חבלים נפלו לי בנעימים - סימן ע'א

.>

כפי הפגם וכו', אין יכולין. כאן יש להתפלא, אשר לא הביא לזה שום כתוב או מאמר חז"ל כדרכו הקדושה בכל הספר. אבל נראה, שסמך עצמו על הבאתו בסוף המאמר את הכתוב, בז לדבר יחבל לו עיין שם:

נועם העליון. לקמן מפרש שהוא כלליות המוחין שבארץ ישראל:

שלהובין דרחימותא. כי בהמשכת הגשמיות מהרוחניות כמבואר בספרי אמת (עי' בהרחבה באות ב של חלק שיחות וסיפורים בספר כוכבי אור), נמצא כמו כן באהבת ישראל להשם יתברך, [כלשון הכתוב כי עזה כמות אהבה וכו', שלהבת וכו'. גם אהבת הצדיקים כדוד ויהונתן נכנס בזה הסוג], שמזה נמשך ונשתלשל גם אהבה הגשמיות, המוכרחת להולדה כמוב"פ. ולשון שלהובין דרחימו, תפס בזה לשון התיקונים [תיקון ט"ז], לגבי בעלה ורזא דמלה, מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה [וכו' עיי"ש]. [ומבואר מדברי המקובלים, שגם כל כינויי הגשמה ויישות הנמצאים בדבריהם, ובדברי שלמה המלך ע"ה, הוא גם בסיבת המשכתם והשתלשלותם מהרוחניות והעדר הגשמה שבמדות העליונות, דלית מחשבה תפיסא בהם כלל], ועיין לקמן:

והעיקר הוא הצדקה של ארץ ישראל. זה העיקר מבואר מניה וביה, כפי תועלת הצדקה לקבל על ידה מהמוחין של ארץ ישראל:

אותיות תרומה וכו'. מה שמבאר בעצמו הפלאתו תחלה בענין הנועם להביא ראיה שהצדקה היא נדיבת לב, מהכתוב מאת כל איש אשר וכו', [אשר לכאורה, אין הכרח כל כך להביא לזה ראיה], שבזה הכתוב מכנה וקורא להצדקה בשם תרומה. יש להוסיף ולבוא בכפלי כוונתו הקדושה מענין זה הכתוב שבתי בבית ה' וכו' ולבקר בהיכלו, אשר הצדקה לבנין המשכן [דאיקרי מקדש והיכל, נקודה הכוללת לקדושת ארץ ישראל], היא העיקר שזוכים על ידה לחזות בנועם ה' וכו':

נעימות בתורה. והיא נועם ה' הנ"ל בפנים, כי אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, ואין סוף ותכלית כלל לכמות נעימותה ומתיקותה, [ארוכה מארץ וכו'], וכן לאיכות נעימותה ומתיקותה, כאשר נבאר לקמן:

ושמעתי מאדוני אבי ששמע ממורנ"ת, אשר פרט רבינו ז"ל בדבר ההכרח והמסוגל לכל זה, במקום, ובזמן, ובאדם. במקום, ארץ ישראל. באדם, נפש ישראל. בזמן, יום השבת [ועין לקמן מה שיתבאר בזה]:

ולהעמיק יותר בכל זה, ובצירוף שאר דבריו הקדושים הנ"ל, שוב נשוב לקשר דבריו שבאמצע ושבתחלה ושבסוף, ולהציע את הביאור לפני המעיין באות אחר אות:

א) כאשר לא נקרא בשם חבלה רק המכה הנוגע להדם, [כמבואר מדברי חז"ל במס' שבת דף ק"ו ועוד בכמה מקומות]. ובהפרטת רבינו ז"ל הנ"ל באדם ובמקום וכו'. יש לבאר, שכעליית החובלים מארצות העמים לבוא בנועם ארצינו, כן עליית החובלים מהעממים בעצמם לבוא בנפשות ישראל [והעיקר להתלמידי חכמים אשר בהם], המקבלים מנועם התורה. ויען אשר בארצות העממים, ששם עצם מקומם, קשה וכבד גם להתלמידי חכמים לתקן אותם, וכפי מעוט התיקון גורמים פגם גם לכלל ישראל והתלמידי חכמים העומדים כנגדם כמוב"פ, הפליאו חז"ל לכלול ולקרוא בשם החובלים גם להתלמידי חכמים הנמצאים שם, [ואין זה מצד עצמם חס ושלום, וגם ברובם ככולם אינם זזים משם עד שמתקנים אותם להעשות אוהבים זה לזה]:

ב) כפי הנ"ל יבואר לנו בשם העצם מהחובלים, שאינם נקראים בו רק הרחוקים מהתורה לגמרי. ובריחוקם חובלים ושופכים דם ממש, להחסיר ולמעט בני אדם, והוא תכלית ההיפך זה לעומת זה כנגד הנועם, העומד לתולדה וריבוי בני אדם:

ג) בפשיטות פירוש הכתוב לחזות בנועם ה' וכו', אשר גם זה עיקר פירוש הכבוד להשם יתברך, [שהאדם יכיר וישיג ויחזה בנועם טובו]. יש לבאר, שגם מחמת זה מסוגל זה הנועם לדבר ההולדה, הגורמת התגלות הכבוד, והתיקונים חוזרים חלילה:

ד) בהעלאתו מדבריו הקדושים [עיין בפנים בדיבור המתחיל ועל כן וכו'], שגם כבודבני אדם [שמכבדים זה לזה], נמשך מכבוד השם יתברך שבנועם המוחין שבארץ ישראל [וזה מבואר גם מלשון חז"ל, שמנעימים זה לזה "בדרך כבוד"], מבאר יותר, מה שזה לעומת זה, מוחין החובלים שבחוץ לארץ, [שחובלים זה לזה], הם כפי הפגם שפוגמים בכבוד השם יתברך:

ה) בהעלאתו מכותלי דבריו הקדושים [שיש כבוד פרטי וכו'], שנמצאים עשרה מדריגות בדבר הכבוד, כמספר עשרה בהמאמרות המיוחדים להם, ושהם מחוברים ומצורפים לקדושת המוחין של ארץ ישראל כנ"ל באות א'. מבואר ונראה, שכמו כן נחלקים גם כן קדושת המוחין להיות במספר עשרה. וגם ממילא מבואר, שהן הן העשר קדושות בארץ ישראל אשר חשבו חז"ל (משניות כלים פ"א מ"ו):

ו) בכלל החמישי הנזכר בהקדמת ספרי, יבואר לנו בביאור מורנ"ת ז"ל (ליקו"ה הל' ברכת הפירות ה"ד אות ג' ד' ה) מדבריו הקדושים, שזה כל שבח הארץ בשבעת המינין, שנמצא בהם נועם ומתיקות [גם בגשמיות], הנמשך מנועם הרוחני והנסתר שבהתורה. ונראה מבואר, כי כל המקרא הזה לא נאמר, רק לשיעורים וגבולים ומדות [במספר שבעה כנודע (ברכות מ"א.)], לקבלת נועם התורה ומצוותיה כנ"ל:

ז) בכל הנ"ל בדבריו הקדושים יש לבאר, שגם כל אשר תתעלה יותר המדריגה מהעשר קדושות שבה, נמצא בה כמו כן שבעת המינין הרוחניים בנועם העליון והנסתר יותר, וכמבואר מדברי מורנ"ת ז"ל גם במקום אחר, כי הן הן שבעת האורות [מהז' רועים], המאירות בהיכל קדושות העליונות [מהעשר קדושות] הנ"ל, ונחלקים בהפסק תיקון הדם (הכוונה על המובא ביומא ל"ג. (ואומרים זאת בקרבנות שלפני תפילת שחרית) אביי הוה מסדר וכו' והטבת "חמש נרות" קודמת ל"דם" התמיד, ו"דם" התמיד קודם להטבת "שתי נרות", ועיין לעיל אות ב' ותבין כוונתו במה שכתב "בהפסק תיקון הדם" כי זה היפך מהז' עממין השופכין דם ממש עיי"ש ודו"ק) [עיין לעיל], לחמש ושתיים [כי זית שמן ודבש כנגד התרין משיחין שביוסף ודוד המבואר במקום אחר (אפשר הכוונה על המובא בתורה ט"ז ח"א עיי"ש ועיין חיי"מ שיחות השייכות להתורות אות ו' ועיין בספר קהילת יעקב בערך דבש ובערך זית רענן ומרומז שם שענין משיח בן דוד הוא זית וענין משיח בן יוסף הוא דבש עיי"ש ודו"ק)]:

ח) לכאורה יש להתפלא קצת באריכות לשונו הקדושה בתחלת המאמר, שכל אחד מישראל יש לו חלק בארץ ישראל, וכל אחד כפי חלקו מקבל ויונק מהמוחין של ארץ ישראל. ולא ספק את עצמו במה שמבואר מהמדרש בדרך כלל, שעיקר המוח והחכמה הוא בארץ ישראל. כי הלא גם לפי זה לבד היינו מבינים בעצמינו, שכל אחד כפי חלקו בארץ ישראל כן מקבל מהמוח שבה. וטרם נבוא לבאר בזה, הנני לדלג מענין לענין, בהבאתו את המאמר חז"ל שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו. כי גם לפי זה יש להתפלא לכאורה בהמבואר מדבריו הקדושים, שלא נברא ונמצא לנועם המוחין אשר להולדה והתגלות הכבוד רק הארץ הזאת, וכמוה מאה פעמים ארצותהעממים, אשר לא זה בלבד שלא נמצא בהם נועם המוחין להתגלות הכבוד, עוד בתכלית ההיפך נחשבים לחובלים [השופכים דם, ומחסרים את האדם והכבוד אשר מאתו, זה לעומת זה כנ"ל]. ועוד בנפילתם לתוך הנעימים, מתגברים לפעמים לקלקל גם אותו. וממילא מבואר, שבקלקולם נתקלקל ונתמעט גם ההולדה והכבוד אשר מהם. ונמצא מזה לכאורה סתירה למשנת חז"ל הנ"ל, שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא ברא אלא לכבודו כנ"ל. ואולם, בכל הנ"ל יש לבאר, כי אף על פי שנתצמצם נקודת הארץ להיות קטנה ומעוטה משאר הארצות, אבל רחבה וגדולה היא בכמות ואיכות נועם ומתיקות התורה שבה לאין סוף, [כנ"ל בדיבור המתחיל נעימות וכו'], עד שלא היה שום אופן להשיג ולחזות בזה הנועם [שהוא כבודו יתברך כנ"ל], אם לא מה שמפליא להמציא כנגדם את החובלים ברבוי מופלג כל כך, אשר יבואו ויפלו באלה המוחין מהנועם, כדי להתתקן. ושגם בתיקונם, גורמים לחלק מאור הנועם לחלקים. ובאמצעות ההתחלקות לבד, זוכה האדם לחזות ולהשיג בהם. [ויש לפרש, שמחמת זה צמצם הבורא יתברך גם בתחלת הבריאה ליתן רווח והפסק במאמריו, עד אשר באו במספר עשרה לעשר הקדושות שבארצינו כנ"ל]:

ט) לפי הנ"ל בדבר השבעה מינים הרוחניים שנמצאים בכל קדושה מהעשר קדושות שבה, עד שבאים על ידי זה למספר שבעים. יש להוסיף ולבאר אגב אורחא, שהן הן השבעים פנים הנמצאים בהפנימיות והנסתר שבתורה [שזה עיקר הנועם שבה כנודע], אשר כל אלה השבעים פנים, מכוונים ונמצאים בהעין נפש שבתולדות יעקב המוב"פ. ושזה כל הכרח ההולדה להתגלות הכבוד [שמבאר בדיבור המתחיל ועיקר הכבוד], כי כל אשר יפרו וירבו ויתחלקו השבעים נפש בקבלת השבעים פנים הנ"ל ליותר חלקים, נמצא כמו כן יותר יכולת לינק ולקבל ולהרגיש נועם המוחין אשר בארצנו. [ויבואר לפי זה אגב אורחא, בהתחלקות והתייחסות הנפשות לעין נפש הנ"ל, סמיכות הכתוב, לאלה תחלק הארץ וכו']. וגם נראה מבואר, שאף על פי שבכל זאת מוכרח כל נפש ישראל להיות כלולה מכולם, ולהשיג בנועם כל השבעים פנים [ולהקרא יחד בשם נפש כנודע (ויק"ר פ"ו אות ד)], מוכרח גם כנגד זה, התחלקות וגבול מיוחד לכל נפש:

י) והנה בהמבואר בדבר הכתוב הנ"ל לחזות בנועם ה' וכו', שזה כל חלק עולם הבא שיזכה כל אחד מנפשות ישראל, אשר לעולם ירשו ארץ [כל אחד כפי חלקו] כנ"ל. מבואר אגב אורחא, גם סוף הכתוב, חבלים וכו', בבקשת דוד המלך ע"ה תודיעני וכו' נעימות בימינך נצח. וגם פשיטות פירוש הכתוב חבלים הנ"ל, שהם החלקים [הנקראים על שם החבל שנמדדים בו], יש להביא בפירושו הנסתר, על אודות החובלים כמוב"פ, מאחר שעל ידם בעצמם כל ההתחלקות לחלקים כנ"ל, [ועיין לקמן שיתיישב לפי זה הפליאה הראשונה הנ"ל]. גם לפי זה נראה מבואר, שהחובלים בתיקונם, לכלים נחשבים להמוחין, אשר יתחלקו על ידם ויתקבלו בתוכם:

יא) עוד בביאור מורנ"ת הנ"ל בזה הענין מדבריו הקדושים, שכנגד השבעה מיני נועם הנ"ל הנמצאים בארץ [וכל אחת נמצאה בעשר המדריגות כנ"ל], נפלו כנגדם החובלים משבעה אומות, [הנבחרים מכל השבעין אומין הנ"ל, וזה גם כן מחמת שכל אחת נמצאה בעשר מדריגות הטומאה זה לעומת זה כנודע (עיין בכללים כלל השישי ובמ"מ שם)]. וכפי אשר ביארנו לעיל, שהחובלים הכין הבורא יתברך בסבת הצמצומים המוכרחים לנעימים כאלה, נראה מבואר, שזה מה שהקדים הבורא יתברך לתת אותה תחלה בידם. כי הצמצום מוכרח תמיד להתקדם להאור אשר ישכון בה, [כהקדם ערב לבוקר בתחלת הבריאה אשר במאמרות הנ"ל, ויש בזה הרבה לבאר]:

יב) לפי הנ"ל נראה לבאר באזהרת הכתוב על אודות השבעה עממין, לא תחיה כל נשמה, שזה מחמת שבחייהם לא יהיה יכולת ואפשרות בשום אופן להפך אותם למהות הנעימים [ובתכלית ההיפך, יהיו מקלקלים ומחטיאים גם לנפשות ישראל, העומדים בנעימות מוחין התורה כנ"ל, וכאשר נתקיים כן אחר כך בעברם על זה], אם לא במותם וביטולם לגמרי, כי בזה לבד, יתבררו ויתתקנו חלקי חיות הקדושה שבהם, להתהפך למהות נועם העליון שבנפשות ישראל:

יג) בהכרח מיתת העממין הנ"ל [עם הדומה לבהמה], במוחין החובלים והמזיקין אשר בהם. נראה מבואר, שהיא כעין הכרח שחיטת הבהמות, לברר ולהעלות חלקי הקדושה אשר בהם, בכח הנעימים העליונים שבקדושת ארצינו הנ"ל [כי הר הבית מקודש וכו' (משניות כלים פ"א מ"ח)]:

יד) בכל הנ"ל יש לבאר עוד, שאחר שנופלים החובלים [על כל פנים בהכנעתם כנ"ל], לקדושת ארצינו, ניתוסף הקדושה ותהיה במספר אחד עשר, [והיא התוספת שנתעלה מעומק הטומאה]. כי בעצם מקום הקדושה, לא נמצא רק עשרה מדריגות [כמובא כל זה בספרי אמת (עי' בכוונות התפילה בסוד י"א סממני הקטורת)]:

טו) והנה, מכל זה שוב נשוב לביאור מורנ"ת ז"ל הנ"ל מדבריו הקדושים, שזה כל שבח הארץ בשבעת המינים, שנמצא בהם נועם ומתיקות. אשר לפי זה יבואר, שהעיקר הוא שבח המין השביעי, דבש, [שבסיום הכתוב ארץ וכו'], ששם הנועם ומתיקות יותר מבכולם. ובצירוף המבואר מדבריו הקדושים, שעיקר המתקת ח'ב'ל' [נחלתו] המוב"פ, [שבדם כנ"ל], הוא בהולדה, שאז נעכר ונהפך לח'ל'ב' כנודע (מובא הרבה ועיין בכורת ו:), מה מתוק ונעים צירוף הכתוב בשבח הארץ זבת ח'ל'ב' ודבש. גם לפי זה מבאר יותר את צירופו הנ"ל, סגולת יום השביעי [ש'ב'ת'], לסגולת הארץ [זבת' חלב' ודבש'] כנ"ל:

טז) בהעלאתו הנ"ל אשר ביארנו מדבריו הקדושים, שעיקר מתיקות ונועם התורה היא במספר השביעי. מבאר יותר בענין הכתוב הנ"ל ובהיכלו כולו אומר כבוד, כי גם זה לבד, במספר קול השביעי אשר לקבלת התורה, כנודע (זבחים קט"ז ועיין רש"י על פסוק זה (תהילים כ"ט)):

יז) בצירופי העלאתו הנ"ל, שעם החובלים מהשבעה עממין הבאים [על כל פנים במותם ושחיטתם] בקדושת ארצינו, יעלו כולם יחד במספר ע'ז', מבאר גם סיום ענין הכתוב הנ"ל, ה' ע'ז' לעמו יתן, ויברך את עמו בשלום, [שלא יבואו עוד למחלוקת כמוב"פ]:

יח) בהמבואר בכלל זה לעומת זה [כנזכר בהקדמת ספרי], שהחובלים נחשבים ועומדים בסוג החמץ והחומץ, ובהיפך מנועם והמתוק. ובהמשכת מתוק הגשמי ממתוק ונועם הרוחני שבתוכה, כן גם להיפך, כל המשכת החומץ וחמץ הגשמי, [הוא] מחמץ הרוחני שבחובלים הנ"ל. ובהכרח נפילת ותערובת החובלים בהנעימים הנ"ל, יבואר לנו כמו כן, אשר גם בגשמיות מוכרח לרובם ככולם הרכבת המתיקות והחמיצות יחדיו, ובהרכבתם ואחדותם לבד, יתענג האדם, וירגיש יותר טעם הנפלא בהם:

יח*) עוד תראה נפלאות, באוהל המשכן הנ"ל, במכסה עור ע'ז', הנבחרה מכל השלשה עזין, להיות כל שמה על שם הע'ז' והעזות (עיין ביצה כ"ה ע"ב וע"ע לקמן באות כ"ה כ"ו), ושינה בה הכתוב משאר כל מכסה שהיה לאוהל המשכן, להיות מספר היריעות שבה, עשתי עשר מכוון ממש:

יט) בהשתוות חושי המוחין [בטעם ובריח וכו' וכנודע], להרגיש המתיקות והנועם כנ"ל. ובכח הר בית ה', לברר בהקרבת הקרבנות כנ"ל באות י"ג. תבין מרחוק גם בבירור הקטורת [הגדול ונפלא יותר כנודע (עי' בכוונות התפילה כוונת הקטורת)], הפלאת הכתוב להרכיב גם ח'וב'ל'י' הח'ל'ב'נ'ה בעשר הסממנים הטובים והנעימים, כי בזה לבד, ח'בלים נ'פלו ל'י ב'נעימים, ולבוא יחדיו במספר אחד עשר הנ"ל:

כ) בהמבואר מדבריו הקדושים [ומובא מזה בדברי מורנ"ת ז"ל (ליקו"ה הל' ברכת הפירות ה"ד אות ז)], שככל שהנעימים גדולים ורבים ביותר, יבואו ויעלו כנגד זה גם החובלים יותר, [אשר גם לפי זה תבין מרחוק, ברוב התחבולות והעצות המוכרחות למלחמות הרוחניות כאלה], יבואר לנו לפי זה, אזהרת ההריסה בקדושה העליונה, כי דבש מצאת אכול דייך, שלא יבוא ויתגבר החובל והחומץ אשר בה. ומכל שכן בדבר הקטורת הנ"ל, אשר גם אם ניתן בה רק קורטוב של דבש, אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה. אבל אמרה התורה [כאשר בדעת האין סוף יתברך שמו], כי כל שאור [וחמץ], וכל דבש לא תקטירו וכו':

כא) בהעלאת דבריו הקדושים, שעיקר נועם צירופי האותיות בהכתוב לחזות' בנועם' ה' ולבקר' וכו' הוא בשבח דבש, שהוא דבש ת'מ'ר'ה' כנודע (ספרי פרשת עקב ומובא בילקוט רמז תתנ"א), כופל בכפלים לנועם ומתיקת דבריו הקדושים:

כב) כפי שמבואר, שהחכמה והמוח הוא בארץ ישראל, ושגם העומדים בחוץ לארץ מוכרחים על כל פנים לינק ולקבל מהם. יש להתפלא קצת על המבואר מדבריו הקדושים, שגם בבז לדבר, והעדר היניקה, נקראים על כל פנים בשם מוחין. ואולם, אם נשים את לבינו לעשר המאמרות הנ"ל, אשר באתגליא לא נמצא רק תשעה פעמים ויאמר,והעשירי הוא הסתום והנעלם שלא נזכר כלל מאמר, רק בראשית כנודע (עיין ליקו"מ ח"ב תורה י"ב ומה שצויין שם), יש לבאר, שכמו כן סתום ונעלם גם אור המוח והכבוד שבו [להחשב לחושך]. וברוב אחדות האור והחושך בראשית [ומעלה העליונה הזאת, שמשמשים שם שניהם כאחד] כנודע (אפשר הכוונה על המובא בחז"ל והובאו הדברים ברש"י על התורה בראשית א י"ד) ומובן גם במקום אחר, נימורים ונחלפים זה בזה. ומצד התמורה, נחשבים על כל פנים גם החובלים בשם מוחין. ומכל זה לפי הנ"ל, נבוא גם בביאור מורנ"ת ז"ל הנ"ל, שכל שהנועם גדול יותר, נופלים שם חובלים יותר. כי לפי הנ"ל יש להוסיף ולבאר, שהעיקר הוא כח התמורה וכובד הבירור, שקשה שם יותר:

כג) בביאור הנ"ל באות הקודם יש להוסיף ולפרש, שבכח התמורה הזאת לבד, באים ונופלים ונתערבים גם במוחין של ארץ ישראל. ושכל תיקונם המוב"פ, הוא אם נמצא כנגד זה בכח המוחין של ארץ ישראל, לברר זאת התמורה. ושגם כל העדר התיקון, הוא אם לא נמצא יכולת לברר, שאז מתגברת התמורה, להמיר ולהחליף בדעת ומוח האדם, טוב ברע. ואשר באלה השנויי דעות, גדול ועצום המחלוקת והמריבה המוב"פ. ובמדריגה למטה ממדריגה, נאחז מזה מה שנאחז. כי כל זה סובב גם להמבואר מהעלאת דבריו הקדושים הנ"ל, שאם אין מכניעים ומתקנים את החובלים, הזי"ן אומות, בשפיכת דמם, נופלים ומתערבבים בעיי"ן נפש לקלקל גם אותם, עד שבתכלית ההיפך, מהפכים אותם ומצרפים אותם לעצמם, ושיהיו גם הם, בע'ז' [ועזות] הנ"ל, שלא בקדושה, שאין קלקול גדול מזה:

כד) לפי הנ"ל תבין מרחוק בכפולת פירושו להכתוב ואשר כ'ח' בהם וכו', כ'ח' אתוון דמעשה בראשית, [שנמצא בזה הכתוב בראשית, הכולל לכל מעשה בראשית שבעשרה מאמרות]. וגם כ'ח' וגבורה ממש, לעמוד בהם. כי גם הוא הנסתר יותר מכולם בהסתרה ותמורה בתהפוכות ממש כנ"ל, והוא היכל המלך שיסובב עליו הכתוב ובהיכלו וכו' [כי היכל המלכות שבמדה השביעית, נחשב לפעמים למדה עשירית, כפי השפעת הג' עליונות בהם כמובא במקום אחר]. וגם אם העשירי קודש הוא ותמורתו [בהמתקת החובלים כנ"ל], אשרי למי שלא יחטא, ולא יחליפנו ולא ימיר וכו', שלא תתגבר התמורה יותר מדי כנ"ל. אבל אם כבר נכשל וחטא, והמר ימירנו, מוכרח להתגבר כפלי כפלים, ולהתקשר להצדיק העולה ועומד בהיכל המלך, שיבוא בראשית ות'ר'ו'מ'ה' לחזות' בנועם' ה' ולבקר' בהיכלו' עד שיברר מהת'מ'ו'ר'ה' לבד, דבש הת'מ'ר'ה' הנ"ל. [ומבואר בכתבי האריז"ל (ספר הגלגולים פרק מט), שגם ק'ר'ח' יתתקן לעתיד, ושעליו נאמר צדיק' כתמר' יפרח'. כי פקח היה, וראה שלשלת גדולה יוצא מאתו, כמבואר בדברי חז"ל (מדרש תנחומא פרשת קרח, וע"ע בילקוט ראובני שם)]. כי אף על פי שכל שאור [חמץ, הנ"ל באות י"ח] וכל דבש לא תקטירו וכו', אבל בכח קרבן ר'א'ש'י'ת' תקריבו. גם יש לפרש, שבתיקון זה הבירור לבד, נתחלק האור בהתחלקות הנ"ל באות ח':

כה) גם בכלל החמישי הנ"ל בהקדמת ספרי ביאור הליקוטים, כאשר תבוא בעומק ענין החובלים, שהם בעז ועזות כנ"ל, ובענין סמיכות הכתוב אלה תולדות וכו', ובהפלאת ההולדה להפך מחבל לחלב הנ"ל, ובהעלאת דבריו הקדושים הנ"ל שבכל זאת נמצא בזה תעלומות רבות, אשר אינם נודעים רק בחיוב דעת העליון יתברך. תבין מרחוק בצירוף והפרטת הכתוב בענין ראשית [בכורי] הנ"ל, לא תבשל גדי בח'ל'ב', [כי גם הוא, הנבחר מכל העזין, להיות נקרא בזה השם ע'ז']:

כו) גם אם תשים לבך למספר אחד עשר, שנמצא בעז הנ"ל, ובאהל המשכן [דמיקרי מקדש, הקדושות העליונות הנ"ל], תראה נפלאות השתנות הכתוב למספר היריעות במכסה עור עזים, [משאר כל מכסה שהיו לאוהל המשכן], להיות מכוון למספר עשתי עשרה מכוון ממש. וגם תבין מרחוק, שאף על פי שזה לעומת זה, כנגד יעקב חבל נחלתו הנ"ל, נמצא איש השעיר, [כשעירת עזים הנ"ל], האדמוני בדם הנ"ל, ראשית הגוים והעי"ן אומין הנ"ל, במספר אחד עשר אלופים שהעמיד בימי דוד המלך עליו השלום במלכות דקדושה הנ"ל, [נעים זמירות ישראל המוב"פ]. אבל סוף כל סוף, יתגבר הנועם העליון [כאשר נרמז לקמן], עד שגם הוא, יתהפך להקדושה העומדת בשפרה ולובן העליון המוב"פ, ואשר על זה יש לכוון גם פירוש רבינו ז"ל להשפיר [המלא דם] בעצמו, בשפר ושפרה הנ"ל:

כז) גם אוזן מלין תבחן, ותכיר אמיתת הדברים, בנועם קדושה העשירית [קודש קדשים] הנ"ל, שנבחר עבורה יום העשירי, בחודש השביעי, לבוא בה בעשר הסמים הנעימים בכוחם, שנרקח בהם קדושת אחת עשרה ח'ל'ב'נ'ה' [ח'בלים נ'פלו ל'י ב'נעימים]. ובתערובות ותמורה עז דקדושה בעז דסטרא אחרא [שני שעירי עזים] עד שאי אפשר לברר ולעמוד על הדבר, כי אם בגורל על פי ה' לבד, שעל זה ביקש דוד המלך ע"ה, אתה תומיך גורלי, [חבלים נפלו וכו'], אשר הוא לבד יודיע ויברר לנו, מאיזה עזות להתרחק, אשר מאתו כל העוונות [וישתלח לע'ז'אזל, ששם מקומו]. ואין ביכולת להכניע כלל לחובל הזה [אם לא על ידי חבלתו בעצמו]. ולאיזה חבל ועזות, יש ביכולת להכניע, ולבוא על כל פנים בדמו, לקדושה העשירית, בלובן העליון, כי כבר נתרחק מי שצריך להתרחק, שאז אם יהיו חטאיכם [באודם] כשנים, כשלג ילבינו כנ"ל:

כח) עוד תבין לפי הנ"ל, אשר הקפידה התורה בבירור הבהמות שבמשכן הנ"ל, להעלות לגבוה את הח'ל'ב', [וכן מבואר מדברי מורנ"ת (מבואר כמה פעמים בליקו"ה ובפרט בהל' חלב ודם עיי"ש), באיסור החלב, כי משם שמנונית מוח הבהמה, אשר לחובל יחשב כנ"ל], והדם. ולהזהיר את ישראל באכילתם, שלא יבואו לברר ולאכול כל חלב וכל דם. ולסמוך אזהרה הזאת, בפרשת קרבן עזים הנ"ל:

כט) ולולי דמסתפינא מלהפליג בפירוש הדרש, הייתי מבאר לפי זה גם בברכתהקמת המשכן הנ"ל, ויהי נועם ה' וכו' כפי שפירש רש"י שם, והוא שאמר משה בתפילתו ומזמוריו, עד מספר אחד עשר הנ"ל, במזמור ל'ת'ו'ד'ה', [המסוגל להקל בחבלי ה'ת'ו'ל'ד'ה', כמובא במקום אחר (ליקו"מ ח"ב תורה ב' בסופו)]:

ל) על אודות אשר הזכרתי באות כ"ז, ברוב ועוצם תמורת החובלים הנ"ל שמתגבר לפעמים, עד שאין ביכולת לברר רק על ידי השם יתברך בעצמו, והאדם צריך להזהר ולהשמר מאד שלא יבא בהם כלל. מבואר מצירופי דברי מורנ"ת ז"ל (עיין בהלכות דברים היוצאים מן החי ה"ד אות מ"א-מ"ה), שזה שאנו רואים גם בגשמיות, שנמצאים מין הדבורים, החובלים ומכאיבים את האדם בארס שלהם, ואסורים מאד באיסור חמור, ואף על פי כן, מברר השם יתברך במקום ארס שלהם בעצמו, דבש כשר ומתוק ונעים, כמתיקות דבש התמרה הנ"ל בעצמו, [ושמעתי, שנמצא בספרי הטבע אודות הדבורים, שכמעט בכל שנה ושנה, [יש] מלחמה גדולה וכבידה בין הדור החדש והדור הישן, וחובלים וממיתים, עד שכמעט מהדור הישן נעשה כלה]:

לא) עוד ראשי פרקים מצירוף דברים בכתב ובפה שהבנתי בזה הענין, כי גדולים צדיקים במיתתם ומנוחתם, ולעמוד בגורל ובירור דלעילא הנ"ל. כי מרוב ועוצם החובלים במריבתם, וכל הגדול מחבירו ועולה יותר לנועם הרוחני, עומד כנגדו כמו כן רב החובל הגדול ועצום יותר. ומי לנו גדול כמשה רבינו ע"ה בעצמו, אשר גם כנגדו גברו מימי המריבה, עד שהוכרח למות ולהסתלק מן העולם. אבל גמר ויגמור, והוריש לנו קודם מותו ספר השביעי [כי ספר במדבר נחלק לשלשה, כי פרשת ויהי בנסוע וכו', כמובא בדברי חז"ל (שבת קט"ז.)], אלה הדברים וכו', אחד עשר יום וכו', הר שעיר וכו', בעשתי עשר חודש וכו', רב לכם וכו' [לקבל הנגלה לבד, כאשר יש לכוין לזה גם פירוש רש"י שם]. פנו וסעו לכם, ובואו וכו' [לכל חלק וחלק מהארץ, המסוגלת לצרף ולקבל בתוך הנגלה, את הנסתר והפנימיות שבה. אשר בנסתרותיה ופנימיותיה לבד, נמצא נועם הדובשי ועדן הרוחני, שבהשגת אלקותו יתברך שמו]. וגם מדור לדור, כאשר נתגברו החובלים, ועלה א'ר'י' מסבכו, בחודש י'א' [מראש השנה], והחריבו משכן קדושות העליונות הנ"ל, ועד שהחריבו גם בית שני בזה החודש בעצמו, ודיקא בתוקף ועוצם אלה החבלים [כי חורבן בית שני חמיר לן], חזר ובא נפשו ורוחו בבוצינא קדישא ר' שמעון בן יוחאי, דרעיא מהימנא נהיר ביה, [כמבואר בזוהר הקדוש פרשת פנחס דף רנ"ו ע"א], וגילה לנו תורה שבנסתר, אור הגנוז, שאין העולם כדאי להשתמש בו, ונגנז ונסתר גם אחר כך כמה מאות שנים, עד שבחמלת ד' חזר ונתגלה, וגם הופיע והאיר עלינו בזריחת אור השני, האר"י זצוק"ל. ועוד נשתלש בחוט המשולש, רבינו ישראל בעל שם טוב זצוק"ל, [אף על פי שלא נמצא מאתו רק ספר קטן, כתר שם טוב, אבל גם הוא רב וגדול באיכותו]. וכנגדו גברו החובלים הנ"ל, ועלו ובאו ברבים וגדולים בתורה ובחכמה, אשר קמו כנגדו. ובעטרת זקנים בני בנים, יצאמאתו מוהר"ן זצוק"ל, אשר זה י'נ'ח'מ'נ'ו', בנ'חמת ע'ונג ו'נועם המ'וחין [ראשי תיבות נועם] הנ"ל, לעד ולנצח. ואם זה לעומת זה, גברו ורבו כנגדו מימי המריבה מהחובלים, אשר עלו ונפלו בגדולי הדור, בנפילה שלא היתה עוד כזאת מימות עולם. אבל גם הוא, כנגד זה, בכוחו וגבורתו מדור לדור להמתיק ולהרחיב גבול הקדושה להיות במספר אחד עשר. והוא אשר גם רבים מהקדושים ובעלי רוח הקודש אשר קדמוהו בכמה וכמה דורות, הפליאו וראו שנמצאים סגולות יקרות, בהכתובים שמתחילים בנון ומסיימים בנון, ומספרם אחד עשר מכוון ממש כנודע (מובא בכמה סידורים אחרי הזמירות של סעודת מלוה מלכה עיי"ש). והוא אשר סמך את ידו על תלמידו, שנצטרף אליו בשם בן נ'ו'ן הנ"ל, גבור כח העושה דברו בהקדם והתחלה (עיין כוכבי אור חלק חכמה ובינה בהקדמה, וע"ע שיחות וסיפורים אות ל"ו), אולי כך הוא הפירוש במאמר חז"ל אין בן דוד בא וכו', עד שזכה [לשמוע בקול דברו], אשר גילה לעיניו נפלאות, במאמר רב נ'ח'מ'ן, אי מן חיי וכו' [סנהדרין פ' חלק דף צ"ח ע"ב]:

עוד ראשי פרקים, וצירופי דברים אשר הוצאתי לזה הענין מדברי חז"ל, ומדברי האריז"ל, שגם בקדושה נמצא זה לעומת זה, פום ממלל רברבן שבבינה, והוא כעין רב נחמן הנ"ל, יחיד מומחה, כגן אנא גמיר וסביר [מסכת בכורות דף ל"ז], להתיר ולהפר נדר ושבועה גם למעלה [ד' צבאות יעץ, ומ'י' יפר]. כי הוא החושב מחשבות, לבל ידח נדח מנפשות ישראל, ועוסק לחזק וללמד זכות גם על הכופרים, ככל הנמצאים באלה הדורות [כמובן מזה בדברי מורנ"ת בחושן משפט (הל' טוען ונטען ה"ב) בענין שבועות היסת עיין שם]:

לב) בהעלאתו מדבריו הקדושים הכרח הגורל הנ"ל באות כ"ז [ובירור התמורה שהיא מרוב האחדות בראשית הנ"ל]. מבאר יותר בסמיכות הכתוב הנ"ל, לאלה תחלק הארץ וכו', אך בגורל וכו'. [וכענין המבואר גם במקום אחר (עין לעיל בביאורים על תורה ח' ח"א בד"ה וכן שם באות ד' (מהביאור הקצר) בהג"ה ט' ובמ"מ שם), שבהתחלקות הקדושה בעצמה לחלקים, נמצא יכולת לברר ולדחות מאתה הפסולת המוכרח לדחות]. ולמרחוק תבין לפי זה, בישוב הפליאה בלשונו הקדושה [שבאות א'], בהזכרתו בפרטיות, שכל אחד מישראל יש לו חלק בארץ ישראל. כי מאד רב ועצום הפלאות חכמת האין סוף יתברך שמו, בכל חלק וחבל וגורל המגיע לכל אחד. [וגם לפי זה נראה מבואר, שמה שנקרא לזה בשם חבל, נקרא להתחתון שבמדרגה הקטנה מאתו, בשם החכמה המוחין בעצמה]:

לג) עוד לולי דמסתפינא מלהפליג בפירוש הדרש, הייתי מבאר בפירושו להכתוב חבל נחלתו, שהוא בדבר החובל [ובפירוש הפשוט, הוא על שם החבל שנמדד בו הנחלה], ובמדריגה למטה ממדריגה, יהיה זה החובל, למזיק ומחבל במיתה ושפיכות דמים לגמרי כנ"ל. והחובל הראשון לכל החובלים והחיות המזיקות, הוא הנ'ח'ש', ובהפלאת הבריאה מהבורא יתברך שמו, נברא גם גופו בתמונת חבל ממש, והוא הסם מות הנתוןומעורב בסמני הקטורת הנ"ל [נ'טף ש'חלת] ח'לבנה הנ"ל. ואשר על כן אין ביכולת לעסוק בזה התיקון, רק כפי דעת האין סוף יתברך שמו בתורתו אשר צוה לנו, כי כל אשר הנועם גדול ועצום יותר, כן יש יותר בכוחו להכניע ולתקן את החובלים העומדים כנגדו. וכענין החלב והדם הנ"ל, אשר בכח האדם אין ביכולת לבררם, אם לא בהעלאתם להמזבח העומד בהקדושות העליונות כנ"ל. ובשאור ודבש גברו יותר החובלים, עד שגם המזבח אין ביכלתו לתקנם, אם לא בראשית כנ"ל:

לד) גם לפי הנ"ל, ראה תראה בהפלאת הכתוב לכוון עבודת הקטרת בהטבת והעלאת שבעת הנרות הנ"ל, ולהיות על ידי זה בז' פעמים אחד עשר:

לה) כפי ביאור מורנ"ת הנ"ל בענין הנועם שבשבח ארץ ישראל בשבעת המינים, יש להתפלא מה שנחשב גם החטה והשעורה בזה השבח. כי הלא אדרבא, כל איסור החמץ [שבהיפך ממתיקות] הוא בהם לבד, [כי הם הכוללים לחמשה מיני דגן כנודע (עי' רש"י ברכות מד. ד"ה חמשת המינים)]. ואולם, בדבר התמורה והתערבות הנ"ל, תבין מרחוק, כי מאד מאד סתום ונעלם פרטיות מציאות החובלים והנעימים בכל דבר ובכל זמן, עד שאדרבא, כל איסור החמץ והשאור בחטה ושעורה, הוא לאות ולמופת, שבהם [לבד] נמצא יותר נועם אלקותו [ושגם מחמת זה מבורר ההלכה בחובת מצה בפסח (אפשר הכוונה על המובא במסכת פסחים דף לה.), שבתכלית ההיפך [שעל פי האריז"ל (עיין בפע"ח ובשער הכוונות שער הפסח בענין המצה והיין שהמצה הוא מוחין דאבא והיין הוא מוחין דאמא עי"ש), נמצא בהם מוחין הנוראים לאין ערך, מוחין דאבא] לא תהיה גם כן רק מחמשת מיני דגן שבחטה ושעורה, אשר ביכלתם להתהפך חס ושלום בהחובלים הנ"ל]. ושגם מחמת זה נמצא בהם יותר כח להחיות לב האדם כנודע (עי' ברכות לה: בסוגיא שאין מברכין מזונות אלא בה' מיני דגן). וכל איסורם לפעמים להאדם ולהמזבח, הוא ברוב וכח התמורה הנ"ל לבד, שקשה וכבד יותר הבירור אשר בהם כנ"ל. כי בכח התמורה הזאת בעצמה, נאסר גם הדבש להקרבת המזבח. כי בהדבש, הוא להיפך, שהנועם והמתיקות, הוא לאות ולסימן, שנמצא בו חובלים וכח התמורה יותר כנ"ל:

לו) אשר ביארתי מדבריו הקדושים בהמאמרים הנ"ל, שגם בתחלת הבריאה המציא השם יתברך בעצמו לאור הנעימים וחושך החובלים, להפסיק וליתן רווח כנ"ל. וגם אחר כך, כאשר בחר לנפשות ישראל והעלה אותם שיהיו המוחין שלהם בסגולת הנעימים, יצב גבולות עמים בחובליהם הנ"ל, מכוון ממש למספר בני ישראל, כי חלק ד' עמו. ובהעלאתו כנ"ל, מבאר יותר בהבאתו לכל זה סיום הכתובים הנ"ל, יעקב חבל נחלתו:

לז) בביאורינו הנ"ל, שכל התחלקות נפשות ישראל בירושת ארצם [וקבלתם לפי זה להמוחין, אשר] הוא באמצעות החובליםהנופלים בהם. יש לבאר, שגם מחמת זה משונים ונשתנים גם המוחין שבנפשות ישראל בעצמם, עד שהם בעצמם חובלים לפעמים זה לזה. ועיקר התיקון, הוא אם לא ישתנו ולא יתחלקו על כל פנים מהעולים בהמ'ו'ח'י'ן להמ'נ'ו'ח'ה של שבת וארץ ישראל, [כי בהיפך חס ושלום, גורם המריבה אשר נשבע וכו', אם יבואו אל המנוחה]. כי הנבחרים בעלייתם הנ"ל, הוא יוסף משה דוד. ובזה הדור, זכינו לעיקר שטנו של עשו בי"א אלופיו, הוא שלהבת יוסף, אשר בקודש קדשו, וזיכוכו מפסולת החובלים הנ"ל, הוריש והודיע לדורות העצה והתיקון לזה הקלקול, בעשר קדושות מזמורי דוד, ובראשית היא היא התפילה והשבח אשר יהלל וישבח להשם יתברך על זה בעצמו, אתה תומיך גורלי [עיין לעיל], חבלים וכו'. והוא העומד במקור המוח'ין' והמ'נו'ח'ה הנ"ל [כמבואר משמו הקדוש], ובחבל נחלתו הנ"ל בנח'ל נ'ובע ויוסף בכל עת (עתו) [ועת], בזית השכחה ומנשה וכו' כמובא במקום אחר, שמזה העוני בעצמו, יפרה וירבה בזכרון והשגה יתירה, לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן:

השמטות שנמצאו בכת"י המחבר בענינים שונים

בטחון - ארץ ישראל - כללי ליקו"מ

[לקוטים יקרים היוצאים מפלפולי דברי אדמו"ר מזה על זה כפי שחתרתי בהם בספרי שעל זה]:

.>

א) לסגולת הבטחון להשפעת השפע (עיין ליקו"מ ח"א תורה ע"ד), יש לבאר שהוא בסיבת הורדת השפע במדריגה אחר מדריגה, מעולם המחשבה לעולם הדיבור, ומעולם הדיבור לעולם המעשה, ובאתערותא דלתתא שבמחשבת הלב והמוח בבטחון להורדתה, נתעורר לעילא עולם [המחשבה] להורדתה, אשר ההתעוררות הזה בע.... מעצם הורדתה והמשכתה משם להיות נמשכת אחר כך על ידי זה משם למטה [יותר] עד עולם המעשה הנ"ל:

ב) בשבח ארץ ישראל, שהוא נועם ומתיקות התורה ששופע שם (עיין ליקו"מ ח"ב תורה ע"א), תבין מרחוק בשבח ארץ ישראל שבשבעת המינים שכנגד הז' ספירות כנודע, אשר המין השביעי [שהיא ספירת המלכות והממשלה, הכוללת לכולם כנודע, היא דבש ת'מ'ר'ה' שבזה עיקר הנועם הנרמז באותיות ת'ר'מ'ה' שבסופי תיבות לחזות' בנועם' ה' ולבקר' וכו' המובא שם:

ג) ולולא דמסתפינא מלבא בדרך הדרש הייתי מבאר, שגם זה כל ענין יעקוב המוב"פ, הנקרא על שם עקב, אשר גם [אם] עקוב יעקוב [באמת שבו כנ"ל] להיות נדמה חס ושלום כמרמה ועקוב, עלה ועולה [ליראש] בשם ישראל בראשית הנ"ל, ולהתייחד על ידי זה בתכלית האחדות לאמת האמיתי. כי הוא היושב במדת ארצינו, שגם היא נחשבת קודם הבריאה במדת החובל כנ"ל, תתייחד בכל בתכלית היחוד לאמת הנועם, עד שבאמת האמיתי לא נקראים כל העשרה מאמרות הנמצאים בה רק בשם הנועם כנ"ל מהמוב"פ:

ד) בסוף הלכות הפקר ונכסי הגר מבואר מדברי מורנ"ת הכלל אשר הבאתי בהקדמת ביאורי הקודם, שכל תיקון בכל מאמר ממאמרי רבינו ז"ל כלול מכל התיקונים הנזכרים בזה המאמר [כמו בענין הספירות עיין שם]:

ה) ובסוף אות כ"ה מההלכה הנ"ל, מרמז גם כן לענין הקשרים הנמצאים בדברי רבינו ז"ל, ושזה מה שאמר רבינו ז"ל (שיחות הר"ן סי' קצ"ט) שאין מי שיוכל להבין בתורתו, כי אם מי שיודע כל תורה פנים ואחור:

נשמת משיח

[ענין המצורף מהדברים שבכתב ובפה, ומפלפוליהם שבביאוריהם, הסובבים במסלה הנזכרת בהקדמה הנ"ל]:

בדבר הגואל שאנו מחכים אליו נראה מבואר, שהוא גם יסוד ועיקר העבודה בפרטיות, המוכרחת ומחוייבת לכל נפש מישראל. כי בכל דור ודור ולכל איש ואיש, אין שום אופן ותחבולה לגאולתו והתמלאותו לאהבה את ה' בכל דרכיו ותנועותיו שבכל אבר ואבר ובכל חוש וחוש שבכל רגע ורגע [אשר על זה לבד יצרנו], זולת כפי שמתגבר בעבודת תורתו ותפלתו ומצוותיו למצוא ולדעת את גואלינו וצדיקינו שאנו מחכים אליו. והוא מה שמבואר מדברי המקובלים, שבכל מצוה ודבר שבקדושה צריך האדם [לומר] לשם יחוד, כי היחוד והאחדות שבהקדוש ברוך הוא, הוא הדעת והתבונה שבו, אשר תגיע ותשיג על ידה שכינתו [שהוא נשמת משה משיח כנודע], את מציאות שמו יתברך, כי הוא ודעתו אחד כנודע (עיין תניא פ"ב ובהגה"ה שם). וממדריגה למדריגה מקושר ומוכרח הוא לדעתינו ויחודינו, לתשובותינו אשר נשיב ונתקרב בכל עת ועת לגואלינו וצדיקינו, נשמת משיח, שהוא סוד שכינתו יתברך כנודע, יען אשר הוא לבד עולה על כולם בהשגתו את ה', עד שגם כל חכמי ישראל שהיו מעולם דומים לפניו כקליפת השום (עיין חיי"מ גדולת השגתו אות נ), כי לית מלתא דא תליא אלא בתיובתא ותשובת נפשות ישראל שבמ"ט אותיות ושערים (עיין ליקו"מ ח"ב תורה ע"ג) אם היו שבים וממשיכים עצמם אליו, שעל ידי זה לבד היה גם הוא מלמעלה בשער חמישים נמצא ומגיע אליהם [כי הוא כשלמה מהב' לפני']:

ידיעה ובחירה

על אודות הידיעה והבחירה נראה מבואר מצירופי כותלי דבריו הקדושים, שבסיבת עלייתו [והצדיקים הכלולים בו] למדריגת הידיעה שבאחדותו יתברך, גדלה ועצמה למעלה זכיותיו והכרתו באמתת וצדקת נפשות ישראל [וטענתו שמחמת זה למה יחרה וכו']. ולא כן מדריגת הנפשות שבזולתו, אשר איןלנו לבא ולהרוס ולעלות כלל להמדריגה הזאת, כי בתכלית ההיפך יש לנו לידע ולראות בעינינו באמתת הבחירה אשר לפי זה אשמנו וכו', וכבר ביארתי במקום אחר שהן הן באחדות השגחה והטבע, אשר באמונה לבד ולא בדעת האנושי נבא ונראה בהידיעה וההשגחה. ועתה איך נמצא מציאות ויכולת להחליף ולהמיר ולבא בה [שלא במקום חיוב האמונה] לענין הכרתינו בחטאינו הנ"ל:

תפלה אודות קדושת ארץ ישראל

שכאשר לא היה אפשר למשה רבינו ע"ה לבא בידיעת הבורא יתברך זולת בבואו אל הארץ, כן [לבא] להידיעה והכרה במשה משיח ותורתו בעצמו, מוכרח קדושת הארץ בעצמו. והידיעה, הוא המאמר שנזכר בדבריו הקדושים לענין הארץ. וארץ הקדושה שבהיפך הוא זה לעומת זה [ממדריגות] הטומאה בכל החמשים שערים, אבל העיקר לכסוף בה בעצמה בכל פעם מחדש לעלות [למעלה]. ואף על פי שגדולים הצדיקים אחר ההסתלקות יותר, אבל הלא לאור הצדיק בעצמו מוכרח וכו'.... שדבריו שבאמת אי לאו האי יומא לבד כמה יוסף וכו'.... עצמו ופנימיותו הוא באלקותו בעצמו יתברך כביכול ומשם לבד השפיע את התורה הקדושה:

ובכל הנ"ל יש לבאר גם בלשון הכתוב תספרו חמשים יום, אשר לפי פירוש הפשוט היא פליאה נשגבה עד שרש"י ז"ל (ויקרא כ"ג ט"ז) דחק את עצמו מחמת זה ופירש לפי פשוטו שהיא מקרא מסורס. אבל בכל הנ"ל תבין מרחוק שהוא בעוצם תעלומתו ורוממתו באין ואין סוף, נתצמצם ונתלבש הוא בימי הספירה שבע שבתות כנפש בתוך גוף, עד שאף על פי שמצד עצמו מרומם ונשגב הוא למעלה מהספירה והמספר, עד שמחמת זה בעצמו לא היתה כלל כוונת הכתוב לספרו ולמנות גם אותו, נתכנה ונקרא בכל זאת גם הוא על שם גופו וכל גווייתו שהם חלקי הימים הבאים ועומדים בעצם המספר, עד אשר כללו וייחדו הכתוב עמהם יחד בלשון תספרו הנ"ל:

ארץ ישראל

לכאורה יש להתפלא בהמבואר מסיפור נסיעתו לארץ ישראל (עיין בשבחי הר"ן בסדר הנסיעה שלו לארץ ישראל אות ו) שלא הביט [על רצון] אנשי ביתו שלא יסע לשם, ולא פנה כלל אל דבריהם ובכייתם שהרבו על זה, כי זה סותר להמבואר מנסיעתו לאומאן שכשלא היתה רצון בתו שיסע לשם לא נתעקש כלל וביטל את רצונו ודבריו כנגד רצונה ודבריה [ואף על פי שמעלת נסיעתו לא היתה לשער כלל כמובן שם], ושכן היה דרכו תמיד, וכמובן ממעשה נסיעתו למעזבוז [בהשתדלות] אחותו וכו'. וגם מבואר מדבריו הקדושים [בתורה כ'], שהעדר [הריסה] ודחיקת השעה היא בהכרח מאד גם לענין [לזכות לבא לארץ ישראל]. ולמה זה דחק את השעה גם בנסיעתו [לשם], ולא ביטל את רצונו כנגד רצון אנשי [ביתו]:

וליישב את הפליאה הזאת, שוב נשוב להתפלא בגוף אזהרתו הזאת שהזהיר על זה גם לענין ארץ ישראל, והביא ראיה גםממשה רבינו ע"ה כי כפי שלכאורה נראה שמוחלט מאד האיסור בזה [וכמבואר בלקוטי הלכות הלכות גזילה עיין שם (הלכה ה' עיי"ש באריכות)] וכבר נודע ומובא בדבריו הקדושים (ליקו"מ ח"א תורה ק"צ) שבאיסור ברור ומוחלט לא היה למשה רבינו ע"ה שום נסיון כלל. אבל אם תוסיף ותעמיק בענין הדחיה הזאת [שהזהירו עליה חז"ל], תבין מרחוק שהוא כענין הבקיאות בשוב המובא בדבריו הקדושים (ליקו"מ ח"א תורה ו' אות ד' עיי"ש), אשר למשה רבינו ע"ה ודוגמתו היא עבודה יתירה מבקיאות ברצוא [כמובן מדבריו הקדושים (חיי"מ גדולת נוראות השגתו אות י"ב)], ושם דייקא נמצא יותר מציאות אלקותו יתברך:

עשרה בני הקיבוץ של הבעל תפלה

[מכתב יד מו"ה שלמה ועקסלער ז"ל]

אתמול שבת משפטים שמעתי מהרב ר' אברהם ז"ל [על הפסוק], דרשו ה' בהמצאו אלו עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים (ר"ה דף י"ח.), ואז הזמן שנמצאים עשרה בני הקיבוץ הקדוש של הבעל תפלה שסיפר רבינו ז"ל במעשה י"ב. כי ראש השנה [שהוא] נגד מדת הדין כמובא בחינת דינא קשיא, נגד הגבור שהלך לכבוש מדינות ולא היה רוצה כי אם הכנעה וכו' והיה מניחם, ואם לאו היה מחריבם וכו', וזה [כוונת] הכתוב או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצה אלקים עונם וכו':

עיצומו של יום הכיפורים מכפר

[בליל ג' משפטים כ"ה שבט תרס"ח].

שמעתי מפי הר"ר אברהם ז"ל, כי מורינו ר' נתן היה אומר על השמחה שבאה במוצאי יום כיפור, כי אצלו (ה)עיקר החרטה (כזאת) [הוא] עד שיהיה בטוח מכאן והלאה על הענין שלא יבא עוד ליד חטא, כי מה שעבר אין והעיקר על להבא. ואם כן מהו השמחה כל כך במוצאי יום כיפור. ומוה"ר אברהם ז"ל אמר, כי באמת ביום כפור עיצומו של יום מכפר לחד מאן דאמר, ולאידך מאן דאמר דוקא בתשובה מכפר (עיין יומא פ"ה:), ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כי מהו עיצומו של יום, היינו שאז מאיר אור היובל, בינה עילאה, בחינת תשובה עילאה שבא מלמעלה לכל אדם מישראל ומעוררים לתשובה. נמצא שהוא מכפר כי על ידי זה עושה תשובה. אכן שצריך לשוב בתשובה גמורה עד שלא יחטא עוד, וזהו גם כן על ידי קדושת יום כיפור, על כן אז מאיר בחינת יובל, בחינת כלליות בן ותלמיד כמובא בליקוטי תנינא סי' ז', בחינת דעת המציל את האדם מהעבירות, ועל כן מי שיש בו דעת כאלו נבנה בית המקדש בימיו, על כן הוא מכפר עלינו. והוא ענין קרבנות שמבררין ומשברין הבהמיות, להעלותו לאדם, בחינת דעת, בחינת בנין הבית, בחינת המוחין, והם מכפרין על העבירות ומצילין מן העונות, ועל ידי הארת הדעת שביום כיפור בחינת שנת היובל, ניצול האדם מהעבירות תמיד, כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, על כן באמת ראוי לשמוח במוצאי יוםכיפור, על ידי הארת הדעת הקדוש האמתי לנצח אמן כן יהי רצון:

ארץ ישראל

מה שאמר ר' אברהם ז"ל על ענין ארץ ישראל, כי בא אצלו במוחו בהיותו בברסלב על ציון מורנ"ת זיע"א, ענין נורא על ארץ ישראל. כי עתה בזה הזמן (הוא) [ה]נסיון הגדול והמניעה היותר גדולה מדרכי הקדושה כראוי, בודאי היא ארץ ישראל. וכמו שאמר רבינו ז"ל ומובא בליקוטי מוהר"ן סימן כ', כי היום המניעות הגדולות מארץ ישראל הם מוציאי דבת הארץ ולא הים. וכמו שאמר רבינו ז"ל על עצמו, כשהאדם כבר מדלג על הכל עוד צריך לעמוד בנסיון שלא לחלוק עליו כלל חס ושלום. וכן היום הנסיון לכל הוא שלא לחלוק כלל חס ושלום על הנסיעה מכל בני ישראל לארץ ישראל, ושיתפללו היום על הצדיקים שיחשקו לארץ ישראל כראוי כמובא בליקוטי מוהר"ן סימן קנ"ה, וכן להתפלל על אנ"ש היום שישתוקקו כולם לארץ ישראל:

הכרח ההמתנה

[מעצם כתב יד המחבר]

להשיחה שאבדתי וכתבתי לעיל בענין דחיקת השעה יש לבאר בסיגנון אחר, כי כבר כתבתי שהכרח ההמתנה הוא מהכרח יחוד ה' (שבמ') [שבמדריגות] שלמטה, ומהכרח הכלים לקבל שנתהווים בימי ההמתנה. וגם כשדוחקים את השעה לבא מיד במדריגה הגדולה של הבקיאות ברצוא, מתגברים מיד כנגד זה הקליפות והיצרין המושכים יותר למטה בהכרח הבקיאות בשוב שמכוון למדריגה הזאת, ועדיין לא נכנע אליו לגמרי היצרין והקליפות שבמדריגה הקודמת לזה:

נצחון דקדושה

נצחון דקדושה הוא מחלוקת דקדושה, שבאמת מוכרח הוא להכריע את המשקל לצד האמת האמיתי, אף על פי שחבירו צועק ואומר שאצלו האמת ובמדת הנצחון מתגבר גם כן להכריע, אבל ונצח ישראל לא ישקר וכו':

פני חמה ולבנה

פני משה כפני חמה וכו'. נמצא סתירה למה שאמרו חז"ל (סוכה כ"ט.) שבליקוי החמה סימן רע [לאומות העולם]. [ומאמרם מבואר על פי המובן מדברי אדמו"ר ז"ל בדבר השתלשלות השפעות מעולם לעולם וכו']. אבל האמת היא, שנפשות ישראל [נחשבים] בסיבת הלבנה שמקבלת מפני החמה שבפני משה:

שבירת כלים - בונה עולמות ומחריבן

המבואר לעיל מדבריו הקדושים אודות בנין הבריאה [וכלליות העולמות שבה] קודם השבירה וחורבן הרוח סערה. תבין מרחוק בסוד בונה עולמות ומחריבן [המובא בדברי חז"ל (עיין בראשית רבה בתחילתו)]. עוד נראה מבואר, שבכל זאת נהפך החורבן לבנין הבריאה של העולם הגשמי והטבע, שעל זהלבד היתה גם בתחלה כוונתו יתברך כנודע:

גדולת ארץ ישראל - ומהרנ"ת זי"ע

כמו שאין ביכולת לקבל מאדמו"ר ז"ל זולת באמצעות מורנ"ת ז"ל, כי בו לבד נשפע מנשמת ודעת רבינו ז"ל להיות ביכולת לקבל מאתו. כן בענין ארץ ישראל, כי בה לבד נשפע וניתן מאור ודעת אדמו"ר ז"ל, להיות ביכולת לקבל מאתו:

שם משפחת מוהרנ"ת זי"ע

[המשכת המצח] הרצון לתיקון זעיר אנפין [כמבואר] בהמאמר ואת העורבים וכו' [סי' ד' ח"ב] וכפי המובן (ד' נומ') מהתגלות מצח האדם שבמנחת שבת, שבאתערותא דלתתא אתער לעילא, תבין נפלאות בשם הכינוי של מורנ"ת ז"ל שטערין וכו', וגם בתואר פניו היה מצחו נפלא ומשונה בגדלו:

ג' קליפות וקליפת נוגה

בדבר נסיון ובחירת [ראשי] הדורות להבין מדעתם [בבחינת הוסיף יום אחד] מדעתו (עיין שבת פ"ז וע"ע ליקו"מ ח"א תורה ק"צ). מבואר מצירופי דבריו הקדושים, שזה ענין התיקון והביטול למחיצה הרביעית שהיא קליפת נוגה, שמרוב הטוב שנמצא בה, אי אפשר להודיע בפירוש באיזה אופן יש בכל זאת לבטל ולדחות את הרע הנמצא בה. וגם לפי זה על כרחך דבריו אומרים פרשוני, שמה שאין נחשב הבחירה הזאת לשאר כל אדם, הוא מחמת שברובם ככולם עדיין יש להם נסיון גדול בשלושה מחיצות הטמאות לגמרי ברוב התאוות הרעות לגמרי חס ושלום. אבל גם הם, אם עומדים בנסיון התאוות הרעות לגמרי, עדיין אין ביכלתם לזכות ולבא בגבול הקדושה, עד שזוכים לתת עצה בנפשם גם במה שלא נאמר בתורה, ואדרבא נראה לכאורה כהיפך מהתורה, שזה ענין המסירות נפש שנמצא לחסידים הראשונים, לפרוש את עצמו לגמרי מעסקי העולם. וגם זה ענין המסירות נפש שהבינו אנשי מורנ"ת מפי מורנ"ת ז"ל בעת המחלוקת שבשנת תקצ"ה ותקצ"ו, אשר נתלבש בהרודף מי שנתלבש, וכתבו אגרות לכל מקומות ממשלתם כעין אגרות של המן, להודפם ולרודפם להומם ולאבדם, עד שרבים נתרחקו על ידי זה וטוב מעט לצדיק, שארית הפליטה שזכו לעמוד באלה הנסיונות, כמו ששמעתי מאבי מורי לענין הסיפור מדודו ר' ראובן יוסף מהייסין, עיין בקונטרס ימי התלאות:

עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות

[אמר המעתיק מצאתי מכתב יד המחבר מעלים מפוזרים קרועים ומה שיכולתי העתקתי]

למה שכתבתי במקום אחר, על אודות העשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (פסחים דף נ"ד., וע"ע אבות פ"ה מ"ו ועיי"ש במפרשי המשנה). יש להתפלא בטעמא דמלתא [למה] נקדם זמן בריאתם להיות בערב שבת הראשון. ולמה נחסר ונגרע זמן ועת התגלותם והכרחותם מיד, ויכולת הבורא יתברך לבראם ולהמציאם מזמן ועת ערב שבת בין השמשות,הלא כאשר הגיע הכח והיכולת של הבורא יתברך לבראם ולהמציאם במהירות, [וכי] להבל ולריק חס ושלום נתקדמו ועמדו מיום הבריאה, עד יום התגלותם הנ"ל. ודבר בעתו מה טוב, יען אשר באמת לא נפלא ונעלם ונפסק חס ושלום כח ויד ה', בבריאת ומציאות יש מאין, כאז כן עתה כנודע (מובא הרבה ועיין חובת הלבבות שער הבחינה פ"ד ובפתחי לב שם אות כ"ט). ואולם, מצירופי דבריו הקדושים ושאר דברי חכמינו אשר בענין זה תבין, שכפי כוונת הבריאה, יצאה ונמצאה באופן שעל ידה בעצמה יתפלא ויתעלם כביכול השגתו וידיעתו יתברך שלמעלה, בשידוד הטבע. ומחמת זה לבד, אין כל חדש תחת השמש מעת הבריאה והלאה. גם כל הנפלאות שלעתיד [אשר חשבו חז"ל בסוף מס' כתובות (דף קי"א:)] נכון ונמצא גם מעין הארתם תחת השמש, מעת הבריאה כנ"ל. [ומה שיצאו מהכלל עשרה דברים [בעת ההיא] וכו' יש לבאר בהקדמות אחרות]. וכל ששת ימים שבעת הבריאה והתגלותה, עמדו ונמצאו כאמצעי וממוצע, בין השגחתו ואלהותו יתברך שלמעלה מהטבע וקודם הבריאה, ובין הטבע שבכלליות הבריאה, שנשתלשלה ויצאה בה, והן הן אשר יצאו בהם המתחשבים אמצעי וממוצע, יחשבו בין לעולם שבקודם הבריאה, ובין לעולם שאחר הבריאה:

יש להתפלא בזה המאמר.... אמצעות המאמרות הנ"ל, שהיו מוכרחים את הפועל, והטבע והבחירה, מלמעלה מהכח וההשגחה והידיעה. תבין מרחוק לששת ימיהם הנזכרים, שכמו כן גם הם הוכרחו כביכול לאמצעות. וזאת תבין ותתבונן לישוב הפליאה, כי גם כל אשר חשבה התורה כמה נסים ושידודים שנמצאו בעצם הבריאה והפועל, הוכרחו גם כן כביכול המאמרות וימיהם הנ"ל, ולהתוסף בזה על כלליות הפועל והטבע, ולהיות מוכנים ומכוונים וקולעים אל השעה והעת שהיו מוכרחים נפשות ישראל. ולגלות ולהראות לכל איש תבונות כי הידיעה לבד עשתה והוציאה כמו כן גם שאר כל הפועל והטבע, עד שהם בעצמם לשידודים נפלאים ונוראים יחשבו בעיניהם. כי בהמטה הכין והפליא הבורא יתברך, את ההמצאה הנפלאה והמוכשרת להיות על ידה עיקר הנסים והשידודים (עיין תפא"י אבות פ"ה מ"ו), שנתגלו ביציאת מצרים וקריאת ים סוף. והלוחות מעשה אלקים, כוללים לכל הנפלאות והנסים שבמתן תורה.... פי הבאר, ופי האתון. ואם לא נחשב פי הנחש וההסתה, בעצם יום השישי שבימי המאמרות הנ"ל, ועד סוף היום, עדיין גברו ועצמו מאד הכוחות הנפלאות והנמצאות בכל פרטיות הבריאה מלמעלה מהטבע, וההפלאה היתה מהפלאת הבורא יתברך, שהפליא [בסוף] הימים הנ"ל, להיות נתהווה כח הבחירה, ופקיחת עיני הדעת הנ"ל:

שעוד בכל הנ"ל תבין במה שכתבתי לעיל, שאף על פי שהמאמרות לא יצאו כי אם בששת הימים הנ"ל. אבל בכל זאת, ברא אלקים לעשות ולהשתדל בהם מיום ליום, ומשנה לשנה, עד גמר התיקון שלעתיד. ותבין מרחוק, שגם התגברות הסתרת הטבע והפועל בדורות הראשונים כמו בדורותשאחריהם, והן באמצעות הטוב, והן להיפוך חס ושלום באמצעות הרע, היתה אז בכח האדם לבא בהפלאת הנבואה ודעת העליון. ובלעם בכח הרע שבו, נתגבר ועלה זה לעומת זה כנגד משה ממש. ובהבלעה רבה ועצומה, רצה לבלעם ולהשחיתם לנצח במאמרי ודברי פיו, להבליע ולהחרים לנצח חס ושלום לכל נפשות ישראל, לולי מה שהפיר השם יתברך את דברי עצתו, להפך כל רעות והורדת דברי פיו, לאתונו וסוכנתו בעצמה [כמובן מזה בדברי מהרנ"ת ז"ל (ליקו"ה יו"ד הל' חדש אות ח' עיי"ש)]:

....כנגד עוצם ואו'.... תבין מרחוק, [לענין] פי הנחש כנזכר, [שאינו] נחשב בין העשרה. שלא נחשב, בסיבת היותו בערב שבת קודם בין השמשות, עוד אין שייך לחשבו, מחמת שעדיין משלה ושלטה באלה הימים, ההשגחה והשורש [ששם כולו אחדות], ולא נשלם עדיין ההבדל והבדלת הגלגל מהשפל הבהמה מהאדם, המובא במקום אחר (אפשר הכוונה על שיחות הר"ן אות מ' עיי"ש). כי [מלפני זה], גם הם כלמעלה מהטבע, ושבקדם הבריאה. ומחמת זה לבד היה מוכן ועומד בהם גוף האדם לחיים הנצחיים בפרי עץ הגן, אשר גם הוא הממוצע במקום כאמצעות הזמן, בין הטבע ולמעלה מהטבע. ולהחשב מפני זה גם הוא כלמעלה מהטבע ועדן, כנגד כל הארץ והמקום אשר זולתו. וגירוש וריחוק האדם מאתו, הוא הוא מעין גירוש וריחוק מעץ החיים הנצחיים אשר בו. ובעוצם התגברות כח הטבע שבהשלמת מעשה המקום, [אחר] זמן שבששת ימים הנ"ל, אף על פי שבעיני [ה'] טוב מאד, בהביטו ובראותו לעצם המכוון שיתגלה לעתיד על ידי זה, אבל מעוצם המלחמה והתגברות הרע [שהיה, ושיהיה עד לעתיד], הוכן ועמד האדם בגירושו וטלטולו ובסוף ששת הימים הנ"ל למות ולשוב מיד לעפרו, לולא מה שנסמך לזה יום השבת, אשר הוא לבד, אגין עליה כנודע (עיין סיפורי מעשיות סוף סיפור י"א, ועיין זוהר שמות קל"ח.):

החיפוש אחרי הצדיק

אודות הפחד ואזהרה מהריסה, נראה מבואר מדבריו הקדושים שמחמת זה בעצמו כל תקוותינו וחיינו הוא לבקש ולחפש יומם ולילה אחרי המנהיג משה בעצמו, הנגש אל הערפל (עיין ליקו"מ ח"א תורה קט"ו) מניעת הכתר (אפשר הכונה ע"פ תורה כ"ד ח"א) לקבל משם לבד דעת התורה, ומהחיפוש והבקשה בעצמה איה מקום כבודו, נהפך ונמשך כל טוב (עיין ליקו"מ ח"ב תורה י"ב):

קבר ר' ישראל בעל שם טוב זי"ע

בדבר הצדיקים היורשים את ארצם [שבמקום קבורתם] להיות בקדושת ארץ ישראל (ליקו"מ ח"ב תורה י"ט), ובהמבואר מדבריו הקדושים בסוד ר' ישראל בעל שם טוב ז"ל שהוא ישראל אבינו (עיין כוכבי אור חלק השיחות והסיפורים אות מ"א) מבאר בתפיסתו לדוגמא מכל הצדיקים לקבר הבעל שם טוב שהיא בקדושת ארץ י'ש'ר'א'ל':

מעלת התפלה

על אודות הפליאה מענין תפלה המובא בדברי מוהרנ"ת ז"ל (ליקו"ה הל' פיקדון ה"גאות ז), מבואר ומיושב יותר על פי המובן מדבריו הקדושים (אפשר הכוונה על ליקו"מ ח"א תורה ל"ד אות ג' עיי"ש) שהתפלה הוא הדביקות לעצם הישועה שבו כי מאתו לבד כל מיני ישועות שבעולם. והוא ענין הכלים הנזכרים שם, שהאדם בחסרונותיו מקבל בתפלתו את החיים והשלמה מהבורא יתברך שבאורו (לא יש) [אין] גבול כלל:

עשרת הדברות

ששמעתי מר' אברהם על אודות התרי"ג מצוות הנרמזים בעשרת הדברות, שבפרטיות נרמזות גם כן בהראשי תיבות, וגם נמצא אחד שחיבר על זה ספר מיוחד (אפשר הכוונה על ספרו של ר' סעדיה גאון זי"ע והובא ברש"י סוף פרשת משפטים עי"ש, ועין גם בספר "אוצר החיים" להגה"ק מקומארנא זצ"ל). ולדעתי נראה מבואר מדבריו הקדושים (אפשר הכוונה עפ"י ליקו"מ ח"א תורה ל"ח אות ז' עיי"ש וע"ע ליקו"מ ח"ב תורה ח' אות ז' עיי"ש) [וגם משאר ספרי אמת] שכמו כן נרמזים בהם גם כלליות התורה שבנסתר שתתחדש מפי הצדיקי אמת בכל דור ובכל שנה. כי זה ענין קבלת התורה לנו שבכל שבועות וגם בכל יום כמובא בספרי אמת (מובא הרבה בשם הבעש"ט על המשנה (אבות פ"ו) בכל יום בת קול יוצאת וכו' ועיין תולדות פ' ראה). וגם לפי כל זה יבואר בהמעשה מהלחם המובא בספר חיי מהר"ן (הוא בחיי"מ כתב יד), כפי המובן מדבריו הקדושים שבאמת היתה כוונתו על הנסתר שבתורה שתנתן אליו [שנתבשר על זה תחלה מזקינו הקדוש], ואחר כך יצאו עשרת הדברות מפיו כמובא שם, שראה בזה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כי זה זה הוא גם השגות הנסתר שבהם אשר זכה בכל זה:

כי לא תעזוב נפשי לשאול

בהכלל הרביעי הנ"ל בההקדמה, שכל מאמר נמשך יותר כפי התיקונים המובאים בו בעצמו. תבין מרחוק בהמאמר שיצא מפיו הקדוש על אודות התיקון של העשרה מזמורי תהלים, שכל מי אשר יאמרם במקום קברו הקדוש, ישתדל בכל כחו לטובתו, ולא יעזוב אותו בשאול תחתיות חס ושלום. כי כל זה מרומז ונראה מדברי המזמור הראשון שבהם. טובתי בל עליך, לקדושים אשר בארץ, כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך וכו':

ספרי רבינו ז"ל ושאר ספרי מוסר

דיבורו ומאמרו הקדוש בענין לימודי ספריו הקדושים: היינט, אז מיין ספר איז שוין פאראנדין אויף דער וועלט, מיז מען נאר לערנין מיין ספר. [היום, שהספר שלי כבר נמצא בעולם, מוכרחים ללמוד רק את הספר שלי]:

פרשת העגל

[לבאר וליישב כמה פליאות הנמצאות בהכתובים ומאמרי חז"ל ממעשה העגל שבפרשת כי תשא:]

פליאה א'. בלשון הכתוב לך רד כי שיחת עמך, אשר מבואר מפירוש המלות שבסיבת ההשחתה פקד וצוה השם יתברך למשה לירד מההר. ומשאר הכתובים מבואר שגם מתחלה לא עלה להתמהמה שם יותרמארבעים יום, [וישראל טעו קצת בחשבון כמובא על זה בפירוש רש"י], אשר גם אם לא היתה ההשחתה של חטא העגל היה יורד מההר. ומה זאת דיבר לו השם יתברך בלשון המבואר מאתו [שהא בהא תליא] שהירידה היא בסיבת ההשחתה:

פליאה ב'. במה שכיוון משה רבינו ע"ה את בקשתו הראני נא דייקא אחר מעשה העגל שנתעורר האף והחימה אשר קצף ה' להשמידם וכו'. וגם כאשר המתיק משה בתפלתו ובטענותיו שתתעורר עת הרצון כמובא שם ברש"י. אבל אף על פי כן הלא מבואר לכאורה מלשון הכתובים שעדיין לא נמתקו לגמרי [כי ביום פקדי ופקדתי וכו']. ואיך יכוון אז בדבריו להשם יתברך עם בקשה נפלאה כזאת, אשר גם בתוקף עת הרצון שביציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה לא ביקש על זה:

פליאה ג'. הוא ממה שהשיב לו השם יתברך לא תוכל וכו'. כי לכאורה נמצא מזה סתירה להמבואר מהכתובים שדיבר ה' [אתו] פנים אל פנים. פה אל פה, ומראה וכו', ותמונת ה' יביט:

פליאה ד'. מה שמבואר מכתבי האריז"ל (ליקוטי תורה פרשת ואתחנן) [והבאתי מזה כמה פעמים במקומות אחרים (כוכבי אור שיחות וסיפורים אות ל"ח עיי"ש)], שבמתן תורה עלה לשער הנון, ולכאורה לא משמע כן מהחלטת חכמינו ז"ל (ראש השנה כ"א) [מ"ט] נתנו למשה חוץ מהשער הזה שלא ניתן אליו כלל:

פליאה ה'. הוא מה שלמדו חז"ל את הנ"ל מהכתוב ותחסרהו וכו'. כי לכאורה לא ידענו מבואר ומפורש בכתוב הזה, שהוא מדבר מהשערים האלה:

ואולם הפליאה הזאת יש לתרץ בהכלל ממאמר החכם אלו ידעתיו וכו', שיסובב בדבר [ההשגה] בו [יתברך]. ותבין מרחוק שזה לבד פשטיות הפירוש מהכתוב ותחסרהו וכו'. לבל יעלה ויהיה כאלקים בעצמו [כי אלו ידעתיו וכו'], אשר בדברי האריז"ל הנ"ל תבין מרחוק בהפלאת (אלה) [משה], להיות בזה למעלה מגדר אנושי [לחם לא אכל וכו']:

ועוד בהמבואר מצירופי דבריו, שגם בדבר העליה לשער הנון נמצאים מדריגות לאין ערך תבין מרחוק לישוב הפליאה ג' והפליאה ד' הנ"ל. כי גם הבטתו פנים אל פנים וגם השגתו שער הנון שבמתן תורה עוד לאנחשבה כלל להשגה והבטה כנגד המדריגות שלמעלה מאתה. כי במה שמבואר מלשון הכתובים שבתמידות היתה נבואתו במראה והבטה כביכול פנים אל פנים. יש לבאר בכל הנ"ל שעדיין אין זה נחשב להבטה ומראה, כנגד הבטתו והשגתו שזכה במתן התורה. וכמו כן גם השגתו שבמתן תורה לא היתה נחשבת עדיין להשגה אמיתיית כנגד ההשגה המופלגת ועצומה יותר במדריגה אחר מדריגה, אם לא היתה השחתת נפשות ישראל הנ"ל:

ועוד במציאות התהפכות הירידה, אשר לפי זה ממילא מבואר, שאז תחשב באמת הירידה עצמה לעליה מופלגת ביותר. תבין מרחוק ביישוב הפליאה [הב'] הנ"ל:

הקדמת המוציא לאור

[ממהדורה ב']

ש ירת תודה והודאה.

