איה מקום כבודו - סימן י'ב

.>

(מתוך ספר כוכבי אור חלק שיחות וסיפורים אות כ"ו כ"ז)

בפירושו לכתוב: "ואיה השה לעולה", אשר נראה מדבריו הקדושים, שכל עצת החיפוש והשאלה והבקשה "איה וגו'" שמיעץ, הוא למי שיורד ונופל לספיקות, אשר בזאת הירידה יורדים לתחתיות המדריגות, אשר לשם לא נשפע החיות רק מהמאמר סתום. ויש להתפלא בפירוש העצה הזאת, ומה כונתו בזה בפשיטות לעובדא ולמעשה.

כי זאת ידענו, שרבינו זכרונו לברכה כבר אמר ונתפאר כמובא בספר חיי מוהר"ן (אות רפ"ט): "אני קנקן חדש מלא ישן", וכל העצות והעבודות אשר ידענו בספריו הקדושים, לא לתורה חדשה יחשבו, כי כל עסקי רבינו זכרונו לברכה בדבריו הקדושים לא יהיה רק לחדש את התורה הישנה, בכתב ובפה, אשר הורישו לנו אבותינו הקדושים. כי ההתחדשות לא דבר ריק הוא, ואין דבר גדול מזה, ואין ביכולת להאריך בזה שלא להפסיק את הענין. ועתה, היכן מצינו עצה ועובדא כזאת.

ואין לפרש מצירופו לזה מלת בקשה הנ"ל, שכונתו על תפלה, שנקראה גם בשם בקשה. כי לפי זה תהיה מוכרח לפרש גם במלת החיפוש הנ"ל, שכונתו על תפלה, ואין זה רק דוחק גדול לפרש כן. וגם אחר הדוחק לא תמצא לפי זה פירוש לכלליות דבריו הקדושים שבפירוש הכתוב ואיה וכו' הנ"ל, כי הלוא עצת התפלה היא עצה הכללית אצלו לכל מיני ישועות, וממילא נכלל בזה גם הישועה בבירור הספיקות, ולא כן נראה מבואר מזה המאמר למעמיק בו, כי מזה המאמר נראה מבואר שמצא רבינו זכרונו לברכה עצה נפלאה ומיוחדת לאלה הספיקות, אשר לא יועילו כלל שאר העצות המועילות בהמדרגות שלמעלה מזה.

וטרם נבוא לבאר בזה, הנני להקדים מה שמבואר מזה המאמר, שגם גדולי גדולים, קודם שמחדשים חדושי תורה,מוכרחים לבוא בספיקות שבקליפות נוגה ועץ הדעת טוב ורע, עד שגם הם מוכרחים אז לעצת החיפוש והדרישה "איה וגו'" הנ"ל.

וכפי הנראה בפירוש הפשוט מזה המאמר, לקיום ולמעשה, כי מלת "איה" הוא משרש "איכה" שנזכר בהקינות [ועם מילת "איכה" שבפרשת בראשית (ג' ט)]. ומכוון לפי זה מה ששמעתי מאבי מורי זכרונו לברכה, בשם מוהרנ"ת זכרונו לברכה, על אודות אשר נחלש דעתו בראותו כמה פעמים שגם בעסקי הנפש נתקיים הכתוב (איכה ג' ח): "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי". ואמר בזה הלשון: "איך קען מיר מערער נישט קילן דאס הארץ, נאר תשעה באב און בין המצרים ביי די קינות, און אגאנץ יאר ביי תפלת חצות, חאטש קלאגן אויף דעם חורבן [= בית המוחין בכלליות ובפרטיות], וואס מען איז נישט אזוי ווי מען דארף צו זיין" (איני יכול יותר לקרר את לבי, רק בת"ב ובימי בין המצרים באמירת הקינות, ובכל ימות השנה בתפלת חצות, לכל הפחות לבכות על החורבן, מה שאיננו כמו שצריכים להיות).

ובצירוף המבואר מדבריו הקדושים (ליקו"ה נדרים ה"ד כ"ה), בפירוש המעשה מהשבעה בעטלערס (בסיפו"מ מעשה י"ג), על אודות השתי ציפורים הנזכרות שם בסיפור יום הרביעי, שהם כעין השני כרובים שהיו בבית המקדש, אשר באו בסוד קודשא בריך הוא ושכינתא [כנסת ישראל כנודע]. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, שזה ענין אבידה, שנאבדת [ומחזרת פנים] מאתו, גורמים כמו כן שגם הוא מחזיר מהם את פניו. וכעין אבידה [אסור בזיקים כביכול] שכביכול אין ביכלתו למוצאם, [מאחדותו במדותיו ומשפטיו], ואז (ירמיהו ל"א ט"ו): "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה וגו'". וכנגדה (שם כ"ה): "ה' ממרום ישאג וגו', [על נוה דילה (זוהר ח"ג ע"ד)] ויקרא וגו'". ואף על פי שבכל בוקר מתנחמים בנחמה ושמחה [וקול פסוקי דזמרה], שסוף כל סוף נגמר התיקון, אבל זה הקול לא נשמע כל כך למרחוק, והעיקר מה שנשמע הקול למרחוק מאד הוא הקול יללה הנ"ל שבלילה, עיין שם. וכל עצת השושבין העוסק בתיקון, הוא לזרוק ולהמציא אלה הקולות בעצמם מזה לזה, עד שעל ידי זה לבד יהיו כל התקרבותם ומציאותיהם זה לזה.

ובצירוף המבואר מדבריו הקדושים (עיין שיחות הר"ן ש"א, ליקו"מ סוף סימן נ"ד ח"א) שכמו כן גם לגאולת הנפש בפרטיות, מוכרח גם לאלה העצות בעצמם, לקיים את הכתוב (איכה ב' י"ט): "קומי רוני בלילה וגו' שפכי כמים לבך וגו'" [והעיקר הוא בחצות, כנודע (עיין זוהר ח"ג קכא: וליקו"מ סוף סימן נ"ד ח"א)]. וכן מוכרח אחר כך לבלי להשאר ולהאריך יותר מדי בדבר הקינות והיללה, כי כל זאת היללה אשר בלילה הוא מהכרח המתקת הדין בשרשו בעצמו, ובבוא האדם לשורש הדין, [שמשם גם שורש היצר הרע והקליפה (ע"פ ליקו"מ ח"א תורה ע"ב), שנקראה על שם זאת היללה (ע"פ ליקו"מ ח"א ר"ה רכ"ו)], יש שמתגבר עליו יותר על ידי זה בעצמו קליפת העצבות והיללה, [כי נמצא בזה מלחמה גדולה, כמבואר כל זה גם במקום אחר (שיחות הר"ן מ"א)], מוכרח מאד להזהר "ברן יחד כוכבי בקר" (איוב ל"ח ז),להתחזק בקול רנה ושמחה, שיש תקוה לאחריתנו, [ובאחרית הימים (מיכה ד): "נכון יהיה וכו'"], עד שעל ידי זה בעצמו עוסק בתיקונו [נשמת משה], השושבין הנ"ל. לקרב אותו גם עתה בהכרת והשגת אלקותו ותורתו וצדיקיו האמתיים.

[עוד בענין הנ"ל]

שמעתי מאבי זכרונו לברכה, ששמע ממוהרנ"ת זכרונו לברכה, שעיקר שבירת לבבו בחצות וקינות הוא בהרגשתו מלת "איכה" [איכה נחרב וכו' (בקינות שבתיקון חצות, ועיין שיהר"ן רס"ח)]. וגם מבואר מדבריו הקדושים בלקוטי הלכות (הלכות גיטין ג' כ"ה), שזאת היתה עצת ירמיה הנביא בעת הגלות והחורבן, לפתוח ב"איכה" בכל השלשה קינות שחיבר בתחלה [כמבואר בדברי רבינו זכרונו לברכה] שהוא מלשון איכה (= אלף פתוחה וי' סגולה), כידוע. והכף הוא מכבודו בעצמו יתברך (= א'י'ה' מקום כ'בודו), כמבואר גם זה מדברי רבינו (ליקו"מ ו' ב, ח"ב פ"ב) ומוהרנ"ת ז"ל (שם).

והנראה מכל זה, שזה ענין העצה הנ"ל, לחפש ולבקש איה מקום כבודו. וממילא מובן, שעיקר הזמן לזה, הוא בחצות, [ועל כל פנים איזה שעה או שתים קודם אור הבוקר]. ואף על פי שגם זה נקרא בשם תפלה, מבואר בכל זאת מדברי רבינו הקדושים (ליקו"מ ח"ה ה', ועיין בביאורים על תורה זו בסופו. ועיין עוד בביאורים על תורה ז' ט' קי"ב על ענין כמה מרחקינן ממיא וכו'), שמעלתה גדולה כל כך, עד שלפעמים לא יקראה כלל בשם תפלה, רק בשם צעקת הלב, שעל זה יסובב הכתוב: "צעק לבם וגו'", הנסמך לכתוב הנ"ל "קומי רני וגו'", [והוא, שגם בעת שהתפלות אינם נתקבלים, יש ביכלתה להועיל ולהתקבל].>