[ביאורים באות אחרי אות על סימן י'ד]

אות א'. בקשר הכתוב [נבזה וכו'] ואת יראי ה' יכבד וכו' הנ"ל, מבואר יותר לסובבו אחר כך בדבר השלום וביטול הרכילות שנקרא בשם רגל, בענין הכתוב הנ"ל [לא רגל וכו']:

אות ב'. בהמבואר מדבריו הקדושים על אודות השלום אשר באור השבת, שהוא בבחינת הנשמה. ובביאורו לדבר הכתוב, יודוך כל מעשיך וכו'. יש להאריך קצת ולבאר בעניות דעתי, על אודות הפליאה שיש להתפלא בסיפור בריאת העולם שבתורתנו, אשר מבואר מהכתובים, שכל המעשים של הבריאה, נגמרו בששה ימים הראשונים בלבד. ולמה כלל וצירף לזה הפסוק, גם יום השביעי, אשר באמת, נפסק ולא היתה בו עוד שום מלאכה, מכוון ממש כבכל הימים והעתים הנמשכים מאתו והלאה. ואם נאמר, שזה מחמת שהיתה בו ההפסק והשביתה הראשונה, והכתיב זאת לחיבת המצוה שנצטווינו אחר כך לשמרו. הלא כפל אחר כך הכתוב והודיע גם זה, כי ששת ימים וכו', וביום השביעי שבת וינפש. (אבל) [ועוד] איך שייך למנות עבור זה גם יום השביעי במעשה בראשית, מאחר שלא נברא בו כלל שום דבר. ונראה שלסיבת הפליאה הזאת, [אמרו חז"ל (עיין בראשית ב' פסוק ג' וברש"י שם, ועיין בר"ר פרשה י' אות י)] מה היה העולם חסר מנוחה, אבל לכאורה נראה, שגם למאמרם קשה להבין בפירושו, כי למנוחה והפסק, (איך) [אין] שייך באמת, שום הפרשה והשפעה כלל:

ואולם בכל הנ"ל מדבריו הקדושים, תבין מרחוק, בהפלאת השבת כי היא הנשמה המכוונת למעשה [ציורא דגופא וכו', דעובדא] דבראשית. והפליאה הנ"ל תתיישב בכפלים, כי באמת ברא אלקים לעשות ולהשתדל בכלליות הבריאה עד עת קץ. [וכמובא מזה במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה י"ט בהשמטות שבסוף התורה)]. ויום השביעי, הוא הנמשך תמיד בנשמה יתירה, לכלליות המעשים שנתוספו לכל אחד בהששה ימים הקודמים אליו. והנשמה [והנפש] בעצמה, היא סוד המנוחה והנפישה הנ"ל, אשר היא נפרשה ונשפעה לכל אחד, מהבורא יתברך. ומעשה ומלאכה ממש, אין שייך בה, כי זה שייך רק בגוף וכלליות העשייה הגשמיית הנ"ל, וגם אחר כך וכו'....:

אות ג'. שלכאורה יש להתפלא בפירושי הנ"ל, ממה שאמרו חז"ל (ביצה ט"ז), כיון ששבת ווי אבדה נפש. אבל מרחוק נראה לעניות דעתי, שכמו בשבעת הימים הראשונים הנ"ל....:

אות ד'. שבכל הנ"ל, מבאר בענין וכבדתו וכו', אשר יסובב בעצתו [המבואר] בקשרי דבריו, [מענין] הכבוד והארת התורה מפנים [לחןץ], שזוכים על ידו להשלום הנ"ל, [כי בכל הנ"ל תבין מרחוק בעומק כוונתו, שגם הוא מעין השלום]:

אות ה'. בהמבואר מדבריו הקדושים על אודות העלאת הכבוד להיראה, שסובב שם היראה על יראי ה', [אשר במדת יראתם, נכללים ונקראים גם כן על שמה]:

אות ו'. בהמבואר מצירופי וקשרי דבריו הקדושים בענין הכתוב כי אין מחסור ליראיו, דתמן תשתכח שלימתא [כי הם העומדים בבית, ששם עיקר השלום כנ"ל], יש לבאר בהשלמת פגמי היראה [שהזכיר על אודות הכבוד שמוכרחים] שאין זה רק בענין שלים יתיר [המובא במקום אחר (אפשר הכוונה ע"פ ליקו"מ ח"א תורה קמ"ח עיי"ש)], אשר בזהלבד נקראים בשם שלום. כי אין שייך כלל השם הזה, זולת בחיבור שני ההפכים. ושמצד הנשמה, נמצא בכל אחד דבר טוב, שלא נמצא כלל בכל אשר זולתו, אשר ממילא מבואר, שזה לעומת זה, נמצא כמו כן במדרגת הגדול שבגדולים, יצר ומדה רעה, אשר באמת לא נמצאה כלל בכל אשר זולתו. ואולם להזדכך גם מאתה, מוכרח לתכלית הביטול, עד [שבאמת] אין לנו [בזה] שום תפיסא כלל, כי היא באחדות ה', כמובא במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה נ"ב).:

אות ז'. בהמבואר מקשרי דבריו הנ"ל, שהעיקר בדבר השלום, הוא הנשמה [אשר אליה לבד, מוכרח גם הגוף שיתבטל בתפלתו כנ"ל]. מבואר יותר בחשיבות ויתרון נר שבת, ובהבאתו בדבר השלום את המאמר חז"ל נרות של שבת ושל חנוכה אשר כדוגמות הבית והחוץ. [כי] כל עיקר שבת, הוא להאיר להעומדים בפנים, ולא כן נר חנוכה, שכל עיקרו, הוא להאיר להעומדים בחוץ. ובמה שממילא מבואר, שכל זה הוא בענין הגוף והנפש הנ"ל. [ולכן קראו] חז"ל בשם השלום, על הבית לבד [כי [להאיר] ולהזריח ממילא בנר חנוכה גם להעומדים בחוץ....:

אות ז'*. [בה]מבואר מצירופי [דבריו הקדושים, שאיש] ואשתו, כנפש וגוף יחשבו שניהם להכבוד. ובהפלאת ההתהפכות נמצא [באופן אחד] יקר וכבוד למדריגה התחתונה, יותר מבעליונה. יש לבאר, שגם מחמת זה, מהפך וקורא למדת היראה [והיראים] בשם אשה יראת ה' וכו':

אות ח'. בהכרח הכבוד ליראי ה', שאף על פי שלא יסובב בדבר הכתוב אשה וכו' הנ"ל, רק להביא [ראיה] על אודות התפלה שזוכים על ידי היראה. אבל תבין מרחוק, שמבאר כי היא העיקר אשר תתהלל ותתכבד בהכבוד הנ"ל, [ו]מבאר יותר גם בהכרחהכבוד ליראי ה' שבסוד האשה, אשר היא לבד תתהלל ותתכבד:

פעם אחת אמר מוהרנ"ת ז"ל לפני אנ"ש את התורה אור הגנוז, המתחלת מי שרוצה לטעום טעם אור הגנוז וכו' צריך לעסוק בבחי' משפט, שהוא התבודדות. וכשסיים התורה ונשארו אנ"ש, ענה ואמר להם, שהפירוש של התורה הוא: "מי שרוצה לטעום אור רבינו הקדוש, שהוא אור הגנוז, ירבה בהתבודדות":

לא היה כדאי וכו' ותיבות ואותיות. לכאורה אין זה הקשר שרמז מבואר מקודם. אבל מרחוק תבין בזה, כפי שמכוונים גם כן [דבריו] המובא בפנים [בסעיף ז'], "שעיקר הדיבור שם הוא" עכ"ל:

נחש, שמסית את האדם שיתפלל לתועלת עצמו. עיין לקמן בפנים, שזה מה שמבואר מקודם על אודות המסירת נפש שצריכין בהתפלה, באופן שיתבטל כל גשמיותו, ולא יהיה [שייך] כלל לבקש על עצמו:

הוא בחינת דעת וכו', שישראל שהם בחינת משפט וכו'. עיין לעיל, שכל נשמתין מאילנא רברבא נפקין. כי הנראה לפי כל זה, שכשנפש מישראל מעמיד במשפט ארץ היראה להדעת, תעמיד ותתעלה על ידי זה גם בעצמה לשם. ששם בהדעת והתורה שבנגלה, ששרשה מהתורה שבנסתר, שהיא האילנא רברבא הנ"ל, שורש נפשות ישראל, שעליהם יסובב כלליות הכתוב, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וכו', שנאמר להם בבואם להר סיני המוב"פ. שעל ידי זה נקראים כל אחדמנפשותיהם, גם בהשתלשלותם למטה, כל אחד בשם מלך, להיות סובב עליהם הכתוב המוב"פ, מלך במשפט וכו':

וגם ממילא מובן בכל זה, שאף על פי שאור הגנוז שלמעלה בבית הר ה' המוב"פ, כולו אחד ומקודש בקדושת אלקותו, למעלה מגבולי התיבות ואותיות דברי היראה, עיין היטב בפנים. אבל מיד כשמתחיל להשתלשל למטה, בבחינת התפלה, יהיה לשתין בתי מלכות, שבקריאת התפלה שאנו קוראים להשם יתברך, ומכנים אותו על כל פנים בתיבות ואותיות. שלפי זה יש לפרש גם כן, שמזה בעצמו נתהווה אחר כך במדריגה שלמטה מאתה [הששים רבוא אותיות] אקרא דהגרוניא במוצאות הפה, שבלמודי חכמת ממלכת התורה שבנגלה, עיין בפנים. ומשם הערמה והדעת, שיוצאים מאתו דברי היראה ומשפטי חוקיה [עיין בפנים], להששים רבוא נפשות ישראל. שמירידת המלכות הזאת, נשתלשלו ונתהוו כל הדברים שבכל העולמות.

ולמטה בהארץ המוב"פ, נאחזות מאד הקליפות בהגשמיות שבה, וגם יגדילו לעשות, להיות עיקר כריכתם בגשמיות הגופים שנפשות ישראל מתלבשים בהם. ואם אינם מתגברים לכלכל כל דברי עסקי גופיהם על פי חוקי משפטי התורה, להעלאת היראה הנ"ל, נתעורים הדינים שמאתה, להתלבש יותר בכל הדברים כמוב"פ. אבל השם דרך באלה המשפטים המוב"פ, אראנו בישע אלקים, שהיא השכינה והארץ הנ"ל כידוע (עיין בספר קהילת יעקב ערך אלקים בדף י"א ע"ב ט"א, ובדף י"ב ע"א סוף טור א', ובדף י"ב ע"ב טור ב' בתחילתו עיי"ש), להתעלות בשרשם שבשמים, ליחוד וחיבור אש הגבורות שבמ'נ'צ'פ'ך' שבה, במימי החסדים עיין היטב בפנים.