מ את נברא נגוע ומעונה.

ו שפל אנשים נבזה וחדל אישים.

א שר חושך וצלמות סבוהו ימים רבים.

ל אל אשר עולם ברא, המחלצו ומוציאו.

בנ סים ונפלאות אשר לא היו מימים קדמונים.

י סובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו.

ש ירה חדשה שבחו גאולים ממות לחיים.

י צאו מבית האסורים לבני חורין.

ע ל שפת הים הודו המליכו ואמרו בעת עלייתם בהר ה' ומקום קדשו.

ה' ימלוך לעולם ועד.

הפעם אודה את ה' כעל כל אשר גמלני, הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב, וזיכני בכמה מיני זכויות חנם, חסדים ורחמים גמורים. ויותר על הכל, שקרבני מבין עמקי הקליפות למקור החיים למקור הקדושה להנחל נובע מקור חכמה, לרבינו הק' והנורא זיע"א. וזיכך וצירף אותי כמה ימים ושנים ביסורים מיסורים שונים, בעלבונות ובזיונות ושפיכות דמים, הכל כדי להתקרב אל הקדושה. וזיכני לתחוב את ראשי בכל הקיבוצים של אנ"ש הן בפולין והן ברוסיה, ולהכיר כל אנ"ש פנים בפנים. ובפרט העולה על הכל שזיכני במסירות נפש ונסיונות כאלה, לדלג הרים וגבעות, ולבוא על ציונו הק' אומנה. ולהיות שם עתים וזמנים שונים, איזה שנים כפולים, ושלשה ראשי שנים אשר אין למעלה מתיקונם. ואת התחדשות המוחין, ודעת ורצון וכיסופין, שמשיגים לבלות כל הימים, ברינונים לפני בורא כל העולמים. אשרינו שזכינו עד כה. ומלבד כל אלה עצמו ועמקו חסדיו ונפלאותיו כאלה וכאלה, שאילו כל הימים דיו וכו'. ואין לצייר אפי' במחשבה וכ"ש בפה וכ"ש וכ"ש בכתב, עוצם נסיו ונפלאותיו שעשה עם שפל אנשים כמוני להוציאני מבין שיני אריות, מאלפים ורבבות סכנות מות ממש ועינויים ויסורים שונים וחולאים ורעבים הרבה, ולהוציאני בספירת נצח שבנצח מידת רבינו הק', מבית האסורים באזיקים וחושך וצלמות, להביאני לארץ הקודש, והראה לי אלקים גם את זרעי. ואסיר תודה אני להודות ולהלל מכל הד' שחייבים להודות, כי כולהו איתנהו בי, כפול משולש מרובע. וגם פה לא עזבני, ויסוד לבנין חברתינו ישיבה ע"ש רבינו זיכני. ואע"פ שראשיתנו מצער אחריתנו ישגה מאוד. ותודה ותהלה מיוחדת, לאל איום ונורא, אשר זכינו להוציא לאורה ביאורי תורות נעלמות ונשגבות, מאיש פלא חי עולמים, אשר זה הוא לו לשם ולתהלה מבנים ובנות, אשר בקבר שפתותיו יהא דובבות, וזכות הרבים תלוי בו, והעבודות יחשב לו כאילו חי בשני עולמים. יזכינו השי"ת ויגמור בעדינו שנזכה לקיים ולבלות כל הימים והשנים באמת ובתמים, אך ביראת ה' כל הימים, ובירור ומיצוי המידות, וקיום העצות, ויתרומם ויתעלה שמו של בורא עולמים, והצדיק הנכלל בו לעולמים, ואנחנו נהיה לזה גורמים. ונזכה ונחי' ונראה ציון ביפיה ותפארתה, ובית הדעת בנוי בכללי ובפרטי במהרה בימינו אמן.

ובכן כאשר זכינו להוציא לאור אלו היסודות הנוראות מהאיש הנפלא. אשר שמו מהולל ומפואר בפי כל אנשי שלומינו, ואורו מאיר ע"י תלמידיו העובדים מאומן ומפולין בדרכים ישרים ונפלאים. וכאשר רצונו ומגמתו לעורר אנשים, להוציאם מגשמיותם ע"י קיומם עצות רבינו ז"ל בעומק עמקים. וכן כוונתו ע"י שיחותיו להקים דעת רבינו הק' אשר יסודו בתפלה שעומד ברום גבהי מרומים. ובכן מוקדש הכל להרם ולרומם באלו הזוכים לקיים בקיומים בהשוקדים ועובדים בעבודתם לשבר תאות גופם והעושים מנוף נפש בעבודתם בתורה ותפלה בבחי' מבשרי אחזה אלקי.

הכ"ד המסדר והמו"ל שמואל ב"ר ישעיה הלוי הורוויץ

ועל הטוב יזכר אאמו"ר הרה"ג מוהר"ר ישעיה ב"ר אשר יחזקאל הלוי הורוויץ עבור שהדריכני מנעורי בתוי"ש ומצוות והרה"ח ר' אלתר בן ציון בר' מרדכי דוד וחביריי אנ"ש שבארץ וחו"ל שסייעוני הרבה להתקרבות לרבינו הק' ועבודת ה' ישלם ה' משכורתם כפולה.

וזכות המצוה שטרחתי יעמוד להם לנצח. וזכות רבינו הק' ומוהרנ"ת יגן עליהם ועלינו ועכי"א אכי"ר.

.דח

>דברי פתיחה

[מתוך ספר שיחות וסיפורים כרך א' אות יב' יג']

כבר הודיענו רבינו ז"ל (עיין ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה מ"ב, חיי"מ (מנוקד) סי' תי"א), שגם המצוות שיש עליהם טעמים גשמיים, יש להאמין, שהעיקר הוא [ה]טעמים הרוחניים לאין סוף שנמצא בה, כי אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד (זוהר ח"ג ע"ג.):

וכן במצות תלמוד תורה העולה על כל המצוות, [כמבואר מזה גם בספר המדות (אות לימוד סעיף ל"ג), בזה הלשון: הרגל הלימוד עולה על קיום כל המצוות]. אף על פי שבפשיטות כל טעם הנגלה הוא למען דעת איך להתנהג בכל דבר, את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה וכו'. אבל גם בזה כל עיקר המצוה הוא בלשון סגולה להצלחת הנפש, כפי [ה]טעמים הרוחניים אשר בה [ועיין בספר המדות (שם סעיף י) בזה הלשון: כל ידיעה במשפטי התורה וכו', הידיעה הזאת בעצמה היא הצלחת הנפש]. וכן מבואר מדברי חז"ל במסכת זבחים (דף מ"ה.), לענין הלימוד שבהלכות קדשים, שהוא הילכתא למשיחא, אבל דרוש וקבל שכר:

והנה, כאשר יצא מפי רבינו ז"ל, כמה דברים נוראים, בהכרח לימוד ספרו (בחיי"מ ערך מעלת תורתו וספריו, ושם סי' שמ"ו שמ"ז שמ"ט שנ"ה). כי גם מיום התגלות הסתרי תורה שבזוהר הקדוש, תהיה בזה לבד, הסגולה להצלחת הנפש. כמבואר בזה מדברי האריז"ל (הקדמת מהרח"ו על ספר עץ חיים), גם לענין הלימוד בכל חכמת הקבלה שנתגלה על ידו. רק שלא כל אחד ראוי לזה הלימוד שבקבלת האריז"ל, מלשונות ההגשמה אשר בה. ולהבלתי ראוי מגיע קלקול חס ושלום, כמובא מזה בס' חיי מוהר"ן (סי' תקכ"ו). אבל להראוים לזה, מאוד מאוד מוכרחים דבריו והשגותיו הקדושים. ורבינו ז"ל קרא פעם אחת לספר "עץ החיים" בשם ספר מוסר, ואמר בזה הלשון: סע א טייער מוסר ספר סע איז (איזה ספר מוסר יקר הוא!, עיין חיי"מ סי' שס"ב), והפליג מאד ביקר מעלתו. ועתה, כפי המובן ברוממות רבינו ז"ל, יש גם מזה בעצמו להבין מרחוק, מרוממות לימוד תורתו, והצלחת הנפש שזוכים על ידי כל דיבור ודיבור שבה: ואגב אורחא הנני להזכיר, מה שמובא מזה קצת בהשיחות שאחר הסיפורי מעשיות (שיחות הר"ן סי' י"ט, חיי"מ סי' תמ"ט), [וגם בלקוטי הלכות (הלכות ר"ח הלכה ו' אות כ) מובא מזה], שרבינו ז"ל הפליג מאוד לפני מורנ"ת, בעוצם כח התורה, להוציא את האדם מכל מיני טנופת, ואמר לו בזה הלשון: גלייך דוא וייסט דעס כח פון דער תורה (וכי יודע אתה את כח התורה):

ומאמר רבינו ז"ל [שמובא בחיי מהר"ן (סי' קפ"ט של"ב)] אני נחל המטהר וכו', מבואר גם כן מדברי מורנ"ת, שסובב בעיקר על דברי תורתו הקדושה: ובספר המדות [באות צדקה (ח"ב סעיף ב)] מבואר מעלת יקר הלימוד, כי "התורה והמעשר והשבת, נותנים חיים גשמיים גם כן":

ועוד הנני לספר אשר ראיתי בבית אבי:

איש זקן אשר בימי נעוריו התחיל לנסוע לרבינו ז"ל, עם דודו שהיה מאנשי רבינו ז"ל. ודודו שיבח אותו קצת לפני רבינו ז"ל, שהוא בר אוריין. והתחיל רבינו ז"ל לעוררו על התמדת הלימוד. ואמר לו בזו הלשון: דיא ליפן זאלן דיר ניט צו שטיין [כי עדיין היה סמוך על שולחן חותנו]. גם אמר לו רבינו ז"ל בזה הלשון: דיא תורה וועט דיך קוויקן, דיא תורה וועט דיך שטארקן. ועוד כמה וכמה שבחים חשב אז. ובסוף הרים את קולו, ואמר לו בזה הלשון: דיא תורה מאכט רייך (שפתיך לא תשבותנה, התורה תרווה אותך, התורה תחזק אותך, התורה מעשרת):

גם מבואר מדברי רבינו ז"ל (חיי"מ רצ"ט) לענין הצדיקים יחידי הדורות, שקודם ירידת הצדיקים לזה העולם, יש ביכולת להיות איש כשר ועובד את ה' גם זולת זה הצדיק ותורתו. ומשבא לזה העולם, אין ביכולת כלל לזכות זולתו וזולת תורתו למה שצריך לזכות. וכפי הנראה מדבריו הקדושים, שזה נמשך מדרכי השם יתברך בהנהגת העולם, זה לעומת זה. ובירידת הצדיק הרופא נפשות לזה העולם, ברפואות ותחבושות יקרות ונפלאות שלא נתגלו עדיין מעולם. נתחדשים כנגד זה, מחלות ומכאובים חדשים שלא היו עדיין בעולם, ושאין ביכולת לעמוד כלל כנגדם, אם לא בסגולות ורפואות הצדיק, שנתחדשו וירדו כנגדם באלה העתים. והבלתי מתרפא בהם, אבדה תקותו חס ושלום: ולפי כל זה תבין ותתבונן ברוב ועוצם חיוב והכרח הלימוד, בתורה שבנסתר שזכינו על ידי רבינו ז"ל. כי הן המה התבלין המוכרחים להיצר הרע שבעת הזאת, שעל זה אמרו חז"ל בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין (מסכת קידושין דף ל' ע"ב). והעיקר הוא לימוד העיון שבה, כמבואר מדבריו הקדושים בליקוטי מהר"ן סימן ק"א, שזה הוא הלימוד המסוגל להנצל על ידו מהתאוות והמדות הרעות:

ובספר המדות באות סוד (ח"ב סעיף א) מבואר, ש"בעיון עמוק בסודות התורה, יכולים לפקוד עקרות, ולרפאות חולאת חזק", [שגם מזה מובן גודל ועוצם מעלת זה הלימוד]:

וכאשר נקראים בשם סודות התורה, כל דברי רשב"י בזוהר הקדוש והתקונים שנפתחו ויצאו ממקור החכמה דעתיקא סתימאה, כן גם כל דברי הנחל הנובע משם על ידי רבינו ז"ל. שמחמת זה מבואר מדבריו הקדושים (חיי"מ סי' שמ"ו), שגם הקובע לעצמו בכל יום שיעור הלימוד בספריו הקדושים, לא יסתפק את עצמו בשיעור לימוד הפשוט, אבל יחלק את העתים, ויוסיף לקבוע לעצמו, שיעור לימוד העיון בספריו הקדושים:

והנה, בימי נעורי חלפו ועברו אצלי כמה שנים, שנפלאתי קצת בפירוש מלת העיון שהזכיר רבינו ז"ל לענין הלימוד שבספריו הקדושים, כי לכאורה אין יכולת כלל שיוכפל זה הלימוד לפשוט ועיון. כי בתורה שבנגלה, תלמוד בבלי וירושלמי, גם אם נמצא בהם לימוד אחד פשוט [להבין על כל פנים בפשיטות מאמר הגמרא, כי בלא זה לא נקרא בשם לימוד כלל (עיין מג"א שו"ע או"ח סי' נ' סק"ב)], נמצא בכל זאת לימוד העיון, אשר הלומדים בהם ישימו עיניהם לעיין ולהעמיק יותר בפלפולים שונים [ולא בדרש, כי הדרש הוא ענין אחר, כנודע]. אבל בלימוד כזה, לכאורה לא נמצא כלל יותר מפירוש הפשוט. עד שבאמת נמצאים גדולים מאנ"ש [ומהם ר' יחיאל מענדיל (ב"ר ישעיה שלום ב"ר יודיל תלמיד רביז"ל, בעל מחבר ספר שיר ידידות) בהקדמת המפתחות (על ספרי רביז"ל (נדפס בארה"ב בשנת תשכ"ה עם ספר ימי מוהרנ"ת))] המפרשים מחמת זה כוונת המאמר הנ"ל, על פירוש הדרש. אבל בהמשך הזמן, מידי שוקדי על דלתי ספרי מורנ"ת, אשר עליו סמך רבינו ז"ל את ידיו, למלא אותו ברוח אלוקים לקום ולדרוש בדבריו הקדושים, עד שגם כל דרשותיו, כנים ואמתיים [ובלי שום תערובות חס ושלום, מבלבול המדמה בתכלית ההיפך, שהזכיר מזה רבינו ז"ל בליקוטי מהר"ן חלק א' סימן נ"ד עיין שם], ראה ראיתי, שבאמצעות הדרש, חתר ומצא מסילות נפלאות בלימוד תורת רבינו ז"ל, גם בפשיטות, ולהוספות הם נחשבים על הרמז והדרש אשר ידרוש בהם בעושר דברי רבינו ז"ל ממקומות אחרים בתורה שבכתב ובעל פה [או ממאמרים אחרים שבספר רבינו ז"ל בעצמו, שגם זה נקרא בשם דרש ועושר ממקום אחר]. כי עוד בהוספה ותוספות על כל זה, מצא פירושים נחמדים בקצת מאמרי רבינו ז"ל [והם מובלעים ומובללים באמצעות דרושיו הנ"ל, עד שקשה וכבד להבחין כלל בהם. ואם יהיה אלוקים עמדי, הנני ליחד על זה בספרי דיבורים מיוחדים] שבכל מאמר ומאמר יפרש מניה וביה, כפי הכלל הראשון [והעיקרי] לכל הכללים, אשר כתבתי בהקדמת ספרי ביאור הליקוטים. שכן דרך רבינו ז"ל, לפרש בכל מאמר מיניה וביה, תחלתו מסופו, וסופו מתחלתו. ובאופן שאין נראה כלל, רק למי שחותר ומעמיק בהם. וכאשר ירמז מורנ"ת זה הכלל בהקדמותיו אשר כתב לליקוטי הראשון וליקוטי תנינא [ועיין שם מה שכתב, שכפי עוצם העומק, היה צריך לכתוב בכל דיבור ודיבור. "ודוק" או "והבן היטב"].

וגם אגב אורחא ראה ראיתי, שלפי זה מפורש שיחת רבינו ז"ל שאחר הסיפורי מעשיות סימן קצ"ט, ש"אין מי שיבין את תורתו, רק מי שיכול לאומרה פנים ואחור" עכ"ל. כי כשחוזר הקורא לאחוריו, מסוף המאמר לתחילתו, מבין יותר כוונת רבינו ז"ל. ושגם לפי זה מבואר מה שכתב מורנ"ת בסוף הקדמתו לספר ליקוטי הלכות [כרך הראשון והאחרון], שספרו הוא כעין ביאור על ספרי רבינו ז"ל. ולכאורה יש להתפלא על זה, כי הלא מהדרש לבד אשר ידרוש בהם, אין ראיה כל כך על יתרון דברי רבינו ז"ל ורוממותם [כמבואר לכל הבקי בספרי הדרשות, שאין מזה ראיה כל כך]. אבל כפי הדלאותיו את החספא אשר הדלה לנו בספריו הקדושים, למצוא את הכלל הראשון הנ"ל, וגם שאר הכללים אשר כתבתי בהקדמת ספר ביאורי הנ"ל, נחשבים ספריו הקדושים, לביאור ופירוש ממש לליקוטיו הקדושים. ואדברה בתורתו נגד מלכים ולא אבוש:

.דח

>הקדמה

א ת ה' אלקי השמים ואלקי הארץ אפאר וארומם.

ב כל לבי ונפשי אברכו, ואהדרו בכל הדורים.

ר נה ותודה אביע ואערוך לפניו, גם

ה לול ושבח שירה וזמרה. כי מאד רבים וגדולים

מ עשיו ומפעלותיו אשר פעל והכין גם לעינינו הגופניים.

ובזאת גם במשל גם בחידה אפתח שפתי ואנוהו.

כי הגדיל לעשות מקצה השמים ועד קצהו.

אלפים ורבבות מכונות (הן המה הגויות והגופים מכל חי ומדבר).

מכונות ממכונות שונות.

בהשכלה נפלאה ונוראה, מלאכת חלקיהם (כמו בשר, חלב, דם, עצם, גיד, עור, [ובפרטיות אין לבאר מהכרח הקיצור]. וכל חלק וחלק משונה מחבירו בהרכבת היסודות, כפי ההכרח להקיום והגידול לזה החי ומדבר).

בתבונה עצומה ונשגבה, מערכת איבריהם.

ברוב הפלא ופלא הורכב בהם מכוניים (הן המה נפשותיהם) ממכוניים שונים להנהגותיהם.

ברוב עצות ודעת, הוכן למכונייהם כלי הבטה וכלי השמע המוכרחים לפעולותיהם.

אוצרות מאוצרות שונות ועצומות, לכל הדברים והכלים המוכרחים לפעולותיהם (היסודות וכוחותיהם). פעולות לפעולתיהם, וכלי עבודה לכלי עבודה (צבא השמים וכוחותיהם), ממעלה למעלה נכונים ומסודרים. בעוגל המרכז כולם נפעלים, ויהיו לכדורים וגלגלים.

סובבים ומקיפים זה לזה בכוחות המושכים וכוחות המכריחים.

ומהם

ובהם - מאורות ונגוהות, להאיר ולהזריח לעיני המכוניים לכל פעולותיהם וסיבובי מכונותיהם, לבל יכשלו ויאבדו.

וגם נתיבות המכונות ומסילותיהם, נפלאים ונכונים (כח המושך לכדור הארץ) לבל ימוטו בהם וימעדו.

אולם, המכוני הנקרא בשם שכל ודעת אדם.

אם כנקודה לבד יחשב כנגד הכדורים והגלגלים.

וגם מגואל ומגולל הוא, בפסולת מכונתו ועבודתו בה מיום אל יום.

אבל בזיכוכו וטהרתו (בזה יש להאריך ובהכרח הקיצור קצרתי), נכבד ונפלא הוא, ברוב איכותו וסגולתו, יותר מכולם. ואז יתפלא וישתומם, בהביטו ובראותו את כל המראה הגדול והנורא הזה.

יבהל ויחרד, עד כי שערו תסמר מפחד הנעלם הממציא כל זה.

יכיר וידע: כי לא להבל ולריק יצא מפי זה הממציא והמשכיל בלי תכלית, להפליא ולפעול את הפעולה וההמצאה הזאת (כלליות הבריאה), הנשגבה ונוראה לאין ערך. אם לא לסגולה הנפלאה והנחמדה שיש ביכולת לזכות בה, ושלא נמצא סגולה יקרה ויתירה מעונג ועדן חכמתו בעצמו יתברך.

וגם כי אחרי הודיע אלקים אותו את כל זאת - אין בכולם נבון ומובחר כמוהו. וכולם לא נבראו ונפעלו אלא בשביל לצוות ולהתחבר אליו.

כי גם מראשיתם ועד תכליתם בזמן ובמקום, למרכבה והמצאה אחת יחשבו.

ואם בהכרח לגבולי העיתים והנבראים אשר בהם, אין ביכולת להראות ולגלות לעיני כל הפלאת המכוון אשר יצא ויתהווה מאתה. כי גם מרוב עומק מחשבת הפועל הנעלם אשר בה - נחשב ונערך כנגדה כל רעיון וחכמת המפעל הבלתי מזדכך ומתדבק בו כבער וכסיל אשר לא ידע ולא יבין בה [כי עוד נחשבה ונדמה בעיניו לתכלית ההיפך, וכדוגמת החטה אשר תראה ותחשב בפעולת זריעתה לנרקבת, וכנמצא לזה עוד דוגמאות רבות].

אבל מרחוק יש לנו להבין ולהשכיל, כי לא תצא מפי הממציא והמשכיל הבלתי תכלית, להפליא ולפעול פעולה והמצאה - הנשגבה ונוראה לאין ערך וקצבה - להבל ולריק, ולרוב הקצף והמכאובים הנמצאים בה אם לא יכוין וישית את דעתו לסגולה הנפלאה והנחמדה בעונג ועדן חכמתו ותורתו [אשר בהעדר הזיכוך הנ"ל, אין ביכולת הדעת ומופתיו לבא בהם כלל].

ומ'ש'ה' עלה אל האלקים, ונכלל ונתאחד בתורתו וחכמתו בנסתרות הטבעיות הרוחניות - שרשיים ושוררים ומושלים על הטבעיות הגשמיות להנהיגם כרצונם - אשר במשקל דעתו ותבונתו בהם, שופט ומחייב בהכרח לכל אזהרה ואזהרה, ולכל מצוה ומצוה, הכרח ההצלות והישועות לכל נפש, באופן [שיזכו ויזדככו על ידם גם שאר הנפשות, ובאופן] שתשוב ותבא בחיי עולם שבפרי [העונג ו]העדן הנ"ל. [ומ'ש'ה' עלה אל האלקים, ונכלל ונתאחד בתורתו וחכמתו בנסתרות טבעיות הרוחניות - שרשיים ושוררים ומושלים על הטבעיות הגשמיות - שופטים ומחייבים כל מצוה ואזהרה, כפי שיזכו ויזדככו על ידם גם שאר הנפשות לבא בזה העונג והעדן].

ואם לא המדרש הוא העיקר - בסגולתם - אלא המעשה והקיום שבהם. נמצא בכל זאת סגולות נפלאות, רפואה ומרפא, גם במדרשיהם ולימודיהם [כאשר נבאר מזה לקמן מדבריו הקדושים (בכללים כלל רביעי)] (כי כל העוסק בתורתם ולימודם, מעורר ומאיר המאור שבהם, להשיבו ולהביאו לידי מעשה. והעיקר מסוגל לזה לימוד הפנימי והנסתר שבתורה, כמבואר מדברי האריז"ל (הקדמת מהרח"ו על שער ההקדמות) על אודות הלימוד שבספריו הקדושים. ואולם, בזה הדור, מסופק אנכי אם נמצא אחד ממאה, שיהיה ראוי והגון לבא בדבריו הנעלמים, ולהנצל ממטר ה'ע'ב'ים והג'ש'ם', השוטף ועובר על פני חוצותיהם. מה גדלו חסדי ה' ונפלאותיו, אשר הוריד לנו זה הנחל ומקור החכמה, הנובע ומשפיע לימודים שרשיים לחכמת הקבלה [כמובא מזה בשיחותיו שאחר הסיפורי מעשיות (חיי מוהר"ן מעלת תורתו סעיף כו)], ומפרשים ומבארים אותה, ועוד ברובם ככולם, ישפר ויטהר שמים (עי' ליקו"מ ח"א תורה נ"ו סעיף ט) [לימוד הנסתר], גם מעבים ומגשם, לבלי להרבות על כל פנים באלה הלשונות, הנקראים בדברי חז"ל (חגיגה י"א:) בשם מעשה מרכבה שאין דורשין).

ואצילות רוחו דמשה בכל דרא ודרא, [כמובן בזוהר הקדוש (תיקו"ז תיקון ס"ט, בעש"ט על התורה בחוקותי י"ב, יערות דבש ח"א קס"א ד"ה אבל וכו', ח"ב י"ט ד"ה אבל וכו')], להמטיר ולהשפיע מעט מעט, כעין הקדמות נפלאות, לאורייתא דעתיקא אשר יגלה לעתיד, שהיא הנשמה. [ואתפשטותא ואצולת רוח משה הוא בכל דור ודור [כמובן בזוהר הקדוש (תקוני זהר ס"ט)], להמטיר ולהשפיע חידות נפלאות והקדמות יקרות לאורייתא דעתיקא], >אשר בבואו לשער הנ' (עיין בשל"ה פרשת פנחס ופרשת ואתחנן מאמרי מהרח"ו בשם האריז"ל, ועוד מצורף לזה קצת דברים ששמעתי בעל פה בשם רבינו ז"ל, וכתבתי אותם בספרי כוכבי אור חלק ג' שהוא עדיין בכתובים (וע"ע כוכבי אור שיחות וסיפורים סעיף ל"ח)). יחבר ויאחד זה הנסתר - כנ'ש'מ'ה' בגוף הנגלה שבתורה - וזאת התורה אדם (כי גם מראשית הבריאה ועד אחריתה, במקום ובזמן, לגוף אחד יחשב. והוא לבד המנהיג והנשמה שבו, אשר יחיה ויאיר לכל אדם הבלתי מתרחק מעצותיו אשר ייעץ אותנו בתורתו ודעתו):

ובזאת אהלל את ה', ואודה בסוד ישרים ועדה, בכל שבח והלל ותודה, אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו, תורה אחת היא - ומתחלקת לכמה מיני לימודים, כל לימוד בנתיבות ודרכים שונים: לימוד התורה והנביאים והכתובים. לימוד המשניות ותלמוד הבבלי והירושלמיים. לימוד הזוהר הקדוש ומדרש הנעלם והתיקונים. לימוד שאר ספרי קבלה ובראשם עץ החיים ופרי עץ החיים - אשר נודע לכל באי שעריהם, את ההשתנות אשר בדרכי העלאת רוח קדשיהם לקדושת פיותיהם וכתבי ידיהם. אשר על זה נלאו ויגעו המפרשים והמבארים, לידע ולהודיע את מבואיהם ותהלוכות נתיבותיהם.

וכמו כן, מצאתי וראיתי בספר לקוטי מהר"ן זצוק"ל [בקנקנים החדשים שבצירופי דברי אדמו"ר ז"ל הנחל נובע מקור חכמה בכתב ובעל פה, המלאים ישן נושן מספרי הקדמונים הנ"ל] כמה הודעות וכללים (אשר הוצאתי מדבריו הקדושים ומדברי תלמידו הקדוש, המצורפים ומורכבים בדברי הזוהר הקדוש והאריז"ל) הנמצאים ומוכרחים לבאי למודיו הקדושים [ולכל באי שער ספרו הקדוש] בעיון ועומק, שזה העיקר, וכמבואר מדבריו הק' בליקוטי מוהר"ן ח"א סימן ק"א. [לגמור תחלה בפירוש הפשוט, והדר לסבור בעיון ועומק שבהם, במסלה נפלאה המיוחדת והמוכנת לזה. ואגב אורחא נמצא הכרח בקצת מאלה הכללים גם לשאר ספרי המקובלים, אשר גם כולם יחד נחשבים ללימוד אחד ופנימי ללימוד הנגלה]. וראה תראה מצירופי דברי מורנ"ת ז"ל בהקדמת ליקוטי מוהר"ן ח"א, והקדמת ליקוטי מוהר"ן תנינא, אשר הרבה להורות ולרמז: שגם פירוש הפשוט שבדבריו קשה להבין, אם לא ביגיעה ועיון, ולהבין דבר מתוך דבר, ולחזור בכל פעם לאחוריו, להבין ולהשכיל אחרית דבר מראשיתו וראשיתו מאחריתו, כולו קשור ומחובר, ונעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו וכן באמצעיו וצדדיו:

>ואלה הם הכללים.

כלל הראשון: הוא המסלה הנ"ל [בהקדמת מורנ"ת] אשר בה סולל וסובב בכל ספרו הקדוש. כי מלבד הנסתר והדרש שנמצא במאמריו הקדושים בעשרם ממקום אחר, וממאמר אחד לחבירו, [וכמה פעמים נראה, שגם עצם המאמר הוא כעין חידה והלבשה נפלאה להשגתו, כעין הלבשת השגתו בסיפורי מעשיותיו], עוד גם בבואם בסוג הנגלה, נכונים ונפלאים הם בחכמה ובתבונה. הרישא והסיפא והמציעתא שבכל מאמר וענין, מפרשים ומבארים זה לזה. [כלל הראשון: הוא הפלאתו לבאר בדבריו מזה על זה בהפלאות שונות, ובכל מאמר וענין מניה וביה. כי הוא לימוד הנגלה אשר הוכן בהם, להיותם שוים לכל נפש, מלבד הנסתרות והדרושים שנמצא בהם ממאמר אחד לחבירו. אף על פי שגם העצם שבהם הוא אור הנסתר דאתקרי רזא, ברזי וסתרי תורתינו הקדושה, אבל עוד נסתר לנסתר, גבוה מעל גבוה, כאשר ידבר מזה לקמן בסימן נ"ו]. ויען אשר מבואר מדבריו הקדושים בסימן י"ח ליקוטי תנינא, שאין לדרוש ולחדש רק הראוי לזה, ודי והותר לרחוקים ושפלים כמונו ללמוד ולהבין בהנסתר והדרוש שנתחדשו מקדושי עליון - סבותי את לבי ברובם ככולם מדברי זה הספר, לבלי לצאת מסוג הנגלה, ולבלי לבאר בכל מאמר וענין רק מניה וביה ומרישא לסיפא וכו' כנ"ל. יען אשר לעניות דעתי, כוונתו באיסור חדש הנ"ל הוא, לחדש ולגלות דבר שלא נגלה כלל עד הנה. אבל כל אשר כבר הורידו והוציאו לנו מהנסתר להנגלה, ולא יחסר בלימוד הנגלה רק החיפוש ועיון, בלי ספק שבזה הניחו לנו מקום להתגדר ולזכות גם כן על ידם בתלמוד תורה דרבים. ואם גם ברוב ההסתבכות שבאלמוגי ים חכמתו, כל אשר ירבה בהם הפלפול והעיון, מבואר נראה לעינים כמה פעמים, כי פירוש הפשוט והדרש שבהם יוצאים ועולים בקנה אחד, ואין להמלט מלבא אגב אורחא גם בפירוש הדרש, אבל גם בזה נזהרתי על כל פנים לבלי להפליג ולהתרחק מפירוש הפשוט כאשר יבין המעיין בעצמו. וגם בכל מקום אשר ראיתי אגב אורחא צירופים נפלאים בראשי תיבות וסופי תיבות, לא מצאתי את לבבי לכותבם בביאור, ולא הצבתי רק ציונים בנקודות ועגולים על האותיות:

כלל השני: הוא אשר בפלס ומשקל חכמתו ורוח קדשו, מנה וספר כל דיבור ודיבור, הן בפה והן בכתב, מה לקצר ומה להאריך מה לחסר ומה לייתר, וכמובן מזה בסוף המאמר שאלו את ר' יוסי בן קסמא בסי' נ"ז ליקוטי מוהר"ן ח"א, שגם במסירת כתב ידו להמעתיק מחק כמה פעמים באמצע איזה תיבות, ולא חש [ולא שם אל לבו העדר התבונה בהם שנמשך בסיבת החוסר והקיצור], ולא הביט על הכרחם להענין, אשר זולתם אין מבינים בפירוש דבריו:

כלל השלישי: במקום שכולל הרבה דברים וענינים, ובוחר בענין אחד ותופס אותו למשל ולדוגמא ללמוד מאתו על כל הענינים הנמצאים בזה הכלל, [אף על פי שכוונתו על זה וכיוצא בזה, ואין שייך כלל לשאול ולהתפלא על מה שתפס דבר זה דווקא לדוגמא, נראה ונגלה בכל זאת] כמה פעמים שנמצא לו כוונה מיוחדת - אף על פי שלא פירשה בפירוש - בבוחרו ותופסו זה הענין, ולא ענין אחר. [וכאשר נבאר לקמן בביאור המאמר שבסי' ד' ליקו"א. ועוד בכמה מאמרים (עיין לקמן בהקדמה שנייה)]:

כלל הרביעי: הוא בדבר הכלים הנזכרים בחיי מוהר"ן [סיפורים חדשים אות ה'], אשר בהם בעצמם [נמצאים] כלי המלאכה שנפעלים על ידם. כי עיקר כל השגה מהשגותיו, תתפעל ותהיה בהתיקונים - להמשכת ותועלת השגות התורה - שנמצאים בה בעצמה, כעין המבואר לקמן סי' וא"ו וסימן ס' ליקוטי-א', וסי' ז' ליקוטי תנינא, ועוד בכמה מאמרים. וכעין המבואר ונודע באזהרות הכתוב וקשרתם לאות על ידיך וגו', שאף על פי שכוונת הכתוב הוא על כלליות התורה [וגם נראה מלשונו כאינו מזהיר רק על דברי התורה אשר זולתו לקשרם לאות וכו'], ובכל זאת הודיעונו חז"ל (ברכות ט"ו:) באמיתת כוונת הכתוב - וענינו - על עצמו, [ואדרבא, זולת עצמו וענינו אין צריך כלל לקשרם על היד וכו'], שאם יחסר בכתיבת התפילין אפילו אות אחת מהכתוב הזה: וקשרתם וגו', אין עוד בקשירתם שום תועלת, עד שגם כשמקשרים אותם עוברים על אזהרת הכתוב. וכן באזהרת הכתוב: וכתבתם וגו', ובאזהרת הכתוב: ולמדתם וגו' בשכבך ובקומך, אשר [לדעת כמה פוסקים (עיין בארוכה בפרי חדש על שו"ע או"ח הל' קר"ש סי' ס"ז)] גם הדברים האלה עצמם בכלל החיוב ואזהרת הכתוב, שאם אין אומרים אותם בזמן שכיבה וקימה עוברים על המצוה הזאת. וחכמי הקבלה (עיין שער הכוונות ענין תפילין דרוש א' וב') מפליגים ברוממות כל אות ואות שבפרשיות האלה, אשר הן הן האורות והמוחין המוכרחין לכל איש ואיש. וממילא מבואר, שגם דברי האזהרה שעל זה, בכלל האורות והתיקונים האלה, וכן לענין קריאת שמע הנ"ל. [כלל הרביעי: שכל מאמר והשגה מהשגותיו הקדושים, נמשכת ועומדת יותר בהתיקונים הנזכרים בה, כעין המבואר לקמן בסי' ו' ליקוטי-א', ובסימן ס' ליקוטי-א', ובסימן ז' ליקוטי תנינא, ועוד בכמה מאמרים. וכעין המבואר ונודע בפקודת הכתוב: וקשרתם לאות וגו'. שגם אם סובב הכתוב על כלליות התורה, וגם נראה מפשיטות לשון הכתוב כאינו מצוה רק על דברי התורה אשר זולתו, לקשרם לאות וכו', ובכל זאת הודיעונו חז"ל >(ברכות ט"ו:) באמיתת כוונת הכתוב, על עצמו ועל פרשייתו לבד. כי גם מעצם הפקודה הזאת אם יחסר אות אחת, אין בהקשירה שום ממש כלל. וחכמי הקבלה >(עי' שער הכוונות ענין תפילין דרוש א' וב') מפליגים ברוממות כל אות ואות מאלה הפרשיות, הנקראים בשם כתרא דמלכא, והאור והמוח שבכל אות ואות מחויב ומוכרח מאד לכל איש ואיש בכל יום ויום, ומבואר ונראה מדבריהם שגם האותיות מדברי הפקודה הזאת בעצמה וקשרתם וגו' נמצאים באלה האורות והמוחין. וכן נמצא הדוגמא הזאת בהכתוב: וכתבתם וגו'. ועוד נמצא לזה הרבה דוגמאות וראיות כאשר יבין המעיין בעצמו]:

כלל החמישי: הוא כל מקרא או מאמר חז"ל, שמזכיר קצת מאתו לאיזה ענין, [סובב כוונתו על כל הענין ו]נכנס ונתבאר כל המקרא והמאמר חז"ל בזה הענין:

כלל הששי: דבר הכתוב (קהלת ז) זה לעומת זה עשה האלקים, כפי ביאורו בספרי אמת (עיין ע"ח שער הקליפות, ועיין ספר יצירה (הנדפס בשערי ציון) טהרות פרק ו), שכל הנמצא מצד הקדושה והטוב, נמצא כנגד זה מצד הטומאה והרע, [כקוף בפני אדם]. ונלמד כמה פעמים צד הטוב מהיפוכו שבצד הרע:

כלל השביעי: בכל המדות והבחינות שמזכיר מהם בכל ענין, כלולה כל מדה ובחינה בפרטיות, מכל המדות והבחינות שבזה הענין. [כעין המובא בספרי אמת בדבר הספירות (ענין זה מובא הרבה מאוד, ועיין שער הכוונות ענין פסח תחילת דרוש ו)]:

כלל השמיני: כל המדריגות העולות מאין תכלית עד אין סוף, נחשבים כולם לאורות וכלים, כי כל מדריגה נחשבת לכלי אשר תקבל בעצמה את האור והשפע שנשפע בכל עת מהמדריגה שלמעלה מאתה, אבל כנגד המדריגה העומדת מלמטה יותר גם מאתה, נחשבת גם היא לעצם האור וקדושת המדריגה העליונה שנתקבל בה. [כלל השמיני: כי כל מדרגה שלמטה יותר, נחשבת לכלי כנגד המדריגה שלמעלה מאתה, והיא כנגדה תחשב לאור המתקבל בתוך הכלי]:

כלל התשיעי: בדבר השגותיו והודעותיו ברוממות הצדיק ותורתו, סובב כוונתו על יחידי הדורות [כרבי שמעון בר יוחאי והאריז"ל, ובעיקר לא יהיה כוונתו ברובם ככולם, זולת על משה משיח בעצמו, שאנו מחכים אליו]:

כלל העשירי: הוא, [ש]ברוב המאמרים הגדולים שבספרו הקדוש, נראה דרכו, לבל ידבר תחלה בחיבור וכלליות השגתו עם הכתוב או המאמר חז"ל יחדיו, עד שמציע ומפרט תחלה עצם ההשגה. [זולת בלשון סתם, יש שמקדים תחלה את הכתוב או המאמר חז"ל הכולל לכל דברי ההשגה שמבאר אחר כך]. וכל פעם שנראה כמשנה ומחליף את הדרך והסדר הזה, נמצא לזה ביאור מדבריו:

כלל האחד עשר: שברובם ככולם מהמקראות ומאמרי חז"ל שדורש אותם בפירוש הפנימי והנסתר שבהם, נראה ברוב ועומק הפלאת מסלתו הקדושה, שסובב לחברם ולייחדם גם עם פירוש הפשוט שבהם - להבין משל ומליצה - ויש שלא נראה חיבורם ואחדותם עם פירוש הפשוט, מקוצר דעת המשיג ועומק המושג. וגם מאשר תתחלק ותשתנה המסלה הזאת ממאמר למאמר, ומענין לענין, כנודע ומבואר לכל אשר יסלול בה:

כלל השנים עשר: האמונה הפשוטה ברוממות דעת הבורא יתברך לאין סוף ועומקה לאין תכלית, עד כי נמצאים הרבה דברים הנראים לדעתנו האנושה כשני הפכים בנושא אחד, ולהעדר גבול חכמתו ודעתו יתברך לבלתי הפכים יחשבו. ואם בכל זאת, נמצא לפעמים גם להיפך בהרבה דברים - הנחשבים לחיוב דעתו יתברך כשני הפכים, [כפי המבואר מדברי חכמינו אשר רוח ה' דיבר בם], ומדעתינו האנושה, נעלם לגמרי ונסתר סיבת זה החיוב. [קצת יותר באריכות מהדבר הזה, עיין בספר כוכבי אור חלק ב', אמת ואמונה, אות וא"ו. ואין זה רק בסיבת הרוחניות המצורף לאלה הדברים, עד שגם הם בעצמם, נעלמים ונסתרים מדעתנו, וכעין המובא לקמן בכלל החמשה עשר עיין שם]:

כלל השלשה עשר: הוא אשר חברתי בחיבור בפני עצמו. ונקרא בשם: אמונה בידיעה הרוחניית. ועדיין לא נדפס [ועין בענין זה לקמן בביאורים על תורה ס"ו חדר כ']:

כלל ארבעה עשר: בדבר הטבע וכלליות הבריאה שבשם אלקים וענין השכינה, עם היות שהבורא בעצמו יתברך הבדיל בין קודש לקודש, ומכל שכן בין קודש לחול, להיותה נחשבת כזולתו, אבל מחשבת האדם המבדילה ומפרידה בפירוד ממש, הוא כמחשבה לאמצעי ועבודה זרה חס ושלום. כי החכם ומבין מדעתו בידיעה דלא נדע ונתפס כלל, התחשבותה כזולתו ואמצעי כביכול נכנס ויוצא בשלומה ויחודה להבורא בעצמו יתברך. אשר באמת האמיתי, אין עוד מלבדו וזולתו כח וממש בהטבע ושר העולם מט"ט שבשכינה הנ"ל, עד אשר יזכה ויתעלה לרוח הקודש [כעין נבואה בדורות הקודמים] משני הכרובים שבקודש הקדשים, ולא יראה ולא יחזה בזה לתמונה ממש חס ושלום, ודו"ק כי קצרתי ודלגתי בענינים דקים ורוחניים כאלה. [כלל הארבעה עשר: בשם השכינה, אשר מבואר מדברי המקובלים >(עי' קהלות יעקב ערך שכינה), שהיא המשכת אלקותו יתברך לכלליות הבריאה, ולהיותה נחשבת בזה כביכול כעין זולתו. ובאמת לא נחשבת לזולתו חס ושלום. כי מחשבת האדם המבדילה ומפרידה בפירוד ממש, הוא כמחשבה לאמצעי ועבודה זרה חס ושלום. ולא כן בלב החכמים ומבינים מדעתם [בידיעה דלא נדע ונתפס בדעת העבים והמגושמים כמונו], כי להם תהיה התחשבותה כזולתו ואמצעי כביכול בתכלית אחדותו בעצמו יתברך. אשר באמת האמיתי אין עוד מלבדו וזולתו]:

כלל החמשה עשר: מה שנודע בחכמות העמוקות, אשר להסברתם מוכרח לחלק ולהפריד את החכמה וההמצאה לחלקים ואברים, ואחד באחד יוגשו וישולבו בחיוב והכרח זה לזה. ולפעמים גם בחלק אחד כשנחסר ונאבד, אין ביכולת להביט ולראות את המטרה והמכוון אשר בה. ומרגלא בפומא דאינשי, שאין להראות להסכל והכסיל את המלאכה והעבודה הנחלקה ובלתי נשלמה, כי בתכלית ההיפך ימלא את פיו בשחוק ולצון מהעובד ומשתדל בה. ואולם, תורת משה שבחכמת האין סוף בעצמו יתברך, אשר אין סוף ותכלית להסיבובים והצמצומים [הנחשבים כעין אברים וחלקים הנ"ל], המוכרחים להסברתה והבאתה בלב המוגבלים והגופנים. נחשבים ועומדים כנגדה, גם החכמים והמשכילים שבהם, כעין הסכל והכסיל הנ"ל, אשר בתכלית ההיפך נשפלה ובלתי נחשבה כלל בעיניהם. ובאמונה לבד, יש ביכולת לבוא ולכנוס בסיבוביה ובצמצומיה. וגם כפי האמונה בדברי הרופאים ועצותיהם, להשמר ולרפא את המוח והדעת מיום ליום ומשנה לשנה, כן זוכים לעשות ולקיים את דבריהם, עד שיזריח גם אליהם אור הדעת הבלתי נודע להם בתחלה. ואם גם על זה מרגלא בפומא דאינשי, שבסיבת הכוזבים ושקרנים אין מאמינים גם לאיש האמת. אבל בסיבת השני הפכים בנושא אחד שנחשב לדעתו יתברך הבאת דעתו האין סוף בלב המוגבל [בהעדר התרופה ועצותיו הנ"ל], אין שום יכולת ואפשרות ותרופה כלל בענין אחר:

כלל הששה עשר: [נזכר גם כן בהקדמת ליקוטי-א' הנ"ל], שלפעמים מביא ב' או ג' ראיות לדבר אחד, ולהבלתי מעיין ומעמיק בדבריו, נראים ונדמים כראיה אחת, והוא ברוב הקשר שהם קשורים ואחודים זה בזה:

כלל השבעה עשר: [שאין דרכו הקדושה להרכיב באמצעות קשרי דבריו הקדושים שבכל תורה, ענין מיוחד בפני עצמו, בלתי כוונה המיוחדת לזה. וכן] כשגומר להודיע עצם ההשגה של כל תורה, ומביא אחר כך איזה כתוב או מאמר חז"ל שמבאר בו זאת ההשגה, אין דרכו להרכיב בזה הכתוב או מאמר חז"ל ענין אחר [שלא דיבר בו מקודם ו]שלא נזכר תחלה בעצם ההשגה. ואם נראה לפעמים לעיני המעיין, ששינה מדרכו ומסילתו הזאת. [ידע נאמנה, כי] נמצא לזה ביאור מדבריו הקדושים. [ובחתירתו וביגיעתו, ימצא ויראה, מעט או הרבה, אשר נרמז גם זאת בדבר ההשגה שדיבר וגילה, ואז יבין כוונתו הנפלאה שהביאתו לזה]:

כלל השמונה עשר: שבהדברים הנודעים ומבוארים בדברי חז"ל או בספרי הקבלה, שנמצא כמה פעמים, שאינו מזכיר בהם זולת בראשי פרקים וסומך את עצמו על המעיין שיודע מהם, או שידרוש אחריהם: גם זאת להודיע, כי הרבה דברים נמצאים בביאורי, אשר לא הייתי כותבם מרוב פשיטותם, אבל כתבתי אותם מהכרח צירופיהם ושילוביהם להסימנים שאחריהם [או לפניהם]. ואם גם ברוב תלאותיי ומצוקותיי בגוף ובנפש, הפסקתי ונתעכבתי כמה וכמה פעמים באמצע הכתיבה והלימוד, ובהמשך הזמן נשמט מדעתי העיקר [העומד בצירוף ושילוב הטפל אשר הקדמתי אליו], לא רציתי להעביר עבור זה גם את הטפל, כי לפרקים חזרתי ונזכרתי על ידו גם העיקר. ואפילו במקום שלא נזכרתי [מרוב הנתיבות הנחלקות ממסלת זה הלימוד], יהיו לציון וסימן, לי ולזולתי, אולי נכוון ונבוא בו לנתיב העיקר בעתים אחרים: מה שכתבתי כמה פעמים: כמוב"פ, [המוב"פ], הוא ר"ת: כמובא [המובא] בפנים. או: כמובן [המובן] בפנים. מה שכתבתי להזכרת המעיין: כנ"ל, הוא ראשי תיבות: כנזכר לעיל, או: כנרמז לעיל: ולקיים כל האומר דבר בשם אומרו וכו', אודיע בכלל, שגם בעצם הביאורים המובאים לקמן בפנים, הוצאתי כמה דברים מספרי מורנ"ת ז"ל. כי גם אם ברובם ככולם מדבריו הקדושים, סובב בהם פירוש הדרש, [אשר דרש בסמיכת ידי רבינו ז"ל ופקודתו בעצמו, כמבואר במקום אחר (בשער הספר של ליקוטי הלכות, וע"ע בהקדמה לליקוטי הלכות, חיי"מ שיחות השייכים לתורות סעי' ב)]. אבל כמה פעמים הרכיב בהם גם פירוש הפשוט. וכן גם מהספר 'פרפראות לחכמה', וספר 'באבי הנחל', הוצאתי קצת דברים: עוד אודיע להקורא, כי באהבת הקיצור כתבתי כמה פעמים בדרך כלל את העולה מצירופי דבריו הקדושים, ובציוני [האותיות ו]הסימנים שנמצאים בהם אלה הדברים, וסמכתי על הקורא שיעיין ויבין מעצמו, כי מהצירוף לבד, אותיות בולטות לכוונת המטרה המוכרחת להענין: על אודות ההסברה הנ"ל בכלל החמשה עשר, יש להאריך קצת, והוא:

כי יכולת ההסברה ללמד ולהביא בלב כל אשר זולתו, את התבונה העמוקה - נוראה ועצומה לאין ערך. כי כפי עומק המושג וקוצר המשיג כן מוכרח כנגדו לסבב בהקדמות וסיבובים, להמשיל במשלים, ולחלק מערכת התבונה לחלקים ואברים, ולבלי להוציאם שלא כסדר, וגם להפסיק וליתן רווח בין כל ענין לענין. ומרוב שינוי הדעות [כשינויי תמונותיהם] קשה וכבד באין ערך, לכוון ולברר בעצתו מה שמוכרח בכל זה כפי האדם והזמן, גם כאשר ידובר פנים אל פנים שנמצא יכולת להמסביר להבין בכל עיכוב ומניעה שנמצא למוח השומע להבין ולקבל את דבריו. ואולם, חכמת האומות, רב ועצום התרופה והתועלת לדעת השומע, מרוב תבערת הלב לתאות הכבוד, [או העושר שנמצא על ידה]. כי הלב והמוח שבכל איש ואיש, מקושרים ומשולבים זה לזה. אבל בתכלית ההיפך לחכמות התורה, הבלתי מסכמת לתאוות הנ"ל, נכפל ונתוסף למניעת המוח הנ"ל, גם מניעת הלב, להדיח ולהרחיק מאתה, כמאמר הכתוב (משלי י"ז): לקנות חכמה ולב אין. ועל כל פנים בחכמת הנגלה והמוגבלה, שבה אין דור יתום, ונמצא גם עתה מאחינו בני ישראל רבים ועצומים המופלגים וחריפים בחכמתה. אבל לא כן בחכמה הנסתרה והפנימית שבה, אשר מצידה ומסיבתה ארוכה מארץ מדה ורחבה לאין ערך וגבול כלל, נחל נובע ושוטף ממקור החכמה, נקודה העליונה לנקודה התחתונה, פלא יועץ בעצותיו ותיקונותיו העמוקות, להשקות ולמלאות כל הארץ בחכמה ודעה את ה', ותורתו כמים לים מכסים. ועד אשר יאיר ויופיע, נהי כעוטיה, ונחשב כעדים זוממים. ואלפי אלפים קל וחומר לעוללים ומלוכלכים כמונו, גם אם זכינו להבדל ולהתרחק מהטועים והתועים [בחושך ואפילה, לבל יראו ויביטו מרחוק באור צדיקים אשר כאור נוגה הולך ואור], אבל להסבירם ולהאירם על פני תבל אין לנו לא תבונה ולא עצות.

וכל אשר הרביתי לחקור ולדרוש, באיזה סדר, ובאיזה אופן, להציעם ולהוציאם לזולתי, לא עלתה בידי מאומה. ובתכלית ההיפוך נתוסף ונתרבה אצלי מחמת זה, כמה דילוגים ומחוקים ושינויים ללא סדרים, [וגם לפעמים באתי מחמת זה בארוכה וכפל דברים] עד כי לא רבים יחכמו לבוא על ידם למכוון אשר סבבתי עליו. אבל בכל זה אמרתי, ויהי מה, ארוצה ואביא גם מנחת דלי דלותי, כי גם שערה דשערה מהברקת האור שמגיע מאתה לאחד מני אלף גם כן כדאי וכדאי.

נאום ה'מ'ב'א'ר', והמבוער מבינת אדם. שפל ונבזה, ולא בלשון ענוה.

הכ"ד אברהם בן ותלמיד לאבי ומורי רבי נחמן ז"ל.

.דח

>הקדמה שניה

הנה אמרתי להאריך קצת בדברי רוממות תורתו הקדושה. כי האמנם הנסתרות לה' אלקינו, ולית מחשבה תפיסה כלל בעומק כוונתו הקדושה והנוראה בכל דיבור ודיבור. [עיין בספר חיי מוהר"ן בסיפור מעלת תורתו באות כ', שנראה שם מדבריו הקדושים: שכמו שספר מעשיותיו הן תורות, כן תורותיו הם מעשיות. כי לפעמים הלביש השגותיו הנוראות בסיפורי מעשיות, כדי לעורר מהשינה, ומשאר טעמיו הנוראים. ולפעמים הלביש את השגותיו בהתגלות התורות, כדי שיהיה לנו איזה תפיסה בהם. ועיין בליקוטי הלכות אור החיים הלכות קריאת שמע של ערבית הלכה ד' באות ב' ובאות ג', עיין שם]. אבל מי יפאר ומי יהדר אחת מני אלף גם מהנגלות לנו ולבנינו שמדבריו הקדושים. גם המעיין היטב מתחלה ועד סוף בעניני המקראות ומאמרי חז"ל המובאים בהם, יראה על פי רוב שהם מתבארים ומתפרשים לאסמכתות דבריו הקדושים בכמה טעמים וענינים שאינם מוזכרים שם כלל, כי אינם מוזכרים רק כמאן דמחוי במחוג, שהקורא יבין בעצמו רמיזותיו הקדושים, אם ישים כל לבו ונפשו אליהם, וכמובן קצת מזה להבקי בספרי ליקוטי הלכות ובספר פרפראות לחכמה שיצא בסמוך.

כי כל תיבה ותיבה שיצא מפיו הקדוש של אדמו"ר ז"ל או מפרי עטו הקדוש, כולם היו בפלס ומשקל גדול ונורא כפי הנגלה לו ברוב השגתו העצומה, וכמה פעמים גם אחר שכתב את התורה ונתנה להעתיקה, מחק אז באמצע איזה תיבות ואף על פי שהיו נצרכים מאוד להענין, וזולתם אין מבינים כל כך פירוש דבריו הקדושים, אף על פי כן לא הביט על זה, כמובא אחר התורה, 'שאלו את רבי יוסי בן קסמא' ליקוטי א' סימן נ"ז עיין שם.

וכן במה שמביא לפעמים איזה דבר בדרך משל, המעיין שם היטב יראה בעיניו שהיה לו כוונה ודיוק גדול במה שתפס רק את הדבר הזה למשל ולדוגמא [כאשר יבואר בכרך הזה ו]כאשר אציג לפניך לדוגמא, מה שמונח עתה בזכרוני. בסימן ד' באות ה', כתב שם: ועוונותיו של אדם הן על עצמותיו וכו', וכל עבירה יש לה איזה צירוף אותיות, וכשעובר איזה עבירה אזי נחקק צירוף רע על עצמותיו, ועל ידי זה מכניס בחינת הדיבור של הלאו הזה שעבר בתוך הטומאה, היינו שמכניס בחינת מלכות שהוא בחינת דבר אחד לדור הוא מכניס אותה בתוך העכו"ם ונותן להם ממשלה, למשל אם עבר על דיבור של הלאו לא יהיה לך אזי מחריב וכו' עי"ש. לכאורה נראה שעל פי פשוט אין בזה שום כונה מה שתפס את המשל בזה הלאו, אבל כשתתבונן במה שכתוב שם למעלה: שמה שנקראים עבודה זרה שלהם בשם אלהים כי יונקים מבחינת מלכות הנקרא אלהים וכו', ועל ידי וידוי דברים שעל ידי זה מעלה בחינת המלכות בחינת אלהים מביניהם, על ידי זה בעצמו הוא זוכה שגם באלהים יהלל דבר, ולברך על כל הדברים הטוב והמטיב. וגם במה שכתוב שם בסוף: וזה פירוש אנכי ה' אלקיך, פירוש הן ה' הן אלקיך תבין שכל זאת אנכי היינו כולו הטוב והמטיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו', כי על ידי זה עולה מתוכם מלכות דקדושה עיין שם היטב. וגם כאן בהלאו הזה תתבונן ותדקדק היטב כי זולת מה שבהלאו הזה מבואר לא יהיה לך אלהים אחרים, אף גם ידוע ומובא בספרי אמת (תיקו"ז תיקון כ"ב דף ס"ד. זוהר חדש יתרו דף מח.): שהלאו הזה הוא מקור כל הלאוין שבתורה והוא כולל את כולם, והעשה של אנכי הוא הכולל והמקור מהעשין שבתורה. ובכל זה תראה בעיניך גם על פי פשוט, שבדיוק גדול תפס המשל מהלאו הזה, אשר מהמשל הזה בעצמו, מבואר ביותר, שכשעוברים על איזה לאו, אז מכניסים המלכות בתוך הטומאה ונותן להם ממשלה, כי הלא גם על ידי כל לאו ולאו שהוא עובר הוא עובר על לא יהיה לך אלהים אחרים, שזה בעצמו [עבודת אלילים שלהם ו]בחינת ממשלתם ויניקתם מהמלכות דקדושה כאשר כפל למעלה. וכן להיפך, כשמקיימים איזה מצוות עשה הכלולה בהעשה של אנכי וכו', אזי אדרבא מחבר שברי עצמותיו, ומעלה מלכות דקדושה מביניהם, וזוכה לדעת שכל מאורעותיו הם לטובתו, ולברך על כולם הטוב והמטיב.

גם בדברי אלה תבין ביותר מה שמובא שם אחר כך באות ז' עיין שם, כי על ידי כל הנ"ל ממילא מובן שכשעשו ישראל את העגל ועברו על הלאו הזה בעצמו של לא יהיה לך וגו', וגם עשו ההיפך מהעשה של אנכי וגו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי אז אמרו על העגל אלה וגו' אשר העלוך מארץ מצרים, אז בוודאי נשפל ביותר ויותר המלכות ע"י העון, והבעירו על ידי זה ביותר חמת מלכו של עולם להשליט עליהם המלאכי מות. [כי בעת קבלת התורה שאחזו במדריגה כזו, עד ששמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך, אז נאמר על זה (תהילים פ"ב): אני אמרתי אלהים אתם. אבל בעשותם את העגל, נאמר על זה: אכן כאדם תמותון, שהחזיר השליטה והמלכות להמלאך המות, כמו שמובא בדברי חז"ל (עיין רש"י שם, ועיין ע"ז ה). וכפי עוצם הקלקול, היה נעשה כליה חס ושלום, כמו שכתוב בתורה (שמות ל"ב). אבל על כל זה, איש' חכם' יכפרנה' גם בעון הזה, כמשה רבינו שהתפלל על זה ואמר: אם תשא חטאתם וגו' עיין שם היטב באות ז' ויונעם לך לעד].

וכן בסימן ל"ג אות ד' מובא שם: וזה בחינת של תרי"ג מצות וכו' צמצם את אלהותו באלו המצות - למשל, ששיער בדעתו מצות תפילין וכו'. גם בזה נראה לכאורה שאין בזה שום דיוק מה שתפס למשל מצות תפילין, כי הנה באמת גם שאר המצות הם צמצומים לאלהותו. וכן בסימן ל"ד אות ד' מובא שם: כי רצונו של השם יתברך שהמצוות יהיו כך וכו' למשל מצות תפילין. ונראה לכאורה גם בזה שאין בזה שום דיוק כלל. אבל הבט נא וראה אחר כמה דפים בסוף סימן ל"ח, מובא שם השני תורות האלה בין התורות שחשב שם שהן סוד כוונת תפילין, ובזה נראה לעינים, שהיה לו כוונה נוראה ועצומה במה שתפס בהם את המשל ממצות תפילין. וכמו כן בכל המקומות בספרו הקדוש, תדקדק בהם היטב, ותראה פלאי פלאות עד אין שיעור וערך - - -

נאם: המבאר הנ"ל.

>מבוא

>חסדי ד' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו, וזיכנו להגיע עד הלום, להוציא לאור מחדש, את הספר הקדוש והנפלא "ביאור הליקוטים"> מהאי צדיקא ופרישא חסיד ועניו הר"ר אברהם ב"ר נחמן הלוי חזן ז"ל >- אשר בו צלל במים אדירים, בעיון עמוק, במימי הנחל נובע מקור חכמה, לפי הכללים אשר שם לו ליסוד מוצק וכיתד בל תמוט.

והנה, בירושלמי >(שבת א-ב שקלים ב-ה קידושין א-ז ועין ליקו"מ ח"א תורה קצ"ב) >אמרו: "אמר רב גידל, האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל השמועה כאילו עומד לנגדו, שנאמר: אך בצלם יתהלך איש". ובקרבן העדה שם פירש: "שעל ידי כן יגיד הדבר על אופנו, דעיקר הלימוד מרבו הוא בראיית פנים דכתיב: והיו עיניך רואות את מוריך". ובהמשך שם כותב עוד וז"ל: "כי אם אי אפשר לו לאומרה כאילו בעל השמועה עומד לנגדו אינו יכול לכוון הדברים" עי"ש היטב.

אי לכך, שמנו על לבנו לעשות גם פתח ומבוא בשערי הספר, שיתמצת בתוכו את מסכת חייו הנפלאים של מחבר הספר, המכונה בפי כל: ר' אברהם ב"ר נחמנ'ס ז"ל. >אנו תקוה, שקריאת המבוא, יוסיף דעת ללומדים ומעיינים בקיום דברי רב גידל: "יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו".

>* * *

>המבוא יתפשט ויהיה לארבעה ראשים:

א)> תולדות המחבר ומשפחתו [ונשים דגש במיוחד על ימי חייו המופלאים של אב המחבר, ר' נחמן הלוי חזן מטולטשין ז"ל].

ב)> מעט מן המעט נשתדל להציץ מן החרכים על ימי חייו של המחבר בעצמו - צדקתו, פרישותו, שיחותיו, סיפורי דברים הידועים לנו מימי חייו הקדושים.

ג)> תלמידי המחבר, ואנשיו, ומקורביו שקירב לדעת רביה"ק זי"ע.

ד)> ספרי המחבר, ביחוד ספרנו זה "ביאור הליקוטים".

>* * *

>מתוך דברי המבוא יתברר גם לכל הקוראים והמעיינים, את הקשר וההשתלשלות של דעת רביה"ק ר' נחמן זי"ע> שעבר על ידי תלמידו הנאמן והמובהק מוהר"ר נתן> ז"ל לתלמידו הנאמן והמובהק, אב המחבר ר' נחמן> הלוי חזן מטולטשין ז"ל, וממנו לבנו האיש המופלא והקדוש הר"ר אברהם> ז"ל.

בכדי להבהיר ולברר נקודה חשובה ועיקריית זו, אשר ההכרח להתקרב ולקבל דעת רביה"ק דווקא ע"י תלמידיו מדור לדור, אשר רבים הם המסופקים בדעתם, ואינם יודעים לשית עצות בנפשם בענין זה. נעתיק לכאן מה שכתב הרב ר' אברהם ז"ל, בביאוריו על תורה ס"א אות י' וזה לשונו הקדוש בדברים חוצבים להבות אש:

"שיש להתפלא קצת בהמבואר מדבריו הקדושים, שבפגם וחסרון אמונת חכמים, אין ביכולת האדם לברר ולהוציא מהלימודים משפטי אמת והנהגות ישרות. כי מאחר שאין מאמין ורוצה בהם, לא יהיה כלל רצונו לבררם ולהוציאם? מאחר שאין לו בזה שום יתרון כלל?! - ואם שיש לפרש, שסובב בכוונתו, על אשר בכל זאת נמצא לפעמים, שהאדם רוצה לברר לעצמו את המשפט מלימודיו, אעפ"י שאין מאמין ורוצה בהם! אבל העיקר נראה לפי עניות דעתי: >"שכל כוונתו לענין אמונת חכמים הנ"ל, הוא על תורתם בעל פה, שמוציאים בכל דור ודור". כי זה מבואר מלשון וענין הכתוב הנ"ל (הנזכר שם באות ט' עיי"ש), שסובב בכוונתו >"על השופט והכהן העליון שנמצא בכל דור ודור, שזה עיקר האמונה, לבל נסור מן הדבר אשר יגידו מפה לפה כנ"ל". ולא כן בדבר הלימודים הנ"ל, שבזה סובב בכוונתו על כל ספרי התורה שבכתב, >"שהם הלימודים שניתנו ונמסרו ללמוד ולהגות בהם גם לכל אחד בפני עצמו. אבל אם ילמוד - וגם אם יאמין בזה, וירצה לעשות ולהתנהג בהנהגות לימודיו - ולא יאמין בדברי החכמים הנמצאים בכל דור ודור [וריבוי ספריהם שמחדשים ומוציאים בדבריהם הקדושים], אין לנו טועה ותועה מדרך האמת יותר מאתו". [וכענין דואג המוב"פ, שאעפ"י שנחשב בעיניו ללעג ולקלס, מה שדרשו חז"ל עמוני ולא עמונית וכו'. ובאמת לא היתה זאת, רק מגילוליו וטינופיו שהעלה על לבבו]. ועוד יש לבאר, שגם כל הספרים הנכתבים מהחכמים שבדורות הקודמים, אף על פי שהן הן דברי תורתם בעל פה - מיום שנתנה לכתוב - אבל באופן אחד נחשב גם הם לתורה שבכתב כנגד הדיבורים והספרים הנתרבים ונמצאים לכל איש ואיש מהחכמים שבדורו לבד, >"כי זה עיקר ההכרח והתיקון שבכל דור, להאמין ולהבחין באמיתתם וחמדתם, אשר הם חיינו והצלחתינו, להוציא ולברר על ידם לבד, הנהגות ישרות ומשפטי אמת מכל התורה והלימודים הנמצאים בספרי החכמים הקודמים להם".> עד כאן לשונו הברורה והצלולה. ונעתיק עוד קטע, שכתב הר"ר אברהם ז"ל על הביאורים שבתורה י"א (באמצע הביאור הארוך עיין שם). וזה לשונו הקדושה: "כי באמת, אין ביכלתינו לקבל גאולתינו בגוף ונפש, רק מהצדיק שהוא בחינת משה, >"וגם מהצדיק, אי אפשר לקבל, רק על ידי תלמידיו, מדור לדור כידוע, כי גם האור שלו, מוכרח לצייר בכמה צמצומים".> עד כאן לשונו הקדושה אשר ברור מללו. ונסתפק בזה לכל שוחרי אמת לאמיתו. [ומה מאד מתוקים דברי המחבר בדיוקו הנפלא בענין זה בביאוריו על תורה ז' חלק ב' אות כ"ח עי"ש היטב].

>א) תולדות המחבר ומשפחתו.

[מקורות לחומר: כוכבי אור חלק שיחות והסיפורים, גידולי הנחל, שיח שרפי קודש, מבועי הנחל - מאמרים של הר"ר נתן אנשין נ"י, (= והר"ר צבי אבינדב נ"י), דברי הפתיחה לספר חכמה ותבונה בהוצאת הרה"ח ר' נתן צבי קעניג ז"ל, שיחות מכת"י של הר"ר מאיר קרליבך נ"י (שנכתב בשנות תשל"ה-ל"ח) שכתב בשם הר"ר לוי יצחק ז"ל וכן גם משיחות שכתב הר"ר חיים שלמה רוטנברג נ"י. יש לציין, שרובם מהדברים הנדפסים כאן עברנו שוב עם הרה"ח ר' לוי יצחק ז"ל משרידי תלמידי ר' אברהם ז"ל, ונהנה מאד מהדברים כשמוסיף: "זייער גוט אזוי דארף זיין אזוי דארף שטיין" - (= טוב מאד, כך צריך להיות, כך צריך להיות כתוב)].

>הר"ר אברהם> ז"ל נולד בשנת תר"ט לאביו הר"ר נחמן> הלוי חזן מעיר טולטשין - המכונה בפי כל בשם: ר' נחמן טולטשינער> ז"ל. ר' נחמן >ז"ל נולד בשנת תקע"ד בעיר הייסין, לאביו הר"ר אברהם> ב"ר ישראל שו"ב הלוי>.

>* * *

ר' ישראל היה נמנה בין אנשי רביז"ל. הוא היה ידוע כלמדן גדול ומופלג, וכאיש אשר יראתו קודמת לחכמתו. עקב היותו שוחט ובודק, היה ר' ישראל ירא וחרד מאוד תמיד מחשש מכשול כל שהוא. עקב כך היה הרגלו לנסוע ולבקר אצל גדולי דורו להתפלפל עמהם בעניני והידורי השחיטה. באחת מנסיעותיו הגיע גם אל רביז"ל כדי להוועץ עמו בדבר החומרות והדקדוקים היתירים בהם שקע מרוב יראתו וחכמתו, ואשר כמעט גמלה בלבו החלטה לעזוב את תפקידו כשוחט ובודק. רביז"ל מנעו מכך באמרו: "אלא מי יהיה שוחט? - מי שאינו ירא?! - - - "

>מסופר, שלר' ישראל היה בן חכים טובא, ושמו ר' ראובן יוסף > ז"ל, רביז"ל מינהו לבורר באיזה ענין, ועקב כך יצא לו גם להתווכח עם רביז"ל בפרטי הענין. רביז"ל נענה אז ואמר: "דאס איז דיין טאט'נס חכמות! דיין טאט'נס חכמות טרייבן אים אין שאול תחתיות!"> (אלו הם "החכמות" של אביך... חכמותיו מדרדרים אותו אל שאול תחתיות).

ידוע, שתורה ק"צ בליקוטי מוהר"ן ח"א - שרבינו ז"ל כינה אותו בשם: "א לומדישע תורה..." - נאמרה לר' ישראל שו"ב>. היה זה בערב חג השבועות שנת תקס"ה, ורביז"ל שהה אז בזאסלאב, ובין הבאים על חג השבועות היה גם ר' ישראל. רביז"ל פנה אליו ואמר לו: "איהר זענט דאך א למדן, וועל איך אייך זאגן א לומדישע תורה". >[רביז"ל אמר לו אז גם את כל הענין המובא בחיי מוהר"ן סוף סימן תקמ"ג עי"ש].

תחילת השתלשלות התקרבותו של ר' ישראל שו"ב> לרביז"ל היה דווקא ע"י מוהרנ"ת ז"ל, וכך היה המעשה: לפני שבועות של שנת תקס"ז נזדמן שהיה ר' ישראל שו"ב אצל ר' דוד צבי> הגדול ז"ל (חותנו של מוהרנ"ת ז"ל). ונשאר גם כן על שבת קודש אצל ר' דוד צבי ז"ל. בליל שבת הבחין ר' ישראל במוהרנ"ת שנכנס הביתה ופנה לחדרו לומר: 'שלום עליכם', ו'אשת חיל', וחותנו ר' דוד צבי היה ממתין עליו. והבין ר' דוד צבי שקשה לו לר' ישראל על זה, ואמר לו: "ער מיינט גאלע ערנסט",> (הוא מתכוין לכך ברצינות גמורה). אחר כך, באמצע הסעודה, כשפלפל ר' ישראל עם ר' דוד צבי, נטל מוהרנ"ת גם כן חלק בשיחה התורנית, והבין ר' ישראל שמוהרנ"ת למדן הוא. וכשנפרד ר' ישראל לנסוע רצה ג"כ ליטול רשות מר' נתן ז"ל, ואמר לו ר' דוד צבי ז"ל: "מסתמא הוא מאריך בתפלתו בהחסידים - שטיבל"> (בבית החסידים). הלך ר' ישראל לשם, וכשבא לפתח, שמע איך שר' נתן אומר תהילים בכוונה גדולה. הוא לא רצה להפריעו באמצע התהלים, והמתין עד שסיים. ר' ישראל אמר אז למוהרנ"ת שאכן גם בכוונתו לנסוע לרביז"ל בקרוב, אך לעת עתה הוא צריך עוד להיות אצל רב אחד. ואח"כ אכן בא לרביז"ל על חג השבועות הנ"ל.

>* * *

חמשה בנים היו לו לר' ישראל שו"ב. כולם היו למדנים מופלגים ומקורבים לרביז"ל. שנים מהם ידועים לנו, והם: ר' ראובן יוסף> הנ"ל, ור' אברהם> ז"ל אביו של ר' נחמן מטולטשין> ז"ל.

>* * *

ר' אברהם> ז"ל אביו של ר' נחמן מטולטשין, התאלמן מאשתו כשהיא עוד צעירה לימים, והשאירה לו שני יתומים קטנים: ר' נחמן, ואחותו רחל. ר' אברהם נשא אשה שניה, אולם לאחר זמן מועט נפטר גם הוא, [בערך בשנת תקפ"ב כפי הידוע שר' נחמן נתייתם מהוריו בהיותו כבן שמונה]. היתומים הקטנים נשארו אצל האם החורגת... הם היו עליה למשא כבד, וגם לא היתה מחוייבת להחזיקם. ומאחר שהיו לר' אברהם אביהם עוד ארבעה אחים, גמלה בלבה החלטה להובילם להאחים, דודי היתומים, שהם יגדלו אותם. ובהיות שבעיר הייסין היה גר אחד מהאחים, ר' ראובן יוסף,> והוא סוחר נכבד, העשיר שבאחים, הובילה אותם לעירו, ובערמה וחכמה היא באה לביתו בשעות המואחרות של הלילה, ותיכף בבואה לביתו הושיבה אותם על הפריזבע (= מדריגות), ותצווה עליהם: "בבוקר, מי שיגש אליכם וישאל אתכם מנין אתם בני? ומי אתם? תאמרו את האמת כמו שהיא">. והיא תיכף לקחה את עצמה ונסעה לדרכה - - - ויהי בבוקר... ר' ראובן יוסף יוצא מפתח ביתו... והנה הוא רואה שני ילדים יושבים על הפריזבע? הוא שואל אותם: מי אתם? - והם השיבו לו שהם בני אחיו ר' אברהם ז"ל... בפיקחותו הבין דבר מתוך דבר, והודיע הדבר גם לשאר האחים. ואכן אחד האחים לקח את הילדה לביתו, ור' ראובן יוסף השאיר את נחמן הקטן בביתו.

>* * *

ר' ראובן יוסף> הנ"ל, היה מאנשי המשא ומתן שבאנשי רביז"ל. הוא היה עובד ד', גאון ולמדן, מופלג במעלה. הוא גם היה מתלמידיו המובהקים של ר' שמואל אייזיק> ז"ל.

מסופר, שפעם לא היה ביכלתו לשוב לביתו אחרי ראש השנה מחמת רדיפות המתנגדים, וישב שנה תמימה אצל רביז"ל מחמת זה. במוצאי יום כיפור של השנה השניה אמר רביז"ל שנחתם הדין על המתנגד שלמה מהייסין שימות, ואכן באותו חורף מת המתנגד, ומיד שב ר' ראובן יוסף לביתו.

עוד מסופר, שרב העיר הייסין, מקום מגוריו של ר' ראובן יוסף, היה מתנגד. רבינו ז"ל צווה לו לר' ראובן יוסף, שכל הוראה שישמע מפי הרב של העיר, יאמר תמיד בהיפוך. ואכן כך היה תמיד נוהג, גם אם הוא לא זכר בעצמו את פסק ההוראה, אבל מעוצם ראותו תמיד עין בעין אמיתת דברי אדמו"ר זי"ע, היה אומר תמיד להיפוך מדברי הרב הנ"ל, וכאשר פתחו את ספרי הפוסקים לעין כדברי מי הפסק, היו רואים בעיניהם שהאמת כדבריו, עד שברח הרב מן העיר עם כל בני ביתו בחרפה ובושה גדולה.

ר' ראובן יוסף, בהיותו בעל נכסים - היו אנ"ש רגילים להתאכסן בביתו כשנסעו לאומן ועברו דרך הייסין. גם מוהרנ"ת ז"ל היה רגיל הרבה להתאכסן אצלו, ור' ראובן יוסף לא חסך כל מאמץ לכבד את מוהרנ"ת כדבעי. הוא אף פקד וצווה על היתום הקטן לעמוד לרשותו של ר' נתן ולשמשו. ר' נתן אכן התבטא פעם, ואמר: בבית ר' ראובן יוסף יש לי הרחבת הדעת - - -

ר' ראובן יוסף נפטר בשנת תקצ"ה או תקצ"ו, [יש גירסא, שנסע לסאווראן בנסיון להשכין שלום, אחד החולקים זרק פמוט על ראשו ועי"ז נפל למשכב ונפטר].

>* * *

>וכלום אפשר להמצא במחיצת מוהרנ"ת ולא להכוות בשלהבתו הטהורה?! - - - אותו יתום קטן, ששמשו בכל עת, הקשיב לשיחותיו של מוהרנ"ת, וספג אל תוך נשמתו הטהורה את דבריו הנפלאים המאירים כספירים והמעוררים לעבודת השם יתברך.

היה זה כשנסע מוהרנ"ת לארץ ישראל, ובדרכו התעכב בהייסין בסוף ימי חודש טבת שנת ה'תקפ"ב [עין באריכות בימי מוהרנ"ת ח"ב כ'], ובאמצע הסעודה שהכינו עבור מוהרנ"ת בהשתתפות אנ"ש דשם, השמיע מוהרנ"ת שיחות התעוררות והתחזקות המביאים לידי מעשה. הנער היתום שהקשיב לדבריו בדריכות, התרגש עד מאד, והחל מהרהר בליבו אודות תכליתו הנצחי עלי אדמות... לשיאה הגיעה התרגשותו עת סיים מוהרנ"ת את שיחתו הארוכה במילים אלו: "די וועלט איז נישט און מען קען זיא נישט באקומען, תורה ועבודה איז יא און מען קען דאס יא באקומען"> (העולם הזה הוא "לא", ואי אפשר להשיגו ולקבלו. תורה ועבודת ה' הם "כן", ואפשר להשיגם ולקבלם). כרעם נכנסו דברים אלו ללבו של הנער... הוא גמר אומר לישאר תמיד דבוק במוהרנ"ת. אחרי השיחה הנ"ל, שלחו דודו לקנות בשוק איזה דבר. וסיפר לאחר זמן ר' נחמן ז"ל, איך שבכל זמן הליכתו לשוק עשה קשר במחשבתו להיות דבוק במוהרנ"ת ז"ל כל ימי חייו - - -

>* * *

בזיווג ראשון נשא ר' נחמן מטולטשין ז"ל אשה מעיר ברסלב. השידוך נגמר ע"י דודו ר' ראובן יוסף> ז"ל. בת יחידה נולדה לו לר' נחמן מזיווג ראשון, והיא נישאה לר' יודל> ב"ר יצחק בער מטעפליק> ז"ל.

>* * *

ר' יצחק בער יחד עם אחיו ר' יקותיאל> היו מגדולי תלמידי מוהרנ"ת. שניהם נולדו מברכתו של המגיד מטראויץ. >ר' יצחק בער, אביו של ר' יודל חתנו של ר' נחמן, אמר פעם לעת זקנותו: "דיינקען גאט, אז א ווי מען עפנט דעם רבי'נס ספר שיינט עס מיר"> (השבח וההודיה להש"י שכל מקום שנפתח לפניו בספרי רבינו ז"ל מאיר וזורח לו). גם המתנגדים הגדולים, העידו ואמרו עליו שהוא צדיק תמים - - -

>* * *

לר' יודל נולדו בן ובת מבתו של ר' נחמן. הבת נישאה לבן דודה, ר' נתן ב"ר יקותיאל> הנ"ל. ר' נתן היה גר בבאבריניץ. ובתו נישאה להקדוש ר' ישראל כהן> ז"ל, שהיה מתלמידיו המובהקים של ר' אברהם בר"נ ז"ל. ר' נתן עצמו נרצח בשנות המהפכה ברוסיה> הי"ד.

>* * *

כאמור, שר' ראובן יוסף שידך לו לר' נחמן את אשתו הראשונה. ר' נחמן ז"ל עבר אז לגור בעיר ברסלב והיה תמיד אצל מוהרנ"ת ז"ל. אולם, לאחר זמן קצר נפטרה אשתו הראשונה. ואז נשא לאשה את מרת אסתר שיינדל>. אחרי נשואיו עבר להתגורר בעיר טולטשין הסמוכה לעיר ברסלב. מה נפלאים הם דברי ר' אברהם ז"ל בנו, בענין זה: "והשם יתברך סבב בנפלאותיו להושיבו בטולטשין, אשר לא רחוקה היא מברסלב, רק כערך ריחוק העיר נעמרוב מברסלב. וכפי המובן מדברי רביז"ל שהיתה בזה כוונה נפלאה מה שנתיישב בברסלב סמוך למוהרנ"ת שישב בעיר נעמרוב, ולא עם מוהרנ"ת בעיר אחת. כי מוהרנ"ת ז"ל רצה פעם אחת בחיי רבינו ז"ל להתיישב גם כן בעיר ברסלב, ולא הסכים על זה רביז"ל, [ברוב הכרח המניעות, אשר על ידם כל התהוות הכלים לקבל >(עיין ליקו"מ ח"א תורה קפ"ה בסופו)]. אבל מחמת שעל כל פנים לא יבואו מניעות רק במשקל ובמידה, היה מאת השם יתברך מה שיצא רביז"ל להתיישב בעיר ברסלב, ולא נמצא מברסלב לנעמרוב אפילו שתי פרסאות [רוסיות >= כעשרים ק"מ]. וכן כך סיבב השם יתברך אחר כך בריחוק אבי ממוהרנ"ת ז"ל, זה בברסלב וזה בטולטשין, שגם ביניהם לא נמצא ריחוק אפילו שתי פרסאות כנ"ל"> עכ"ל.

>* * *

שש עשרה שנה ישב ר' נחמן ז"ל בעיר הייסין [כנראה שזה כולל גם את זמן ישיבתו בעיר ברסלב כנזכר לעיל]. ואח"כ שמונה עשרה שנה בעיר טולטשין, ואז היה מנהגו שהיה הולך רגלי פעמיים בכל חודש אל מוהרנ"ת כדי לשמוע מפיו הקדוש דברי אלוקים חיים. ואח"כ ישב שמונה עשרה שנים בעיר ברסלב. והשמונה עשרה שנים האחרונות והנותרות בשבעים שנותיו, בילה בעיר אומאן בסביבות ציון רבינו הקדוש, ושם שימש בקודש, כחזן ושמש הקלויז שעל שם רבינו ז"ל, וכך היה גם חותם עצמו "אני נחמן המשמש בקודש".>

>* * *

אמו של ר' אברהם, מרת אסתר שיינדיל>, היתה אשת חיל ובעלת מעלות. היא נישאה, כאמור, לר' נחמן בשנת תר"ד ז"ל בזיווג שני. לפני נישואיה עם ר' נחמן התאלמנה, והתגוררה אז בבית מרת אדל> ז"ל בת >רבינו הקדוש> זי"ע. ומרת אדל ז"ל היא אשר שידכה אותה לר' נחמן מטולטשין ז"ל. בעת עריכת החופה, בשעת "ההקפות" סביב החתן כנהוג, לחשה לה מרת אדל באזנה, לאחר כל הקפה והקפה: "איך האב דיר גיגעבן א ערליכער מאן",> [נתתי לך בעל ירא וכשר]. בזיקנותה כשניטל ממנה כח הראות לגמרי רח"ל והיו צריכים לשמש אותה הרבה, ראו אז כולם את מלוא קומתו של ר' אברהם - בבואו בכל שנה על ימי ראש השנה הקדושים לאומאן - איך שהיה נזהר מאד מאד בכבודה, והיה משתדל לשמש אותה בכל כוחו. הוא היה רגיל אז לשבת אצלה זמן רב, ולהאכילה ולשמשה בכל צרכה. הוא היה מתחנן לפניה ומשדלה בדברים שתאכל עוד קצת וכו' וכדומה. והיו אנ"ש מציינים בזה שהכיבוד אב ואם שלו היה להפליא.

>* * *

שני בנים ושלשה בנות נולדו לו לר' נחמן מטולטשין בזיווג שני. הבן השני היה שמו ר' ישראל>, וכינוהו בשם ר' ישראל בול> (כינוי זה קיבל כשהחליף את שמו המקורי לצורך התחמקות מהצבא הרוסי). הוא היה צעיר בגילו מר' אברהם אחיו, והיה מתגורר בטעפליק, והתפרנס ממסחר. על אף היותו אדם מלומד - העריץ מאד את ר' אברהם אחיו, הן מצד גדולתו בשנים, ובעיקר מחמת שהכיר במעלת קדושתו. כשהיה בא ר' אברהם לטעפליק, היה רגיל להתאכסן אצל גיסו ר' אלתר טעפליקער ז"ל, לפעמים היה גם מתאכסן אצל אחיו. הרה"ח ר' לוי יצחק ז"ל - מתלמידיו של ר' אברהם - סיפר: פעם אחת הגעתי לטעפליק, שמעתי שר' אברהם נמצא אצל אחיו (שהיה גר ליד ביתו של ר' אלטר מטעפליק ז"ל). נכנסתי לביתו של ר' ישראל, וראיתי איך שר' אברהם ז"ל מדבר אתו הרבה, ור' ישראל הקשיב לדבריו בדריכות ובדרך ארץ גדולה מאד. ר' ישראל היה מקורב קצת לאנ"ש. הוא היה נוכח כשנרצח ר' אלטר מטעפליק הי"ד בשנת תרע"ט. גם ר' ישראל עצמו נרצח ע"י הבולשביקים בסוף שנות המהפכה ברוסיה. הוא הניח אחריו בנים יראים ושלמים.

>* * *

כאמור, ג' בנות נולדו לו לר' נחמן בזיווג שני. בת אחת ושמה מלכה, נישאה לר' נתן בייטלמאכער> ז"ל, ובעלותו לארץ ישראל נאלצה להתגרש ממנו עקב סירובה לעלות גם היא לגור בארץ ישראל. בזיווג שני היא נישאה לר' אלטער טעפליקער> ז"ל, אחרי שנפטרה אשתו הראשונה מרת דישל ע"ה.

>* * *

לר' אלטער נולדו בזיווג ראשון ד' בנים. הבן הבכור היה שמו יוקל>. הוא התחתן עם בתו של ר' אהרן> (בארץ ישראל ונמצאים כאן מנכדיהם) בנו של ר' מיכל'ה> בן ר' יצחק> בן מוהרנ"ת>. ר' אהרן הנ"ל היה אברך קדוש להפליא, ואנ"ש הפליגו מאד בשבחו, ונפטר צעיר לימים. היו לו כמה בנים ואחד מהם היה ר' נח מברסלב. הבן השני היה שמו ר' שמואל שמעלקע> (המוזכר במכתבו של אביו לר' ישראל קארדונער בשנת תר"ע, נדפס בסוף ספר מי הנחל). בן אחר היה לו ושמו ר' אליעזר>. עוד בן היה לו ושמו ר' דוד>. הוא נפטר צעיר לימים, והיו לו כמה בנים. ר' אליהו בערשאטער אשר עמד בראש אנ"ש בעיר בערשאד, לקח לאשה את בתו של ר' דוד ז"ל.

שמו המלא של ר' אלטער ז"ל היה: ר' משה יהושע בזשיליאנסקי> המכונה אלטער. והוא היה בן של ר' אשר זעליג מטעפליק> ז"ל. הנודע בכינויו: "דער רבי ר' זעליג". >ר' אלטער, קיבל רוב חכמתו מתלמידי מוהרנ"ת, והיה תלמיד ויד ימינו של הרב מטשעהרין ז"ל.

הוא מסר נפשו לפרסם ולגלות לפאר ולרומם דעת אדמו"ר ז"ל בעולם כולו, ורבים הם אשר נתקרבו לדעת אדמו"ר על ידי ספריו הרבים אשר חיבר בדרכי אדמו"ר בלשון צחה, ודעת תבונה, אשר חננו ד'.

כמה שנים התפלל בראש השנה בשחרית עד "המלך". תפילתו היתה במתיקות ונעימות כמו אחד שמונה וסופר בידו פעריל (= אבנים טובות ומרגליות). חזן הקלויז היה רגיל לחכות בחזרת הש"ץ עד שיגמור ר' אלטער את תפילתו בלחש.

בידיו היו הכתבים של מגילת סתרים, ורבים מראשי התיבות אשר בה היו מפוענחים. חיבר את הספרים: השתפכות הנפש, משיבת נפש, אמונת עיתך, מילי דאבות, הגדה אור זורח, מי הנחל. ועוד ספרים אשר לא נדפסו ונאבדו. כמו כן העתיק והכין לדפוס את הספר נחת השולחן מהרב דטשעהרין ז"ל.

גם כל הכתבים של ר' אברהם בר"נ ז"ל היה מונח בעלייתו של ר' אלטר ז"ל. ר' אלטער ז"ל היה רגיל לכתוב הרבה, וכל מה ששמע מר' אברהם ז"ל היה כותב. הוא חיבב מאד כל דיבור ודיבור ששמע מר' אברהם ז"ל, הוא ידע נאמנה שרק שיחותיו של ר' אברהם כנות ואמתיות הנה (בלי שום ערבובים ושינויים, כאשר עוד נרחיב הדיבור בעזהשי"ת להלן בענין זה). הר"ר לוי יצחק ז"ל היה מספר: היתי פעם אצל ר' אלטער ז"ל על שבת. גם ר' אברהם ז"ל היה אז אצל ר' אלטער על שבת. במשך כל השבת דיבר ר' אברהם הרבה דיבורים מגדולת רבינו ז"ל ותורותיו. והנה תיכף ומיד ביציאת השבת קודש, אני רואה איך שר' אלטער כבר יושב וכותב בכתב ידו הנאה והעדין את כל הדיבורים ששמע במשך השבת מר' אברהם ז"ל - - -

בנו של ר' אלטער ז"ל ר' אליעזר הנ"ל, לא רצה לתת את כתבי אביו לאיש מחמת כי יקרו מאד בעיניו, רק הרה"ח ר' שמואל הורביץ> ז"ל קיבל ממנו מעט מן הכתבים, וזאת רק אחרי שר' אליעזר שוכנע כי אכן כוונתו להדפיסם. (ידוע גם שר' נשקע טולטשינער> ז"ל קיבל ממנו כתבים והדפיסם).

>* * *

כאמור, כשנפטרה אשתו הראשונה של ר' אלטער מרת דישל, לקח את בתו של ר' נחמן מטולטשין מרת מלכה לאשה, ובזיווג זה לא נולדו להם ילדים. בי"ב אדר שנת תרע"ט נהרג ר' אלטער ז"ל על קידוש ד' כשספר תורה בידו> הי"ד.

>* * *

>בת אחרת היתה לו לר' נחמן ז"ל ושמה רחל. היא נישאה לר' יחיאל ב"ר צבי פסח וייסליב> ז"ל.

>* * *

ר' צבי פסח היה תלמידו של ר' עקיבא מלמד מטולטשין> ז"ל, אשר היה בקי בש"ס ופוסקים, קבלה וחסידות, אך היה מעיין גם בספרי חקירה ופילוסופיה, ומוהרנ"ת קירבו והחזירו למוטב, (יש בענין זה סיפור שלם עיין באבניה ברזל סי' פ"ב, ומובא בשיח שרפי קודש אות תש"ג תש"ד קחנו משם). ועל ידו נתקרב ר' צבי פסח לאנ"ש. בשנת תרמ"ג ביקר ר' צבי פסח ז"ל בארץ ישראל. ובשנת תרס"ב הדפיס ביחד עם ר' ישראל מקארדאן> ז"ל כמה מספרי רביז"ל. בסוף ימיו עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים ונפטר בי"ג ניסן תר"ע ומנו"כ בהר הזיתים. היו לו כמה בנים: ר' יחיאל הנ"ל, ר' עזריאל ור' נפתלי.

>* * *

רחל ע"ה, היתה ידועה בצדקתה אצל אנ"ש, בפרט במצוות הכנסת אורחים... היא נודעה בכינוי: רחל אמנו.> ר' אברהם אחיה העיר לה פעם - עקב ריבוי האנשים ששהו בביתה: מנעי רבים מביתך... היא היתה מכינה הרבה חלות לכבוד שבת קודש, אך מחמת ריבוי האורחים בליל שבת קרה לא פעם שלא נותר חלות לסעודת היום של שבת קודש... רחל הכירה בגדולתו וקדושתו של אחיה ר' אברהם. היא היתה רגילה לספר על עבודתו המופלגת הידועה של ר' אברהם ז"ל "שהיה רגיל לצאת חוץ ליישוב במוצאי שבת קודש וחוזר בערב שב"ק... וכך נהג במשך עשרות בשנים..." >שני בנים נולדו להם לר' יחיאל ואשתו רחל: ר' נחמן ור' אבא לישינסקי [יצויין אגב אורחא, שר' אבא היה רגיל לשמש הרבה את ר' געצ'ע ז"ל]. ר' יחיאל נפטר בשנות תרפ"א - תרפ"ב.

>* * *

בת נוספת היה לו לר' נחמן מטולטשין אשר נישאה לר' גדליה זאב מאומאן>, בנו של ר' מנשה> ז"ל, שהיה תלמידו של מוהרנ"ת ונחשב כאחד מגדולי וחשובי אנ"ש בימים ההם. ר' גדליה הנ"ל היה רגיל לפרקים לשמש את גיסו הר"ר אברהם ז"ל.

>* * *

לאסתר שיינדיל אמו של ר' אברהם, היה בן עוד מזיווג ראשון שלה, ושמו היה ר' שמואל שמעלקע>. הוא היה גר בטשעהרין. ר' אברהם ז"ל כשהיה מגיע לטשעהרין היה רגיל להתאכסן אצלו. צורת פניו היתה כשל אחיו (= מאמו) ר' אברהם ז"ל.

>* * *

הנה, אם באנו לספר תולדותיו ופרשת חייו של איש גדול בענקים הלזה, ה"ה הרה"ח ר' נחמן חזן מטולטשין תלמידו המובהק של מורינו הרב ר' נתן זצ"ל, לא יכילו כל אילי נביות להעלותם על הכתב, יכלו הגליונות והם לא יכלו. אם אמר רביז"ל שעל כל אחד מאנשיו יוכלו לחבר חיבור שלם, הרי שעל ר' נחמן ז"ל מטולטשין> ופעליו, לא היינו מסתפקים בחיבור אחד. אולם למען לא נמנע טוב מבעליו, אמרנו להעלות גרגירים אחדים ממסכת חייו הקדושים עלי אדמות, למען ידעו הדורות הבאים, מיהו זה אשר היה עיקר ממשיך דרכו של מוהרנ"ת, ואביו של האי גברא רבא ואילנא רברבא, מחבר ספר הלזה "ביאור הליקוטים", הלא הוא ראש חבורת העובדים באומאן, המכונה בפי כל "ר' אברהם ב"ר נחמן", שהוא אשר המשיך למסור דעת רביה"ק הצרופה, לדורות הבאים אחריו עד עולם, כפי אשר קיבל וינק מאביו ר' נחמן ז"ל, ראש תלמידיו ומשמשיו ומשרתיו של מוהרנ"ת ז"ל. >וזאת לדעת, כי אנשים כמלאכים הנ"ל, אשר כל עיקר עבודתם היתה בתכלית ההסתרה והצנע לכת, ממילא מובן שכל מה שנכתוב אודותם, זה רק כמאן דמחוי במחוג, כי מבלי משים נתגלה לעיתים טפח מפעלם ומעשיהם, אבל לעומת זאת כיסו אלפי אלפים טפחים.

בראש בראשון נעתיק לכאן מה שמעיד וכותב עליו בנו הר"ר אברהם ז"ל בספרו כוכבי אור וז"ל שם: נתעוררתי להכיר ולהתבונן בגדולת אבי הרב ר' נחמן ז"ל מטולטשין. כי הוא אשר אמר עליו מוהרנ"ת ז"ל - בפני ר' אהרן בן ר' אברהם חיים מאומאן - בזה הלשון: >"אני מכין את הכל עם העט, ואחר כך יהיה יכולת גם לר' נחמן מטולטשין להנהיג את - המון אנשי שלומינו, אשר כינה אותם אז בשם - >הגלגל". [ובלשון אשכנז אמר בזה הלשון: >"איך גרייט צו אלדינג מיט דער פען, דער נאך וועט נחמן טולטשינער אויך קענען פירען דאס רעדיל"]. כי אף על פי שמחמת שהיה יתום, לא עלה כל כך במעלת הלימוד, אבל גם הוא קרא ושנה הרבה, >ומחמת שהעיקר הוא השימוש והשקידה על דלתי הרב, ולא נמצא כלל בכל אנשי מוהרנ"ת ז"ל שוקד על דלתותיו כמוהו בערך ארבע עשרה שנים, כי אפילו ר' משה ואחיו ר' זאנוויל (תלמידיו החשובים של מוהרנ"ת וגם נתגדלו בביתו), כל ימי היותם בברסלב, לא היו באים למוהרנ"ת ז"ל רק בשבת בסוף הסעודה של הלילה, ויום השבת, ובסעודה שלישית, ומוצאי שבת קודש. ואחר כך נתרחקו להתישב בטשעהרין, ולא זכו לעמוד לפניו רק בקצת הזמן שנתעכב בטשעהרין, שבוע או שתיים בחורף, ואחר כך בקיץ שבוע או שתיים, ובימי ראש השנה באומאן, ושתי פעמים או יותר נסע אתו יחד גם ר' משה ז"ל הנ"ל. >אבל אין זה עולה כלל, כנגד הדביקות, והשימוש, וריבוי העמידה לפניו, שזכה אבי ז"ל. ואם הייתי זוכה בימי חייו הקדושים להכיר ולידע כל כך מחשיבותו ומעלתו, כאשר שמתי אל לבבי זה ערך שלשה שנים, יודע אני בבירור שלא היו עוברים עלי התלאות המשונות ועניות ודחקות כזאת, אשר עד היום לא יצאתי מהם. והנה, שמתי אל לבבי בדבר הכתובים שבענין יהושע בן נון, ואשר ממילא נבין, שגם זולת השבח שנאמר עליו: "לא מש וגו'", היה בוודאי עובד ד', ובורח מן החטא, >ואף על פי כן, אם גדלה עבודתו בכפלי כפליים, ולא להידבק כל כך למשה רבינו ע"ה, נראה מדברי חז"ל, שלא היה זוכה אחר כך למלא מקומו, ולקבל מאתו סמיכות ידיו, במעלה מופלגת כל כך. וגם עינינו הרואות, שבהרבה מקומות קראה אותו התורה בשם משרת למשה רבינו ע"ה, כי בפרשת "כי תשא" וב"משפטים" בסופה נזכר לשון הכתוב: "ומשרתו וגו'". ובפרשת "בהעלותך" בהכתוב: "ויען וגו' משרת משה", וגם בתחילת ספר יהושע מתחיל הכתוב: "ויהי אחרי וגו' משרת משה". וכפי רוממות מוהרנ"ת הנ"ל, >אשר זכה בכח רבינו ז"ל לפני משה בעצמו. הלא דבר הוא מה שהזכרתי לעיל, שבכל אנשי מוהרנ"ת ז"ל, לא היה נמצא משרת, ומשמש, ודבוק למוהרנ"ת כמוהו. >והוא אשר היה מקבל מאתו כל הדיבורים מפה לפה, המוכרחים לדיבורים בכתב. וברוב הרגשתו את דברי מוהרנ"ת, >הפקיר את עצמו מנעוריו, שלא רצה לחשוב כלל בעסקי מלאכה ועבודה גשמיות, והלך רגלי אל מוהרנ"ת פעמיים בכל חודש, כדי לשמוע דברי אלקים חיים, מה שקיבל מרבינו ז"ל, ומה שחידש בהם בסמיכתו מידי רבינו ז"ל, אשר הן הן ספרי ליקוטי הלכות אשר כבר זיכו את הרבים לאין ערוך כנודע ומפורסם בכל אנ"ש. >ומכל שכן שאינו דומה הרואה אותם בספר, לשומע אותם מפיו הקדוש. (כמובא גם מזה בדברי רבינו ז"ל >(עיין ליקו"מ תורה י"ט אות ט'. ל"ו אות ה'. ק"ך). [ועיין עוד דברים חוצבים להבות אש ברוממות גדולת הר"ר נחמן ז"ל בשיחות וסיפורים אות מ"ה מ"ו]. וברוב הרגשת אבי ז"ל, שזכה להרגיש בדברי מוהרנ"ת, >קיבל על עצמו עניות מופלגת ועצומה כמה שנים, וטרח ויגע להעתיק כל הששה כרכים, באופן שיהיו ראוים להדפיס מהם. [כי מכתיבת מוהרנ"ת ז"ל, ברוב מהירותו נדבקו הרבה מהאותיות זה לזה, עד שהיה קשה להדפיס מהם]. ולא קיבל על זה פרס ומעות ממוהרנ"ת ז"ל אפילו פרוטה אחת. >ומאמר רבינו ז"ל לאנ"ש על מוהרנ"ת ז"ל: "שיש להם להחזיק לו טובה, כי לולא הוא, לא היה להם אפילו דף אחד!" - סובב אחר כך זה המאמר גם על אבי ז"ל, בשקידתו ויגיעתו להוציא לאור ספרי מוהרנ"ת ז"ל. ושמעתי מאתו: שבעת גמרו את כתיבת ספרי ליקוטי הלכות, שאל אותו פעם אחת מוהרנ"ת ז"ל: ">ההרגשת בספרי התנוצצות אלקות?" ובלשון אשכנז בזה הלשון: ">האסט דו געפילט אין מיינע ספרים התנוצצות אלקות?" והשיב לו: הן! [והיה מבואר מדבריו, >שכמה פעמים ברוב הרגשתו והתנוצצות אלקות שזרחה עליו, מחמת זה היה מוכרח להניח את הקולמוס מתוך ידו, ולפסוק לגמרי מהכתיבה]. ואחר כך חגר מתניו, להדפיס על כל פנים הכרך הראשון (או"ח חלק א'), ועל זה נתעורר מוהרנ"ת ליתן לו קצת על הוצאות הדרך לעיר יאס שבמדינת וואלאכיא. אבל את אשתו ומשפחתו השאיר אחריו בערום ובחוסר כל בלי אב ופטרון. וזוגתו, כששמעה בטולטשין, שנסע למדינת וואלאכייא נסעה לברסלב להודיע למוהרנ"ת ז"ל, שאם לא יספיקה על כל פנים בלחם צר ומים לחץ, תגווע ח"ו ברעב היא וזרעה. והוכרח מוהרנ"ת לכתוב לבנו ר' יצחק מטולטשין ז"ל, ליתן לה בכל שבוע איזה סכום, באופן שתתפרנס על כל פנים בצמצום. ואבי ז"ל בעצמו בכל אורך הדרך הרבה מאד לצמצם ולמעט בהוצאות, וגם בתחילת הדרך הלך רגלי כמה פעמים. כי גם הוצאות הדפוס בעצמה היתה קשה וכבד על מוהרנ"ת ז"ל, כפי עוצם עניותו והסתרתו מאנשי תבל. >עכ"ל הזהב והנעים של ר' אברהם בספרו כוכבי אור.

>* * *

>עד כדי כך גדלה השגתו בדברי מוהרנ"ת הקדושים המלאים דברים נפלאים ונוראים ועליונים, ולא בכדי היו אנ"ש אומרים: כאשר ר' נחמן מתפלל - מתפלל הליקוטי הלכות מתוך גרונו. >גודל התלהבותו בתפילתו הרשימה מאד את הנוכחים, והיו רגילים להתבטא על תפילתו: "אז דאס איז א קעסיל וואס קאכט"> (= הרי הוא כיורה רותחת). חתנו, ר' יודל ב"ר יצחק בער, התבטא פעם אחת על תפלתו: "כשחותני עומד לפני העמוד הריהו בוער כקטר של רכבת"> (= אזוי ווי א לוקמאטיף). כשנסתלק ר' נחמן, אמרו עליו גדולי אנ"ש: "עד ביאת משיחנו כבר לא נשמע עוד תפלה כזאת". >בד בבד שימש את מוהרנ"ת בכל לב, ואף נתלווה אליו בנסיעות שונות. באחת ההזדמנויות המיוחדות, זכה להתלוות למוהרנ"ת בנסיעתו לליפוביץ, ואף לשהות במחיצתו בשמחת בן זכר, שנערכה בבית אחד מאנ"ש, שם פעל מוהרנ"ת דבר נפלא שהיה מפנה בחיי ר' נחמן ז"ל, בהמשיכו לו קול נעימה נפלאה - אשר לא היה מוכשר לכך לפני כן - עד שבחלוף השנים, לא היו אפילו המתנגדים עוצרים כח להתאפק מלשמוע את תפילתו לפני העמוד. ונעתיק איפוא לשונו של בנו הר"ר אברהם ז"ל מה שכתב בענין זה: ומדי עסקי לכתוב לדורות חשיבות ומעלת אבי ז"ל, הנני להודיע מה שזכה פעם אחת בליל שבת קודש פרשת בשלח - שנקרא שבת "שירה" - שנתחבר אז עם מוהרנ"ת בנסיעתו לליפאויץ, ולילך אתו שם על שמחת בן זכר, בבית איש אחד, שהיה לו היכרות עם מוהרנ"ת ז"ל. אבל היה נמצא אז בזה הבית חזן אחד, אשר מוהרנ"ת ביקש מזה החזן לנגן לכבוד שמחת השבת הנ"ל, וזה החזן היה מצד המתנגדים, וכדי להכעיס למוהרנ"ת לא רצה בשום אופן לנגן. וענה ואמר מוהרנ"ת לאבי ז"ל: נגן אתה! [זינג דו!]. והתחיל אבי ז"ל לנגן ולשורר את השירה בנעימה נפלאה לכל אוזן השומע, ומוהרנ"ת אמר לו אחר כך: לא ידעתי כלל, הלא יש ביכלתך לנגן. והחזן הנ"ל נתבייש אחר כך לפני כל העומדים שם. והרב מטשערין ז"ל אמר פעם אחת, ששמע מאנשים הבקיאים באבי בימי בחרותו, שבאמת לא היה לו כלל בתחילת ימיו קול נגינה נפלא כזה. ומאז והלאה התחיל לנגן לפני מוהרנ"ת ז"ל בסעודות שבת קודש וכדומה. ולפני העמוד נתיירא מוהרנ"ת להעמידו, יען אשר ידע >שברוב תבערת לבבו, והרגשו דיבורי התפלה, ובתוספות אימתא דציבורא, יכול להגביה קולו עד שיהיה ניזוק חס ושלום בהריאה [כמו שנזדמן לפעמים בין החזנים]. ואף על פי כן אחרי פטירת מוהרנ"ת ז"ל, נתעוררו אנ"ש להעמידו לפני העמוד בראש השנה ויום הכיפורים. >והתעוררות הציבור מתפילתו קשה וכבד לבאר בכתב. והגביר ר' אבא ז"ל מטשעהרין, הוכיח פעם אחת לחתנו ר' אברהם ייבין ז"ל אשר לא נסע לאומאן על ראש השנה, ואמר לו: >שאם לא היינו זוכים באומאן, רק לשמוע את תפילת ר' נחמן שבמוסף ראש השנה, גם כן כדאי לנסוע! וכל אנשי אומאן, אפילו המתנגדים, היו נבהלים ומשתוממים, בשמעם את נגינתו ותפילתו. עכ"ל הנעים של ר' אברהם ז"ל בספרו כוכבי אור.

>* * *

>מסופר, כי באחת מנסיעותיו של ר' נחמן עם מוהרנ"ת ז"ל, ביושבם בעגלה העיפה הרוח את כובעו של מוהרנ"ת מעל ראשו וסחפתו למרחקים. העגלה המשיכה לדהור כשמוהרנ"ת מרים ידיו כנואש מהכובע. אמר ר' נחמן בלבו: "כלום יהיה זה לכבוד רבי לבוא העירה בלי כובע העליון?" ובכן ציווה לעגלון לעצור, וטרח את עצמו לחזור ולחפש אחר הכובע, וחיזר על כל הדרך - מהלך מרחק רב - עד שמצא את הכובע. כשחזר אל מוהרנ"ת עם הכובע בידו התרגש מוהרנ"ת מאד, וחבשו לראשו באמרו לו "כשם שהנחת דעתי, כן תנוח דעתך עליך".> וכשהיה ר' אברהם ב"ר נחמן ז"ל מספר סיפור זה, הדגיש ואמר: >"הרי היה לאבי ברכה ממוהרנ"ת שינוח דעתו על מקומו, ומשום כך היה באמת איש נבון ומיושב מאד".> פעם כשהיה ר' יצחק בנו של מוהרנ"ת אצל אביו בברסלב, נאבד לו סכום כסף שהיה שייך לבית הדואר בטולטשין שהוא ניהלו כידוע, ונעצב מאד מזה, וגם למוהרנ"ת כאב הדבר מאד, ולא הועילו לזה כל החיפושים וכו'. עד שר' נחמן ז"ל שהוא היה מיושב בדעתו מאד כנ"ל, הלך ובדק גם במקום זריקת האשפה, בסבלנות מרובה, מחפץ לחפץ, עד שמצא את הכסף, וכשהביא את הכסף, שבחו מוהרנ"ת מאד. [ואגב אורחא נספר עוד ב' עובדות בקשר לנסיעותיו עם מוהרנ"ת: פעם כשנסע עם מוהרנ"ת בימי החורף, והתאכסנו באיזה אכסניה, והיה קשה שם מאד לר' נחמן ז"ל לסדר עבור מוהרנ"ת מקום טוב לשינה, כי החלונות היו פתוחים ושבורים. ורצה מאד ר' נחמן ז"ל להשתדל בזה כדי שיוכל מוהרנ"ת לנהוג מנהגו בקימת חצות ולימוד תורה בלילה ללא הפרעות של צינה וקור. אולם לאחר כל טרחותיו לא הצליח. ואף על פי כן באמצע הלילה כשנתעורר ר' נחמן ז"ל, ראה איך שמוהרנ"ת כבר יושב עם השו"ע יו"ד, ולומד בהתמדה, אחר שכבר ערך את התיקון חצות. ועוד מסופר, שפעם נסע ר' נחמן ז"ל עם מוהרנ"ת, ומוהרנ"ת התפלל תפילת שחרית בעגלה, אולם לא היה יכול להתלהב בתפילתו כדרכו, והבחין ר' נחמן ז"ל איך שמוהרנ"ת מתאמץ מאוד בתפילתו, אולם כשהגיע לתיבות "והודו לזכר קדשו", התלהב מוהרנ"ת למאד. והרגיש ר' נחמן ז"ל בזה, שמוהרנ"ת פירש את הפסוק הנ"ל באופן זה: "שצריכים להודות לד' אפילו לזכר מעט הקדושה שנשאר לו לאדם". ומשם ולהלן התפלל כבר מוהרנ"ת בהתלהבות כהרגלו.] כל כך שימש ושירת ר' נחמן את מוהרנ"ת, ואשר על כן זכה יותר משאר תלמידי מוהרנ"ת. כך אכן כותב הר"ר אברהם ב"ר נחמן ז"ל בספרו כוכבי אור: הבנתי מאבי ז"ל, שעיקר הכרתו בגדולת ורוממות מוהרנ"ת ז"ל, וידיעותיו שזכה על ידו לידע מגדולת ורוממות רבינו ז"ל, היה רק מרוב שקידתו על דלתי מוהרנ"ת ז"ל, ונסיעותיו התמידיות שני פעמים בכל חודש אל מוהרנ"ת, כי שבת אחד היה בביתו בטולטשין, ושבת אחת היה בבית מוהרנ"ת ז"ל, עם קצת ימים קודם השבת ולאחר השבת. וחוץ נסיעותיו אשר נסע אתו לשמשו לעת זקנותו, והנסיעה היתה מתארכת כמה פעמים, הן בקיץ הן בחורף.

>* * *

>גם אצל שאר אנ"ש התפרסם הדבר, וכולם ידעו בבירור, שר' נחמן ז"ל הוא אשר זכה יותר מכולם, מחמת שסילק את דעתו לגמרי, וכל חפצו היה רק לשמש את מוהרנ"ת. עד שאכן זכה לקבל יותר מכולם. גם הרב מטשעהרין ז"ל, שהוא הרי היה שר התורה, גאון עולם, ובכל זאת עשה כל טצדקי בכדי לשמוע את שיחותיו הקדושים של ר' נחמן ז"ל. ר' נחמן עצמו, מחמת כבוד התורה של הרב זצ"ל, לא רצה לדבר לפניו בשום אופן. אבל הרב מטשערין לא ויתר על הזכות הזאת, ומצא לו עצה ליכנס אל ר' נחמן באופן שר' נחמן לא ירגיש בכניסתו, בכדי שיוכל להקשיב לשיחותיו הנעימים. היה פעם שבכל זאת הרגיש ר' נחמן ז"ל שהרב ז"ל נמצא אצלו ומיד הפסיק לדבר... ואז נענה לו הרב מטשעהרין: ר' נחמן, אז איך עהר א ווארט פון אייך, איז דאס ביי מיר א פירוש אויפן רבי'נס ספר!!!... אז איך ער פון אייך א ווארט פון ר' נתן, ווי אזוי ר' נתן האט גירעד'ט און גיבייגען, איז דאס ביי מיר א פירוש אויפן רבי'נס ספר!!!...> (= ר' נחמן, כששומע אני מכם איזה דיבור, הרי זה בשבילי פירוש על הספר של רבינו ז"ל!!!... כשאני שומע מכם איזה דיבור מר' נתן, כמו שר' נתן אמרו בניגון ובתנועות, הרי זה בשבילי פירוש על ספריו של רבינו ז"ל!!!...) אנ"ש בתקופת ר' נחמן זצ"ל, שידעו את מעלתו הרמה יראו מפני הדרת גאונו, כך למשל אנו מוצאים את ר' מאיר מטעפליק, שהיה מגדולי תלמידי מוהרנ"ת, מתבטא פעם בקול גדול כנגד מתנגדי הר"ר נחמן ז"ל באמרו: ר' נחמן... ר' נחמן... אתם יודעים מיהו ר' נחמן?... הלא ר' נחמן היה נושא את המים לר' נתן... >כך אנו מוצאים גם את ר' יצחק בן מוהרנ"ת כותב לבנו: "דרכי זה זמן רב - היינו מן אחר הסתלקות כאאמו"ר זלל"ה זיע"א - ליתן בכל ער"ה על פדיון, ביד ידידנו הר"ר נחמן". כפי הידוע היה נותן לו ר' יצחק סכום נכבד של ח"י זהובים על הפדיון. >מסופר, על ר' משה שמואל> מחריפי העובדים באומאן, שניגש לר' מיכל'ה> בן ר' יצחק> בן >מוהרנ"ת,> כשמצביע על התפילה בה מתחנן מוהרנ"ת: "שנזכה לידע באמת מיהו הראש בית של העולם עתה"> (ליקו"ת ל"ג ח"ב). ואילצו לר' מיכל לומר מיהו הראש בית עתה, נענה ר' מיכל ואמר: "בזמנינו היה הראש בית ר' נחמן טולטשינער"

>* * *

>כאמור, שכל זה ויותר מזה, זכה רק בכח התבטלותו והתמסרותו כליל למוהרנ"ת, עד שמוהרנ"ת התבטא פעם לר' אפרים ב"ר נפתלי ז"ל, מתלמידיו המובהקים: "די פרויקע מיט דיין קעפל, זאל איך זיך רעכטן, אז נחמן טולטשינער זאל האבן מער געפיל אין רבי'נס ספר ווי דיר?!..."> [= אתה אפרים, עם הראש שלך - כי היה לו שכל עמוק וחריף - ואף על פי כן, היתכן שר' נחמן מטולטשין יהיה לו הרגשה בספרו של רבינו יותר ממך?!...]. מוהרנ"ת פנה פעם אל רבי נחמן ז"ל, ואמר לו קטע מהתפילה: "אשרי איש שישמע למצוותיך". וסיים ואמר: "מי שזכה לזה איני יודע, אך מי שהוא כזה אני מקנא בו! נחמן, אם אתה יהודי כשר, הריני מקנא בך". [ווער ס'איז קען איך נישט, נאר ווער ס'זאל זיין בין איך אים מקנא! נחמן, ביסטו א ערליכער יוד בין איך דיר מקנא]. והפטיר על זה ר' אברהם ב"ר נחמן ז"ל ואמר: "איך שהוא, הלא קרא בכל זאת מוהרנ"ת ז"ל לאבי ז"ל "יהודי כשר" - - - >ידוע אימרתו של מוהרנ"ת: אשרי העינים שראו את עיני רבינו, ואשרי העינים הרואות את אלו העינים. [וואויל זענען די אויגן וואס האבן גיזעהן דעם רבי'נס אויגן, און וואויל זענען די אויגן וואס זעהן די אויגן]. ר' אברהם ב"ר נחמן ז"ל היה מוסיף: "אשרי העינים שראו את עיני אבי ז"ל!". >לא לחינם אמרו אנ"ש, שמוהרנ"ת הצליח עם ר' נחמן ז"ל להוציאו לגמרי מעסקי העולם הזה, יותר ממה שהצליח עם בנו ר' יצחק, ועם ר' אפרים ב"ר נפתלי. כל כך זכה ר' נחמן להתקרב למוהרנ"ת, ולהכות שרשים בלבו הטהור, עד שמוהרנ"ת עצמו סמך עליו ידיו, כאמור, באמרו לתלמידו ר' אהרן ב"ר אברהם חיים מאומאן בזה הלשון: "אני מכין את הכל עם העט, ואחר כך יוכל גם ר' נחמן להנהיג את הגלגל". >מוהרנ"ת היה נוהג לנסוע לשבות באותן המקומות שהיה רביז"ל נוסע בחייו, לטשעהרין וכו'. בדרך נסיעתו, כשנסע בשנתו האחרונה, אמר לר' נחמן ז"ל: "דא וייז איך דיר די וועג, און די אנדערע יאר וועסטו שוין קענען פארן אליין..."> [= בזה אני מראה לך את הדרך, ובשנה הבאה תוכל כבר לנסוע לבד]. ר' נחמן עצמו התבטא פעם על אודות איזה סכסוך מסוים, ואמר: "עובדים זענען זיי, אבער א עצה דארף מען מיר פרעגין".> [= ה'עובדים' הן אמת שהמה הם, אבל עצה צריך לשאול ממני].

>* * *

כדאי להעתיק לכאן מה שמצאתי מכתב יד הר"ר שלמה וועקסלער ז"ל (מתלמידיו המובהקים של ר' אברהם ז"ל בארץ ישראל), וזה לשונו: והנה ידוע מפי אנ"ש, שהשלשה צדיקים: רבינו הקדוש, ומוהרנ"ת ז"ל, ומוהר"ר נחמן מטולטשין ז"ל, היו בסוד: ספר, סופר, וסיפור. (המובא בספר יצירה בתחלתו). שבהם ברא השם יתברך את העולם. כי 'ספר' הקדוש שאמר עליו רבינו הקדוש: שיוצא לעולם וצריכים ללמוד בו הרבה ושיהיה שגור בעל פה כי הוא אתחלתא דגאולה, כי הוא מרבינו הקדוש. ו'סופר' שלו היה מוהרנ"ת ז"ל, כידוע שאמר רבינו ז"ל עליו, שאלמלא מוהרנ"ת לא היה לנו אפילו עלה שמות ממנו ז"ל, וכאשר דיבר מוהרנ"ת בעצמו ביום פטירתו שהוא יום פטירת עזרא הסופר וכו'. ואחר כך ידוע כי ר' נחמן מטולטשין ז"ל, היה משרת את מוהרנ"ת ז"ל בכל כוחו בחייו ואחריו, בעניני רביז"ל והשארתו, והיה 'מספר סיפורים' ששמע הרבה ממוהרנ"ת ז"ל ומשאר תלמידי רביז"ל, שאם פתח את פיו הקדוש הכל נכספו מאד וכו', והמשיך על ידי זה הרבה מאד לעניני רביז"ל (וכן גם בתפילתו בראש השנה וקול נגינתו). >וסיפר כל הסיפורים והלימודים וההנהגות בכל התנועות שראה ממוהרנ"ת ז"ל שראה מרביז"ל, ועל ידי זה נשאר ההשארה הקדושה של רבינו ננמ"ח ז"ל לנצח עד ביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן, >עכ"ל הנעים של ר' שלמה הנ"ל.

>* * *

כמין חן מיוחד היה נסוך על שיחו ושיגו עם הבריות. שנים רבות אחרי פטירתו היו משננים מקורביו את אמרותיו. במקרים לא מועטים היו ישישים חוזרים על מאמר חז"ל רגיל שר' נחמן אמר להם פעם, והדברים היו חביבים עליהם עד אין קץ, מאחר והם נאמרו ברגע הנכון, ובנימה הנכונה, אשר השפיע יותר מכל שיחה מוסרית אחרת. בהתרגשות מיוחדת היה ר' ישראל וינברג> נזכר בימי ילדותו, כאשר ר' נחמן היה "השמש דקלויז" וסידר את השולחנות והספסלים, וחשק לו לישראל הנ"ל להפוך ספסל אחד... ר' נחמן ניגש אליו ואמר לו בנחת: "רוצה אתה, ילד, אעזור לך להפוך את הספסלים". אחר כך נענה לו ר' נחמן בניגון מגילת איכה "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו".> והדברים חלחלו אל נבכי לבבו של הילד, ששם את לבו להיטיב דרכו. קטעי מדרש פשוטים, שהיה ר' נחמן מתאימם לשיחותיו, היו מזהירים כזוהר הרקיע, והנוכחים היו מתחזקים ומתעוררים על ידם מאד, גם ר' עקיבא וועלוויל> - שהיה מוחזק ללמדן מובהק - היה מביע תמיהתו, איך, וכיצד, שולף ר' נחמן מדרשות ידועים בזמן המתאים, ומפרשם בצורה כה מעשית, מלאת חן והתחזקות. הוא היה חוזר ומתפלא על כך, בכל עת שר' נחמן היה מדבר דיבורי חסידות, היאך הוא רואה את דברי המדרש, באופן כה חי ואמיתי. זכורים היו עוד זקני הדור הקודם באומאן, איזו חיות והתחזקות היה ר' נחמן מפיח בהם מאותו מדרש איכה, בו כתוב שאמר מתיוון אחד לטיטוס - שביקשו להוסיף לחלל את המקדש אחרי שכבר התחיל לחללו: "די לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת - אכעיסנו עוד?!..."> בקטע קצר זה היה ר' נחמן מכניס את תמציתה של דרך ההתחזקות של רביז"ל, לבל יאמר אדם בלבו שאם הגיע לדיוטא תחתונה אחת, יוסיף וירד ח"ו לדיוטא תחתונה יותר. >כמה קולע ואמיתי פירושו על מה שמובא בגמרא, ששואלים את האדם אחר מותו: "ציפית לישועה?"> - שהמכוון אינו רק על הגאולה הכללית אלא: האם ציפית לישועתך הפרטית כאשר היית בצרה, או שמא היית מתייאש? - - -"

>* * *

>גדולות ונצורות עשה ר' נחמן ז"ל למען לפרסם כבוד שם רביז"ל בעולם. אין לשער ולתאר כלל את גודל מסירות נפשו למען העתקת והדפסת ספרי "ליקוטי הלכות", כאמור, אבל למעשה בחיי מוהרנ"ת לא היה מודפס רק ח"א של חלק אור"ח בלבד וכנ"ל, ורק לאחר הסתלקות מוהרנ"ת בשנת תרי"ד התחיל ההתעוררות להמשך הדפסת שאר חלקי "ליקוטי הלכות" עד שבשנת תרי"ח יצאו לאור כבר רוב ספרי ליקוטי הלכות, ומעשה שהיה כך היה: כתשע שנים אחרי הסתלקות מוהרנ"ת, כשכמה מתלמידי רביז"ל כבר לא היו בעולם, וכך גם הצדקנית מרת אדל בת רביז"ל נסתלקה באותה שנה, היא שנת תרי"ד, הורגשה כמין קרירות וחולשה בעניני רביז"ל, פה ושם היו פזורים אנשי רביז"ל, ומן הצורך היה לקשרם יחד, ולהלהיבם בעניני רביז"ל. ר' נפתלי> תלמיד רביז"ל, שעדיין היה אז בחיים, שם לב לכך. ובראותו את ר' נחמן ז"ל מלא חיות בעבודת השם יתברך, על דרך רביז"ל, קרא אותו אליו, ואמר לו: "רואה אני שבטראוויצע החל להתרומם דבר רביז"ל, צא נא לשם". >מיד שם ר' נחמן פעמיו לעיר גדולה זו, כי היו בה מאז ומקדם חסידי ברסלב, הודות למגיד דשם, ר' יקותיאל> תלמיד רביז"ל. הרי שבהיותם אנשים סוחרים לא היו מאורגנים דיים תחת דגל רביז"ל. ר' נחמן הגיע לשם, וכדרכו התחיל לדבר דברים רשפי אש שלהבת יה, ואכן חולל שם התעוררות גדולה, בהלהיבו מחדש את אש החסידות שהחלה להתנוצץ שם, וכשאך עברה שבת אחת, הביע ר' נחמן רצונו לשוב לביתו. ואנשי העיר שכבודו עלה בעיניהם עד מאד, הזמינו עגלה עבורו, והחלו להפרד מעמו. בשעת פרידתו המשיך ר' נחמן לדבר דברי אמת הלקוחים ממעיינות רביז"ל ותלמידו, אך הפעם דיבר דיבורים בגעגועים כאלו, עד שמלוויו נתלהבו מאד, ורמזו לעגלון לחזור לעיר. וכך עכבו את ר' נחמן לשבוע נוסף כשהם שואבים ממנו מלא חפניים התחזקות, התעוררות, ושיחות הרבה מרביז"ל ומוהרנ"ת. חלפה שבת נוספת ושוב התכונן ר' נחמן לנסוע, אך שוב חזר אותו מחזה, שבהפרדו מהם, החל לדבר דיבורים המושכים בעבותות אהבה, מבלי שיוכלו להיפרד מעמו, והעגלון נאלץ לחזור כלעומת שבא - - - רק לאחר השבת השלישית, נפרד ר' נחמן מעמם בכבוד גדול, כשקשה עליהם פרידתו כבוא השמש בצהריים. בטרם נסעו, בקשוהו אנשי העיר לומר להם מהיכן ומאין שאב מעיינות ואוצרות רבות כל כך, נענה להם ר' נחמן: "הרי ספר ליקוטי הלכות, שהשאיר אחריו מוהרנ"ת, מלא דיבורים נפלאים כהנה וכהנה!", ואגב אנחה כבידה המשיך: "כתבי ידו הקדושים, מונחים שם בעליית הגג, וכבר מתחילים להירקב..."> כמוכי תדהמה נעמדו האנשים למשמע גורלם של האוצרות הללו, אך לא הססו הרבה, והושיטו לו על אתר מאה רובלים, בהבטיחם לו עוד מאה רובלים, שיקבלם בתחילת ההדפסה, ואף בגמר ההדפסה יוסיפו עוד מאה. אנשי טראוויצע האיצו בר' נחמן, ומתת ידם כבר נתנה לו את ההזדמנות והאפשרות לפנות לעשירי העיר טשעהרין, וכן גם שם עורר רעש גדול על אודות חשיבות הדפסת ספרי מוהרנ"ת, בספרו להם על מסירותם של אנשי טראוויצע, שתרמו לענין הנשגב הלזה בנפש חפיצה והתלהבות דקדושה. ואכן, נדבו כולם למטרה קדושה זו, ולא ארכו הימים וחלקו השני של ליקוטי הלכות אורח חיים, כבר היה תחת מכבש הדפוס. וכארבעה שנים עברו מאז, ובשנת תרי"ח כבר יצאו לאור רוב ספרי ליקוטי הלכות, אשר האירו פני תבל בעצות העמוקות ודרושים הנפלאים מאין דוגמתם. זמן רב עבר מאז ור' נחמן ראה ברכה רבה בעמלו, רוב חכמתו ובינתו עמדו לו להגביר פעלים ולעשות נפשות רבות לדעת רביז"ל ותלמידו הקדוש, גודל חינו בעיני הבריות אף הוא עמד לו להעמיד את חסידות ברסלב על תילה לבל תכבה חס ושלום אשו של רביז"ל. ועד יומו האחרון שימש בקודש כגבאי בית המדרש באומאן. ואף היה חותם בשמו "שמש דקלויז". כן כך היה ממונה על הנר תמיד שעל ציון רביז"ל. וכך גם דאג לארגונם הגשמי והרוחני של כלל חסידי ברסלב שמרכזם היה אז באומאן.

>* * *

והנה, זקנה קפצה עליו, עוד טרם מלאו לו שבעים שנה שלימות, ונפל למשכב. באביב שנת תרמ"ד הוחמר מצבו, ובקרב אנשי שלומו הובעה דאגה רבה, הללו החלו להעתיר על ציון רבינו הקדוש לרפואתו, אך בפרוס חג הפסח ראו בעליל שהנה קרבו ימיו האחרונים. אחד מתלמידיו ואוהביו ר' אייזיקל> (אייזנשטיין), שלא מעט טרח עמו יחדיו בעניני בית המדרש ובנינו, זכה ושהה באותה שעה בבית ר' נחמן עת התכונן לעלות בסערה השמימה. כך סיפר ר' אייזיק> מה שעיניו ראו ולא זר: עם התקרב שעת פטירתו של ר' נחמן ז"ל, החלו שפתותיו ללחוש תפילת "בריך שמיה דמריה עלמא..." >בדביקות עליונה שלא מעלמא הדין, וכששרעפיו של ר' נחמן אחוזים נועם עליון, החל לחזור על התפילה מילה במילה, וכאשר הגיע למילים "ביה אנא רחיץ..." >חזר ושינן... "ביה אנא רחיץ... ביה אנא רחיץ..."> כמו מי שאינו רוצה להיפרד ממלים קדושים אלה. בתוך כך עבר ר' נחמן לתפילת "אלקי נשמה שנתת בי... נשמה... נשמה..." >- אותם מילים רבי משמעות - אתה בראת... אתה יצרת..." >ור' נחמן הגביה עיניו בסילודין כלפי מעלה, כמי שעומד להחזיר את הפקדון... והנה... "ואתה עתיד ליטלה ממני... ואתה עתיד ליטלה ממני... ליטלה ממני..."> ונשמתו של ר' נחמן עלה בסערה השמימה - - - במעמד קדוש זה, השיב ר' נחמן את נשמתו והלך לעולמו - - - כאמור, שר' נחמן נתברך בישוב הדעת נפלאה ונוראה. וכמה נפלא עד מאד לציין, שלפני הסתלקותו, כשעוד שעות מועטות יפטר מן העולם, היה עוד בדעתו לצוות לסמוכים למיטתו, שיזדרזו להכין תבשיל חם (= גריטץ בלע"ז). בהטעימו: שבכך יוכלו המלווים אותו לבית העלמין להשיב נפשם בחזרתם מההלויה - - - כך נסתלק והלך לעולמו ר' נחמן מטולטשין.> באותה ישוב הדעת בה חי, כך גם נפטר מן העולם, ונגנז בגנזי מרומים, בכ"ו לחודש ניסן התרמ"ד> וכשחזרו אנ"ש מהלוויתו, אכן נזכרו, שביום זה נסתלק גם יהושע בן נון> שעליו כתוב "יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל".> בדיוק כמו שאכן קיים בימי חייו ר' נחמן אצל מוהרנ"ת>. זכרו לא יסוף מזרעינו וזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

>ב) המחבר

>ר' אברהם נולד, כאמור, בשנת תר"ט.

ארבע שנים עברו מאז נסתלק מוהרנ"ת ז"ל, תלמידו המובהק של רבינו הקדוש, אך השפעתו הגדולה על תלמידיו טבועה היתה עדיין היטב בדמם. אך יותר מכולם, יש לו לר' נחמן מטולטשין> הרגשה במוהרנ"ת, שכן הוא זה ששימשו בכל לב ונפש, ונתלווה אליו בכל דרכיו, והוא אשר יצק מים על ידיו הקדושות, וקלט יותר מכולם, את סלתה ושמנה של חסידות ברסלב, מן המקור הראשון, ממוהרנ"ת. באותה שנה, היא שנת תר"ט, בבית קדוש וטהור זה, נולד ר' אברהם בקדושה ובטהרה. נקל לשער איזה חינוך נפלא קיבל ר' אברהם מאביו הקדוש, שמוהרנ"ת היה רבו המובהק, וסמך עליו את ידיו לנהל את עניני אנ"ש לאחר פטירתו.

>עוד בגילו הרך, כשאך ידע לדבר, כבר לימדו אביו הגדול לשפוך לבבו לפני אביו שבשמים.

כשלימדו תורה, היה מידי פעם נעצר על פסוק או מאמר חז"ל, ומבאר לו אגב כך את דרך רביז"ל.

דוגמא מעניינת מן ההרגשות שהכניס בו אביו בעבודת התפילה, ישמש הסיפור על בתו של ר' נחמן, אחות ר' אברהם, שישבה על המשבר וזעקותיה פילחו את חלל האויר. כל צעקה, כל אנחה, החרידה את הלבבות. ר' נחמן ור' אברהם בנו עמדו תחת חלון הבית בתפילה חרישית לבורא העולמים שהכל יעבור על הצד הטוב ביותר. לפתע נזדעקה הבת בצעקה ויללה נוראה... פנה ר' נחמן לבנו ואמר: "אזוי האבן ערליכע אידן געשריגן פריש און געזונד!!!..."> (= כך היו יהודים כשרים זועקים, כשהיו בריאים ושלמים!!!...). כך, שר' אברהם עוד בקטנותו התבלט ביראת שמים נדירה, וניכר היה בו שהרבה הוא עובד עם עצמו כדי לכוף את יצרו להשתעבד לד' ולתורתו. בעונג רב, היה אביו ר' נחמן מתבונן בדרכיו של הנער, רוח של קדושה וטהרה הריח בו, והתפעל מתבונתו בתורה ועבודה.

פעם כשהתבונן בנער ובהליכותיו והבחין שמדי יום כשחוזר מתלמודו הביתה, ניגש הוא לארגז ספרים, ומוציא ספר ומעין בו שעה ארוכה, מבלי שיהין לבקש מאמו אוכל להשקיט את רעבונו... פנה אליו ואמר לו: "בני, רואה אני בך שאין אתה תואם לאוירה של חוצה לארץ, שייך אתה לארץ ישראל וקדושתה!!!..."> - היתה זו מעין צואה של ר' נחמן לבנו, לנסוע לארץ ישראל, ולהשתקע בה. אך ר' אברהם מגודל ענוותנותו ושפל רוחו, לא החשיב את דברי אביו ברצינות הראויה. חשב הוא שאין הדברים מגיעים לכדי כך, שיזדקק לעבור דווקא לארץ ישראל. ולכן אף כי נכנסו דברי אביו ללבו, סבר שהדברים סובלים דיחוי. אך לימים, כשהרבה שנים כבר מאז עברו, וצרות רבות תכפוהו התחרט על מה שלא עלה לארץ ישראל בשנות צעירותו, ותלה את כל מעבריו ויסוריו באי קיומו מיד את דברי אביו בענין עלייתו לארץ ישראל. ואמר: אילו היתי שומע בקול אבי, לא היו עוברים עלי כל כך הרבה צרות. אולם, גדולי אנ"ש היו מוסיפים: שהתגרות הבעל דבר באופן מיוחד על ר' אברהם ז"ל, היה רק עקב כוחו הגדול שהיה טמון בו כפי שנוכחו הכל מה שפעל ועשה במשך ימי חייו.

>* * *

כאמור, צרות רבות סבבוהו במשך כל ימי חייו, עוני ומחסור, צרות בגוף ובמשפחה. במגיפות הנוראות שהשתוללו בירושלים בשנות המלחמה העולמית הראשונה מתו אז שתי בנותיו... ואילו לפרנסת ביתו נאלץ היה לעבוד כסבל הנושא כסאות לחתונות... מחלות שונות ומשונות פקדוהו בכל ימי חייו, חולי מעיים קשה פקדו לעת זקנה. מאור עיניו כהה מרוב בכי. ועוד בהיכנסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, עת מלו אותו החל שטף הדם לזרום, מבלי שיוכל המוהל לעצרו, ואך בקושי רב הצילוהו מסכנת מוות רח"ל. ובהקשר לכך אמרו גדולי אנ"ש, שמאז נולד מתגרה בו "הבעל דבר", בידעו את גודל הכח הטמון בו, ואת ההתעוררות הגדולה שעלול ר' אברהם לעשות בעולם, כפי שאמנם באמת קרה.> מאפיינים הם הדברים שהיה מתבטא לא אחת בפני תלמידיו: "הלוואי ולא הייתי יודע ידיעות רבות כל כך, כי אז לא היו עוברים עלי כל כך מעברים קשים" >(= וואלט זיך מיט מיר נישט אזוי איבער געקאכט). גדולי אנ"ש אכן הוסיפו: שהתגרות ה"בעל דבר" עליו, הינו אך ורק הודות להיותו מן השרידים אשר ד' קורא עליהם ומגלה להם סודו.

>* * *

כשהגיע לפרק האיש מקדש, נשא לאשה את האשה מרת מלכה> בת הר"ר נתן טעטעווסקי> ז"ל, מחשובי אנ"ש, (מוזכר במכתב של ר' ישראל מקארדאן> ז"ל בשנת תרע"א בקשר לעסקי הדפסה, ובאותה שנה אכן הדפיס ביחד עם ר' יודל דאשאווסקי> ז"ל את החלק הראשון מספרי ליקו"ה או"ח).

בזיווג ראשון לא נולדו לו לר' אברהם ז"ל ילדים. (יש גירסא שנולד לו בן אחד, ואנ"ש ראו עליו פלאות כשהיה עוד בגיל 8 - 9, ונפטר בילדותו. הרלוי"צ ז"ל דחה גירסא זו, וכך גם אפשר אולי להסיק ממה שידוע שכשעלה לארץ ישראל בשנת תרנ"ד ניסה לשדל את אשתו בהבטיחו שאם תעלה אתו לארץ ישראל, בוודאי תיפקד בזש"ק).

בשנת תרנ"ד, כשרצה לעלות ולהתיישב בארץ ישראל, אשתו לא רצתה לעלות עמו, מרוב הסכנות שהיו כרוכים אז בנסיעה זאת, ומרוב העניות והרעב והמחלות של מילעריע וטיפוס וכדו' ששרר בתקופה ההיא בארץ ישראל, ועכב כך נתן לה ר' אברהם גט פיטורין. כאמור, שר' אברהם ז"ל אף הבטיח לה בוודאות שתיפקד בזש"ק אם תעלה אתו להתיישב בארץ ישראל, ובכל זאת לא הסכימה לזה והוכרחו להתגרש. יצויין, שבשעת פטירתו של ר' אברהם, בשנת תרע"ח, היא היתה כבר נשואה לאחר והיו לה בנים ממנו, והיא באה ג"כ להשתתף בהלוויתו, ובכתה עליו הרבה מאד, כי היא ידעה באמת מי הוא ר' אברהם ז"ל.

>* * *

בזיווג שני נשא ר' אברהם לאשה את בתו של ר' נפתלי כהן> מבארדיטשוב. ר' אברהם הבטיח לר' נפתלי חותנו, שאחרי שיעלה עם אשתו לארץ ישראל, יחזור לחו"ל וישתדל להעלות את כל משפחתו. ואכן כך עשה, ובבואו לארץ חזר לחו"ל וסידר פאספורטים ואת כל הענינים הדרושים לר' נפתלי ולבניו (על אף הקושי הגדול לסדר את כל זה בתקופה ההיא), והעלה את כולם לארץ ישראל. מזיווג שני נולדו לו ג' בנות (יש גירסא שהיו לו ב' בנות ובן אחד). כאמור, שהבנות שנולדו לו בארץ ישראל נפטרו במגיפות הנוראות שהשתוללו בירושלים בשנות המלחמה העולמית הראשונה.

>* * *

דרכו של ר' אברהם היתה, כשהיה גר בארץ ישראל, לנסוע כל שנה ושנה לימי ר"ה הקדושים לאומאן. כך נהג במשך עשרים שנה רצופות... בכל ימות השנה הוא היה מתגורר בירושלים עיה"ק, ולפני ר"ה יצא לנסיעה להגיע על ימי ר"ה הקדושים לעיר אומאן. בסוף שנת תרע"ג יצא, כדרכו, לנסיעה הקדושה מארץ ישראל לאומאן, ובו בזמן פרצה במלוא עוזה מלחמת העולם הראשונה, ועקב כך נשאר ר' אברהם באומן מבלי יכולת בשום אופן לחזור לביתו בארץ ישראל, ונשאר באומן עד שעת פטירתו ועלייתו לגנזי מרומים, בשנת תרע"ח, בימי החנוכה הקדושים.

>* * *

כאמור, שרביז"ל אמר פעם: שעל כל אחד מאנשיו יהיה אפשר לחבר חיבור שלם. ואם הדברים אמורים על כל אחד מאנשיו, ק"ו ובן בנו של ק"ו כאשר מדברים על גדולי וענקי רוח כאלה כמו המחבר הקדוש ר' אברהם> ז"ל. אישיות רב גוונית היה ר' אברהם, שהנסתר מרובה בה על הנגלה, שכן כל ימיו עמל על "מדת הענווה". וכפי שהעידו עליו אנ"ש אחר פטירתו ואמרו: שכשעמלים ששים שנה כדי להיות גדול בתורה, הופכים אכן לגדול בתורה. ואילו כשעמלים כל אותם שנים, להשגת מדריגת הענווה, הופכים באמת לענוותן מיוחד במינו, שאין יודעים כלל מגדולתו בתורה ורוחו הענקה, כפי שבאמת היה ר' אברהם, שהצליח להסתיר כל זאת מעיני בני אדם.

>גדולי וחשובי אנ"ש העידו ואמרו: צידקות, ופרישות, ומוחין, ושיפלות, כמו שהיו בר' אברהם ז"ל, אינו מתגלה בעולם אלא אחת לכמה דורות.

>כך גם התבטאו עליו גדולי אנ"ש בדורו: שפל היה מכל האדם אשר על פני האדמה. ועל אף היותו מלא וגדוש בתורה בחכמה ובמדות, אבל, ביי זיך א שטיק בלאטע!!!...> (= החזיק את עצמו לחתיכת רפש וטיט). ענוותנותו גדלה כל כך עד שהיה כאסקופה הנדרסת בפני כל. אומרים היו אנ"ש על אביו הגדול ר' נחמן מטולטשין> ז"ל - שאף הוא ענוותן גדול היה - שיחודו במדת הענווה שהיה לו, הוא שהצליח להחדיר בלב יודעיו ומכיריו שאמנם קטן הוא כל כך... ובדיוק באותו סוג עניוות התייחד ר' אברהם בנו, ולכן לא בכדי היו פשוטי עם באומאן שהתייחסו אליו בבוז וקלון, וכל זה מחמת התקטנותו בעיניהם.

אנ"ש היו רגילים להתבטא אודות העניוות שלו: ער האט גיהאט א קליגשאפט פון א אמת'ע שיפלות.> (= היתה לו חכמה של שפלות אמיתית). כשהיה מדבר עם גדולי תלמידיו כמו ר' מרדכי מסוקולוב וכו' היה נראה לכולם כמו שהוא תלמידם... כל כך היה יכול להסתיר ולהצניע את עצמו - - - כמין חכמה ופיקחות מיוחדת היה בו בענין שפלותו, כי, הנה ברגע זה הוא עמד בין כל האנשים... התפלל עמהם... דיבר עמהם... ותוך כדי דיבור, תיכף ומיד, נעלם ונתעלם ולא ידעו להיכן הלך... ואיך הלך... רגיל היה תמיד להזהיר את אנשיו: שלא יכשלו ח"ו בשום פרסום של שקר - - - וואכן נאה דורש ונאה מקיים הוא היה בענין זה, ראו עליו שהוא מפחד מפירסום של שקר כמו מי שמוליכין אותו לגיהנם... הוא עצמו התבטא פעם ואמר: מיך אז מען גיט כבוד איז דאס אזוי ויי מען שטעכט מיך מיט מעסערס!!!...> (= כשנותנים לי כבוד הרי זה כמו שדוקרים אותי בסכינים).

פעם נקלע לשטיבל של חסידות מפורסמת בפולין, והחלו צעירים רבים להימשך אליו, השגיחו בכך ראשי החבורה, והחליטו לעשות בו שפטים, על שהעיז להחדיר "רוח אחרת" בקרב הנוער. למחרת, בעת שיעורו, הופיעה קבוצת אברכים, כדי להפריעו ולסלקו. אך גם הם נמשכו לקסם דבריו, והחלו כולם להידבק בו ולינק ממנו תורה והדרכה. ועם זאת, החלו הם לחלוק לו כבוד של "גוטר יוד" (= אדמו"ר). אך הריח זאת ר' אברהם, ומצא לו הזדמנות ונמלט מפולין - - - בהזדמנות אחרת היה אצל הרבי מראדז'ין ז"ל, והשתעשע עמו בתורה וחסידות. בראות הרבי את גדולתו, ציווה לאנשיו להכין עבורו חליפת משי, כאחד מן המפורסמים... אך נודע הדבר לר' אברהם, נעלם מן המקום כלא היה...

בשבת מסוימת, באסיפת חברים, הכה ר' ישראל קארדונער> ז"ל על השולחן בצעקת: שא! כדי להשקיט את הקהל למען יוכל ר' אברהם לקדש על היין. הדבר חרה לו לר' אברהם וכאב לו מאד, לא מסוגל היה לראות איך שחולקים לו כבוד. קרא אליו לאחר מכן את ר' ישראל לפינה אחת, ודיבר אליו דברים בוטים על ה"שא" שעשה לכבודו, באומרו לו, וכי מה אתה חושב שגם לך אחלוק כבוד כפי שאתה חולק לי... עובדא מענינת - שמבטא את עומק שפלותו של ר' אברהם ז"ל - סיפר הר"ר לוי יצחק> ז"ל:

בשנת תרע"ד, כשר' אברהם הגיע לאומאן על ימי ראש השנה הקדושים כדרכו בכל שנה ושנה, היה בדעתו אז לחזור לארץ ישראל אחר ימי ראש השנה כמנהגו. בשנה זאת בחר לו ר' אברהם ז"ל בחור, לחתן, לבתו שכבר בגרה (הבחור היה מעיר לובלין, אמנם לא ראו בו גדולות, אבל היה בחור טוב ומצויין). ר' אברהם הכין כבר נדן עבורו וגם רצה לתת לו נדן (= קעסט) שיוכל לשבת רק על התורה והעבודה. (השידוך התבטל עקב אי יכולתו לחזור לארץ ישראל בגלל מלחמת עולם הראשונה שהתחילה אז). אנ"ש שאלו אז את ר' אברהם ז"ל למה בחר לו איזה בחור מפולין ולא בחר לו את ר' לוי יצחק לחתן. נענה להם: איך וייס ניט אויב ער וועט מיר וועלן.> (= איני יודע אם הוא ירצה אותי). כל כך הרגיש שפלות בנפשו אף בפני תלמידיו ואנשיו שהיו כרוכים אחריו הרבה מאד.

את עוצם שפלותו וענוותנותו ראו תמיד תוך דבריו ומאמריו, איך שפורצים ממנו דיבורים מגודל ענוותנותו על הרגשת שפלות מדריגתו. לדוגמא נעתיק כמה מלשונותיו הקדושים והנעימים. בסוף ההקדמה לספרו "ביאור הליקוטים" הוא מסיים במילים אלו: נאום ה'מ'ב'א'ר' והמבוער מבינת אדם, שפל ונבזה ולא בלשון ענווה, אברהם בן ותלמיד לאבי ומורי ר' נחמן ז"ל.

>כך גם בביאוריו על תורה ט"ו ח"א כותב בתוך דבריו: ...ודוק היטב בכל הקשרים שרמזתי לך בדברי אלה, כי בהחושך אשר ישית סתרו, בעומק המושג עד בלי גבול, אין ביכולת מוגבלים בזוהמת בגשמיות כמונו, לדבר בזה אפילו כנקודת האור מרחוק, שמתנוצץ מזה לכל חד כפום דמשער בלביה וכו' ואלף אלפים ורבי רבבות קל וחומר להסרים מן הדרך כמונו בדור הזה שמרובם ככולם נעלם האור לגמרי> וכו' עיי"ש.

ובכוכבי אור חלק אמת ואמונה אות ט"ו (בס"ק ט"ו), כותב בתוך דבריו: ...כפי אשר בחמלת ד', כבר אורו זרח להשמיע גם לאזני מגושמים כמוני מהדברים הרשומין והסתומין בכל עלמין כאלה, מלאתי את לבבי גם בעוצם קטני ושיפלותי מתולעת ורמה - ולא בלשון גוזמא ועניוות - לדבר מענין זה.> עכ"ל.

כאמור, חרד כל ימיו חרדה גדולה עד מאד מן הפירסום בתכלית, ומי יודע אם לא בשל כך, לא הגיעו לידינו חיבוריו הקדושים, אלא חלק מזעיר מהם, כדוגמת הספר העמוק הנכחי "ביאור הליקוטים" וספרו כוכבי אור. וכל שאר יתר חיבוריו, וכן השלמת שני הספרים הנ"ל שרוב רובם חסרים, התגלגלו בעליה באומאן, כאמור, עד שנשרפו בדליקה שפרצה שם... ואף הספרים הנמצאים אתנו היום, עומדים היו להשרף, והודות להרה"ח ר' שמואל הורביץ> ז"ל הוצלו מאש, ונשארו לנו לפליטה.

>* * *

מיזוג מופלא, של כשרונות עצומים ורגשות קודש, התמזג בו בדמותו המיסתורית, שגילמה את אחד החידושים הגדולים ביותר שקמו לה לברסלב. בצדק אמרו עליו גדולי אנ"ש שהכירוהו: אף אילו היה בימי רביה"ק היה בגדר חידוש מופלג!!! - - - עשרות בשנים, היה מפשיל שקו לאחוריו מדי מוצאי שבת, והולך לו לנתיב בלתי ידוע, ביערות שבסביבות מגוריו, וחוזר בערבו של שבת הבא. כך העידה עליו אחותו רחל ע"ה, שכאמור, אף היא אשה גדולה וצדקנית היתה. שם במעבי היערות, בנקיקי הסלעים, מקום שם שורר שקט עמוק, בילה ר' אברהם את מיטב שנותיו, תוך השתקעות בתורה ותפילה, בדביקות עליונה, ובהתפשטות הגשמיות. אנ"ש לא ידעו בדייקנות להיכן היה הולך, אבל שיערו שהיה רגיל הרבה ללכת להתבודד ביער גרעקוב> (הקרוב לאומאן), ששם היה רביז"ל ג"כ רגיל להתבודד. [יצויין אגב אורחא שמצאו קמיע מר' נפתלי כ"ץ> זי"ע שהיה כתוב בו: "לך לאומאן יער גרעקוב כי שם מקומך".> ומשתמע מזה, שזה היה יער ידוע לצדיקים שהוא מקום של קליפות ושדים וכדו'. וכנראה שרביז"ל הלך לשם בדווקא, ומי יודע פשר הדבר...]. וכן גם היו מדברים בקרב אנ"ש, שכנראה שרוב החידושים והביאורים של ספריו הקדושים נכתבו שם ביערות. עוד העידה אחותו, ששמעה מאשתו של ר' אברהם ז"ל, מלכה> ע"ה. שסיבת הבלגתה על העדרותיו הרבים מן הבית וכל עבודותיו בקודש, היתה רק אודות לכך, שכשהיה חוזר הביתה. היה מדבר ברכות ונעימות, וגילה טוב לב כל כך, שחיפה על כל סבלותיה, והמתיק לה את צרותיה. ברוב תבונתו וטוב לבו הצליח לנטוע הרגשה טובה בלב בני ביתו, יחד עם התמסרות לעבודת ד' מחוץ ליישוב וכדומה.> ירא היה לפגוע באיש, ומימיו לא השאיר טינה בלב זולתו. כאמור, שעל אנשים כמלאכים כאלו, כל מה שנספר ונכתוב אודותם, אין זה אלא כטיפה מן הים וכמאן דמחוי במחוג, כי התגלה אולי ואולי רק טפח ממעשיהם הכבירים, מגודל שפלותם וצניעותם, בפרט ר' אברהם ז"ל, שכל ענינו ומהותו היה רק שיפלות וענווה. ואם נצרף לכל זה את העובדה שגם אותם שרידים, זקני אנ"ש, היודעים לספר אודותיו, הכירוהו בסך הכל, רק בארבעת משנותיו האחרונות (משנת תרע"ד, עד שנת תרע"ח בימי חנוכה הקדושים). כך, שכל אותה מסכת חיים נפלאה, ושיחות נהדרות, שמשמיעים הם היום בשמו, מהווים חלק מזעיר ביותר מכל הגדולות שעשה ר' אברהם ז"ל בחייו הקדושים עלי אדמות.> כך גם הודות להיותו בארץ ישראל, נותרו לנו לפליטה עוד מעט מסיפורי חייו הקדושים מאנשים מארץ ישראל שזכו להכירו כאן. ולנכון התבטאו אנ"ש עליו: כמה שיספרו ויהללו את ר' אברהם, הרי זה מעט קט מעוצם מעלת קדושתו ורום ערכו.

>ר' שמואל מאיר אנשין> ז"ל, שהכיר את ר' אברהם ב"ר נחמן ז"ל עוד במיטב שנותיו באומאן, זכה לחסות בצילו אף כאן בארץ ישראל, ולארחו בביתו הרבה. ומספרים בני הבית: כשר' אברהם היה נשכב במיטה שהוצעה לו, שמעוהו נוהם וממלמל... וכנראה לא נרדם כלל, שכן עד חצות לילה נהם כך, כמתפלל או לומד. ואילו בחצות, הרי כבר קם בזריזות והתגבר כארי דבי עילאה לעבודת הש"י!!! - - - מעולם לא ישכחו בני הבית את התפעלותם מברכת המזון שלו, ומגודל התאמצותו לכוון מילה במילה. אוחז היה באצבעותיו בין עיניו, בצביתה חזקה, בכדי לכוון היטב בתפילותיו - - - מדהימים ומבהילים ביותר המה העובדות והסיפורים אודותיו מפי תלמידו המובהק ר' שמואל מאיר אנשין> ז"ל, מגודל קדושת ר' אברהם, ואינם ניתנים לכתיבה. די רק לציין: "נוראים עד מאד היו מדריגות ר' אברהם, בעניני קדושה וטהרה".

>* * *

>זקני אנ"ש כשמדברים מגדולת ר' אברהם ז"ל רגילים הם להתבטא: כל מי שרק היה מסתובב סביב ר' אברהם ז"ל, ראה ניסים ונפלאות ורוה"ק ממש... אלא שמיעטו לדבר ולספר אודות כל זה עקב ענוותנותו ושיפלותו, שידעו שזה נגד רצונו. >דוגמא מענינת שמגלה את גודל כוחו של ר' אברהם ז"ל נראה מהסיפור הבא:

בנסיעה אחת לבארדיטשוב - סיפר ר' מרדכי מסוקולוב ז"ל מגדולי וחשובי תלמידי ר' אברהם ז"ל - ראה את ר' אברהם סוטה פתאום מדרך המלך, ונכנס לסימטה צדדית. אך טרם עמד על פשר הדבר, התברר לו שבקצה סמטה זו, בחורבה אחת, עמדו יהודים לעבור עבירה חמורה... ואילו הופעתו הפתאומית של ר' אברהם, הקפיצה אותם ממקומם, והחלו לברוח...

>סיפור אחר - שמגלה אף הוא את כוחו של ר' אברהם ז"ל - קרה ג"כ בבארדיטשוב, עת ישב בסעודה שלישית עם אנ"ש. היה זה לעת זקנותו, כאשר חליו הכביד עליו, מעיו רפו, והיה נזקק למאכלים מיוחדים, שיתעכלו היטב. פנה למקורביו ואמר להם, שאם היו משיגים עבורו מאכל חלב שמן (= שמנת) היה זה טוב בשבילו. פנו המסובים איש לרעהו, ואף לאחד מהם לא היה כזאת בביתו. במקרה שמעה על כך אחת השכנות, וענתה שיש לה שמנת בביתה. אך אין היא מסכימה לתת את השמנת לר' אברהם, אלא אם כן יבטיח לה בן... מסרו זאת לר' אברהם, והשיב: "א טייערע ביסל סמעטינע, א טייערע ביסל סמעטינע, נו, זאל זי גיבן. זאל זי גיבן". (= א שמנת יקרה, שמנת יקרה, נו, שתתן, שתתן). וחזר ושינן לעצמו, כמה יקר עולה לו מאכלו זה. ואמנם לימים, נולד לאשה בן - - -

>* * *

הרבה גאוני עולם, בארץ ישראל ובחו"ל, שהכירו את ר' אברהם, התבטאו עליו גדולות ונצורות. (אגב אורחא יצויין שבעת ביקורו של ר' אברהם ז"ל אצל הרבי מראדז'ין שהתפרסם בגאונותו העצומה, דיבר אתו הרבה אודות מצוות התכלת בציצית. הרבי מראדז'ין הראה לו את כל חיבוריו אודות התכלת, שכידוע קמו עליו הרבה מתנגדים. כשר' אברהם ז"ל עבר על חיבוריו, נענה ואמר לו: מיר האבן בעסערס פון דעם.> (= יש לנו ראיות והוכחות טובות מאלו). אנ"ש פירשו כוונתו שידע לפי מגילת סתרים שהיה בידו, שעוד לפני ביאת המשיח יתפרסם ענין התכלת. עוד יצויין לגבי ענין התכלת, שבשנת תק"ע יצאה שמועה בעולם בענין ביאת המשיח ורביז"ל נענה ואמר: תרח"ם איז אויך א יאר,> (= תרח"ם - תרמ"ח, היא ג"כ שנה). ור' אברהם פירש את הכוונה על גילוי התכלת שהתחיל בשנת תרח"ם). ידוע על אחד מגאוני ארץ ישראל שהכיר את ר' אברהם ז"ל, והתבטא עליו בקשר לגאונותו העצומה: "ר' אברהם היה המח של העולם". >הר"ר אלחנן ספקטור> ז"ל סיפר את מה ששמע מאחד מאנ"ש בשם ר' משה אליעזר מעיר לובלין, וכך היתה מעשה:

בעיר זעליכאו שבפולין התקרב אחד בשם ר' משה אליעזר> לדעת רביז"ל בהשפעתו של הר"ר בן ציון אפטער> ז"ל. אירע פעם שר' משה לייזער הנ"ל התלהב בתפילת שמו"ע והאריך בה, וכמה לצים ופוחזים שהיו שם לעגו וצחקו ממנו. כשהבחין בזה הרה"צ ר' שמעון מזעליכאו> ז"ל (המכונה ר' שימאלע זעליכאוער> המשגיח הרוחני של ישיבת חכמי לובלין) וחשש שמא יהיה לר' אליעזר משה חלישות הדעת מכל זה - ניגש אליו ואמר לו: איך האב גיקענט פון אייך א חסיד וואס ער איז געווען א גאון בנגלה ובנסתר> (= הכרתי חסיד מכם שהיה גאון בנגלה ובנסתר, וכוונתו היתה על ר' אברהם ז"ל). לא פעם שמעו רמזים מר' אברהם שהוא מכיר צדיקים גדולים ונסתרים בחו"ל, ובפרט בארץ ישראל, שהם יודעים מרבינו הקדוש אבל הם נסתרים... והוא יש לו שייכות עמהם. כך גם שמעו ממנו פעם על אודות השאלה המפורסמת, על מה ולמה צועק ובוכה מוהרנ"ת בליקוטי תפילות על אודות שיזכה למצוא את הצדיק האמת ושיתקרב אליו, אחרי שכבר זכה לדעת מרבינו הקדוש. ואמר על כך, שעיקר הכוונה הולך וסובב על משיח צדקינו>. וגם על הצדיקים הנסתרים הנמצאים בכל דור ודור בוודאי>, ועל האדם להכיר אותם ולציית להם.

>* * *

מבין שורות ספריו, אם זה ספר "ביאור הליקוטים",> המיועד ללמדנים היודעים לצלול במעמקי כוונתו שמהווה דוגמא לעומק בינתו. ואם זה ספר "כוכבי אור"> המכיל עובדות נפלאות ונוראות, ודברי אמונה ושלום וזכרון יום המיתה, נוסף לנו עוד פרט חשוב מאד מאשיותו, והוא האמונה הצרופה והטהורה שהיתה חקוקה בתוך מכמני לבו ומוחו של ר' אברהם "בגודל מעלת רבינו ז"ל ותלמידו מוהרנ"ת ואביו ר' נחמן מטולטשין".> שלדבריו: הם הם שרשרת הדורות עד "הדור הרביעי" - והוא ר' אברהם - שעל אף שכולם לא השתקעו בארץ ישראל אבל "דור רביעי - ישובו הנה", לארץ ישראל,> כפי שהטעים ר' אברהם את בואו לגור בארץ הקדושה. אכן, מורשת רבינו הקדוש ודרכו המקורית ללא כחל ושרק, נמסרה רק על ידי ר' אברהם ב"ר נחמן לדורות הבאים. כמשתקף מספריו הקדושים שבאו לידינו, ובמיוחד מפי תלמידו הר"ר לוי יצחק ז"ל שזה עתה עזבנו לאנחות. דייקן גדול היה ר' אברהם אף בשיחה קלה ששמע בשם רבינו או מוהרנ"ת, ולא הוסיף עליה אף מילה אחת שלא שמע אותה.> כשהיה מסופק באיזה סיפור, או שהיה לו צל של חשד שאין מקור הסיפור מהימן, לא היה מוסרה כלל. "כל ימי גדלתי בין החכמים בחכמת התמימות והפשיטות, והן המה אנשי מוהרנ"ת ז"ל אשר הפקירו את כבודם בכל מיני הפקרות בעבור האמת, מצוה וחובה עלי להודיע לדורות הבאים את דבריהם אשר שמעתי מפיהם. כי לא נעלם ממני עוצם אמיתות דבריהם, וברור כיום וכשמש, ויודע אנכי כי בצדק וביושר כל אמרי פיהם"> - כך כותב הוא במבוא סיפוריו על אנשי מוהר"ן, ומוסיף בהגהה שבשולי העמוד: "ואחר כל אלה, גם את הדברים אשר שמעתי מפיהם בדרך השתלשלות מפה לפה, שלא נודע לי היטב מי ומי האנשים שהגיע אלי הסיפור על ידם, לא רציתי לכתוב אותם מפחד הטעותים אשר שכיחים בסיפורים אלו". >כך למשל, העיד הר"ר לוי יצחק ז"ל, שר' אברהם לא סיפר אף פעם את הסיפור על הבעל שם טוב שמספרים אנ"ש בשביעי של פסח, היות שהסיפור בכללותו על כל פרטיו וסעיפיו לא היה ברור לו בתכלית. וכששאלוהו על נכונות המעשה שסיפר ר' שמשון ברסקי זצ"ל ענה: "עס איז דא נוסחאות". (= יש בסיפור זה נוסחאות). "ומי שהכיר את ר' אברהם > - מוסיף הלה - יודע, שדבר שלא היה מבורר לו היטב לא היה מזכירו. >ואפי' על התנועות החיצוניות המתלוות לשיחות היה מקפיד למוסרם בדיוק רב כפי שהוא שמע, וכך לדוגמא רואים אנו מהעובדא הבאה:

פעם שאלוהו, האם נכון הוא שמוהרנ"ת אמר: ארץ ישראל, ארץ ישראל, אבער אומאן!...> (= ארץ ישראל, ארץ ישראל, אבל אומאן!). כלומר, שהתכווין להפליג עד למאד במעלתה של אומן. הסכים לכך, אך העיר שלא אמר זאת >(את המילים "אבער אומאן") בנימה מפליגה כל כך... >כי על כן, כה מהמנים גם היום כל אותם דברים הנאמרים בשם ר' אברהם. שכן גם בתלמידיו הבאים אחריו, החדיר אותה תחושת אחריות לגבי כל פרט, מנהג, וסיפור, הנמסר אודות רביז"ל ואנ"ש מהדורות שעברו,> ולא בכדי היו תלמידיו רושמים על אתר כל מה שדיבר כדי לשמור על צביונם הנכון ואמיתותם.

עם זאת, היו לו לר' אברהם הרבה דברים שלא גילה אותם, ולא יצאו מפיו כלל. אך, ידעו מקורביו שאין הדברים אמורים בסיפורים סתם, אלא דברים העומדים ברום רומו של עולם, אותם קיבל מיחידי יחידים שידעום. היו אלה ברובם דברים העוסקים בענין הקץ, שבחלקם באו אליו על ידי ה"מגילת סתרים" שהוריש רביז"ל למיוחדי תלמידיו.

מרגליה בפומיה דאנ"ש: בכל דור ודור ישנו רק אחד היודע את תוכן "מגילת הסתרים" המופלאה. לפני כן היה זה ר' אהרן ליפאועצקי,> תלמידו של הר"ר נפתלי,> תלמיד רביז"ל, שידע את סודות הקץ הכתובים בו. לאחר מכן עברו הדברים לאוזן ר' אברהם ב"ר נחמן, שמלבו לפיו לא גילה אותם.

טרם נסע ר' אברהם לארץ ישראל התעקש אחד ממקורביו שיספר לו משהו בדבר הקץ, וכשהפציר בו, גילה לו ר' אברהם פרט כלשהו. אך לאחר מכן הצטער ר' אברהם עד מאד, מדוע זה לא שם לפיו מחסום בענינים גבוהים ונעלמים דוגמתם, והתפלל רבות שישכח הלה את מה שנאמר לו, ואכן לשנה הבאה כשחזר ר' אברהם לאומאן, ניסה לגשש בידיעותיו של הלה, ונוכח לדעת שאמנם אין הוא יודע ולא כלום על מה שאמר לו אשתקד...

אך את זאת ידעו לא מעטים באומאן, שר' אברהם יודע הרבה דברים בענין הקץ ואינו מגלה. > היו כאלה באומאן שטענו, שאף השעה בה יופיע הגואל צדק ב"ב, ידועה לו לר' אברהם. ולא היתה זאת הפלגה בעלמא, שכן המון ידיעותיו של ר' אברהם, יחד עם צדקתו הגדולה, והיותו בן לר' נחמן מטולטשין, תלמידו המובהק של מוהרנ"ת תלמיד רבינו, איפשרו לו כאמור, לקבל את מורשת ומסורת רבינו ז"ל בשלימותה ובמילואה וביניהם אף פרט חשוב זה שכאמור נרמז במגילת הסתרים.

>שיחה נאה ומעניינת שיש בה דוק של רוח הקודש, נמסרה זה לאחרונה מפיו של ר' יואל שוסטר> ז"ל [שנפטר בשם טוב זה עתה ת.נ.צ.ב.ה.] בנו של החסיד ר' נחום שוסטר זצ"ל, וכך סיפר: ר' אברהם היה רגיל לעשות אכסניא בבית אבי, ר' נחום. אבי שפך פעם את מר ליבו לפניו על הצרות הגדולות שעוברים אחינו בני ישראל במקומות פזוריהם ביחוד ברוסיא מקום מגוריהם. ר' אברהם הקשיב לדבריו ואז פתח את פיו בדברי חיזוק ועידוד מפליגים ובתוך כך אמר: "בעוד ששים שבעים שנה יוכלו לאכול סעודת בוקר ברוסיא וסעודת צהרים בירושלים - - -" והדברים מפליאים.

>הר"ר לוי יצחק >ז"ל - שהיה כרוך הרבה מאד אחרי ר' אברהם בארבע שנותיו האחרונות של חייו הקדושים - מספר: כשבאתי לאומאן לראשונה, היה זה סוף שנת תרע"ד ערב ראש השנה של שנת תרע"ה - היה זה לי הראש השנה הראשון באומאן. כשפנה היום, בין מנחה למעריב, היו כמובן מקשיבים הכל לדרשתו הנפלאה של ר' אברהם שטרנהארץ> ז"ל שנאמרה בבית הכנסת בטוב טעם ודעת. אך היו עוד משפיעים מחשובי אנ"ש, שאליהם נאספו מקורביהם בבתים שונים, שם הרצו את דבריהם הלהוטים בפני חוג מצומצם. ר' אברהם ב"ר נחמן הסב אז על שלחנו של ר' נחום שוסטער> ז"ל, כשסביבו יושבים מגדולי וחשובי אנ"ש, כאב"ד סוקולוב ר' מרדכי, ר' שלמה גבריאל וכו', >וגם אני - מספר ר' לוי יצחק ז"ל - הגעתי לשם באמצע השיחה, ושמעתי את ר' מרדכי מעיר לר' אברהם ברצינות: נו... ור' אברהם מתחמק ומסב את שיחתו לענינים אחרים... אחר כך שמעתי שר' אברהם נכנס לשיחה אודות מלך המשיח, ור' מרדכי ביקש להוציא מעמו פרטים כלשהם בדבר הקץ אך לא נענה - - -

>אכן ידוע ידע ר' אברהם ב"ר נחמן דברים גבוהים ונעלמים, וביחוד בעניני הקץ, אותם שמע מר' אהרן ליפאויצקי, שמצא אותו כשר לקבל דברים קדושים ועדינים כל כך, הן בגלל שיעור קומתו בתורה ויראה, והן בגין מדת אחריותו העצומה. על מי הוטלה המשימה להמשיך את מורשתו של ר' אברהם ולמי נמסרו רזיו וסודותיו - על כך לא נודע מאומה, היה זה בשעותיו האחרונות לחייו הקדושים של ר' אברהם, אצה בתו הצדקנית של ר' אהרן הנ"ל לביתו של ר' אברהם, בזעקה ובבהילות: "למי גילה ר' אברהם את מה שמע מאבי" - אך לא הספיקה למצוא את ר' אברהם מדבר, נשמתו כבר יצאה ונגנזה בגנזי מרומים - - - בקיצור יאמר, שסלתה ושמנה של תורת ברסלב היתה אצל ר' אברהם, הן בגלל יחוסו הנדיר כממשיך מורשתו של מוהרנ"ת ע"י אביו, וגם בגלל השגתו המקורית ביותר בדרך רביז"ל ותלמידיו הקדושים, והן מחמת גאונותו האדירה בנגלה ובנסתר.

>* * *

>עקשנות והתמדה גדולה היתה בו. סיפרו עליו: שבמשך שנים רבות, נהג לסיים מדי שנה את כל הלימודים שציווה רביה"ק> (כמובא בשיחות הר"ן סי' ע"ו עיי"ש). ידוע שר' אברהם גילה פעם את רצונו לחבר ספר פירוש על הפרי מגדים, לבאר דבריו בטוב טעם ודעת, ונמנע מאיזשהו סיבה. לעת זקנותו, כשניטל ממנו כח הראות לגמרי רח"ל, הבחין פעם גיסו הר"ר אלתר טעפליקער> ז"ל כששהה ר' אברהם בביתו, איך שר' אברהם יושב וממלמל, וכשהטה אזנו שמע איך שגורס בעל פה משניות טהרות...> רצה לעקוב אחריו לקח הוא ספר משניות, וגילה שחוזר הוא במדויק מילה במילה מדברי המשנה והרע"ב...

>גם בספרי רביה"ק היה דרכו שהיה מקבל על עצמו ללמוד איזה תורה ומאמר מליקו"מ, וחושב ומעיין בה והולך עמה כמה חודשים ברצוף... ועל אף עוצם שפלותו ובריחתו משבח עצמו, נפלט ממנו בסוף ימיו ואמר: ברוך ד' שכבר זכיתי ועברתי עם כל הליקוטי מוהר"ן >[שהלך עם כל תורה ותורה איזה זמן]. והכל היה בהתעוררות נשגב והתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, ולדוגמא ידוע שעם תורה ס"ו >(ח"א מליקו"מ) הלך יותר ממחצית שנה... >כשקבע דירתו בירושלים עיה"ק, היו פוגשים אותו בחשכת ליל ואפילה, יושב ועוסק, באיזה ביהכ"נ נסתר או באיזה עזרת נשים צנועה ומוסתרת במשך לילות שלמים, בספר עץ החיים להאר"י.> ואת כל זה הוא עשה בשיא הזהירות להישאר צנוע ושפל ונעלם מעיני כל איש.. וכשרק הבחין שכבר מרגישים בו במקומו - השתדל למצוא לעצמו איזה פינה צנועה אחרת - - -

>* * *

טפח מעוצם גאונותו התגלה בשעת אמירת תורתו, שהיתה בעמקות נוראה, ותוך כדי כך היה מוסיף חידושים נפלאים אשר מעטים היו אשר זכו להבין דברות קדשו לעומקם וגובהם. אך כל אחד מהעומדים סביבו היה מרגיש כאילו אש חופפתו מגודל הלהב והקדושה שהיו דבריו יוצאים כחיצים מיד גבור וכגחלי אש.

בשעה שאמר תורה לפני אנשיו ותלמידיו היו לפעמים מרגישים שניטל כח הבחירה מהם מגודל ההתעוררות וההתחזקות שהוציאו מדבריו הקדושים. מסופר על אחד מתלמידיו המובהקים שהיה אומר שגם אם לא שמעו היטב את תוכן דבריו בעת שיחתו מחמת הדוחק הרב שהיה שם: פון דעם קול אליין האב איך באקומען יראת שמים"> [= עצם הקול היה מעורר ליראת שמים]. כדוגמא מאלפת להתרשמות תלמידיו מעוצם פלאי חידושי תורתו בתורת רבינו הקדוש, יש לציין את העובדא הבאה:

פעם ישב ועסק עם תלמידיו בתורה ס"ו ח"א שבליקו"מ, וגילה דברים גבוהים, התלהבו התלמידים עד מאד מעוצם מתיקות הסבריו בעומק דברי רבינו. עד שאחד מגדולי וחשובי תלמידיו קרא: אויב משיח וועט מגלה זיין אזעלכע זאכן האבן מיר אויף וואס צו ביינקען> [= אם מלך המשיח יגלה דברים נפלאים כאלה, יש ויש על מה לחכות ולצפות]. לא פעם גילה השגות של צדיקים מופלגים... כשסיפרו לו פעם על מאן דהוא שהיה לו גילוי אליהו, נענה ברצינות: "ישנו דבר גדול יותר מגילוי אליהו..."> בהקשר לזה אמר תלמידו ר' מרדכי סוקולובר> ז"ל - בהסתמכו על מקור נאמן - שאמנם היה לו לר' אברהם גילוי אליהו - - -

ידע ר' אברהם והשיג רבות, אלא שאחריות גדולה היתה לו לגבי כל מטען הידיעות שאצר בקרבו. בספרו כוכבי אור> מוצאים אנו שכותב בלשון זה: "והנה בכל אשר כתבתי עד הנה יש בזה הרבה לדבר ולבאר ולרמז, אבל ההכרח לשום קץ למילין..."

>במקום אחר הוא כותב: "כי לבי אומר לי - מכותלי צירופי עוד כמה דברים בעל פה - כי גזירת הכליה שנמצא כעת למעלה (ורמזתי כבר מזה במקום אחר) הוא שנגזרה בעת יציאת קליפת הלצון וכו'... ודי לחכימא ברמיזה, כי אין ביכולת להאריך באלו הדברים בכתב..."

>גם בענינים עדינים, מתבלט ר' אברהם בכל עומק בינתו ורוחב דעתו, מסופר שפעם אחת ראה את תלמידו מחזיק בידו קונטרס מועתק משיחות שונות המסופרים בין אנ"ש מפה לאוזן, הקפיד עליו ר' אברהם על שאין הוא ירא להעתיק בכתב דברים שהשתיקה יפה להם, באמרו: א זעלכע זאכן שרייבט מען?!> (= היתכן לכתוב דברים כאלו?!).

>* * *

גם בהדרכותיו השונות, ובענינים שחיווה דעתו בהם, מתנשא ר' אברהם במלוא הדר קומתו. בהקשר לכך מסופר, איך שר' אברהם העמיד פעם את תלמידיו על ההבדל שבין הדורות הראשונים לאחרונים בנוגע לכבוד ציון רבינו הקדוש, באמרו: נוכחתי פעם בהיות הרב מטשעהרין ז"ל על הציון הקדוש, ולמרות היותו זקן וחלוש כח, עמד משך כמה שעות על רגליו, ורק לקראת הסוף פרש סודר על הריצפה וישב עליו... ואילו היום מביאים כבר כסאות לציון... >כך גם תיאר פעם לפני תלמידיו את האימה ופחד של רבו בנגלה הר"ר מאיר לייב בלעכער> ז"ל בעומדו לפני ציון רבינו ז"ל וכך סיפר: כשרבי מאיר רצה ללכת לציון הכין את עצמו שלשה ימים ורק אז ניגש לציון...

>בהזדמנות אחרת התבטא ואמר: שאף לא כדאי שהשרוי בלא אשה ילך לציון הקדוש...

>גם אודות טבילת מקוה שמעו תלמידיו ממנו פעם: שבלי טבילת מקוה לא כדאי לגשת לציון הקדוש...

>כששמע זאת תלמידו המובהק ר' ישראל כהן> ז"ל, הפטיר בגניחה - על כי הוא הולך לציון הקדוש אף שהוא עדיין "פלג גופא", ולפעמים היתה כרוכת טבילת מקוה במסירות נפש, ועקב כך תרשלו מללכת למקוה לפני העליה לציון הקדוש - והתאנח בשברון לב: כאשר אבדתי אבדתי...> השיבו ר' אברהם ז"ל: >אם כן אתה דובר, יכול אתה כבר ללכת לציון הקדוש...

>פעם שוחח בגנות הרודפים אחרי הבלי עולם הזה, שכל ימיהם מרים כלענה. ענה ואמר: הבלי העולם הזה דומים למרה מרוחה בדבש, אם רק מלקקים ממנה, עדיין יש לה מתיקות כלשהי... אך, אם נושכים בה במרה, הרי נהיה מר, מר מאד...

>ופעם אחרת התבטא: הבע"ד אומר להאדם תן לי את הזמן ואני אתן לך כסף... בתחילה אכן מרויח האדם הרבה... אבל אח"כ לוקח ממנו גם את הכסף ואז הוא נשאר בלא כלום - - -

>רגיל היה להתבטא אודות התפילות אצל ציון רביז"ל: ביים רבי'ן אז מען עקשנ'ט זיך איין פועל'ט מען.> (= אצל ציון רבינו אם מתעקשים בתפלה פועלים את פעולתם הרצויה).

כך גם התבטא פעם אודות ההתבודדות: "שעיקר הכוונה שישב שעה שלימה ברציפות אפי' שאין לו דיבורים, ויתעקש על זה במאד, ובמשך הזמן יאיר לו ההתבודדות".

>מוכיח היה הרבה את שומעי לקחו שיתרחקו ויזהרו מאד ממחלוקות וסכסוכים בין אנ"ש, כשדיבר פעם אודות זה עם תלמידיו ענה ואמר ביקד יקוד אש: "אין לנו שום השגה מה שרביז"ל היה משפיע ומאיר בנו - אם היינו מחזיקים עצמינו יחד בלי מריבות ומחלוקת!!! - - -

>קיים ר' אברהם בתוקף ועוז את ההלכה "ואל יבוש מפני המלעיגים עליו", ובהקשר לכך סיפר >הר"ר בן ציון אפטער> ז"ל מיקירי חסידי ברסלב ומתלמידיו של ר' אברהם ז"ל, פעם שהה עם ר' אברהם בין נוכרים. והעיר ר' בן ציון לר' אברהם על הנהגה כלשהיא שיכולה לגרום לגיחוך בעיני הנוכרים. נענה לו ר' אברהם: "וכי מהו בסך הכל צחוק? - חתיכת בשר (= שפה) עולה, וחתיכת בשר אחרת (= השפה התחתונה) יורדת, ומתגלה תיבה מלאה שיניים!!!..."

>בהקשר למסירות נפש שמגלים חסידים בעניני עבודת ד' אמר: יש לחשוב למפרע אם יהיה ניתן לעמוד במסירות נפש כזו שעומדים לעשות... כי, נאך א מסירות נפש דארף מען זיך זייער היטן.> (= אחרי ענין של מסירות נפש צריך מאד להזהר מהתגברות הסט"א וגונדא דיליה).

>* * *

ר' אברהם היה שמח שמחה אין קץ בישיבתו בארץ הקדושה, אך מאידך נכסף מאד לאומאן מקום גניזת רבינו הקדוש, שם קנה רוב חכמתו וצדקותו. אבל גם בהיותו באומן בימים הנוראים התגעגע שוב לארץ ישראל... ואילו כשהיה בארץ ישראל שוב התגעגע לאומאן... וחוזר חלילה... כאומר: שציון רביה"ק וקדושת ארץ ישראל שניהם מתקטרים בחד קטירא, וכל אחד מעורר תשוקה לחבירו.

ואכן, ארץ ישראל עצמה, היתה מקור ההשראה הרוחנית לר' אברהם, שעשה שם את כל ימיו בהשגות עליונות ועבודת הש"י בתכלית. מדי שנה, כשהיו מגיעים ימי ראש השנה הקדושים, עליהם ציוה רביז"ל להתקבץ אצלו, עשה לו מנהג קבוע חק ולא יעבור, לנסוע מירושלים ליפו. ובשארית כספו קנה לו מקום בספינה המפליגה לאודיסה. מסופר, שבאחת מנסיעות אלו כשהתישב בספינה והבחין שנמצאים בה הרבה נשים, פתח את הליקו"מ, ולא מש עיניו מדברי רביז"ל עד הגיעו לאודיסה שם סגר את הליקוטי מוהר"ן...

>אף לעצם בואו לארץ ישראל קמו עליו מתנגדים. ויכוח היה ניטש בינו לבין כמה מחשובי אנ"ש באומן שטענו שיש לו לחסיד ברסלב לגור סמוך לקבר רביה"ק, כדי לקבל את התיקונים הגדולים הנעשים בהשתטחות על קברו הקדוש בפרט בימי ראש השנה הקדושים. והצביעו על המובא בליקו"מ שציונו של הצדיק קדוש הוא בקדושת ארץ ישראל, ולא ראו בעין יפה את התרחקותו של ר' אברהם ממקום קדוש זה מקור כל ההשפעה דקדושה. אך ר' אברהם חלק על כך, והוכיח זאת מגודל ההפלגות הנוראות של רביז"ל בשבח קדושת ארץ ישראל, שעל ידה ניתן להשיג השגות גדולות , ולעלות מדרגה לדרגה בעבודת הש"י. (ועיין בדברי המחבר בביאוריו על תורה קנ"ה ח"א וע"ע כוכבי אור החדש - המנוקד במכתבים הנדפסים בסוף הספר).

שנים רבות לפני תחילת מלחמת העולם הראשונה כבר התחיל ר' אברהם להאיץ את אנ"ש ברוסיה שכולם כאחד יעלו לארץ ישראל, ובפרט את אנ"ש היושבים בעיר טשעהרין שהיו עשירים גדולים ובכוחם היה לקנות הרבה קרקעות בארץ ישראל ולפרנס את עניי ארץ ישראל, אותם הוא היה מעורר ביותר, עד שהתבטא פעם בחריפות גדולה: שאם לא יעלו המה לארץ ישראל ישאר מהם ומכספם תוהו ובוהו... וכך אכן היה לדאבונינו, שאחרי מפלת הצאר התחילו הבאנדע'ס (= חבורות רוצחים) להשתולל במרחבי רוסיה, ובפרט על העשירים, ובזזו ושללו והרגו. ומצד שני הירידה והחשיכה של כפירת הקומוניזם השתוללה בלי הרף והשמידה את רוב רובם של אחב"י דשם. ורק אלה המעטים ששמעו בקולו של ר' אברהם ועלו לארץ ישראל, הצליחו להציל את עצמם ומשפחותיהם וממונם והצליחו להקים משפחות ברוכות ילדים עם כל העניות והדחק ששרר אז בארץ ישראל.

כששאלו פעם את ר' אברהם: הלא בארץ ישראל משתוללת הרוח של הציונים? ומה נרויח א"כ אם נברח מהכפירה של הקומוניזם? השיב להם ר' אברהם: בכח ארץ ישראל יוכלו להתגבר על הכל...ולא כן בחו"ל שחסר להם כח זה.

>בהזדמנות אחרת, כשדיבר עם תלמידיו מטעות שני הכתות הנ"ל, ענה ואמר: שתיהם תועים ונתעים, אבל עכ"פ הציונים תועים לארץ ישראל.

>יצויין, שפעם התבטא ר' אברהם על אחד הגדולים שהלכו בשיטת הציונים ואמר: "הוא היה גדול, אבל אהבת ציון הטתה אותו לצד".

>ידועה גם העובדה שר' אברהם היה הולך בירושלים כמנהג מלבושי ירושלים בכל הידורם ובכל פרטיהם, גם כשהיה מגיע לראש השנה לאומן לא היה משנה את מנהגו במלבושיו. כאמור, שבשנת תרע"ד, כשהגיע לימי ראש השנה הקדושים לאומן, נשאר ר' אברהם שם מבלי יכולת לצאת עקב מלחמת העולם הראשונה שפרצה והסתבכה. כשהבחינו פעם בר' אברהם שברון לב על מה שאינו יכול לחזור לארץ ישראל, התבטא ר' אברם ואמר: מה אתם חושבים, שאני דואג למשפחתי? ב"ה, יש לי מחשבות אחרות לגמרי לגמרי...

>* * *

האמת יאמר, שההשגחה עליונה סיבבה בדווקא שר' אברהם ישאר באומן עד שעת פטירתו, שכן רוב הידיעות שנשאר לנו אודות ר' אברהם ז"ל, סיפוריו ומעשיו, כל זה הם רק הודות שלש וחצי שנים האחרונות של ימי חייו הק' עלי אדמות, שכן אז התקרבו הרבה בחורים חדשים מפולניה לחסידי ברסלב, וברחו בזמן המלחמה מפולניה לאומן ונאלצו להישאר באומן, וע"י כל זה זכו הם להתקרב ולהיות כרוכים הרבה סביב ר' אברהם ז"ל במשך עשרים וארבע שעות ביממה, וקלטו בתוכם היטב את דיבוריו ורעיונותיו ומחשבותיו של ר' אברהם ז"ל, ומוסרים את זה הלאה לנו ולבנינו עד עולם. ביניהם, אחד והמיוחד שבחבורה, ה"ה הר"ר לוי יצחק> ז"ל, שנתבקש לישיבה של מעלה (חודש תמוז תשמ"ט), וזכה להיות הממשיך והמשפיע את עניניו ותורותיו ושיחותיו של ר' אברהם בארץ ישראל בתקופה של קרוב לארבעים שנה! עד ימיו האחרונים ממש ת.נ.צ.ב.ה.

>* * *

בערב ראש השנה האחרון של חיי ר' אברהם, שנת תרע"ח, התגברה חולשתו עד מאד. חולשתו גברה עליו מיום ליום, עד ימי החנוכה הקדושים של אותה שנה. בכ"ט כסלו, ער"ח טבת, נר חמישי של נרות החנוכה, יצאה נשמתו בקדושה וטהרה בעיר אומן. ונגנז שם ארון האלקים. על קברו נחקק: פה נטמן ר' אברהם ב"ר נחמן הלוי מארץ ישראל. זכרו לא יסוף מזרעינו וזכותו יגן עלינו ועל כל בית ישראל אמן.

.דח

>ג) מקורביו ואנשיו

>אם באנו לספר על תלמידיו ואנשיו ומקורביו של ר' אברהם ז"ל, יכלה הזמן והם לא יכלו, כי על כל אחד ואחד בנפרד יש להאריך את הגליון ולספר בלי קץ על גודל מעלתם, ועל אופן עבודתם בתורה, תפלה, חצות, התבודדות, צדקה וחסד וכו' וכו', כי כל אחד ואחד התברך בגוון מיוחד ובנקודה השייכת אליו דייקא שאין בחבירו. נשתדל, איפוא, להביא רק זעיר פה וזעיר שם, סיפורי מעשיות ספורות המאירים לנו מרחוק את אופן התנהגותו של ר' אברהם עם תלמידיו ואנשיו, ויהיה זה רק בבחי' מקצר ועולה מקצר ויורד וכמאן דמחוי במחוג. פרק לימוד בפני עצמו היתה הדרך של קירוב הנפשות בה נהג ר' אברהם ז"ל. הוא אחז את החבל משני צדדיו ובכחו היה לקרב גדולים וטובים מחד גיסא ומאידך גיסא אנשים מגושמים ואפיקורסים, (עיין ליקו"מ ח"ב תורה ז' ס"ח).

>* * *

כשנקלע פעם לקלויז באומן אברך חשוב, מן המשפיעים שבחבורת ר' דוד מטאלנא, שלימים נודע שמו לתהלה בקרב אנ"ש ה"ה ר' פנחס קיבליטשער> ז"ל, וביקש לתהות על קנקנם של חסידי ברסלב ודרך עבודתם, השתדל ר' אברהם להתחמק אתו לעזרת הנשים. בידעו, שמדובר כאן באברך משי, בעל כשרון רב, ומיוחד באופיו העדין, והבין ר' אברהם אל נכון שרק הוא בעצמו מסוגל לטפל בו. ואכן הקדיש עבורו זמן רב ולמד אתו את התורה הנפלאה שבליקו"מ ח"א סי' כ' "ט' תיקונין". בה מדובר נפלאות על דרך השתלשלותם של ביאורי התורה בעולם, וגודל כוחם, אגב ביאור מעמיק בפרק השלישי של "ספרא דצניעותא". אותה תורה מסתיימת בדברים שכתב מוהרנ"ת: "קודם שאמר (= רבינו) את התורה הזאת, סיפר מקודם מעשה נוראה שראה במקום שראה בהקיץ או בחלום, ואמר שהתורה ט' תיקונין הוא פירוש על המראה הזאת שסיפר". ר' אברהם סיפר לר' פנחס את נפלאות ה"מראה", והטיב להסביר לו מעט מתוכנו הפנימי של החזיון הנורא בהקשר לתורה שנאמרה על ידי רבינו יחד עם זה, (ועיין נפלאות בביאוריו המעמיקים בביאוריו על תורה זו). ואמנם תוך תקופה קצרה הפך ר' פנחס לאחד מגדולי חסידי ברסלב.

מצד שני, קירב ר' אברהם אף יהודים נבוכים שנפלו ברשת ההשכלה, והובילם חזרה לדרך הנכונה. היטיב ר' אברהם לדעת איך לדבר עמהם ולהוציאם משאול תחתיות. כזה היה גם נייחע> (= נחמן), נכדו של ר' אבא'לה. הלה היה מלומד גדול, בעל כשרונות טובים, ואף הרב מטשעהרין> ביקש לקרבו ולא הצליח להכניעו לגמרי. כך גם ר' פנחס יהושע> ז"ל מחשובי אנ"ש, ביקש להראות כוחו מולו, ואף הוא לא הצליח להוציאו לגמרי מסבך ההשכלה. הוא אף כתב לו "שיר פיוטי" שהיה מכוון לתהיותיו ותעתועיו בהם הסתבך בלכתו "אחר שכלו וחכמתו", הדבר אכן השפיע עליו במדת מה, עד שבא ר' אברהם והוציאו כליל מדרך החתחתים של ההשכלה הארורה... כך קנה ר' אברהם את הרחוקים ביותר, המתחכמים בעיניהם, בהראותו להם שיודע הוא שבעתיים מחכמותיהם, וכך גם קנה את ר' נייחע...

מסופר, שכשהיה ר' נייחע מגיע לאומן, היה מתאכסן אצל ר' יונה, העשיר הגדול באומן, שהיה גם למדן עצום ועוסק במצוות, אך גם ללבו התגנבו דעות משכיליות. קרה פעם ונייחע חלה בדלקת ריאות, ור' יונה לא הרשה לאיש להכנס אליו, שכן היה אסור לו הדיבור מחמת החולי. בתוך כך הופיע ר' אברהם ונעמד ליד הדלת, שמע נייחע שר' אברהם הגיע, התחנן לבעל הבית להתיר לו הכניסה... נכנס ר' אברהם והחל לשוחח עמו כמה שעות מבלי שירגיש בחליו הכבד... כשהלך, הביע ר' יונה את תמהונו בפני נייחע על הקשר שיש לו עם יהודי כמותו, נענה לו נייחע בהצביעו על כף ידו: אלע שבע חכמות ליגן אים אויף די דאלאניע...> (= כל השבע חכמות מונחים לו על כף היד). התקרבותו של ר' נייחע לרבו ר' אברהם היתה כל כך חזקה והדוקה, כך למשל, הוא היה יכול לאכול בצלחת אחת עם ר' אברהם מרוב חיבתו אליו, למרות היותו איסטניס ואנין הדעת מימיו.

