אבא שאול - סימן נ'ה

.>

אות א'. בהמבואר מדבריו הקדושים, שארץ ישראל הוא בסוד השכינה [דהיא בחינת חלה וכו'], מבאר יותר במה שפני ה' מכוסה ומוסתר בעושי רע, כי היא התכסות הארץ [שהיא השכינה כנ"ל], תחת יד הסטרא אחרא, שאין יכולת בקדושתה להתגלות שכתב תחלה. וגם מבאר יותר בחיבור ואחדות התיקונים האלה, [מהכתוב בקשו פניו וכו'], כי לפי זה ממילא מבואר, שבהתגלות ארץ ישראל [בבחינת גם זאת כמוב"פ], נתגלה גם פני ה' הנ"ל:

אות ב'. שגם בכל זה, מבאר יותר בהעלם והסתרת כבוד מלכותו ותהלתו יתברך, גם בתכלית ההיפוך שבחירופי הסטרא אחרא חס ושלום. ושבהתגלות ותהפכות החירופים לצירופי הכבוד שבתיקון התפלה, זוכים להתגלות פני שכינתא שבארץ ישראל כנ"ל:

אות ג'. לעיין ולהעמיק בראייתו לעמידת האדם בהיכל המלך, מהכתוב אדני שפתי תפתח [ופי יגיד תהלתך]. כי גם בפשיטות, לשון הכתוב מורה ומבאר, על ביטול המתפלל, שמבטל את עצמו להשם יתברך, שהוא בעצמו יפתח את שפתיו ופיו בתהלתו:

אות ד'. שיש לבאר בהתגלות פני ה' לעושי טוב הנ"ל, שהוא התגלות ומראה פניו בתפלתם שהזכיר תחלה, לקבל מאתו כח פיו שבתפלתו ותהלתו כנ"ל:

אות ה'. שגם בביאורים הנ"ל, תבין ותשכיל בתבונת המתבונן איך לפרש לצירופי כבוד הנ"ל, שהוא באמצעות שמעו בעצמו. כי בביטולו וכלליותו בהמלך כנ"ל, יבא ויכנוס במעטה והסתרת כבודו והיכלו, הנמצא ונתלבש בתכלית ההיפך, שבפתיחת שפתי המחרף הנ"ל. ומחמת זה לבד, אינו רואה ושומע בביטולו, רק דברי תהלתו וכבודו יתברך. כי איך אפשר שיהיה בהיפוך חס ושלום, מאחר שגם הרשע בעצמו לא יבא וידבר רק בהיכלו וכוחו לבד יתברך. וכאשר יתגלה פני ה' וכבודו יתברך מתוך ההסתרה כנ"ל, יהיה נראה ונתגלה לעיני כל, כי פי ה' לתהלתו וכבודו יתברך לבד דיבר ויצא מהרשע הנ"ל, [כי זולת הביאור הזה, יש להתפלא בגרעון חוש השמע, מלהתבטל ולהכלל [בביטול וכלליות חוש הראות] בהמלך. אבל באמת, גם הוא יתבטל בביטולו. ומה שנתקדם תחלה הביטול והתיקון מחוש הראות, יתבאר לקמן באות נ"ג עיין שם]:

אות ו'. יש לבאר בתהפכות הצירופים הנ"ל, בכבוד השם יתברך בעצמו. שהוא תכלית הלימוד זכות על הרשע, כי יד ה' עשתה זאת:

אות ז'. שגם אם לא נזכה להבין את חידותיו והשגותיו עד לעתיד, אבל גם עתה, יש להשתדל בזה כל אחד עד מקום שידו מגיע. והנראה לעניות דעתי בחידת יד ה' שכתב בדבריו הקדושים, [שגם בזה מבאר יותר, בהתחלת המשכת התיקון הנ"ל]. כי מאמונת הצדיק [ביכלתו יתברך לשנות הטבע], יש לבאר, שהוא התגלות כוחו [שבידו] יתברך, המושל בכל, ואפילו בלב הרשע כנ"ל. כי כל מה שמצער לישראל, אין זה רק שבט אפו לבד יתברך, וזה עיקר הלימוד זכות שעליו כנ"ל:

אות ח'. שעוד יש להתפלא בהמערכה והסדר שבדברי השגתו הזאת. כי הלא מראשיתם ואחריתם מבואר ענין אחד, שבתפלת הצדיק מחיזוק ראייתו מצל היד, הנעשה מלימוד זכותו שעל הרשע, נהפך הדבר לראות בהרשע, מה שהרשע רצה לראות בו. ולמה זה הפסיק הענין, בהודעת הכרח התפלה לעפר ואפר, ותיקון הג' קולות, מאחר שנראה מדבריו הקדושים, שסובב בה גם על שאר כל התפלות שבעולם [ולא לבד על התפלה הזאת שמתפלל הצדיק מחיזוק ראייתו הנ"ל], והיה לו לכותבה ולהציגה בפני עצמה, להודעה כוללת, ולא להרכיבה ולחברה לפרטיות התפלה הזאת. אבל ממכתבו שכתב בעת הזאת [בזאסלאוו, ונדפס בספר חיי מוהר"ן (נסיעתו לנאוריטש (ובמנוקד אות קס"ו)], ובלשון הכתוב ועיניהם לטושים וכו'. תבין ותשכיל, שכוונתו על הרשע שנתלבש בו הס"ם בעצמו, ושעל זה לבד יסובב בהכתוב, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וכו' [כנודע בזה בדברי חז"ל (סוכה נ"ב:)]. אשר גם על זה, תסובב ממילא כלליות התפלות שבנפשות ישראל, להוושע ולהנצל בכל יום, מיסורי וצרות הנפש והגוף שנמשך על כל אחד, מהתחדשותו והתגברותו שבכל יום, מלמעלה ומלמטה [כי הוא המסית והוא המקטרג וכו' (סוכה נ"ב:)], ואין זה נחשב כלל לפרטיות:

אות ט'. שבכלליות שני הבחינות עפר ואפר שבתפלת הצבור. יש לבאר, [שזה] מחמת שהם מוכרחים זה לזה. כי בהתקשרות הצדיקים בכלל ובפרט, יש ביכולת להכנעת [הרע של] הרשעים, בכלל ובפרט:

אות י'. שגם במכתבו והבאתו את הכתוב הנ"ל [ומשאר דבריו הקדושים], נראה מבואר, שאף על פי שיסובב בכוונתו על הרע והרשע הנעלם [שנזכר בדברי חז"ל]. אבל גם המן הרע הזה בעצמו, נפקת הע'ין שנמצא בכל אחד [בכלל]. ומכוון לפי זה ביאור מוהרנ"ת ז"ל [בהלכות פורים שעל התורה הזאת (הל' פורים ה"ה)], שעיקר היזק האדם מהרע עין של הרשע, הוא על ידי שנזרק ומגיע הארס הזה של הרע והרשע בהאדם בעצמו. כי הרע עין, הוא כארס הדורסים, שמתפשט בבשר וגוף האדם, להתהפך גם הוא למהות הרע והאש הזה, עד שגם הוא יזיק אחר כך ברע עין חס ושלום גם לאחרים. ושבזה מבאר יותר בתיקון עין הצדיק, לבל יהרהר במדת הקדוש ברוך הוא להצלחת הרשע. כי זה עיקר התיקון והזיכוך המוכרח להצדיק גם בעיניו, שלא יהיה לו שום רע עין, אפילו בהרשע הצופה בו בעצמו:

אות י"א. שגם בכל הנ"ל, תשור ותראה בצדק ועומק חכמתו הקדושה על אודות התפלה, שהוא מוכרח לאפר [בהעפר כנ"ל (באות ט')], כדבר הכתוב ועסותם רשעים וכו', להכנעת הרע והרשע שנמצא בהמתפלל בעצמו, [מלבד הכנעת הרשעות והרע של המתפללים עמו]:

אות י"ב. שגם בביאורו למאמר אבא שאול [על אודות ע'ג' מלך הבשן]. מבאר יותר בהכרח תיקון הג' קולות להתפלות [המוכרחות בכל יום, להנצל מע'ין הצופה הנ"ל]. כי משם נראה מבואר, שגם כל ג' הקולות הנ"ל, יוצאות ונשמעות מהרשע הפליט, והעומד בע'ין הרע הזה:

אות י"ג. שבענין הכתוב צופה וכו' הנ"ל, עוד מבאר יותר בביאור הכתוב, קוה וכו', שסובב עליו:

אות י"ד. שבהבאת הכתוב ואף גם זאת וכו', מבאר יותר בענין הכתוב וזכרתי וכו':

אות ט"ו. שאף על פי שמבואר מדבריו הקדושים, שגם זאת בארץ אויבינו ושונאינו הנ"ל, יש ביכולת להמשיך קדושת ארץ ישראל שבפני ה' כנ"ל. אבל ממילא מבואר, שבהשלמת התיקון הזה בכל דור ודור על ידי הצדיקים שבבחינת משה המוב"פ, נזכה להוציא לגמרי קדושת ארץ ישראל, לכריתות ומחיית הרשע הנ"ל:

אות ט"ז. שגם בכל הנ"ל נראה מבואר, שהסתרת וכבישת משפטו [ודרכיו] יתברך בתהום מלהשיגו, הוא הוא בהסתרתפני ה' מהעושי טוב. ובהמשכת קדושת הארץ והאמונה, יזכו [בהשלמת התיקון שלעתיד הנ"ל], לבא ולהגיע מהאמונה והארץ, להתגלותם בהתגלות פני ה' ומשפטיו הנ"ל:

אות י"ז. שגם בכל הנ"ל, מרמז יותר במציאות סוד הפרה אדומה, שבענין הזה. כי היא היא בתעלומות הסוד הנ"ל, אשר גם הצדיק לא ישיג בשלימות הסוד הזה, עד לעתיד. וגם מרחוק תבין, שבכל זה מבאר יותר בסוף ענין הכתוב הנ"ל, ועסותם רשעים וכו', ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וכו'. כי עתה, באמת אין ביכולת לעמוד על ההבדל שביניהם, מאחר שבאמת כל העזר והישועה בכל יום, בנפש וגוף, הוא מהשם יתברך בעצמו. וכן להיפוך, גם התגברות הצופה והיצר הרע שבכל יום, הוא גם כן מהשם יתברך בעצמו [ועיין בספרי כוכבי אור ח"ב (חלק אמת ואמונה אות ד), שביארתי בלשון המאמר חז"ל שבכתוב הנ"ל]. והוא כשני הפכים שבסוד הפרה הנ"ל, שגם אפרה אב הטומאה, ואף על פי כן מטהרת מאבי אבות הטומאה:

אות י"ח. שגם בכל הנ"ל תבין מרחוק, שהן הן השני הפכים, של הידיעה והבחירה, העומדים גם בשני ההפכים של ההשגחה והטבע. כי באמת אין עוד מלבדו, והכל בידיעה והשגחה מהשם יתברך בעצמו, ואף על פי כן בדרך נפלא ונורא דלית מחשבא תפיסא וכו', הוא בעצמו מנהיג וממציא בעולם כח הטבע והבחירה, עד שבאמת ישוב לעתיד המשפט על מכונו, להכרית מארץ זכרם של הרשעים:

אות י"ט. על אודות המסית והמקטרג הנ"ל, במדת דינו ומשפטו יתברך, שמוכרח עתה להיות נעלם, וכבוש, ונסתר כביכול בעושי רע, לקטרג ולדקדק עם הצדיקים בעצמם כחוט השערה. תבין מרחוק, מה שבכל הנ"ל מבאר יותר, במה שאף על פי כן נתכסה וניצול גם הצדיק מהרע עין בקיטרוגו של מעלה, מאחר שנתגלה יד ה', וידיעתו והשגחתו הנ"ל, לסלק בזה את הדין והמשפט, אפילו מהרשע [מחמת שאף על פי כן הכל מהשם יתברך כנ"ל], וממילא מבטלים ומחלישים על ידי זה גם קטרוג הרע עין שעל הצדיק בעצמו [בסיבת התערובות כנ"ל]:

אות כ'. שגם בהמבואר בכל הנ"ל, שלעתיד באמת תתגלה אחדות השגחתו שבמשפט הבחירה בעצמו, שהוא אחדות השגחתו [שבמשפט פני ה'], שתתגלה בהתגלות השכינתא שבארץ ישראל. מבאר יותר בהבאתו על זה את הכתוב, תמיד עיני ה' אלקיך בה וכו', [שהיא ההשגחה העליונה הנ"ל]:

אות כ"א. בהמבואר מדבריו הקדושים, שבצל היד והשגחתו הנ"ל, נתכסה הצדיק מרוע עין הרשע. וגם זה לעומת זה, נתחזק מראה העין שבו. יש לבאר, שהוא מחמת שזה לעומת זה, תהיה ההשגחה, בסוד עיני ה' כנ"ל:

אות כ"ב. שגם בכל הנ"ל, מבאר יותר בענין הכתוב, פני ה' וכו' הנ"ל, שנתגלה ונראה לעושי טוב. כי כל זה, היא מעיני ה' הנ"ל, [המגיעים ובאים אל הצדיקים, והעושי טובהנ"ל]. כי בהם לבד יזכו לחזות ולראות ה', [כי לא יראני האדם וכו']:

אות כ"ג. שגם בכל זה, מבאר יותר במה שכתב תחלה על אודות התפלה בחיזוק שור עינים הנ"ל, שזוכים בה למראה פני המלך:

אות כ"ד. שגם בכל זה, מבאר יותר בלשונו הקדושה, שהצדיק רואה בהרשע, מה שהרשע רצה לראות בו [וגם בלשון הכתוב, ושבתם וראיתם וכו' הנ"ל]:

אות כ"ה. באמונת הצדיק, שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה. נראה מבואר, שבזה לא יתפלא על הצלחת הרשע, [כי כל זה הוא לו על כל פנים בעולם הזה, שכר הטוב שנמצא בו]:

אות כ"ו. שגם בכל הנ"ל, מבאר יותר למה שקורא להמתפלל, בשם בינוני. כי לצדיק ממנו לבד בולע ומזיק, שעל זה יסובבו כל תיקוני התפלות כנ"ל. אבל בהשלמת תיקוני התפלה, והכנעת וביטול הרע ואפר, אין ביכלתו לבלוע ולהזיק. ולעתיד כשנזכה לזה בשלימות, נזכה באמת להכרית מארץ זכרם כנ"ל:

אות כ"ז. שגם בכל הנ"ל, תבין מרחוק בהפלאת חכמתו, להביא ראיה שהשור הוא לשון ראיה, מהכתוב אשורנו וכו' שנאמר בבלעם, שרצה להזיק ברוע עינו וכח פתיחת פיו, שבקבלתו מחזה פני שדי שנסתר בו כנ"ל. ושלבד ברוב טוב אהלי יעקב [והרחקתם בעצמם מרע עין כנ"ל], וכח משה לעלות לפני המלך יתברך דרך הקדושה והאמת, בירר והפך גם את פיו, בצירופים הטובים:

אות כ"ח. בקול השלישי, שיש לאדם בזיונות וחרפות משונאים וכו'. שאף על פי שנראה לכאורה מלשונו הקדושה, שמדבר בשונאים אחרים, ולא ברשע הצופה הנ"ל. אבל בכל הנ"ל, [וממאמר אבא שאול כנ"ל], תבין מרחוק, שכל כוונתו, על השונא הזה לבד:

אות כ"ט. גם לפי כל הנ"ל (נראה) [שנראה] מבואר, שאף על פי כן מוכרח הצדיק לזכך את עצמו לבל יהיה לו רע עין ושנאה, גם עליו, באופן שינצל ממנו על ידי זה, מבאר יותר בלשון חז"ל, ולא עוד אלא שרואה בשונאיו, [ולא בבלתי שונאיו כנ"ל]:

אות ל'. שגם בכל הנ"ל נראה מבואר, שקול המחרף הנ"ל, הוא עיקר אבי אבות הטומאה, שמוכרח עבור זה לאפר הפרה והתפלה, שמטהר מאתו:

אות ל"א. שיש לבאר בביטול הישות [ומראה עינים הגשמיים], לבל יראה רק לפני המלך, הוא ההתפשטות הגשמיות וחומר הגוף שבתיקון האפר:

אות ל"ב. שיש לבאר בכוונתו הקדושה, שגם בתוקף השגתו הזאת בעצמה, מרמז מרחוק במדת משפטו יתברך לרדיפת הצדיק כנ"ל. כי על ידי זה לבד זוכה לביטול היישות, שבתכלית הענוה והכלליות שבפני השכינתא:

אות ל"ג. שגם בזכרון זכות אבות שזוכים בהתפלה, תבין ותתבונן בנועם חכו ולשונו הקדושה, להביא ראיה שהחלה הוא לשון תפלה, מהכתוב ויחל משה וכו', כי על זה סבב משה בתפלתו, לזכרון האבות הנ"ל:

אות ל"ד. שגם בכל הנ"ל, מבאר יותר בהבאתו ענין הכתוב קול ענות וכו', ובתיקון אפר הפרה, שהיא כעין התפלה [שבזיכוך האמונה], המוכרח לתיקון הנ"ל. [כי פרה אדומה, היא תיקון לחטא העגל, שנאמר בו קול ענות וכו']:

אות ל"ה. בביאורו להכתוב שב לימיני, בבן ימין שבארץ ישראל. מבאר יותר ביראת משה מעוג, שאחיזתו היתה סמוך לימין, וארצו סמוך לארץ ישראל. ובמאמר הזוהר הקדוש, הא ימינא דילי וכו':

אות ל"ו. שברגלי הכסא הנמצאים בהשלשה תפלות, מבאר יותר ברגל התפלה, מהכתוב רגלי עמדה וכו'. [ללשון הכתוב, ועסותם רשעים, כי יהיה אפר תחת כפות ר'ג'ל'י'כ'ם]. וגם בסוף לשון הכתוב הנ"ל, [שב לימיני] עד אשית אויביך הדום ל'ר'ג'ל'י'ך:

אות ל"ז. שגם בביאורו ללשון חלה, במחלת הלב להרשעים, ובהבאתו לשון הכתוב מראשית עריסותיכם חלה וכו'. מבאר יותר בלשון הכתוב [להכנעת הרשעים במחלתם הנ"ל], ועסותם רשעים וכו', [שבלשון עיסה הנ"ל]:

אות ל"ח. שבהנ"ל מדבריו הקדושים, שעיקר רדיפת הרשע הוא לזרוק ולהטיל באדם ארס הרע שבו, באופן שתתפשט בו חס ושלום. ובביאורו במאמר אבא שאול, שהרשעים נחשבים ברע הזה כמתים חס ושלום. מבאר יותר בלשון הכתוב, צופה וכו' הנ"ל, ומבקש להמיתו וכו', [שהוא מהתפשטות הארס כנ"ל]. ובענין הפרה אדומה שמוכרח לזה [כי היא שביכלתה לטהר ולזכך מטומאת המת הזה]. ובהכרח מיתת הצדיקים שוכני עפר, לתיקון התהפכות מטומאה לטהרה, שבתפלה ופרה הנ"ל:

אות ל"ט. לשוב ולהתפלא בהפלאת תקוני ביטול היישות, והתגלות פני המלך וכו', אשר לא יסובב בכל זה, רק להמשיך קדושת ארץ ישראל גם בארץ אויבים. ואיך לא נזכה בתיקונים נוראים הנ"ל, [וביטול הג' קולות וכו'], לגלות קדושתה, ולצאת לגמרי מארץ אויבינו. וגם אם מכללא איתמר, שבכל התיקונים הנ"ל, נזכה גם לצאת ולבא לגמרי לארץ ישראל, כנ"ל באות ט"ו. ומה שאינו מפרש ומבאר את הדבר הזה, נראה כן בדרכו הקדושה גם בשאר מקומות. אבל באמת, מנוים וספורים כל דבריו כפנינים ומרגליות, גם בשאר מקומות, מה לפרש ומה שלא לפרש, וכן בתעלומות דבריו הנ"ל. כי מרחוק תבין ותתבונן, שזה לבד עיקר התיקון אשר יסובב עליו בדברי השגתו הזאת, להמשיך ולגלות גם בארץ אויבינו קדושת השכינתא שבארץ ישראל, באופן שתתהפך גם ארץ אויבינו למהות קדושתה. כי גם בכל זה מבאר יותר, בתהפכות הרע לכסא דקדושה, בפרט ובכלל, שמוכרח לכל זה, בתיקון התפלה הנ"ל. ובתהפכות הטומאהלטהרה שבתיקון הפרה, ומיתת הצדיקים. ובתהפכות החירופים לצירופי כבוד, שמוכרח בכל זאת, תביט ותבהל בהרגשת פניני דבריו הקדושים לכנות ולקרוא להשכינה בשם "גם זאת", כי היא עיקר התיקון הנ"ל, [שגם זאת הקדושה, שבשכינתא וארץ ישראל, יתגלה ויתמשך גם] בארץ אויבינו. וגם ממילא מבואר, שעל ידי זה לבד נזכה להכרית מארץ זכרם, ושבכריתות זכרם גם בארצם כנ"ל, תלוי ועומד גם גאולתינו לגמרי [הנ"ל באות ט"ו], ולצאת ולבא לשם בשלום, עדי עד כנ"ל:

אות מ'. שגם בהכרח ביטול היישות הנ"ל, תבין מרחוק בהסתלקות הצדיקים שוכני עפר הנ"ל, שמוכרח להתקשרותם בתפלה כנ"ל. וגם בזה מבאר יותר בהבאתו תפלת משה ויחל, שנתקשר בתפלה הזאת לשוכני עפר, תלת האבהן הנ"ל בעצמם, [לביטול האמונות כוזביות, וביטול קול ענות וכו']:

אות מ"א. שבביטול קול מחרף באבי אבות הטומאה הנ"ל מבאר יותר [בהכרח המשכת הקדושה זה לעומת זה], בהפרטת האבות שבכתוב, ממטה למעלה, מזכרון יעקב עד אבי אביו:

אות מ"ב. שגם בכל הנ"ל, [ובדבר הכתוב אשורנו וכו'], מבאר יותר ברוב מלחמת משה עם הרשעים הנ"ל, מיום אל יום. כי אחר כל הגדלתו וגבורתו, לכבוש ולהכניע קולות [רגלי] עוג, העומדות זה לעומת זה, כנגד רגלי הכסא כמוב"פ. חזר וראה רשע אחר את כל אשר עשה, ועמד כנגדו בבלעם רע עין הנ"ל, שהיה מכוון זה לעומת זה כנגד משה בעצמו. ואחר כל גבורת משה, להפוך גם את פיו, ולסכך ולהסתיר גם מעינו כנ"ל. גבר אחר כך בעצתו הרעה וארס עינו, לפשוט ולהתפשט בהם, באופן שיסורו ויתורו גם הם אחרי עיניהם כנ"ל. עד שלא יהיה עוד יכולת וכח, גם בתפלת משה, לבטל ולהמתיק את משפטו יתברך, באופן שיהיה ביכלתו גם בעצמו להגיע לארץ הצבי. עד שהוכרח אחר כך לבטל את ישותו, [ולמעלה מהאבות, כנודע (עיין ספרא על פסוק והאיש משה עניו מאד וגו' (פרשת בהעלותך) וכגירסת הילקוט אף מהאבות)], ולא ידע איש. כי בפני שכינתו בעצמו יתברך, ירד ונסתתר דייקא בארץ האויבים [ולבטל בזה קול המחרף והפוער פיו הנ"ל]:

אות מ"ג. במספר הג' תפלות, והג' אבות, וג' רגלי הכסא הנ"ל. נראה מבואר, שכל זה הוא לביטול הג' קולות, שמוכרח על ידי זה:

אות מ"ד. שברוב אחדות משה משיח בשכינתא והארץ כנזכר לעיל. והפך בתכלית ההיפוך גם הקולות הרעות, שבעיקרם קול המחרף הנ"ל, להיות גם הם בקול תהלתו וכבודו יתברך. נראה מבואר, שהוא ברוב הפלאתו, יהיה ברגל [וקול] רביעי להכסא, [כעין המובא בספרים (עיין ליקו"ה הל' תפילין ה"ה אות ל"ד, ובהל' קריאת התורה ה"ו אות ה), לענין דוד משיח]. ועל אשר בו לבד נכפלים ג' [קולות] התפלות ביום, להפוך למהות תהלתם גם הג' קלות שבהיפוך כנ"ל. מבאר יותר בהבאתו ענין הכתוב, ובהיכלו כולו אומר כבוד, [כי כל זה, הוא בקול השביעי שבו לבד כנ"ל]. וגם מבאר יותר בהבאתו להשלמת התפלה,ענין הכתוב שבע ביום וכו'. [וגם מבאר יותר בענין הפרה וטהרתה, בשלישי ובשביעי]. וגם מבאר יותר בכפילת ההלל שבהצלת האדם מהעין הנ"ל, ונשאר גם הוא לאלהינו. כי באמת, מלא כל הארץ כבודו ותהלתו כנ"ל, וכל ההמשכה, היא להתגלות והכנעת הרע והקליפה שחופה על זה:

אות מ"ה. שגם בתהפכות ארץ אויבינו לכפל ההלל הנ"ל. מבאר יותר במה שסובב על זה לשון הכתוב, כל הנשמה וכו':

אות מ"ו. בהמבואר מדבריו הקדושים, שידו יתברך, אשר [תהיה תחלה במשפט] לצד הצופה [להצדיק], תהיה בזה גם למכסה [וצופה] להצדיק, להצילו מרוע העין. נראה מבואר מדבריו הקדושים פה אל פה, שזה ענין השפלות שבכלל ובפרט, נבזים ודווים וסחופים אנחנו (עיין יבמות מ"ז. ובשיר הנעים של רביז"ל הנדפס בתחילת הליקו"מ), לבל יהיה שייך בנו כלל הקנאה ורוע העין. ובהעדר השפלות הזאת, לא יהיה ביכולת להתקיים כלל, [וכענין המובא במקום אחר (ליקו"מ ח"א תורה קפ"א בסופו), שהקללות והדברים שדוברים על הצדיק ואנשיו, הן הן המציבין]. וגם לפי זה מובן היטב במה שרמזתי לעיל בכפלי ביאורי דבריו על אודות הצופה, שהוא גם כן מלשון צפוי ומכסה [וממכה עצמה מתקן רטיה, כמובן מזה גם במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה פ"ח, קי"ד, ר"ח)]:

אות מ"ז. שבכל הנ"ל, מבאר יותר גם בהבאתו לשון הכתוב, משכיות לב. כי המשכיות בעצמם, נהפכים למשכיות [וסוכות] על הצדיק, עד שיבואו למקדש היכלו יתברך, להפוך לצירופי כבוד, גם דברי פיהם אשר שתו בשמים כמוב"פ:

אות מ"ח. שגם בכל הנ"ל, מבאר ומרמז בהסתרת והפלאת כבוד מלכות שכינתו בארץ שנזכה לעתיד, אשר מליביה לפומיה לא גלי, [וכענין הלוחות שמובא בדברי חז"ל], וכהסתרת פני תורתו בעצמה, שבתעלומות דרכו הנ"ל. כי כל זה, הוא מעוצם הריחוק לכל אחד, שמחייב מדת משפט הנ"ל. וכמובא מזה במקום אחר בדברי מוהרנ"ת ז"ל (הל' הכשר כלים ה"ד אות כ"ד), על הפלאת מאמר חז"ל (שבת פ"ט.), בענין שאלת השטן, תורה היכן הוא וכו':

אות מ"ט. שגם במפלת ושבירת האויבים הנ"ל, שזוכים על ידי התפלות. מבאר יותר בענין הג' תפלות [שבריצת אבא שאול], אשר כל הי"ח ברכות שבהם, יסובבו על ברכת שובר אויבים שנתוסף בהם, [כנודע (אולי כוונתו ע"פ המבואר בכוונות שמו"ע שברכה זו בספירת הכתר וכו' עיי"ש, וע"ע בליקו"ה נשיאות כפים הל' ג אות ג), ומובן מזה במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה רט"ז)]:

אות נ'. שבקיווי הצדיק לה' לבד, [ולא לחייב את הרשע, וגם לא להתקנא בו כנ"ל]. מבאר יותר גם בפשיטות לשון הכתוב, קוה אל ה' וכו'. כי זה כל עצתו להרשע הצופה, עד שישמור דריכת קשת התפלה, ויתרומם לרשת הארץ, באופן שיראה בהרשע וכו' כנ"ל:

אות נ"א. שגם בהנ"ל, מבאר יותר בכרח הקיווי הנ"ל. כי כנגד מה שהרשע צופה [ומקוה] לראות חס ושלום בהצדיק,מתגבר כנגד זה הצדיק האמת, להיות מקוה ומייחל בתכלית הקדושה, להשם יתברך לבד כנ"ל:

אות נ"ב. שגם בההעלאתו הנ"ל מדבריו הקדושים, מבאר יותר בלשון הכתוב, תוחלת וכו'. כי גם לזה, מסוגלת מצות הח'ל'ה', להיות נהפך על ראשו לבד, כל התוחלה, שמח'ל'ה' ומצפה להחלותו ולהעסותו כחלה ועיסה טמאה, זה לעומת זה, עד כי יהיה אפר וכו' כמוב"פ:

אות נ"ג. שלכאורה יש להתפלא מביאורו בדבר הכתוב והפרטתו, מי עוור כי אם עבדי, וחרש וכו', יותר משאר האיברים וכו'. אבל בדבריו הקדושים על אודות השור וההבטה שמגיע להצדיק, בלשון הכתוב אשורנו וכו'. תשור ותביט מרחוק בצדק והפלאת משפטו יתברך, לאחיזת ש'ר' ע'ין הר'ש'ע' הנ"ל. כי גם מזה לבד, יצאו ויתהוו כלי עיני הצדיק, לחזות בפני ה' לעד ולנצח, מרוב זיכוכם בו כנ"ל. וגם מזה מגיע לחוש שמעו ותבונתו כנ"ל באות ה'. וממילא מבואר, לזמן הזה שקודם התיקון, מי עור וכו':

אות נ"ד. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים על אודות המלחמה הכבידה והעצומה שנמצא להצדיק, בדבר התקוה וההבטה, שבחיצי הרשע הלוחם כנגדו בענין זה כנ"ל. מבאר יותר בהבאתו ענין הכתוב, יתן בעפר פיהו [אולי יש תקוה]:

אות נ"ה. במה שיצא מפיו הקדוש על אודות תעלומות כחות הרוחניות לטוב ולרע שהמציא הבורא יתברך בכלל ובפרט [וחיבוריהם זה לזה. כי הולדת וגידול נפש הצדיק והחכם בפרטיות מהוה וגורם גם להולדת מדותיו בכלליות העולם. וכן להיפוך חס ושלום בהולדת וגידול נפש הרשע הנ"ל]. מבאר יותר בחיבור הרע שבכלל ובפרט הנ"ל. ובביאורו לתפלת דוד המלך ע"ה בדבר תפלתו על מפלת הרשעים, על מפלת כחות הרוחניות של הסטרא אחרא. כי זה מכוון גם לפירוש הפשוט שכוון בתפלתו, למפלת נפשות הרשעים, [שהם בעצמם מדותיהם וכוחותיהם הרעות הנ"ל, לקלקל ולהזיק בהם גם להכלל חס ושלום]. וכן להיפוך, במפלת מדותיהם וכוחותיהם בפרטיות, גורמים וממציאים גם מפלת נפשותיהם בכלליות:

אות נ"ו. בהכלל הנ"ל בהקדמה (כלל רביעי עיי"ש), שכל תורה נמשכה יותר כפי התיקונים והפעילות הנזכרות בה. מבואר יותר, בסיפור האיש שנכנס לביתו שלא מדעתו, והביט וראה בכתב תורתו הזאת, קודם השלמת העת והזמן שבהכרח חיוב דעתו להתעכב ולהסתירה עדיין ממראה עיני האדם. ולא זכה גם כן זה האיש, להשלמת רצונו שבהתקרבותו כראוי (המעשה היה עם ר' דוד מפאלי (גיסו של ר' מרדכי דיין מטעפליק, וגם גידל בביתו את בנו ר' אברהם ציפרעס) והוא היה גדול בתורה, והיה גם עשיר, ועליו אמר רביז"ל התורה על הפסוק טעמה כי טוב סחרה וגו' (ליקו"מ ח"א תורה רפ"ה עיי"ש)):

אות נ"ז. מה שכתב על אודות החלה, שהיא בבחינת ארץ ישראל, כי על זה המצוהנצטוו שיעשו תיכף. מבואר היטב בדברי חז"ל [עיין במסכת כתובות פרק שני (כ"ה., וע"ע ב"מ פ"ט., נדה מ"ז., ועיי"ש פרש"י שפירש בכל מקום טעם אחר)] שהיא משונה משאר חיובי הפרשות [כמו תרומה ומעשרות] שנתחייבו בבואם אל הארץ. כי רק במצות חלה לבד, נתחייבו מיד בבואם אל הארץ, קודם י"ד שנה שבכיבוש וחילוק. ובכלל הנ"ל בהקדמה (כלל החמישי), שכוונתו על כל פרטי הענין שמזכיר בדבריו הקדושים. יתבאר לפי זה [דעת הראב"ד והטור (עיין טור יו"ד סי' שכ"ב, ועיין רמב"ם הל' ביכורים פ"ה ה"ה (ואפשר שיש כאן ט"ס וצ"ל דעת הרמב"ם ולא דעת הראב"ד עיי"ש ודו"ק))], שיש לה עוד שינוי משאר הפרשות בענין ארץ ישראל. כי לדעתם, אין מוכרח לשאר הפרשות מציאות קדושתה לכל ישראל [שיהיו כל ישראל נמצאים בהארץ], אבל לא כן במצות חלה, שגם לדעתם, מוכרח לחיובה מדאורייתא, התפשטות קדושתה על כל ישראל, כי בה לבד כתיב בבואכם. ולדעתם הנ"ל, רק עליה לבד יזהיר הכתוב בבואכם, שעל זה דרשו (ספרי פ' שלח) בביאת כולכם וכו'. ואף גם זאת, נפלא ונראה לפי זה, המשכת קדושתה שבארץ גם על ארץ אויבינו שמבאר בענין זה. כי בה לבד נמצא חיוב דרבנן בכל הארצות, ולא כן בשאר הפרשות, כנודע (בכורות כ"ז והובא ברמב"ם ביכורים פ"ה ה"ז, וכן בטור יו"ד סי' שכ"ב, ובשו"ע שם סעיף ג' עיי"ש):

אות א'. לכאורה יש להתפלא בביאורו את הכתוב ובכל יום ויום וכו', אשר ידלג בביאורו את תיבת "שלום", ואין די באר על זה כלל. אבל בדרכו הקדושה, תבין ותתבונן, שבמה שכתב לקמן על אודות השלום שזוכין בדעת הזה, ושהעיקר הוא הדעת היוצא מההסתרה בעצמה. מבאר ודורש בכל זה גם את תיבת שלום אסתר הנ"ל:

אות ב'. שלכאורה נראה כמיותר מה שמוסיף לבאר, שמלכות דקדושה הוא סוף דבר, ומאסף לכל המחנות. [ולא יבא ויכנוס לביאור ודרוש הזה, רק כדי להודיע, שמלכות דסטרא אחרא הוא זה לעומת זה, מאסף ממון, ואין זה דרכו הקדושה]. אבל מרחוק תבין ותשכיל מדבריו הקדושים על אודות מרדכי, שהוא [המלכות דקדושה הנ"ל], המתהלך גם לפני חצר בית הנשים, והנחשלים, והרחוקים שנמצאים במחנות ישראל, ומאסף ומקבץ גם אותם לקדושת השם יתברך, בנפלאות תורתו שעוסק בכל יום ויום, כי פיה פתחה בחכמה נפלאה ועמוקה, להוכיח ולקרב גם אותם כמוב"פ. ומסתרי ועמקי תורתו ודבריו האלה בעצמם, מבאר ומרמז מרחוק, במה שהכריח לכנות ולקרוא להמלכות, בשם סוף דבר, ומאסף לכל המחנות כנ"ל:

אות ג'. בהמבואר מדבריו הקדושים, שיש שני מיני דעת. כי בתחלה זוכים בקריאתה להמשיך מהשם יתברך את החיים, שהיא הדעת והחכמה אשר תחיה את בעליה. ומהתורה ומהדעת הזה, ידע ויבא האדם גם במציאות התורה והדעת שבההסתרה בעצמה. ומהמבואר מדבריו הקדושים, שהדעת והתורה היוצא מההסתרה, היא סתרי תורה. תבין מרחוק, שזה מה שכופל אחר כך גם בדבר השלום הנ"ל שזוכים על ידי התורה והדעת. כי דייקא בהמחלוקת לשם שמים, [אשר כהסתרה ותכלית ההיפך הוא מהשלום, ובאמת] יפליא הצדיק לבוא בסופה, לדעת ושלום הנפלא, יותר מהדעת והשלום סתם שזכה תחלה:

אות ד'. להשכיל ולהתבונן בהמחלוקת המוב"פ, כי ממילא מובן, שהצדיק הזוכה לדברי אלקים חיים, וטוב לו, שהלכה כמותו, היא מילתא דפשיטותא שאין צריך להתפלא כלל על זה, אבל כל אשר ירעם ה' בקולו נפלאות, הוא בדבריו שמשפיע להצדיק ורע לו, שאין הלכה כמותו, ובתכלית ההיפוך מהדברי אלקים חיים שזכה להם הצדיק וטוב לו הנ"ל, [כי זה אוסר וזה מתיר, זה פוסל וזה מכשיר]. ומה שבכל זאת יהיו גם הם דברי אלקים חיים, היא עיקר הדעת והתורה הנסתרה שבמחלוקת הנ"ל:

אות ה'. שבכל הנ"ל, מבאר יותר במה שכתב תחלה על אודות המהפך דברי אלקים חיים, ואומר לרע טוב, ועושה מאיסור היתר וכו', שהיא ההסתרה של הרחוקים והנשים הנ"ל, אשר מרדכי מתהלך ומוצא בהסתרותיהם ותהפוכותיהם בעצמם, את דברי אלקים חיים של הצדיק המהפך ורע לו הנ"ל, שהן הן ברעם נפלאות וסתרי תורתו יתברך, בהמחלוקת הנ"ל, למעלה מהדעת והשלום הנגלה כנ"ל:

אות ו'. בהמבואר בכל הנ"ל מדבריו הקדושים, שעיקר השלום ואהבה הנפלאה, היא בסוף המחנות [ותכלית הרחוקים], ושזה נמצא בהמחלוקת לשם שמים הנ"ל. מבאר יותר בביאור הכתוב את והב בסופה למאמר המשנה סופה להתקיים:

אות ז'. שיש לבאר בדבריו הקדושים על אודות החיל וניצוצי הקדושה, אשר בלע ונבלע במלכות דסטרא אחרא הנ"ל, כי הן הן אותיות התורה הנבלעים ונהפכים לעבירות וחטאים חס ושלום שכתב תחלה:

אות ח'. שבכל הנ"ל, ומה שממילא מובן על אודות הצדיק ורע לו, שבאמת תתהפך אצלו הרע לטוב, הנפלא יותר מהטוב שבמדריגת הצדיק הראשון, [ובהמובן מכותלי דבריו הקדושים בענין משה רבינו ע"ה, שאף על פי שבתחלה לא השיג והגיע עדיין לנפלאות האלה, אבל הוא שיהיה גם במחלוקת שמאי והלל, שבצירוף אותיותיו יגיע ויבא בזה לעתיד, גם בשער הנון, ולמחות לגמרי זכר עמלק הנ"ל, ושגם למרדכי נמשך קצת ההארה הזאת, שהוא בכפולת ומשנה הדעת והתורה הנ"ל]. מבאר יותר בדבר הכתוב, כי לאדם שט'ו'ב' לפניו נתן חכמה ודעת, זה מרדכי וכו'. כי אין טוב, אלא תורה. ולחוטא בחטאיו ועונותיו הנ"ל, נתן ענין לאסוף ולכנוס וכו', לתת לטוב וכו'. כי הוא הטוב הנפלא יותר, שבסתרי תורה הנ"ל:

אות ט'. שבהוספת דבריו הקדושים על אודות הכתוב חיל בלע וכו', שמרדכי חוזר ועושה מזה תורה, שנקראת אשת חיל. מבאר יותר בדבר אסתר שכתב תחלה, על אודות הסתרי תורה [שבהסתר אסתיר]:

אות י'. שגם בהנ"ל, מבאר יותר בהבאתו ענין הכתוב פיה פתחה וכו', כי היא שיסובב על אודות אשת חיל, והסתרי תורה הנ"ל:

אות י"א. במה שכתב על אודות המן, שהוא בחינת דעת גדול. מבאר יותר במה שכתב תחלה על אודות הפרנסה בנקל, שזוכים בהגדלת הדעת. [וממילא מובן לפי זה, שגם בהשפעת המן, נמצא חילוקים רבים. כי החסרי דעה והבלתי זוכים, שטו ולקטו בשטותא, כמובא בדברי חז"ל (זוהר בשלח ס"ב ס"ג)]:

אות י"ב. במה שהזכיר להכרח עסק התורה בפה, ושאי אפשר לקרותו בשמו במחשבה בעלמא, [ובמאמר חז"ל, שבדבר הכתוב] כי חיים הם למוציאיהם בפה, שזה בעצמו הדעת והחכמה אשר תחיה. מבאר יותר, לסובבו אחר כך בענין המאמר פתוח, שהדיבור לבד היא התגלות הדעת:

אות י"ג. בהמבואר מדבריו הנ"ל, בעסק התורה שבפה, שבזה ממשיכים שמו של הקדוש ברוך הוא, וחיותו ודעתו יתברך, מההעלם אל ההתגלות כנ"ל. אשר ממילא מובן, שזה לעומת זה, בגלות הדיבור והדעת, לא נודע ונתגלה עדיין שם ה' כנ"ל. מבאר יותר, בסובבו הנ"ל על אודות המאמר פתוח, שזה לעומת זה במצרים, [שהיה הדעת בגלות], כמו שכתוב ושמי ה' לא נודעתי להם:

אות י"ד. שבענין המחשבות והדיבורים הנ"ל, המוכרחים למעשה מצוותיו ורצונו יתברך, [שבזה עיקר המלוכה לה']. מבאר יותר למה שפרט הכתוב על אודות הנשים והרחוקים במעשה העבירות חס ושלום, זה לעומת זה, חצר בית, שהם הדיבורים והמחשבות:

אות ט"ו. שגם בגלות הדעת והדיבור שבמצרים הנ"ל, מבאר יותר במה שכתב תחלה על אודות הגאולה משם, את הכתוב ועברתי וכו', שהוא אלקותו ועצם סתרי תורתו הקדושה, שנמצא בהגלות וההסתרה הזאת:

אות ט"ז. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שהמחלוקת היא ההסתרה [של הדעת, שהוא השלום]. תבין מרחוק, שתהפוכות ההסתרה להסתרת וסתרי תורה דקדושה, [שהיא יציאת החיל מהבלעתה שהיתה תחלה בהסטרא אחרא והחטאים], היא העוגה והמחלוקת שהוציאו ממצרים, להיות אחר כך בקדושה ולשם שמים, אשר בזה לבד תהיה לסתרי תורה הגדול יותר כנ"ל:

אות י"ז. שבביאורו לתיבת שמים, בדבר המחלוקת, מבאר יותר בביאורו לקריאת המן, בשם לחם מן השמים, שזה מחמת, שגם הוא בדעת המחלוקת דקדושה:

אות י"ח. בהמבואר מדבריו הקדושים, שהמחלוקת לשם שמים, הוא בתיקון רוח הדופק שבלב, להבריא ולהחיות וכו'. מבאר יותר במה שכתב תחלה בדבר המצה [שהיא המחלוקת והשלום הנפלא יותר], שהיא אסוותא ורפואה. וכן במה שכתב תחלה על אודות הדעת והחכמה [שהוא המחלוקת כנ"ל], שהוא אשר תחיה את בעליה בחיים ארוכים:

אות י"ט. בהמבואר מדבריו הקדושים, שהעצבות היא סטרא דמותא [כי הוא מחליש ומכביד את האברים וכו', עד יציאת הנפש רחמנא ליצלן]. ושזה לעומת זה, מחיה אותם רוח הדופק, שהוא רעם נפלאות דברי ה' ביד [הנאמר במשה וכו']. ומבאר את הכתוב מקרא קודש, שזה בחינת רוח הקודש והדופק הנ"ל שצריכין לקרות, כדי להנצל המעצבות [והסטרא דמותא]. תבין מרחוק, שכל זה היא כעין הקריאה שכתב תחלה בדבר המלך, אשר יקרא לשמו ודעתו יתברך, למען יאריך ימים וכו':

אות כ'. בהמבואר מדבריו הקדושים, שמלכות עמלק הוא זה לעומת זה, כנגד הדעת והרוח הדופק שבמלכות דקדושה הנ"ל. ועל אודות הכתוב, לחם את לוחמי, שהיא המלחמה והמחלוקת שנמצא מזה לטוב ולרע, שהיא הדעת והיפוכו הנ"ל. מבאר יותר בהבאתו ענין הכתוב וידי משה כבדים, שהוא הסובב בדבר המלחמה שבמלכות עמלק הנ"ל, הרודף לכל הנחשלים והרחוקים הנ"ל, להגביר עליהם את ההסתרה והמחלוקת לגמרי, ושלא בקדושה ולשם שמים הנ"ל:

אות כ"א. בביאורו באות נון של המן, שהוא המרמז למספר הנון שבשער [ויום] שבועות. ומה שמכוון אחר כך למספר המם [שנה] שהיתה בירידת המן. נראה שמבאר לפי זה, גם באות המם של המן:

אות כ"ב. במה שכתב שהתורה היא בחינת מדות וימים, [ומדת ימי מה הוא]. מבאר יותר בענין הימים והזמנים שבמספר אותיות המן, [שהוא דעת התורה] הנ"ל. וגם מבאר לפי זה בדבר הנון יום, ומם יום, שהוכרחו לקבלת התורה:

אות כ"ג. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שנמצאים שני מיני שלום [ודעת]. שלום ודעת אחד נתהווה מהרחוק והנסתר בהסתרות הנ"ל. ושלום אחד, לקרוב [ובלתי נתרחק כנ"ל]. מבאר יותר בהבאתו כפולת לשון הכתוב, שלום שלום לרחוק ולקרוב וכו':

אות כ"ד. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים בענין המשכת התורה ממחשבה לדיבור, ומשם למעשה וקיום. [שעל ידי זה עיקר התוכחה] שיוצא מהדיבור הנ"ל. שבכל זה ממשיכים וזוכים לחיים, במדות וימים. ושבלא מדה, אי אפשר לקבל את החיים מהשם יתברך, מחמת ריבוי אור [כי ריבוי השמן וכו']. תבין מרחוק בעמקי עמקי השגתו לדרכי ה', בדבר הצדיק ורע לו הנ"ל. כי דייקא ברוממותו, שבסתרי תורתו ועצם אלקותו, אשר יסובב על זה בהכתוב ועברתי וכו', אני ולא מלאך וכו', למעלה מהתורה שבנגלה הנ"ל:

אות כ"ה. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים על אודות החיי עולם הנ"ל, שזוכים בדעת השמים שבמחלוקת הצדיק הנ"ל. מבאר יותר בהבאתו על זה ענין הכתוב, כי אשא אל שמים ידי [ואמרתי חי אנכי לעולם]:

אות כ"ו. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שעיקר נחמת כל הדורות, הוא הצדיק העליון לבד שנמצא בכל דור, להפוך כל הקלקולים לתיקונים, עד שנזכה לעתיד בגמר התיקון לחיים הנצחיים הנ"ל. מבאר יותר בהבאתו את הכתוב זה ינחמינו וכו'. [כי אין ביכולת לקבל כלל החיים הנצחיים שלעתיד, בעולם המוגבל הזה, כי ריבוי השמן גורם כיבוי חס ושלום. שמחמת זה, אין הלכה כמותו, ולחטא וקלקול גדול יחשב לכל העושה כדבריו. כי כל מחיית עמלק, ותהפוכות ההסתרה בעצמה לסתרי תורה, לא יהיה נגמר עד לעתיד [כי מלחמה לה' בעמלק מדור דור], ואז באמת נזכה על ידי זה לחיי עולם ונצחיים, שאף על פי כן מתגברים הצדיקי אמת במלחמתם מדור לדור הנ"ל, להמשיך קצת מעין ההארה הזאת גם היום]:

אות כ"ז. בהצלת רוח הדופק, [ורעם דעת העליון] הנ"ל, מל"ט מלאכות. מבאר יותר במה שכתב תחלה על אודות הפרנסה בנקל, והמן הנ"ל, שזוכין בדעת הזה:

אות כ"ח. שגם בכל הנ"ל, מבאר יותר בדבר הכתוב הנ"ל, כי לאדם וכו', אשר לחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס [בעבודת הל"ט מלאכות הנ"ל]. והוא העשירות והפרנסה דסטרא אחרא המוב"פ:

אות כ"ט. במה שכתב [באות ג'] שכל אחד במלכותו הוא בחינת צופה, ואם לא יזהיר ויוכיח, הרבנות מקברת חס ושלום. מבאר ומחזיק יותר למה שכתב תחלה [באות ב'], שכל המלוכה תהיה לה' [דהיינו להזהיר ולהוכיח וכו']:

אות ל'. שלכאורה יש להתפלא קצת בביאורו את הכתוב ומדת ימי וכו'. ובביאור הכתוב ובכל יום ויום וכו' הנ"ל, שבזה ובזה, קורא לכל התורה בשם "מה", כלשון הכתוב "מה" העדות והחוקים וכו'. כי לכאורה, נראה יותר מלשון הכתוב הזה, לקרוא אותה בשם עדות, או בשם חוקים, [וכאשר מובא כן, בדברי תלמידו מוהרנ"ת ז"ל (מובא הרבה בליקו"ה ועיי"ש הל' פסח ה"ט אות י', ובהל' עדות ה"ד אות ב', ושם ה"ה אות ט', ובהל' מתנה ה"ה אות ט', נזיקין ה"ד אות י"ג, ועיין הל' מתנה ה"ה אות ד)], ולא בשם מה, שאין זה רק מלשון השאלה שנשאל עבורה. אבל בביאורו שמבאר בזה אחר כך, לשם המן, [שהוא דעת התורה, שעיקרה ושרשה מהסתרי תורה, אשר באנישותינו שבעולם הנגלה הזה, אין ביכלתינו לידע כלל מה הוא, מרוב הסתרתה והעלמתה כנ"ל], ומדרכו הקדושה בכל כתוב ובכל דבר שמזכיר בהשגתו, לכווין לכל הענין שבו, ובביאורינו הנ"ל, תבין ותתבונן בהפלאת תורתינו הקדושה, בלשון שאלת החכם הנ"ל, ששואל עבורה לרוב הסתרתה [מה וכו'], זה זה הוא העיקר והעצם בשמה, ובשם המן שבדעתה. כי גם בו, לא ידעו מה הוא. כי הוא שער הנון שלא ניתן גם למשה [ורעם גבורותיו מי יתבונן כמוב"פ]:

אות ל"א. בהמבואר מדבריו הקדושים, שמצה הוא הדעת שבפרנסה ועושר דקדושה. מבאר יותר בכפלי ביאורו לשם המצה, לחם עוני. שזה מחמת, שהיא רפואה להעוני:

אות ל"ב. בהפלגתו בדבר ההסתרה, שקשה מאד למצוא שם את אלהותו ותורתו יתברך. מבאר יותר במה שקורא אותה אחר כך בשם אשת חיל [כדבר הכתוב, אשת חיל מי ימצא]:

אות ל"ג. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שבדרך כלל תחשב התורה לנסתר כנגד המלכות, [כי כל בחינה כלולה מכל הבחינות כנ"ל בההקדמה], מבאר יותר באזהרתו הנ"ל [גם על התורה שבנגלה], להוציאה ולגלותה מהמחשבה אל הדיבור. כי גם המחשבה שבה, תחשב כנסתר ופנימית, כנגד הדיבור, [כנ"ל על אודות הכתוב חצר בית]:

אות ל"ד. שגם בהמבואר הנ"ל על אודות המציאה לחיי תורתו יתברך, שהוא בהוצאת הדיבור. מבאר בכפלים לדבר הכתוב, כי חיים הם למוציאהם, בפירוש הדרוש והפשט יחדיו:

אות ל"ה. במה שקורא להסתרי תורה הנתהווים מההסתרה, בשם אשת חיל הנ"ל. מבאר יותר למה שנקראים כל הנמצאים בההסתרות האלה, בשם נשים, [על אודות הכתוב הנ"ל, ובכל יום ויום וכו']:

אות ל"ו. בקריאת שם האשת חיל הנ"ל, נראה מבואר, כמובא במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה ס"ח ותורה ס"ט), שחלקי החיל והעשירות, יהיו מחלקי הנפש ממש, הן לרע חס ושלום, [שהם הנבלעים והנמצאים בההסתרות הנ"ל], הוא החיל אשר בלעה קליפת העמלק המוב"פ. והן לטוב, זה לעומת זה, נפש הצדיק העולה להתורה הנסתרה הזאת, דרך הקדושה, שהוא שנאמר עליו כל השבח, הנזכר באשת חיל הנ"ל:

אות ל"ז. שמבואר מדבריו הקדושים על אודות יום הנון הנ"ל, שהוא שמעוצם הארתו לאין סוף כנ"ל. מוכרח לקבלתו כל יום ויום הנזכר בכתוב הנ"ל. כי הם העומדים בגבולי המדות, שמספרם שבע, וכל אחד כלול משבע, עד מ"ט, כנודע (דבר זה מובא הרבה מאד ועיין בכללים כלל ז):

אות ל"ח. בהמבואר מכל הנ"ל, שאף על פי שמלכות מרדכי לית ליה מגרמיה שום חיות, כי אם מה שמקבל מהתורה, שעיקרה בהסתר כנ"ל. אבל על ידי זה בעצמו, גם הוא הולך וגדול, להתאחד אתה, ולהיות כמוה, באיתכסיא ובאיתגליא, שהם כעין הנסתר והנגלה שבה כנ"ל. ובמה שממילא מבואר, שבכל ימי הסתרתה שבעולם הזה, מוכרח על ידי זה כמו כן גם הוא להיות באיתכסיא. מבאר ומפרש למה שתפס לדוגמא, [בענין השרים והמלכים שנמצאים בנפשות ישראל], שיש אחד שבאיתגליא אין לו שום ממשלה, ובאיתכסיא הוא מושל על כל הדור, ואפילו על כל צדיקי הדור:

אות ל"ט. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים על אודות האחד, הנסתר במלכותו, העולה ליום שער הנון, שלא קם כמוהו בישראל. כיאף על פי שכל אחד מהצדיקי אמת מושל ומולך כל אחד לפי מדריגתו, אין זה רק בבחינת שרי אלפים המוב"פ. והעליון לכולם, הוא משה בעצמו, [שהוא שיהיה לעתיד ביום הנון, כמו שהיה בעת מתן תורה, ולא בכל ימי חייו. שזה מה שכתב בפנים, שגם משה לא השיגו, וכמובא מזה במקום אחר (מובא כמה פעמים בדברי המחבר ועיין כוכבי אור חלק שיחות וסיפורים אות ל"ח) בשם האריז"ל]. תבין מרחוק בהבאתו ראיה ליום הבכורים, שהוא במלכות [הנסתר בנון] הנ"ל, מהכתוב אף אני בכור אתנהו, עליון למלכי ארץ:

אות מ'. בהמבואר מדבריו הקדושים, שבמלחמת עמלק נתלבש הצדיק [שבשמים במחלקותו] בקדרות, בדבר הכתוב אלביש שמים קדרות ושק וכו', מבאר יותר בענין מרדכי הנ"ל, [שנאמר בו בעת התגברות המן עמלק, וילבש שק וכו']:

אות מ"א. מה שמבואר בדברי מוהרנ"ת ז"ל (עיין הלכות פורים ה"א בסופו ובה"ב אות ב) על אודות המ'ן' הנ"ל. שהוא זה לעומת זה, כנגד מלכות ה'מ'ן' המוב"פ:

אות מ"ב. על אודות רוח הדופק שברעם השמים והתורה הנסתרה הנ"ל. תבין מרחוק שהוא קול התוכחה היוצא מאתה על ידי דודה מרדכי הנ"ל, ושעוסק בקריאתה, ודופק ומעורר לכל אחד, פתחי לי וכו':

אות מ"ג. מה שכתב על אודות האש ומים [שבשמים], שהם יד ימין ויד שמאל. נראה מבואר, שזה מחמת שהמים הם בחסד שביד ימין, והאש הוא בגבורה שביד שמאל. והוא ענין המבואר ונודע לכל המעיינים בספרי אמת (עיין ליקו"מ ח"א תורה פ' בתחילתו), שמחמת זה, לא היה צריך לבאר זאת [כדרכו הקדושה]:

אות מ"ד. שגם בהנ"ל, תבין מרחוק על אודות [ש'מ'א'י'] העולה בא'ש מ'י שמים, שברעם נפלאות [וכו', אבל באמת] יהיה גם האש והגבורה והדין שבו, לחסד ורחמים, יותר [מהחסד והרחמים שבדעת הנגלה, להצדיק שלמטה מאתו]. אכן, לעוצם העלמתו והסתרתו, יונק ונאחז ההסתרה וההבלעה, להגביר את הדין, (ולהגביר) [ולהתגבר] לגמרי חס ושלום (את) [על] החסד והרחמים שבו, עד שבאמת אין ביכלתינו להתנהג בעולם הזה, כי אם במימי החסד לבד, שגם הם נמשכים ונשתלשלים מהמים טהורים שבמקוה נון הנ"ל, לטהר ולהושיע כמוב"פ:

אות מ"ה. שיש לבאר בענין החכמה והתורה אשר תתן קולה ותקרא בראש הומיות [מלשון הכתובים שבענין הזה], שהוא הוא קול נפלאות שבמציאות סתרי תורתו כמוב"פ, שנתעורר באתערותא דלעילא מתערותא דלתתא, שבקול קריאת התורה של האדם, אשר בבחינת מלכותו יקרא בו כל ימי חייו, [ולא במחשבה, רק בקול דבריו בעצמם כמוב"פ]:

אות מ"ו. בדבר המתקת הדין הנ"ל, נראה מבואר, שאף על פי שאנו מתנהגים בפסקי ההלכה כפי החסד [של הצדיק] וטוב לו. אבל גם הוא, מקבל מהצדיק ורע לו הנ"ל. כי הוא העומד בשלימות הדין והמלכות דקדושה,[וממתיקו] בשרשו. ושזה ענין האנחה המוב"פ, שאף על פי שתהיה לכאורה כעצבות חס ושלום, אבל על ידי זה בעצמו, נמתק ונתתקן [הגבורה] והדין, עד שזה לבד ינחמינו וישמחנו כמוב"פ:

אות מ"ז. בהפלאתו להביא ראיה למלאכת העבודה, שהיא בעצבון ידים, מהכתוב זה ינחמינו וכו'. כי מזה [הכתוב מבואר], ביטול העבודה והעצבון, שנזכר בכתוב כל מלאכת וכו', שיסובב עליו. ושכל הביטול, הוא בכח הצדיק [המוב"פ]. וגם מסיבוב הכתוב על שם נח, מבאר באותיות מן הנ"ל, שהוסיף הכתוב זה ינחמינו, גם בעיקר השם.... שזוכים בדעת התורה, שנקראה בשם מה הנ"ל, מבאר ומרמז גם לאותיות שם המ'נ'ח ה, שמכנה וקורא להתורה....:

אות מ"ח. בביאורו לדבר ההסתרה, שהוא כעין השכחה, מלשון כי נשני וכו' כמוב"פ. ושבכל יום ויום, גם מרדכי [מתהלך] לפני חצר בית השכחה והסתרה הזאת, להעלותה ולהפכה לסוד אסתר וסתרי תורה, שברעם נפלאותיו ודברי אלקים חיים הנ"ל. מבאר יותר במחלוקת שמאי והלל [ותלמידיהם] המוב"פ, שאף על פי שמבואר מדברי חז"ל (עיין סוטה מ"ז:, סנהדרין פ"ח:), שכל מחלוקת האומרים שלא כהלכה, הוא בסבת שכחתם. ואף על פי כן תהיה שכחתם והסתרתם בעצמם, לסתרי תורה, ודברי אלקים חיים, [שברעם נפלאותיו הנ"ל], כמבואר גם זה בדברי חז"ל (עירובין י"ג:):

אות מ"ט. שיש לבאר כוונתו הקדושה בדבר הזיכוך והטהרה לשמי המחלוקת, שבזה נזדכך ונתברר להאדם גם ההלכה וההכרעה שבה. ושכל האנחה, הוא כענין התפלה [שמובא במקום אחר (אפשר הכוונה על המובא בליקו"מ ח"א תורה ח' אות א' עיי"ש)], המוכרח לזה. ושלפי זה ממילא מבואר, שכל ביטול העצבות, ותהפוכותו לשמחה שזוכים על ידו, היא השלמתה (בתהלל) [בתהלה] והלל [כהלל], שבבירור והכרעת ההלכה הנ"ל:

אות נ'. במשנה וכפולת התורה, שניתוסף במציאות סתריה הנסתרים בבית המלכות הנ"ל. מבאר יותר בלשון הכתוב בפרשת המלך שהביא על זה "משנה תורה". שרש"י (דברים יז'- יח') מתפלא על זה, ומפרש בפירוש חז"ל, שני ספרי תורה. ובפירוש אונקלוס פשתגן עיין שם. כי לפי הנ"ל, יש לפרש גם בלשון הכתוב, לקריאת המלך [בשנה השביעית] משנה תורה לספר דברים בלבד, כי היא ספר השביעי [כי ספר במדבר נחלק לג' ספרים כנודע (שבת קט"ז.)], שבמדת מלכות השביעית הנ"ל, דלית לה מגרמיה, זולת מה שהאירו בה הספרים הראשונים, בפקודיהם ומצותיהם. ואלה הדברים אשר דבר משה, למצוא נפלאות הסתרתה, בכל אשר עברו וחטאו במדבר וכו', [והיא סוד המנהג (עיין שער הכוונות ענין סוכות דרוש ו' באריכות), לקרואתה ביום השביעי שבחג הסוכות, כי הוא תיקון המלכות. אשר גם במתן תורה, עלה על ידה ביום החמישים, שהיום יום השמונה, כמובא במקום אחר (עיין לעיל בביארוים על תורה כ"ב מפתח י"ח). והעיקר זכה לזה בהסתלקותו:

אות נ"א. בדבר הסתרי תורה, שנהפכים מהסתרות הרעות, [נראה מבואר], שכמו שאין קצבה וערך להרעות לכפילת האדם [כפי שכופל בהם חס ושלום]. כן להיפך, אין קצבה וערך לכפילת הסתרים והרזין דקדושה, אשר בהסתר הסתיר את פני תורתו ואחדותו ברזין דרזין, כפול ומשולש ומרובע, עד אין ערך כנ"ל:>