אני ה' הוא שמי - סימן יא

אות מ"ז. שבכלל הנ"ל שכל בחינה כלולה מכל הבחינת, שמבואר מאתו לענין אברהם, שאף על פי שהעלה את התפלה לבחינת הר הנ"ל, היתה בכל זאת כלולה גם מבחינת בית ושדה הנ"ל. מבואר דבר הכתוב, הש"ב בר"ת הנ"ל, שנאמר לענין תפלת אברהם:

אות מ"ח. בהמבואר מדבריו הקדושים, שכל ענין יעקב, שמוכרח להודעת העכו"ם שילכו גם באור ה', הוא מבחינת הבית, [שזכה בה יותר משאר האבות. מבאר יותר] ללשון הכתוב בית יעקב וכו', שמביא לענין הודעת העכו"ם, מבחינת יעקב הנ"ל:

אות מ"ט. בהכרח הרחוק והקרוב, שבנגלה ונסתר יחדיו הנ"ל, מבאר יותר בהבאתו דבר הכתוב, בורא ניב שפתים שלום, שלום לרחוק ולקרוב וכו', לענין התפלה שזוכים בנגלה ונסתר הצדיק הנ"ל:

אות נ'. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שלבית הנסתר שברגלין ועוקבין, זכה יעקב יותר מאבותיו. מבאר אגב אורחא, גם במה שנקרא על שם העוקבין והרגלין:

אות נ"א. במה שמבואר בכל הנ"ל, שסובב בהשגתו הזאת על אודות הגדולה של השם יתברך והצדיק האמת, אשר שם אנו מוצאים ענוותו [ותכלית ההיפך מגדלות וגאוה ממש]. יש לבאר, שגם זה הכרח היחוד של הנגלה [בגדולותו], והנסתר [בענוותו]. כי ביחודם וכלליותם לבד, [זה מזה, כנודע (עיין בביאורים שעל תורה כ"ב מפתח כ"ה, ועיין עוד במ"מ שלקמן)], יהיו שניהם בקדושה, כמובא ומובן מכל זה במקום אחר (עיין ליקו"ה הל' תפילין ה"ו אות כ"ג וכו', וע"ע ליקו"מ ח"א תורה קמ"ז, ובח"ב תורה כ"ב ותורה ע"ב בסופו עיי"ש):

אות נ"ב. בדבר התחיה והחיים הנ"ל, מבאר יותר בענין הכתוב, כה אמר ה', מארבע רוחות וכו', שהביא על זה:>

[אמר המעתיק, הנה מצאתי מכתבי יד המחבר בעצמו, חסר וקרוע. ואף על פי כן, מגודל יקרת הדברים, העתקתים פה (במהדורא הקודמת היו ביאורים אלו מוצגים אחרי הביאורים שבאות אחרי אות, במהדורה זו הקדמנו ביאורים אלו בתחילה, כדרכו של המחבר במאמרים האחרים. עיין מה שכתבנו מענין זה בהערה שלפני תורה ח' וע"ע בסוף המבוא שבתחילת הספר)]

שדי זה בחינת יחודא עלאה. כי אף על פי שגם מט"ט הוא שדי, אין זה כי אם על כי שמי בקרבו. כמובן בפנים, שאור הואו, שהוא כלליות הט"ל אורות של שבת, שבבחינת שדי על שאמר לעולמו די מכלהמלאכות, נתלבש בכנפי מט"ט, שהוא הואו של ימי החול והלכות המשנה, לברר על כל פנים בעסק הט"ל מלאכות שבהם, להתצמצם ממלאכה לחברתה.

.דחא

ולרמז לך יותר בכל זה, הנני להקדים לפרש איזה פליאות, שיש להתפלא קצת, בדברי תורתו הזאת.

פליאה א'. הוא מה שכ.... [עיין לקמן בביאורים שבאות אחרי אות, באות ה']:

וזה בעצמו סוד יחוד דוכרא ונוקבא המוב"פ, שנמצא מעין זה, הן בכלליות המדריגות, והן בפרטיות, בכל מדריגה ומדריגה. כי כמו שבמדריגת היחודא עלאה של הקבלה המוב"פ, נמצא בה רזין ורזין דרזין, ממילא מובן, שכמו כן גם למטה, בהיחודא תתאה של ההלכה וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ועוד למטה יותר. וכולם צריכים להתייחד, ולקבל זה מזה וזה מזה. וכל מדריגה שלמטה, המקבלת מהמדריגה שלמעלה, נחשבת כמו נוקבא לגבי דוכרא, כידוע (עיין ליקו"מ ח"א תורה ע"ג, וע"ע ליקו"ה הל' פ"ו, וע"ע בספר שער התפלה (מבעל באמ"ח) שער ח' פי"ג שהביא מקור לזה מילקוט בראשית רמז כ' בשם פרד"א פ"ה עי"ש). שעבור זה, היה כל בריאת העולם והווית האדם, מסוד מיין דוכרין ונוקבין המובא בפנים, [שעל ידו יתעלו כולם מנפילתם, שבסיבת נפילתם וכו', עיין היטב בפנים]. ובזה דייקא יהיה תכלית שלימות היחוד, וסוד שמירת הברית של בועז המוב"פ, כשיהיו נכללים ונתאחדים גם הל"ט בחינות השניים, של היחודא תתאה הנ"ל הנוקב ויורד עד התהום גם לכל הפוגמים בו, שבאמת, גם נפשותיהם נמשכים ממספר קדושת שמו כנ"ל. וכשיתתקנו ויבואו על מקומם, יהיו על כל פנים בבחינת הט"ל מלאכות של מט"ט המוב"פ, כנראה מבואר לכל חותר את עצמותחת כותלי אוצרותיו הקדושים. שבאמת, סוד בחינת בועז בשני פעמים טל, הוא בדרך זה. היינו, הטל אורות של קדושתו יתברך, בלי שום מלאכה. והטל מלאכות של מט"ט, [שהוא המשכן והלבוש של אלקותו יתברך כמוב"פ], שהט"ל מלאכות האלה שבציורא דמשכנא, הן הן הט"ל מלאכות שבציורא דעובדא דבראשית שבבריאת העולם, שהיתה בבחינת מט"ט, שהוא בחי' שדי כמבואר בפנים. כי הוא מתלבש בו בבחינת הלבוש והכנף, להחשב בבחינת חושך. אבל נמשך מחצינת לבוש המלכות הזה, ממשיית החושך, ונופלים לגיאות, ועבודה זרה, וניאוף ממש חס ושלום, עד שנחשך מאתם האור, מכל וכל, עד שזה כמה וכמה שנים, שגלינו מקדושת הארץ הנ"ל, המאירה בכבודו המוב"פ, ועדיין לא מטי לארעא, עיין בפנים. שאין אנו זוכים לשוב אליה, ולהתענג מפרי הדעת [ותבונת התורה] של אילנותיה המוב"פ. שהעיקר הוא בחינת יוסף ובועז כנ"ל, שהוא הנכלל בשלימות באורו יתברך המוב"פ, הסתום ונעלם ובלתי מתגלה רק על ידי התלבשות כמובן בפנים. [עיין לקמן, ותבין מרחוק גם בענין מה שדחו חז"ל (סנהדרין צ"ט.) בשתי ידים, סברת המאן דאמר שאין משיח לישראל [רק הש"י בעצמו יגאל אותנו כמובא שם ברש"י]. כי באמת, אין ביכלתינו לקבל גאולתינו, בגוף ונפש, רק מהצדיק, בחי' משה. וגם מהצדיק, אי אפשר לקבל, רק על ידי תלמידיו מדור לדור כידוע (מובא הרבה ובפרט בספרי ליקו"ה וע"ע ליקו"מ ח"ב תורה ז' מענין החליפות, וע"ע דברים נוראים בענין זה בדברי המחבר על תורה ס"א אות י'), כי גם האור שלו מוכרח לצייר בכמה צמצומים]. ומעוצם סתימתו והעלמתו, יש בו השני כוחות המוב"פ, לטוב ולרע, כפי ציור כלי המקבלים, כידוע (עיין ליקו"מ ח"א תורה ל"ו), כי מפני עליון לא תצא הרעות והטוב. כי אדרבא, כשזוכים לעמוד בנסיון, נהפך ונצטייר הסם מות של הרע, לסם חיים, ורפואה, וטוב יותר ויותר, כאשר נרמז בזה להלן, עיין שם:

אבל מאז שפגם בזה אדם הראשון כידוע (עיין סנהדרין ל"ח:, ומובא הרבה בספרי קבלה, בענין ירידת ישראל למצרים לברר נ"ק של אדם הראשון, וע"ע עירובין י"ח ע"ב, בר"ר פרשה כ), נתקלל בעניות ול"ט מלאכות המוב"פ, שיעבוד בזיעת אפו לאכילת הנהמא [שנמשל לענין [הטיפי מוחין], כמוב"פ ממאמר הזוהר הקדוש], ועבירה גוררת עבירה בפגמי הברית, עד שירדו על ידי זה למצרים, כידוע (מובא הרבה ועיין ליקו"מ ח"א תורה כ' ובח"ב תורה ה' אות י', ועיין בפע"ח שער חג המצות פ"א ובשעה"כ דרוש א' דפסח). וכל ימי הגלות, והעדר התיקון והיחוד (כנ"ל) [הנ"ל], שהט"ל השני של בחינת הואו שממספר קדושת שמו כנ"ל, מונח במקום שמונח, נחסר כביכול מקדושת כבודו של הצדיק בעצמו, להיות בבחינת כבד פה עיין היטב בפנים. כי זה לעומת זה, מסיבת הקלקולים המקושרים ותלוים גם כן זה בזה, גם הוא אין ביכלתו לדבר עמהם כלל וכלל. כי הם פוגמים דברי פיו, להיות להם לסם מות יותר ויותר כנ"ל. ובכל זאת, חזקים [אנו] באמונתינו, כי לא ישקט האיש, עד אם כלה הדבר, לרמז למודיו גם לדשאיו הקטנים, שינשאו הקל וחומר בעצמם, [עיין היטב בליקוטי הלכות, הלכות כלאי אילן הלכה א', שמבואר שם מה שרמזתי כאן]. ובלחש ובחשאי, יגמור בהם תיקון היחודא תתאה, ברוך "שם" [עיין היטב בפנים, וגם בסוף דבריו הקדושים על אודות הכתוב הוא "שמי", שמרמז על היחודא תתאה] כבוד מלכותו לעולם ועד המוב"פ, כי אז יהיה כבוד ה' לעולם:

ולפי זה תבין מרחוק גם מענין הכתוב ותגל מרגלותיו וכו' המוב"פ, שהוא הסובב על סוד בועז ורות, שבהם תלוי יחודא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, כידוע (עיין ליקו"מ ח"א תורה ס"ב, וע"ע בח"ב תורה ק"ב). והשכינה, שהיא המלכות פה שבבחינת צפרתא כמוב"פ, יורדת לנפשות ניצוצי בועז הנפולות הנ"ל, עד תחת(יו) קרסולי מרגלותיו המוב"פ, כי גם הם חלקי אלוק ממעל, כידוע (עיין ליקו"מ ח"א תורה מ"ט אות ד' ובתורה קל"ז). ומחמת שנפלו למקומות שפלים ונמוכים מאד, מוכרחת להשתדל בזה בחשאי ובסוד, לבל יוודע לאיש, ובהשתדלות נעלמות ושונות בלי שעור, כמובן במקום אחר (מובא בכמה מקומות בליקוטי הלכות ועיי"ש בהלכות ברכת השחר ה"ה כ"ז, הל' עדות ה"ד ט"ז, הפקר ונכסי הגר ד' כ"א). כי אף על פי כן, מוכרח שיהיה מהם איזה אתערותא דלתתא. כי הפסילים לגמרי, שאינם רוצים כלל לצאת מתאוותהם וגאוותם, מוכרח לקיים בהם הכתוב תשרפון באש המוב"פ. וניצוץ אחד יוצא מיוסף, שיכלה וישרוף בית התבן והקש, הנשתלשל זה לעומת זה, מפסילי פסולת התבן והתבונה המוב"פ. כי הוא אשר כל האלומים מת'בני ד'שאי א'חיו (אפשר כוונתו בסימונים על האותיות לרמז שיש כאן אותיות "בחשאי" הנ"ל ודו"ק), העוסקים בצמצומי הלבושים, הנרמזים בהכתוב וחצנו מעמר כמוב"פ, מוכרחים להתבטל ולהשתחוות לאלומתו אשר כארז בלבנון ישגה, למעלה מכל האילנות המוב"פ. כי רישיה ברקיעא, להכלל בשלימות בהמקרה במימי הכבוד, עליות שמי תבונתו המוב"פ:

כי (לזה) [לפי זה] ממילא מבואר, שגם בחינת יוסף הוא בחינת מט"ט, כנגד הבר נגרא בעצמו יתברך, שהוא החרש של כל העצים והאילנות הנ"ל, הבורא את הכל בואו ימי החול המוב"פ, בחצינת לבושו שבבחינת מט"ט, כמובן בפנים שזה החצינא הוא גם הכלי מלאכה שלו בבריאת העולם ובקיום העולם כמוב"פ, שמחמת זה נקרא בשם שר העולם המוב"פ. אך אף על פי שגם בחינת יוסף, נחשב כנגדו יתברך בבחינת הואו של מט"ט כנ"ל. אבל מעוצם התעלותו על שאר אחיו, נחשב כנגדם גם הוא לבחינת שבת, ונקודת הד' דאחד שבראש היחודא עילאה המוב"פ, שעל ידה כל ההבדל וההכנעה של בחינת האחר המוב"פ, שהוא זה לעומת זה החרש עצים במעשה וכו' המוב"פ, עיין שם בישעיה בפסוק הזה ובפירוש רש"י (עיין לקמן בביאורים אות נ"ה ותבין הענין כאן).... כל כוחו והשתלשלותו מופ.... השבע.... הנ"ל, כידוע. שעל ידי זה התגברו השבע בתי עכו"ם על נפשות ישראל, עד שהגלה אותם לארצם, ועדיין מרקד בינן, והעיקר בפעמי שלשה התאוות המוב"פ, שהם משגל וממון וגאוה, שבכולם שורה רוח הכפירות והעכו"ם כמוב"פ, להיות זה לעומת זה מוסיף והולך בכל פעם בתוספת הטומאה בהם חס ושלום.שכל זה [הוא] תכלית ההיפך מבחינת שדי בקדושה, שיש די באלקותו יתברך [עיין היטב בפנים, שבתחלה מפרש ענין שדי על הפרישות מעבודה זרה של הגאוה, ואחר כך מפרש זאת לענין הפרישות והצמצום ממלאכת הפרנסה, שיש שמצמצם את עצמו מכל המלאכות, ויש שמצמצם את עצמו על כל פנים ממלאכה לחבירתה]:

ולהוציא ולגאול מכל זה [את] נפשות ישראל, עד שישובו לתבונת התורה לעומקה, תלוי ועומד בבחינת יוסף ומשה. כי כמו שבגאולת מצרים, לא היה אפשר למשה רבינו עליו השלום [לגאול אותנו] רק על ידי שלקח עמו עצמות יוסף, כמובא במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה רי"א), שהוא הבכור שור המוב"פ, המכניע ומבטל בכורי חמורי מצרים, שהם זה לעומת זה [עיין בהלכות כלאי בהמה (הלכה ב' אות א) שעל התורה הזאת, על אודות מה שנצטווינו בהט"ל מלאכות המוב"פ, לבלי לפגום בבחינת למינהו, שהוציאה זאת התורה, בלשון לא תחרוש בשור וחמור]. כן גם עכשיו, כל כח משיח בן דוד לגאולת ישראל, יהיה על ידי עצמות משיח בן יוסף ואפרים, שהוא הנסתלק ונסתתר בפלא אור האלף, המאירה בכלליות מילוי יחוד השני ווין, של שמע [וכו'] א', וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שבשאר כל אחיו [כנרמז לעיל (עיין לקמן בביאורים באות ז' בסופו ובאות מ"ח ותבין)], למלאות את כולם בדעת ותבונת התורה, ואלקותו יתברך שמו שברזין דרזין המוב"פ, שהוא כבר זכה להם, מעוצם ענוותו וביטולו וכלליותו בו יתברך כמובן בפנים, שמחמת זה מוכרח להאיר גם בהאחרים, העפרוריים המוב"פ, שיתנוצץ להם על כל פנים העומק בלי גבול שבתבונת תורתו הקדושה, ובלבד שיהיה להם על כל פנים איזה אתערותא דלתתא לכל זה, ולהתגבר מאד, להזהר ולהשמר, על כל פנים מאיסורים גמורים חס ושלום. כי מי שעומד במרדו, ואינו נותן כלל שום סיוע להרוצה להוציאו ממיא דרדיפי המוב"פ, אי אפשר בשום אופן להוציאו, כי מצולת הגיאות והניאוף, ישטפוהו ויורידוהו, לעפר וארץ צלמות וחושך, המגשמת ומחשכת מאתו גם דברי תורתו הקדושה, לבל יהיה לו בה שום הרגשה כלל. ועוד בגאוותו, יחשב ויתהווה לעובד עבודה זרה וכופר כמוב"פ. עד כי יתחשך ויתגשם בפיהם, דבריו הקדושים, להתהפך להם לסם מות לגמרי חס ושלום. עד שיהיו נשארים לנצח, בהפעמים שלש ימי ממשיות חשכותם [שהם זה לעומת זה], ולא יעמדו כלל ממשכן עפרירותם, להתעורר בהחיים נצחיים שבהדיבור והתבונה המוב"פ. אבל אותם הזוכים להשמר על כל פנים על פי הלכות התורה כמוב"פ, ועוד יתייחדו ויתקרבו לבחינת יוסף המוב"פ, וזוכים כל אחד להכיר שפלותו ופחיתות מדריגתו עד עפר וארץ ממש, נכללים על ידי זה בתכלית ענוותו שהוא בעוצם גדולתו דייקא, הוא עניו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה, עד שנתקיים על ידו, גם בהם, הכתוב המוב"פ, והארץ האירה מכבודו, להאיר באור התשובה מיום אל יום, עד כימי צאתם ממצרים במ"ט ימי התשובה לקבלת תבונת התורה, עוד יראה לנצח נפלאות עומקה עד בלי גבול, כמובא במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה ל"ג ומובא עוד בהרבה מקומות):