פתח ר'ש - סימן ס

.>

אות א'. במה שכתב על אודות אברהם ויצחק, שבמקומות שלא היה שם יראות [כמו שכתוב כי אמרתי רק אין יראת וכו'], הרגישו זאת, על ידי שהתחילו להרגיש לפי ערך גודל קדושתם, יופי הנשים. (מביא על זה) [מובן לפי זה] הכתוב שאמר אברהם לשרה, הנה נא ידעתי, כי אשה יפת מראה את, [שנמצא על זה ברש"י (רש"י בראשית י"ב פסוק י"א, ועיין בבא בתרא ט"ז.), ובפירושים שונים] כי מלשון הנה נא ידעתי, משמע שעד הנה לא ידע. כי גם ירידתו למצרים, היתה [כמו ירידתו] לפלשתים, בסיבת הכנעת הקליפות, והמשכת היראה. ושניהם נכללים בסוג דבריו הנ"ל, ליתן בזה את האמור בזה:

אות ב'. בהשלשה דברים המוכרחים ויוצאים להמשכת היראה, [תיקוני עתיק שבסיפורי מעשיות, והתעוררות השינה, ופקידת עקרות]. מבאר יותר בהשתלשלותה בזה, לשלשה קוין. מורא שמים בחכמה בינה דעת, [שנמצא בתיקוני [עתיק] הנ"ל, כמובא בפרפראות לחכמה (בסעיף ח' בד"ה כי אפשר שאחד מספר מעשה וכו' עיי"ש)]. ומורא הרב [שבתלמידים הגונים, הנתעוררים על ידו בהתעוררות השינה]. ומורא אב ואם, [של הבנים הנולדים בפחד יצחק, שבפקידה הנ"ל]. ואמנם כן, שגם בכל לימודי הרב, [שבו [הע'] שנים, והע' פנים], נצמחים ונגדלים משרשם, שהם השנים קדמוניות הנ"ל, להיות נתגלה על ידי זה, הג' קוי [היראה], אבל בוודאי, העיקר הוא על ידי הרב והזקן, שבכוחו להפוך כל הירידות לעליות, [ו]דייקא כשהתלמידים [נופלים] ויורדים מכל הע' פנים, הוא מתגבר להתעלות אז דייקא, בהתיקוני עתיק, וחכמה בינה דעת של השנים קדמוניות, שממשיך ומאיר משם בלבושים שונים, להתלמידים הירודים הנ"ל, להעלות גם אותם מירידתם [ונפילתם]. [ו]ממילא נשלם יותר, מוראו שמים שבחכמה בינה דעת. וגם התלמידים, דייקא על ידי שזה זמן רב שהיו אלמים [וחרשים] מלימודי התורה של הע' פנים, עכשיו כשיוצא מהם הדיבור של תורתם ולימודם, הוא יוצא [בכוחות] וגבורות יתירות כמוב"פ, ועל ידי זה ממילא נשלם יותר, מורא רבם שבלימודיהם האלה. וגם על ידי כל זה, נהפך לתיקון גם הקלקול מעיכוב ההולדה שהיה עד הנה, מחמת עיכוב הדיבור, [כי כל ההולדה, הוא על ידי כח הדיבור, כמובן לקמן בפנים, בענין זיווג הנשיקין שקודם לזיווג הגופני]. ודייקא על ידי שהיו מחמת זה עקרות בהמשך הזמן, והדמים והגבורות נעצרו, נתגלה עתה ביותר בחינת הפחד והיראה, בהבנים הגונים, במורא שלהם, הוא מורא אב ואם כנ"ל:

אות ג'. שבביאורו להכתוב חייהו [ופירש רש"י עוררהו] להתעוררת השכל והחכמה מהשינה. מבאר יותר במה שכתב תחלה על אודות התגלות השכל והחכמה, שהיא אשר תחיה. וגם מבאר במה שכתב על אודות השינה, שהיא [זה לעומת זה] בבחינת השינה באדמת עפר לגמרי חס ושלום:

אות ד'. בדבר המעשיות שהזכיר בהתורה הזאת, יש לבאר קצת [מהנראה מדברי מורנ"ת ז"ל (עיין ליקו"ה הל' תפילין ה"ה סוף אות ב), שכל מעשה היתה במקום שהיתה], כפי המובן ומבואר בדרך כלל, מספרי התיקונים (עיין בהקדמת התיקו"ז דף י"ז.), וזוהר הקדוש (עיין שמות ט"ו: תרומה קמ"ד. תצוה קפ"ו: פיקודי רכ"א. שם רל"א: תזריע מ"ה: אחרי ס"ה:), [ודברי האריז"ל (מובא הרבה ועיין בע"ח שער נ' פ"א, ובפרק האחרון) שמבאר בהם], שהארץ וכל אשר עליה בפרטי פרטיות, [קומת העולם והנפש והשנה שבה], מצוינים ומסומנים, לפרטי פרטיות צבא השמים [הרוחניים והשכליים, ממדות ואותיות התורה], שבעולם העליון שעליה, שנשתלשל מאתו, בבריאתו והנהגתו מתחלה ועד סוף. ושכן גם הם, כסימנים ורמזים יחשבו, לפרטי צבא הרוחניים והשכליים, שבשמי השמים, והעולם העליון יותר. וכן למעלה, עד מספר השבעים, שבגוף פני התורה, ועד גבורת הדרת פני הזקן, שקנה ועלה גם בשרשיהם שבשנים הקדמוניות. וכל פרטי וסיפורי הבריאה בפשיטות ובנגלה שבתורה, אף על פי שמכוונים ונערכים הם כנגד פנימיותיהם ושרשיהם, שבפני השבעים והשנים קדמוניות והעליונות מהם כנ"ל. אבל בתהלוכתם וירידת השתלשלותם, נחלפים ונשתנים מאד, משנה לשנה, ומקומה לקומה, ומפנים לפנים. ובסיבת ההשתוות, והמשכת הגשמיות והפשיטות מהרוחניות, יש לפרש בכל היכולת, כל דיבור [ודיבור] שבסיפורי התורה והמעשיות הנ"ל, בפירוש הפשוט. וכנראה ונמצא מעין זה, גם בפני קומת האדם, שנמשכים משם כנ"ל, [שהם נשתלשלים ונמשכים זה מזה מדור לדור]. שאף על פי שנשתנים ומשונים זה מזה בתמונותיהם ובדעותיהם וכו', נמצא בכל זאת השתוות זה לזה [ברמ"ח איברים ושס"ה גידים]. וכן מבואר מכותלי דבריו הקדושים,בכמה מעשיות שדיבר אחריהם [בפירוש] הכתובים שיוצא מהם. אבל מחמת שבכל זאת, קשה למצוא בהמעשיות את הפירוש הפשוט, ונראה מחמת זה דברי.... ראשון דרוש גם בהתורה שמורכבת בה, הבדלתי והפרשתי אותה, והצגתי אותה לבדה [בתחלת הכרך]:

אות ה'. [ידוע] שהתורה הזאת, מצורפת להמעשה הראשונה שבספר מעשיותיו [כמובא בהקדמת הסיפורי מעשיות עיין שם (ע"ע בחיי"מ סיפורים חדשים אות י"ד)]. ושניהם יחדיו, כהקדמה לשאר המעשיות שהתחיל לספר בקיץ תקס"ו, בסיבת השינה שנתחדשה אז על השני למלך [שהוא כלליות נפשות ישראל], שנגנז ונאבד מהם, פני הנשמה בסתרי תורתו, שהיו ראוים ומוכנים להאיר ולהזריח על פני תבל. ועל זה הוכרח [להתעלות יותר] ברוממות השנים קדמוניות הנ"ל ולהמשיך מהם לבושים וסמים יקרים אשר בלי ספק ינצחו ויתגברו להקיצם ולהחיותם ולעוררם גם עתה משינתם הנ"ל [והוצאתי כל זה מצירופי דבריו שדיבר אז בענין זה (חיי"מ נסיעתו לנאווריטש אות א' עיי"ש)]:

אות ו'. על פי הנזכר לעיל באות [ה'], נראה מבואר, שמחמת זה בעצמו היא מסוגלת ביותר להתעוררת השינה, שעל פי זה מבואר, שדייקא על המעשה הזאת, הקדים ואמר, שכל מי ששמעה היה לו הרהור תשובה. [כי אף על פי שההתעוררת היא [משינת הע'] פנים וכו' כמוב"פ, על כל זה, נקרא גם בפשיטות ההתעוררת לתשובה בשם ההתעוררת מהשינה, כמובן זאת [בסעיף ט'] עורו ישנים וכו', וכמובן מהתפלה שעל התורה הזאת]. גם על פי זה, יש לרמז במה שאמר אחר אמירת התורה הזאת, שהיה לו כח להחזיק אותם באמירת התורה, שלשה ימים רצופים מעת לעת, שלא ידעו בין יום ללילה וכו' (חיי"מ מעלת תורתו וספריו אות י"ז). כי זהו תכלית שלימות התעוררת השינה, [כמובן במסכת שבועות דף כ"ה, לענין האומר שבועה שלא אישן ג' ימים, מלקים אותו. ועיין ברע"ב פרק ב' ממסכת נדרים, וברמב"ם פרק א' מהלכות שבועות, שרצה לומר שלשה ימים רצופים מעת לעת], כי זה אי אפשר להיות רק בדרך נס, וכמובא במסכת יבמות קכ"א, מעשה באחד וכו', ועלה לאחר שלשה ימים, ומובא שם בברייתא אין מזכירין מעשה נסים עיין שם:

אות ז'. שהר הזהב ומבצר המרגליות שבמציאת הבת מלך, היא העשירות שבמציאת התבוננות התורה, שהזכיר בדבריו הקדושים, כמבואר גם זה, מדברי מורנ"ת שבהקדמת הסיפורי מעשיות הנ"ל:

אות ח'. שבצירוף הנ"ל, וצירופי שאר דבריו הקדושים שבההשגה הנ"ל, נראה מבואר, שגם בעת החיפוש והבקשה, שמבקשים ודורשים אחר הר הזהב ומבצר המרגליות, מוכרח להשמר מאד, מתאוות אכילה ושתיה, שמביאה את השינה, וגורמת אבידתה יותר, [כי כל בחינה כלולה מכל הבחינות, כנ"ל בהכללים]:

אות ט'. שבשלשה השרשים [הנ"ל באות ב'], שצומחת מהם היראה, המשולשת בקוין שבה כנ"ל, מבאר יותר בהשלשה ענפיםהיוצאים אחר כך מאתה. ענף אחד. הוא האריכות ימים שבתיקוני עתיק, כי הוא מעין הקו הראשון שבמורא שמים, הנמשך בחכמה בינה דעת שבתיקוני עתיק כנ"ל. ענף ב'. הוא העשירות המוכרח להתבוננות, שהוא מעין הקו שבמורא אב ואם, הנמשך בחלקי העשירות, [וזה מבואר גם מכותלי דבריו הקדושים, בביאור הכתוב כי כל העושר וכו', שבאמת עיקר העשירות הוא רק בשביל ההתבוננות]. ענף ג'. הוא התבוננות התורה והלוחות, שהוא כעין הקו של מורא רבך, הנמשך באורייתא תליתאה של התלמידים כמוב"פ:

אות י'. שבהמכוון כפי הנ"ל ענף התלמידים שבדבר הלוחות, לצאת ולצמוח משורש התעוררות שינתם, שנמצא בין השלשה שרשים כנ"ל באות ב'. מבאר יותר, בהבאתו בענין ההתעוררות שבלב התלמידים, את הכתוב כתבם על [לוח] וכו', ושמחמת זה, יהיה שכחתם בשברי הלוחות:

אות י"א. שבצירוף המעשה מהבת מלך הנ"ל, מבאר יותר בדבר היראה [הממוצע בין השרשים והענפים הנ"ל], (ומבואר) בהכתוב אשה יראת ה' וכו'. ושזה נמשך מתיקון הגבורות שבפקידתה, ושבזה נכנע ונתבטל האשה זונה, [הבל היופי], שמשם העניות, כי בעד אשה זונה וכו' כמוב"פ:

אות י"ב. שבדבר הכתוב כי ילדתי בן לזקוניו, מבאר יותר בזקנת אברהם שכתב תחלה, ובדבר יראתו הנ"ל [שהוכרח] להצלת שרה מקליפת הבל היופי הנ"ל (עיין כוכבי אור חלק ששון ושמחה אות ד' באריכות ותבין היטב). כי עיקר המשכת היראה הזאת, היתה מפקידתה כמוב"פ:

אות י"ג. שבהתהפכות הקלקול לתיקון הנ"ל מדבריו הקדושים, מבאר יותר במה שכתב אחר כך, על אודות הקלקולים שעמדו ונתחדשו כנגד תיקוני אברהם הנ"ל, עד שחזר והתגבר עליהם יצחק, להפוך גם אותם לתיקונים, [וכאשר נבאר לקמן]. (כי) [גם] באבידת הבת מלך למקום הרע והקליפות, מבאר יותר לפי הנ"ל, בהתגברות הפלישתים, שבקליפות הבל היופי, [נגד] שרה [ורבקה] הנ"ל, ורצו להתאחז חס ושלום גם בהם:

אות י"ד. שבביאורינו הנ"ל באות י"א, מוסיף לבאר, שאף על פי שעיקר התיקון והפגם תלוים ועומדים ביחידי הדורות וכו', נמצא בכל זאת מענין הזה, גם בכל איש ואשה, [כי היא אבידתו שמחזר אחריה, כמובן בהמעשה]:

אות ט"ו. שגם בהמבואר הנ"ל, מבאר יותר בהבאתו על זה ענין ההתקשרות והשידוכין. וגם בהכלל הנ"ל בהקדמה, שכל [בחינה כלולה] מכל הבחינות, נוכל לפרש, שגם בכל אחד מהם בפרטיות, תחשב הנפש שבחיות הגוף, כבת מלך האבודה, ונמצא תמיד [בגלות] של הבת מלך דסטרא אחרא, שבשינה ועפר כנ"ל מהמוב"פ. ושאף על פי כן, מצד הבת מלך הנסתרה בהם, אין שום נפתל ועיקש, ובתכלית ההיפוך, תהיה נקודתה שנטבעה בהגוף הנ"ל, כעטרה ונזר לבעלה,לאור הנשמה נר ה' נשמת אדם, שהוא החופש ומחפש תמיד למוצאה, ולהעלותה אתו להמלך העליון יתברך. כי דייקא בהנשמה, נמצא לפעמים שנסתר פניה מ'ש'ינ'ה' כמוב"פ. עד שמבשרי לבד, אחזה אלקי, להעלותה ולהשיבה למדרגתה, וכמובא מזה לקמן באות י"ז י"ח:

אות ט"ז. מה שכתבתי לעיל בג' קוי היראה, שהם בבחינת הבת מלך, הוא גם כן על ידי הכלל הנ"ל. כי כפי הנ"ל, ובאות ז' בביאור מורנ"ת ז"ל, שעיקר בחינתה מכוון לדבר ההתבוננות, שנמצא בג' ענפים הנ"ל. נראה מבואר, שכמו כן בגוף היראה שבשלשה הקוין, שמתפשטים ויוצאים משם (הע' הא') [העשירות, והאריכות ימים], מכוון יותר לבחינתה, הארת ויראת התלמיד, שבאורייתא תליתאה:

אות י"ז. כפי המבואר מדבריו הקדושים במעשה הנ"ל, על אודות האורות העליונות הנאצלות מהמלך העליון יתברך [הנחשב להם כביכול כאב לבנים], שעל כולם תתעלה ותתרומם האור והצמצום הנפלא, שבסוד הבת, להיות מאתה לבד, כל השעשוע והחיבה לאביהם שבשמים. תבין מרחוק, שהוא בעצם אלקותו וטובו יתברך יותר מכלם. ושגם בכוונה מכוונת, הפליא עבורה במדת הרוגז והדין, והסתרת הדעת, להרבות במיעוטה וצמצום הדעת, כדי להטיב ולעדן דייקא באור הנפלא הזה, לכלליות נפשות ישראל, שבסוד השני למלך כנ"ל. כי בכל עבודתם ויגיעתם לחפש אחריה, מהפכים ומהווים מהמיעוטים והצמצומים בעצמם, כלים וידים נפלאים, אשר תתקבל בהם לנצח האור הנפלא הזה. וכל אשר יתרבו ויתארכו יותר העתים שמחפשים ומבקשים את ה', באורו הנפלא הזה, [שהוא בסוד דוד מלכם, כמובא לקמן מהמובן בפנים], אף על פי שיתרבו ויתגדלו כמו כן הכלים האלה לעד ולנצח, אבל לרוב העוני והלחץ והמכאובים שסובלים בכל דור, מיום הולדם עד יום מותם, ולרוב הסכנה, ופחד השינת עפר לנצח חס ושלום, שנמצא בענין זה, אשרי מי שלא יחטא, ומי שחטא יחיש וימהר מאד מאד להמלט על נפשו, ממצודת הקליפות האלה, שבשינה הנ"ל, העומדים זה לעומת זה בבת מלך דסטרא אחרא, [אשר] רבים חללים הפילה, לחרפות ודראון עולם, ועצומים כל הרוגיה, להיות מהבלתי יודעים כלל מהטוב הנצחי הזה, [כמובן בפנים בצירוף באורי הנ"ל]. וגם לפי זה תבין ותתבונן, בהכרח תחיית הגוף, ועונג הנשמות [שנמצא להם גם עתה תיקון], כי אור עונג אלקות שבכלי הגוף, יעלה להנשמה כפלי כפלים, כשתתחבר עמו בתחייתו ומציאתו שלעתיד:

אות י"ח. כפי המבואר בכל הנ"ל, שעיקר הדרת פנים, והנשמה שבשרשי התורה, יבקש וימצא הרב, דייקא בתלמידו [וגופו], בהתבוננותו שבאורייתא תליתאי, עצם האלקות. וסוד האשת חיל שנמצא בו, לא ינום ולא יישן כלל, כי היא בעצמה, תהיה בבחינת הרב והעתיק, המשתדל לעורר ולהקיץ אותו משינתו. ולהכרח הוצאתו שלא יכירו ולא ישיגו בהם החיצונים, והבלתי הגונים המוב"פ, משנים את פניהם בלבושיהם. יש לבאר בכל זה, [בדבר] התמורות והשינויים שנמצא בענין זה. כי באופן אחד, נחשב מדריגת התלמיד [שלמטה ממדריגת הרב], לשני למלך. ומדריגת הרב, נחשב למדריגת הבת מלך, שלמעלה מהשני למלך כנ"ל. וכמבואר מדבריו הנ"ל, שכל החטא והקלקול הגורם לשינה, היה מצד השני למלך, ולא מצד הבת מלך, כי היא באמת לא חטאה כלל:

אות י"ט. ומפירוש המעשה והתורה הנ"ל נראה מבואר, שהיא מדריגת התלמיד והקטן במעלה הנ"ל. כי מצד הרב, אין נפתל ועיקש. ואף על פי כן במה שהוצאתי מכותלי דבריו הקדושים בביאורי הנ"ל, נראה מבואר גם להיפך, שעיקר רוממות ועומק [סתרי] התורה, ובת מלך, נמצא בהתלמיד בעצמו. וזה לבד כל המכוון, שהרב בתיקוני עתיק ושרשי הע' פנים שבה, [מתייגע] ומחפש אחריה, והוא כמרדכי השני למלך, שמחפש ודורש ומבקש להתבוננות הבת הנ"ל, אשר בהסתר נסתרה בין הקליפות, מצד הדיבור שנזרק מאביה שבשמים יתברך. כי כל גדולת הרב, והשגת תורתו הנסתרה הזאת, לא תהיה כי אם בסיבת נפשות (תלמידים) [תלמידיו] כנ"ל:

אות כ'. בדבר הששה בנים ובת אחת, יש לבאר בהמבואר מדברי הזוהר הקדוש (הקדמת תיקו"ז דף ו', ובתיקון ה), והאריז"ל (ע"ח שער א' ענף ה' ד"ה עוד צריך שנקדים וכו' עיי"ש), שד' אותיות השם, יהיו בסוד אב ואם, בן ובת. ובסוד העשר ספירות [כי קוץ היוד וכו']. ואות הואו, רומז להואו ספירות, חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד, וה"א אחרונה, לספירת המלכות. כי לפי זה תבין ותתבונן, שהואו ספירות, יהיו כל אחד בסוד בן כנ"ל, להמלך העליון יתברך. וכפי הנ"ל נראה מבואר, שבתכלית השלמתה לשם הוויתו יתברך, תהיה כמו כן מחמת זה גם בהשלמת השגת הוויתו יתברך שבכל מדריגה, [כי סוף מעשה במחשבה תחלה, וכנזכר באות הקודם לזה]:

אות כ"א. שגם לפי הנ"ל נראה מבואר, שהיא בפני הלבנה [השביעית, הנראה לעיני אדם בלתי כלי מחזה], שמיום שעלה במחשבתו להתצמצם במדת הדין, כעין שגיאה שנזרק כביכול מפי השליט העליון יתברך, לכי ומעטי וכו', שהיא מיעוטה והסתרתה בין הקליפות, בבואה בלילה בחדר ממשלתה, כנודע (מובא הרבה ועיין בליקו"ה הל' ברכת השחר ה"א, ובהל' שכירות פועלים ה"ד אות ג). שמוכרח השני למלך, שהוא כלליות ישראל, לכפר ולחפש ולבקש מציאותה ותיקונה כמוב"פ:

אות כ"ב. מה שרמזתי בספר כוכבי אור חלק ד' (בחלק ששון ושמחה אות ג' ועיי"ש באות ד' ה' ו' ובהגהות (ומ"מ שבמנוקד) ותבין ביותר כמה דברים בפירוש המעשה והתורה הזאת), מדבר הכתוב פתח פיך וכו' המוב"פ. שבספור המעשה הנ"ל, על אודות החן אשר בהם סוד האשה [שהיא בת השבע] הנ"ל, וצעקה ובכתה על שנשקע בשינה משתיית היין, ונשא ונתאחז זה לעומת זה בבת המלך דסטרא אחרא, והוא בהתעוררותו נתחרט ואמר, אשת חיל מי ימצא וכו', כי נתרחקה למבצר הפנינים [שבהר הזהב]. כי בכל זה מבאר יותר [בכל הכתובים, אשר] בענין הכתוב הנ"ל, פתח פיך וכו'. ובהבאתו אחר כך את הכתוב בטח בה וכו', [שזה המוכרח לתיקונה כמוב"פ]. ובענין הכתוב שקר החן וכו', אשה יראת ה' וכו':

אות כ"ג. שבהנ"ל באות כ' נראה מבואר, שאבידת הבת, גרמה קלקול גם להבנים [והוא שבירתם, כנודע]. וממילא מובן, שכמו כן להיפוך, בתיקונה, מוכרחים וממוצעים גם כן לבוא בדבר התיקון והמציאה הזאת. ולפי זה יש לבאר, שזה ענין הבנים העומדים בקוי היראה מאב ואם בפקידתם הנ"ל, [ובנחלת עשרם כמוב"פ]. כי התלמיד, הוא בסוד הבת, ששם נאחז השכחה והאבידה, עד שמוכרח לברר ולדחות מהם, למי שראוי לדחות לגמרי, לבל יספו גם הנותרים באבידתם לגמרי חס ושלום:

אות כ"ד. בדבר החיצונים האוחזים באדם בעת שינתו, עד שאין ביכולת להוצאתו מאתם כי אם בהשתנות פניו, [כעין ערמה וגניבה (עיין ליקו"ה הל' גניבה ה"ג הבנויה על תורה זו)], לבל ידעו ויכירו כלל ביציאתו מאתם. וכפי המבואר בעצת הבת מלך, [להוצאתה מהחיצונים האוחזים בה], שלא להלכד במצודת השינה [על ידי האכילה, ובפרט ממשתה היין]. נראה מבואר, שהחיצונים הנ"ל, האוחזים ומתגברים בעת השינה על כל אחד ואחד, שבבחינת השני למלך כנ"ל, [ונמשכת מתאות אכילה, והעיקר ממשתה היין כנ"ל], הן הן החיצונים, האוחזים בהבת מלך בעצמה. ובהכלל של זה לעומת זה הנ"ל בהקדמה, נראה מבואר, שהם זה לעומת זה בקליפת בת מלך דסטרא אחרא, השורים על האדם בשינתו [ויבואר לפי זה אגב אורחא, בהפלאת המאמר חז"ל (עיין שבת קט.) מענין זה]:

אות כ"ה. שבדבר הערמה הנ"ל, תבין מרחוק בסוף דבריו, שמוכרח לחכמה ושכל איך להוציאה:

אות כ"ו. שגם בכל הנ"ל, מבאר יותר בהבאתו ענין רחל ולאה, ועל אודות הכתוב כי כל העושר וכו', שאז באמת הוכרח יעקב להוציאם מאתו בערמה וגניבה (עיין ליקו"ה הל' גניבה ה"ג אות ה' בתחילתו), על בלי הגיד לו וכו':

אות כ"ז. שלכאורה יש להתפלא, בענין העושר שבשליש הקרקע, אשר בקו יראת הבנים הנ"ל. כי הלא מבואר מדבריו הקדושים, שעושר הקרקע עולם [שהיא האשה], לא יהיה כלל בכלל העושר אשר יאמר אלהים, בקדושת ההתבוננות. אבל לפי הנ"ל בסוד האשה, שבאמת תמצא בעצם ההתבוננות דקדושה, ומהתגברות הקליפות לבד שנאחזים סביבה, תהיה בבחינת קטנות הדעת, [והעשירות תתהפך על ידי זה שלא בקדושה חס ושלום]. תבין מרחוק בעמקי דבריו הקדושים, שבהפלאת מעשיו בעצמם אשר יעשה ככל אשר יאמר אלהים, להוציא אותם ואת עשרם מהסטרא אחרא, יגיעו ויבואו על ידי זה להיות גם הם, בעצם קדושת התבוננותו, עד שיזכה בזה לבד, לשליש בקרקע, הרומז על האשה כנ"ל:

אות כ"ח. לפי הנ"ל, מבאר יותר דבריו הקדושים על אודות הבל השופר, שהוא מלשון יופי [כמו שכתוב שפרו וכו']. כילכאורה יש להתפלא גם בזה, כי מאחר שהוא מכניע להבל היופי, למה יקרא גם בעצמו, בשם הבל השופר, [שהוא כעין הבל היופי, מלשון שפרו וכו' כנ"ל]. אבל לפי הנ"ל, תבין מרחוק, שבהכנעת קליפות הבל היופי דסטרא אחרא, תצא זה לעומת זה, מהם בעצמם (עיין כוכבי אור חלק ג' בהג"ה כ"ד שכתב שדייקא עם החייל נסעה הבת מלך להר של זהב וכו' עיי"ש ומזה אפשר להבין כוונתו במה שכתב "ומהם בעצמם" ודו"ק), בת מלך, בהבל השופר והיופי דקדושה:

אות כ"ט. שגם בכל הנ"ל, מבאר יותר בהבאתו ענין המאמר חז"ל, עשאה כאוצר, שיסובב על האשה:

אות ל'. שגם בכל הנ"ל, מבאר יותר בהוצאתה שבהבל היופי והשופר, מן המיצר והמצרים שהיתה בהם תחילה, על ידי אור פני הזקן כמוב"פ אות ט'. שאם תוסיף לעיין באגודת השרשים, ואגודת קוי היראה, ואגודת ענפיהם [שמכוונים הם זה לזה במספר שלש] כנ"ל, תביט ותראה, שגם בכל אגודה ואגודה, משולבים שנים מהם כאיש אל אחיו, והשלישי מכריע וממוצע בין שניהם. כי תיקוני עתיק, וחכמה בינה דעת שבפני התורה, [ושרשיה בהזקן], הנמצאים באגודה הנ"ל, משולבים ומצורפים להתבוננות התורה, ואורייתא תליתאי, והתעוררות התלמידים, שבאגודה הנ"ל. וכתרי פלגי גופא, שבסוד הבת מלך והשני למלכות, נחשבים הם זה לזה כנ"ל. כי אור פני התורה, והעיקר הדרת פני התורה [שבזקן מרדכי המוב"פ], מכוון ועומד כעין השופר והיופי, שבאו בפני הבת וההתבוננות הנ"ל, שנמצא בהתורה. והוא הבן שבנחלת עשרו וממונו המוב"פ, [הוא] ממוצע, ומייחדם בהתחברותו שלזה ולזה:

אות ל"א. בדבר הכתוב ואברהם זקן וכו', על אודות האריכות ימים בכל שעה ושעה שהוסיף בעבודת ה'. מבאר זאת יותר, ממה שהכפיל הכתוב את לשונו, זקן, בא בימים, וכמובא מזה בזוהר הקדוש (עיין זוהר וירא ק"ג., וע"ע זוהר חיי שרה קכ"ט.), שכוונת הכתוב בכפילתו, הוא שבא בכל הימים שלו, מתחלתם ועד סופם, ולא אבד מהם אפילו שעה אחת:

אות ל"ב. שלכאורה יש להתפלא, בהרכבתו שבאמצעות דבריו על אודות שקר החן, שנכשלים [עי"ז] בהבל היופי. כי לכאורה, לא תתחבר יותר אזהרת השמירה הזאת משקר [ה]חן, לשאר קשרי תורתו הזאת, ואין זה דרכו הקדושה, כנ"ל בהכללים. אבל מרחוק תבין ותתבונן, בענין האריכות ימים הנ"ל לכל שעה ושעה ממש, כמבואר בזה מלשונו הקדושה, שזה אי אפשר בשום אופן, כי אם כשזוכה האדם להתקדש, גם בכל צרכי גופו שעוסק בהם, בעמידתו, ובאכילתו, ובדיבוריו וכו'. כי בכולם, תהיה חופפת על פניו יראת ה', לבל יעסוק בהם, רק ברצונו יתברך לבד, ולא בשום פניה וכוונה אחרת, בשביל בני אדם, ולהנאת ולכבוד עצמו, שזה ענין שקר החן הנ"ל. ומצירוף וכפולת לשון הכתוב שקר החן והבל היופי, יתחבר גם כן הענין הזה. כי מפשיטות לשון הכתוב, יסובב גם שקר החן בדבר הקלקול שבאשה, אשר יתהפך אחר כך לתיקון היראה, כהתהפכות הקלקול שבהבלהיופי, להבל השופר הנ"ל, וגם עיין לקמן באות ל"ה:

אות ל"ג. בהפסק הנשימה שבחמדת הבל היופי, מבואר כוונתו בכפלים, מאחר שהא בהא תליא, ושגם בזה ההפסק, מוכרח להפוך את הקלקול בעצמו לתיקון, מאחר שגם הולדת הבנים דקדושה, הוא בהבל והפסק הנשימה:

אות ל"ד. מה שפרט בענין זה על אודות הנשים, שנמשך יופיים מהבל היופי והפסק הנשימה, נראה מבואר על פי הנ"ל, שהאשה נמצאת תמיד בקליפת הבלי הגוים, מצד שרשה בהבת מלך כנ"ל. אבל בכל זאת, נמצא מעין זה גם באיש, כי גם יופיו ואור פניו, נמשך מההבל וההפסק הזה. וכאשר יבאר אחר כך, בדבר הכתובים אדם להבל דמה, אך הבל וכו'. שיסובבו גם על בריאת האיש:

אות ל"ה. שמכותלי דבריו הקדושים על אודות אור פני התורה שבעין שנים, והדרת פני הזקן השנים קדמוניות, שמאיר ומזריח באור פני האדם שזוכה לזה, כמובן ומבואר מפשיטות לשון הכתוב חכמת אדם שיסובב על זה. וכפי הנ"ל מהמוב"פ, שהעיקר הזוכה לזה הוא הרב, בחכמה בינה דעת שבו [שהוא כעין הזקן בתיקוני עתיק כנ"ל], תבין מרחוק, על אודות יראתו, אשר יתיירא תמיד מאור פני תורתו ואלהותו יתברך [שזוכה לקבל פנים בפנים כנ"ל], שזה לבד הוא עיקר ההכנעה, ותכלית ההיפך מהבל היופי, שבפני האדם שלא בקדושה, ובזה לבד, יחדל מלהחניף בשקר החן לפני כל אדם, בדיבורו ובעמידתו וכו' שלפניהם, כי אדם להבל דמה, והפסק הנשימה לבד הוא באפו, כי במה נחשב הוא:

אות ל"ו. שיש להתפלא לכאורה בהכרח מורא רבך, ואב ואם, לאריכות הימים שעל ידי זה. מאחר שמבואר מהבאתו את הכתוב יראת ה' וכו', שגם מורא שמים של הרב לבד, תוסיף ותאריך את ימיו. אבל כפי המבואר בכל הנ"ל, שגם [מרדכי] המשנה למלך, שהוא הזקן [אשר בא בימים] הנ"ל, יתברך וימצא יותר התבוננות שבילי תורתו, בצמצומי קטני המוחין, שכעין האשה, והבת הנ"ל. תבין מרחוק, בהכרח צירופי מוראם הנ"ל, למורא שמים שבהזקן בעצמו. כי בתיקוניהם לבד, נשלם ונתעלה גם הוא, בתיקוני היראה, והאורך ימים, והעושר להתבוננות הנ"ל, שמוצא בהם לבד כנ"ל:

אות ל"ז. שגם בהכרח תיקוני התלמיד והבנים הנ"ל, עדיין יש להתפלא, בהכרחם להאריכות ימים שיהיה להם מורא הרב (לבד), ולמה לא יסתפקו גם הם, ביראת ה', אשר זה לבד, מבואר בהבאתו על זה את הכתוב יראת ה' תוסף וכו'. אבל עוד מרחוק תבין מדבריו וביאוריהם הנ"ל, שאמתת היראה והפחד [לתכלית ביטול שקר החן, שמהבל יופי פני האדם], הוא הנשלם בדעתו, להביט ולחזות תמיד, פני תורתו ואלהותו לבד, שהוא הרב הנ"ל, [והעיקר בהתעלותו להדרת פנים העליון, שלמעלה מכולם כנ"ל מהמוב"פ]. וכל אשר יהיה גם ביכולת התלמיד והבן, לביטול השקר וההבל שבפחדם ויראתם, הוא כשזוכיםעל כל פנים לפחוד ולהתירא מרבם [ואביהם]. עד שבזה לבד, נשלם מצות המורא [שנצטוינו בכתוב את ה' אלקיך תירא, לרבות וכו' (פסחים כ"ב:)]:

אות ל"ח. שבצירופי דבריו הקדושים מהתורה והמעשה הנ"ל על אודות קליפת השינה שנתגברים ונאחזים בהאדם, על ידי המאכלים הבלתי מבוררים [מהרע והקליפות]. ובהעלאתו מדבריו הקדושים, שהתלמידים שאינם הגונים, הם אשר גברו עליהם כל כך קליפות השינה באדמת העפר, עד שמוכרח להשכיח ולהעביר מעליהם לגמרי המעשיות המעוררות, כדי שלא יתגבר הרע שבהם גם על המעוררים כמוב"פ. מבאר יותר בראייתו להעדר התקרבותם, מהמאמר חז"ל והכתוב למען תהיה וכו', מן המותר לפיך. כי מכלל הן אתה שומע לאו, שהמשוקעים בקליפת השינה, עד שאין ביכולתם לדחותם מהם, יחשבו ויהיו כהמאכלים האסורים, שהם עיקר המאכלים הבלתי מבוררים, שאין ביכולת האדם לדחות מהם את הרע, לבל יתאחזו בו:

אות ל"ט. שבהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שגם כל אשר מזקנים אתבונן בהתבוננותם, הוא ממה שמשלשים ביראתם, ומצרפים ומעלים לעצמן גם בניהם ותלמידיהם, שהיו נמצאים תחילה בקליפות השינה כנ"ל. מבאר יותר בהשתוות העלאתם הנ"ל, להעלאת חיות הקדושה שנמצא בכל מאכל. שכמו כן יאיר פני האדם בחכמתו ותבונתו, מהטבת לבבו שבחיות מאכלו שבהיתר ובקדושה, שיש ביכלתו לדחות בזה מה שצריך לדחות, ולהעלות מה שצריך להעלות כנ"ל:

אות מ'. בדבר הכתוב הפרו תורתיך, שמפרש ר' שמעון אותו על התורה דלעילא, והתבוננות הנ"ל. תבין מרחוק, שבצירופי דבריו [אשר ביארנו בהם לעיל], יעמיק ויכפול את הפירוש הזה, לייחד אותו בפירוש הפשוט, על אותם שהפרו תורתיך ממש, ונתהוו בזה לישיני אדמת עפר הנ"ל. כי בהתעוררותם ותיקונם לבד, יבא וימצא לתורה דלעילא, והתבוננותה כנ"ל:

אות מ"א. הוא בדבר הכתוב ה' פעלך וכו'. כי בענין היראה שזוכים על ידי זה, מבאר יותר בענין הכתוב שהקדים לזה, ה' שמעתי שמעך יראתי וכו':

אות מ"ב. שגם בצירופי דבריו, כפי ביאורינו הנ"ל, שאור פני התורה שמתלבש בהם, יהיו כביכול באור פני אלהותו יתברך שנתלבש בהם. מבאר יותר, בענין הכתוב ולא יכנף עוד מוריך, שיסובב בו על ההלבשה הזאת:

אות מ"ג. שגם בענין הסיפורי מעשיות הנ"ל, שהם בדבר עשייה ופעולה ממש [כאשר על זה יסובב הכתוב, ה' פעלך וכו' כנ"ל]. יש לבאר בכוונתו הקדושה בפירוש מאמר הזהר הקדוש שבענין הכתוב הנ"ל, עת לעשות לד' וכו', כי הכוונה, הוא על אודות עשיית המעשיות הנ"ל, שעוסקים להלביש ולעשות לאלקותו ותורתו יתברך, כאשר הפרו תורתך, ואין ביכלתם לקבל כלל באופן אחר, שאז ממכה עצמה מתקן רטיה, ויעלה וימצאבזה לבד, את התורה דלעילא והתבוננותה כנ"ל:

אות מ"ד. מכותלי דבריו הקדושים, שכל הזוכה ללמוד וללמד לאחרים, מוכרח לשמור את עצמו מתלמידים שאינם הגונים, על ידי שזוכה לעשות להדברי תורה וחבירו כמוב"פ. מבאר אגב אורחא, בלשון התפלה הזאת, [שנתתקן מאנשי כנסת הגדולה בברכת אהבה רבה], ללמוד וללמד, לשמ'ור ולעש'ות:

אות מ"ה. שבביאורינו הנ"ל יש להוסיף ולבאר בכוונתו הקדושה, שכמו שמוכרח לעשות בהלבשת העשיה הנ"ל, לאור פני תורתו ואלהותו יתברך שנמצא בישיני אדמת עפר, [שהפרו תורתיך כנ"ל], שלא יתאחזו בהם החיצונים, ולא יניחו אותם לצאת כמוב"פ. כמו כן גם הרב בעצמו, בעת ירידתו בהם, שמתיירא גם כן מאחיזתם, מוכרח כמו כן להגין גם בעד עצמו, ולעשות לאור פני הדברי תורה ונפשות הישנים הנ"ל, בהלבשת העשיה ופעולה הגופניות ממש כנ"ל, עד שנמשך לו כמו כן, באיתערותא דלעילא, מסך ומגן [מ]השם יתברך, מאחיזת החיצונים, שבאמצעות המשוקעים בהם יותר מדאי כמוב"פ. כי גם לפי כל זה, יתבאר לנו יותר לשון המאמר חז"ל, אפילו שיחתן של תלמידי חכמים וכו', לפי ביאורו הקדוש שמבאר בזה, שכוונת המאמר חז"ל, לבחינת העשיה [ולעשות], שמוכרח אפילו לשיחתן כמוב"פ. כי לכאורה, אינו מיושב לפי זה לשון "אפילו". כי אדרבא, בשיחתו וסיפוריו, שהוא ממשיך בה הע' פנים של התורה גם להרחוקים והירודים שבבחינת השינה, בוודאי מוכרח להמשיך בחינת העשיה, של בחינת לעשות, לבלי להכשל באותם שאסור לקרבם. אבל כפי אשר ביארנו לעיל, שגם בחינת העשיה הזאת, דומה קצת לבחינת העשיה של המעשיות, השומרת מהחיצונים. וממילא מובן, שהייתי יכול לומר, שדי בהלבושים האלה בעצמן, לשמור את עצמו גם מהתלמידים הרעים [הנכללים בהחיצונים להיות כמותם כנ"ל]. ועל זה באו חז"ל להשמיענו, שאפילו בשיחתן, צריכים הבחינה הזאת. כי אף על פי כן, אינם דומים לגמרי, וההכרח דוקא לכפול ולהכפיל בלבוש הזה, באופן שישמור [עצמו] גם מהנפשות בעצמם, שנפלו ביניהם:

אות מ"ו. שלכאורה יש להתפלא קצת, במה שנראה מכותלי דבריו הקדושים, שכשיש מי שאי אפשר לעוררו בפנים שלו, ואז דייקא צריך להראות לו פנים הגבוה. ולכאורה, כפי המבואר מלשון המאמר חז"ל שמביא בענין זה, שכל המונע ואין משפיע דברי התורה להתלמיד, דומה למס מרעהו חסד, היה צריך להראות להאדם פנים הגבוה הנ"ל, גם בעת שיש ביכולת לעוררו בפני המדריגה שלמטה מאתה. אבל באמת, מבואר הטעם לזה מכותלי דבריו הקדושים, בהטעם הראשון שהביא בדבר ההלבשה, שהוא כדי שלא יזיק להאדם, התגלות האור בפתע פתאום. כי ממילא מובן, שגם מחמת זה בעצמו, טוב יותר לצמצם גם כן, להראות לו האור מעט מעט, במדריגה אחר מדריגה, שעל ידי זה, ממילא אינו צריך להרבות עבורו בהלבושיםכל כך. ולפי זה מוכרח גם כן לדקדק בדבריו הקדושים, שכשעוסקין הצדיקי אמת להראות להאדם את פניו, ולעוררו משינתו, צריכין להלביש לו את הפנים בסיפורי מעשיות [לשון רבים] דייקא, [רק לקמן, כשמדבר בפרטיות, מהבחינות שיש בענין ההלבשה, באמת אינו מזכיר, רק סיפור מעשה, בלשון יחיד]. כי בוודאי, כמו שאינו דומה מדריגת השינה מאחד לחבירו, כמו כן גם באדם אחד, אינו דומה מדריגתו בהשינה, מזמן לזמן. כי יש שבתחלה לא ירד רק מפנים אחד, ובזמן הסמוך הוא יורד יותר. וממילא מובן, שמחמת זה, מוכרח בהתעוררותו, להלביש לו בתחילה בסיפור מעשה, את הפנים הסמוך לו, שנסתלק ממנו בשעת השינה הזאת, שהוא נמצא בה עכשיו. ואחר כך, מחמת שעדיין הוא במדריגת השינה הקודמת, שנפל בה מקודם, מוכרח הצדיק האמת, לשוב ולעוררו, ולהלביש לו את הפנים שנסתלק מקודם מאתו, בעת נפילתו במדריגת השינה הזאת. וכל אופני ההתעוררות (כאלה) [האלה], אינם אלא באותן שעדיין לא נתרחקו ביותר. וכשנופל ונתעה האדם מפנים רבים כאלה, עד שבפלס מאזני דעתו של הרב בזה, אין עוד ביכלתו להוציאו מהחיצונים השרויים שם, כי אם על ידי שמאיר עליו מיד את המוחין, ממדריגת [ה]פנים הגבוה ממנו כמוב"פ, ממילא מובן, שאז בוודאי מוכרח להרבות גם במהות המסכים והלבושים, שהוא מלביש אז את הפנים הגבוה הזאת, באופן שאף על פי כן לא יזיק לו האור, וזה בוודאי קשה וכבד יותר, הן מצד המשפיע, הן מצד המקבל, לקבל מלבושים ומסכים כאלה. ומכל שכן וכל שכן, מי שנפל וירד מכל השבעים פנים כולם, שמירידה כזאת אי אפשר להוציא ולהעלות, כי אם על ידי הארה נפלאה מתיקוני עתיק בעצמו, שאור זריחת הדרת פני י"ג תיקוניו המוב"פ, יעלו שבועי שבעתים בלי שיעור, מאור השבעים פנים כולם, היוצאים מאתו, כמובן במקום אחר (אפשר הכוונה על המובא כמה פעמים בליקו"ה שי"ג תיקוני דיקנא נמשכין מכתר בחי' א"א ודו"ק עיין ליקו"ה הל' נשיאת כפים ה"ב אות ב). ולסתום ולהלביש ולכסות קירון הדרת פני שרשי התורה, וההשגות האלה, במסוה על פני מסוה, ובלבושים רבים ושונים, באופן שאף על פי כן לא יתגלו להיושבי חשך, בשום ריבוי אור חס ושלום. באמת גם אחר כך, קשה בלי שיעור לקבל, מצד ריבוי מהות הלבושים כנ"ל, שעבור זה, כל אריכות הגלות הגשמי, של נפשות ישראל בין החיצונים, כי הכל אחד כידוע (אפשר הכוונה על המובא כמה פעמים שעיקר הגלות הוא גלות הנפש עיין ליקו"ה הל' ערב ה"ה אות ל"ז). כי בסוד הנפילה הזאת, נכללו כל באי עולם, מיום שאכל האדם [כלל כל הנפשות כידוע (מובא הרבה ועיין ליקו"ה הל' ר"ח ה"ז אות ל"ז)] את המאכל המוב"פ, שאינו מבורר הטוב מהרע שבו, שעל ידי זה נפלו כולם בבחינת השינה באדמת עפר המוב"פ. וזעירין אינון בכל דור ודור, שיזדככו מנעורם מתאוותיהם, ועוד יזכו לאכילת לחם הפנים המוב"פ, באופן שיתתקן לבבם, ויתבקש פניהם באור השכל והחכמה, בהע' פנים לתורה. כי גם קצת היחידי סגולה הזוכים לזה, עוד כבדה עליהם המלחמה בכל פעם, מעוצם תערובת הטוב והרע ביחד, שנתערב בכל הנטיעות והצמחים, מאז ועדהנה כידוע (מובא הרבה ועיין ליקו"ה ברכת המזון ה"ה אות א', וע"ע שם דברים היוצאים מן החי ה"ב אות א), עד שגם הם, כל תכליתם ותקוותם, הוא על ידי היחיד באלף דור, הנוטע נטיעות חרובים, בתיקוני עתיק משנים קדמוניות כאלה, באופן שיהיה ביכלתו להחיות את לבבם בכל פעם מחדש, עד שיאירו פניהם בהדרת פניו הקדושים, בהי"ג תיקונים המוב"פ, שמהם ממילא נדרשים ונמצאים כל השבעים פנים, שנאבד מהם. וגם אז, כשנמצא היחיד המופלא הזה (עיין לעיל בביאורים על תורה ח' ח"א (בביאור הארוך) אות י"ד ובמ"מ מ"א), עוד קשה מאוד מצד המקבלים לקבל, מריבוי הלבושים שהוא מוכרח להלביש את אור תורתו כנ"ל:

אות מ"ז. בהתרת פה אלמים והתרת פה עקרות המוב"פ, שגם במה שנדרשים מתיבה אחת [לתרופה], מבאר יותר בהכרח סמיכתם זה לזה:

אות מ"ח. בביאורו את הכתוב פתח פיך לאלם, ומכותלי דבריו הקדושים בענין הכתוב יתן בעפר פיהו וכו'. נראה מבואר בכוונתו הקדושה, שהחכם יורד ונותן פתיחת פיו הקדוש בעצמו, בעפר התלמידים ושינתם, עד שבזה בעצמו, נפתח גם פיהם ללמוד ולשמוע:

אות מ"ט. שבתיקון חוש השמע, שנתהווה בהתעוררות תבונת והשכלת התלמידים, מקטנות מוחם ושינתם, אשר תקפה עליהם תחלה. מבאר יותר, בדברי הבקשה הנ"ל, להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וכו':

אות נ'. הוא במה שכתב, שצריך לראות שיהיו כלי הדיבור סמוכין וקרובין אל כלי ההולדה, כדי שיוכלו לקבל כח הדיבור וכו'. כי בזה, מחזק ומוסיף להביא ראיה ב', למה שכתב תחלה, שכשעוסקים לעורר וכו', צריך לשמור עצמו מתלמידים שאינם הגונים, על ידי בחינת לעשות. כי שם לא כתב, רק טעם אחד, שלא יהיה נדבק בו מהרע שלהם וכו'. וכאן מוסיף והולך לחזק זאת, בתעלומות השגותיו, שצריך לראות שיהיו כלי הדיבור סמוכין וקרובין וכו'. ובצירוף הקדמתו תחלה, לבאר מהתיבה הזאת לתרופה, בהכרח ההיתר פה הנ"ל, לשמור את עצמו מתלמידים שאינם הגונים. נראה מבואר, שזה תלוי בזה, כי כל התיקון לתרופה, שבסמיכת התרת פה אלמים ופה עקרות, הכל תלוי ועומד, בהיתר הפה ושמירתו מתלמידים הרעים, שהם בבחינת הריחוק, [כי קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם]. ואם יש בזה קלקול, נתקלקל ממילא גם התיקון התלוי בזה. ועיין לעיל בהפתיחה (עיין כלל הששה עשר, וע"ע כוכבי אור חלק אנשי מוהר"ן אות י"א בהג"ה ג), מה שהבאתי מהקדמת מוהרנ"ת ז"ל, שכן דרכו של אדמו"ר ז"ל, להביא ב' או ג' ראיות לדבר אחד, ומרהיטת הלשון, נדמה שלא הביא רק ראיה אחת, מחמת שהם באמת אדוקים זה בזה, שקשה לחלקם, עיין שם. וגם כאן, שני הראיות אדוקים זה בזה. כי על ידי זה בעצמו, שהרע של פתיחת פה האלמים המקולקלים, מזיק ומתדבק בפתיחת פיו הקדוש [כמי שפוגם חס ושלום את פיו בדבר אסור], נתקלקל גם פתיחת פיו בעצמו, להיותבבחינת הריחוק הזה. וממילא מגיע ומזיק הריחוק הזה, גם לתלמידיו ההגונים, שאף על פי שיוצא מהם הדיבור בהתעוררותם, נתרחק הוא מכלי ההולדה, לבל יהיה ביכולתם לקבל אותו כמוב"פ. גם לפי כל זה תבין ביותר, בענין הכתוב אל תבטחו באלף וכו', ובמה שכתב שם, שאי אפשר שיהיה הבטחון [היינו כלי ההולדה], סמוך אל הדיבור, כי אם על ידי שמור פתחי פיך כנ"ל. שלכאורה אין לתיבת "כנ"ל" שום פירוש, כמבואר למדקדק שם היטב, וכבר הרגיש בזה הרב מטשערין ז"ל, בפרפראות לחכמה (אות ז), ועיין שם מה שפירש בזה, אבל דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, ובפירושינו הפשוט הנ"ל, אין לפליאה הזאת שום מקום כלל:

אות נ"א. שלכאורה יש להתפלא, בביאורו לבחינת התקיעה, שהוא בהעדר וקלקול הדיבור. כי הלא מבואר מצירופי דבריו הקדושים, שקולות השופר, יהיו בתיקון הדיבור. אבל בהתהפכות הקלקול לתיקון הנ"ל, [שזה לבד כל העיקר והמכוון כנ"ל]. ממילא מבואר, שגם בזה, תתעלה ותתרומם קול השופר, להפוך ולהיות גם קול התקיעה והעדר הדיבור, כקדושת התרועה והדיבור, שנמצא באמצעותה כנ"ל:

אות נ"ב. שבתכיפת וסמיכת הדיבור לכלי הבטחון וההולדה הנ"ל, מבאר יותר בענין התרועה והשברים [שהם הדיבור, ובטחון ההולדה כמוב"פ], שמוכרח מאד לתכפם ולסומכם זה לזה (עיין היטב שו"ע או"ח סי' תק"צ סעיף ד', ועיי"ש בנו"כ ובמ"ב באריכות):

אות נ"ג. הוא מה שיש לבאר בעניות דעתי על אודות התהפכות הקלקול לתיקון הנ"ל. שאף על פי שנראה מדבריו הקדושים, שזה כל סוד הצמצום הנפלא שבבחינת הבת מלך, שאף על פי שתהיה בבחינת הצמצום וההסתרה, נהפכת היא בקדושתה לרוממות יותר, בהשגת ומציאות אלהותו ותורתו יתברך כנ"ל. אבל בכל זאת, נמצא בענין הזה באמת סכנה גדולה, וזה כל הסתרתה לגמרי הנ"ל, עד שלא תתהפך לתיקון בשלימות קלקול ההסתרה הזאת, עד לעתיד כנ"ל. כי לפי כל זה יש לבאר, על אודות ההולדה שבבחינתה, שמחמת זה תחשב באמת לשברים ומשבר, אשר יסובב עליו בהכתוב האני אשביר וכו'. וכן גם הבטחון שבבחינתה, תחשב מפני זה לשברים, [רק שאף על פי כן, בקדושת ההולדה והבטחון שבזיווגו דקדושה, נמשך ההארה מהתהפכות הקלקול לתיקון שלעתיד, אשר על זה באמת יסובב הכתוב בלשון תימא, האני אשביר וכו']. ושבכל זה מבאר אגב אורחא, שמיד כשפוגמים ומקלקלים את הבטחון והשברים הזה, יהיו בשברים ממש חס ושלום. ומבאר בזה יותר, מה שכתב תחלה, שבהבטחון המקולקל דסטרא אחרא חס ושלום יהיה האדם לשברים שבכלי חרש. וגם יוסיף לבאר, בדבר השברים שבלוחות לב התלמידים שאינם הגונים, אשר מוכרח בזה לדחותם לגמרי כמוב"פ:

אות נ"ד. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, על אודות הפלאת אלהותו ותורתו יתברך, שנמצא בבחינת הבת והצמצום הזה. ושכל אשר תתגבר יותר השינה, והאבידה, והעדר הדיבור שבבחינת אלם כמוב"פ, תתהוה מזה יותר, מציאות הבת וצמצום הנפלא הזה, שבהעלאת אלהותו יתברך הנ"ל. מבאר בזה יותר, גם בהבאתו ענין הכתוב, מי כמכה באלים ה' [אשר יתפרש גם באלמים כנודע (גיטין נ"ו:)]. וגם מבאר יותר, בענין האשה [שבבחינת הבת כנ"ל] שגם בתחלת בריאתה, נחשבה לאבידה שבסיבת השינה [כמובן בזה בלשון חז"ל (קידושין ב:)]:

אות נ"ה. שבהמבואר מדבריו הקדושים, שכמו כן גם קלקול החרש, מוכרח להפוך לתיקון. מבאר יותר בדבר הכתוב שבשבירת הכלי חרס, כי חרש כתיב, ב"שין". ועל פי הנ"ל, ממילא מבואר, שבהתקשרות וזווג דקדושה, נהפך החרש ושבריו בעצמם, אל הקדושה, [וממילא אינם נחשבים בזה לשברים חס ושלום]:

אות נ"ו. בביאור המעשה מחוני המעגל, שלכאורה ידלג [ואיכסי מעיניו הקדושות, בביאורו] לתיבת ואיכסי מעינא המובא שם. אבל מהמבואר מדבריו הקדושים, שבהתגברות השינה על חוני המעגל, נתעלם ונתכסה בזה מעין הפנים לבל יהיו בו, מבאר ממילא גם לזה:

אות נ"ז. שגם בנפילת חבלי השינה על העין פנים להסתירם כנ"ל, מבאר יותר, במשל העיור שמביא על זה:

אות נ"ח. בהמבואר מדבריו הקדושים, שכל שנה מהע' שנים, נחשב לפנים מיוחד מהעין פנים שבה, [ובכלל הנ"ל, שכל בחינה כלולה מכל הבחינות], מבאר גם כן בעצת הבת מלך למציאתה, שישב ויתעכב בזה השני למלך, שנה תמימה:

אות נ"ט. שבענין הלבנה, והתהפכות הקלקול והמיעוט למולד ותיקון הנ"ל. ובקומת השנה הנ"ל, שמוכרח לכל זה, מבאר יותר, בתיקון ראש השנה שיסובב על זה, ושזה מה שמבואר שם בהמעשה הנ"ל, שביום האחרון מהשנה, אם היה עומד בנסיון, היה זוכה למצוא אותה, [והיינו ברגע האחרונה ממש]. כי שם נהפך המיעוט להמולד וראשית השנה [ואז דרשו ה' בהמצאו, כנודע (ראש השנה י"ח.)]:

אות ס'. שלפי הנ"ל נראה מבואר בכוונתו הקדושה, שכל ההכרח וההמתנה שבכל השנה, הוא בסיבת פרטי הצמצומים והכלים שנמצאים בבחינתה, להפלאת אלהותו יתברך, שזה עיקר המכוון שבה כנ"ל. ושלפי זה יש לבאר, שגם בפרטיות נמשך ונמצא יחוד הש'נ'י' והב'ת' בכל שבת, [שהוא אותיות, שין בת, שהוא צירוף שני בת], שהוא יום השביעי להששת ימים שקדמו אליו. ואז ברוב תיקון האשה, והבת, והגוף, וצרכי מאכלם, יתפרדו מהם כל פועלי און והחיצונים הנ"ל. ושבזה קלקל האדם בראש השנה הנ"ל, אשר אכל את הפרי, שנתערב הטוב שבה עם הרע והחיצונים, ולא נתפרדו ונדחו עדיין מאתה מה שמוכרח לדחות. וכן לא המתין לליל שבת, בזיווגו שבהבל היופי. ומיעט בתפלה על הגשמים, שבאריכות הנשימה כמוב"פ. עד שנתגבר עליו השינה, שעיקרה הוא השינה לגמרי בסיטרא דמותא חס ושלום, כמבוארבהבאתו על ענין ההתעוררות, ענין הכתוב, ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו וכו':

אות ס"א. שגם בהמבואר הנ"ל שמדבריו הקדושים, מבאר יותר בענין לחם הפנים, שיסובב בו על דבר האכילה דקדושה, כי הוא עיקר אכילת שבת דקדושה הנ"ל [ונסדר בשש המערכת, אשר עליהם לבנה וכו' (מרמז בזה הששה בנים ובת הלבנה השביעית ודו"ק היטב ועיין לעיל באות כ"א)]:

אות ס"ב. שגם בסיפור המעשה, מבאר יותר בענין לאה הנ"ל, שיצא מאתה ששה בנים, ובת אחת ירדה אחר כך למקום הקליפות, ולא היה אפשר להוציאה כי אם בערמה כנ"ל (כפול לקמן אות ס"ט):

אות ס"ג. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, מוסיף לבאר אגב אורחא דבר נפלא בענין השנה. כי כפי שנודע בתקופת החמה, שזה לבד נתכוון בחשבון ימי השנה, ולא כן תקופת הלבנה וסיבובה, שזה לא נתכוון רק לימי החודש [כ"ט יום וחצי, ותשצ"ג חלקים]. ועתה, אם במספר הי"ב מזלות מחשבים וכופלים בחשבונה למספר הי"ב עד שנתמלאים ימיה למספר שנ"ד ומקצת היום ח' שעות ותתע"ו חלקים שנחשב ככולו, ונראה מבואר ומכוון, שמחמת זה נקרא בשם שנה. יש להתפלא קצת, על אשר לא תקרא בשם שס"ה, במספר ימי החמה, אשר זה לבד מגיע לה, כפי התקופה והסיבוב שבה, ולא בשם שנה שבמספר הלבנה, אשר לא יהיה כל סיבובה ותקופתה רק בחשבון ימי החודש לבד כנ"ל. אבל בכל הנ"ל, תבין מרחוק, שבאמת לא יהיה גם כל תיקון השנה, רק למילוי ותיקון הלבנה, והיא לבד, עיקר המכוון. אשר גם כל תקופת החמה וסיבובה [מהתחלת הבריאה ועד סופה], לא יהיה רק לחפש ולמצוא ולמלאות שנת הלבנה, שלא תהיה בשינה וחסרון לגמרי חס ושלום. כי אדרבה, כל שנה ושנה, תתהפך ותתהוה לפני החכמה וההתבוננות, שלמעלה מכל רעיון וחקר, עדי עד כנ"ל:

אות ס"ד. שבהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, בעוצם כובד הדבר הזה, להמתיק את הרוגז ומדת הדין הנ"ל שנתעורר בכל שנה, עד שיתהפך לאור פני המלכות בחיים כנ"ל, בעוצם סכנת האדם בהשלמת כל השבעים שנה. שאז, אם לא יזכה להדרת הפנים, שבשנים הקדמוניות והארוכות לגמרי עדי עד, מוכרח זה לעומת זה, להיות בשינת אדמת העפר לגמרי הנ"ל. ושמעוצם קלקול האדם, וכל הדורות, מי גבר יחיה וכו', עד התיקון שלעתיד, שאז באמת יוציא ויהפך תכלית הקלקול ושינת העפר הזאת בעצמו, לתיקון החיים נצחיים בשנים הקדמוניים כנ"ל:

אות ס"ה. במה שכתב שעפר הוא העדר הדיבור, ובהמבואר מדבריו הקדושים, שהוא קלקול היראה שהמשיך אברהם בארץ פלשתים. מבאר יותר בביאורו ענין הכתוב וכל הבארות וכו' סתמום פלשתים, וימלאום עפר, שזה מורה על התגברות הפלשתים לקלקל את היראה והדיבור כנ"ל:

אות ס"ו. בהמבואר הנ"ל באות ה' מדבריו הקדושים, שנפש מלכות דוד [שנמצאגם בזרעו לדורות כנודע (אפשר הכוונה עפ"י היהי רצון שאומרים קודם תהילים הבוחר בדוד עבדו "ובזרעו אחריו", ועיין תהילים פ"ט פסוק כ"ט ל)], הוא העיקר באור התורה, וההתבוננות, והבת מלך הנ"ל. מבאר אגב אורחא, גם במנין חייו, שבמספר ע' שנה, ובהכרח שמירתו מהתגברות השינה [ס' נשמי כמובא בדברי חז"ל (סוכה כ"ו:)], ובירידת נפשו זה לעומת זה בקליפת מואב, [אשר על זה נאמר, מצאתי דוד עבדי, והיכן מצא אותו, בסדום, שנאמר ואת שתי בנותיו הנמצאות, כמובא מזה במדרש (בר"ר פמ"א אות ד' ופ"נ אות י', והובא גם ביבמות ע"ז.). שזה בחינת מציאת הבת [מלך] (מלכה), בחינת נפש מלכות דוד]:

אות ס"ז. בהמבואר מצירופי התורה והמעשה הנ"ל, על אודות נפש התבונה [ומלכות בן דוד] הנ"ל, שירדה מיום הבריאה למקום הקליפות, בסדום הנ"ל, ונסתרה ונתעלמה ביניהם, עד שלא נודע כלל מאין תמצא, ואיזה מקום אבנים הטובות ומרגליות, ועפרות הר הזהב שבמשכנה. כי לא תמצא כלל, בישוב ארץ החיים, וכל עושר המרגליות והפנינים הנ"ל, אינם נחשבים כנגדה, רק להקדמות ופסולת. וגם כל חית הארץ, ועוף השמים, השיבו ואמרו, שלא דרכו בה, ולא ראו אותה, ואינם יודעים כלל מאתה. [זולת באסיפת הרוחות, שאז נודע ברוח אלהים, אשר הגיע אליו בקץ האחרון, ברוב התחזקות אמונתו, אשר איבד והמית עצמו ברוב יגיעתו והתחזקותו לחפש אחריה]. תבין מרחוק ברוממות כל ענין, וכל כתוב שמביא מאתו בדבריו הנ"ל. כי במה שמזכיר בקלקול סדום הנ"ל, הנשכחים מני רגל, הפרקמטיא שמוכרח בהעושר, תביט ותראה בהפלאת לשון הכתוב, שנמצא שם בענין הזה, מכל הנ"ל. מקום ספיר אבניה, ועפרות זהב לו, [שהוא הר ומבצר הנ"ל]. נתיב לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה, [שהם העופות הנ"ל]. לא הדריכוהו בני שחץ, [שהם החיות הנ"ל]. והחכמה מאין תמצא, ואיזה מקום בינה, לא ידע אנוש וכו', ולא תמצא בארץ החיים וכו'. לא יערכנה זהב וכו', ומשך חכמה מפנינים, [כי אינם נחשבים רק לפסולת כנגדה]. ונעלמה מעיני כל חי, ומעוף השמים נסתרה, כי אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה וכו', [כי זה עיקר הפלאת מציאתה, להפוך קלקול אבידתה, ושינת המות בעצמו, לתיקון והתגלות מציאתה כנ"ל]:

אות ס"ח. מה שלא סיפר סוף המעשה, מבואר מדבריו הקדושים, שזה מחמת שמליבא לפומיה לא גלי, בתיקון שם כבוד מלכותו, הנמשלת לבת מלך כנ"ל, כי אין ביכולת לגלות ולהוציאה, כי אם בסוד ובערמה כביכול:

אות ס"ט. שגם בכל זה, מבאר יותר בהבאתו ענין לאה, שילדה ששה בנים ובת אחת, אשר ירדה ונלקחה למקום הקליפות, ולא היה ביכולת להוציאה כי אם בערמה ובחכמה כנ"ל:

אות ע'. שכפי הכלל הראשון הנ"ל בהקדמה, תבין מרחוק, שגם סיפור המעשה מחוני המעגל, הוא מענין המעשה הנ"ל שסיפר אדמו"ר ז"ל מהשני למלך:

אות ע"א. שבדבר הכתוב בשוב ה' את שיבת ציון וכו' שנזכר שם בענין המעשה דחוני המעגל הנ"ל, נראה מבואר, שגלות בבל ע' שנה, הוא הגלות והשינה ע' שנה שהזכיר אדמו"ר ז"ל בהמעשה הנ"ל:

אות ע"ב. שבביאורו והבאתו הפלאת חז"ל, להזכיר ולפרט לענין המעשה הזאת, אודות ההידורים והסיבובים שמסבבים בשינה [הדרא עליה משוניתא]. יש לבאר בכוונתו הקדושה, שגם בזה מבאר יותר, בההכרח סיבובי [משוניתא] אבני הלוחות שכתב תחלה. שאף על פי שהם בבחינת פסולת, מוכרחים הם מאד, בתיקון הזה, [כי הוא העשירות, ששם כל מקומה כנ"ל]. כי זה זה הכרח תהפוכות האבידה והשינה לתיקון, שמבאר מדבריו כנ"ל. ושבכל סיבובי השני למלך שמסבב ומחפש, מחמת זה נהפכים ונתהווים מהם אחר כך הקדמות וכלים נפלאים, לקבלת ומציאות האור הנפלא הזה, [וכמובן מכל זה בדבריו הקדושים במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה קפ"ה בסופו)]:

אות ע"ג. בהמבואר מצירופי דברי התורה והמעשה הנ"ל, שבתיקון הזקנה זוכין לעושר המרגליות, ולזיווג הבת שבהתבוננת התורה, ונמשכת בתיקון הבאר, והעין פנים של תורה. מבאר יותר ענין הכתוב ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל, שעל זה דרשו חז"ל בת היתה לו וכו', ורשב"י אומר מרגליות היתה לו, [כמבואר בנוסחת עין יעקב מסכת ב"ב דף ט"ז]. וגם אחר כך, שלח בסיבת הברכה הזאת, לבקש ולמצוא זווג יצחק, ומציאתה היתה בהע'י'ן' והבאר כנ"ל:

אות ע"ד. שבביאורי וצירופי דבריו הנ"ל על אודות העין והבארות שמזכיר בהתורה הזאת. מבאר יותר בדבר העין ובאר היין, אשר לא זכה השני למלך, ונעשה מאתו רש ועני, [ולא בעושר, ופני ראש המוחין, שבמספר השבעים הנ"ל]. [אמר המעתיק, כוונתו כי זכה נעשה ראש. היינו כשזוכה לשתות יין בקדושה, לא מפסיד העשירות, שזוכין על ידו לראש ומוחין, והתבוננות התורה. לא זכה נעשה רש, היינו שמפסיד העשירות, שזוכין על ידו להתבוננות התורה, שהוא בחינת מציאת הבת מלך כנ"ל]:

אות ע"ה. מהמבואר בדברי התורה הנ"ל, שבדרך כלל נמצאים שני מיני שינה. שינה אחת, אשר לא תגיע למטה מכל הע' פנים, ולזה נמצא עדיין יכולת לעוררו בהשנים הבלתי קדמוניות. ושינה אחת, שגברה למטה מכל הע' פנים, אשר לעורר מאתה אין שום אופן, כי אם בהשנים קדמוניות, שלמעלה מכל הע' פנים. ולמרחוק תבין, כי הן הן השני מיני שינה שהזכיר בהמעשה הנ"ל. שינה אחת מאכילת התפוח, אשר לא הזכיר בה אדמו"ר ז"ל כי אם מספר כמה שנים, ולא במספר שבעים הנ"ל. ושינה אחת ממשתה היין, אשר בה לבד, נפלו עליו [ועל עיניו], חבלי שינה העיקריות, שמכל הע' פנים ושנים כנ"ל. [וגם כפי שנודע (מובא הרבה ועיין לעיל בכללים כלל השביעי ובמה שצוין שם) במספר השבעים הנ"ל, שהם הז' ספירות שבכלליות הבריאה, אשר כל אחד כלול מעשר. ולפעמים אינםנחשבים רק למספר מ"ט, ז' פעמים ז', [מרוממות הג' ספירות, העולות למעלה מהבריאה]. וממילא מבואר, שהנפילה למטה מכל הע' פנים, הוא הנפילה שבשער הנון, למטה מכל המ"ט שערים, הנמצאים זה לעומת זה, כנודע (מובא הרבה ועיין בכללים כלל השישי ובמה שצוין שם)]:

אות ע"ו. בהמבואר מדברי הכתוב בשוב וכו', שבענין חוני המעגל הנ"ל, שהגלות הוא השינה, והגאולה היא התעוררת השינה. וכפי שנודע (מובא כמה פעמים בליקו"ה ועיין שם בהלכות ברכת השחר ה"ג אות ל"ט, ועיי"ש עוד בהל' ברכת הריח ה"ד אות כ"ה) [ומובן מדברי חז"ל (עיין לקמן מ"מ מ"ג)], שבדרך כלל, לא יחשב מספר הגאולות, רק לשנים. גאולה הראשונה ממצרים, וגאולה האחרונה מגלות [ומראה] האדמוני, שאנו נמצאים בו. כי גם בשוב ה' את שיבת ציון הנ"ל בימי עזרא, לא לכולם השיב והביא, כמבואר מדברי הכתובים (עזרא ב), ומאמרי חז"ל (כתובות כ"ה. עיי"ש), שלא שבו מהם, רק מקצתם. וממילא, לא נתעלה ונתברר מפני זה כל חלקי הבת מלך, הנמצאים בהנפשות שלא שבו, ולא נעשה ונתהווה מפני זה, גם להשבים מהם נפלאות הגאולה שהיו ראויים להיות להם כבימי צאתם וגאולתם הראשונה מארץ מצרים הנ"ל [וגם נחסר להם העשרה דברים מבנין הבית (עיין יומא כ"א: ושם נ"ב: ודו"ק)]. אשר עבור כל זה, נחשבים אנחנו כמו בגלות אחד, מיום החורבן הראשון, והוא שכבד וקשה יותר מהגלות הראשון שבמצרים הנ"ל. כי בחורבן וגלות הזה, ירדה ונפלה בתולת ישראל, בשער הנון הנ"ל, כי גדול כי'ם' שברה, ומ'י' לבד ירפא לה [כמובא מכל זה במקום אחר (מובא כמה פעמים בדברי המחבר ועיין כוכבי אור חלק ג' אות ט"ז)], בבנין השלם וגאולה אחרונה שאנו מקוים ומחכים לה. יש לבאר מכל זה בכוונתו הקדושה, שהן הן השני מיני שינה, [שהזכיר בהתורה ובהמעשה] הנ"ל. כי מפגם הדיבור [שיצא מפי אברהם אבינו במה אדע], שנחשב כפגם המאכל והאסור לפה הנ"ל, נתחדש ונתגבר על הבת מלך, אחיזתה וירידתה בשעבוד מלכיות דסטרא אחרא, [מהדיבור הראשון שיצא בשגגה כביכול מלפני השליט והמלך העליון בעצמו יתברך כנ"ל], ותרדמה נפלה על אברם בגלות מצרים, שנתהווה ונחשב משעה הזאת [כמבואר בדברי חז"ל (מגילה ט., ועיין ילקוט שמעוני שמות רמז ר"י) בביאור הכתוב ומושב בני ישראל (שמות י"ב מ', ועיי"ש בפרש"י) וכו']. אבל עדיין לא היה הגלות והשינה הזאת, מכל הע' פנים [ובירידה לשער הנון] כנ"ל. ולא כן הגלות והשינה השניה, במשתה היין הנ"ל, שהיא היתה מכל הע' שנה, והע' פנים, [רצונו לומר בימי אחשורוש], עד שהיו ראוים מפני זה להיות נכלה ונאבד בשינת אדמת עפר לעולם חס ושלום, לולא מה שהקדים השם יתברך רפואת מרדכי, השני למלך הנ"ל, אשר האיר עלינו גם אז, מההארה שלעתיד, קבלת סתרי תורת ההתבוננת, ומעשה [אסתר] הבת הנ"ל, שנסתרה בבית המלך דסטרא אחרא:

אות ע"ז. בהמבואר מדבריו, שלהזהר ולהשמר מתערובות התלמידים האסורים לפה, מוכרח לגרום שכחה. מבאריותר, בהפלאתו להביא על זה ראיה מהכתוב, אלה לחרפות [בחרפת שבירת הלוחות, להתהוות השכחה הנ"ל]. כי היא השכחה והשבירה, שהיתה ברוב ערב התלמידים האסורים, שבגאולתם ממצרים הנ"ל:

אות ע"ח. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שזה לעומת זה, יהיו התלמידים ההגונים, בזכרון בהע' פנים הנ"ל. מבאר יותר, בראייתו מהכתוב [בדרשת חז"ל] [לזכרון בין עיניך] למען תהיה תורת ה' בפיך:

אות ע"ט. בהמבואר הנ"ל מדבריו הנ"ל, שהלוחות מעשה אלקים, בסוד הבת, הנמצאה בפסולת העושר, ושהשני מיני שינה, הן הן בכלליות גלות מצרים וגלות בבל [שמאתו עדיין לא שבנו כולנו כנ"ל]. מבאר ומרמז קצת, גם בפרט סיפורי ההתעוררות מהשני מיני שינה. כי בהתעוררות השני למלך מהשינה הראשונה, [שהוא הגאולה הראשונה], הלך אחר כך מיד, ומצא אותה [שהיא מציאת הלוחות]. רק בסיבת השינה, שגברה עליו ביום האחרון, שכבר היה מוכן ומזומן בו לגמור את מציאות ובירור ההלכות שבלב לוחותיה הנ"ל, [וכל שינתו וירידתו, היתה מהתגברות מאכל התלמידים האסורים לפה], נתקלקל הדבר, ונתעלמה ונתערבבה עוד הפעם בהתגברות השכחה, שגרמה ערבוב הלכותיה בהפסולת לגמרי של החיצונים, שתשכון ביניהם, [כמובן מכל זה גם במקום אחר (אפשר הכוונה על המובא בליקו"ה הל' מתנה ה"ד אות י"ג בסופו עיי"ש היטב עה"פ והנה רחל בתו באה עם הצאן כי רועה היא וכו' עיי"ש ודו"ק). אבל בשינה השניה, נאבדה מאתנו לגמרי, ולא ראינו ולא מצאנו אותה גם בהתעוררותינו וצאתינו מבבל ע' שנה הנ"ל, עד שממילא נחשבים אנחנו מפני זה גם עתה, בשינה וגלות הנ"ל, לבקש ולסבב אחריה בסיבובים הנ"ל, וכל השרים והמשוטטים בכל הארץ, ימלא פיהם בשחוק ולעג מאתנו, ויענו ויאמרו כולם בפה אחד, שאין שום מציאות כלל חס ושלום לסתרי התורה הזאת, אבל לה' התקוה....:

אות פ'. שבהכלל הראשון הנ"ל בהקדמה נראה מבואר, שגם סיפור המעשה שבדברי חז"ל מחוני המעגל, היא מעין המעשה הנ"ל שסיפר אדמו"ר ז"ל. ומהמבואר בדבריו הקדושים, שכל הסיפור הזה, הוא מאבוה דאבא. תבין מרחוק, בנפלאות מעשה חוני המעגל הנ"ל. כי בירושלמי (פ"ג ממסכת תענית ה"ט, ועיין עוד במהרש"א בח"א) שנו ושינו חכמינו, לספר אותה מחוני המעגל אבוה דאבא של חוני המעגל הנ"ל. ושכל הע' שנה שבשינה שלו, הן הן הע' שנה בעצמן שבגלות בבל הנ"ל:

אות פ"א. בצירופי דבריו שבהתורה והמעשה הנ"ל, מבאר יותר, גם בענין הלוחות שחזר משה והמשיכם ליום התענית והכפורים, שבסוף זמן הארבעים יום שהיו מיוחדים לזה, בדוגמת זמן השנה הנ"ל. וגם הוא גמר התיקון, שבראשית ואחרית שנה הנ"ל כנודע (מובא הרבה ועיין ליקו"מ ח"ב תורה ה' אות י"ד):

אות פ"ב. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שבהפלאת השכחה והאבדון שבבת התבוננות התורה, יתאחדו לפני התורה, ושרשם שבי"ג תיקוני דיקנא, ועתיק הנ"ל,[שהן הן הי"ג מדות שבביאורי התורה, כנודע (עיין ליקו"מ ח"א תורה כ"ז אות ג)]. מבאר לפי עניות דעתי, גם במה שבפשיטות סובבים ומוכרחים כל הי"ג מדות, לסיבות השינוים הנמצאים בתוכה, אשר נכתבה מפי הגבורה בחסירות ויתירות, ותמורות, והכחשת הכתובים זה לזה. כי כל אלה השינויים [הנראים לשכל האנושי כשגגה ושכחה חס ושלום], הן הן תעלומות תהפוכות השכחה וההכחשה הנ"ל, לעמקי עמקי ההתבוננות והחכמה הנ"ל. ומלבד מה שגם בזה בעצמו, נמשך התיקון לרחק למי שצריכין לרחק כמוב"פ. כי באמת ובוודאי אין שכחה לפניו יתברך, אבל במקום גדולתו ורוממות דעתו לאין סוף, מצמצם וממעט את עצמו בכוונה, לרוגז, והעלמת הדעת שבשכחה, ושגגת הדיבור הנ"ל [לכי ומעטי וכו']. וכל הסתירות שנמצאים מדברי יחזקאל לתורת משה, וכן כל הסתירות והמחלוקת שנמצאים בדברי חז"ל מחמת השכחה שבשברי לוחות הנ"ל, יהיו באמת האמיתי דברי אלהים חיים, שאין לבוא על זה בביאור השכל הפשוט [כי רעם גבורותיו מי יתבונן]. וכמבואר מדבריו הקדושים בכמה מקומות (עיין ליקו"מ ח"א תורה נ"ו אות ט) ובפרט בספר חיי מוהר"ן בשיחות השייכים להתורות (בסעיף כ"ד עיי"ש). ועיין בתוספות (אפשר הכוונה על כל המחלוקות שנמצאים לרוב בדברי התוס' על ביאור הסוגיות שבש"ס, וצ"ע), וגם בזוהר הקדוש (אפשר הכוונה כמו שכתבנו במ"מ הקודם, וע"ע בזוהר בראשית נ"ח: על הפסוק לכו חזו וכו' עיי"ש).... וגם בשאר ספרי אמת נמצאים לרוב פליאות כאלה, אשר רבים מתרחקים מפני זה כנודע. וגם לולא דמיסתפינא, הייתי אומר שזה שמבאר בדבריו הקדושים....:

אות פ"ג. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שתיקוני דיקנא המובאים בכוונת הכתוב מן המיצר וכו', והם י"ג מדות של הרחמים, שמהם י"ג מדות לדרשות פני התורה הנ"ל, נתהווים ונחשבים להתבוננות תורת הלוחות [שבדבר הכתוב פסל לך], שנמשך משם כתרי פלגי גופא, שבסוד המשנה למלך והבת מלך הנ"ל. מבאר יותר, ענין הכתוב פסל לך וכו' [ויפסול וכו' ויעבור ה' על פניו וכו'], בתיקוני דיקנא הנ"ל. כי זה לבד, הוכרח למעשי הלוחות כנ"ל:

אות פ"ד. על אודות הז' ספירות, שנמצאים בדבר הבת והששה בנים הנ"ל. נראה מדבריו הקדושים, שהם הז' ספירות שיוצאים [ונמצאים] מספירות המלכות בעצמה. כי היא סוד המלך, שהיו לו הששה בנים ובת שבע הנ"ל. וממילא מבואר גם כן לפי זה, שספירת הבת, תהיה לחיבה ושעשוע להמלכות, יותר מכל הבנים, כי היא לבד, מלכות שבמלכות. וגם בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, תבין מרחוק, במה שגם להיפוך, גברה עליה לבד הרוגז ומדת דינו, להורידה זה לעומת זה בבית המלך דסטרא אחרא, כי היא מציאת תורתו ואלהותו יתברך, שנמצא בנפש וחיות הגוף, כשני הפכים בנושא אחד. כי באמת יתחשב ויהיה כפסולת לבד, כנגד הנשמה. אשר גם מזה לבד, כל אחיזת וההתגברות הרע והפסולת לגמרי, של המלך דסטרא אחרא הנ"ל:

אות פ"ה. שגם במבוע מעיינו וביאוריו הנ"ל [שיוצאים ונובעים מדבריו הקדושים], מרמז ומבאר גם לעצת הבת מלך, וסגולת הוצאתה, אשר פקדה והודיעה להשני למלך, שיתענה ויזכך את הגוף, מאחר שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, וגם בו נמצא גוף כנ"ל. ובהעדר התענית והזיכוך, ומכל שכן במשתה היין הנ"ל, מתגבר הרע והפסולת, לאחיזתה בהרע והפסולת לגמרי הנ"ל, ולבטל חס ושלום בזה, את השכל והמוח בשינה ומיתה לגמרי חס ושלום. וגם אף על פי כן, עצת ה' לעולם תעמוד, כי סוף כל סוף, יבא ויתעלה כמו כן מ'ש'ה, ביום שער הנ'ון, כמ'ש'נ'ה' ונ'ש'מ'ה' הנ"ל [לחם לא אכל וכו'], עד אשר יקיץ ויהפך גם פסולת הישנים לגמרי באדמת עפר הנ"ל, לכלים הנפלאים ומוכשרים, לקבלת אור הלוחות והתבוננות הנ"ל, בחיי עולם ונצחיים עדי עד:

אות פ"ו. בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שעיקר סתרי תורתו ואלהותו יתברך הוא בסוד הבת הנ"ל. וכפי שנודע ומובא במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה פ"ב ומובא עוד בכמה מקומות ובפרט בספרי ליקו"ה), שבתחלה מוכרח לעבוד ולעמוד בנסיונות הג' קליפות טמאות ומרחיקות לגמרי את האדם, כרעש, ורוח, ואש, שנזכר במראה אליהו (מלכים א' י"ט) (שעמד גם כן...). ואחרי זה קליפת נוגה, כקול דממה דקה, שהיא הרביעית, אשר בה מציאת אלהותו. והם משתלשלים זה לעומת זה, מהארבע פנים שבכסא, רעש האריה, שהוא המלך והממונה על כל החיות. ואש השרפים שבכנפי נשר, הממונה על כל העופות. ומרוח השלישי הנ"ל, [שהוא כעין רוח הבהמה המובא במקום אחר (אפשר הכוונה ע"פ ליקו"מ ח"ב תורה ס"ג עיי"ש ומובא הרבה בליקו"ה מענין הכנעת רוח הבהמיות)]. נתברר ונפרד רוח פני האדם, למציאת סוד האדם העליון יתברך, אשר בכסא מכוסה ומופלא בכתר מלכותו הנ"ל, ואיה מקום כבודה, סתום ונעלם מעין כל. כי גם משם, כל אחיזת הקליפות הנ"ל, כמובא במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"ב תורה י"ב), עד שלא דרש ולא גילה כלל, בביאור מציאותה שבסיפור המעשה הנ"ל:

אות פ"ז. [אמר המעתיק, בהמבואר הנ"ל באות י"ד, ובאות ט"ו, ובאות ע"א. שמציאת האדם את זיווגו, הוא בבחינת מציאת הבת מלך. ובאות כ"א מבואר, שגם מיעוט הלבנה והתמלאותה, נוגע לסוד הזה. תבין מרחוק, בטעם דבריו הקדושים מה שכתב בספר המדות אות חיתון, קידוש לבנה סגולה שימצא האדם את זווגו, כי זה וזה אחת הוא, כפי העולה מהביאורים הנ"ל]:

[אמר המעתיק, מצאתי מכתב יד המחבר ז"ל בעצמו, וכנראה חסר ההתחלה].

