אשרי תמימי דרך - מאמר א

להסתכל בהשכל של כל דבר. נראה מבואר כוונתו, על כל חלקי הבריאה המגיעים להאדם, מחלקי הזמן והמקום והנבראים, דומם צומח חי מדבר שבהם:

מחמת שאור השכל גדול מאד, אי אפשר לזכות אליו, כי אם על ידי בחי' נון. בהפלגתו כל כך באור השכל שאי אפשר לזכות אליו כי אם וכו', מבואר כוונתו שהוא השכל והחכמה מהבורא בעצמו ית', שנמצא בכל דבר ודבר מחלקי בריאתו אשר ברא בחכמתו:

לפני שמש ינון שמו. אם לכאורה לא הביא ראיה מזה הכתוב, רק לבאר שהנון הוא המלכות. אבל בצירוף דבריו שכתב תחלה, שהשכל הוא השמש. מביא אגב אורחא ראיה מזה הכתוב, גם לקשר הענין. שמוכרח לקשט את עצמו לפני שמש החכמה, בנון המלכות, מאחר שבזולתה אין ביכולת לזכות כלל לשמש החכמה:

עשו, שבזה את הבכורה. מבואר יותר זה הענין, מדבריו הקודמים, ובכלל הנ"ל בהקדמה שזה לעומת זה:

יצר טוב וכו'. מבאר בזה לעובדא ולמעשה, את כוונתו בדבר המלכות הנ"ל, שיהיה כל אחד מולך ומושל ברוחו ויצרו הרע:

כשזה קם זה נופל. מבואר גם כן בפירוש המלכות הנ"ל, שאין שום אופן שיקומו שניהם במלכותם, מאחר שכל פירוש המלכות מהיצר טוב, הוא שימלוך וימשול על היצר הרע:

ועל ידי זה נתקבלים כל התפילות. בהמבואר מצירופי דבריו הקדושים, שהשכל הוא החיות של כל דבר [והחיות הוא כלליות ההשפעות], ושזה השכל והחכמה, הוא חכמתו ואלהותו בעצמו ית'. ושכל מדת הלבנה והמלכות, הוא עצם החסרון, ואין לה מצד עצמה שום אור וחיות ושפע כלל. והיא העומדת בסוג כלליות האדם. תבין ותתבונן באלה התיקונים, שהם חוזרים חלילה בכל עת. כי כל אשר תתקבל תפלת האדם, תתמלא ותתקשר יותר הלבנה באור החמה, ולהיות ביתרון החן, הגורם יותר לקבלת התפלה:

תיו, שהוא לשון חקיקה. בדבריו הנ"ל יש לבאר, שכל החקיקה [והחסרון הזה] שגורמים כביכול בהלב שלמעלה, הוא מאתערותא דלתתא של האדם המתפלל והמבקש, שמכיר ויודע ומרגיש את חסרונו (וזה כל קדושת הלבנה והמלכות שזוכים בכח התורה), ושופך את שיחו ותפילתו לפני אלהותו וחכמתו ית' שבעצם החיות, ונצטרף ומגיע על ידי זה במציאות החן, הגורם באתערותא דלעילא, שהשם יתברך כביכול חושב את עצמו כנגדו בדבר החסרון [וכענין המובא במ"א (ליקו"מ ח"א תורה רי"ט), על הכתוב ואנכי לא אראנו], ומשלים ומוסר מדת המלכות להאדם, שיהיה למלך ומושל גם למעלה [מי מושל וכו']. וכאשר לא יזכה לזה בשלימות רק בן דוד, מבאר יותר לפי זה בענין הכתוב הנ"ל ינון שמו, שנאמר בבקשה על זרע דוד:

היצר הרע רוצה להטביע וכו', החן וכו', מלכות דקדושה. יש בזה להתפלא קצת, כי הלא כל החן הוא מצירוף החמה והלבנה יחדיו [החמה בחית, והלבנה בנון כנ"ל]. ובטביעת והשפלת החן, נטבע ונשפל חית החמה כנון הלבנה, זה כזה יחדיו. ולמה לא הזכיר כלל בדבר ההשפלה, גם ענין החמה והשמש. ואם ניישב זאת בתחלת דבריו הקדושים, שהיצר הרע בעצמו הוא מצד המלכות דסטרא אחרא, שכשזה קם, נופל ונשפל חס ושלום המלכות דקדושה כנ"ל בפנים. אבל הלא גם שם יש להתפלא, כי בכלל זה לעומת זה הסובב בדבריו הקדושים, נראה מבואר, שנמצא זה לעומת זה גם חמה דסטרא אחרא, [וכמובן מענין הכתוב וחפרה הלבנה, שמסיים בזה "וכו'", הסובב לסוף הענין ומאמר הכתוב, ובושה החמה]. ולמה לא יפרט זה באר היטב, כמו שמפרט בדבר המלכות שנמצא מלכות דסטרא אחרא. ואם גם בזה יש ליישב, אבל יותר נראה לעניות דעתי שזה מחמת שמצד השמש המשפיע [ומתדמה ליוצרו כביכול להאיר מעצמו], אין שום נפתל ועיקש חס ושלום, וכל אחיזת הרע, הוא בהלבנה הענייה לבד, אשר מצד עצמה גם בקדושה, חסירה היא מהחכמה, והיא העומדת בסוג כלליות האדם כנ"ל מהמובן מכותלי דבריו הקדושים. ובסיבת החסרון מהחכמה והתבונה האמיתית, נאחז ומתגבר החסרון לגמרי ברובם ככולם, אשר אינם חפיצים כלל בחכמה האמיתית כנ"ל. ומחמת זה לבד, הם תועים ונבוכים בחכמות חיצוניות. ובכל זה מבואר לנו, אשר לא קרא בשם לצד הרע, רק בדבר המלכות שהיא הנחלקה לשתים, בטוב וברע, והמחלקה הזאת לבד כשתתגבר חס ושלום תצא ותעלה גם למעלה בדבר החכמה, לחלק ולהפך גם שם חס ושלום, אשר עבור זה מרמז בתיבת, "וכו'", לכנות גם להחכמה חיצונה, בשם חמה [כמובא מזה בספר פרפראות לחכמה עיין שם]:

ועוד בא נבא מכל זה, לבאר וליישב גם את הפליאה הנ"ל, אשר בהשפלת החן לא הזכיר רק מדת המלכות. כי בכל זה [ובסובבו לדבר השמש את הכתוב הדר לו וכו'], תבין מרחוק, כי בעוצם האור והזיו והיופי וההדר לאין ערך שנמצא בהשמש, אין שייך ואין צריך שם כלל החן. וכל מציאות החן והכרח החן, הוא בהלבנה שהיא הנון. הכרח החן הוא, אשר מצד עצמה, אין לה שום אור וזיו ויופי כלל. ומציאות החן הוא, בקבלת זה הנון שפע החית היורד מהחמה לשכון ולהתייחד בה שיהיה לחן:

והנה, כאשר אין יכולת לרובם ככולם להביט כלל בהשמש, ואין לנו השגה ותפיסה כלל בזה השכל, לא יהיה גם מחמת זה כל החן וחשיבות, רק להלבנה והמלכות. ומה נפלא לפי זה, חיבור ושלשלת דבריו הקדושים. חן וחשיבות בחי' מלכות [כי גם פירוש המלכות, היא החשיבות, והיא היא בדבר החן]:

שרוצה לעשות את האדם משוגע וכו'. סובב בזה לדבריו הקודמים, שהיצר הרע נקרא בשם זקן וכסיל:

ואלה מוסיף על הראשונים

א) בהמבואר מדבריו הקדושים הנ"ל, שההכרח להקדים בראשית החכמה את הצמצום, שהיא הכלי המוכרח לקבלת החכמה. מבאר יותר גם ענין הכתוב שהביא לעיל, ראשית חכמה יראת ה':

ב) בפירושו להכתוב בכור שורו וכו', בכור הוא השכל. יש לבאר, שהוא עולה בקנה אחד עם פירש"י לפי פשוטו, שהוא המלכות שזכה יהושע. יען אשר אין ביכולת האדם לשור ולהביט בשלהבת השכל, אם לא בשורו והבטתו בכלי [הזכוכית] המלכות, שנתלבש בה השכל:

ג) בדברי מורנ"ת ז"ל (בהלכות פקדון (הלכה ד' אות ט' י' יא' וכו')) שעל זה, מוסיף לבארבדבר הצמצום המוכרח להשכל והמוח, שהוא הכפול לשנים. כי מצד אחד מוכרח להעמיד צמצום ומחיצה להמוח, שלא יסור וירד לרוח שטות בתאוות רעות לגמרי חס ושלום. ומצד אחד מוכרח לסייגו ולגדרו במחיצה, שלא יהרס את הגבול לחקור ולהסתכל למעלה ממדריגתו, כנודע (עיין ליקו"מ ח"א תורה נ"ד אות ב'):

ד) בראייתו שהנון היא המלכות, מפירוש רש"י ינון לשון מלכות. אשר זה הפירוש לא סובב רק בכפולת הנון. מחזק אגב אורחא לכפולת הצמצום [שהוא הנון] שמבאר מורנ"ת בדבריו הקדושים הנ"ל:

ה) עוד יש לבאר בכפולת המחיצה הנ"ל לשתים, שהן [הן] השתי אזהרות שמזהיר אדמו"ר ז"ל בזה המאמר. אזהרה אחת, להשמר מרוח שטות בתאוות הרעות, שהם שגעון ממש. ואזהרה השניה, להשמר ממצוות היצר הרע. כי מי לנו גדול בכל המצוות שמצד היצר הרע, כמצות ההריסה בתבערת התלהבות הלב לעבודת השם יתברך בעצמו, ויש בזה אופנים שונים (עיין ליקו"ה יו"ד הלכות תרומות ומעשרות ה"ג באריכות). כי בזאת ההריסה, הורס האדם גם בדעתו יותר מדאי. ולאלה שתי השמירות מוכרח להתגדר ולהעמיד שתי המחיצות הנ"ל להמ'וח' והח'מ'ה:

ו) והנה, לעובדא ולמעשה, תבין מרחוק בעוצם המצוקה והמועקה שנמצא לכל אדם במוחו ודעתו [שזה עיקר האדם], וכל העצה לבנין אלה המחיצות, הוא על ידי הבורא בעצמו יתברך, אשר אליו לבד יפנה האדם בכל עת צרה וצוקה. ויש לבאר עוד [בכלל השביעי הנ"ל בהקדמה, שכל בחינה כלול מכל הבחינות], שהן הן שני השמות אהי"ה אשר אהי"ה, אשר יבאר [במאמר רבה בר בר חנה] בהכרח הביטול להיצר הרע, יען אשר בהם כל ישועתינו וגאולתינו משני המצוקות הנ"ל, שהם עיקרי הגליות:

ז) בדבר המלכות דקדושה הנ"ל, אשר בתקומתה נופל המלכות והלבנה דסטרא אחרא. מבאר אגב אורחא, גם סוף ענין הכתוב, וחפרה הלבנה וכו', כי מלך ה' וכו':

ח) בהקמת התורה להנון, [שהיא המלכות], ובכלל החמישי הנ"ל בהקדמה. אותיות בולטות לביאור מורנ"ת בהלכה הנ"ל, שעל זה היתה קבלת התורה לנון יום:

ט) בהפרטתו באריכות על אודות יעקב, שבזכייתו לחן, בירך גם את השבטים בחן, ובנימן לא היה אז ברכו יוסף וכו', כי יעקב ויוסף כחדא חשיבי. אם אין להתפלא בזה, אבל כל היכא דאיכא לפרש פרשינן, כי אין זה רק מחמת שגם האב והבן [כרב ותלמיד] מצטרפים זה לזה, כיחוד החמה והלבנה הנ"ל. והב'ר'כ'ה [והב'כ'ר'ה] שהיא החכמה מהאב והרב, תשפיע ותאיר להבן והתלמיד העומד מצד הלבנה והנון והצמצום הנ"ל. וגם תבין בכל הנ"ל, כי רב ועצום התועלת המגיע גם להאב המשפיע [שהוא הרב] בעצמו, מאחר שבזה העולם מוכרח גם הוא למחיצת הנון, שהוא מצד הבן והתלמיד כנ"ל:

י) ולולי דמסתפינא מלהרכיב ולהביא לכל זה גם ביאור הדרש, הייתי מבאר, שבזה המאמר הראשון שבספרו הקדוש, ינון שמו ושם תלמידו העיקרי מורנ"ת ז"ל (אשר עליו לבד סמך את ידיו, ועל ידו לבד, זכינו להשארת ספרו הקדוש, כאשר העיד עליו בזה, [ער האט אגרויסען חלק אין מיין ספר, טאקע גאר (אכן יש לו חלק גדול בספרי)]), כי בהעלאותינו הנ"ל, שגם כל תווית התיו בחקיקה וחסרון כביכול למעלה, נמשכת מהחסרון בפני הלבנה שלמטה [אשר בזה החסרון לבד, כל מציאות החקיקה ותווית התיו שלמעלה]. ושגם אם התלמיד בפני הלבנה והתיו שבו, הוא בן נון מצד עצמו, מוכרח על כל פנים גם הרב, אשר מצד עצמו הוא בפני הח'מ'ה והמ'ח' (אותיות הנרגשות שבהם), לקבל מאתו נרתק הנ'ון' הנ"ל, שבשני המחיצות מזה ומזה כנ"ל, [ויצאו לנו שמותיהם הקדושים נ'ח'מ'ן' נ'ת'ן']:

יא) מכל זה שוב נשוב לביאורינו הנ"ל, בדיבור המתחיל היצר הרע רוצה וכו', והכלל העולה משם, כי עצם המוח האמיתי, מאיר מעצמו כפני חמה, בהארת האין סוף יתברך, בלי שום חסרון. אבל מחמת זה בעצמו אין ביכולת האדם המוגבל לזכות בו, אם לא באמצעות הלבנה, אשר מצד עצמה חסירה היא מהחכמה. כי לפי זה יש לבאר כוונתו בדבר הכתוב לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו, שהלב הנמצא בקומת האדם, הוא כפני הלבנה [שהוא המלכות] והחסרון מצד עצמו, כי הלא הוא לבד אשר בחלליו לימין ולשמאל, כל מקום היצר טוב והיצר הרע, העומדים בדבר המלכות כמוב"פ. ואם יצר מחשבת לב האדם רע מנעוריו בתאוות ומדות רעות, יש בכח האדם להתגבר ביצרו הטוב, להכניע את עצמו כנגד אור החכמה והחמה, אשר בהעלם נפלא תאיר ותזריח במ'ח' כל אדם, אשר מצדו משולל הוא מכל התאוות והמדות הרעות. כי אז נחשב הל'ב' לכלי הנ'ון, כפני ל'ב'נ'ה (אותיות הנרגשות שבה), אשר תקבל בעצמה אור הח'מ'ה שבמ'וח' (אותיות הנרגשות כנ"ל), ובזה לבד נקרא בשם חכם האמיתי. ולא כן הכסיל הנ"ל, כי הוא בהתגלות לבבו בתאוה וחפץ הכבוד, משעבד ומכניע את המוח [והאמת] שבו (עיין לקמן באות ל), אל הלב. שגם הוא לא יחייב וישפוט בו, רק כפי שיתענג בכבודו. וכאשר יתגאה לקנות החכמה ולב אין, נלכד ונתעה בחכמתו וערמתו מיום אל יום. וכמה פעמים גורם לעצמו גם בזה העולם מה שגורם, וזה וזה לא עלתה בידו:

יב) וגם בכל אלה תבין מרחוק, שברוב כובד הדבר, נמצא בזה אלפים ורבבות מדריגות וחילוקים, בין כל אדם לחבירו. וכהכרח הכנעת הלב אל המוח בפרטיות, כן בכלליות מוכרחים הקטנים והשפלים אשר לא זכו וזיככו את לבבם בתכלית השלימות, שיכניעו את עצמם על כל פנים כנגד המזוכך בתכלית הזיכוך, עד שנחשב לפני החמה בכלליות, ועיין לקמן באות ט"ז:

יג) בהעלאתו הנ"ל אשר ביארנו מדבריו הקדושים, שהנון המוב"פ היא הנון המצורף להלב שבלבנה, והחית המוב"פ היא באחדות שם החמה (כי שם עצם האחדות, כאשר נבאר לקמן מדבריו הקדושים). וכפי הנודע שהמוחשבכל אדם, נכפל הוא בשני מדריגות חכמה ובינה (והם באחדות כתרין רעין דלא מתפרשין כנודע (זהר ויקרא ד. האזינו כ"ד. וע"ע תקו"ז תיקון סה דף צו). נראה מבואר, שהמם שבחמה הוא המדריגה השניה מהחית [שהוא האב בחכמה, כמבואר בפנים מדבריו הקדושים], כי בן מם לבינה (אבות פ"ה מכ"ו), [אשר בלשון המקובלים נקראה בשם אם, כנודע (מובא הרבה מאוד בספרי הקבלה עה"פ ואם לבינה תקרא, עי' תיקו"ז תיקון ס"ה דף צ"ו. ועיין ליקו"מ ח"א תורה כ"ט אות ד') ]. ובביאור מורנ"ת הנ"ל על אודות ימי הנון בקבלת התורה שזכה משה רבינו עליו השלום, תבין ותתבונן בצירופו לזה ימי המם, עד אשר קרן עור פניו כפני החמה, כי באמצעות המם האירה בו גם החית, שהוא אור האב כנ"ל, מעוצם אחדותם:

יד) והנה, בביאור מורנ"ת שבדבר הנון לקבלת התורה כנ"ל. כפי הנודע שהיא הנון בשערי בינה המובאים בדברי חז"ל, נראה לכאורה כעין סתירה להודעת רבינו ז"ל, שהנון היא הצמצום וחסרון החכמה כנ"ל. אבל זה מבואר כפי הנודע (עיין סיפורי מעשיות סוף מעשה מבעל תפילה בסוף הרמזים שם, ועין עץ חיים שער מ"ז פרק ב', ועי"ש ביפה שעה סק"ב) שהאור נקרא על שם הכלי, יען אשר כל הרגשותינו ותפיסתינו בהאור, לא תהיה רק בהתלבשותו בהכלי (ועיין לעיל באות ב). כי לפי זה יבואר לנו, שכמו כן נקראה הבינה על שם הנון, שהיא הצמצום והכלי:

טו) בכל הנ"ל תבין מרחוק, שהאור מצד עצמו אין בו שינוי והתחלקות כלל. וכל התחלקותו לנון שערים, הוא בהורדתו לתוך הכלי והצמצום:

טז) בדבר הכלי והצמצום הנ"ל, אשר מצד עצמו לחסרון האור יחשב, נראה מבואר, שזה ענין האמונה [המוכרחת להקדימה בראשית החכמה], אשר בה כל מלכות וממשלת השם יתברך שהאדם ממליך וממשיל בעצמו ורוחו כנזכר. ובעסק התורה לשמה, זוכה כל אחד לפי ערכו, ליתן בה כח להתגדל ולהתייחד באור החמה והחכמה, והשגה אמיתית באלקותו יתברך. כי גם הקטנים בערכם, שאינם זוכים לזה בחייהם כיחידי הדורות, זוכים לזה על כל פנים אחר מותם, בעולם העליון, כל אחד ואחד כפי אמונתו שהקדים בזה העולם:

יז) עוד מבואר מדברי מורנ"ת בפירוש דברי רבינו ז"ל הנ"ל, שגם התלבשות שכלו וחכמתו יתברך בכל חלקי הבריאה, הוא כעין התלבשות החכמה במדת המלכות הנ"ל. כי מדת המלכות, הוא בכלליות החיצוניות שבכל דבר. והחכמה, היא הפנימיות שבכל דבר. אשר מחמת זה מסוגל המלכות דקדושה לקדש את החיצוניות שבכל דבר, באופן שימצא האדם את הפנימיות והחכמה שבה:

יח) והנה, כאשר נוסיף ונשים את לבבינו בדבר אזהרתו הנ"ל להביט על כל חלקי הבריאה שנמצא בהם שכל, עוד נבין ונתבונן מאלינו, כי כל אשר מדריגת הבריאה במעלה יתירה, נמצא לו בלי ספק גם מעלת השכל ביתרון יותר. ומי לנו גדול בכל חלקי הבריאה כמו האדם, אשר בשבילו בעצמו היתה כלהבריאה, ושהוא בשכלו יביט וימצא כל חלקי השכל, שבכל חלקי הבריאה. מבואר לנו יותר העלתינו הנ"ל [באות י"ג] כדברי המקובלים, שהאב ואם, נמצאים בחכמה ובינה. ואגב אורחא נראה מבואר, שמעין זה נשתלשל ונמצא גם בכל חלקי הבריאה, אשר האדם באמונתו בהוויותו יתברך, וקבלת עול מלכותו כנ"ל, יברר גם אותם להשלמת דעתו, [והנהנה מהעולם הזה בלא ב'א'"י' א'מ'"ה', >[ברוך אתה ד', אלוקינו מלך העולם], נחשב בזה כגוזל א'ב'יו וא'מ'ו (ברכות ל"ז:), שהם י"ה כנודע (מובא הרבה מאוד, ועיין תיקו"ז דף כ"א:, ס"ג:)]:

יט) כפי כל הנ"ל, תראה נפלאות בדבר יעקב, שהוא השמש כמוב"פ, זכה להעמיד ולהאיר את הירח, מכוון במספר י"ב בנים, כמספר י"ב החדשים שבה. וכאשר לפעמים מצורף ונתוסף גם החודש הי"ג, הוסיף כמו כן בתולדות יוסף המוב"פ, למספר י"ג:

כ) בהכרח חסרון הלב להיות לכלי לפני המוח והחמה כנ"ל. נראה מבואר, שגם זה כל הכרח יצר הרע שבלב האדם, כי בו לבד כל עיקר החסרון שהוא הרע. וכל תיקון יצר הטוב, הוא לעמוד בנסיון הרע והחסרון שבחלל השמאלי, עד שיהפך אותו בעצמו, למרכבה וכלי לקדושת המוח:

כא) כפי הנראה בחסרון הלבנה, שבהשלמתה להיות כאור החמה, נהפך החסרון לריבוי וכפל לשני המאורות. יש להבין דבר מתוך דבר, שכל שהחסרון גבר יותר, נהפך יותר לריבוי. ולפי זה תראה נפלאות באות תיו הנ"ל, שהיא לבד אשר יצאה מכלל האותיות להתפרש בלשון חסרון, והיא לבד תעלה במספר הריבוי יותר מכל האותיות:

כב) עוד לולא דמסתפינא מלהפליג בדרך הדרש, הייתי מוסיף ומבאר דברים נפלאים לפי כל הנ"ל. כי גם א' האחדות שבחמה הנ"ל, מוכרח כביכול שיהיה כא'ח' לד'לות המלכות כמוב"פ, יען אשר בה לבד כל השגת הא'ח'ד' העליון יתברך:

כג) וגם אם האב יהיה בא' האחדות הנ"ל, אבל כאשר נמצא במוחו וכוחו מדריגת הבן בכפולתו הנ"ל, מצורף אליו הב'ית, להיות נקרא בשם א'ב':

כד) וזה הב'ן' אשר עצם מציאותו בכפולת האור לב'ית, עוד נכפל ונתרבה למספר נ'ון, ועומד בשם ב'ן'. ולא כן מדריגת הבת. כי הוא בגידולו יעלה במדריגת האב הנ"ל שלמעלה מכולם. והיא בגידולה לא תהיה רק במדריגה השניה אם הנ"ל. יען אשר גם בהולדתה להיות לב'ית, תתחסר בתכלית החסרון שהיא הת'יו הנ"ל. ובכל זאת, נהפך החסרון לתיקון הריבוי, כנ"ל באות כ"א:

כה) עוד מרחוק נראה לפי עניות דעתי, כפי הנודע שעיקר ההשפעה והברכה היורדת מהאבות לבנים, הוא אחר הסתלקות האבות [כמבואר מכמה מקומות (אולי כוונתו על דין ירושה, וכן האבות ברכו בניהם רק סמוך למיתה)]. כי בזה תבין ותתבונן בהפלאת ב'נ'י'מ'ן' המוב"פ, אשר בו נשלם מספר י"ב הנ"ל, ותיקון הנ'ון' בכפולתה [שזכה יעקב בהעמדת בניו כנ"ל]. ויהי בצאת נפשה של האם, שהיא בדבר המ'םכנ"ל, אביו קרא לו ב'נ'י'מ'ן'. כי גם לפי הנ"ל נראה מבואר, שאור האם מוכרח להבנים באופן אחד, יותר מאור האב. כי הוא בעוצם רוממותו, לא יזכו בו כראוי עד השלמת התיקון. ואור האם לבד, נקרא בשם אם הבנים כנודע, יען אשר על ידה לבד נשפע להבנים מאור האב כנ"ל:

כו) והעיקר להבין ולהתבונן מכל זה לעובדא ולמעשה, ברוממות כל ברכה, ותפלה, ולימוד, שיש ביכולת כל אחד לצבור ולקבץ בימי חיי הבלו, אשר בזה לבד יתענג ויתעדן בהשגת חכמתו ואלהותו יתברך, אחר פטירתו ואחר התחיה, בהקדם תיקון המלכות מהמלך בן דוד בעצמו. כי אין שום עצה להנצל משטף מימי המבול, בשגעון התאוות והמבוכות ומצוות היצרין הרעים, אשר כתרונו והדריכונו באלה הימים, אם לא בעצת התורה אשר תתקבל על ידה התפלה כנ"ל:

כז) בביאור מורנ"ת הנ"ל בדבר הנון, שהוא בענין קבלת התורה. יש לבאר לפי זה ביחוד אור הלבנה כאור ההחמה שבחן המוב"פ, כי גם הנון במדת החית [שלמעלה מהז' פעמים ז']:

כח) לפי הנ"ל, תבין ותשכיל ברוממות יוסף המוב"פ. כי הוא אשר יהוסף את הנון למספר אותיות אחיו, וימלא שנת הלבנה בשבט הי"ג, אשר לחודש הי"ג. אשר בו לבד, נשלמה ונתייחדה להחמה:

כט) והנה, הריבוי והכפל הראשון והעיקר בהולדת הבנים, שבתיקון הלבנה הנ"ל, הוא הב'כ'ר' [בפי שנים] שבהם, [בכפל היחידות, והעשיריות, והמאות, שבמספר האותיות], להתב'ר'ך' ולהתרבות מאז והלאה. ובהתמלאות והתחשבות הלבנה כחמה הנ"ל, מה נעים ונפלא פירושו בדבר הבכורה, שהוא השכל והחמה, ואחדות פירושו לפי זה, מהכתוב בכור שהוא השכל, עם פירוש רש"י שהוא המלכות, וכנ"ל באות ב'. והבאתו לכל זה מאמר הזוהר הקדוש, יעקב ויוסף כחדא חשיבי:

ל) עוד לולא דמסתפינא מלהפליג בדרך הדרש הייתי מבאר, כפי הנודע (ליקו"ה יו"ד הל' סימני בהמה וחיה טהורה ה"ד אות כ"ג), שהחכמה הוא להחכים ולהבין האמת שבכל דבר. ובא'לף ואחדות הנ"ל, כאשר תאיר באמצעות המ'ם הנ"ל, להת'יו הנ"ל, תהיינה יחדיו לא'מ'ת'. ותבין מרחוק כח האלף שבאחדות, להפוך ממ'ת' לחית וחיות האמת שבחכמה הנ"ל. ושנמצא בזה משקל נפלא, אשר גם יחידי הדורות נתקשו בזה, ולא השיגו עדיין בשלימות למלאות את המפקד וחסרון הלבנה והתיו, עד שלא זה בלבד אשר לא יהיה נפקד איש במות ונגף חס ושלום, עוד תתמלא ותהיה בריבוי המפקד והמספר למעלה מכל האותיות:

לא) בעומק הרמז הנ"ל יבואר לך בפירוש הדרש המוב"פ, שבכתוב והתוית תיו הנ"ל. שהוא סמוך לפירוש הפשוט שמובא שם ברש"י, כי בתחלה נתווה תיו לחיים ממדת הרחמים שלמעלה, ואחר כך נהפך זאת בתכלית ההיפך לכל אחד מאשר נתווה עליו, להיות מהם לבד כל התחלת המות:

לב) גם תבין מרחוק בכח הצדקה והשקלים הנ"ל, אשר בכחה להציל ממות, ולהפוך חסרון התיו, להשפעה ונתינה בכפל כפלים [נ'ת'ן' תתן], ועיין לעיל באות י':

ז' שמות. והם המילואים של השני שמות, אהיה הויה. שם הויה הוא בד' המילואים, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. ושם אהיה הוא בג' המילואים, קס"א, קנ"א, קמ"ג:

ועל ידי מה זוכה למשפט, על ידי צדקה. מבאר בזה ענין הכתוב יכלכל וכו' שהביא לעיל, שהוא מצורף להשבח, טוב איש חונן. וכן יבאר סיום הכתוב משפטיך וכו' הנ"ל בפנים, וצדקתך וכו':

ציון במשפט תפדה. מבאר בדבריו הקדושים גם סיום הכתוב, ושביה בצדקה:

מאירין זה לזה. מפרש בזה תיבת מספרים, שהוא לשון ספיר ואור:

בתולות אחריה ריעותיה מובאות לך. מבאר בזה אגב אורחא לסוף ענין הכתוב, חגור חרבך על ירך גבור הנ"ל בפנים, בשבח הצדיק שסובב עליו זה המזמור:

אורך הגלות, ואנחנו צועקים אליו, ואינם נושעים וכו', יבשתא הוא. מדברי מורנ"ת בחושן משפט הלכות נחלות (הלכה ד') שסובבת על זה המאמר, נראה מבואר, שרבינו ז"ל סובב בזה לקריאת התפלה בשם חוטם, והבאתו על זה את הכתוב ותהלתי אחטם לך, שפירושו על המתנתו ואריכת אפו יתברך. כי באתערותא דלתתא איתער לעילא, אשר על זה מוכרחים נפשות ישראל בכל ימי הגלות, הרבה המתנה ואריכות אפים בתפלותיהם, ועל ידי זה נתעורר באתערותא דלעילא אריכת האף והחוטם שלמעלה כביכול, עד שגם בכל ימי עורף הדין לא יכריתינו לגמרי חס ושלום:

ואלה מוסיף על הראשונים

א) בדבר אריכת אפים והחוטם הנ"ל, יש לבאר מכותלי דבריו הקדושים, שגם הוא העיקר בסוד הפנים שלמעלה, ששופע עלינו גם בעת ההסתרה. אשר מזה בעצמו, נתוסף והולך בכל עת, בנין שכינתו בתוכינו, שישוב אלינו את פניו כמוב"פ. ומבאר לפי זה סמיכות הענין שבזה הכתוב, למעני אעשה וכו' שמבאר בפנים (עיין לקמן אות ד)):

ב) עוד מבואר מדברי מורנ"ת ז"ל בהלכות נחלות הנ"ל (ה"ד באות כ'), בענין ההטייה לימין ולשמאל המוב"פ, שהם נמצאים גם בסוג השני טעותים המבוארים בדבריו הקדושים לפירוש המאמר מרבה בר בר חנה. טעות אחד מפורש בדבריו הקדושים, על אודות אריכות הגלות, שמחמת זה יש מעמינו בני ישראל שטועים בלבם שכל התפילות הםלריק חס ושלום. וטעות השני מרמז בדבריו הקדושים, על אודות הכתוב למעני למעני וכו' [שנסמך לענין ותהלתי אחטם לך] הנ"ל, שבחסדו לבד יגאל אותנו. כי לפי זה נמצאים הטועים ואומרים שאין צריך כלל להרבות בתפלה על זה, כי גם בלא זה יגאל אותנו בחסדו ורחמיו למענו לבד, ובאמת אינו כן, כי בכל זאת מוכרחים אנחנו להרבות בתפלה ותורה, וכאשר נדבר מזה לקמן:

ג) עוד הוצאתי מדברי מורנ"ת בהלכות נחלות הנ"ל, לבאר בענין ביטול המחשבות זרות שבתפלה. שמה שסובב עבור זה גם כן בתיקון המשפט, הוא מחמת שגם המחשבות זרות נמשכות מההטיות הנ"ל, ושזה מה שקורא אותם בשם עננין דמכסיין [והוא מלשון הזוהר הקדוש על אודות הקליפות מעשו וישמעאל, שהם תרי עננין דמכסיין] ומעכבין את התפלה הנ"ל. כי קליפת עשו, הוא המדחה את האדם בזרות מחשבותיו, להטותו לגמרי לשמאל, כי הוא הכופר ואומר שכל התפלות הם לריק חס ושלום. וקליפת ישמעאל, הוא המדחה את האדם בזרות מחשבותיו, להטותו לימין החסד יותר מדאי, שיהיה נדמה להאדם כי כבר שמע ה' אל עניינו, וארי קבל ה' ית צלותינו (שהוא בשם ישמעאל, כמובא מזה במקום אחר (עי' ליקו"מ ח"א תורה ט אות ד' בפי' רבה בר בר חנא)), שגם מחמת זה נדחה האדם מהתפלה בכל עת. ולפי זה מבאר יותר בהכרח משפט יעקב עמודא דאמצעותא. כי מאברהם ימין החסד, יוצא ונאחז ישמעאל, המטה יותר מדאי לימין החסד. ומיצחק שמאל הדין, יוצא ונאחז קליפת עשיו, המדחה לשמאל כנ"ל. ולא כן יעקב, שהוא עמודא דאמצעותא, ולא נאחז ויוצא מאתו עשו וישמעאל הנ"ל:

ד) גם מבואר שם מדברי מורנ"ת הנ"ל, שמחמת שהעננים עומדים בתכלית ההיפך מהתפלה, תסובב על זה בעצמו חרב התפלה להלחם כנגדם. ושמחמת זה מוכרח שיהיה לחרב התפלה שני פיות, שבחו של מקום, ושאלת צרכיו. כי שבחו של מקום, הוא תכלית ההיפך מקליפת עשו, הכופר ואומר שכל התפלות הם לריק, כי כנגד זה אנו מספרים בשבחו של מקום, שגם היום הוא שומע תפלותינו, ובונה בזה קומת השכינה והמשכן, עד שבהשלמת הקומה, ישוב אלינו בסוד הפנים, שהוא מדת הרחמים והחסד כמוב"פ, ולמענו למענו יעשה כנ"ל מהמוב"פ (כן יש לפרש בכוונתו כפי הכלל הנ"ל בהקדמה (עי' כלל החמישי)). ובכל זאת, אנו מוכרחים להשמר גם מקליפת ישמעאל, שהוא המדחה ואומר לסמוך לגמרי על חסדו ושבחיו יתברך, ושגם מחמת זה אין צריך להתפלל ולשאול כלל את צרכינו. וכנגד זה מוכרח להתגבר בפי השני מהחרב, בשאלת צרכיו כמוב"פ:

ה) כפי כל הנ"ל, נראה ומבואר, שהעיקר הוא שיקלע האדם בחרב תפלתו, לקליפת עשו [איש שעיר], ולהתקדם כנגד זה, בשבחיו ותהלותיו יתברך. ותדקדק ותמצא בהמקראות שסובב בהם לענין התפלה, שבכולם נקראה התפלה, בשם תהלה ושבח. תהלתי אחטם. באלוקים הללנו. שימו כבוד תהלתו. את ה' האמרת [לשון שבח]:

ו) בהעלאתו הנ"ל מדבריו הקדושים, שהענןהעיקרי המעכב את הדיבור והטף התפלה, מלהיות שגור בפה ומקובל, הוא קליפת עשו (וגם לפי זה, מבואר יותר הבאתו את הכתוב, סכות בענן וכו', בלשון יחיד) [שבמדת הדין שלמעלה, נולד ועמד בתחלה הוא לבד במעלת הבכורה, זה לעומת זה]. מבאר יותר בענין הכתוב ואני וכו', אשר לקחתי וכו', בחרבי ובקשתי, ושבזה קורא ומכנה לעשו, בשם אמור. ונראה מבואר, שהוא זה לעומת זה, תכלית ההיפך משבחו של מקום, את ה' האמרת, שמבאר בזה הכתוב אמור וכו':

ז) בהמבואר מדבריו הקדושים, שאף על פי שעיקר התיקון הוא בהחזרתו יתברך אלינו בפניו במדת הרחמים, שהוא שם הויה כנודע. אבל לזה בעצמו אנו מוכרחים על כל פנים אתערותא דלתתא, להכין עצמינו [באפיה ובישול] בתורה ותפלה, שהוא ההכנה להשבתו אלינו בשם הויה כנ"ל. יש לבאר בכוונתו הקדושה, שמחמת זה מצורף גם השם אהיה להשם הויה במילואי הז' שמות הנ"ל, כי השם אהיה, הוא ההכנה לעצם ההויה (כמובא מכל זה גם במקום אחר (עי' ליקו"מ ח"א תורה ו)) כנודע. ומחמת שהעיקר הזוכה לזה, הוא הצדיק ושומר הברית, כיוסף הצדיק בעצמו, עד שנכלל על ידי זה, בשני השמות הנ"ל, אשר בהם ד' המילואים וג' המילואים כנ"ל, תבין מרחוק בביאורו למאמר רבה בר בר חנה, שקורא את הצדיק, בשם ד'ג'. וכן תבין מרחוק בהפלאות הכתוב הנ"ל, א'ת י' ה'אמרת ה'יום [באתערותא דלתתא הנ"ל], ו'ה' ה'אמירך ה'י'ום [באתערותא דלעילא כנ"ל]: