[ביאורים באות אחר אות על מאמר י'א]

אות א'. הט"ל אורות שבמילוי שלש אותיות הוי"ה, הכלולים בהו'. יש לבאר, שגם בהשתלשלותה על ידי זה לשלש, [שלש פעמים י"ג, [שהוא] מספר ואו במילואו], תעלה מספרה לט"ל הנ"ל:

אות ב'. שיש להתפלא במה שכתב על אודות השם שדי, שהוא יחודא עילאה. כי הלא כבר הודיע וכתב, שגם מט"ט הוא בחינת שדי. אבל בדבר ההתלבשות הנ"ל, והכתוב כי שמי בקרבו וכו' שהסמיך לזה, נראה שבאמת לא יתייחס בחינת שדי, רק לשם רבו היחודא עילאה כנ"ל, וזולת מחמת שמתלבש בו, יהיה גם שמו בשם שדי, המתיייחס לרבו כנ"ל:

אות ג'. בהבאתו על אודות ההשתחויה שביחודא עילאה את הכתוב ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו, נראה מבואר, שיוסף הוא יחודא עילאה, שבעיקר שמירת הברית כנודע (מובא הרבה ועי' ליקו"מ ח"א תורה ב' אות ב), ואחיו המשתחווים לו, יהיו במדריגת היחודא תתאה, שמקבל מאתו, [כמובא בפנים ענין הקב"ה ומט"ט]:

אות ד'. בדבר יוסף שבעיקר שמירת הברית הנ"ל, מבאר יותר בביאורו תחלה לאות הואו, שהיא מורה ומרמז על שמירת הברית, כי כל מקום שנאמר ואו הוא מוסיף וכו', [כי על שם זה נקרא יוסף כנודע (בראשית ל'-כ"ד), ומובא במקום אחר (אפשר הכוונה על פי ליקו"מ ח"א תורה פ' עיי"ש, וע"ע ליקו"ה הל' הודאה ה"ו ג)]:

אות ה'. להקדים ארבעה פליאות, לביאורי שבמאמר הזה.

פליאה א'. הוא מה [שמבואר מכותלי דבריו הקדושים, שלזכות בשלימות, לכבוד ה' שיהיה לעולם, מוכרח שני הבחינות שבשמירת הברית יחדיו, וגם כי על זה מבואר מדבריו הקדושים] שמוכרח להמשיך על עצמו בכל יום, שני היחודים, שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, העומדים בשני הבחינות הנ"ל [שביוסף ואחיו הנ"ל]. ולכאורה נראה מהפלגתו ביחוד יוסף שהוא בעצם אלהותו יתברך, עד שגם שאר כל אחיו [שבמט"ט יחודא תתאה], אין ביכלתם לקבל את הנהגתם, רק מאתו והלבשתו שבהם. [אם כן] יש לנו די וסיפוק בו לבד, שהוא יחוד שמע ישראל, [אשר באמת לא נאמר בתורת משה, זולת היחוד הזה בעצמו], ולמה מוכרח לצרף לזה את היחודא תתאה, שנמשך מאתו בעצמו, [אשר מההמשכה, ממילא מבואר שגם זה כלול בו]:

פליאה ב'. הוא במה שמבואר מכלליות המאמר הזה, שלהכניס תבונת התורה בהעפריים ממש, אי אפשר כי אם על ידי מעלות נשגבות כאלה, שמירת הברית בשני הבחינות וכו', שהן רזין, ורזין דרזין, וענוה בשלימות, שגם זה קשה יותר מהכל כמובן במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה נ"ב), וגם כאן בפירוש המאמר של רבה בר בר חנה [ובעינןלנחותי, לאוקורי נפשין]. וכנראה בחוש, שגם מי שנדמה לו, שכבר הוא בעיניו כאפס ואין, ובזה בעצמו מתגאה הרבה יותר מקודם. כי אם כן, נפל פיתא בבירא, והדרא קושיא לדוכתיה מה ששאלו יוחני וממרא למשה, תבן אתה מכניס לעפריים.

פליאה ג'. במאמר התיקונים שהברית נקרא בועז, כי בו עז ותוקפא לשמירתו [עיין שם בתיקון ל"א (דף ע"ה:)]. ואחר כך סבב על זה וכתב, וזה בועז, בו כלול שני הבחינות, הל"ט אורות וכו', ול"ט מלאכות מי שפוגם בו וכו', [שהם ל"ט מלקיות וכו'] עיין שם. ולכאורה, מאחר שה'עז', מרמז על גבורת שמירתו, איך שייך עוד לחלק מספרו ולומר, שהל"ט השניים, מרמזים על הפוגמים בו.

פליאה ד'. [הוא לצירוף הפליאה א' הנ"ל]. בביאורו להמאמר חז"ל בענין האילנות והדשאים, שגם הם כענין השני יחודים הנ"ל, עלאה ותתאה, להתגלות כבוד ה'. וכבר מבואר מדבריו, שהעיקר לזה הוא היחודא עלאה, כי גם כל היחודא תתאה, מקבל מאתו כנ"ל. ולמה בתכלית ההיפך מבואר במאמר הנ"ל, שמט"ט שר העולם [ביחודא תתאה], פתח ואמר יהי כבוד וכו', ומיחודא עילאה, לא נזכר בזה כלל.

אבל טרם נבא לבאר בכל זה, נשימה נא את לבינו להפלאת המאמר בענין הקל וחומר של הדשאים הנ"ל. כי מהתלבשות הקב"ה במט"ט הנ"ל, [וקבלתו מאתו הנהגתו לכל העולם] שכתב בענין זה. יש לבאר בלימוד הקל וחומר הנ"ל שלמדו ונשאו הדשאים מהאילנות, שהוא מעצם המאמר שנשפע תחילה מהשם יתברך להאילנות. ובסדר השתלשלות המדריגות, הוכרחו הדשאים לקבל מהאילנות, כהכרח קבלת מט"ט להנהגתו הנ"ל מאת השם יתברך בעצמו. ושכן גם האחים הנ"ל שביחודא תתאה, מוכרחים לקבל מיוסף שביחודא עילאה כנודע, ומובא במקום אחר (עיין ליקו"ה הל' שומר שכר ה"ב אות י"א). ושגם כל זה, נחשב ליחוד כללי, כיחוד הפרטי שנמצא בכל אחד מהם.

