חותם בתוך חותם - סימן כ'ב

מפתח א'. היא מה שנראה מבואר כוונתו הקדושה בענין הגוף [שצריך להודיעו וכו'] על נפשו ורוחו החיוני, בכח המדמה ושכל הנגלה, להיות גם הם נחשבים לגוף, כנגד עצם הנשמה בשכלה וחכמתה הנסתרה מהאדם בעצמו, [וכן מובן מדבריו הקדושים גם בשאר מקומות, כמו בחיי מוהר"ן (מעלת המתקרבים אליו אות כ"ג, וע"ע כוכבי אור חלק אנשי מוהר"ן אות כ"ה כ"ו), במעשה של ר' יצחק אייזיק]:

מפתח הב'. הוא מה שנראה כוונתו הקדושה מיתרון החכם [שבמדריגה העליונה יותר], להעם שלמטה מאתו. שגם נפשו ושכלו בנגלה, תחשב ותהיה לנשמה ושכל הנסתר בחכמה עלאה, לחבירו שלמטה מאתו:

מפתח הג'. היא מה שמבואר לנו, ממה שכתב שעזות דקדושה הוא הקול דקדושה, שכן זה לעומת זה, גם העזות דסטרא אחרא הוא הקול דסטרא אחרא, [על פי הכללים הנ"ל בהקדמה עיין שם (כלל השישי)]:

מפתח הד'. הוא מה שלפי זה עוד נבוא לדבר בהמבואר מדבריו הקדושים, שמהרועים דסטרא אחרא והמה הכלבים וכו', תהיה [גם בפרטיות כל אחד] עזות הנפש של הבשר והגוף, [והיא קול צווחתם הנ"ל]. ונבין ונשכיל, שזה לעומת זה, תתגבר ותצא קול העוז והעזות דקדושה מהרועה [אבן ישראל] והמנהיג האמתי, שמאיר בו הארת השבעהרועים כמוב"פ. ושמחמת זה בעצמו יש ביכולת להתגבר על הרועים דסטרא אחרא בעזות [הקול] הזה, ולקבל ולבוא על ידי זה בעצמו בקדושת הארותיהם כמוב"פ:

מפתח ה'. הוא מה שלפי זה תרגיש יותר בעומק ונועם דבריו הקדושים, שמבואר מהם לענין הקול הנ"ל, שהוא היוצא בכלליות מהחכם והמנהיג שבכל דור, שהוא הנחשב כנשמה לתלמידיו שלמטה מאתו, [שלפי זה ממילא מבואר, שמאתו בעצמו נמשך גם בפרטיות קול עוז הנשמה שבכל אחד, מהיותם כולם נחשבים אליו לגוף בכלל כמוב"פ]. ושזה לעומת זה, נמצא קול הברת הסטרא אחרא, דצווחין ככלבי הב הב מזוני וחיי דגופא, [וכאשר תבין מרחוק, בהמובא לקמן בהמפתח יג' טו' שתפס בזה לשון התיקונים, של הפוגם בקול התפלה דצווחין וכו'], עיין לקמן במפתח הנ"ל. כי לפי הנ"ל יבואר לנו, שמלחמת שני הקולות האלה, הוא הוא מענין מלחמת שני מיני העזות הנ"ל, הלוחמים זה כנגד זה. וקול ההברה המסייע לצדו, מעכב ומונע הוא מלשמוע קול העזות דקדושה שכנגדו:

מפתח ו'. הוא העולה מדברי מהרנ"ת ז"ל על התורה הזאת [בקשרי מסלת למודיו הקדושים, שעל פי הכללים הנ"ל בהקדמה] שהשגת הנשמע והנסתר והחכמה עלאה המוב"פ, גם זה השגת הנשמה הנסתרה בחכמותיה העליונות המוב"פ. דאי לא תימא הכי, מאי אלימיה דהאי מהאי, ולמה יקל יותר לבוא בעדן העלאה שמהנשמע והנסתר, עד שיהיה שייך לייעץ [באמצעות] חדות מעוזינו שבה, לבוא להשיג על ידי זה השגת הנשמה הנ"ל. אבל באמת, עיקר כוונתו בהעצה הזאת, הוא על פי מה שכתב בהנעשה ונשמע [שהם נגלה ונסתר] הם תורה ותפלה. שלפי זה מבואר, שיש ביכולת האדם להיות נכלל על ידי התפלה במדריגת הנשמע והנסתר, גם בעת ההסתרה שהיא נסתרה עדיין ממוחו ודעתו, [מאחר שגם עצם התפלה, הוא בעצם מדריגת הנסתר הזה]. ומה שעל ידי [קול] בעזות דקדושה, שנמשך על האדם מהתורה והתפילה שעוסק בהם כפי מדרגתו [שהם נעשה ונשמע], נשמע ונתגלה במוחו ודעתו גם באיתגלייא השגת הנשמה, זה בעצמו השגת הנשמע ממש, והתהוותו לנעשה ונגלה ותורה המוב"פ כנ"ל, עד שיש לו מיד בחינת נשמע ונסתר ותפלה שבמדריגה העליונה מזה, וכן על ידי הקשר הזה בעצמו, יעלה מדרגא לדרגא כמוב"פ. כי מיד אחר כך צריך לעסוק בהתורה [וההשגה החדשה שירדה אליו], ובהתפלה וכו'. [כל זה העליתי מדברי מוהרנ"ת ז"ל, שבהלכות נשיאת כפיים הלכה ד' (עיי"ש באות ד'- ו), תכלית המכוון מדבריו, אף על פי שאין זה לשונו הקדושה]. גם עיין לקמן שבארתי מדבריו הקדושים על אודות המאמר חז"ל, המבקש וכו'. שעיקר כוונתו בענין התפלה, הוא להתפלל ולבקש על מזוני וחיי דנשמתא שבתענוגי השגותיה לקבל מאתה, שעל ידי זה גם היא תתעלה אחר כך בהשגות העליונות יותר. כי בכל זה מבואר יותר, גם ביאור מוהרנ"ת ז"ל הנ"ל. וגם נראה לעניות דעתי, שלפי זה יבואר לנו יותר, מה שנתבטל ונכלל האדם גם על ידי עצם התפלה באור המדריגה היותר עליונה, הנחשבתבבחינת אין סוף כנגדו. כי זה הוא כעין המובא במקום אחר (ליקוטי הלכות הל' ברכת הריח ה"ד אות י"ט), כשכוסף האדם [והעיקר הוא הכיסופים בה שעל ידי התפלה] להגיע לאיזה מדריגה, נמשך מאתה מיד על האדם, מהתנוצצות האור שבה, ועל ידי ההארה הזאת בעצמה, זוכה אחר כך האדם להגיע להמדריגה הזאת:

מפתח זיין. הוא מה שנראה מהשתוות הפרטיות להכלליות בענין הנשמה והגוף הנ"ל המוב"פ, שגם הודעת החכם מחכמתו והשגתו להעם שלמטה מאתו, הוא כעין הודעת הנשמה להגוף בפרטיות מהשגותיה. [וכן גם] להיפך, מהשתוותם זה לזה, נלמוד ונבין, שבהודעת והשפעת החכם לתלמידיו את הנשמע מהשגותיו (הוא) על ידי הקול הנשמע להם מאתו, כן ממש יגיע גם להגוף מנשמתו בפרטיות כעין הקול הזה [למי שמזדכך כמוב"פ]. גם לפי זה עוד נשים את לבינו בדבר הכרח דביקותם, וקירוב הגוף להנשמה באופן שיהיה הלב שומע מקול השגותיה, שהוא כהכרח קירובו להנשמה בפרטיות ובכלליות על ידי השמוש, כדי לשמוע בקול עזותה כמוב"פ, [כי להיפך בריחוקו, לא יהיה כלל בבחינת בשר]. ולפרש גם כן לפי זה, שהיינו הך כנ"ל. כי באמצעות קול העוז ועזות [הנשמה] דקדושה שנשמע מאתה להגוף, לשבירת עזותו. נשמע אחר כך להגוף על ידי זה בעצמו, גם מהשגותיה הנ"ל. ועוד תעמיק יותר בכל זה כפי דברי מוהרנ"ת ז"ל שהבאתי במפתח הקודם הנ"ל, שגם קול התפלה המוב"פ, הוא העיקר בכלליות קולות העזות שנשמע לכל אחד שעוסק בזה. והוא היוצא בכל פעם מהעלם, להתגלות קול עוז שבהשגות תורתה כנרמז לעיל, [כפי האתערותא דלתתא שבלימוד ומעשה מצוות התורה בפשיטות שמקדימים לזה, כאשר נרמז על זה לקמן], עיין עוד במפתח חית, ובהשמטות סימן א' (נראה הכוונה על ההשמטות שבסוף התורה עיי"ש, ולענ"ד הכוונה על ד"ה כל הקולות וכו' עיי"ש):

מפתח ח'. מה שיבואר לנו, ממעמד השגת הנשמה במדריגת הנשמע [כפירוש מהרנ"ת ז"ל] הנ"ל, שכמו כן, תעמוד כנגד זה, השכל הנגלה [והחכמה תתאה] שבחיות הגוף, במדריגת הנעשה. ולפי כל זה, עוד תרגיש יותר נועם דבריו הקדושים בעצת השמוש שמייעץ להגוף, אשר דקדק ופרט בלשונו הקדושה, מצוות מעשיות. כי עוד הטה את אזניך על ידי זה, לשמוע נפלאות בפשיטות פירוש הכתוב, נעשה [בתחלה מצוות מעשיות], ונשמע אחר כך בקול תורתו והשגתו, שהוא הוא קול עוזו ועזותו המוב"פ כנ"ל. וכן נבין לפי כל הנ"ל, בענין הכתוב הן יתן בקולו קול עוז, שמביא על אודות קול העזות הנ"ל. כי גם לפי פשוטו, סובב על השגת וקבלת קול תורתו יתברך [שהוא הנשפע ויורד מעילא לתתא, על ידי כל המדריגות, כאשר נרמז על זה לקמן בהמוב"פ]. ובפשיטות פירוש הכתוב, עושי דברו לשמוע בקול דברו [שמובא בסוף המאמר]:

מפתח ט'. הוא בדבר הכרח הירידה לנסתר תורתו ואלקותו יתברך [כשרוציםלהשיגו ולמוצאו, עד שיתהפך לבחינת הנגלה כמוב"פ]. שלכאורה, למה יהיה זה לירידה וחטא [עד שמגיע העונש על זה, כמובן מענין דוד וישראל המוב"פ], מאחר שהוא בהכרח, וברצונו בעצמו יתברך. אבל המבואר מלשון הכתוב והמאמר חז"ל [אשר הביא לענין הזה] שהירידה נקראה בשם מכשול, [כלשון הכתוב לפני עוור וכו', שרוצה לילך בדרך הישר ולא להכשל חס ושלום], וזה מורה ומודיע לנו, שבאמת לא יהיה כלל רצונו יתברך שיבא בה על האדם מצד עצמו אפילו כחוט השערה, כי אך במקום [השוגג או] האונס וההכרח לבד, שיבוא ויגיע על האדם מלמעלה על פי דבורו בעצמו וכו'. כי מיד כשנוגע בזה האדם מצד עצמו ותאוותו, ולא מסיבת ההכרח לבד, יחשב זאת לחטא ועון ממש חס ושלום, עד שנתענש על זה, כענין דוד וישראל המוב"פ. ועוד טרם נגמר דברינו בזה, נפסיק באמצע הענין, ונבוא בתחלה עד:

מפתח יוד. הוא מה שגם בפירוש מוהרנ"ת ז"ל הנ"ל, עוד יבואר, שבהכרח הירידה הנ"ל והמוב"פ, יבאר יותר בנפילת וירידת הנשמה שכתב בתחלה. ושאם תהיה העליה, בעדן עלאה ועונג הנשמה והנעשה הגבוה יותר, תהיה כנגד זה כל הירידה, לנעשה ועדן תתאה שבעונג ותענוגי הגוף, אשר תרד בו הנשמה באונס והכרח על כרחה. וגם יותר יבאר לנו בכל זה בלשונו הקדושה שהזכרנו לעיל, על אודות הגוף העז והחזק וכו', שכל תאוות הגוף שאינם מוכרחים, ויהיו בבחינת העזות דסטרא אחרא, הוא תכלית ההיפך מהעזות דקדושה, שהוא עיקר עליית עדן תענוגי השגת ותורת הנשמה הנ"ל. כי ממילא מובן מכל זה, כעין המובא במקום אחר (מובא הרבה ועיין ליקו"מ ח"א תורה ל"ג ותורה נ"ו, ובח"ב תורה י"ב), שאף על פי שבתוך ההסתרה נמצאים פנינים יקרים יותר, מתורתו ואלקותו יתברך. אבל מחמת שאף על פי כן הם נסתרים שם בכמה וכמה מיני חיפויים וכיסויים, שמכסים וחופים עליהם, קשה וכבד יותר למוצאם. וכן מבואר ממילא בענין ירידת הגוף, והסתרת העלמתו מעזות תענוגי הנשמה בתורתה והשגתה, לרוב ועוצם החופה והמכסה שעליה, זה לעומת זה, בעזות מדותיו ותאוותיו הרעות [ותענוגיו שאינם מוכרחים] הנ"ל והמוב"פ. שאף על פי שכל הזוכה והמתגבר בעזות גופו, כמאמר המשנה הוי עז כנמר, בתמורה ותהפיכות תאוותו ורצונו בעצמו לרצון אביו שבשמים יתברך, [כי בתכלית ההיפך הוא מתבייש וממעט בתאוותו ותענוגיו, לבל יסתפק מהם רק בתכלית המיעוט וההכרח שעל פי רצונו בעצמו יתברך], יזכה דייקא מתענוגי גופו ובשרו, לחזות ולהתעלות בתענוגי נשמתו שבהמדריגה היתירה מתורתו ואלקותו יתברך, [כי דייקא מבשרי אחזה אלקי כמוב"פ]. אבל מעוצם וכובד הדבר, אין ביכולת לזכות לזה, רק בהתקשרות למשה משיח בעצמו [וכפי התעלותו קודם הבריאה שבמדריגתו שלעתיד, המובא לקמן במפתח י"ח והמוב"פ]. כי כל הנפשות שזולתו, העומדות במדריגת הבריאה [שבשבעת ימי הרועים המוב"פ], אין צדיק בארץ וכו'. גם דוד בירידתו, אף על פי שנתעלה אחר כך יותר כמוב"פ, אבל מחמת שבכל זאת פגם קצת כידוע (עיין זוהר ח"א ד"גע"ב, וע"ע ליקו"מ ח"א תורה ע"ב), ולא נזדכך בזה כראוי, לא נמלט גם הוא מעונש מדת הדין שמתגבר שם, כאשר נבאר לקמן מהמוב"פ. גם לפי הנ"ל, מבואר לנו בדבריו הקדושים אודות שצריך לשבר את העזות של הגוף, בקול העזות של האנחה, שהפליא להביא על זה לשון המאמר חז"ל, אנחה שוברת גופו של אדם. על כי באמת יהיה עצם הגוף והכרחיותיו, בבחינת העזות הנ"ל:

