להמשיך שלום - סימן י'ד
הירדן מפסיק בין קדושת ארץ ישראל לחוץ לארץ. לכאורה, לא (זכר) [הזכיר] מקודם מענין ארץ ישראל, שיהיה שייך לחבר זה לעניינו שבפירוש רבה בר בר חנה, כדרכו בקודש. אבל הדבר מבואר, לשותה בצמא ממעיין תורתו שהפיץ חוצה, להוציא יקר [נפשות בני אדם כמוב"פ] מזילותא דגלותא, שגלינו מארצינו לחוצה הנ"ל, ושיתגלהכבודו יתברך מן החושך, עד שיאמרו לכו ונלכה באור ה', גם בכל הגויים, שהם [וארצם] מעצם החוץ הנ"ל. כי גם כשנתקרבים, אינם נכללים, בפנימיות מחשבתו יתברך המוב"פ. כי גם אז, אינם באים רק תחת כנפי וכסותי השכינה המוב"פ, ולא בפנימיותיה כידוע (מובא הרבה בזוהר ועיין בהקדמת הזוהר י"ג:). [ו]אף על פי כן, עיקר התכבדותה בכסותיה הוא מהם דייקא, כמוב"פ לענין [ה]יתרון שזוכים, שיסירו הם הבגדים הצואים, ולבטל כל המניעות המפסיקים ומבדילים בין קודש לחול, ובין ישראל לעמים וכו'. שמאז, נהפכים על ידי ההבדלה בעצמה, להיות לבגדי כבוד הנ"ל:
וכדי לרמז יותר בכל זה, עוד נשוב ונתפלא קצת בפירושו הקדוש שבמאמר רבה בר בר חנה, לדידי חזי לי וכו', הר תבור כמה הוי, ארבע פרסי, היינו שאין אדם זוכה לתורה, כי אם על ידי ד' בחינות שפלות, שצריך להקטין את עצמו לפני צדיקים, בינונים, רשעים, ולפני מדריגת עצמו. ולכאורה, כפי דבריו הקודמים המוב"פ, אין שייך כלל הבחינה הרביעית הזאת, רק לפעמים דלפעמים, אחד מרבוא רבבות, כשהוא בעצמו הקטן שבקטנים, שאין קטנות יותר מאתו.
אבל באמת, אין זה פליאה כלל, כי אם תדקדק בהשלשה בחינות שפלות הקודמים לה, שהם הכוללים כל הגדולים, והבינונים, והקטנים שבעולם, תבין ותראה, שכל מי שזוכה להם, ממילא נחשב בעיניו, שהוא אשר נאמר עליו הלפעמים המוב"פ. כי דייקא מדריגת עצמו, נחשבת בעיניו להקטנה שבקטנות, שאין קטנות יותר מאתה. ובהבחינה הרביעית, כשמקטין את עצמו גם ממדריגת עצמו, נתבטל להיות בבחינת אין ואפס לגמרי. ואז זוכה, [להוציא] יקר וכבוד התורה [מגלותה ונפילתה למטה, זה לעומת זה בבחינת גאוה חס ושלום]. ולא זה בלבד, מה שעל ידי זה מקשט את עצמו תחלה בבגדי היקר וכבוד אלהותו יתברך, כי גםעוד כולל בזה מריש כל דרגין שבמחשבה תחלה המוב"פ, עד תכלית הרגל שבהשוק והחוץ למחנות דקדושה הנ"ל [שנמצא בישראל שהם גדולים וכו'], שהוא רגל הנרגן המוב"פ [המפריד ומבטל זווגי נפשות התורה המוב"פ], עד שנתרחק ונשתלח לחוץ, לישב שם בדד, בגופו המצורע [בד' מראות נגעים, שהם זה לעומת זה כנגד הד' בחינות שפלות כמבואר מזה בהלכות כלאי הכרם שעל התורה הזאת (עיי"ש בהלכות ערלה ה"ה אות י"ט), ועיין בפנים]. שאף על פי שעל ידי זה בעצמו, אין ביכלתו כלל, לשתות ממימי תורתינו הקדושה, כי עוד תתהפך בו לסם מות, ומניעות יותר חס ושלום. על כל זה, העניו מכל הנ"ל, חושב מחשבות עמוקות לרפא גם אותו, ולקרב גם אותו מחוץ לפנים, שאז ישבע גם הוא, מטוב שלום ביתו [המוב"פ]. שבזה תלוי ועומד, גם כל תיקוני השכינה, שהיא האשה יראת ה' המוב"פ, שהיא כלליות כל העולמות המוב"פ כידוע (עיין ליקו"ה הל' שלוחין ה"ג דף ר"ג טור א' בתחילתו), שלהתקרבותה והתייחדותה בהשגת אלקותו יתברך, בסוד חנה כו', [עיין היטב בפנים. ובפרפראות לחכמה], מוכרחים מאד כל הכסותים והלבושים, שכל התהוותם הוא מהתקרבות יושבי הארץ דייקא, וכל מה שהמדריגה רחוקה יותר, התועלת מאתה יותר, להתעבות האור המוכרח להתהוות הכלים כידוע (מובא הרבה מאד בפרט בליקו"ה ועיי"ש בהלכות שכנים ה"ב ג), ומובא מזה במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה קפ"ה בסופו). אבל מחמת, שלעומת זה, גם הפסולת והכופתא נאחז יותר כפי עוצם ההתרחקות וההתעבות כידוע, אי אפשר בשום אופן שיזדככו מזה, רק כשזוכים לבטל את עצמו על כל פנים, ולהכיר את מקומם, שהם בפשיטות