ועוד בדבר הכבוד שזוכים בכל זה, יש לבאר [בהכלל הסובב בכל לימודיו הקדושים], שזה מחמת שכל הנהגת העולם [ובריאתה הנ"ל], הוא להשפעת שפע טובו יתברך לזולתו הנחסר מאתה, באופן שיכיר ויבחין ברוב כבודו ותהלתו על ידי זה, וכן ממדריגה למדריגה. * וגם ממילא מבואר בכל זה, שכהכרח החיסרון הכללי שבכלליות העולם ומט"ט, לקבל מאתו יתברך, ולהפוך בזה את החיסרון לרוב טוב כנ"ל. כן מוכרחים גם בפרטי פרטיות, כל החסרונות שבמדריגות התחתונות. ושזה לבד כל סוד היחוד הנ"ל, כי אף על פי כן אפס זולתו, ובוודאי מוכרח תחלה שהשם יתברך בעצמו יחלק מכבודו, להשפיע לה במימי הכבוד המובא בפנים, שנשפעין מזה לזה. וכל שהמדריגה יותר למטה, נחשבת יותר כזולתו כביכול, וכשתזכה גם היא להתייחד בכבודה להשם יתברך, זה לבד [כל] השלמת הכבוד, [ועיין לקמן באות י"ט מה שנוסיף לבאר בענין זה].

וגם בכל זה יש ליישב הפליאה השניה בענין העפרוריים, ולבאר בכוונתו הקדושה,שגם כל תקות העפרוריים לזכות לדיבור המאיר, הוא ממשה בעצמו, שהוא בתוקף קדושתו וענוותו, מאיר לתלמידו שביחודא תתאה, עד שגם עליו יסובב הכתוב לא ימוש וכו' [בממשות וכו' כמובא בפנים]. וכן מאתו להלאה יותר, עד תכלית מדריגת העפרוריים הנ"ל, שאין למטה מהם. כי לכולם נמשך קדושתו וענוותו, עד שגם הם יש ביכלתם להתגבר בדיבורים המאירים, באופן שיתעלו על ידם לצאת ולהכלל במדרגתו ועומק תבונות תורתו בעצמו המוב"פ.

ועוד יש לבאר וליישב בכל זה, גם את הפליאה השלישית הנ"ל, על אשר נמצאים ונכללים ב"בועז", גם הל"ט מלאכות של הפוגם בו. כי זה לבד כל עזותו ותוקפו, להאיר ולהשפיע גם עליו מקדושתו, באופן שיטהר ויעלה גם אותו וכל מלאכתו, בקדושת הט"ל אורות [שהוא משכן בבנינו, שהזכיר לענין זה]:

וגם בכל זה, מה טוב ומה נעים ביאור המאמר מט"ט שר העולם הנ"ל, יען אשר המשפיע בו הוא השם יתברך בעצמו. וביחוד האילנות והדשאים שלמטה, נתעורר למעלה גם יחודו, לקבל מהשם יתברך. אשר על זה, יצא מאתו לבד כל ההבחנה וההכרה בכבודו יתברך, ופתח ואמר, יהי כבוד ה' לעולם:

[כאן שייך קטע זה, ובמהדורא הקודמת היא היתה כלולה בתוך האות הקודם, במקום שצויין שם סימן כוכב כזה * מכיון שנראה ממשמעותו שהוא כעין הוספה להענין הנאמר שם ולא מעצם הענין ממש, לכך נציג אותו כאן בקטע בפני עצמו, ועיין עוד מענין זה להלן אות י"ז י"ט].

[בהכרח כבוד הרב מהתלמיד המובא במקום אחר (מובא הרבה ועיין ליקו"מ ח"א תורה ס' אות ד), שנשתווה לכבודו יתברך כנודע (אבות פ"ד מט"ו)], יש לבאר, שזה מחמת שמעצמו יתברך לבד אין שייך כלל מדת הכבוד להתכבד. כי הכבוד אין שייך רק במה שחלק מעצמו לחלק שכינתו, להיות נחשבת כביכול כאחר זולתו, ומאתה לבד כל כבודו יתברך. וכד איהי סליקת, מלאכיא שאלין בגינה, איה מקום כבודו, כמובא בזוהר הקדוש (בראשית כ"ד ע"א, ועיין תיקו"ז תיקון י):

אות ו'. [שבכלל הנ"ל בההקדמה, שכל מאמר והשגה, נמשכה יותר בהמבואר בה בעצמה, תבין מרחוק כי מאד מאד עמקו תבונותיו ומחשבותיו שבתורתו הקדושה, כמו] בענין הפליאה השלישית הנ"ל, שאף על פי שבפשיטות דבריו אין ביכולת לפרש בענין אחר לעניות דעתי, אבל דבש ונופת צופים תחת לשונו נסתר ונעלם, [ולא יהיו נמצאים ונתגלים לעיני כל, עד לעתיד]. כי בהמבואר מדבריו הקדושים, שכיתרון יוסף על אחיו בקדושתו שבשמירת הברית, כן נמצא בו יתרון על אחיו בחירותו וביטול מלאכתו. כי מדריגת יוסף ויחודו הוא בשבת, המאירים בו הט"ל אורות, בהעדר וביטול לגמרי לכל הל"ט מלאכות. ולא כן מדריגת אחיו, ויחודם התתאה שבחול, כי בהם נמצאים ונעשים כל הל"ט מלאכות, ואין בהם זולת ההלבשהשנתלבשים בהם הט"ל אורות, עד שנתאחדים ונתקדשים גם הל"ט מלאכות בקדושתם. תבין מרחוק, בעזותו ותקפו של יוסף, וענוותו [של] בועז הנ"ל. כי מצידו בעצמו, בוודאי לא יסובב רק על השני פעמים ט"ל של האורות והמלאכות הנ"ל שנתאחדים במלאכת המשכן בבנינו המוב"פ. אבל מחמת שבכל זאת, עיקר התיקון, [הוא] לבא ולירד יותר בכלליות הזה, עד שיגיע הטהרה והקדושה גם על הפוגם ועומד בחורבן המשכן לגמרי חס ושלום, [באופן שגם הוא, יתעלה בקדושה ובנין כנ"ל], מוכרח תחלה, שיתאחדו יוסף ואחיו [שהם תלמידיו] במלאכתם הנ"ל בתכלית היחוד, עד שבאמת לא יהיו נחשבים, רק למספר אחד בט"ל הנ"ל. כי בכל זה, מוסיפים והולכים להעלות ולצרף לעצמם, גם הפוגם הנ"ל, עד שגם הוא, נבנה ועולה אחר כך לקדושתם כנ"ל:

אות ז'. בהמבואר בצירופי דבריו הנ"ל והמובן בפנים, שלעיקר האות ו' [בט"ל אורותיה], לא יזכה זולת יוסף, העומד ביחודא עילאה. רק שאף על פי כן, מוכרח לצרף ולהעלות למדריגתו ממש, גם אחיו שבמדריגת מט"ט, ויחודא תתאה הנ"ל. יש לבאר לפי זה, בביאורו גם למדריגת מט"ט, במספר אות הו', לימי החול, וסדרי משנה שבו. ושבזה לבד, עיקר השלמת הו' השניה, שמוכרח לצרף במילוי אות הוא"ו שבמדריגת יוסף בעצמו, אשר על ידה לבד, מגיע ונשלם המספר לל"ט אורות הנ"ל:

אות ח'. שבבואו למספר הואו הנ"ל, ובכפולתה לשנים, שהם העומדים בשני היחודים שבכתוב, שמע ישראל וברוך שם הנ"ל. תבין מרחוק, שעוד במספר כפולת האות ו', מורה ומבאר גם למספר התיבות שבזה ובזה [ששה וששה כנודע], וגם הם מגיעים למספר יוסף ואחיו הנ"ל, כנודע (עיין ליקו"מ ח"א תורה ל"ו אות ג). ועוד בכל הנ"ל מדבריו הקדושים, שיוסף הוא השליט, ועולה על כולם באות ו' שבכתוב שמע, ונכפל לפי שנים. תוסיף ותבין, שגם על ידו לבד, נשלם המספר שבמילוי הואו, גם באות האלף שבאמצעה, [והוא עיקר האור המאירה בכפולתה, כמובן במקום אחר (אפשר הכוונה על פי תורה פ' ח"א עיי"ש)]:

אות ט'. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שעצם ועיקר הואו, הוא יוסף. מבאר יותר בביאור הואו לענין התוספות קדושה, [הסובב בעיקרו על יוסף, כנ"ל באות ד']:

אות י'. מה שנראה מכותלי דבריו שגם שמירת הברית שביחודא תתאה, נכלל בכלל הואו של כבוד, שהוא מוסיף בתוספות קדושה וגדר ערוה כמוב"פ. יש לבאר, שגם זה הוא בסיבת ההתלבשות הנ"ל. כי כל התוספות קדושה, הוא ביחודא עילאה, שהיא לבד בתוספות קדושה מקדושת היחודא תתאה, שהוא למינהו לבד:

אות י"א. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שהיחודא עילאה הוא בעצם אור הואו. ובהמבואר הנ"ל, שהיחודא עילאה לבד הוא בתוספות הקדושה. מבאר יותר בביאורו להואו שהיא בתוספות הקדושה:

אות י"ב. בדבר האור המאיר [ונחלק לל"ט אורות] הנ"ל, שנמצא במדריגת היחודים, [והעיקר הוא ביחודא עילאה]. מבאר יותר בביאורו לענין השמש [שנזכר במדרש רבה], שהוא היחודא עילאה הנ"ל:

אות י"ג. בהמבואר מהבאתו למאמר המדרש הנ"ל, שהיחודא תתאה נחשב כנגד היחודא עלאה שלמעלה מאתו, כחשך ממש, [ובהיפך מהאור שבו], ובצירופי דבריו הנ"ל, שאף על פי כן מתלבש בו. מבאר יותר בהמבואר לעיל מדבריו הקדושים, שכמו כן נתייחדים המדריגות למטה יותר, עד הפוגמים ומקולקלים, גם בתכלית ההיפך מהקדושה חס ושלום [ולהוציאם ולטהרם כנ"ל]:

אות י"ד. בדבר הגיאות, שהודיעה הבת קול, (שנמשכה) [שנמשכת] ממדת גאוותו בעצמו יתברך, כדי שיתרחקו מזה. יש להתפלא ולתמוה קצת, כי גם להיפך יש לומר לפי זה, [ו]איפכא מסתברא. כי הלא כל מדותיו יתברך, קדושות בתכלית הקדושה, ומחויבים אנחנו להדבק במדותיו [כמבואר בדברי חז"ל (סוטה י"א:)], כי כשאנו מתדבקים ומתעוררים בהם למטה, נתעוררים על ידי זה גם למעלה, כנודע (מובא הרבה ועיין זוהר לך לך ע"ז:). ואם יש לאדם להכיר את שפלותו וחסרונו בתכלית השפלות כנגד השם יתברך בעצמו, אבל כנגד חבריו, שהם כמוהו ילודי אשה, למה לא יתגאה עליהם בכל הדברים שבו נמצא ובהם לא נמצא, [כמו העושר והגבורה וכו'], ועוד יהיה בזה איסור עצום ומופלג, כעבודה זרה חס ושלום. אבל הנראה לעניות דעתי בדבר הלבוש שמבאר בזה אדמו"ר ז"ל, [ש]הוא ענין שם הקריאה והכינוי, שקורא ומכנה לעצמו בשם הגאוה [לטובת הנבראים כנודע (לכאורה הכוונה כי זולת זה לא הינו יודעים ממנו ית' ועי' היטב בתורה ד ענין המלכות שהוא בחי' יש כדי שנדע ממנו ית')]. אבל עצם הגאוה בפשיטות, מתועב הוא בעיניו, ולא נמצא אצלו כלל. ובגיאות שבאחדות הענוה הנ"ל, [אשר באמת אין זה גאות כלל], מצוה שאין למעלה מאתה להדבק ולזכות אליה. אבל באמת, אין ביכולת לזכות כלל לזה, זולת יוסף והדומה לו, הקדושים בתכלית הקדושה שביחודא עילאה הנ"ל:

אות ט"ו. שבהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, מבאר יותר בענין יוסף, שזכה גם בעצמו להתהלל ולספר תפארתו בחלומותיו לפני אחיו. [וזה דייקא שלימות הענוה, כמובא מזה בדבריו הקדושים (מובא הרבה ועיין ליקו"מ ח"א תורה ד' אות ז', וע"ע תורה כ"ב, ותורה קמ"ז)]:

אות ט"ז. בצירופי הביאורים מדבריו הקדושים, [הנזכרים לעיל והבלתי נזכרים], שהגאוה דקדושה, הוא ענין הכבוד דקדושה. ושענוות יוסף, הוא באחדות גאוותו וכבודו, לעוצם כלליותו ואחדותו שבהשם יתברך. מוכרח לבאר ולפרש כוונתו הקדושה בדבר הכבוד שזוכים בשמירת הברית, שאף על פי שיסובב בזה על כבוד השם יתברך בעצמו, אבל לעוצם הביטול והכלליות בו יתברך, שזוכה האדם בתכלית הקדושה הזאת, יש ביכלתו, גם הוא, לקבל כבוד מאחיו ומקורביו, ואף על פי כן, יהיה נבזה בעיניו נמאס, בתכלית הענוה כנ"ל, עדשבאמת לא יגיע ויחשב כל הכבוד הזה, זולת להשם יתברך בעצמו כנ"ל [מעוצם ורוב כלליותו בו יתברך כנ"ל]:

אות י"ז. בדבר יוסף ואחיו הנ"ל, שביחודא עילאה ותתאה. ובמה שנראה בביאורים הנ"ל מדבריו הקדושים, שנמצאים מחילוקי המדריגות האלה, גם באחיו בעצמם, שכל אחד כנגד חבירו שלמטה מאתו, יהיה למשפיע. יש לבאר, שנמצא מזה באתגלייא ובאתכסיא. כי גם באתכסיא ובהעלם, מוכרח שתצא ותרד ההשפעה באמצעות המדריגות מזה לזה, כענין האילנות והדשאים. אבל העיקר, הוא להשתדל בזה גם בנגלה ואתגלייא, [אפילו בשפע הגשמיות, שהוא חיוב הצדקה, ובפרט] בשפע הרוחניות, שהוא השפעת התבונה הנ"ל, מהרב להתלמיד. ועל התלמיד והנשפע בשפע הרוחניות, [שהוא עיקר שפע החיים האמיתיים לעולמי עד], להדר ולכבד לרבו. כי מאחר שבהשפעתו הזאת אשר לחבירו, בוודאי נמצא בו מבחינת יוסף המשפיע, והכבוד לא יעלה בזה זולת להשם יתברך בעצמו הנ"ל. [ועוד יש לזה הרבה לבאר, אבל אין כאן מקום להאריך בזה, ויבואר במקום אחר בעזרת השם יתברך]:

אות י"ח. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, בהפלגת הכבוד המגיע ליוסף (ואחיו) [מאחיו]. מבאר ומפרש בדבר השתחוואתם אליו שהרכיב בענין זה, [כי הוא הפלגת הכבוד הנ"ל שמגיע לו]:

אות י"ט. בביאורי דבריו הקדושים הנ"ל, שאף על פי שכל הכבוד לא יצא ויגיע זולת להשם יתברך בעצמו ולכל המדריגות העליונות שביחודא עילאה הנ"ל, [מצד כלליותם בו כנ"ל], אבל עצם הכבוד, והתהוותו ומעשיהו, הוא בהמדריגות התחתונות שביחודא תתאה לבד [דייקא ממיעוט כלליותם, להחשב כזולתו הנ"ל], שהם המכבדים אותו, [כמו בהשתחואה הנ"ל]. כי כבוד אין שייך, רק מזולתו, והוא בעצמו, אין שייך כלל שיכבד את עצמו. וכן כל העולים באחדותו [שהם העומדים בשלימות ביחודא עלאה הנ"ל], ממילא מבואר, שגם ברוב התאחדותם בעצמה [שנתאחדים בו כביכול], אין שייך גם כן הכבוד כנ"ל. יתבאר ויתיישב לך יותר, פליאת הכרח הכבוד ליחודא תתאה שכתבנו לעיל. כי זה שמבואר מדבריו הקדושים, שבשני היחודים לבד יהיה כבודו לעולם יתברך. [ואם כל זה נכלל בביאורינו הנ"ל, אבל כאן הארכתי וביארתי בזה יותר]:

אות כ'. בהמבואר הנ"ל, שכל מקום הכבוד והתהוותו, הוא במדריגה התחתונה לבד. ובמה שממילא מבואר ונודע (עיין ליקו"מ ח"א תורה נ"ט אות ה' וע"ע שם תורה ק"ס), שהכבוד הוא השם, [שנתפאר בפי המכבד]. מבאר יותר בביאורו להכתוב, הוא שמי, יחודא תתאה:

אות כ"א. בדבר השם הנ"ל שנמצא בהכבוד, הוא הגיאות. ובסובבו על זה בהכתוב, ה' מלך וכו'. ושבכל זאת מבואר מדבריו הקדושים, שהיחודא תתאה, הוא בשם כבודמלכותו הנ"ל. מבאר יותר בביאורו להיחוד הזה, שהוא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:

אות כ"ב. בהמבואר בכל הנ"ל, שבהכרח כבוד המלכות, הוכרח גם החיסרון במדריגה הזאת, (שמהפך האדם כל הגיאות והכבוד לעצמו חס ושלום). מבאר ומפרש לנפילת החצינא שהיתה קודם הבריאה, מהשם יתברך בעצמו כביכול. כי כל זה היתה בהכרח כנ"ל. וגם ממילא מובן, שעל ידי זה נאחז ונשתלשל החיסרון לגמרי חס ושלום, שהאדם מחסר לגמרי את הכבוד מאתו יתברך, ומהפך את הכבוד והגיאות לעצמו. ועל זה הזהירה הבת קול, להתרחק מזה עד קצה האחרון כמוב"פ:

אות כ"ג. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שהקב"ה נתלבש ושוכן כביכול בתחתונים, [שלזה רצונו ותאותו כביכול, מיום שברא את עולמו, כמובא בדברי חז"ל (תנחומא פרשת בחוקותי אות ג)]. מבאר יותר בהמבואר הנ"ל בהפלאת דבריו הקדושים, שהמשכן במלאכתו, הוא ביחודא תתאה, ואינו דוחה את השבת, שנתקדם ונתעלה עליו במדריגתו להיות בט"ל אורות וביטול המלאכות לגמרי כנ"ל:

אות כ"ד. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שבהכרח החיסרון שנמצא במדריגה הזאת, נתאחז ונתהווה גם החיסרון והחורבן לגמרי חס ושלום להמדה הזאת, [אף על פי שעצם התהוותה הוא מהחיסרון]. מבאר יותר בכפילת משכן משכן, בבנינו ובחורבנו, שהביא על זה:

אות כ"ה. בדבר התלבשותו יתברך במט"ט ויחודא תתאה הנ"ל, שהוא הגיאות והכבוד כנ"ל. מבאר יותר בביאורו לתיבת חצינא הנ"ל, שהוא הלבוש, הרומז להגיאות כנ"ל:

אות כ"ו. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שהיחודא תתאה נחשב כנגד היחודא עילאה כפגם וחיסרון ממש. מבאר יותר בסובבו על זה בדבר החושך [שבכנפי העוף], שהוא בחיסרון, והיפך מאור השמש שביחודא עילאה הנ"ל:

אות כ"ז. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שהאיש משה בענוותו ותכלית קדושתו, מאיר ומזריח גם בעפרוריים, שבעפר וארץ ממש, להיות גם הם משתחוים בהתהוות הכבוד הנ"ל להשם יתברך. מבאר יותר בהבאתו דבר הכתוב והארץ האירה מכבודו:

אות כ"ח. בהמבואר מדבריו הקדושים, שבכבוד וגיאות דסטרא אחרא חס ושלום, נחשב ונתהווה האדם לעבודה זרה חס ושלום, עד שנחסר ולא ניתן לו על ידי זה כלי הדיבור כלל. מבאר יותר בביאורו לדבר הכתוב וכבודי וכו' ותהלתי, [שזה בחינת הדיבור כמוב"פ, לא אתן] לפסילים, [כי כתותי מיכתת וכו' כמוב"פ]:

אות כ"ט. שיש להתפלא בהמבואר מדבריו הקדושים, שגם הבלתי שומרים את עצמם רק על פי התורה, נכנסים ובאים גםכן בסוג התוספות קדושה, [מאחר שאין מוסיפים כלל ?]. אבל בדבר ההתלבשות הנ"ל, נתבאר ונתיישב גם זה:

אות ל'. בריבוי המדריגות הנ"ל, מבאר יותר בשם יוסף ותוספות קדושה הנ"ל. כי בכל עת ועת, יוסיף והולך ממדריגה למדריגה. וכן על ידי זה בעצמו, מוסיף והולך להאיר ולקרב על ידי זה גם להתחתונים יותר כנ"ל:

אות ל"א. שלכאורה יש להתפלא בביאורו להכתוב ותגל מרגלותיו, שהכוונה הוא על האדם השפל במדריגה פחותה ושפלה מאד. כי הלא בתכלית ההיפוך יסובב הכתוב על בועז בעצמו, שבסוד שמירת הברית כנ"ל, [ואין זה דרכו הקדושה להטות לגמרי מפירוש הפשוט]. אבל גם בדבר התוספות הנ"ל, ובביאורי דבריו הקדושים שבמספר בועז, על כי בו עז ותוקפא לצרף ולהביא בעצמו ומדריגתו גם הפוגמים והשפלים כנ"ל. ממילא מבואר, שיגין ויסובב גם עליהם בשם בועז הנ"ל:

אות ל"ב. בדבר השני יחודים הנ"ל, שזוכים על ידם לתבונת התורה לעומקה. מבאר יותר ממה שכתב אחר כך שגם השני יחודים בעצמם, יהיו ברזין ורזין דרזין. כי לפי זה ממילא מבואר, שאין לך פתח ושער לעומק תבונתה יותר מזה:

אות ל"ג. בדבר הכתוב השתחוו וכו', שהביא על אודות יוסף הזוכה לכבודו יתברך. מבאר יותר לענינו, בהבאתו אחר כך להכתוב, אל הכבוד וכו', שנסמך אליו:

אות ל"ד. שלכאורה יש להתפלא בביאורו לנפישי מיא, שהמיא רומזים על העכו"ם, ולא הביא על זה ראיה מהכתוב, כדרכו הקדושה. אבל בהמבואר מדבריו הקדושים הנ"ל, שיוסף ואחיו, כלליות ישראל, יהיו בחלקי הכבוד דקדושה. יש לבאר, שסמך על הכלל הסובב בכל דבריו הקדושים, שזה לעומת זה יהיו העכו"ם בהכבוד דסטרא אחרא, שמבאר אחר כך בענין המים רבים, ומשם נכפל הראיה, גם למה שנקראים בשם "נפישי מיא", רבים הגוים וכו'. [גם לפי זה נראה מבואר, שמפרש [כפירוש המצודות] אל הכבוד, הרעים בקולו על העכו"ם, הנמשלים למים רבים. וכן יש לבאר מפירוש רש"י, בדבר קול ה' שובר וכו', כענין שנאמר, וירעם ה' בקול גדול על הפלשתים. ויותר נראה לומר, שבמה שכותב בחינת רבים הגוים האלה, שהם בחינת מים רבים, כוונתו על הכתוב בשיר השירים, מים רבים לא יוכלו לכבות וכו', ששם פירש רש"י, על העכו"ם ואומות העולם. ולפי זה, נכתב ראייתו בצידו, אשר מיא רומזים על העכו"ם]:

בדבר (בדפוס הקודם היה זה נדפס בתוך אות ל"ח, ובמהדורה זו העתקנו זאת לכאן כי נראה לעין כל ששייכותו לכאן ולא שם) המים רבים הנ"ל, מבאר יותר בענין הכתוב הנ"ל, ה' מלך וכו', שהביא על ענין הגאוה, שמשם נשתלשל זה לעומת זה המים רבים של העכו"ם הנ"ל, [כי סיים שם בסוף המזמור, מקולות מים רבים]:

אות ל"ה. שלכאורה יש להתפלא קצת, מהרכבת ענין הגלות והריחוק מארץ ישראל אשר ביאר במאמר הרבה בר בר חנה, כי לא דיבר מזה תחלה, ואין זה דרכו הקדושה. אבל בהקדמתו תחלה ענין העפריים, ולסובב בשם הזה על נפשות ישראל בגלותם, שנקראים כן. יש לבאר, שזה עיקר מצוקת הגלות [שהוא ברוחניות הנפשות כנודע (מובא הרבה בספרי ליקו"ה ועיין שם בהל' ערב אות ל"ז, שלוח הקן ה"ד אות ו)], מה שאנו מתעפרים בעפר הטמא שבארץ העמים, שהוא תכלית ההיפך מתבונת התורה הנ"ל, ובהשתדלות משה להוציאם משם, להכניסם לארץ ישראל, הבינו בזה יוחני וממרא, שרוצה להכניס בהם תבונת התורה. וממילא מבואר בכל זה, שכמה שנתרחקים על ידי הגאות והכבוד דסטרא אחרא מתבונת התורה הנ"ל, נתרחקים על ידי זה גם מקדושת הארץ, ולא מטיא לארעא כמוב"פ:

אות ל"ו. שבביאור הנ"ל מדבריו הקדושים יש לבאר, שגם על זה סבבה כוונתו בדבר הכתוב והארץ האירה מכבודו, על אודות הענוה. כי כל זה לא נאמר זולת על הארץ הקדושה, שהיא לבד אשר תאיר מכבודו מאור הענוה כנ"ל:

אות ל"ז. בהמבואר מדבריו הקדושים, שזה לעומת זה נמצא ענוה פסולה, שהיא תכלית הגדלות. מבאר יותר, בענין העפרוריים, וארץ עממים:

אות ל"ח. בכלל הנ"ל בהקדמה, שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, תבין ותשכיל בביאורו גם לענין הקבלה בעצמה, שנמצא רזין ורזין דרזין [כעין ההלכה והקבלה יחדיו]:

אות ל"ט. בדבר הפליאה שהבאתי לעיל מענין בועז, על אשר נמצא בו גם הט"ל מלאכות של הפוגם בו. יש ליישב ולבאר גם בסגנון אחר. כי כענין המבואר מדבריו הקדושים בשם שדי, שאף על פי שרומז על יחודא עילאה לבד, [כנראה מביאורו לזיז שדי, שבמאמר רבה בר בר חנה]. נקרא בשם הזה, גם היחודא תתאה, מהתלבשותו שבו כנ"ל. כן יש לבאר, גם בדבר בועז, שמה שכולל בסוג הזה גם היחודא תתאה, הוא בסיבת ההלבשה הנ"ל. אבל מחמת שעיקר שם בועז הוא ביחודא עילאה לבד, והוא ברוב רוממותו וסתימתו נמצא בו שני כוחות, לטוב ולרע. [כי] המקבל אותו בקדושת המדריגה שתחתיו, שאז יגיע מספרו על הטל אורות, וטל מלאכת המשכן ששוכן ומתלבש בו כנ"ל. אף על פי שגם זה נחשב נגדו כחשך ופגם, אבל על ידו בעצמו נתטהר כנ"ל. [וזולת המתעקש בתחתית מדריגתו לבלי לקבל הארתו רק לרע לבד, שאז נהפך מאתו בעצמו, לל"ט המלקות, אשר ארבעים יכנו וכו' כמוב"פ]. וכן למטה יותר, ממדריגה למדריגה כנ"ל, עד תחתיות מדריגות העפרורים הנ"ל, שגם הם, יש ביכלתם לקבל באמצעות המדריגות את הארתו הנ"ל, באופן שישובו ויתעלו בטהרתם, מיום אל יום, וממדריגה למדריגה כנ"ל. אבל בכל זאת, מוכרח על כל פנים מעט אתערותא דלתתא, גם מהם, כי זולתה לגמרי, נשארים בקלקולם ומכתם לנצח חס ושלום:

אות מ'. בביאורו הנ"ל מדבריו הקדושים, שגם כל נפשות העפרוריים ומדריגות התחתונות, נמשכים מחלקי שמו וקדושתו של הצדיק משה, העוסק להעלותם ולכוללם בעצמו. מבאר יותר בשם כבד פה שבחיסרון הו' הנ"ל, שנקרא משה בגלות מצרים:

אות מ"א. בסוד היחוד הכללי שבנפשות ישראל להשם יתברך, שהוא גם כן למינהו כנ"ל. מבאר יותר בדבר הכתוב, אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים. שהוא כביכול, שמירתו יתברך, וזהירתו, שנזהר משלא למינהו הנ"ל. וגם בהמבואר מכל זה לנפשות ישראל למטה, שכל הבלתי נותן כל הכבוד להשם יתברך בעצמו, וחולק מאתו את הכבוד, נחשב כעבודת הפסל והאחר כנ"ל, תבין מרחוק, שבכל זה מבאר יותר בהבאתו את המאמר חז"ל בענין הגיאות [שהוא הכבוד], שהוא כעבודה זרה ממש חס ושלום:

אות מ"ב. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שכל השפעתו יתברך לישראל, הוא להכרת כבודו ותהלתו שמכירים ומשיגים על ידי זה. וממילא מובן, שאחר כך בכבודם ותהלתם אליו, חוזר ומשפיע להם יותר על ידי זה. מבאר יותר בהכרח ההתעלות מעט מעט, ממדריגה למדריגה, שמובן בענין זה מכותלי דבריו הקדושים. וגם לפי זה יש לבאר, שתבונת התורה לעומקא שזוכים בכבודו יתברך, היא היא עצם השפעתו יתברך הנ"ל, שמשפיע להם על ידי זה כנ"ל:

אות מ"ג. בהמבואר מכל הנ"ל בדבריו הקדושים, שכמו כן מוכרח השם יתברך להקדים ולהשפיע להם מתורתו, באופן שיכירו על ידי זה בכבודו. מבאר יותר בדבר ההלכה והקבלה וכו', [שהן הן השפעות היחודים הנ"ל], שמוכרח להקדים, באופן שיזכו על ידי זה להכבוד:

אות מ"ד. המבואר בכל הנ"ל מדבריו הקדושים, שהכבוד הוא בעצם השפעת התורה, ושאף על פי שמוכרח להקדים אתערותא דלתתא כנודע, אבל עיקר הקדמת האתערותא דלתתא, הוא למשה ויוסף [ודומיהם, שביכולתם לקיים ולהשיג את התורה, קודם נתינתה]. ושאר נפשות ישראל, זוכים על ידי זה, גם במעט האתערותא דלתתא, כל אחד כפי ערכו (עיין ליקו"ה הל' פדיון בכור ה"ה אות ל"ג). שעל ידי זה, עוסקים השם יתברך וצדיקיו הנ"ל, להשפיע להם את דברי תורתם, ולהרגישם ולהודיעם בזה, את כבודם ותהלתם. וכשהם זוכים על כל פנים לשוב ולכבד ולספר את תהלתו בדברי תורתו, ישוב וישפיע להם כמו כן בכל עת יותר כנ"ל:

אות מ"ה. שבהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, מבאר יותר בביאור התהלה [שבכתוב אני ה' וכו'] הנ"ל, על כלליות הדיבור של התורה הקדושה:

אות מ"ו. שגם בכפולת הכתוב הנ"ל, וכבודי וכו', ותהלתי וכו'. נראה מבואר, שכמו שאסור לחלוק שום נקודה מהכבוד לאחר, [ושהוא כעבודה זרה חס ושלום]. כן אסורלדבר ולשוח שום דיבור בטל וחולין, וכל השח וחולק את הדיבור, שלא למינהו, נחשב כעבודה זרה חס ושלום:

אות מ"ז. שבהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, מבאר ומפרש בהבאתו הכתוב, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, גם בפשיטות לשון הכתוב:

אות מ"ח. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שהשני ווין שבאותיות המילוי מהואו, הן הן השני מדריגות של החול והשבת הנ"ל. יש לתמוה ולהתפלא, ממה שמבאר במספר ימי החול, שהם ממספר האות ו' שבה הנ"ל. כי לפי זה, למה לא יהיה גם השבת, כנגד זה, במספר ששה ימים. ואדרבא, הלא הוא האות ו' הראשונה והעיקריות שבמילואה הנ"ל, ובוודאי הוא צריך להתכוון מספרו בששת ימים, ולא ביום אחד לבד. ואולם, אם תבא בפשיטות פירוש הכתוב שביחוד הראשון, שמע וכו', המכוון אליו, תביט ותראה, שמתחלתו עד סופו, לא יסובב רק על תיבת "אחד" והאחדות שבו, להודיע ולהשמיע לכלליות בני עמינו, שמע ישראל, ה' [שהוא] אלהינו, [הוא] ה' "אחד", [ועיין בפירוש רש"י שעל זה, וכן מבואר מדברי חז"ל (עיין ברכות י"ג: שעיקר קרי"ש הוא קבלת עול מלכות שמים ולכן אם לא כוון לא יצא ועיין רשב"א שם, ועיקר ההמלכה הוא "באחד" וכדאיתא להדיא שם), ומהזוהר הקדוש (אפשר ע"פ רעיא מהימנא פנחס רנ"ז. עיי"ש), שכל עיקרו, הוא האחד והאחדות שבו כנ"ל]. ולזאת נראה מבואר, שבעוצם התגברות האחדות שבואו הזאת, [והוא האלף המצורף לה, כי הוא א'פרים בן יוסף, שהוא העיקר שבה כנ"ל], לא תתחלק כלל במספרה, ולא תהיה רק ביום אחד, [אשר לפני אחד מה אתה סופר, כנודע (ספר יצירה פ"א מ"ז)]:

אות מ"ט. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שבהארת קודשא בריך הוא לשכינתיה, מוכרחת כמו כן להאיר ולהשפיע למט"ט, והוא משפיע למטה יותר, וכן מתתא לעילא בדבר הכבוד כנ"ל. יש להתפלא לכאורה, במה שנפרט מדריגת היחודא תתאה להכרח הכבוד הנ"ל, יותר משאר המדריגות שתחתיו. כי הלא גם השכינה בעצמה נחשבת כביכול כמדריגה תחתונה כנגדו יתברך, ומהכרח צירופה בעצמה לדבר הכבוד, יוודע ממילא לשאר המדריגות, כאשר יוודע ויבואר מהכרח צירוף היחודא תתאה לדבר הכבוד. וישוב קצת הפליאה הראשונה, בהפרטת מט"ט יחודא תתאה לדבר הכבוד. [ואם מהכרח תחתית המדריגות עד קצה האחרון, [אם כן] אין שייך גם כן לפי זה לפרוט מדריגת מט"ט, שהיא באמצע, לא הראשונה ולא האחרונה כנ"ל]. ואולם, בדבר האחדות אשר ביארנו באות הקודם לזה, תבין מרחוק, שאף על פי שבשם המושאל מזכירים כעין חילוק והבדל כביכול, לשכינתו מאתו יתברך. אבל באמת האמיתי, לא נמצא בזה שום פירוד חס ושלום, והוא כולו אחדות, עד שאין שייך שום יחוד כלל, [כי יחוד אין שייך, זולת בנבראים הנפרדים תחלה]. ולא כן היחוד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי הוא שתחשב למדריגה בפני עצמה לגמרי, [ואין מלך בלא עם, שהם הנפשות הנחלקים מאתו]. וגם אם תוסיף ותביט בפירוש אותהואו שבה, תראה ותשכיל, שבמחציתה נמצא הפסול, והטמא, והאסור, אשר גם לפי זה ממילא מבואר, במה שאין קורא ומכנה כלל בשם יחוד, התחברות מט"ט שבהשם יתברך, [כי הוא הנבדל מאתו בסוד הרקיע, כנודע ומובא במקום אחר (עיין תיקו"ז ע"ה:, ועיין ליקו"מ ח"א תורה ל"א אות ה)], ודייקא מחמת זה, נמצא מעלה יתירה בהתחברותו [כעין יחוד] להמדריגה העליונה, להיות משם לבד כל התחלת כבודו יתברך. והוא החיבור הראשון, מכל המדריגות שתחתיו. אשר על זה לבד הוכרח לפרוט להזכירו בפרטיות. ושבזה לבד יוודע ויתבונן לחיבורי המדריגות שתחתיו, שכל שהמדריגה למטה יותר, כשתתחבר גם היא למדריגה העליונה שעליה, יגיע ויתהוה מזה יותר כבוד להשם יתברך:

אות נ'. בכלל הנ"ל בהקדמה, שכל בחינה כלולה מכל הבחינות. ובהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שבכל זאת נמצא בשם המושאל גם במדריגה הראשונה סוד היחוד, כעין היחודא תתאה שבמדריגת מט"ט. יש לבאר, שזה מה שנחלקים שבטי ישראל הנ"ל בעצמם, לד' מחנות, ושבצירוף כולם לבד [להתעלות ולכלול בו, כנודע (עיין קהלת יעקב בערך ד' אות י' בשם השל"ה דף לה: בענין להאריך באות ד' דאחד, וזה ידוע שהד' דגלים הם נגד ד' מחנות שכינה שהיא בסוד אות דל"ת ועין זהר בראשית כ"ו: והם בסוד הכתוב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לד' וגו')], כל השלמת הד' דאחד שבתכלית המדריגה העליונה, להנצל מאל אחר הנ"ל, הנתאחז במחנה הרביעית, שבאסור ופסול הנ"ל. כי אף על פי, שבזה לבד נמצא ונחשב בחינת אחר למדריגתה, להיות על ידי זה כל עיקר הכבוד. אבל בכל זאת, נמצא בזה דבר והיפוכו. כי גם בכל הפלאתו יתברך להמציאה כבחינת אחר חס ושלום [עד שבאמת תאחז מאתה האחר לגמרי חס ושלום], תתהפך בכל זאת בחיבורה וכבודה בעצמה הנ"ל, להיות מאתה לבד תכלית ההשלמה, המוכרח כביכול לד' דאחד [וביטול האחר לגמרי הנ"ל]:

אות נ"א. שבאחיזת האחר והפסול לגמרי הנ"ל שנמצא באות הו' שמיוחד למדריגת ימי החול. תבין מרחוק, בהכרח הפרישות שבהם, כל הרוצה לקדש עצמו כראוי. ולבלי להיות רק ביחוד שמע, שביום השבת, שבו ומאתו כל הביטול וההרחקות לכל פועלי און, כנודע (מובן בזוה"ק שאומרים בליל שבת רזא דשבת וכו' וכל שולטני רוגזין וכו', ומובא הרבה):

אות נ"ב. שבהכרח הפרישות בימי אחיזתם והתגברותם הנ"ל, ובענין הדיבור שנשתווה ומאיר במדת הכבוד והיחוד הנ"ל. תבין מרחוק כמו כן, להכרח משה רבינו עליו השלום בימי אחיזתם שבגלות מצרים המובא בפנים, להעלים ולהסתיר עצם דיבוריו [אשר בכל זה מבאר יותר, בשם כבד פה, שהזכיר בקלקול הכבוד הנ"ל]:

אות נ"ג. בהמבואר בכל הנ"ל, שלעתיד בתכלית זיכוך הגופניות [כמשה בהשגת ומתן תבונת תורתו המוב"פ], יהיה בסיבת הפרישות בעצמה, יחודא עילאה בתמידות, [וכולו שבת הנ"ל, כנודע (עיין ליקו"מ ח"א תורה ו' אות ג)]. וממילא מובן, שכמו כן בדברהכבוד והדיבור הנ"ל שנמצא בענין זה. מבאר יותר בביאורו הנ"ל למאמר הכתוב, יהי כבוד ה' לעולם, וליחוד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ולמאמר הכתוב, למען יזמרך כבוד ולא ידום וכו', שהביא לענין הדיבור מהכבוד הנ"ל:

אות נ"ד. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שכל בריאת והנהגת העולם במט"ט, הוא ממדת לבוש המלכות והכבוד הנ"ל. מבאר יותר בביאורו לדבר הלבוש והמלכות, בשם חצינא. ולהבורא יתברך, בשם בר נגרא. שהוא הנחשב כביכול, להחרש ובעל המלאכה, שפועל ועובד בה:

אות נ"ה. בהבאתו מאמר הכתוב, כתפארת אדם וכו', לענין העבודה זרה, שנשתלשל זה לעומת זה [בשבע וכו', ממספר השבע הנ"ל] מכלי החרש דקדושה יתברך. מבאר יותר, בענין הכתוב [הנ"ל, שקורא] לתכלית ההיפך ועבודה זרה הנ"ל, חרש עצים וכו':

אות נ"ו. בהכרח בחינת אחר בקדושה הנ"ל, [והוא מט"ט, שבזה טעה אחר, כמובא בדברי חז"ל (חגיגה ט"ו.)]. תבין מרחוק, בהכרח מלאכת המשכן דקדושה, שסובב בזה על כל מלאכת האדם. כי אף על פי שביכלתו יתברך להשפיע בלי שום מעשה ומלאכת האדם. אבל כביכול, להכרח שורש בחינת אחר הנ"ל, להיות מזה לבד כבודו יתברך כנ"ל, יכניף ויסתיר פני השגחתו, לבלי לפעול ולעשות בהתיקון המוכרח להשלמת כל דבר, זולת בהתלבשותו בהנבראים, שבבחינת מט"ט הנ"ל, עד לעתיד בגמר התיקון הנ"ל, שאז יקוים מאמר הכתוב, ולא יכנף וכו', שהביא על זה:

אות נ"ז. [מדברי מוהרנ"ת זצ"ל, שבהלכות כלאי אילן שעל התורה הזאת], ובהמבואר מדבריו הקדושים על אודות הל"ט מלאכות הנ"ל, שמוכרח בהם להזהר באזהרת למינהו הנ"ל. מבאר יותר בענינים שאסור לעשות ולפעול בתערובות שלא למינהו, [כשור וחמור. כי כן מבואר בדחז"ל (משניותכלאים פ"ח מ"ד), שאזהרת לא תחרוש, יסובב על כל הל"ט מלאכות]:

אות נ"ח. בהמשכת אור הצדיק לתשובת תלמידיו שבבחינת חנוך הנ"ל. מבאר יותר, בסובבו על זה בדבר הכתוב, וירק את חניכיו המוב"פ, שהוא בשם חנוך הנ"ל, שנמצא בכל אחד מתלמידיו, [וכמובא מזה בשאר ספרי אמת (עיין קהילת יעקב שחנוך נתגלגל ביהושע, וזה ידוע שיהושע הוא ענין התלמיד של הצדיק. ודו"ק)]:>