מפתח י"א. הוא מה שגם לפי הנ"ל יבואר לנו, שהאב והבן המוב"פ לענין הנשמע והנעשה, הם הם כעין החכם והתלמיד הנ"ל [שבמדריגת הנשמה והגוף]. וכן מובן ומבואר ממה שנכנס מענין פני משה ויהושע, לענין הנעשה והנשמע שבבחינת האב והבן כמוב"פ. כי אף על פי שבפרטיות נמצא בכל אחד מהרב והתלמיד, שני בחינות של הנעשה והנשמע. אבל בדרך כלל, נחשבים שני הבחינות יחדיו נעשה ונשמע שנמצא בהרב, למדריגת האב והנשמע לבד. וכן כנגד זה, בהתלמיד בשני בחינותיו האלה, נחשב לנעשה במדריגת הבן לבד. גם ממילא מובן, שכמו כן יהיה בפרטי פרטיות הנשמה והגוף שבכל אחד [כנ"ל במפתח זיין], ויתבאר לך יותר לפי זה, מה שרמזנו לעיל במפתח ט' על אודות הירידה והעליה, שגם הם כנגד ב' הבחינות של הנעשה והנשמע, שבבחינת הנשמה והגוף בפרטיות, [ושבבחינת הנשמה והגוף בכלליות, שהם הרב והתלמיד כנ"ל. וכל מה שנחשב גוף החכם לנשמה לתלמידיו, אין זה רק מחמת שגם המדריגת נעשה שלו, נחשב לנשמע במדריגות תלמידיו שלמטה מאתו]. [ו]אף על פי שגם בהנשמה בעצמה נמצא בחינת הנפילה והעליה, וכן בהגוף. אבל בדרך כלל, נחשב הגוף לבד במדריגת הירידה כנגדה. ואם תתגבר בו חס ושלום הרע, שנאחז מאד בבחינת הירידה כנ"ל, נמנעה גם היא מלהתעלות ולהתחדש בעליתה החדשה כנ"ל, מחמת זה בעצמו שתתיירא מלגשת ולהתקרב אליו כלל, ובאמת אין ביכולת כלל להתעלות. גם כבר רמזתי מה שנראה מדבריו הקדושים בענין הגוף [שצריך להודיעו], שזה ענין הנפש והרוח שנצטרפים בכל מדריגה לנשמת האדם. כי הנפש שבמדריגה עליונה, הוא ככלליות הנפש רוח נשמה שבמדריגה התחתונה כידוע (מובא הרבה ועיין ליקו"מ ח"א תורה ס"ט), ואין סוף כלל להמדריגות האלה. כי כפי העבודה והאתערותא דלתתא שנמצא בכל אחד [והעיקר הוא היראה והתפלה כמוב"פ], כן זוכה בכל פעם לחלקי הנשמה ואלקותו יתברך, שבמדריגה היותר עליונה. וחלקי הנשמה ואלקותו יתברך שבמדריגה הקודמת, יתגלו ויהיו בו לשכל הנגלה, שבנפש ורוח החיוני שבהגוף שבו. עד שתחל לפעמו רוח ה', שהוא רוח הקודש שנמצא גם עתה אחר שפסקה הנבואה מישראל, (ה)[כ]מובא מזה במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"ב תורה ח' אות ח) :

מפתח י"ב. הוא על אודות המוב"פ, שעצם המצוה ודבריו יתברך שסביבות המצוה, יהיו בשתי הבחינות נעשה ונשמע, שהם אב ובן, מאמר השלם וחצי מאמר. ושעל מאמר השלם יסובב הכתוב [משם רועה אבן ישראל וכו'], אב ובן כחדא. כי שם נכללהכל, [היינו שגם החצי מאמר, נכלל בו]. ולא כן בעיקר מדריגת החצי מאמר, שבבחינת הבן. כי גם מחמת זה (מ)[ב]עצמו שעיקרו הוא בבחינת החצי ויחצה ויתחלק, עד שגם באמת לא יהיה רק במדריגת החצי והבן לחוד. מכל זה תבין מרחוק, שבעוצם אחדותו יתברך בעצמו, יצא מאתו קול דברו שבעצם כל מצוה ומצוה ושבסביבותיה באחת ותכלית האחדות לבד. ורק מפני משה, שגם הוא כמאמר החצי והמתחלק יחשב כנגדו יתברך, [ומכל שכן למדריגות שאר נפשות ישראל שאחריה], נתחלק האור לשתי המדריגות הנ"ל, עד ששתים זו שמעתי:

מפתח י"ג. היא מה שלפי כל הנ"ל יבואר לך יותר מה שהבאתי לעיל במפתח ה', שכמו שבקילקול העבירות יתגבר קול הברת עזות הכלביות והגוף בתאוותיו הב הב, שעל ידי זה עוברים יותר חס ושלום. כן זה לעומת זה, מצוה גוררת מצוה, כי עיקר התיקון שבמעשה המצוות, הוא שיתעורר על ידם קול העצם של הנשמה שבפרטיות וכלליות, מדרגא לדרגא, לדפוק ולעורר ולצוות ולזרז את האדם, על המצוה בקול דודה. אשר מיחוד המדריגות זה בזה עד קול דברו בעצמו יתברך, אשר בעזות ותקיפת אלקותו ומלכותו דקדושה קדשנו במצוותיו וצונו על זה. כי זה בעצמו עשיית מצוותיו ותורתו יתברך המוב"פ, מה שידבר אלינו על ידי בחינת משה שבכל דור [ובאחדות ואמצעות דבריו הסובבת לכל מצוה במשמרת למשמרת] כמובא לקמן במפתח י"ט. ומרחוק תבין לפי זה, גם מה שתפס לדוגמא ענין הכתוב וידבר וכו'. אבל עיקר ההתעוררות, הוא עד הקול דקדושה ממש שנשמע בעשיית איזה מצוה. ומה שתפס לדוגמא קול קשקוש מטבעות שבמעשה הצדקה, יש לבאר בענין זה, על פי מה שגילה למוהרנ"ת ז"ל (שיחות הר"ן סי' נ"ח, חיי"מ עבודת ד' אות קכ"ד, ליקו"ה הל' צדקה ה"א), שעיקר המצוה הנקרא בשם מעשה, הוא הצדקה. גם ממילא מובן, שכמו שכסף הצדקה [מחלקי הנפש שבו] יענה בקול עזות דקדושה הנ"ל, והיה מעשה הצדקה שלום החותם הנ"ל, כן גם להיפך חס ושלום:

מפתח י"ד. הוא מה שיש להתפלא בדבר המאמר חז"ל המוב"פ על אודות אברהם אבינו ע"ה, שהחליף את העונשים של כל הדברים בשיעבוד מלכיות, ורק עונש העזות נשאר בגיהנם. כי לכאורה רחוק מאד הענין הזה מההלכה המקובלת שרק הג' עבירות עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, גרועים הם יותר מכולם, [להיות ביהרג ואל יעבור], וכמבואר גם משאלות ותשובות המאמר הזה בעצמו, שבוודאי כשחוטא האדם בתמרי ועבודה זרה ממש חס ושלום, אין גרוע מזה. והאי מאן דקץ ופגם בהעזות ולא בתמרי, למה זה יצא מן הכלל שבעונש זולתו, ויהיה מוכרח לסבול עונש הגיהנם הגרוע יותר מכולם. וליישב את הפליאה הזאת, נקדים בתחלה ונשים את לבינו, למה שגם בלא זה על כרחך דבריהם אומרים דרשוני וביארוני, שעיקר הכוונה בענין השיעבוד מלכיות והשרים העליונים שעליהם מלמעלה, (ש)הם הקטרוגים והדינים הקשים מהשם יתברך וצדיקיו בעצמם. ושמחמת זהבעצמו נחלפים הם בעונשי הגיהנם, שהם העיקרים יותר בשעבוד המר והקשה הזה. [ועיין בענין זה גם במדרש רבה בראשית פרשה מ"ד פירשו מ"ש נידונין בשתים, אמר לו במה עתה רוצה שידונו בניך וכו', אמר במה אברר בגיהנם או במלכיות וכו']. כי אם לא תבאר ותפרש בדרך הזה, תקשי לך על אודות שאר היסורים והעונשים שנמצאים בעולם הזה, וגם בעולם הבא בצער בושת פני יהושע המוב"פ. כי מי חשוד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא, ובוודאי אין יסורים בלא עון כידוע (שבת נ"ה.). אבל באמת מבואר יותר כל הנ"ל, על פי המובא במקום אחר (עיין ליקו"ה חו"מ הל' גביית חוב מיתומים ה"ה אות ג), וגם בשאר ספרי אמת (אפשר הכוונה על המובא הרבה בכל ספרי קבלה בסוד שבירת כלים ומיתת המלכים המרומזים בפסוק ואלה המלכים וכו' ודו"ק), שגלות המלכיות התחיל מיד בתחלת הבריאה, אך עיקר התהוותו, היתה אחר כך בגלות מצרים, שנחשב מימי אברהם שבברית בין הבתרים, וכל מיני יסורים ועונשים נכללים ונכנסים תחת הסוג הזה כנ"ל. ועוד נבא מכל זה למה שמבואר מדבריו הקדושים [כפי ששמעתי מהם בעל פה] עצם הלשון שיצא מפיו הקדוש, שבפני יהושע והדומים אליו, לא נמצא שום חטא ועון כלל. כי לכאורה לפי זה יש להתפלא מאד, למה באמת יגיע לו לסבול עונש צער הבושה, [ושיהיה] במיעוט אור פניו עד פני הלבנה דלית לה וכו'. אבל כפי שמבואר מדבריו הקדושים באות ה' על אודות הגוף העז וחזק בהתאוות [שמהם כל העבירות], וממה שזה לעומת זה יתעלה בשר הגוף הנעשה במצוות התורה שבנגלה, לשמוע ולקבל ולהתהווה על ידי זה בעיקר מדת קול העזות דקדושה שבמדריגות הנשמע והנסתר, [כמבואר כל זה מדבריו הקדושים ועל פי המפתחות הנ"ל]. יצא לנו בדרך כלל, שעל זה לבד עמדו רגלי אבותינו לקבלת התורה בהר סיני [וכמובא מזה בדברי חז"ל (ביצה כ"ה ע"ב ובפרש"י שם עיי"ש)], לזכך עזות ירידת הגוף ותאוותו הנ"ל, עד שיתהפך ויתאחד בתכלית הענוה והבושת פנים שכנגדו יתברך, ובזה לבד נחלק פני משה מפני יהושע.... וכמו שבקדושה, נכנסים כל המדריגות תחת שני סוגי המדריגות של משה ויהושע הנ"ל. כי תכלית הגדול והעליון הנ"ל, יתעלה בבושת פניו הקדושים שמהשם יתברך לעונג ועדן העילאה לגמרי שבמדריגת הנשמע כמוב"פ. ותלמידו שאין זוכה כל כך להתגבר בתורתו ותפלתו שתהיה בתכלית הבושה הנ"ל, לא יעמוד כנגדו רק במדריגת העדן תתאה, שבמדריגת הנעשה הנ"ל. כן גם להיפך חס ושלום, במכשול העונות והחטאים הנ"ל, יש מי שחוטא בעזות תאוותיו בעצמם, שהוא בתכלית מדריגה התחתונה. אף על פי שגם בזה מחולק כל אחד מחבירו, אבל בדרך כלל, נחשבים כולם למדריגה התחתונה, המכוונת בסטרא אחרא זה לעומת זה, ותכלית ההיפך ממדריגת משה הנ"ל, עד שיסובב עליהם מאמר המשנה, עז פנים לגיהנם [וכאשר נבאר בזה לקמן במפתח כ"ד כ"ה], מחמת שבאמת לא נשאר מדת העזות רק בעונש הגיהנם בעצמו כנ"ל. ויש מי שהוא מתגבר כנגד עזות תאוותיו בעצמם, עד שגם כל חטאיו שנכשול בהם, זה רק מצד השוגג או מחלוקת עצתו וספיקותיו כנ"ל, והואמדריגת הבינונים, אשר אינם יורדים לגיהנם, כי כבר נחלף כל העונשים של כל הדברים אשר עברו עליהם בשעבוד המלכיות לבד כמוב"פ. ואף על פי כן, אינם נתעלים במדריגת העדן עלאה כמשה בעצמו כנ"ל:

מפתח ט"ו. הוא מה שבכל הנ"ל תבין מרחוק על אודות הגוף שיש בו עזות מבחינת הכלבים עזי נפש וכו' המוב"פ, שיחטא ויעוה בעזות תאוותיו ממש כנ"ל, נעשה הוא בעצמו על ידי כל חטא ועון בפני הכלב שנזכר במאמר המשנה המובא על זה בפנים, להוציא בכל פעם יותר קול ההברה והעזות דסטרא אחרא הב וכו' הב וכו', מזוני וחיי דגופא. עד שמתחבל ומתענש ויורד על ידי זה בעומק (בשאול) [השאול] והגיהנם הנ"ל. [שמעתי מאבי ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל, שדיבר פעם אחת מענין הזה של השכר והעונש, ואמר. שאחר כל מה שמביא מזה [בדבריו הקדושים ובשאר ספרי אמת], אין שום אופן ויכולת כלל להגיע ולהביא במוחינו ודעתינו את ציורי מהותיהם ואיכותיהם]. גם מבואר ונראה מדבריו הקדושים, שצער הבושה גדול מאד יותר מעונש גיהנם, שהכוונה היא, על צער הבושה שמתביישים בעונשי הגיהנם בעצמו. ושאם גם במיעוט שכר העדן יתבייש ויכוה כל צדיק מחופתי חבירו [הנחשב כנגדו בפני החמה ויתרון פני משה על פני יהושע המוב"פ] בצער גדול ועצום, עד שכפלו חז"ל ואמרו, אוי לאותה בושה, אוי וכו'. נלמוד מזה אלפי אלפים קל וחומר, להעומד חס ושלום בפני הכלב שבעזות הגוף בעון ממש כנ"ל, ובקול ההברה שבו בהמחבלים ומשחיתים שמורידים אותו בעונשי גיהנם הקשים והמרים, שאז אין לשער כלל עוצם הבושה הזאת, בצער ומרירות גדול ועצום, העולה בכפלי כפלים יותר מצער המכאובים שבעצם העונשים של הגיהנם כנ"ל. כי בזה שדיבר אז מענין יסורי העולם הזה, שהעיקר הוא צער הבושה שבהם, נראה מבואר, שסבב בכל זה לפרש ולהביא ראיה לצער הבושה שלעתיד [שדיבר בזה בתחלה ואחר כך], שגם בזה תוגדל לכל אחד צער הבושה שבמדריגת החטאים, יותר מהצער שבעצם היסורים והעונשים הנ"ל:

מפתח ט"ז. הוא מה שמבואר על אודות שני המדות, עזות ובושת הנ"ל, שנמצאים בהם לטוב ולרע חס ושלום, ובזה ובזה יעלו וישלטו בהפנים של כל אחד. כי ממה שבעזות דסטרא אחרא הוא בהפנים, ממילא מבואר שכמו כן זה לעומת זה, גם מדת העזות דקדושה, הוא בהפנים. וכן ממה שבקדושה תהא מדת הבושת בהפנים, ממילא מבואר, שכמו כן בהסטרא אחרא, למי שיש לו בושת [במקום שמוכרח להעזות], הוא גם כן בהפנים של כל אחד. גם ממה שמבואר מדבריו הקדושים, שבקדושה תהיה מדת הבושת להגוף והבן והתלמיד, כנגד נשמתו ואביו ורבו. וכן מדרגא לדרגא, עד בושת פני משה מאבינו שבשמים בעצמו יתברך. ממילא מבואר, שמדת העזות מלכותא קדישא, השתלשל גם כן מדרגא לדרגא לכל אחד כנגד הקטן מאתו, ושלא קם עוד בישראל כתוקף העוז ועזות פני משה [כאשר נבאר ונרמז לקמן], אף על פי שעוד מתבייש גם בזהמפני השם יתברך כנ"ל. וכן ממה שבתחלת מאמרו הקדוש מענין הגן עדן והגיהנם, שנמצאים גם בעולם הזה. מבואר ומרמז יותר בתעלומות דבריו הקדושים שדיבר אחר כך על אודות המשנה עז פנים לגיהנם, ובושת פנים לגן עדן. שממילא מבואר, שכמו שבנעשה ונשמע מעולם לעולם [ולדוגמא תפס מעולם המעשה הזה להעולם וכו'], נרשום על ידי זה, בעדן העלאה ותתא. כן זה לעומת זה, יהיה גם העונש חס ושלום, בגיהנם העליון והתחתון שבעולם הזה כנ"ל. ומשאר ביאורי דבריו הקדושים מזה על זה אשר רמזתי לעיל, תבין מרחוק, שכל השכר והעונש אשר בהם, יהיה מדה כנגד מדה. כי כל אשר יתבייש כנגד נשמתו ואלקותו יתברך, ויבטל עזות גופו שבתאותיו ורצונותיו, להפך אותם לרצונו ועזותו יתברך בעצמו כנ"ל, יאכל פרי מעלליו, ויתענג כמו כן בעזות מלכותו יתברך שבעדן העלאה ופני החמה כנ"ל. וכל אשר בתכלית ההיפך חס ושלום, יסלק את הבושה ויגביר על עצמו את עזות פניו שבכלביות ובהמיות גופו, לבריאת המחבלים שבו, עד שיוציאו מאתו גם על ידי זה בעצמו קול ההברה והעזות בסטרא אחרא כנ"ל [כי עבירה גוררת עבירה], ירד על ידי זה להגיהנם ובור תחתיות המוב"פ, עד שיגיע לו צער הבושה רבי רבבות פעמים ממה שהיה סובל בעצמו בעולם הזה. ואולם, גם הבינונים, אף על פי שלא חטאו ועוו בעצם העונות שעל ידי עזות התאות לבריאת המחבלים כנ"ל, אבל מחמת שגם בתכלית ההיפך, לא זכו לעצם הענוה והשפלות והבושה הנ"ל שכנגדו יתברך, כירא בשת [משיח בעצמו] המוב"פ, העולה בראשית ולמעלה מכולם כנ"ל. מוכרחים כמו כן להשפט בשעבודם והכנעתם וצער בושתם, אשר יתביישו מאתו ומעוז מלכות דיניהם הקדושים, כפלי כפלים כנ"ל:

מפתח י"ז. הוא מה שלפי כל זה עוד יבואר לנו, מה שקרא להעומדים בתכלית מדריגה העליונה, בשם מוכיחי הדור, על שמהם לבד יוצא קול העזות דקדושה מעילא לתתא [בכל המדריגות שבנפשות ישראל] בתורה ומוסר, לבייש ולהגיד לעמי פשעם וחטאתם, כמבואר גם מענין הכתוב הנ"ל שמביא על זה, כשופר הרם קולך וכו'. כי הוא המוכיח ומבייש במדת העזות [שבפני השגתו וקול חכמתו], גם לפני יהושע על פגם כל שהוא, ומכל שכן וכל שכן למי שחטא בחטא ועון ממש. ושגם קול העוז והעזות הזה, הוא הוא קול תורתם שבעצם פני השגתם ונשמתם, בחכמה עלאה דעילאה כנ"ל. [[ו]מה שקרא אותם בלשון רבים, מבואר על פי המובא במקום אחר (תיקו"ז תיקון ס"ט ועיין בהקדמת הספר לפני הכללים) בשם הזוהר הקדוש, שהתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, וגם נשמתו תתחלק לכמה ניצוצות, כמו שגם שאר כל אחת מהששים רבוא נשמות יתחלקו ויהיו במספרם כפלי כפלים כידוע (שער הגילגולים פרק יא)]. ולרמז יותר בכל זה נבא בתחלה עד:

מפתח י"ח. והוא מה שלפי הנ"ל יבואר לנו לענין החכם העליון ופני משה בעצמו, שבהתעלותו בכל עת, ומכל שכן לעתיד, גם (במתן) [ממתן] תורה כאשר הבאתי מזה במקום אחר (מובא כמה פעמים בדברי המחבר ועייןבסוף ההשמטות שבסוף הספר), זוכה כמו כן לנשמה יתירה, ונשמתו הקודמת תהיה בו לנפש ורוח ושכל הנגלה שלו כנ"ל. ואגב אורחא יבואר לך יותר לפי זה, גם מה שכתבתי וביארתי יותר שם בסעיף קטן א', את הסתירות של הכתובים ומאמרי חז"ל, לפי שיחתו הקדושה (עיין שיחות הר"ן סי' נ"ד), השם יתברך אינו עושה ב' פעמים וכו'. וגם תבין מרחוק בחידתו הנעלמה, לרמז על הפלגת מעלת המוכיח, שכדי לקבל את תוכחתו, מוכרח להתמלאות הידים בהארת השבעה רועים. כי לפי הנ"ל יש לבאר, שלעוצם מעלתו הנשגבה, לא נחשב בין השבעה רועים רק נפשו ורוחו לבד, כי גם זה נחשב לנשמה, במדריגות הנשמות של שאר הרועים. אבל עצם נשמתו שבדבר המוכיח הנ"ל, הוא נשמת ורוח שבנשמע נסתרות תורת ותפלת פני ה' בעצמו [וכאשר נדבר מזה לקמן], אשר יעננו בקולו, ההולך וחזק עד בלי די, למתן חכמתו התורה, והתגלותה בקולות הרועים הנ"ל [אשר באו למספר שבעה], כי כולם יחד, בצירוף קול נפשו שעומד (בשניהם) [ביניהם] כנ"ל, מוכרחים לקבל משם בידי האמונה שבהם. כי עצם נשמתו לבד יהיה במדריגת המוכיח המוב"פ [גם לנפשו, ומכל שכן] לנשמותיהם שבמדריגת נפשו, ועיין לקמן שנוסיף לבאר בזה. ולפי כל זה תבין ותרגיש אחי, גם בנועם דבריו הקדושים, שאחר אמירת תורתו פרט ואמר לענין קול המוכיח, שהוא בבחינת קול השופר [של העזות]. ועוד מה שהביא לענין שבעת הרועים את הכתוב שבעת ימים וכו', תרגיש מרחוק רמזיו הקדושים, על עצם יום [הש'מ'ונ'ה'] קול השופר הנ"ל, שבו נימול ונשבר ערלת ועזות הבשר, על שגם כל שבעת ימי [הבריאה והתורה] שבכלליות הרועים, נשפעים ומקבלים את הכח והעזות מיום הש'מ'ונ'ה' וקול הנ'ש'מ'ה' של מעלה הנ"ל, אשר עלתה בראשית [כל הבריאה והתורה שבהם] כמוב"פ:

מפתח י"ט. על אודות המבואר מדבריו הקדושים, שגם פני משה בעצמו העולה על כולם, ואין לו להתבייש כלל משום אדם, יש לו להתבייש מהקדוש ברוך הוא. כי אם לית מחשבה תפיסא כלל בהדברים העומדים ברומו של עולם כאלה, אבל מאחר שכבר הורידם והציעם בפנינו שגם זה הוא בושת פנים להנשמה והחלק אלקי, מה שלא הגיע עדיין לתורתו ותפלתו שבאורו האין סוף בעצמו יתברך, שגם הם [משאר מדותיו יתברך, אשר] אין להם סוף כאחדותו בעצמו יתברך. ועוד כפי שלפי כל זה ממילא מבואר, שגם אין סוף ותכלית כלל להבושה הזאת, יש להתפלא קצת לפי זה, מה שלא הזכירו חז"ל ענין הבושה, רק על פני יהושע והקטנים מאתו, ולא גם על פני משה בעצמו שמתבייש מהשם יתברך הנ"ל מהמוב"פ. ואם תאמר שיש ליישב זאת, במה שמבואר מדבריו הקדושים, שאף על פי כן נכלל משה משיח באורו האין סוף יתברך, עד שזוכה כביכול גם לתורתו ותפלתו יתברך לאין סוף כלל. אבל גם בזה יש להתפלא קצת, כפי הכלל המבואר מדבריו הקדושים במקום אחר (מובא כמה פעמים ועיין לעיל מה שצוין במפתח יח), שגם בחינת משה משיח הזוכה לזה, נתעלה גם הואאחר כך בכל פעם יותר, ממילא מוכרח לומר, שאף על פי כן גם הוא יבוש ויתבייש בכל פעם מאורו האין סוף בעצמו יתברך. ומכל שכן בענין הצדיקים שתחתיו, יש להתפלא מאד גם בלא זה בגוף המאמר חז"ל, אשר אמרו שכל צדיק נכוה וכו', ואוי לאותה בושה כו', אם כן יבושו עמי לעולם חס ושלום, [כי הלא כל מה שיעלה התחתון וישיג יותר, יעלה הגבוה מאתו עוד יותר]. ובהכתוב המוב"פ, כפול ומבואר, שלא יבושו עמי וכו'. אבל הנראה לפי עניות דעתי לישב בכל זה, כפי המבואר מדבריו הקדושים על אודות הכתוב משם רועה וכו', שבמאמר השלם שקודם הבריאה, יהיה כחדא ובאחדות נשמע האב ונעשה הבן. וכפי שעוד יבואר לך מהמפתחות הנ"ל, שבזה מבאר יותר גם שלימות התיקון של אחדות ודביקות עצם הנשמה בבשר הגוף המוב"פ, ושזה גם אחדות העזות והבושת דקדושה המובן בפנים, [שבאמת ובשלימות התיקון, יתאחדו ואל יתפרדו]. כי העזות הוא מצד האב והנשמה, והבושת הוא מצד הבן והגוף, שגם בזה עיקר התיקון והחיים, שיהיו דבוקים ואחודים יחדיו בתכלית האחדות. ואולם, כמו שמלמטה ואחר הבריאה, לא נקרא כל מדה ומדריגה כנגד התחתונה מאתה רק בשם המושאל קודם הבריאה. אבל עצם השם שלה, הוא אחר הבריאה. כן אחר כך להיפוך, כשזוכים להתעלות בראשית המוב"פ [ביום ההוא וכו'] שבאור האין סוף, למעלה מז' ימי הבנין והבריאה שבאור האין סוף כנ"ל, יסובב ויעמוד השם המושאל, רק על תחתיות המדריגה שבכל אחד, כנגד העליונה מאתה, להקרא בשם אחר הבריאה ובושת הבן המוב"פ. אבל באמת, יהיה שם גם בושת הבן בתכלית האחדות ועזות האב, שבראשית קודם הבריאה ותפלת השם ממש, ולא בשם המושאל. ושגם מעוצם אחדותו של פני משה לאבינו שבשמים קודם הבריאה הנ"ל, תדבר בתוך גרונו נשמתו ורוח עצמיותו בעצמו יתברך את תורתו ותפלתו, עד שבשם העצם והאמת האמיתי תהיה לתורת ה' ותפלות ה' ממש כנ"ל. וגם אם בחיי העולם הזה, [וכן אחר כך קודם גמר התיקון שלעתיד], אין זוכה לזה רק משה לבד, מעוצם אתערותו דלתתא בתכלית מדריגת הענוה והשפלות יותר מכל האדם [מאחר שזוכה להתבייש גם בפני החמה, כנגדו יתברך], על אשר גם הוא נחשב [על כל פנים בשם המושאל] למאמר החצי, כנגדו יתברך. אבל מעוצם התגברותו ברוב השלום והאחדות לאבינו שבשמים בעצמו יתברך כנ"ל מהמוב"פ, יבקש ויחפש ביום ההוא, למצוא ולהעלות גם את האובדים, במאמר החצי, מפני (תלמודו) [תלמידו] והלאה, ויפריח כתמר גם לדעת המחצים ומתחלקים מאתו לגמרי בעזות ושררה [להחליף ולהמיר וליתן את העזות להגוף, והחלושות והבושת להנשמה חס ושלום] עד שירדו בור תחתיות וצער הבושה שבו בכפלי כפלים כנ"ל. אבל על ידי צער בושת הפגם והעון הזה בעצמו, יחזרו ויעלו ויוכללו ויתאחדו בו כנ"ל, עד שלא יבושו עמי לעולם. מאחר שבכל המדריגות שמאז והלאה, לא יהיה עוד הבושת בצער [ושם העצם חס ושלום], רק בשם המושאל לבד, באופן שיתעלו בכל פעם יותר כנ"ל, עד שיהיה נחשב באופן אחד, כאלו הוא מקבלמהם חיי תורתו והשגתו שבלימודיו ועצותיו המוב"פ, אף על פי שבאמת גם היא היתה מתחלה תורת ה' בעצמו. כי גם הלא מצדו לבד כל האחדות ותיקון התחברותם שלעתיד הנ"ל, ודוק היטב כי אי אפשר להאריך בדברים נעלמים כאלה:

מפתח כ'. הוא המבואר מכל הנ"ל בדרך כלל, על אודות עזות המלכות והשררה דקדושה, שהוא הנשתשל מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. כי גם בפרטי פרטיות, מוכרח שיהיה כל איש שורר ומושל כרצונו בבני ביתו, והקטנים מאתו. והוא השלום שנמשך מהמוכיח כמוב"פ, שבו תלוי ועומד גם השלום הכללי שבין ישראל לאביהם שבשמים כמובן בפנים. אשר ממילא מבואר, שכל זה הוא לעוצם קישרי המדריגות זה בזה, עד הכנעת ובושת פני משה מהשם יתברך בעצמו. כי הוא לבד ימלוך ויתאזר וילבוש גאוותו ועזותו דקדושה שעל כולם. כי מאחר שגם אצל השם יתברך נמצא בחינת תורה ותפלה, שהם נעשה ונשמע, ממילא מבואר, שכמו כן יתצמצם כביכול גם השם יתברך בעצמו למדת העזות שבבחינת הירידה הנ"ל, ושהוא גם כן בסוד לבוש הגוף הנ"ל. כי כל כלליות הנשמות, וגם פני משה בעצמו, נחשב לגוף ונעשה ובן כנגדו יתברך. גם ממילא מבואר, שאף על פי שלא עשה את כל הגוף הזה, רק כדי לרחם עליו, ולהשפיע בו מטוב השגתו המוב"פ. אבל מחמת שנאחז בהירידה הזאת, התגברות המלכיות ושריהם העליונים, שבמדת הקטרוגים והדין כנ"ל, למנוע את כל אחד בפיתויי והסתות עזות הגוף לכל התאוות והמדות הרעות [כי הוא הוא מעזות מלכותא שבכלליות כמוב"פ], כן גם כמו שמאש יצאו, כן האש תאכלם כידוע (מובא הרבה ועיין ליקו"ה הל' חלב ודם ה"ג סוף אות ד), כי הם המסיתים, הם המקטריגים, לשעבד ולייסר את כל אחד ביסורים שונים כנ"ל, שהעיקר הוא הבושה שבהם כנ"ל, והוא מדה כנגד מדה:

מפתח כ"א. הוא מה שלפי כל הנ"ל, יתבאר לנו מעט משאר דבריו הראשונים אשר פתח בהם את המאמר הזה [בעת הכתיבה כמוב"פ]. ונראה לכל מעיין שהוא מדבר כמו בלשון חידה, שיש חותם, ויש חותם בתוך חותם. חותם הוא, כי יש מוכיחי הדור, והם בחינת רגלין, ונקראים רגלין על שם שהם לימודי ה', שלומדין כביכול את ה' וכו', עיין היטב בפנים. כי אם אמנם כל דבריו האלה, עומדים ברום גבהי מרומים, ומקובלים ונפתחים מעט כחודו של מחט, במפתחות רשב"י והאריז"ל אשר קדמוהו, שכל נשמות ישראל והשגותיהם וחלקי חכמותיהם הם מחלקי אלהותו יתברך ומדותיו ממש כביכול, ומכנים ומלבישים את דבריהם בלבושים הגשמיים והמוגבלים, שכל מדותיו וחלקי אלהותו יתברך נשתלשלים ויורדים מעולם לעולם, וממדריגה למדריגה כנודע (מובא הרבה מאד ועיין ליקו"מ ח"א תורה ל' אות א). אבל כבר הודעתי בדברי כמה פעמים, שעל כל הצדיקים שהיו מעולם, נתעלה ונתרומם משה משיח האמיתי, להתחדש בהשגתו בהתחדשות נפלא ונורא שלא היתה עוד כזאת, וגם אם הוא קנקן חדש באורייתא דעתיד לאיתגליא וכו', אבל הוא מלא ישן ועתיק דעתיקין,בפנימיות הנגלה שבתורתו יתברך, אשר ניתנה בכתב ובעל פה ממשה ליהושע וכו'. ונקדים בתחלה, ונשים את לבינו להמבואר מדבריו הקדושים, (לפי זה) [ש]יש להתפלא קצת במה שאחר כך שכשהולכים ומוכיחים, נקראים ידי מקבלי התורה, בשם החותם השני. כי לכאורה, כפי ביאורו הקדוש בענין החותם, אין שום שייכות כלל לידי המקבלים האלה, לכנותם גם כן בשם חותם ומכסה לסוד המעין הנ"ל. וגם אם אמנם שבכל זאת, יהיה יד המקבלים לחותם השני הזה, למה יגרע ולא יהיה בכלל החותם הזה, גם סוד הרגל ועקב המוכיחים בעצמם [שעוסקים להוכיח אחר החותם הראשון]. כי הלא מבואר גם כן בסוף דבריו הקדושים, שדייקא מסוד העקב שבהם, תשמעו את כל המשפטים לתוכחה הזאת. וליישב את הפליאה הזאת שוב נשוב בתחלה לדברינו הנ"ל, ונבא עד:

מפתח כ"ב. והוא מה שיבואר לנו לפי כל הנ"ל על אודות הזיכוך של הגוף הכללי, שהוא כלליות נפשות ישראל שירדו בכלליות הבריאה, וכן בפרטיות כנ"ל, שהעיקר מוכרח לזכך ממדת העזות [הכולל לכל התאוות והמדות הרעות, שמהם כל העבירות כנ"ל], וזה על ידי שמגבירים עליהם את הבושה ואת הכלימה, ממיעוט השפע, ורוב היסורים והעונשים שבעולם הזה והעולם הבא כנ"ל, [ושזה דייקא מצד רחמנותו יתברך כנ"ל]. כי לפי כל זה יבואר לנו, שגם על זה לבד יסובב כל הגזר דין המוב"פ באות א'. ועל אשר באמת לא יהיה קול העוז והעזות הזה, רק בתורתו והשגתו כנ"ל, תרגיש בכפלים נועם דבריו הקדושים שכתב על זה, שהדין הוא התורה, ושעל זה יסובב הכתוב חתום תורה וכו', [כי זולת ביאורינו הנ"ל, יש להתפלא קצת מפשיטות כוונת הכתוב, על כלליות התורה]. גם מאשר יבואר לנו לפי זה, שגם פני משה בעצמו, מוכרח לקבל קול העזות הזה [שהוא בדבר התוכחה והדין של השם יתברך בעצמו כנ"ל], בתיקון ידי האמונה שבו, תבין ותרגיש מרחוק גם בנועם ועומק דבריו הקדושים, שהפליא להביא בסוד הידים האלה, את הכתוב כאשר דיבר ה' ביד משה, [כי לכאורה יתפלא המעין גם בפשיטות כוונת הכתוב]. ועוד ניתן ריוח בין פרשה לפרשה, ונפסיק את הענין לבא מכל זה עד:

מפתח כ"ג. מה שלפי כל זה תבין מרחוק, שגם מכותלי דבריו הקדושים הנ"ל, ירמז לנו בנפלאות העצות שנותנין המוכיחים להשם יתברך בעצמו כביכול. ואולם, לקרב מזה על השכל, מוכרח בתחלה לפי עניות דעתי להציע לפני המעיין בדרך משל, על השם יתברך ובריאתו הנ"ל, שהוא כמו החכם ומשכיל בחכמתו המצאה נפלאה, להיות מאתה עונג ועדן נפלא בלי שיעור, אבל לא יהיה שום אופן להוציאה אל הפועל, כי אם על פי כלי האומנות [גיצאג (עיין חיי"מ מעלת המתקרבים אליו אות כ"א עיי"ש)] הנפלא, שממציא לזה בתחלה. ועם הכלי הזה לבד הוא מתייעץ לעשות ולפעול פעולת ההמצאה הנ"ל, שאז נקרא ונחשב, שהכלי הזה נתנה לו את העצה בפעולת המצאתו, מאשר על ידו לבד יהיה כל העצה כנ"ל. כי מי כהחכם קהלת, ומי יודע פשר דבר [בין ישראל לאביהם שבשמיםכמוב"פ], חכמת אדם תאיר פניו [כפני החמה], ועוז פניו ישונא (עיין קהלת ח) לקבל בתפלתו ולהמתיק חמה עוז אפו, לאדונו יתברך, העולה תחלה בהמח והחכמה עילאה דעילאה שבקודם הבריאה לגמרי המוב"פ. כי אם זה לבד עיקר העונג והעדן עלאה כמוב"פ, אבל דייקא מעוצם ריבוי העדן והעונג לאין סוף, שמחמת זה מוכרח כמו כן ממש להגדיל כלי הצמצום ויחידת העזות דקדושה שבעוצם ותוקף מדת הדין והיראה הנ"ל מהמוב"פ, עד שלא היה מתקיים כלל כלליות בריאת כל העולמות, וגם נשמות ישראל והצדיקים היו נשארים עומדים מרחוק, בראותם ושומעים קול עוז תורתו יתברך, שביום הח' הנ"ל, [והוא הנחשב גם ליום הנ' כפי כלליות השבעת ימים הנ"ל זה מזה, כידוע (מובא הרבה ועיין תיקו"ז נ"ח ע"ב, וע"ע ליקו"ה הל' בהמה וחיה טהורה ה"ד אות ט"ו)]. ועל כן עיקר העצה הנפלאה דנפלאה לקבל משם, הוא בפלא היועץ משה משיח לבד, כי הוא לבד נגש בכל דור לקבל משם. ואם הוא מחולל מפשעינו, וקאים בעדן לאגנא עלן, ולקבל בעצמו מלקיותא דמלכא מ'ח' [קללות התוכחה הנרמזה לעיל], ומתבייש מאד לפני השם יתברך כפני הלבנה שמתבייש כנגדו כמוב"פ. אבל גם מהבושה בעצמה, יהיה תכלית זיכוך תענוגי גופו [אפילו באכילה ושתיה], לעלות מהם לתענוגי [יום] הנשמה, [שנחשבה בזה כנגד שאר הרועים כנ"ל]. כי אז דייקא, נחקק ונתקבל בו תורת וחכמת אור פני החמה של האין סוף בעצמו יתברך, כחותם ממש, והוא המדריגה העומדת בקדושה, זה לעומת זה כנגד תכלית המדריגה שבהירידה דסטרא אחרא, שנאמר עליה עז פנים לגיהנם כנ"ל. כי בתכלית ההיפך יזכך ירידת גופו כנ"ל, לבוא ולכנוס גם בעוצם לבת האש, ורשפי שלהבת הדין העז והקשה כשאול וגיהנם הנ"ל, עד שמוכרח להסיר ולהטיל אז לגמרי מסאני רגליו. שכמו כן, במה שמוכרח אחר כך לקבל מאתו, יהיה כל העצה על ידי נפשות הצדיקים והקדושים שבכל דור, [שעליהם יסובב הכתוב כל קדושיו וכו']. כי גם אחר כך, בחקיקת והתקבלות אור פני תורתו בפני הלבנה של הקדושים והרועים הנ"ל, מוכרחים גם הם, כחותם וידי האמונה, על כל פנים לסבול מאד, ולשבר מניעות רבות כנ"ל. וכן אחר כך בכלליות נפשות ישראל, הוא מתייעץ כמו כן להשפיע ולהאיר מחיי השגותיו גם לשאר כל הנבראים שבכל העולמות [(ונעשה) [ומיושב] מה שמובא במדרש (בר"ר פ"ח, רות רבה פ"ב), שנמלך ונתייעץ עם נשמות הצדיקים, ובמקום אחר מובא (ליקו"מ ח"א תורה י"ז אות ח), שגם עם שאר נשמות ישראל נתייעץ לכלליות הבריאה]. כי כמו שלכלליות הבריאה, הוכרח כביכול להעצה הכלליות של נשמות ישראל, כן גם לנשמות ישראל בעצמם, הוכרח כביכול לעצת הצדיקים שבהם. וכן גם לנשמות הצדיקים שבהם, הוכרח [ומוכרח] כביכול, לעצת המוכיח העליון, משה משיח בעצמו. ומכל זה שוב נשוב ליישוב הפליאה הנ"ל, כי כפי המבואר מכל הנ"ל, שכהכרח הנשמה להגוף, [וחיבורם שלעתיד אחר התחיה], כן מוכרחים גם האב שבקודם הבריאה ומאמר השלם, להתחבר למאמר החצי של הבן ואחר הבריאה, דייקא אחר הולדת והתגלות מחיצתו והתחלקותו, [ולא כהתאחדותםלגמרי בהיות עדיין הבן במוח האב, קודם ההולדה והבריאה לגמרי]. כי לולא ההכרח ורצונו הנעלם יתברך בזה, לא היה שום בריאה כלל. ואם אף על פי כן נאחז ממאמר החצי והגוף, התגברות המחצה והתחלקות לגמרי, שהוא סטרא דמותא חס ושלום. מתגבר כנגד זה, תכלית האחדות לגמרי שבמאמר השלם וקודם הבריאה לגמרי, עד שיחזור ויתחבר עמו גם אחר התחלקותו, שזה לבד עיקר החיים האמיתיים גם להנשמה שבפרטיות ובכלליות, שהוא השם יתברך בעצמו, שגם פני משה מתבייש מאתו. כי אף על פי שגם בלא זה הוא חי לעד, אבל כביכול, עיקר מה שישמח בתענוגיו וחייו הטובים, הוא כשנתקרבים אליו כל בניך נפשות ישראל, שכנגד שאר כלליות הבריאה, נחשבים כולם במדריגת לימודי ה' המוב"פ כנ"ל. ועל אשר כבר רמזנו לעיל, שבדבר החותם ומכסה הדין, מבאר יותר בסוד העצה שמגיע מהם, תבין מרחוק, שכמו כן מפרש ומבאר יותר בכל זה, על ידי השלום והפשרה המוב"פ. כי כפי המבואר מדבריו הקדושים, שהוא העולה כתפלת ה' [יהי רצון וכו' שיכבשו רחמי וכו'], על כי אין הדין תורה הנ"ל נמתק אלא בשרשו שבהתפלה (הזה) [הזאת], כי משם תצא תורה כמוב"פ. יש לבאר, שגם זה הוא בענין השלום והפשרה המוב"פ. כי גם הוא, הוא כהשלום והאחדות שבין הגוף והנשמה, שהם התורה והתפלה כנ"ל. כי בהתפלה יסובב להשם יתברך, בדבר הכתוב למה ה' יחרה אפך בעמך. והמוסר [ו]התורה, שהוא התוכחה כנ"ל, יסובב לנפשות ישראל בדבר הכתוב, אתם חטאתם וכו', [וכנ"ל במפתח י"ז מענין הכתוב כשופר וכו']. ועל זה לא יהיה המתקת הדין והיפוכו לחיים אמיתיים בגוף ונשמה יחדיו, עד בנין קרית ידי האמונה של המקבלים מאתו את התורה ומוסר התוכחה הנ"ל, באופן שישובו מעתה על כל פנים. ועל אשר עוד רמזנו לעיל, שתפלת האב ותורת הבן הוא בעצם כלליות המוכיחים והמקבלים המוב"פ, וכאשר יהיו המוכיחים בעצם סוד הרגלין והעקב, שמהם תשמעון קול הנשמע כנ"ל מהמוב"פ, כן יהיו המקבלים בעצם סוד הידים שבהם, תבין ותבא במה שרמזנו לעיל, שבדבר השלום [שבחיבור התפלה והתורה], הוא מבאר יותר בסוד החותמות, וכפולתם יחד שבחותם מאמר האחדות והראשון הנ"ל. וזה מה שכתב לענין הקלקול חס ושלום, שבהתגברות הרע [שהוא ירידתו בעזות דסטרא אחרא כנ"ל] של הדור, יהיה מקילקול החותם בעצמו, גם לקול השלום. גם ממילא מבואר, שכמו שביד כל אדם יחתום החותם וההמתקה השניה והעיקריית, מאחר שזוכים מעתה על כל פנים לתשובה בפועל כנ"ל. כן יהיה בכח ובהעלם גם רגל המוכיחים בסוד החותם הראשון של התפלה והנשמע, שבעצם החכמה עלאה כנ"ל. ועוד מסיבת כפולת ואחדות חותם רגלי המוכיחים [שגם חותם התחתון והחיצון נכלל בו] כנ"ל, תבין יותר בהמבואר מדבריו הקדושים, שעל שם הב' דברים האלה, הם נקראים רגלין. על שם העצה וכו', [שהוא תכלית החותם הראשון לגמרי כנ"ל]. ועל שם תהלוכותם להוכיח, שהוא הנחשב גם כן כנגד חותם ידי המקבלים, לחותם הראשון כמוב"פ. ואף עלפי כן, כנגד החותם הראשון לגמרי של המוכיחים בעצמם, נחשב גם הוא להחותם וההמתקה השניה, כאשר יבואר לך מכפולת (ב)השלום והפשרה הנ"ל, ומהמבואר בלשונו הקדושה, שקודם תהלוכתם להוכיח, יהיה עיקר החותם הראשון הנ"ל, רק שאחר כך גם בתהלוכתם ותוכחתם ומוסרם יחתמו כנ"ל:

מפתח כ"ד. הוא כי ממה שרמזתי לעיל, יתיישב לנו יותר גם פליאת מוהרנ"ת ז"ל בהשני מאמרים [שמביא אדמו"ר ז"ל לענין זה, מאמר אלעזר זעירא, ומאמר המבקש רחמים וכו'], שהציג שם בין שני חצאי עיגול עיין שם. כי יסוד פליאתו מה שלא נזכר בתחלה מענין פגם הגדלות, הוא כפי הכלל הסובב בדבריו הקדושים [ונשמט הוא לעיל בההקדמה (במהדורה הקודמת כבר היה גם כלל זה בתוך כלל העשירי, ובמהדורה זו הוא כלל השבעה עשר עיי"ש) משאר כללי הקדמה]. שנראה ברובם ככולם של תורותיו הקדושות, שכשגומר להודיע עצם ההשגה של כל תורה ומאמר לעובדא ולמעשה, ומביא אחר כך על זה איזה כתוב או מאמר חז"ל, מכוונים הם לפרטי דרכי ההשגה שדיבר מקודם, בלי הרכבתו ענין אחר. וכאן בהמאמר מאלעזר זעירא הנ"ל, שמבאר בזה אדמו"ר ז"ל שחשדו את אלעזר בפגם הגדלות, ושגם כן חבשוהו וכו', שנראה לכאורה להמעיין כהרכבת ענין אחר כנ"ל. וכן יש להתפלא בפליאה הזאת גם על המאמר חז"ל המבקש רחמים וכו', שגם שם נראה לכאורה כמרכיב בחינת אין וכו', שלא דיבר מזה תחלה. ועל זה השיב מוהרנ"ת ז"ל, שביאר כוונתו הקדושה גם בענין קודם הבריאה, ובחינת אין סוף, שמדבר בתחלה, כפי שממילא מבואר שהוא בבחינת אין וענוה עיין שם. אבל גם בכל הנ"ל, נתוסף לך ביאור דבריו הקדושים בפשיטות יותר, מאחר שבאמת כל מדת הבושת פנים המוב"פ, הוא הכנעתו וענוותו וביטולו כאין לגמרי, כנגד חבירו הגדול ממנו. וכאשר רמזתי לך לעיל גם על אודות אחדותה ומציאותה באיזור ולבוש בעוז להגיאות של המלך העליון בעצמו יתברך, שמשם נשפע ויורד אחדות העזות והבושת [שזה בעצמו אחדות הגאוה והענוה] עד סוף כל דרגין שבנפשות בניו כנ"ל. עוד יש לבאר יותר בכל זה, כפי המובן מרמזיו הקדושים אשר רמז אז, [ושמעתי אותם מאבי ז"ל, בשם מוהרנ"ת ז"ל, ששמע מפיו הקדוש], על אודות תמורת העזות דסטרא אחרא בעזות דקדושה המוב"פ, שיש שנוגע נגע התמורה הזאת גם בגדולי גדולים. וברוב ברכה ותודה, הודה על זה להשם יתברך על עצמו, שנתקדש ונזדכך מזה בתכלית הזיכוך. כי לפי כל זה תבין מרחוק, במה שגם בעוצם ענוות וזעירת אלעזר, והשתדלותו בבנין ירושלם [על ידי אבלותו שעליה, כידוע (עיין ליקו"מ ח"ב תורה ס"ז)], חשדוהו גם בענין זה בעצמו באחיזת הגאוה והעזות, שנאחז לפעמים גם בהמפורסמים האמתיים, להעיז ולהתגאות כנגד הגדול מהם, [בבחינת הרב והמוכיח הנ"ל], [המלוך תמלוך עלינו]. וגם אם אין בהם בענין הזה, רק פגם דק מן הדק. אבל כל הגדול מחבירו, גדול יצרו יותר, וגם (שערתי) [השערת] הפגם שבו [כמובן בזה מדברי האריז"ל (עיין שער הגילגולים הקדמה ו' ועיין עוד ליקו"ההל' חובל בחבירו ה"ג אות ה)], ובפרט בענין כזה, אשר עיני כל בית ישראל עליהם, והמחלוקת תתרבה אחר כך ממילא על ידי אנשיו ומקורביו כפלי כפלים מכפי שיצא מפיו בעצמו. ואז חבשוהו והוא אמר להם, בעו מנאי וכו'. ועל כי כל המתגאה מסתלק ונפרד מאתו חכמתו והשגתו שבחלקי נשמתו לבל תלכד בזה כמוב"פ, ועל כן בעי מנייהו גם כן מענין הזה בעצמו, על אודות העזות שהוא הגאוה כנ"ל, גם עיין לקמן במפתח כ"ה:

מפתח כ"ה. הוא במה שיש להתפלא גם לפי כל הנ"ל, במה שנראה לכאורה מדבריו הקדושים, כמחליט וסותם במדת הגאוה, שהיא מדה רעה ומגונה מאד, וכאשר בוודאי כן הוא האמת האמיתי כידוע (מובא הרבה מאד ועיין לשון רביז"ל בהשמטה על תורה י' ח"א). אבל כפי היוצא לנו מכל הנ"ל, שהגאוה הוא העיקר מדת העזות שבסטרא אחרא, עדיין תיקשי לן בכל זאת, ממה שמבואר מדבריו הקדושים, שבקדושה מוכרח מאד מדת העזות. וממילא מבואר לפי זה, שגם הגאוה מוכרחת בהקדושה [וכאשר מובא גם מזה, במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה רמ"ו, ובח"ב תורה קכ"ה)]. ועתה, למה החליטו חכמינו ואדמו"ר ז"ל, שכל המתגאה חכמתו מסתלקת ממנו כנ"ל. וכן יש להוסיף ולהתפלא קצת כפליאה הזאת בהיוצא לנו ממפתח ד' הנ"ל, שעיקר המשכת עזות דקדושה, הוא מהרועים דקדושה. כי לכאורה לפי זה אין להבין כלל במה שדקדק וכתב לענין הרועים דסטרא אחרא, שכל מלכותם הוא בעזות. מאחר שכבר מבואר לפי הנ"ל, שגם כל מלכות הרועים דקדושה, הוא בעזות. וכל ההבדל וההפרש שביניהם, הוא מה שזה ישמש בעזות מלכותו בקדושה, וזה להיפך בסטרא אחרא חס ושלום. ועתה, איך שייך לכתוב בענין כזה, הלשון סתם, שנראה בזה כסותר לגמרי את דבריו כנ"ל. ובפרט, שבאמת יש להתפלא בפליאה הזאת, גם על מאמר התנא בעצמו המובא על זה בפנים, אשר החליט וסתם בלשונו, ואמר עז פנים לגיהנם, להיות נראה גם כן כסותר את דבריו הראשונים, שהקדים והזהיר הוא בעצמו, להיות עז כנמר. ואולם, מרחוק תבין לפי כל הנ"ל, שאין מי שיזכה להמדה הזאת של העזות והגאוה בשלימות הקדושה הנ"ל, כי אם העולה במדה השמינית שבשמינית שבה, למעלה מכל השבעה רועים כנ"ל, לכוללה ולייחדה שם באחדות הבושת והענוה שבענוה, אין לגמרי כמוב"פ, עד שבאמת קשה מאד לכנותם כלל בשם גאוה ועזות. כי באמת האמת, אחר כל עזותו וגאותו הנ"ל, יהיה מאד מאד שפל רוח ועניו מכל האדם וכו', עד שבאמת קשה מאד לקרוא זאת בשם עזות וגאוה כנ"ל. כי מדת העזות והגאוה בשם העצם שבה בקדושה, הוא עיקר הנסתר המוב"פ [שלמעלה וקודם הבריאה לגמרי], שמעוצם הסתרתה והעלמתה, תתהפך להתאחד לגמרי גם במדת הבושת והענוה שבענוה, יותר מכל האדם וכו'. כי מה שלא יבושו עמי בעלייתם לשם, רק בשם המושאל כנ"ל, אין זה רק מעוצם אחדותה שם במדת העזות שקודם הבריאה כנ"ל. ומאחר שהאחדות גובר שם ביניהם כל כך, ממילא מאירים ומשמשים שניהם בכתר אחד, עד שכמו שלא הזכירו חז"ל על פנימשה, שמתבייש חס ושלום [אף על פי שגם הוא יבוש מהשם יתברך כמוב"פ]. כן גם כן אין שייך להזכיר ולומר עליו, שמעיז ומתגאה חס ושלום [אף על פי שישונא בעוז פניו כנ"ל], כי כל המתגאה ויהיה עז פנים בפשיטות, הוא בוודאי מצד הסטרא אחרא. ואם כל הרועים דקדושה שבשבעת ימי הבריאה שזולתו, אין זוכים עדיין לקדושת העזות והגאוה שבשם העצם שבה כנ"ל, ממילא יהיה בהם [עד היום ההוא, שיתעלו לשם כנ"ל] מדת הבושת והענוה, בשם העצם כנ"ל. כי גם מה שבכל זאת יקבלו כולם את קול העזות כנמר, [בעצם נשמת פני משה, העולה עליהם ביום השמיני כנ"ל], אין זה רק הארה בעלמא [שמינית שבשמינית (לשון חז"ל בסוטה ה.)]. כי גם התנא יהודה בן תימא, במאמרו הוי עז וכו', הוכרח בענין הזה בעצמו, לעלות מתורתו לתפלתו יהי רצון וכו'. כי מאד נסתר ונעלם הדבר הזה כנ"ל. והוא הוא כנפלאות הירידה המוכרחת ברצונו יתברך, אשר באמת אסור לירד בפשיטות חס ושלום, כי אז אדרבא יהיה עובר בזה מרצונו יתברך. ולא כן מדת העליה והבושת, אף על פי שגם בזה נמצא להיפוך, פן יהרסו לעלות ולהתבייש במקום שאין צריכין, אבל מחמת שבכל זאת, רוב העולים והמתביישים, ושנהגו במדותיהם האלה בפשיטות ובשם העצם כגמול עלי אמו וכו', סתמו ואמרו על זה, בושת פנים לגן עדן. ובתכלית ההיפך מסתימתם שבמדת העזות והגאוה הנ"ל:

מפתח כ"ו. הוא כפי שיבואר לנו מכל הנ"ל, שגם כל שאר הרועים והקדושים המקבלים מהמוכיח העליון הנ"ל, שנחשב כנגדם בבחינת רגלין כנ"ל, אין זה רק מחמת שזוכים על כל פנים להכניע את עצמן תחתיו. וכן כל אחד כנגד רבו וחבירו הגדול מאתו אפילו במדריגה אחת לבד, מוכרח מאד על כל פנים להתבייש מאתו. תבין מרחוק בנפלאות דבריו הקדושים, שבענין המאמר חז"ל, שכל המתגאה כאילו דוחק רגלי השכינה:

מפתח כ"ז. הוא מה שנראה לפי עניות דעתי, פירוש הפשוט שבדבריו הקדושים, לקרוא את התפלה והנסתר, בשם אין סוף. כי התורה שבנגלה לבד, כשנזכה [בעולם התיקון, שעל ידי משה משיח] לברר כל הלכותיה, לא יהיה שייך שום תוספות התחדשות בה. כי כל אשר תהיה רחבה מני ים, וארוכה לאין סוף, הוא מצד פנימיותיה והסתרותיה שזוכים בכל עת על ידי התפלה, [ו]בדרך הנפלא הזה אין לה גבול וקצבה כלל. ותיכף ומיד שזוכה האדם על ידי התפלה, להשגה החדשה שביקש עליה, יש לו לחזור ולהתחדש בתפלה ובקשה, על השגת מדרגותיה שבמדריגה היתירה, וזה לבד עיקר כוונתו יתברך בהורדתו לנשמות ישראל בתוך הגופים וההסתרות הנ"ל, ובפרט לנשמת המוכיח העליון בעצמו, אשר עליו מתגבר יותר מדת הדין מלמעלה [ומלמטה, על ידי כל אחיו הגדולים האמיתים כנ"ל], להורידו ולהכ'ש'יל'ו' ולהש'ל'יכ'ו' הרבה בהמ'כ'ש'ל'ה' והמ'ש'ל'כ'ה' של הבור תחתיות המוב"פ, ואף על פי כן אלקים חשבה לטובה, כי משם דייקא נוסף בכל פעם להתעלות [מדרגאלדרגא] לאין סוף, עד שכולם יכרעו ויתביישו אחר כך מאתו. כי על ידו דייקא, יזכו לעתיד גם שאר הצדיקים, להתוספות וההתעלות לנצח, מדרגא לדרגא באין סוף, עד שלא יבושו כנ"ל:

מפתח כ"ח. הוא מה שלפי כל זה עוד תבין מרחוק על אודות טענת משה למה יחרה וכו' המוב"פ. שאין להתפלא כלל, על מה שבוודאי גם השם יתברך ידע מתחלה מהטענה הזאת. כי אף על פי כן יהיה גם עצם מציאותה והמתקתה, על ידי משה בעצמו, כי לולי משה בחירו העומד לפניו בפרץ הירידה, כאשר נבאר לקמן, לא היה שום תקוה להשיב חמתו מלהשחית, לחזור לנפשות ישראל, וכל העולם [היה נחזר] לתוהו ובוהו, כמו שהיה קודם הבריאה. מאחר שבאמת אין שייך שום תועלת והכרח כלל למציאות הבריאה, זולת כוונתו האמיתית יתברך, לעדן ולנצח לזולתו באור תורתו שיזכו אליה, ויתגברו בה דייקא במניעות הגוף שמשתלשל מעזות מדת הדין כנ"ל. אבל דייקא מעוצם מעלת מבחר הנבראים הזה, שהוא משה משיח כנ"ל, יבוקש ויחופש עוון ישראל כמוב"פ. כי גם אחר כל הירידה הזאת, שגרמה התגברות מדת החימה והדין כנ"ל, יתגבר דייקא על ידי זה, ויקח אור כתר הנסתר והתפלה שבמדריגה היתירה כנ"ל, [ויחל משה] וכו', עד שדייקא על ידי זה, יצא באמת אל הפועל, טענות למה יחרה וכו' כנ"ל, [ויתגלה יותר, כי הדין הוא התורה]:

מפתח כ"ט. הוא על אודות היוצא לנו מהשתלשלות מדריגות התורה והתפלה מאב לבן וכו'. שאף על פי שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, אבל בדרך כלל, יהיה עיקר מדריגות התפלה במדריגת משיח בעצמו, כנ"ל מפתח עיין שם. כי נראה לפי עניות דעתי, שכל זה שייך למה שמבואר מדברי מהרנ"ת ז"ל בעל פה, אשר כמו שניתן לנו אור התורה על ידי משה רבינו, כן יהיה ניתן לנו אור התפלה על ידי משיח צדקינו. ונפש דוד, שהתנוצץ בו גם כן מנפש משיח שלעתיד, שיצא מאתו, היתה מחמת זה גם כל עסקו, רק להמשיך אור התפלה והתהלה, בחמשה ספרים למספר החמשה חומשי תורה. ועל זה התפלל להנצל [מהשונאים] והרשעים, [שהם] העזי פנים המוב"פ, אשר בסגולת נפשותם זה לעומת זה, מגבירים גם בפרטיות עזות הגוף, המונע מהשגת אור התורה:

מפתח למד. היא מה שעל פי כל הנ"ל, תבין מרחוק תוספות הקדמה גם לכלליות כל הכרך הזה, אשר יגעתי וטרחתי בו להראות ולפתוח עיני המעיין, ביתרון תורתו וחכמתו העליונה במדריגתה, להיות גם ביאור הפשוט והנגלה [של כל דבר ודבר במקומו וענינו] ברוב עושר ופנינים יקרים, כאשר ביאור הנסתר והדרוש ממקום למקום, שבדברי תורת שאר....:

מפתח ל"א. במה שמבואר מדבריו, שכל עולם נמשך מחבירו בכל הנמצא בתוכו [כי כל פרטי העולם העשיה, יהיו רמזים וציונים לדברים העליונים בעולם היצירה, וכן למעלה יותר], והיא כהמשכת הבן מהאב הנ"ל כמוב"פ. מבאר בזה יותר, במה שמדמה אותם לחותם בתוך חותם. [וכמובן מזה בדברי המקובלים (ע"ח שמ"ב פ"א (ועיי"ש בסוף הפרק)), שכל עולם יוצא ונשתלשל מחבירו של מעלה מאתו כדוגמת ציור החותם הנ"ל]:

[מהתורה חותם בתוך חותם, וקרוע הרבה]

.... ולהתצמצם מגדולתו שם.... לנהלינו בעוזו.... מעולם לעולם ומדרגא לדרגא.... מי יודע עוז אפו ודינו המוב"פ.... שעל זה יסובב הכתוב המוב"פ הנסתרות.... המעין חתום שיסובב עליו הכתוב.... הדין הוא התורה בעצמה כמו.... משם להשפיע למטה נזהרים מאד.... כמוב"פ.... [פני הח'כ'מ'ה' הברה.... תהיה כ'ח'מ'ה' עזה בה אכ.... החיצונים שבהשלתשלות.... הוא בחותם (כף).... ח'כ'מ'ה' בתורת משה.... המוב"פ כאש דיבר ה' ביד.... אמונה) עד בא השמש.... הנ"ל.... ה' הנ"ל להיות נקרא בשם.... לדוגמא את הכתוב וידבר.... הא'י'ת'נ'י'ם' שהם [הת'נ'א'י'ם'] בשוקין.... גם כן כמובא במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה י' בהשמטות), שמהם נתמלא קרית.... הלבנה.... הנ"ל. להיות בתפלת ה' שבאור.... שעבור זה גם התנא בהשגתו הזאת עלה מהתורה.... יהי רצון שתבנה עירך וכו', כי אלו דברי תורה.... עומד עליהם אחר כך נכשל ויורד בעזותו כנמר.... ואף על פי כן לא יהיה נחסר ונלכד אפילו כשערה דשערה.... ברה דסטרא אחרא הנאחזת משם כי בתערובות דעת הטוב.... הרע של התמורה הזאת יש שנ'מ'ר' ונחלף ונהפך.... כח הטוב בעצמו עד שכל החותם כולו שבמילוי היד.... מספר נד"ת כמוב"פ, שעל זה יסובב הכתוב ידיכם דמים.... [לכו נא ונוכחה וכו' אם יאדימו וכו' איכה.... קרי' נאמנה מלאתי משפט הנ"ל ואשיבה.... אצרוף כב'ר' סיגיך וכו'. שלפי כל זה תבין מרחוק, גם.... המוב"פ מאלעזר זעירא, שבאבילתו על החורבן.... נעלים הנ"ל, השיב להם על אודות העזי פנים שאף על פי.... שלא בא עדיין לכפירות [ויש בו עדיין קצת אמונה רק.... מעורב טוב ורע]. מוכרח להזדכך בעונש הגהינם,.... יותר מכל החטאים. שכולם בשעבוד מלכיות כמוב"פ.... הם יוצאים מעזות הגוף בתאוותיו המוב"פ, והנטמא באב הטומאה, להתייח.... בעצמה, אף על פי שעדיין יש בו טוב, ה.... בעזות מלכותו [שבלא תגא והכתר הנ"ל], לכוף עוד.... אחרים לתחות שעבדו כמוב"פ ממיר ומחליף גם כח הטוב.... שנמצא בו עדיין, מאחר שעל ידי הטוב בעצמו, קשה ביותר לברר.... [כמשל הכסף שהיה לסיגים המובא במקום אחר (אפשר הכוונה ע"פ שיחות הר"ן סי' ע"ט)] עד שנסת.... באליעזר זעירא ובאבילותו, על חורבן ירושלם המוב"פ.... חס ושלום רוצה להתגאות ולמלוך ולהשתרר על ידי זה בעצמה בה.... הנ"ל והוא כעין הטעות שטעו היו'ד שבטים ביוסף.... עד לא מלאו ידם לשפוך דמו כמו שרצו מקודם אבל.... להשתעבד תחת המלכות דסטרא אחרא עד שגרמו גם כן לחב.... בבור המאסר [וגם הם בעצמם הור.... והמ'ש'ל'כ'ה' אשר השליכו אותו ה'ב'ר'ה'] וגם.... הם חשבו לרעה אלקים חשבה לטובה להחיות.... ב'ר' גם במזונאדנשמתא הנ"ל כידוע (מובא הרבה ועיין ליקו"ה הל' בציעת הפת ה"ה אות מ). ול.... בעצמו גם לאותם שאינם בבחינת בשר כי.... תפלתו הנ"ל שיורד ונופל על אפיו ופניו.... להעלו גם אותם שבזה עיקר היחוד הנ"ל כידוע (עיין בשעה"כ דרוש נפילת אפים, ועיין ליקו"מ ח"א תורה ל"א דף מ"ה ע"ב טור ב', וע"ע בליקו"ה הל' נפילת אפים באריכות).... [ולפי זה תבין מרחוק גם ביישוב הפליאה המובא.... שאדמו"ר ז"ל בעצמו דיבר מאתה] אבל.... מאחר שגם עיקר אחיזת ההברה [שבמזונ'..... על כל פנים מאד מאד להטות אזניהם.... עיין שם בחיי מהר"ן (שיחות השייכות לתורות אות י"ז)] כי מעוצם התמורה....) הנלקחה מריש כל דרגין כנ"ל קשה מאוד גם.... גדולים להבחין ולידע מי הוא (הרב והבכור.... בראשית חכמתו הנ"ל יסובב עליו הכתוב המוב"פ ואתה תרעה את עמי במלכות דקדושה [כנרמז לקמן.... ב"פ.... ואף שהוא מקיים בהם הכתוב המוב"פ.... אל תתעלם, לכלכל אותם ואת טפם [כפירוש הפשוט וכו']. אבל גם כל עיקר רחמיו הוא לזככם בתכלית.... כמוב"פ, עד שיגילו וישמחו לנצח, בשמחת עולם המוב"פ.... עליה הכ' המוב"פ וגילו ברעדה, להחרידם [בחרדת.... נשקו בר פן יאנף באכזריות, על שפגמו בחותם.... ותאבדו דרך, ללכת נע ונד בגלות וגירושין.... צרתם לו צר, גם באור עצמותיו הנ"ל.... בפניו ה'ב'ר'ה' כחמה הנ"ל. [ותכלית ההיפך.... מזונא וחייא דגופא כנ"ל בעליתו לכתרי הר.... הת'מ'ו'ר'ה' דקדושה הנ"ל, אי אפשר שיתבטל במציאות.... ומוכרח לירד משם כידוע (עיין ליקו"מ ח"א תורה ד' אות ט), ובירידתו אליהם.... לא היו עזים וחזקים בתאוותיהם היה מתחדש בכל פעם.... דתו, לבשרו בכלים נפלאים. לעלות יותר בחזיונותיו.... הנ"ל. אבל אם בחותם עליות עצמותיו הנ"ל, מתגברים שבעולם הזה.... שגם הם יקדימו נעשה לנשמע, ושמבשרם יחזו אלוק פנים בפנים.... כמו.... אותם מהדם נדה המוב"פ בשבעה.... המוב"פ כידוע (אפשר שהכוונה על ענין טהרת הנדה בשבעה נקיים שהיא בבחינת למלאות הידים בהארת השבעה רועים המוב"פ והבן, ועיין לקו"ה הלכות תפילין ה"א והלכות גילוח ה"ד ט"ו ודו"ק). עד שנתעלה עם כל העם.... לעמוד בהר חורב [בעמידת תפלתו המוב"פ].... גם אחרי ירידתם הנ"ל, לקבל מאור יום החותם.... לוחות העדות ה' נאמנה [מחכימת] המוב"פ.... עזין הקדושה כמוב"פ [וכל מי שיש בו עזות דסטרא אחרא.... שלא עמדו רגלי אבותיו וכו'], והיה עקב תשמעון.... התורה [החתומה בלימודי כמוב"פ], ושמר ה' אלקיך לך.... החותם הנ"ל, כי המתגבר בהבושה והענוה המוב'.... [דבו'ע'ז] ותוקפו של יוסף כידוע (עיין סנהדרין י"ט ע"ב, וע"ע ליקו"מ ח"א תורה י"א אות ד)], נחשב באית.... משם רועה אבן ישראל המוב"פ כי אז בהעדות.... ביהסוף שמו לאב ר'ך הנ"ל, שהוא אחדות.... הנ"ל, בא'ב' ת'ש'ר'י', שב'ר'א'ש'י'ת' ירח האיתנים.... להמתקת הדין, ותוכחות] המריבה, אשר ל.... ובחימה וכו', [להנידם מתבל כמוב"פ.... אחרת כיום הזה, על אשר קלקלו חותם הנסתרות.... לכל אחד כנ"ל, שמהם נשפעים להנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת.... שאין ביכולת רק לשמעם כמוב"פ,שהוא תורת.... [כ.... לקמן מהמוב"פ.... שגם אנחנו נעשה.... תורתינו הנ"ל, כידוע] ואח"כ נשמע.... תבין מרחוק, גם משאר כותלי.... חותם עקב המוכיח תשמעון.... לחותם הידין [שקלקלו ישראל, בגין.... הוא ירידתם המוב"פ, ואבידתם באותו.... כידוע], שהוא אשר מבחוץ מלבוש.... תוקף מדת הדין כמוב"פ, ולפי זה יש לבאר,.... עיקר השלום ופשרת הדין לשתופו.... בש'ל'ו'ם' מ'ל'ב'ו'ש'ו, שבגמר ברכת תפלתו,.... כי אף על פי שהוא המוכיחם בהרמת,.... להגיד להם פשעם וחטאתם (בחטא ה.... יודע פשר דבר (בין ישראל...., פניו ישונא בקירון אורו.... החמה הנ"ל, להיות במסוה.... כנגד יהושע תלמידו, הנעשה מהנשמע,.... כאלו עשאו לבן [גם בבשרו כנ"ל מהמוב"פ.... בכ"פ יחוד הבשר והעצם כנ"ל.... אבן וכו' כחדא כמוב"פ שהאחד שהוא אחדות הבושת....

....מכלל לאו אתה שומע הן כי אם פני ... פנים כנגד פני משה ממילא נשמע.... שהוא העומד כנגדו במדת העוז המוב"פ להתאחד.... בו כאחדות העצם והבשר הנ"ל שזה בעצמו אחדות.... והעזות דקדושה המוב"פ כנרמז לקמן מהמוב"פ.... אחר כך מתלבש פני יהושע בהמקבלים אחר כך מאתו.... כל זה יבואר לך גם בעמידת פני משה.... אה בבושת פנים כנגד פני כבודו יתברך בעצמו.... וה הוא כדי שישכון ויתלבש בו כביכול שכינה מדברת מתוך גרונו כידוע (אפשר הכוונה ע"פ ליקו"מ ח"א תורה רי"ט וע"ע ליקו"מ ח"ב תורה ע"ז), בתורת ותפלת ה' ....משה ידבר והאלקים יעננו בקולו, העומד.... השבעה רועים הנ"ל, לשבר ולקוץ.... ב"פ [על כי אין הדין נמתק אלא.... הוא האחד והמיוחד שבכל.... תפס אותו לדוגמא במה שנקרא.... מה מנא [כי הוא שיהיה ויתעלה למעלה .... במתן תורה שהיה מעין זה כמובא במקום אחר (מובא כמה פעמים בדברי המחבר ועיין בסוף ההשמטות שבסוף הספר) ועל זה....

הרביעית המובאה בדברי מוהרנ"ת (עיין ליקו"ה או"ח הל' נשיאת כפים ה"ד אות ד) .... אודות ההתקשרות להנשמה, ולהשיג השגתו.... שהעצה לזה היא לשבר עזות הגוף מקומתו.... דקדושה שזוכין להם, על ידי השגת.... אחר הנעשה מהנ.... והנסתר כמוב"פ. שגם בזה יש להתפלא מאד, כי.... לייעץ בעצה כזאת, שגם היא בעצמה נסתרה.... שהיא עולה עד אין סוף כמוב"פ, שליישב הפליאה.... נבא בקשרי דבריו הקדושים, שהארת הנשמע.... המוב"פ הוא הוא הארת הנשמה בהשגותיה הנ"ל ושכל עיקר העצה היא להרבות.... והנעשה שאז מגיע לו ממילא גם הארת הנשמע השייך למדרגת הנעשה הזה.... תפלה שנתבטלים ונכללים.... הנ"ל ושלפי זה יש לבאר גם כן.... ענין עזות הגוף שמתגבר.... [עקבי מסילותיו בקשרים כאלה נשוטט ונחפש שבהכרך הזה]

[ענין השייך להתורה הנ"ל, מתוך ספר 'שיחות וסיפורים' (המנוקד) אות ל"ז מ"א]:

מבואר מצירופי דברי מורנ"ת ז"ל, שבהכרח השינויים בענין גלגולי הנשמות (שיחות הר"ן נ"ד), נשתנה כמו כן הכרח התקשרות נפשות ישראל לעצמות יוסף. כי בגאולה הראשונה היתה התקשרותם אליו על ידי קיחת עצמותיו, ועתה יזכו מדור לדור אלפים נפשות נשמות ישראל להתקשר לעצמותיו על ידי ההשתטחות על קבורת עצמותיו, ושזה מה שהבטיח רבינו ז"ל(שיחות הר"ן קמ"א, חיי מוהר"ן רכ"ה) בהבטחה גדולה לכל הבאים על קברו הקדוש, כי גם זה מעיקרי אתחלתא דגאולה:

והנה, כבר מובן מדברי מורנ"ת ז"ל (הובא כמה פעמים בליקו"ה ועין בהלכות יין נסך ה"ד אות ז' ובהלכות שילוח הקן ה"ד ו' ושם ה"ה כ"ג ובהלכות בהמה וחיה טהורה ה"ד ב), היוצאים מדברי רבינו ז"ל, המצורפים לדברי הזוהר הקדוש וכתבי האריז"ל, שעיקר רעת הגלות ולהיפך טובת הגאולה הוא ברוחניות, להכרת החיים נצחיים בדביקות המוחין בעונג התורה שבנסתר המיוסדת על התורה שבנגלה, ושמחמת זה לא היתה כלל השלמתה בגאולתינו ממצרים קודם קבלת התורה. וגם אחר כך, מקבלתה על כל פנים בנגלה, נתקלקל, מחמת חטא העגל שלא זכינו אחר כך לקבל את הנסתר שבה [שבזה היינו זוכים לחירות ממלאך המות], וכאשר ביארתי מדברי רבינו ז"ל בסי' כ"ב ליקוטי מוהר"ן חותם בתוך חותם עיין שם.

ועתה, בירידתינו לזה הגלות האחרון, בחורבן בית שני דחמיר לן, להשתקע בשער הנון ושבר הים דסטרא אחרא יותר ויותר, הקדים השם יתברך רפואה למכה, שנתעורר רבי עקיבא בערך י' שנים קודם החורבן ללמוד וללמד, עד שהיה ראוי שתנתן התורה על ידו(סנהדרין כ"א.), עד שנתייחד בו אחר כך תלמידו ר' שמעון בר יוחאי, שנמצא בו פי שנים ברוחו. כי הוא שניתן לו רשות להוציא על פני תבל תורה שבנסתר, [שהוא מצד שער הנון דקדושה כי היה בו מנשמת משה, ועתה עלה יותר, והתפאר בהאידרא (זהר ח"ג קל"ב:): "ומשה לא ידע וכו' ואנא ידענא"]:

ואף על פי שמרוב קלקולי הדורות, נסתתרה אחר כך תורתו בעצמה כמה מאות שנים, אבל בכל זאת גמר השם יתברך להוציאה שנית מתערה והסתרתה, עד שבאה וירדה אחר כך נשמתו ברבינו האריז"ל, להתחיל ולגלות יותר תורהשבנסתר, ואחר כך ברבינו ישראל סבא - הבעש"ט ז"ל, והוא המשיך בעבודתו. ומזרעו הקדוש, נשמת מורינו ורבינו ר' נחמן זצ"ל [בנין המוחין - מ"ח נ"ן(עיי"ש בכוכבי אור הנ"ל חלק שיחות וסיפורים אות מ' והבן)]. כי תורותיו ומעשיותיו הן הן סתרי תורה ופנימיותה הנמצאים מצד שער הנון(עי' בספרו "חכמה ותבונה" שעל סיפו"מ), והמוכרחים לגאולתינו הנצחית:

[אמר המעתיק אני העתקתי מכתב יד המחבר מעלים מפוזרים, ואיני יודע הסדר היטב, ואפשר חסר ההתחלה, אך כפי הנראה לעניות דעתי סדרתים, ובמקום שיש לי ספק אם כך, אציג סימן כזה (:) ודי למבין (במהדורא זו במקום הסימון הנ"ל התחלנו בשורה חדשה או בעשיית כמה נקודות)]:

במה שמובא בספרי אמת (מובא הרבה ועיין חיי"מ סי' תק"ד תק"ה, וע"ע בליקו"ה הלכות העושה שליח לגבות חובו ה"ה, וע"ע בהל' כלאי הכרם ה"ב אות א), שתיקון הנבראים שבכל העולמות, תלוי ועומד בתיקון נפשות ישראל. כי לפי כל זה יש לבאר גם כן מאמר ר' חלבו שבמדרש איכה, על אודות הכתוב חדשים לבקרים וכו' עיין שם (פ"ג אות ח). כי המלאכים הניזונין מלחם הדעת בכיסופא ולא במשפט הנ"ל, כשמתחילים לעלות בשיר [קנה החכמה] המוב"פ, נתבטלים לגמרי בשרשם שיצאו משם, שעל זה נבראים חדשים לבקרים וכו'. רק שלעתיד, בגמר התיקון של נפשות ישראל, יהיה ביכלתם גם הם להתקיים, על שיהיה ביכלתם לקבל דעתם והשגותיהם, בהשתלשלותם על ידי נפשות ישראל, שיעמדו לפנים ממחיצתם כידוע (ירושלמי שבת פ"ב, ועיין ליקו"מ ח"ב תורה א' אות א). וכן גם בנפשות ישראל, יצאו וישתלשלו ההשגות מזה לזה [כמובא מזה לקמן]:

כי עוד תבין לפי כל זה, על אודות הפליאה שיש להתפלא בענין דוד המלך ע"ה, שעלה כלל על דעתו להוסיף ולבקש בחנני וכו' (תהילים כ"ז), מאחר שגם בלא זה נבחןונגלה לפניו יתברך פנימיות ותעלומות הלב של כל אחד. ובפרט שאחר כך לא עלתה בידו, ונתחרט ואמר זמותי בל יעבר פי, שמזה למדו חז"ל (סנהדרין ק"ז) שאסור לבקש על זה. ושגם להיפך, יש לבקש על השתוף ברחמים הנ"ל [אל תביאני לידי נסיון]:

כי לפי כל הנ"ל תבין מרחוק בענין הצדיק היחידי, וראש ראשי הדורות שהיו מעולם, שהוא הנתעלה ויוצא לגמרי משאר כלליות העולם הנזכר שם בהמאמר חז"ל הנ"ל. כי הוא משה משיח בעצמו [הנתאחד עם ר' עקיבא וכו', כנרמז לקמן], המבקש ומצטער כל ימיו, מתי יבואו לידי הנסיונות העצומות ביותר [ועיין בשבחי הר"ן (שבחי הר"ן אות ט"ז) שאחר הסיפורי מעשיות]. כי בעוצם תקפו וגבורתו לעמוד בהם, יזכה להתעלות בכלי רוח אלקים שבראשית מחשבתו והשגתו אלקותו יתברך כנ"ל. והעיקר, בעוצם תכלית מסירת נפשם שבריבוי קריאתם בשם ה', שהתפללו ובקשו אחר כך מאתו יתברך, לכוף את יצרם בתפלותיהם, המוב"פ בפירוש הראשון רציצא וכו', [כי השני פירושים הם שייכים זה לזה, כמובן ממה שתכף אותם זה לזה בכתיבת ידו הקדושה]. שעל זה בעצמו עיקר התגברות מניעת היצר [שממדת הדין הנ"ל], למנוע מזה [וכן מובן ומבואר מכמה מקומות בדברי מורנ"ת ז"ל (מובא הרבה ועין ליקו"ה הל' חזקת מטלטלין ה"ה אות י"ב י"ג, והל' אונאה ה"ג), שאם גם על התפלה בעצמה מתגברים מניעות היצר למנוע מזה, אף על פי כן אין שום אופן לזכות למה שצריך (לזה) [לזכות], כי אם על ידה], [ו]כנרמז לקמן מהמוב"פ אחר שכבר חיזק בעצמו מדת הדין, לבקש על התגברותו כנ"ל. וכמו שהבאתי במקום אחר (ע"ח בתחילתו, ובדרושי עולם הנקודים (שער ח') מפ"ה ואילך, ובשער ט' (שבירת כלים). ועיין ליקו"מ ח"א תורה ל"ד אות ז' ובתורה ס"ד אות ד) בשם האריז"ל, בענין הכלים הנ"ל, שמתחלה עשה באופן שימותו ויפלו מהם ר'פ'ח' נצוצי הדינים, להתגבר יותר אחיזת הסטרא אחרא שנתאחזה בהם [שמזה היה מיעוט הירח ומלכות דוד הנ"ל, עד שהיה ראוי להיות נפל כידוע (זוהר תולדות ק"מ., וישלח קס"ח.), גם עיין בסוד הפ'ר'ח' מ'ת' המוב"פ בפירוש הראשון הנ"ל, כי רוחו, היא המ'ר'ח'פ'ת בהם, כידוע (זוהר ויחי ר"מ.)]. על שאף על פי כן יהיה נמצא הפלא העליון הנ"ל, שכל עבודתו יהיה בענין ראש השנה [וראש חודש] הנ"ל, להביא כפרה ולשוב בתשובה דלעילא [תשובת המשקל המוב"פ], על המחשבה הראשונה היורדת מלמעלה לבד, בסיבת השבירה הנ"ל, כמובא מזה במקום אחר (אפשר הכוונה על המובא בליקו"מ ח"א תורה ע"ב בהג"ה, ועיין ספר המדות אות הרהורים סעיף מ"ו). עד שבזה דייקא, נתעלה על כל הצדיקים הגמורים שהיו מעולם, עד שלא קם עוד בישראל כמוהו, כי הוא משה משיח בעצמו, אשר עד פני הזקן [ועתיק יומין] מטא, לעוצם מבחר כלי נפשו וגופו, ובתכלית הזיכוך וכו', כמובא מזה במקום אחר (עיין חיי"מ סי' רע"ב רפ"ט, וע"ע כוכבי אור חלק שיחות וסיפורים אות ל"ו מ"ב), עד שגם לנצח לא יגש אל הערפל, אשר שם קול השגותיו יתברך בעצמו, כי אם הוא לבד, וכמובא מזה בחלק ג' שבספר כוכבי אור הנ"ל, מהמובן מזה גם ממאמר האריז"ל עיין שם (עיי"ש באריכות בשיחות וסיפורים אות ל"ח). ועלידי זה בעצמו יש תקוה גם לכלליות העולם, שאין ביכלתם להתקיים כלל, לפי מרירות הדין הזה. שאף על פי שעל ידי זה אין להם כלים כאלה, באופן שיקבלו שלימות ההשגות מהשם יתברך בעצמו, [על כי לא ישוב ויתעורר כנגדם, רק במיתוק הדין, ברחמיו הפשוטים כנ"ל]. אבל על כל פנים יהיה ביכלתם על ידי זה בעצמו (לעורר) [להתעורר] ולשמוע ולקבל רחמיו הרבים והשגותיו העליונות הנ"ל, בהשתלשלותם על ידי נשמת משיח הנ"ל, הנתאחד גם עם משה ורבי עקיבא ושאר הז' רועים, עד נפש דוד הנ"ל. כי בודאי גם אברהם ויצחק במסירת נפשם שבעת העקידה הנ"ל הפכו כל כך ממדת הדין למדת הרחמים רבים, עד שגם אנחנו יש לנו תקוה להמשיך [את] הרחמים פשוטים, שאנו זוכים וכו', כפי התנהגינו בדינא [רפיא] הנ"ל [גם תעיין נא, (ש)בספר כוכבי אור חלק ג' הנ"ל (עיי"ש בהג"ה אות א), מה שבארתי להכתוב שלח נא ביד תשלח, שלפי זה יבואר לך כל הנ"ל]:

גם אם תבא בסוד ה' הנ"ל, תבין מרחוק, שכמו בקבלתו מהשגתו יתברך, אי אפשר כי אם בכלי החושך ענן וערפל, שבצמצום וסילוק אור חכמתו יתברך, על שבזה דייקא נראה אליו כבוד ה' שבהשגה שלעתיד, כמובן מזה גם במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה קט"ו). כן גם בהשפעתו לתלמידיו השגת תורתו וחכמתו בחוט זוהר אין סוף שקיבל משם, אין שום אופן, רק על ידי צמצום וסילוק האור הנ"ל. אך ממילא מובן, שאם אמנם גם הצדיקים מתדמים ליוצרם בתוקף מרירות הדין [ולעשות בעצמו כאינו יודע ורואה] הנ"ל. אבל בכל זאת, יחשב זאת לדינא רפיא, כפי עוצם תוקף הדין והמחלוקת והצמצום לצדדין הנ"ל שהוא בעצמו נכנס לשם. ועל ידי זה דייקא, ישמע לנצח קול חכמתו והשגת אלקותו ותורתו יתברך בדרשת י"ג מדות הזקן [של רחמים] הנ"ל, שזכה להם ברוב קריאתו בשם ה' שהרבה בלי שעור, דייקא ממר ומיצר הנסיונות הנ"ל. כי אז, בקול הקריאה היוצא ממצר שופריה דאדם המוב"פ [כנרמז מזה לקמן עיין שם], נענים במרחב י"ג תקוני דיקנא הנ"ל והמוב"פ, כמו בראשית השנה הנ"ל כידוע (עיין ליקו"ה הל' ראשית הגז ה"ד בסוף אות ב):

כי גם בראש השנה הראשון, אם היו עומדים האדם ואשתו בנסיון מרירות רוע הדעת הנ"ל, ששם אחיזת הצורר להם המוב"פ, היו עולים וזוכים מיד בהדעת הזה בהיתר ובשרשו שבקדושה, ששם עצם האחדות, והתהפכות רוע מרתה דא, להתגלות מדת הטוב והרחמים והתורה הנ"ל בתכלית השלימות כמובא מזה גם במקום אחר (עיין בביאורים על תורה כ"א בד"ה קדושת שבעת הנרות וכו'), ואז זה לעומת זה, היו נפקחים עיני שניהם הנ"ל בחכמה והשגות אלקותו ותורתו יתברך שבהדרת פני הזקן ותיקון הברית המוב"פ, [כמו שפירשו קצת מעין זה, בעלייתם מן הים, שגם אז נתנו עיניהם לראות בההשגות האלה כידוע (זוהר בשלח ס.), וכנרמז לקמן מהמוב"פ], להיות ביניהם השלום הנפלא שיהיה לעתיד, שנמצא מאתו גם [בפרטיות הגוף והממון ונפש התורה שבכל אחד בפניעצמו, כמובן בפנים, וכן] בכלליות ישראל, ואומות העולם המוב"פ. ולא כמו עכשיו במחלקותם, שיבא זה [במרירותו מתאות הממון והגוף, ויאבד] ויאכל את זה. ועיקר המר והמיצר שבצמצום האור, הוא מצר האשה הנ"ל. ובכלליות, מצר האומות והגליות שסובלים מאתם, שכולם על שם מצרים כידוע (מדר"ר בראשית פט"ז), שהם בקליפת בעותיה דאלקים אחרים המוב"פ, זה לעומת זה מצירים את הגרון מלקרא בשם ה', וימררו את חייהם בעבודת תאוות הממון והמשגל כמובא במקום אחר (עיין ליקו"ה הל' ציצית ה"ג אות ג), שכל רדיפתם ומחלקותם ביצרין הרעין האלה, נאחז ונתשתלשל מהמחלוקת דקדושה [וצמצומי הטוב והרע] שנמצא בהתורה בעצמה, שכל אחד מושך את עצמו לצדדין, [שגם על זה יסובב הכתוב וימררו וכו' הנ"ל, כידוע (תיקו"ז מ"ד.)]:

וגם ביציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה הנ"ל, היה מוכרח לדלג על הקץ, ולהשליך אחר גיוו כל חטאם, ולא השלימו סבילת המרירות שהיה מוכרח לזה על פי מדת הדין הנ"ל, עד שהרבה מאד לקטרג על נתינת התורה, והשם יתברך (עיין ליקו"ה הל' הכשר כלים ה"ד אות כ"ד) השיב לו שאין מי שזוכה לעצם פנימית אמתתה [שבזה כלול גם בירורי הלכותיה שבאתגליא], כי אם מי שמאבד וממית את עצמו עליה במסירות נפשו המוב"פ. כי גם מקילקול אדם הראשון, וכל הדורות שהיו מאז ועד הנה, מוכרח בסופו גם הגדול שבגדולים למסור את נפשו ושמו, עד דנפיק רוחיה בהסתלקותו ממש, ואז דייקא מהפך תוקף מדת הדין למדת הרחמים והרצון שברצונות, לבטל בעותיה דאלקים אחרים הנ"ל. רק שעל ידי זה בעצמו יש תקוה גם לאותם שאינם זוכים לזה עדיין, על שאף על פי כן מקשרים את עצמם על כל פנים לעצמות יוסף הצדיק הנסתלק כנרמז לעיל. והעיקר שלא היתה אז גאולה שלימה, הוא מחמת שגם יוסף בעצמו לא זכה עדיין לתקן בזה בשלימות, מה שמוכרח לתקן בענין התיקונים הנ"ל [כמובן מדרשת חז"ל (סנהדרין י"ט:) שקר החן וכו']. רק מחמת שאף על פי כן, כשנזדמן לו הדעת פני יעקוב אביו המוב"פ, וינס ויצא החוצה, העלה באיזה בחינה של תשובת המשקל, רוח אלקים [המרחפת על פני הים ראה וכו'], עד שזכו על כל פנים איך שהוא, לשבר ולרצץ ראשי הצר הנ"ל, שנשתלשל משם זה לעומת זה כידוע (אפשר הכוונה ע"פ ליקו"מ ח"א תורה ס"ב שפרעה ומצרים הם ראשי הקליפות עיי"ש), [ולא קמה עוד רוח באיש כמוב"פ], עד שנתן לו יעקב אבינו שכם אחד המוב"פ [שלקח בצלותיה ובעותיה הנ"ל], להיות על ידי זה במדה השלש עשרה [שבתורתו] [ונפש בניו] הנ"ל, לתווך השלום ולהכריע בין הכחשת הכתובים והתנאים זה לזה במחלוקותיהם ומרירות קשיותיהם הנ"ל, אשר דייקא בשלומם והתמזגותם יחדיו תחשב למרפא לכל בשר, כמרפא וחיי הגוף התלוי ועומד במזג הד' מרות. וכמו בבואם מרתה המוב"פ, ויורהו ה' ליתן עץ מר במר כידוע (עיין מכילתא בשלח ומובא בילקוט פסוק זה), שעל זה יסובב כפולת הכתוב המוב"פ, הנה לשלום מר לי מר [שלפי פשוטו יסובב על מרירות מחלתו], כי דייקא בכח המר של הסמים,העומד כנגד כח המר שבמחלת האדם, אני ה' רופאך במזג הרפואה המוב"פ. שגם זה בעצמו נמשך ממזג הרפואה והחיים שבדרשות התורה הנ"ל [כמובא מזה גם במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה נ"ז בהשמטות שבסוף התורה)] שהוא החכמה אשר תחיה וכו', שיסובב עליה בהכתוב הנ"ל והמוב"פ, דרשוני וחיו:

ועתה נתנה ראש ונשובה מצרימה, ברדיפתם הנ"ל את ישראל במר לי מר [שתים שהן ארבע מרות, הד' רוחות הנ"ל], שעל זה יסובב ענין הכתוב המוב"פ [יונתי בחגוי הסלע וכו'] הראיני את מראיך וכו', ולא היה שום אופן להפך אותם אל הקדושה, שיכירו וידעו גם בחייהם בכבודו וגדולתו יתברך, כמו שיהיה לעתיד בהשלום הנפלא המוב"פ. כי בכל פעם כשנשלח להם מלמעלה כבדות הלב לנסיון כנ"ל, נתעוררו עליהם מחדש לרודפם ולהשיגם, והעיקר במ"ר ומ'צ'ר'-ים הנ"ל, עד שהוכרח בשביל זה לאבדם לגמרי, שעל זה יסובב הכתוב המוב"פ, אין שלום אמר וכו', שעל ידי זה גם אז לא נשלם בשלימות שיר השירים בקול החכמה הנ"ל, באופן שיהיה נשפע מאתו גם למלאכי מעלה כנ"ל [מאחר שמעשה ידי טובעין בים וכו' (מגילה י:)]. כי גמר הרפואה באופן שיבולע לנצח המות, בשמעו' את' רנתם' בשיר מרים [שנקראה על שם המר הנ"ל שסבלו במצרים, כידוע (עיין פס"ר ט"ו-י"א, ועיין ליקו"מ ח"א תורה כ' אות א)] לא יהיה עד לעתיד כמוב"פ. כי אף על פי שגם אז נהפך לעזרם מ'ר'-י'ם בעצמו, לענות בהם השיר לשלמה כמובן בפנים. אבל מיד בבואם מרתה וכו' [ושם נסהו] לא יכלו לשתות מים מ'מ'ר-ת'ה המוב"פ, כי מרים הם בשני פעמים מר כנ"ל, במספר ת"ף כמובא שם בהענין, ומכוון כמספר שם קליפת העצבון ויללה, כידוע (עיין ליקו"מ ח"א תורה ר"ה), [הנאחזת במרה השחורה, שנמצא בד' מרות הגוף הנ"ל]. כי גם אם זה לעומת זה נתעלה מרים בקדושתה הנ"ל, ותקח את הת'ף' וכו', לעורר משם דייקא החדוה והזמרת בשירות ותשבחות, כנשמת דוד הנ"ל, שיצא מיחוד בו עז וזמרת השירות שריווה להקב"ה [כמובא מזה בדברי חז"ל (ברכות ז:)], וישם בכולם את פניו וכוונתו, רק לבטל ולהמית קליפת בעותיה הנ"ל והמוב"פ, [עד שיקוים כל הנשמה וכו']. אבל גמר התיקון, עדיין לא היה כנ"ל, ומחמת זה בעצמו שגם דוד ראה שעדיין אין ביכלתו לפעול זאת בשלימות, הוכרח לסובב בתפלתו בפשיטות, גם על הרציצא בעצמו, שהם הרשעים הרודפים הדבוקים בה [להיות חית קנה, מצרים קנה רצוץ המוב"פ], כמו שהיה בקריעת ים סוף כנ"ל, כי שר לא נאמר עד לעתיד בהשלמת סבילת המרירות שבתכלית אריכות הגלות הזה, שאז ישיר העולה על כולנה הנ"ל, בחית קנה חכמתו דקדושה הנ"ל, להפך לשפה ברורה כל השבעים לשון המוב"פ, ובהם דייקא יברר ויבאר היטב [בבאר מי מרים הנ"ל] כל הלכות התורה, בשלום והכרעה. כי לעוצם תיקונו לערב הרע והמרירות הנ"ל, שנתערב בנפשות ישראל מחית קנה מצרים הנ"ל, לא יצטרך לשברם כלל כמובא במקום אחר (אולי הכוונה ע"פ ליקו"מ ח"א תורה ח' שצריך לשבור צינור הרשע, ובזכות שעירב הרע לא יצטרך לשבור וצ"ע), כי אדרבא ב'מ'ר'ה' [ורוגזא הדין] בעצמו, ר'ח'ם' תזכור, כי אםשם, שם לו חק ומשפט הדין הנ"ל, יזכו לעתיד שם דייקא, לשבת שלום הנפלא, גם עם אומות העולם כמוב"פ, ורק קליפת בעותם הנ"ל והמוב"פ ישבר ויבטל, עד כי ישליך כל אחד את אלילי הממון, ולקרא כולם בשם ה'. שלפי זה תבין יותר גם בדבריו הקדושים על אודות הכתוב המוב"פ ואברהם זקן וכו', בכל, זה שלום, כמו שכתוב עושה שלום ובורא את הכל, ונוסח הברכה הוא על שם הכתוב עושה שלום ובורא רע כידוע (ברכות י"א:).

....הפליא אחר כך להיות רואה ומשתלם, וממתיק במתיקות הרחמים, [שבלא זה, לא היה אפשר לכלי עולם הגוף הנ"ל לסבול ולהתקיים כלל, לעוצם הזיכוך שמוכרח מאד לזככו במשפט הנ"ל], הוא ממה שגם בריחוק הזמן והמקום, ראה וצפה בנשמות הצדיקים [אשר גם הגופים שלהם נחשבים לנשמות, לאותם שלמטה מהם], שלעוצם זיכוכם בנסיונות תוקף מרירות הדין הנ"ל בעצמו, ממשיכים בזה נופת צוף רחמיו הרבים, ועצם טוב השגתו יתברך, הנמצאה דייקא בתוקף מרירות הדין שבצמצום והסתרת הכלי כנ"ל [ועיין לקמן בסמוך מה ששייך לזה]. שלפי זה יבואר לך, מה שמתנהג כענין זה גם בפרטיות בכל שנה ושנה, שבראשיתה ותחלתה מתגבר דינא קשיא, ואחר כך ביום השני דינא רפיא. וכן בפרטי פרטיות נמצא קצת מעין זה, כי גם בכל יום ויום האדם נידון ונפקד ונבחן בהתחדשות והתגברות מסית ומקטרג, במרירות אש המשפט, לזיכוך הכלי והגוף שלו, עד שהיה נהפך לכלה לגמרי חס ושלום. לולא מה שלעומת זה, גם כפי נקודת דנקודת האתערותא דלתתא שנמצא בכל אחד, כן נמשך עליו בכח הצדיקים הנ"ל, העזר והסיוע מהמתקת ושיתוף דינו ומשפטו ברחמיו יתברך כנ"ל. כי גם כלליות הנשפע והכלי הזאת [באדם ובמקום ובזמן], נתהווה ונעשה כביכול בצלם המשפיע יתברך כידוע (עיין סוף הרמזים שבסוף המעשה מהבעל תפלה ובמ"מ שם (שבמהדורה החדשה)). והצדיקים הנ"ל הם העולים בראש הזמן והמקום, להיות בראשית ותחלת המחשבה של הקומה והכלי הזאת, שעל ידי זה הם מתנהגים יותר כפי תוקף מרירות הדינא קשיא שבראשית ותחלת מחשבתו יתברך שמו הנ"ל, ואז דייקא נכתבים לאלתר לחיים במתיקות הדבש כידוע (הכוונה לכאורה על מה שנוהגין לטבל המאכל בדבש בר"ה, ועיין ליקו"ה נט"י ה"ו אות צ"ה, ומובא בעוד כמה מקומות שדבש הוא גבורות ודינים ודווקא בזה ממתיקין הדין ודו"ק), כי בעוצם אתערותא דלתתא להתהפך מרע לטוב, מקבלים אתערותא דלעילא מאתו יתברך, שגם הוא יעמוד על ידי זה מתוקף כסא דינו [וצמצום ראייתו וידיעתו הנ"ל], ומתגלה להם בשבתו בכסא רחמיו הרבים [והשגת אלקות] שבידיעה והשגה יתירה כנ"ל, [ואגב אורחא תבין מרחוק גם במאמר אברהם וכו', אחר נסיון העקידה.... דעת וכו'.... גם ת....

גם ממילא מובן, שאף על פי שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, אבל בכלליות נחשב הזקן אברהם לאחדות ושורש הטוב והרע שהיה קודם הבריאה, בריבוי אור החסד לגמרי הנ"ל [כי גם הרע בעצמו, הוא בשרשו הזה, טוב מאד כידוע (עיין מד"ר בראשית פרשה ט' אות ה'-י"א, ואפשר הכוונה על הקליפות שנתהוובהשתלשלות מהניצוצות של שבירת הכלים שבשורשם הם כולו טוב ודו"ק)]. ומחמת זה בעצמו הוכרח להתצמצם בהולדת תוקף הדין שבפחד ומורא האב של יעקוב המוב"פ, ואם גם מהאב הרב והמורה [הזורק מרה בתלמידו ובנו יעקוב הנ"ל], יוצא ונשתלשל גם הרע לגמרי הנ"ל [שבמרת חרב הממית כידוע (כנראה שהכונה על לשון הפסוק בראשית כ"ו-מ' "ועל חרבך" וגו', ועין ליקו"מ ח"א תורה כ', ועין עוד פרדס שער הכינוים ערך חרב)]. אבל באמת צר הקב"ה קלסתר פני המ'ר'ה' וא'ב' הזה, דומה לא'ב'ר'ה'ם', ברוב הטוב מאוד הנ"ל [כי דייקא מי שעומד בריבוי ותוקף הדין, משיג על ידי זה רבוי רחמיו וטובו וחסדיו]. רק מחמת שאף על פי כן, אין שום אופן לכלליות העולם לקבל, לא רוב טובה ולא רוב פורעניות, על כן אין שום אופן להתגלות פני תורתו, כי אם בשיתוף הדין והרחמים שבאור פני יעקב הנ"ל והמוב"פ, [ועד כאן יר'ח'ם' אבי האב הנ"ל כידוע (בר"ר פנ"ד והובא בפרש"י בראשית כ"א)]. שהוא המעמיד הי"ב שבטים הנ"ל [אלה יעמדו על הברכה, ואלה יעמדו על הקללה והארורים שבהר עיבל], אצל אלוני מרה, שהוא שכם הנ"ל כידוע (עיין פרש"י דברים י"א פסוק ל), לכתוב שם דייקא באר היטב בשבעים לשון הנ"ל.

כי גם בכלליות דכלליות, יחשב הכל לכלי אחד כידוע (אפשר הכונה על ענין ספירת כלי המלכות שהיא כללות דכללות של כל הספירות כידוע), וכל אחד כפי מדריגתו איך שהוא, יזכה להשלים על כל פנים קומת כלי השכינה שבבנין הצדיקים הנ"ל, עד שיאיר אלינו את פניו העושה שלום ובורא את הכל, להתעלות לנצח בעבודת השגתו מדרגא לדרגא. כי כל התיקונים תלוים אחד בחבירו, כאשר תבין מכל הנרמז לעיל מהמוב"פ על אודות השיר לש'ל'מ', שבש'כ'ם' ואחדות אחד הנ"ל, שהוא אשר בכחו למשוך את הכל כמוב"פ, עד שאחריך נרוצה לשיר ולקרא בשם ה' והשגת חכמתו יתברך בכל פעם יותר כנ"ל. וגם עכשיו, מה שזוכים נשמות ישראל בעולם העליון להתענג בהשגות האלה, אין זה רק מהרשימו של הגוף, שהיתה מקושרת בו בהיותה בארץ הזאת (עיין כעין לשון זה בדברי המחבר על תורה ד' ח"א בהג"ה שם אות א). ועיקר השגתם יהיה בתחיה הניצחיית, כשתרד ותתקשר מחדש בכל גוף הארץ הנ"ל, [שכולה תהיה מקודשת אז בנקודת ארץ ישראל שבה, כידוע (פסיקתא הובא בילקוט שמעוני ישעיה רמז תק"נ)]. כי אם שם תכלית הצמצום שבתוקף הדין הנ"ל, שמאתו אחיזת המצר שבמצרים הנ"ל [שהוא בקליפה זה לעומת זה כמובא במקום אחר (אפשר הכוונה ע"פ ליקו"מ ח"א תורה ס"ב שפרעה הוא כלליות כל הקליפות עי"ש)]. אבל בגמר הבירור והזיכוך מאתו, יזכו בגוף ובארץ הזה דייקא, לקבל אור זרוע לצדיק הנ"ל, [שהוא יסוד ועמוד הארץ] זבת חלב ודבש, בנגלה ונסתר שבתורה הנ"ל, כמובא במקום אחר (אפשר הכוונה על אורייתא דע"ס המובא בליקו"מ ח"א תורה ל"ג עיי"ש), וכנרמז לקמן לענין הגאולה הראשונה [שנגמרה בקבלתינו התורה שבנסתר], והגאולה האחרונה וכו'. ונפשו תהיה לכל, כעפר וארץ בקטנות דקטנות, באופן שיבא לגדלות דגדלות המוחין במדריגה גבוה יותר בכל פעם, כמובן גם מזה במקום אחר (אפשרהכוונה על המובא בשבחי הר"ן אות י"ג). [ויתיישב] אגב אורחא, ביישוב כמה וכמה פליאות.

והנה לפי כל הנ"ל, יש לרמז עוד, ובפרט בענין הנורא של כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא הנ"ל, [שהיה ראוי שתנתן תורה על ידו] שמתו כולם כאחד בימים מועטים כאלה בשביל שלא היה ביניהם אהבה, כי אם אמנם שבקדושה כל ההתחלקות של כל אחד לצדדין בצמצום אחר, הוא לשם שמים, לקבל רחמיו ואהבתו ושלומו בצמצומי הכלים האלה דייקא כנ"ל. כי [על כן יאמר בספר מלחמות ה', את והב בסופה כו'] לא זזו משם עד שנעשו אוהבים זה לזה (קידושין ל:), בשלום נפלא יותר כמובא מזה במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה נ"ו אות ח). אבל מחמת שגם מזה נתאחז הרע לגמרי של המחלוקת שלא לשם שמים, וסביביו נשערה מאד לדקדק עמהם כחוט, ונוקם על עלילותם לעוצם מדת הדין לבד שהיה ברבם רבי עקיבא שעלה במחשבה כנ"ל, נגזר עליהם מיתה על ידי זה, והיה העולם שמם מהצמצום והסתרת פני תורתו ואלקותו יתברך [ואנכי הסתיר אסתיר פני] וענתה השירה הזאת וכו', כי לא תשכח על ידי רבי שמעון וחביריו, שהיו לו לתלמידים ובנים הגונים כאלה, עד שעל ידם דייקא, הכינו להתגלות נפלאות העין פנים של תורה, כנ"ל לענין יעקב. ובפרט בהסתלקות רבי שמעון, שאז בתכלית השלימות עלה עד ה'ג'ל בע'ין מ'ר' צמצומי הדין הנ"ל כמובן במקום אחר (אפשר הכוונה על המובא בליקו"ה הל' תפילין ה"ו אות ל"ה ועיין עוד ליקו"ה הל' בהמה וחיה טהורה ה"ד אות ב'-ה), שעל זה ביקש דוד המלך ע"ה ג'ל' ע'יני ואביטה נפלאות מתורתך, שמאז אנו ממשיכים עכשיו הארת התגלות התורה שבשבועות כמובא גם מזה במקום אחר (עיין ליקו"ה הל' נזיקין ה"ג אות ד ):

ולבל אהיה נראה כמוסיף על דבריו, הנני לדלג ולקצר במלין, כי גם מה שכתבתי עד הנה, הוא מאשר לא יכולתי להתאפק ולרמז על כל פנים מרחוק, מעוצם החיים ארוכים וטובים בגוף ונפש לנצח נצחים, שרצה לזכות אותנו משה רבינו ע"ה מיד אחר הגאולה הראשונה בנתינת חכמה התורה, באופן שעל ידי זה יאיר עליהם מיד גם חכמת אורייתא דעתיקא, לצאת על ידה לחירות גם מחרבו של מלאך המות הנ"ל, כמו לעתיד אחר התחיה הנ"ל. אבל מחמת שיצאו מגלות מרירותם בחפזון קודם הזמן כנ"ל, היו מוכרחים לסבול על כל פנים תוקף מרירות הצר והמצר הרע שנתגבר עליהם בהמשכת המ' יום, שהוכרח להשלים עבור זה אחר הנ' יום שמקודם, [על כי לא נתנה התורה רק לאוכלי דעת המ'ן', הנמשך מאור הצ'דיק הנ"ל], וביום האחרון, שאז (עיין מעשה א' בסיפורי מעשיות) עיקר עיקר התגברות מרירות היצר שממדת הדין הנ"ל המוכרח לזה, לא יכלו לסבול, ויקומו לצחק בפגם הברית וחטא העבודה זרה המוב"פ, שהוא בטומאה זה לעומת זה כנגד הע' ג'ל' דקדושה הנ"ל, עד שקלקלו מחדש באור הצדיק שבבכור שור יוסף הנ"ל כידוע (עיין ליקו"ה הל' בשר וחלב ה"ה אות כ"ב ובהל' נזיקין ה"ד אות י"ד שעיקר פגם חטא העגל הוא הפגם בכבוד משה עיי"ש, וזה ידוע שחטא העגל היה בשור כמו שכתוב (תהילים ק"ו כ) וימירו את כבודם בתבנית שור וגו' ויוסף מכונה בשם שור עיין דברים ל"ג ודו"ק), לעורר יותר פגם מחלקותם. כי אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות, לא היתה כלל בישראל [אחיזת מחלוקת דסטרא אחרא] מהמחלוקת דקדושה שנתהווה על ידי השכחה כידוע (אפשר הכוונה ע"פ סוטה מ"ז ע"ב עיי"ש וע"ע סנהדרין פ"ח:), ומאז נתגבר יותר פורעניות הדין הנ"ל [אין לך כל פורעניות ופורענות וכו' (עיין סנהדרין ק"ב: ומובא עוד כמה פעמים בחז"ל)]. ורבי עקיבא וחביריו הוכרחו למסור את נפשם מחמת זה במיתות קשות ומשונות, כפי תוקף הדין שעלה במחשבה כנ"ל. כי זולת זה, לא היה שום אופן כלל לברר ניצוצי הקדושה המוב"פ, בתוקף מרירות הדין שבגלות הזה כידוע (עיין ליקו"ה הל' חול המועד ה"ד אות ט"ו, וע"ע שם הל' ע"א ה"א אות א), ועוד זכינו מאז ועד הנה, לצדיקים נוראים כאלה, עד שמהפכים כל הקלקולים לתיקונים, ומרמזים לכל אחד גם עכשיו, מתעלומת והסתרת אורייתא דעתיקא [שתתגלה בהתחיה נצחיית כנ"ל], שעליה נאמר דרשוני וחיו, כי החכמה תחיה ותענג לעולמי עד כנ"ל. ודוק ודוק ודוק:>