעוררותו שנתעורר לעבוד בכל עת. ובתחלה נתגלה לו על ידי עבודתו בדרך כלל, שהשם יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף עד אין תכלית, להיות שכינתו בנקודת מרכז הארץ שנבחר לו מכל הארצות. עד שנתעורר ונתחבב בעיניו להשיג ולראות את הארץ, מה הוא, והיכן הוא, עד שפעל בחיבתו והתעוררותו בעשיית דבר ה', לשמוע בקול דברו אשר הראה וגילה לו אחר כך את הארץ, לבא ולהגיע לשם, [ועל כן באמת מגיע לו שכר על כל דיבור, מאחר שבחיבתו והתעוררתו בעצמו פעל ועשה לשמוע ולקבל את כל דיבור ודיבור מאתו יתברך כנ"ל]. וגם לפי זה תבין ותתבונן במאמרי חז"ל (בר"ר פרשה ל"ט סעיף י), שכאשר סיבב השם יתברך שחזר משם מהתגברות הרעב, הוכרח להמתין ולהתעכב שם חמשה שנים, אשר הרבה אז את רצונו וכוספו והתעוררותו הנ"ל לבא לשם בכפל כפלים, [והיה צועק ואומר, טוב ללון במדברות של ארץ ישראל, מלישב בפלטין של חוץ לארץ]. כי כל זה, הוא לרוב ועוצם הכלים, המוכרחים לקדושה עצומה ונוראה כזאת. כי באמת אין סוף ותכלית כלל לחמדת שער החמשים שבבינתה, אשר גם משה רבינו ע"ה לא זכה לזה בכל ימי חייו עד יום עלייתו להר נ'בו [כמובן בכתבי האריז"ל (ליקוטי תורה פרשת ואתחנן)], ועל ידי ראיית עיניו את הארץ הקדושה לבא לשם, נחלש ונגווע לגמרי על ידי זה, [כמובן בזה מצירופי דבריו הקדושים, ובסמיכות הכתובים שבתורה הקדושה. כי לא לחנם ולריק הפליא הבורא יתברך בעת הסתלקותו להראותו לו]. ועל ידי זה זכה להוציא אל הפועל, ולבוא ולהכלל בקדש קדשים, עדן עין לא ראתה, שבבית ה', ועיר ה', שבארץ הזאת, [וכן שמעתי מדברי מורנ"ת ז"ל (עיין לקמן במכתב מבעל המחבר עוד פרטי דברים בנוגע לכתוב כאן) בשם האריז"ל, שזה סוד הכתוב ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, שהסתלקות והתעלות הנשמות הגדולות, הוא אל בית ה' אלקיך], ומי כמוהו עולה לשמיםבעליה נפלאה כזאת, ויורד בכח הזה לתכלית הירידה שבקבורתו מול בית פעור ועבודה זרה שבחוץ לארץ כנ"ל, עד שיוציא ויעלה גם לכל נפשות ישראל להביאם לארצו ומקומו הנחמד והנחשק הנ"ל, [כמו שכתוב בזוהר הקדוש על פסוק ובחבורתו דאיתחבר עמנא בגלותא נרפא לנו]. כי לא להבל ולריק חס ושלום נשבע ה' לאבותינו לתת לנו את הארץ הנחמדה הזאת, והרבה להתפאר בהוציאו אותנו ממצרים, עד שלזכר הזה לבד יסובבו כל המצוות, וגם כאשר נגלה לאבותינו במתן תורתו הקדושה, התפאר ואמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וכל מקומות מושבותינו אשר נתפזרנו בארבע כנפות הארץ בגלותינו, נקראים בשם גלות מצרים כמבואר מדבריו הקדושים (ליקו"מ ח"א תורה ט' בסופו עיי"ש) כי הן הן המצרים והגבולים שבכח הטבע, אשר כל רודפינו הכתירו והשיגו אותנו בהם מדור לדור, בתלאות מתלאות שונות, [ורק עבור זה לבד התפאר עצמו השם יתברך על אשר הוציא אותנו משם], לתת לנו את הארץ הטובה אשר לא גושמה כלל בהגשמת הטבע, כי תמיד עיני ה' אלקיך בה. אבל גם כשבאנו אל הארץ חמדה טובה ורחבה הזאת, מאשר שמענו בקול מוצאי דבתה לבכות בכיה של חנם, נקבע לנו בכיה לדורות, בחורבן הבית, שזה זה כלליות כל החטאים והפשעים [כמבואר גם מזה בדבריו הקדושים בליקוטי תנינא סימן ז' כי מרחמם ינהגם], ונתפזרנו בארבע כנפות הארץ, ונתרחקנו מארץ הטובה הקדושה הזאת. ועתה כל תקוותינו, הוא על משה משיח שיקיים בנו ובחבורתו נרפא לנו.... כי גם שני פרשיות התפילין שבעצם האמונה שמע ישראל וכו', הנחשבים ועומדים בשני האותיות וא"ו ה"א שבשמו יתברך, מוכרח לחברם ולייחדם בשני אותיותיו יו"ד ה"א, שזכינו ביציאת מצרים לשני הפרשיות, שבהם נשפע ונתגלה חכמתו ובינתו ודעתו, כאבא ואימא על בניו ותולדותיו, להוציאם ולהעלותם מקטנות דקטנות מוחם ודעתם, שעל זה יסובב הכתוב ועברתי וכו', ונשא וגידל אותם עד שנתגלה ודיבר עמהם אחר כך פנים אל פנים.... [חסר סיום המאמר שנאבד מהכתבים שלי שהעתקתי מהם]:

[הנני להציג לפניך הקורא, גם ראשי פרקים מהמכתב אשר הכנתי בענין זה, לשלוח להמופלג בתורה וביראה וכו' (מכתב זה נשלח לפי גרסא אחת להר"ר מיכל'ע נכד מוהרנ"ת, ולפי גרסא אחרת אל הר"ר אברהם שטרנהארץ ז"ל נכד מוהרנ"ת ז"ל)]:

על אודות הנסיעה לארץ ישראל שדברנו בהיותי אצלו, אין ביכלתי ועניות דעתי לברר ולקבוע גם ההלכה כמותו, כי מה נעשה בבוא הגאולה הכלליות לנסוע לארץ ישראל, האם נחשב על ידי זה חס ושלום לנפרדים ונרחקים מאדמו"ר ז"ל, על אשר אמר (חיי"מ נסיעתו וישיבתו באומן אות י"ב בסופו עיי"ש) אני רוצה להשאר ביניכם וכו'?! - הס מלהזכיר ולאמר דבר כזה שאין לו שחר!!! כי הלא נודע שדיברה התורה כלשון בני אדם, וכן גם המה דבריו הקדושים האלה. כי כל זה דיבר ואמר, מחמת שמעוצם הסכנה שנסתכנו אז מאד רובם ככולם של הנוסעים לארץ ישראל, ידע ברור כיום, שלא יתעורר גם אחד מעיר לנסוע לשם על קברו הקדוש. כי גם כשנשאר במדינה הזאת, נתפרדו מאד הרבה מאנשיו אחר הסתלקותו הקדושה, כי בהראש השנה בימי חייו הקדושים באו אליו לאומן על ראש השנה האחרון לערך חמש או שש מאות אנשים [ובלשון בני אדם בדרך אומדנא היה מרגלא (ל)[ב]פומייהו לומר, שבאו אליו אז בערך אלף אנשים, כן שמעתי מאבי ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל]. ואחר כך בראש השנה הראשון שאחר הסתלקותו הקדושה, באו למספר ולא היו רק ערך ששים אנשים ולא יותר. ואלפי אלפים קל וחומר שאם היה נוסע לארץ ישראל להסתלק שם, שבוודאי לא היו נמצאים רק יחידים מיחידים מגדולי אנשיו שהיו נוסעים לשם, וברבות הזמן היה נשכח הדבר לגמרי. אבל בנידון דידן, ובאלה הימים, שכבר זכינו לשמוע קול הקורא במדבר, פנו דרך ה', כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפלו וכו', ובמים עזים נתן לנו השם יתברך את הדרך ונתיבה בנפלאות שלא היו מעולם, וכל מחיר הנסיעה לבעל הספינה ברצוא ושוב הוא בכ"ה רובל כסף, והדרך כבוש ותמידי, עד שיש ביכולתו לנסוע ולבוא ברצוא ושוב גם משם לאומאן לימי ראש השנה הקדושים. ואיך נכנה ונקרא בשם פירוד והרחקה מאדמו"ר הקדוש ז"ל, להיושב בארץ עיר אלקינו?! ובתכלית ההיפך נכנה ונקרא בשם קירוב ודביקות לאדמו"ר ז"ל, להיושב בארץ העממים?! ויש שגם במקומו ממדינת רוסיה, רחוק וכבד עליו הדבר כמארצינו ממש כנודע....

...וכמבואר מדבריו הקדושים גם במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה ח' אות ז), שבית ה' הוא העדן העליון עין לא ראתה וכו'. ונזכרתי מכל זה במאמר מורנ"ת ז"ל, שבפטירת אדמו"ר ז"ל בלילה האחרונה, חשב כל הלילה, הכתוב ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך וכו', [כפי עמדו אז בחידושיו בהלכות בשר בחלב הלכה ב'], ושאחר כך עלה בדעתו שמבואר בכתבי האריז"ל שזה סוד הסתלקות והתעלות גדולי הנשמות וכו'.... כי מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית ה' ומשיחו [הרשום בשם מ'ש'ה' הנמצא באותיות ש'למ'ה'] בן דוד, שעליו יסובב הכתוב כי בית יעשה לך ה', שמזה מבואר שגם אדמו"ר ז"ל בעצמו הוא בעיקר בית אלהותו וחכמתו יתברך. [ומיושב לפי זה פליאות המאמר חז"ל (ויק"ר פרשה י"ב עיי"ש) על אודות הכתוב כי על אפי וחמתי וכו', שבסיבת קלקולו בפרטיות שחטא בבת פרעה נתעורר ויצא הקלקול והחורבן בכלליות לכל נפשות ישראל, יען כי נשמתו וחכמתו [כנבואת משה] שלמעלה מכל האדם, היתה העיקר בבית ובנין הכללי אשר בנה]. כי כל מה אשר תהיה ציון למשכן כבוד הבורא יתברך, וזאת שכינתו ומנוחתו וכסא כבודו (עד) [על] הכל, הוא רק בסיבת רצונו ותאותו כביכול להיות שכינתו בנשמות ישראל שלמטה, הגדלים מעדן בית אלקינו, והעיקר בהמובחר והראש לכולם, שהוא ראש הבית כמבואר כל זה מצירופי דברי אדמו"ר ז"ל (עיין ליקו"מ ח"א תורה ח' אות ז' ובח"ב תורה ס"ז). ולאשר גם הצדיק בעצמו מוכרח לחפש ולמצוא בכל עת חלקי רוחו ונשמתו [כמבואר גם זה מדבריו (אפשר הכוונה על המובא בליקו"מ ח"א תורה קפ"ח) ודברי מהרנ"ת ז"ל (אפשר הכוונה על המובא בהל' שלוחין ה"ה אות ז' עיי"ש) שמבאר בהם],הוכרח גם אדמו"ר ז"ל בעצמו למסור את נפשו לנסוע ולבוא ולקבוע שם מקומו לנצח, וכל אשר יצא משם לא היתה זולת על דעת לחזור ולבא לשם עם כל נפשות ישראל המוכרחים לכל זה, ולא להשתקע בחוץ לארץ בתמידות, כמבואר מדבריו הקדושים [ליקוטי הלכות, הלכות נטילת ידים לסעודה הלכה ד' אות ו' ובהלכות דברים הנוהגים בסעודה הלכה ד' אות ו' (צ"ע בזה כי שם מבואר ענין הזכרת שמות הצדיקים עיי"ש, ואפשר ויש כאן ט"ס וצ"ל, הל' נט"י ה"ד באות ח' בסופו עיי"ש, ובהל' דה"ב ה"ד בכל ההלכה ועיי"ש באות ז)] ובחיי מהר"ן בסיפור נסיעתו לנאווריטש, שלפי שעה לבד הוא רועה בברסלב ושאר מקומות, אבל מקומו האמיתי והנצחי הוא בארצו ועירו לבד וכו' וכו'. וכן נשמע מפי מורנ"ת ז"ל, שגם כל פטירתו לא היתה זולת בסיבת הדחיה מפני השעה וכו' וכו'.

קדש' קדשים' תהיה' סופי תיבת מ'ש'ה', כי נשמת משה משיח נמצא בארץ ישראל ובחוץ לארץ, ועיקר מקומו, במקום הקודש. ובארץ ישראל אותיות ר'ב'י', ובחוץ לארץ ר'י'ב' (עיין ליקו"מ ח"א תורה מ"ח), אבל העיקר, הוא לבא מאותיות ריב לאותיות רבי:>

צדיק כתמר יפרח - מאמר רע"ז

.>

[חסר ההתחלה]