אין ואפס לגמרי, ואין שייך כלל אצלם שום מדריגה כל שהוא, ושכל תקוותם ותיקונם, הוא לכבד את היראי ה' בלב שלם, שעל ידי כל זה נשלמים בשלימותם מבחינת פלגא שהיו מקודם, [כמובא הקשר הזה בהלכות בציעת הפת (עיי"ש באריכות נפלא בהלכה ה), שעל התורה הזאת]. כי אז נשלמים לפי בחינתם בשלום הכללי שלעתיד, שתכלה רגל מן השוק, וישתוו כולם בדעה אחת, ורצון אחד, להטות שכם אחד לעבדו בעבודת התפלה המוב"פ [שהוא העיקר המבטלת עבודות זרות, קיא צואה, שנתדבק בהם קודם כמוב"פ], שבזה דייקא, התעלות אור הכבוד שבתיקון הראשון המוב"פ [וכמובן מסדר הכתוב, תקעו בחודש שופר המוב"פ]. וכמו שגם בפרט, בכל גוף ונפש, שכשנתבטל הגוף בשלום אמיתי לגבי הנפש [שזה גם תפילותיו עבורו], מאירה ומרפאה גם אותו, שאז יקרב יותר לעבוד בעבודת התפלה עבורה, שהיא מוכרחת לזה. כמו כן, גם בכלליות הנפשות, שכל אותם שבחוץ, נתתקנים ומאירים על ידי העומד בפיתחא עילאה, להאיר גם עליהם אור חנוכת הבית שלום המוב"פ, [ו]גם הוא נשלם יותר על ידם, כמובן מכותלי דבריו הקדושים שבפנים למעיין בהם היטב. כי אף על פי שאין מחסור ליראיו, ותמן תשתכח שלימתא. בכל זאת, יש שלימות למעלה משלימות, כמובא במקום אחר (אפשר הכוונה ע"פ ליקו"מ ח"א תורה קמ"ח, כי יראה הוא שלימות כמו שכתב כאן ודו"ק). כי אחר כך דוקא, כשנכללים בהם אותם שנתרחקו עד הנה בחטאיהם, נשלמיםבשלים יתיר. וכן להיפך חס ושלום, בהתגברות קלקולי הרחוקים, לבלי להכלל בהם, יש שמורידים גם אותם ממדריגתם, וכמובא מזה במקום אחר (מובא הרבה עה"פ לך רד כי שיחת עמך ודרשו חז"ל כלום נתתי לך וכו'). ובכל דור ודור עובר בזה מה שעובר, כי גם כשבא העניו מכל האדם, להוציא מזילותא דגלותא יקר נפשות בני ישראל המוב"פ, בזכות התורה שעתידין לקבל, ולמען ספר שם כבודו יתברך בכל הארץ, והיה רוצה מיד לעסוק גם בהתקרבות הגרים המוכרח לזה, אבל בכל זאת, מעוצם קשרי הדרגות המקושרים אחד בחבירו, וגם מחמת זה בעצמו שהיה קודם קבלת ששים רבוא אותיות התורה בפועל, לא היה אפשר כלל לקרבם כמובן בפנים. ונספחו לישראל כספחת המצורע המוב"פ, ומחמת זה בעצמו לא נגמר כלל אחר כך התיקון של המשכת התורה בהארבעים יום כידוע (עיין ליקו"ה הל' ר"ח ה"ה אות ט"ו, והל' נדרים ה"ג אות ב), עד שזה לעומת זה נעדר מהם השלום לגמרי, וחלקו ורבו על ראש כל יראיו שהוא משה בעצמו. עד כי העושק יהולל חכם גם אחר כך בהמשכת מעיין התורה, שעליו יסובב הכתוב המוב"פ, וממדבר מתנה [עיין היטב בפנים]. עד שגם הוא בעצמו לא היה ביכלתו לכנוס לארץ ישראל, ולבטל מניעת הירדן המוב"פ. והיה אם רחץ ה' את צואת בנות ציון כנ"ל, יתקרבו ויתעלו גם כל העולמות לשלימותן, ביתר שאת. כי מכל ההרחקות שנתרחקו עד הנה ביותר, כל אותם שמבחוץ, יפליא לעשות בפלאי פלאותיו, כלים רבים ועצומים, יותר ויותר, להשגת אור כבודו יתברך לנצח, עד שיתעלו גם ניצוצי הנפשות שבבהמות והחיות, וגר זאב עם כבש וכו', כי תמלא הארץ דעה וכו':
ושקלית לסולתא וכו', בשביל נשמתו. לכאורה אין זה מבואר מקודם, כדרכו הקדושה. אבל עיין בדברי ביאורי שביארתי [מדברי מורנ"ת ז"ל] שמבואר משם קשר כוונתו הקדושה, שזה בעצמו ענין השלום שבעצם גופו ונשמתו, שהגוף מוכרח לבטל את עצמו בתכלית הביטול להנשמה, כמו שצריך להתבטל. שעל ידי זה עוסקת נשמתו ברוחניות, לתקן ולהמציא גם צרכי הגוף שבגשמיות כמוב"פ:
[אמר המעתיק, מצאתי מכתב יד המחבר בעצמו, וחסר וקרוע, ומה שיכולתי העתקתי]
....מבקשרי דבריו.... להעומדים בפנים.... האור הזה מהפנים [כי בו לבד כל השלום כנ"ל] מבאר יותר בביאורו אחר כך להכתוב, ורחמיו על כל מעשיו, שרחמי השם יתברך יתפשטו על נבראיו שגם הם ירחמו, כי ממילא מובן, שבזה לבד נשלמים ומרחמים לכבד ולרחם על היראי ה':