גם ר' נחום כהן> (קאהן) שהיה מטובי חסידי ברסלב, נתפס בתחילה להשכלה ושקע בה מאד. נתעסק עמו ר' אברהם והפכו ליהודי כשר... ובטרם מותו התפאר, שמאז לא הביט בספרי חקירות באמרו: אם הגיתי דיי בספרי רביז"ל איני יודע, אבל את זאת אני יכול בבטחה, שבאותם ספרים שאסר רביז"ל להגות בהם ולהביט בהם לא הגיתי ולא הבטתי..."

>* * *

רוב תלמידיו ואנשיו היו כרוכים אחריו מאד מאד, ומסופר על אחד מתלמידיו המובהקים, שהיה רגיל להפנות את חוטמו לעבר פיו הקדוש כדי לשאוף האוויר הקדוש היוצא ממנו בשנתו... בין גדולי תלמידיו החשובים נמנו גם: הר"ר מרדכי מסוקולוב> ז"ל והר"ר שלמה גבריאל> ז"ל, הם היו מאנשי סודו של ר' אברהם, שכידוע דיבר עמהם דיבורים כאלו שלא דיבר עם אחרים. הר"ר שמואל הורביץ> ז"ל סיפר שבעת ביקורו אצל ר' מרדכי ישב ודיבר אתו כל היום כולו אודות גדולתו ומעלתו ותורותיו של ר' אברהם ז"ל. ר' מרדכי וחבירו ר' שלמה גבריאל, התקרבו לחסידות ברסלב דרך הר"ר נחום שוסטער> ז"ל, שהוא היה צדיק ותמים. ר' אברהם היה רגיל להתאכסן אצלו בהיותו באומן.

>* * *

מסעות רבות היה עורך ר' אברהם להפצת דעת רביז"ל בעולם, ולשוח עם מקורביו ואנשיו. רגיל היה לנסוע הרבה לכל אלו המקומות שידע שרביז"ל היה מתגורר ומסתובב שם, אך היו ערים שבהם "קינן" יותר מן האחרות, ועל כך התבטא אחד מגדולי אנ"ש: "היכן שקינן ר' אברהם, היתה בוערת אש העבודה, והיו נמצאים שם חסידים עובדי ד' באמת".

>אך יותר מכל היה מעוזו - בארדיטשוב,> לשם נסע הרבה ושם פעל ועשה רבות לענינו של רביז"ל.

ואכן, רוח העבודה בעבודת השי"ת כפי דעת רבינו ז"ל השוררת עד היום בברסלב, היא אודות השפעתו של ר' אברהם, וחלק רב יש לו בכינונה של חבורת ברסלב בארץ ובחו"ל. תלמידיו ותלמידי תלמידיו, עדיין מלאים רוח חיות, וממשיכים להטיף ברוחו.

>כאן המקום להוסיף הגדרה מענינת אותה השמיע אחד משרידי תלמידיו, באמרו: "ההבדל הבולט היה בין תלמידיהם של משפיעים אחרים באומן לבין תלמידי ר' אברהם, שאלה האחרונים התבלטו יותר בענין קימת חצות, התבודדויות בשדות ויערות, ריקודים, המחאת כף..." - >וכאלו היו ר' יצחק באבריניץ> ז"ל, הר"ר מרדכי באבריניץ >ז"ל, הר"ר ישראל כהן> ז"ל, ועוד ועוד כהנה וכהנה.

לא לחינם התחרטו הר"ר שמשון ברסקי> ז"ל והר"ר געצ'ע> ז"ל אחרי פטירת ר' אברהם ז"ל, כששמעו איך הר"ר ישראל כהן> ז"ל מדבר דיבורים נפלאים ששמע מר' אברהם, התחרטו מאד על מה שלא שמעו את הדברים מר' אברהם עצמו בחיים חיותו, ועל אף היותם צדיקים מופלגים, בכל זאת הרגישו בנפשם שבאם היו מתבטלים לר' אברהם היו מגיעים למדריגות נעלות יותר.

>* * *

חשובי אנ"ש היו אומרים:

בכדי להשיג את ר' אברהם צריך להיות "א שטיק ר' אברהם..." (= חלק מר' אברהם).

>כך למשל טען אחד משרידי תלמידיו: שהיו זקנים ברוסיא שכל מה שזכרו מר' אברהם ז"ל, שהיה שותה הרבה תה... (= מחמת חוליו במעיו). ומאידך אומר הלה: שאף היום, ישנם כאלה שלא הכירו את ר' אברהם כלל וכלל, ובכל זאת חשים אותו בכל אבריהם, לומדים את ספריו, ומתענגים על שיחותיו הנהדות.

>והוסיף הלה ואמר:

שכזה היה הרה"צ ר' שמואל שפירא ז"ל> (הכ"מ, שעלה בסערה השמימה בקדושה וטהרה בעיצומו של יום שביעי של חג הפסח בספירת "יסוד שבחסד", >זי"ע ועכי"א). שעל אף שלא הכיר כלל את ר' אברהם, והתקרב לחסידות ברסלב כעשרים שנה אחרי פטירת ר' אברהם, אבל היה הוא "א שטיק ר' אברהם..."> (= חלק של ר' אברהם). כי בכל עת שרק הבחין שמדברים מר' אברהם, אם זה שיחה, או סיפור ועובדא, יהיה מה שיהיה, היו פניו צוהלים מרוב שמחה והתעוררות "און האט גישעפט מיט שעף און לעפל",> (= והיה שואב עם כדים וכפיות - >ביטוי אוקראיני על מי שלוקח דבר מסוים בשפע והרבה).

יצויין אגב לזכרו של הרה"צ ר' שמואל זצ"ל, שהיה רגיל להתבטא ולומר: הספרים של ר' אברהם ב"ר נחמן, תופסים ומעוררים אותו יותר - בפרט בעניני גדולת רביה"ק - יותר משאר כל הספרים האחרים אפי' של רביז"ל עצמו ומוהרנ"ת.

>וכאן המקום להוסיף עוד הגדרה מענינת, בגודל כחו והשפעתו של ר' אברהם ז"ל עד עצם היום הזה - אותה השמיע אחד משרידי תלמידיו, באומרו: בכל עת שהנני רואה ושומע איזו אנחה וגניחה בתפלה, או איזשהו התאמצות והתעמקות בתפלה וכדו', של מאן דהוא מאנ"ש, חש ומרגיש אני שר' אברהם עדיין מסתובב בתוכינו, וקדושתו עדיין חופפת אותנו.

>כך שאפשר לומר, שכל מה שנשאר לנו עוד איזשהו רוח חיים בעבודת הש"י בדרך ובדעת רביז"ל, אין זה אלא הודות מה שהשתיל לנו רביז"ל את תלמידו ר' אברהם ז"ל, זי"ע ועכי"א.

.דח

>ד) ספריו

>כתבים רבים היו לו לר' אברהם ז"ל, כל ספר וספר מיוחד הוא במינו, ובהם גאונות עצומה לצד שיחות פשוטות של עניני עבודת הש"י, חכמה אלקית משולבת בדיבורים פשוטים של זהירות מן החטא. אבל רובם נאבדו מן העולם, מהם עוד ברוסיה בעת שפרצה דליקה גדולה בעלייה ששם היו טמונים רוב כתביו. ומהם בעיר העתיקה של ירושלים עיה"ק בעת הבריחה משם בשנת תש"ח, והכתבים נשארו בפנים בידי הערבים ולא הספיקו להצילם עד שהעיר נסגרה לתשע עשרה שנה, ואז כלו ונאבדו שיירי הכתבים שהצילו עוד מרוסיא ולא נשאר לנו רק חלק קטן מאד מכתביו הרבים. חשוב לציין את העובדא שר' אברהם עצמו דיבר פעם אודות כתביו וספריו שכתב וחיבר, והביע את רצונו החזק שילמדו בספריו באמרו "שהם דברים ברורים ומבוררים בדעת רביז"ל".

>* * *

>חלק מהכתבים שנמצאים בידינו הם העתקות שהעתיקו תלמידיו, ובראשם הר"ר שמעריל מבארדיטשוב ואחיו. >חלק אחר הוא מהכתבים של ר' אלטער טעפליקער> ז"ל. וחלק מהם הם העתקות של הר"ר שמואל העשיל פרידמאן> ור' שמואל מאיר אנשין> ז"ל.

>בכמה מקומות בכתבים שבידינו (ובפרט בביאור הליקוטים) יש שהם עצמם הוסיפו כמה תיבות וענינים, וכתבוהו בסוגריים בשני חצאי עיגול. וברובם ככולם העתיקו כפי שהיה נכתב בכתב ידו של ר' אברהם ז"ל. הרה"ח ר' שמואל הורביץ> ז"ל, הוא הגבר הוקם על, שהקים עולה של תורת ר' אברהם ז"ל, וליקט וקיבץ כל הכתבים שהיו בידו וביד חביריו, ובזכותו נשארה לנו היום הפליטה הנשארת. והנה, בתקופה האחרונה, עם שכלול עסק הדפוס, התחילו לברר מקחו של צדיק ולהוציא לאור בצורה חדשה את כל ספריו, וללבנם ולבררם מכל מוץ ותבן, ולסדרם בסדר נאה ויפה. כך גם הספר "ביאור הליקוטים" אשר לפנינו, שעשו השתדלות גדולה לבררו וללבנו ולהוציאו מחדש, באופן בהיר ומאיר ומסודר, כאשר נאריך להלן בכל פרטי העבודה בהוצאת הספר לאור.

>* * *

שאר ספריו הם:

חכמה ותבונה - > בו נמצאים ביאורים ורמזים מכתבי ר' אברהם, לפרש ולבאר את ספר המעשיות אשר זכינו לקבל ע"י הסבא דסבין רבינו נחמן זצוק"ל, ומיוסד עפ"י ביאורי ודברי תלמידו ר' נתן זצוק"ל. בתחילתו מובא מאמר נכבד בגדולת רבינו ז"ל ומוהרנ"ת. המסדר והמלקט הוא הר"ר שמואל הורביץ> ז"ל, הוציאוו לאור הר"ר נתן צבי קעניג> שליט"א בשנת תשכ"ב.

ימי התלאות - > בו מסופר סיפור התלאות שעברו על ר' נתן זצוק"ל. נתחבר ע"י ר' אברהם ז"ל, ונלווה אליו השמטות מחיי מוהר"ן [שנעתק מחיי מוהר"ן הנכתב]. נעתק ע"י ר' שמואל העשיל פרידמן> ז"ל, והוצא לאור ע"י הר"ר שמואל הורביץ> ז"ל בשנת תרצ"ג בירושלים. ואח"כ יצא לאור עוד כמה פעמים. ובפעם אחרונה יצא בשנת תש"מ במהדורא חדשה עם הרבה שינויים.

כוכבי אור - > בו מסופר סיפורים ועובדות על רבינו זצוק"ל ואנשיו. הספר מחולק לה' חלקים אשר בשמם יקראו: אנשי מוהר"ן, אמת ואמונה, חכמה ובינה, ששון ושמחה, >וחלק החמישי הנקרא בשם: תפארת הליקוטים> נדפס בתוך ספר ביאור הליקוטים אחרי תורה ס' עי"ש. חלק קטן מהספר נדפס בשנת ששו"ן> (תרנ"ו) עוד בחיי המחבר, אבל רק חלק מתוך החלק הראשון "אנשי מוהר"ן". בשנת תרפ"ט הדפיסו בלאדז' את החלק "חכמה ובינה" בתוך הספר "אור זורח". בשנת תרצ"ג נדפס כמעט כולו ע"י הר"ר שמואל הורביץ> ז"ל, חוץ מחלק "חכמה ובינה" שכבר היה נדפס בתוך "אור זורח". בשנת תשכ"א נדפס כולו ממש. אח"כ יצא בעוד כמה מהדורות. ולאחרונה הוציאו "אגודת משך הנחל" את כל הספר באופן מחודש לגמרי בניקוד מלא ועוד כמה שינויים ושכלולים.

סיפורים נפלאים - > והוא חלק אחד מכוכבי אור שלא נדפס בתחילה עם הכוכבי אור, ובתוכו סיפורים ממעלת רביז"ל זצוק"ל, ונלווה להם סיפורי מעשיות ומשלים מרביז"ל, נדפס בירושלים תרצ"ה, ובפעם שניה בתשכ"א, ובניו יורק בפעם השלישית בשנת תשכ"ח ע"י הר"ר צבי אריה רוזנפלד >ז"ל וע"י ר' אריה לייב בערגער> שליט"א.

שיחות וסיפורים - > והוא צירופי דברים אשר הוציא ר' אברהם ז"ל מצירופי דברי רביז"ל ומוהרנ"ת ז"ל בכתב ובע"פ ומהפילפולים אשר בהם, ונדפס בשנת תרע"ג ע"י המחבר בעצמו, ובשנת תרצ"ג בפעם השניה ע"י הר"ר שמואל הורביץ> ז"ל ואח"כ יצא בעוד כמה מהדורות יחד עם הספר כוכבי אור.

ביאור הליקוטים - > הוא הספר אשר ערוך לפנינו אשר בו צלל הר"ר אברהם ז"ל במים אדירים לפי הכללים אשר שם לו ליסוד מוצק וכיתד בל תמוט, ובזה מבאר ומפרש דברי רביה"ק זי"ע שבכל תורה ותורה ושבכל מאמר ומאמר בעיון עמוק ונפלא כידוע לכל באי שערי הספר הקדוש.

>* * *

ספר ביאור הליקוטים נדפס במיעוטו בחיי המחבר (בשנת תרס"ח), ורק על שבעה תורות הראשונים של הליקו"מ, מתורה א' עד תורה ח' ועד בכלל (מלבד הביאורים על תורה ז' שנכללו בתוך הביאורים על תורה ט' עיי"ש). שאר הביאורים לא נדפסו בחיי המחבר ונשארו בכת"י. בשנת תרצ"ה אסף וקיבץ הרה"ח ר' שמואל הורביץ> ז"ל את כל הכתבים שמצא מכ"י המחבר, ואת מה שנעתק מהמחבר ע"י הר"ר אלתר טעפליקער> ז"ל וע"י הר"ר שמעריל מבארדיטשוב ואחיו> (שהיו סופרי ר' אברהם ז"ל) וע"י הר"ר שמואל העשיל פרידמאן> ז"ל, והוציא לאור את הספר שמכיל בתוכו ביאורים על ארבעים תורות מליקו"מ קמא, ועל שש תורות מליקו"מ תנינא. על ארבע תורות מצאו רק חלק זעיר מהביאורים והדפיסו את מה שמצאו, והם: תורה כ"ט, תורה ל"א תורה ל"ה, תורה מ"ט, כמו כן הדפיסו גם ביאור על התורה "אחד היה אברהם" המודפס בהשמטה בתחילת ליקו"מ תנינא. והוסיפו גם כמה השמטות שמצאו מכת"י השייכים לכמה תורות. [בשנת תשל"ג צולם הספר ע"י הר"ר נחמן בורשטיין שליט"א. וכן צולם הספר עוד פעם בשנת תשמ"ט עם כמה שינויים, ע"י "קרן הדפסה דחסידי ברסלב" בסיוע אנ"ש שיחי' מצרפת].

>* * *

והנה, המעין ב"מפתחות של הביאור הליקוטים" מהמהדורא הקודמת הנדפסים בראש הספר יראה, שהיו לפני הר"ר שמואל הורביץ ז"ל ארבעה סוגי כתבים. על תורה א' ב' ג' ד' וחלק מתורה ח' ציין שהם מהדפסה הראשונה של בעל המחבר. על תורה ה' וחלק מתורה ח' ציין שהם מההדפסה השניה.

בתורה ו' י"ג נ"א ס' ס"ב ס"ד מליקו"מ קמא, ובתורה ה' ח' מליקו"מ תנינא, ציין "עיין בקונטרס ליקו"מ דף..." (וצריך לברר היטב מה טיבו של "קונטרס ליקו"מ" המוזכר כאן). על שאר התורות לא ציין כלום. והנראה שהם מהכתבי יד השונים שהיו לו, חלק מהמחבר בעצמו וחלק מתלמידיו וכנ"ל. עוד ניתן להסיק לכאורה מה"מפתחות" הנ"ל, שהביאורים על תורה ו' ח"א לא נדפסו בחיי המחבר, ולפי"ז רק על ששה תורות היו ביאורים מודפסים כבר בחיי המחבר, ובשני הדפסות. והיינו שהביאורים על תורה א' ב' ג' ד' וחלק מתורה ח' הם מההדפסה הראשונה, והביאורים על תורה ה' וחלק מתורה ח' הם מההדפסה השניה, (וכנראה שהביאור "הארוך" על תורה ח' הוא מההדפסה השניה, והביאור "הקצר" הוא מההדפסה הראשונה).

>* * *

הספר הנוכחי שאנו מוציאים בזה לאור מחדש, אפשר להמליץ שהוא "קנקן חדש מלא ישן", כי בעצם תוכנו של הספר כמעט ולא נגענו ולא שינינו, וכל עבודתנו הגדולה שהשקענו בהוצאת הספר מחדש הוא בצורת תוכן הספר. כי במהדורות הקודמות, על אף שעבודה גדולה ומפרכת היתה להם עד שהגיעו להוציא לאור הדפוס את הכת"י של הספר, וכמו שהר"ר שמואל הורביץ ז"ל כותב בעצמו בשער הספר "שנקבץ רובו ככולו ע"י עבודה ויגיעה וטרחה מרובה", אעפי"כ לא קיבל הספר את הצורה הנאה והראויה לשמה, וזאת כנראה בגלל קושי ההוצאות של הדפוס, וכך גם הדפוס עצמו לא היה משוכלל כבזמננו. וזה גרם שההשמטות הוכנסו בתוך הספר בכל מקום שמצאו דף ריק, על אף שלא היה שם מקומו כלל, אשר כל זה מבלבל מאד את הלומד. וכך גם השאירו בלי פענוח את כל הר"ת, אשר בכללם יש סוגי ר"ת שקשה מאד למצוא את פיענוחם. ועוד כמה וכמה דברים מוזרים אשר מכבידים מאד מאד על מחשבת הלומדים וההוגים בספר הזה שקשה בלאו הכי לרדת לעומק דעתו, וזה כל חפצינו בהוצאת הספר מחדש, להשתדל בכל היכולת להוציא ולברר ולנקות את כל החומר והתוכן שבספר מכל מיני ערבובים ולא סדרים וטעויות שנמצאים בו. הן אמת שבכדי להבין היטב את דברי הביאורים על התורות צריך לפחות ב' תנאים:

אלהשתדל לזכור היטב את התורה הנלמדת על כל פרטיה ופרטי פרטיה עם כל הפסוקים ומאמרי חז"ל המובאים בהם ועם כל הלשונות והביטויים שרביז"ל משתמש בהם [אשר בכל תורה ומאמר הם באופן ובצורה אחרת לגמרי המיוחדים לאותו מאמר כידוע].

בלהשתדל בכל יכלתו להתרגל ולהבין את צורת הרצאת הדיבורים של המחבר ז"ל, כי גם נוסח כתיבתו מיוחדת במינה היתה שאין מוצאים כמותה בספרים רגילים. בתוך דברי ההקדמה לספר, לפני הכללים, כותב המחבר וז"ל:

ונודע לכל באי שעריהם >(= של כל הספרים) את ההשתנות אשר בדרכי העלאת רוח קדשיהם, לקדושת פיותיהם, וכתבי ידיהם. אשר על זה נלאו ויגעו המפרשים והמבארים, לידע ולהודיע את מבואיהם, ותהלוכות נתיבותיהם וכו' עיי"ש.

>גם אנו נבוא ונאמר על המחבר ר' אברהם:

ההשתנות שבהעלאת רוח קדשו - היא שנתנה לו את אופי קדושת פיו, ואת נוסח כתב ידו המיוחדת במינה. >אי לכך, צריך כל באי שער ספרו, להתרגל ולחזור הרבה על אופן כתיבתו המיוחדת, ואז קל ונקל להבין את הדברים על מכונם ואמיתותם. כאן המקום לציין, שבהרבה מן המקומות שהמחבר הכניס כמה תיבות לסוגריים של שני חצאי לבינה [סוגריים מרובעים], נראה ברור שבכוונתו היתה להדגיש את המילים הללו... ולא כרגיל בסוגריים שהם מוציאים את הקטע מכלל הענין. כי ברוב המקומות עיקר דיוק הביאור סובב והולך על מה שכתוב בתוך הסוגריים. אפשר להסיק, לכאורה, שהם כנראה נכללו בהערות וההגהות של המחבר במהדורא בתרא. [ובכמה מהמקומות נראה הדבר שהם הוספות מהמעתיקים]. בכל זאת יש לציין, שלא ימלט לפעמים, שאחרי כל הנ"ל, ישארו הדברים חתומים ולא מובנים, וכדברי העדות של המחבר עצמו בסוף ההקדמה וז"ל: וכל אשר הרביתי לחקור ולדרוש, באיזה סדר ובאיזה אופן להציעם ולהוציאם לזולתי, לא עלתה בידי מאומה, ובתכלית ההיפך נתרבה ונתוסף אצלי מחמת זה כמה דילוגים ומחוקים ושינויים ולא סדרים (וגם לפעמים באתי מחמת זה בארוכה וכפל דברים) "עד כי לא רבים יחכמו לבוא על ידם להמכוון אשר סבבתי עליו". >עכ"ל.

ובכל זאת מעודד אותנו המחבר באמרו:

אבל בכל זאת, אמרתי ויהי מה, ארוצה ואביא גם מנחת דלי דלותי, "כי גם שערה דשערה מהברקת האור שמגיע מאתה לאחד מני אלף, גם כן כדאי וכדאי"> עכ"ל הנעים והנחמד. ואשרי מי, שישתדל בכל כחו ונפשו, להיות מהאחד מני אלף אלו, שזוכים להברקת האור שבוקע ויוצא מתוך הביאורים הנפלאים הללו - - - ואכן, בכדי לזכות את אנ"ש די בכל אתר ואתר, שכל אחד ואחד יהיה לו גישה יותר קלה ונוחה לספר הביאורים הזה, השתדלנו לעשות את השינויים דלהלן, אשר ע"י השינויים הללו כמעט ואפשר לומר שרוב המניעות והקשיים המיוחדים לספר זה נסתלקו, וזאת בתנאי אם ישתלב המעין עם ב' התנאים שכתבנו לעיל.

>* * *

המעלות המיוחדות להוצאה זו:

* הספר נדפס באותיות מרובעות ויפות, והשתדלנו להתאים לכל ענין את האות המיוחדת לו, בכותרות, ובכל תחילת קטע, שיהיו שוות בכל מקום, שלא כבמהדורות הקודמות ששרר אנדרלמוסיה גדולה בכל הנוגע לסידורי האותיות כפי שידוע למי שעיין ולו פעם אחת בספר. כי היה נראה כקובץ של קונטרסים מפוזרים אשר חיברו אותם יחד. לא כן במהדורא זו השתדלנו ללכת בעקביות על צורת תוכן אחידה, שהספר מקבל בכך את הצורה היפה והבהירה, ומקלת על המעיין למצוא חשק וחפץ לעיין בדברי הספר.

* כל הר"ת שהיו בספר פוענחו, ובעיקר במקומות אשר הר"ת היתה מאד קשה לפענחה. ובכמה מקומות אשר הדבר היה מסופק מה כוונת המחבר בר"ת, השארנו את הכתוב בתוך סוגריים של שני חצאי לבנה, והכנסנו את הפיענוח אשר נראה בכוונת המחבר בסוגריים של שני חצאי לבינה.

* פסקנו את כל הספר בנקודה ופסיקים במקומות הראויים. במקומות אשר היה אפשר לפרש את דברי המחבר לפניו ולאחריו בשני אופנים השתדלנו להשאירו בלי שום פיסוק, וכל אחד ילמד כפי הבנתו בדברי המחבר.

* הוספנו כאלף וחמש מאות מראי מקומות לכל אלו המקומות שהמחבר כותב: כנודע, כמובא במקום אחר, כמובא בספרי אמת, וכדומה. וכאן המקום לציין, שענין "המראי מקומות" הוא בשתי פנים. ראשית הדבר, שהוא נותן צורת תוכן נאה לספר (שזאת מטרתינו בהוצאת הספר מחדש). והעיקר הוא, שברוב המקומות, "המראה מקום" הוא כמו ביאור ממש לענין, כי כאשר ידע המעיין את מקור הדברים אשר המחבר מציין להם יבין היטב את דברי המחבר בעצמו, וזה פשוט לכל מעיין. (במהדורה זו הכנסנו את כל המראי מקומות באותיות קטנות בתוך דברי המחבר, וזאת גם בכדי להקל על המעיין וגם להקל על עבודת המו"ל. כמו כן הכנסנו בתוך דברי המחבר באותיות מיוחדות את ההערותיו של המחבר בעצמו ולא כבמהדורות הקודמות שבאו בשולי העמוד) אמנם צריכים אנו להודיע, שעצם המראי מקומות מחולק לשלש חלקים. כי במקומות אשר היה לנו ברור בלי ספק שכוונת המחבר הוא על הדבר אשר צויין "במראה מקום", כתבנו את המקום בלי שום הוספות והערות. ובמקומות אשר הדבר היה לנו בספק אם כוונת המחבר הוא על הדבר המצויין במראה מקום אבל נראה הדבר שזה שייך לשם, כתבנו זאת באופן זה: "עיין במקום פלוני". ובמקומות אשר היה נראה לנו שה"מראה מקום" הוא בספק גדול אם זה כוונת המחבר כתבנו זאת באופן זה: "אפשר הכוונה על פי המובא"... וכדומה. וכן גם נשאר לנו כעוד מאתיים מקומות אשר עדיין לא מצאנו את המקום, ואם יתוודע לנו מקומו, נכניס זאת במהדורות הבאות בעזהשי"ת (וכן גם אם נקבל תגובות על "המראה מקומות" שציינו בפנים יתוקן הדבר במהדורות הבאות בעזהשי"ת). ועוד נודיע, שהשתדלנו לציין את המקור הראשון לדברים, ואם ימצאו מקומות שצייננו את הדבר מספרי האחרונים ולא צוין המקור הראשון כשנקבל את המקורות הראשונים נשתדל לתקן הדבר.

* במקומות שראינו שיש ט"ס בתיבה או בכמה תיבות, אם הדבר היה ברור בלי שום ספק תיקננו את הטעות, אבל אם הדבר היה כרוך כבר בספיקות ולא היה ברור לחלוטין שזה טעות, ברוב המקומות לא עשינו שום שינוי, ובכמה מקומות השארנו את הכתוב בתוך סוגריים (של שני חצאי לבנה) והכנסנו את מה שנראה יותר נכון בתוך סוגריים של שני חצאי לבינה. וכן גם השתדלנו לעשות סוגריים מרובעים בכל המקומות שבמהדורות הקודמים היו בסוגרים עגולים, כלומר שבהרבה מקומות הכניסו תלמידי המחבר הגהות והוספות במקומות הצריכים, והכניסו זאת בתוך סוגריים עגולים. ובמהדורא זו עשינו במקום סוגריים עגולים סוגריים מרובעים. (כי זה ידוע שסוגר מרובע מובנו, תוספת להנכתב בפנים ואילו כוונת סוגר עגול הוא להשמיט או לשנות).

* בכל התורות שיש עליהם ביאורים לפי "דיבור המתחיל" וביאורים "באות אחרי אות" הדפסנו בתחלה את הביאורים לפי "דיבור המתחיל" ואח"כ את הביאורים "שבאות אחרי אות". ולא כמו במהדורות הקודמות שבחלק מהתורות היה זה תחלה ובחלק אחר היה הפוך. ושינוי זה הוא מכמה טעמים, ראשית כל כבר כתבנו כמה פעמים שעיקר המטרה של הוצאת ספר זה מחדש הוא בכדי להעניק לו צורת תוכן אחידה, ועל כן אף אם שינוי זה יהיה בלי יסוד בדברי המחבר גם כן היינו עושים זאת, וכ"ש בשינוי זה שמצאנו ראינו שהמחבר עצמו רצה להדפיס ספרו באופן זה, והוא כי כבר כתבנו שהשש תורות הראשונות היו מודפסות עוד בחיי המחבר (ואפשר אף תורה ו' וכנ"ל). ובכל אותם התורות הסדר הוא באופן זה שבתחלה כתב הביאורים לפי "דבור המתחיל" ואח"כ לפי הסדר "שבאות אחרי אות". ויתר על כן שהביאורים על תורה ח' שבחיי המחבר היה מודפס רק הביאורים ש"באות אחרי אות" ורק בכוכבי אור חלק שיחות והסיפורים שם כתב המחבר מהדורא בתרא לתורה ח' לפי הסדר של "דיבור המתחיל" וכתב שם המחבר לפני שהתחיל לבאר, כדברים הללו: כי מחמת שלא כתבתי אותה >[הביאורים על תורה ח'] כעין כתיבתי לביאור המאמרים שאחרי זה - בתחילה ישר וכסדר ואח"כ שלא כסדר - >וכו' עיי"ש. ומפורש יוצא כאן מדברי המחבר שכך היה רצונו בהדפסת הספר לכתוב בתחלה את הביאורים לפי "דבור המתחיל" שהם ביאורים לפי "הסדר" של הדיבורים שבתוך כל תורה ומאמר ואח"כ את הביאורים "שבאות אחרי אות" שהם הביאורים "שלא כסדר" הדיבורים שבתוך כל מאמר ותורה, ודו"ק. ועוד שינוי עשינו בזה, שהשתדלנו לכתוב את הביאורים שעל "הדיבור המתחיל", כפי הסדר שבתוך כל תורה ומאמר, וזאת בכדי להקל על המעיין הרוצה לעיין בביאורים הללו בשעת לימודו את התורה והמאמר שלא יצטרך לחפש היכן הביאורים על מה שלומד כרגע בתוך המאמר והתורה, ודו"ק.

* את ההשמטות שהיו פזורים בדפי הספר חלקנו לב' חלקים. את ההשמטות שהיה אפשר להכניס למקום אשר הם שייכים לשם הכנסנו זאת לשם, ואת ההשמטות האחרים הדפסנו בסוף הספר כחלק בנפרד.

* את כל השיחות והסיפורים שהכניסו במהדורות הקודמות "כדי שלא ישאר הנייר חלק", במהדורא זו הוצאנו כל זה, כי אין להם כל שייכות לספר ביאור הליקוטים.

>* * *

כאן המקום אתנו לתת תודה והודאה לכל אלו שבאו בעזרתינו במישרים או בעקיפין בהוצאת ספר זה מחדש. תודה מיוחדת להרה"ח ר' שמואל משה קרמר> שליט"א אשר עמד לנו לאחיעזר ואחיסמך בהרבה מקומות שבספר לתקן ולהגיה ולהאיר את המקומות שהיו צריכים תיקון. תודתינו נתונה גם להרה"ח הר"ר אליעזר ברלנד> שליט"א אשר רק בזכותו לקחנו על עצמינו משימה זו להוציא את הספר מחדש, והוא אשר עודדנו והמריצנו וחזקנו לעסוק בלי רפיון בעסק הספר עד אשר יראה אור. תודתינו נתונה גם לכל אלו שעסקו בעסק ספר זה הן המדפיסים והן אלו שנתנו לנו את רעיונותיהם והגיון לבם בכמה דברים שבספר, והן אלו שעזרו לנו בחיפוש המראה מקומות שעשינו לספר. וביחוד לכל אלו שתרמו מממונם ויגיע כפם למען יראה הספר את אור הדפוס. תודותינו מקרב לב למפעל הכביר "תורת הנצח" שנטל על עצמו את הדפסת הספר שיצא בהידור רב כאשר עיניכם תחזינה מישרים. יעזור ד' שנזכה כולנו יחד להתקרב לרביה"ק והנורא באמת ותמים, ולשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתו ועצותיו הקדושים, ובזה נזכה לטוב הגנוז השמור לנו לנצח נצחים אכי"ר.

הכ"ד העוסקים בעבודת הקודש.>

עם סיום עריכת הספר במהדורא הראשונה שנת תשמ"ט הוכינו, כאמור, קשות בהסתלקותו של הארי שבחבורה, חד דמן חבריא קדישא, מתלמידיו המובחרים של ר' אברהם ב"ר נחמן> ז"ל - הוא הוא הרה"ח ר' לוי יצחק> ז"ל שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לעדרים, והשכיל להמשיך את ההשארה הנפלאה של רבו ר' אברהם, והיא הביטול המוחלט לדעת רבינו ולעצותיו הקדושות. ורובם המכריע של הסיפורים המופיעים כאן שמענו מפיו. במשך יותר משבעים שנה בקע קולו כשופר, וזעק ללא חת אודות כל עניני רבינו ז"ל ללמוד תורותיו, לקיים עצותיו, ולשמוע בקולו, דבריו הנפלאים שנאמרו בתמימות נעימה ונפלאה נתקבלו תמיד על לב כל, ולו הזכיה להמשך מפעליו של רבינו ז"ל בדור זה, אשרי לו.

תנ. צ. ב. ה.

בעזרת השי"ת >ספר >ביאור הליקוטים

והוא לבאר ולפרש, בעיון נפלא ונורא, המאמרים הנפלאים הנמצאים בספר "ליקוטי מהר"ן" - וענינים נוראים ונפלאים לעבודת ה', בעומק לב ונפש, ושבירת ומיצוי המדות, וקיום עצות רבינו ז"ל בכל הדקדוקים.

בו מבואר ביאורים נפלאים, ורמזים נוראים ונפלאים, וקישורים נפלאים בדברי ההשגות הקדושות, והתורות הנוראות ונפלאות אשר נקבצו בספר הקדוש והנורא "ליקוטי מוהר"ן" שחיבר רבינו הקדוש והנורא נחל נובע מקור חכמה רבינו >נחמן מברסלב> זצוק"ל זיע"א

עפ"י ביאורי ודברי תלמידו המובהק הרה"צ הקוה"נ מוה"ר >נתן> זצוק"ל בכתב ובע"פ.

אשר ע"י הביאורים הנ"ל, יראה המעיין, כמציץ מן החרכים, העמקות הנפלא שיש בס' ליקוטי מהר"ן, אפס קצהו יראה, וכולו לא יראה, כי אין סוף ואין תכלית לעמקות הספר ליקוטי מהר"ן הקדוש, כידוע מדבריו הקדושים המבוארים בספר "חיי מהר"ן" וספר "שיחות הר"ן", וכמבואר גם בהספר הזה בהקדמה, לך נא וראה שמה. מאת האיש האלקי הרה"ג החסיד קדוש וטהור וכו' מוה"ר אברהם זצ"ל, בן להקדוש וו"ח וכו' מוה"ר נחמן טולטשינער זלל"ה.

נעתק ע"י הרה"ח הנעלה יר"א מוהר"ר משה יהושע ב"ר אשר זעליג מטעפליק זללה"ה, וע"י הרה"ח יר"א מוהר"ר שמעריל בן ר' אברהם אליהו זללה"ה מברדיטשוב.

הספר נדפס עוד בחיי המחבר אפס קצהו מעט מזעיר. ועתה נאסף ונקבץ רובו ככולו, ע"י עבודה ויגיעה וטרחה מרובה ע"י הר' שמואל ב"ר ישעי' הלוי הורוויץ והוצא לאור על ידו.

הוצאת ישיבת ברסלב לתורה ותפלה

נדפס פעה"ק ירושלים תובב"א בשנת תרצ"ה לפ"ק

[נוסח השער ממהדורה ב']

ועתה יוצא הספר לאור בדפוס חדש, מוגה ומושלם, (מהדורה שניה בתוספת הערות) ע"י חסידי ברסלב פעיה"ק ירושלים תובב"א שנת תשנ"ה לפ"ק.

בעזרת השי"ת

>ספר

>כוכבי אור

חלק חמישי

הנקרא בשם

>תפארת הליקוטים

בראש מרומים אקרא, ברחובות אתן קולי. בפתחי שערים בעיר אמרי אומר. ואדברה נגד מלכים ולא אבוש, בדבר נפלאות "תפארת הליקוטים" הקדושים של אדמו"ר זצוק"ל. ובעוצם ריחוקינו מלעלות ברום גבהי רוממותם עד אין גבול ואין חקר. בשנת האמת נעדרת וסר מרע משתולל לפ"ק

[נוסח השער ממהדורה ב']

ועתה יוצא לאור, בדפוס חדש, מוגה ומושלם, (מהדורה שניה בתוספת הערות) ע"י חסידי ברסלב פעיה"ק ירושלים תובב"א שנת תשנ"ה לפ"ק.

בעזרת השי"ת

>ספר

>ביאור הליקוטים

על ליקו"מ תנינא

והוא לבאר ולפרש, בעיון נפלא ונורא, המאמרים הנפלאים הנמצאים בספר "ליקוטי מהר"ן", וענינים נוראים ונפלאים לעבודת ה', בעומק לב ונפש, ושבירת ומיצוי המדות וקיום עצות רבינו ז"ל בכל הדקדוקים.

בו מבואר ביאורים נפלאים, ורמזים נוראים ונפלאים, וקישורים נפלאים בדברי ההשגות הקדושות, והתורות הנוראות ונפלאות אשר נקבצו בספר הקדוש והנורא "ליקוטי מהר"ן" שחיבר רבינו הקדוש והנורא נחל נובע מקור חכמה רבינו >נחמן מברסלב> זצוק"ל זיע"א

עפ"י ביאורי ודברי תלמידו המובהק הרה"צ הקוה"נ מוה"ר >נתן> זצוק"ל בכתב ובע"פ.

אשר ע"י הביאורים הנ"ל, יראה המעיין, כמציץ מן החרכים, העמקות הנפלא שיש בס' ליקוטי מהר"ן, אפס קצהו יראה, וכולו לא יראה, כי אין סוף ואין תכלית לעמקות הספר ליקוטי מהר"ן הקדוש, כידוע מדבריו הקדושים המבוארים בספר "חיי מהר"ן" וספר "שיחות הר"ן", וכמבואר גם בהספר הזה בהקדמה, לך נא וראה שמה. מאת האיש האלקי הרה"ג החסיד קדוש וטהור וכו' מוה"ר אברהם זצ"ל, בן להקדוש וו"ח וכו' מוה"ר נחמן טולטשינער זלל"ה.

נעתק ע"י הרה"ח הנעלה יר"א מוהר"ר משה יהושע ב"ר אשר זעליג מטעפליק זללה"ה, וע"י הרה"ח יר"א מוהר"ר שמעריל בן ר' אברהם אליהו זללה"ה מברדיטשוב.

הספר נדפס עוד בחיי המחבר אפס קצהו מעט מזעיר. ועתה נאסף ונקבץ רובו ככולו, ע"י עבודה ויגיעה וטרחה מרובה ע"י הר' שמואל ב"ר ישעי' הלוי הורוויץ והוצא לאור על ידו.

הוצאת ישיבת ברסלב לתורה ותפלה

נדפס פעה"ק ירושלים תובב"א בשנת תרצ"ה לפ"ק

ועתה יוצא לאור בדפוס חדש, מוגה ומושלם, (מהדורה שניה בתוספת הערות) ע"י חסידי ברסלב פעה"ק ירושלים תובב"א שנת תשנ"ה לפ"ק.