....ואמיץ יותר מאתו, כי לא הם...., רדיפתם נמשך מהשם יתברך בעצמו כביכול כנ"ל...., אפי וכו'. על כן באמת עיקר העצה רק להיות מעביר על מדותיו כל כך, עד שלא די שלא יחתור כנגדם להיות רודף אחריהם, עוד יוסיף לרחם עליהם ולעשות להם כל הטובות, ובאתערותא דלתתא איתער לעילא אצל השם יתברך רחמים וחסד להעביר על פשעיו, ואז בודאי לא יבואו למבוקשם בשום אופן, כי האלקים יבקש את הנרדף, אף על פי שהוא רשע ומחמת חטאיו ופשעיו הם רודפים אותו. אך הני מילי אם אינו נהפך להיות רודף, ויכיר את מקומו, אף על פי שבאמת אינו מרגיש בעצמו חטאיו, אבל אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ומשתדל שיהיה על כל פנים מצדו רק שלום, שאז נמשך מצדו בחינת ארץ ועפר, בחינת ארץ נתנה יבולה, להשפיע להם גם כוחות הרפואה שבאין מן הארץ כמובא שם [ועיין בפרפראות לחכמה], שזה בחינת אייר עיין שם, ואז ממילא נתקיים אויבי ישובו יבושו רגע, שאין ביכלתם לבא למבוקשם בשום אופן, מחמת תל הארץ ועפר שעשה כנגדם. אבל אם הוא מרבה במחלוקת גם עליהם, אף על פי שהוא צדיק כנגדם, וכוונתו לשמים, לעת עתה נתקלקל בחינת הארץ, שתהיה בבחינת ארץ כנען, כמו שכתוב ויהיה ריב בין רועי אברם וכו' [אף על פי שהיתה כוונתו לשם שמים], והכנעני וכו', [ו]אז מגודל הקלקול וחתירת הארץ, בנקל להם לבא למבוקשם:

אפשר שידמה, שמחלוקת של צדיקים היא גם כן מחלוקת גמור של שנאה חס ושלום, מחמת שהם נאחזין שם וכו', ולא יטעה חס ושלום שהיא מחלוקת גמורה, כדי שלא ליתן להם אחיזה וכו'. [צריך לבארפירושו בצדו] כי זה בעצמו הוא האחיזה, מה שנדמה לו על הצדיקי אמת שהם שונאים אותו ומבקשים רעתו, שעל ידי זה נתהווה טינא בלבו להיות להם לשונא ורודף, ולהיות באמת מבקש רעתם. נמצא שהדמיון בעצמו, היא האחיזה, שעל ידי זה נשתלשל מחלוקת של רשעים:

בקמים עלי מרעים וכו'.... מזמור של יום השבת, שאדם הראשון אמר זאת כשעשה תשובה על האכילה דסטרא אחרא.... ויניקת דסטרא אחרא.... וכל זה נתתקן.... על ידי.... בהבשמה.... על ידי האכילה דקדושה.... [לא רגל על לשונו] שזה בחינת מחלוקת [כמובא בלקוטי - א' בסימן (ליקו"מ ח"א תורה י"ד אות י"ב)], ועל פי זה יתפרש גם כל הענין של הכתוב המובא שם לקמן אוי לי כי גרתי משך, ומקודם כתיב מה שמקפיד דוד המלך ע"ה על הלשון רמיה המספרת רגיל ורכילות להרבות מחלוקת, ועל זה מסיים שם המזמור אני שלום, אף על פי שמצדם וכי אדבר וכו', אבל מחמת שאני שלום מצידי, אז בודאי לא יבואו למבוקשם חס ושלום:

גם בזה מקושר היטב מה שמובא שם שכל יניקת הסטרא אחרא הוא מהרגלין של הקדושה, למה שמובא שם למעלה שהסטרא אחרא היא בחינת מחלוקת, וכל השתלשלותה ואחיזתה הוא מהמחלוקת שבקדושה. גם יש לרמז שעל כן בחטא אדם הראשון, שנתן על ידי זה כח להנחש שהיא הסטרא אחרא לינק מרגלין, נאמר אז ואתה תשופנו עקב:

רגל הוא רפואה להריאה. נראה לעניות דעתי, שבזה מביא ראיה וטעם למנהג ישראל לאכול רגל בשבת, מחמת שכל ענין האכילה של שבת הוא בשביל תיקון הרגל, והוא רפואה לה'ר'י'א'ה', אותיות י'ר'א'ה [כמובא בדבריו ז"ל במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"ב תורה ח' אות י"ב עיי"ש)], שזה בחינת הש"ך דינים כידוע (עיין ע"ח שער רפ"ח ניצוצין פ"ה), בחינת המחלוקת והרגל דקדושה כנ"ל, שעל ידי זה נתתקן בחינת המחלוקת דסטרא אחרא, ונתעלים היראות הנפולות, ונתרפאה ונתחזקה הריאה, שיהיה ביכלתה לשכך חמימות הלב כידוע (מובא הרבה ועיין ליקו"מ ח"ב תורה ה' אות ט"ז), בחינת וחמת המלך שככה, בחינת המתקת הש"ך דינים כמובא (עיין ליקו"מ ח"א תורה מ"ב):>

.>