כי עכשיו היא חולת אהבה כידוע, שעבור זה צעקתה המוב"פ סמכוני באשישות, [שהוא] תילי התורה שבנגלה, שמהם כלי העששית בהעין המוב"פ, לקבל ולהביט על ידם בהאור הבלתי גבול של השם יתברך ותורתו, שעבור זה היה כל כוונתו יתברך בבריאת גוף האדם הראשון, שהיה כלליות הנשמות שיצאו מאילנא רברבא הנ"ל, אשר בענפוי ידורון כל צפרי שמיא עיין היטב בפנים, וכל התיקון הנ"ל, היה תלוי בתפילתו, ושמירתו את החוק שהיה כלליות כל חוקי משפטי התורה כידוע (עיין זוהר בראשית כ"ז, וע"ע ליקו"מ ח"א תורה ע"ט), שעל ידי זה היה זוכה מיד לאכילת הקודש שמפרי עץ החיים, והאריכות ימים המוב"פ. כי בלי כלי הגוף, אי אפשר לקבל משם כידוע (מובא הרבה מאד ועיין ליקו"ה הכשר כלים ה"ד אות י"ח). אך גם הם, מוכרחים לזככם על כל פנים לזה בתכלית הזיכוך, על ידי המסירות נפש והשפלות, עד שהיא בבחינת ביטול לגמרי כמוב"פ, שאז דייקא נתהווים כלי העששיות המזוככות, והמוכרחות לאור בלתי גבול כזה. אבל אתי תנינא, להסיתו לתועלת עצמו, עד שפגם בהתפלה, והפר חוק המשפט שבאכילת החטה כידוע (בר"ר פט"ו אות ז), שאז זה לעומת זה, נפקחו עיני שניהם עיין היטב בפנים, בדעת וערמת הנחש, עד שנתעוררו הדינים שלמעלה, וירדו בגלות הקליפות כידוע (עיין ספר הליקוטים דף כ"ו, ומובא עוד בהרבה מקומות),שמאז ועד הנה, אי אפשר להנפשות שיצאו מאתו, לזכות בעודם בגוף לאכילת פרי עץ החיים הזה. כי כל זר לא יאכל קודש כמוב"פ, ולא יאכלו מאתו רק מקודשיו, בבחינת הכהנים בני אהרן עיין היטב בפנים, בשירותם באשה ריח ניחוח המוב"פ, שבבית המקדש המוב"פ.

ודוק היטב כל הקשרים שרמזתי לך, בדברי אלה. כי מהחשך אשר ישת סתרו בעומק המושג עד בלי גבול, אין ביכולת מוגבלים בזוהמת הגשמיות כמונו, לדבר בזה אפילו כנקודת האור מרחוק שמתנוצץ מזה לכל חד כפום דמשער בלביה. כי גם השמים אורחותם המוב"פ, אינם זוכים בעולם הזה רק לטעום איזה טעם בעלמא מפרי אור הגנוז הזה. ואלף אלפים ורבי רבבות קל וחומר [ל]הסרים מן הדרך כמונו בדור הזה, שמרובם ככולם נעלם האור לגמרי, ורבים אשר נבלעים כל כך בהתנינא, למלאות עוד את פיהם בשחוק ולצון מאורות נפלאות כאלה, שהפגמים האלה בעצמם, גרמו לעכב גם אותו מלזכות בעולם הזה למה שרצה לזכות [לך רד כי שיחת עמך כנודע], עד שהוכרח גם הוא לפשוט לגמרי את גופו מעליו.

כי ממילא מובן, שכמו שכל שלימות הדעת המוב"פ, הוא כשנתחברים ונכללים בו דברי היראה המוב"פ. שאז דייקא נשלם בשלימות, להיות בבחינת שמים כמובן בפנים. כמו כן גם בכלליות, גם בחינת משה בעצמו, שהוא בבחינת הדעת כנגד שאר בני ישראל שבבחינת דברי המשפט והיראה כמוב"פ, עיקר שלימותו בהאור הזה, שהוא האור הגנוז, יהיה לעתיד, כשיתחברו ויכללו בו גם הם. כי עיני בנאמני ארץ, לשבת גם כן עמדי, [ומכל שכן ההולך בדרך תמים, זה אברהם, שנעשה אכזרי על בניו כעורב ממש, עיין היטב בפנים], שעל ידי זה יהיה נכלל בכל פעם ביותר, למעלה מכל התארים והשמות המוב"פ, עד שגם אותו אי אפשר לכנות כלל בתואר ושם. רק הוא ישרתני, להשפיע השגותיו וסתרי תורותיו, לכל הצדיקים והחסידים, לעולמי עד ולנצח נצחים, ודו"ק:>