ומה שלא זכה האדם הראשון לאריכת הנשימה בהבל השופר, ותפלת קריאתו [מן המיצר וכו'] על הגשמים המוב"פ, ולהכניע הבל היופי בהמתנה בזיווגו כנ"ל. היתה כעין הפגם שפגם באכילתו, שאכל קודם גמר הבירור [שביום השבת] להיות כלחם הפנים והדעת המוב"פ שאז [נתבררה, ויתפרדו מאתה כל פועלי און]. [ו]היה זוכה להזיווג והאכילה בתכלית הקדושה, ואכל וחי בחיי עולםהמוב"פ, ולהתענג לנצח בחוט זוהר האין סוף [בלי מצרים הנ"ל], דייקא על ידי חיבור נשמתו [שהוא חלק אלקי ממעל], לחיות גופו העפרי והארצי, שבתכלית הגבול והמצר הנ"ל, [כי בלא זה, אין ביכולת לקבל כלל, מעוצם ריבוי האור כידוע (מובא הרבה מאד ועיין ליקו"מ ח"א תורה נ"ו אות ג' וע"ע ח"ב תורה ל"ח)]. אבל כשלא זכה לכל זה, נתגבר זה לעומת זה הרע, [שבצמצומי הדינים כנ"ל, בעונש העניות], ושינה עולמית המוב"פ, עד גמר התיקון והתחיה שלעתיד, שעל זה יסובב הכתוב המוב"פ, ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו וכו'. וכמו שבפרטיות, הגיעו עיקר הקללות לקיסטא דחיותא של הנפש, הנמצא בעצם הגוף שבו. כן גם בדרך כלליות, הגיעו עיקר הקללות להאשה [הנחשבת כנגדו לנפש, וחיות הגוף כנ"ל], שהיא שנתוסף להתקלל, בצער ועיכוב ההולדה המוב"פ. והיא שעלולה לקבל על ידי זה טומאת עפר ארץ מצרים המוב"פ, כנרמז לקמן. [ששם זוהמת הבל היופי, בתכלית ההיפך מהגשמים ואריכות הנשימה הנ"ל]. שהתחלת המצר והגלות הזה, הוא מסיבת השברים של הכלים [קודם בריאת העולם] כנ"ל, שזה בעצמו מוכרח לתיקונם, שיתתקנו אחר כך ביתר שאת [כמובא בכתבי האריז"ל], וכאשר תבין מרחוק, על אודות השברים שבכלי החרש [שאינו שומע וכו'. וזה לעומת זה בבטחון דסטרא אחרא, שיסובב עליו הכתוב, ושברה וכו', ולא ימצא במכיתתו חרס.... וחרש כתיב בשין], שעוסקים בזה לתיקון ההולדה והבטחון, שעל ידי.... יום, מיחודם דייקא, יוצא ונתגלה כל הולדת הבן, והעושר.... נחלתו כנ"ל מהמוב"פ. [וכן מבואר מהלכות מלמדים (עיי"ש באות ד' ועיי"ש עוד בהל' ב) הלכה ג'. בן הבן הוא בבחינת התלמיד. ובהלכות מבואר שהוא גם בבחינת הבת, עיין שם]. כי הוא בן הבן, והתלמיד ההגון, הזוכה להזכרון כמוב"פ, עד שלא ימושו ולא ישכחו דברי התורה מפי זרעו, ועד עולם ברוך שם כבוד בת מלכותו, בלחש ובסוד [מפני המינין והקליפות שלא יתאחזו בה יותר] כנ"ל מהמוב"פ. כי גם מליביה לפומיה לא נגלה ונמסר מפתח ספונת אוצר יראת ה' המוב"פ, שעל ידה גם כל גבורות הגשמים, ותחיית המתים, ופקידת עקרות כנ"ל מהמוב"פ. ולמרחוק תבין לפי זה, גם בכפולת דבריו הקדושים [לענין העשירות שעל ידי הגשמים] וכן כל האוצרות וכו', יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וכו'. גם לפי כל זה, עוד נבוא לדבר קצת בפלאות המעשה הנוראה מחוני המעגל, ובענין שינתו בכל העין שנה, שזה מרמז על כל העין פנים כמוב"פ. שלכאורה יש להתפלא קצת בזה, כי אף על פי שמבואר בפנים שלפעמים יכולים ליפול לתוך שינה על ידי אכילה הבלתי מבוררת. אבל אף על פי כן, איש גדול ונשגב כמוהו, שלא היה שום פנים של תורה נסתר מאתוכמוב"פ, ואיככה יזדמן ויאונה לצדיק נורא כזה, מכשול עצום כזה, שיזדמן לתוך פיו אכילה הבלתי מבוררת, שירד ונפל על ידה בשינת כל העין שנה, [הרומזים על גלות בבל, וירידת שער החמשים של הטומאה, שמאז גדול שברינו כמצר הים הנ"ל, ולא ירפא לנו כי אם במי כמכה וכו' כנ"ל מהמוב"פ]. אבל מרחוק תבין לפי כל הנ"ל, שכעין זה היתה ירידת יעקב למצרים על פי הדיבור, באופן שיתהפך ויתהווה מזה בעצמו, מצרים וצמצומים לקבלת האור בלי מצרים כנ"ל, וכל שהשינה והגלות יתארך ויתגבר יותר, אשריך ישראל, עד אשר מי כמוכה לכלול על ידי זה יותר, במי כמכה באלים ה', כנרמז לעיל מהמובן בפנים. וכמו כן בענין הנורא של חוני המעגל הנ"ל, כי גם פקח עיניך וראה תעלומת דברי חז"ל וסיפורי מעשיותם הנורא, [כי] בירושלמי (פרק ג' מסכת תענית הלכה ט', וע"ע במהרש"א חידושי אגדות) מובא המעשה הזאת בעצמה, מאבוהי דאבא דחוני המעגל [שגם הוא היה שמו (של) חוני המעגל]:

דברי פתיחה

לחלק חמישי מספר כוכבי אור

הנקרא בשם

"תפארת הליקוטים"

אברכה בקהל רב, הנעלם מכל רב ומכל נוצר, הסתום וטמיר בדרכיו והנהגותיו מכל רעיון ומכל חקר. והוא אשר מרוב מצפוני סתריה, המטיר על הארץ גשם שוטף, וזרם מים כבירים [כפירות ואפיקורסות] מארובות השמים אשר פתח בימים האלה [עיין בשיחות הר"ן באות ר"כ], עד אשר נתכסו כל ההרים הגבוהים [הנכבדים ואנשי השם] אשר תחת כל השמים. ועם כל זאת, ברוב חמלתו, הקדים רפואה ותעלה למחלותינו, ושלח לנו בדורות הסמוכים, איש כלבבו, אשר מצא חן בעיניו, ויקרא שמו לאמר, זה ינחמינו ממעשינו ומעצבון ידינו, וצוה לו לבנות תיבת האמת והאמונה, אשר כל הכתוב לחיים, להנצל מחבלו של משיח, בא יבא בחדריה, ויסגר בדלתותיה, ויחבא (ויחסות) [ויחסה] בצלה, צל הכסף לה' ולתורתו, צל החכמה והתבונה והדעת.

[כי מי יהלל מי ימלל גבורותיו ונפלאותיו] אשר הפליא להראות גם בהדר תפארת ליקוטיו הקדושים, השתולים ונטועים בגן ועדן ספרו הקדוש ליקוטי מהר"ן, הנלקטים ונלקחים משדה החכמה עילאה, דאורייתא נפקת מתמן, להכין ולהזמין טרף ומזון לאנשי ביתו, ולכל נפשות ישראל, מזונא דנשמתא ורוחאונפשא, שיתענגו ויתעדנו בנעימת החכמה והתבונה, בנסתרות הטבעיות הרוחניות דרוחניות, אשר הטביע הבורא כל עולמים, בהעדר תכלית תעלומת חכמתו.

והפליא בפלאי נפלאותיו בכל דבר ודבר ובכל ענין וענין, כנודע כל זאת למשכיל ומעמיק דבריו הנוראים, אשר אין לבא בשערי ארמונותיהם כי אם בהתקשרות האמונה הקדושה, ולהאמין באמונה שלימה כי כפלים לתושיה, ועוד תעלומות ונסתרות הרבה בכל ענין וענין, אשר לא גילה לנו כלל, שמחמת זה קשה מאד מאד לראות ולהביט בהפעולות הנוראות של סגולותיו הקדושים [וכמובא מזה בלקוטי הלכות סימני בהמה וחיה טהורה הלכה ד' באות מ"ט עיין שם]. אבל באמת כל דבריו נכונים וקיימים [נאמנים ומועילין לעד]. והם מסוגלים מאד גם בעניני הגוף [לכל מאורע ותלאה שעובר על האדם, שילמוד ויעסוק הרבה בהתורות המדברות מענין זה, ובהתפלות וההלכות ממורנ"ת ז"ל שנבנו עליהם. והעיקר היא האמונה, כי על ידי זה נתקשרים ונכללים בעת עוסקו בהם, ברוחם ונשמתם, השורה על אנפי דבריהם הקדושים. וגם על ידי האמונה, לא ימלט מכמה נקודות טובות של השתדלות בכל לב ונפש לקיימם ולעשותם, שעל ידי זה יוצא מכח אל הפועל כח סגולותיהם, לפעול פעולות גם בגשמיות], וכאשר שמעתי בזה כמה מעשיות מאנ"ש (ועיין חיי"מ מעלת תורתו וספריו נ"א). ועיקר תעלומת סגולותיהם, היא להצמיח גאולתינו ופדות נפשינו, שמחמת זה נשמע מפיו הקדוש (שם ז), שהספר שלו הוא אתחלתא דגאולה.

וכולם נמשכים ונובעים משרשי התורה שבכתב ובעל פה, אשר מחמת זה נשמע מפיו הקדוש, שבכל תורה ומאמר שלו יכולים לילך ולעבור בו כל תנ"ך ותורה שבעל פה [כמובא בשיחות הר"ן באות ר"א]. ומכל שכן וכל שכן הענינים בעצמם של המקראות ומאמרי חז"ל המובאים בכל תורה ומאמר, [כנ"ל במהדורה ב' של ההקדמה עיין שם (מובן מכאן לכאורה שהיה לו "מהדורא בתרא" לתפארת הליקוטים [חוץ מה"מהדורא בתרא" שנדפס במהדורות הקודמות בשולי העמוד], וע"ע לקמן באות י"ט, ובאות ל"ט, ובאות מ"ז)] וכאשר הבאתי לעיל בחלק רביעי (כוכבי אור חלק ג' הנקרא "ששון ושמחה" אות ג'-ז), בדבר המקרא פתח פיך לאלם, המובא בהתורה פתח ר' שמעון, שנמצא שם בענין המקרא כמה רמזים מהמעשה הא' מהסיפורי מעשיות השייכת לזה עיין שם:

והנה, מדי עוסקי בשאר עניני המקראות ומאמרי חז"ל המובאים בהתורה פתח ר' שמעון הנ"ל, ראה ראיתי שהיא נכללת ומקושרת למעשה הנ"ל בקשרים רבים ועצומים, עד שהם נראים גם לעיני שפלים כמונו, על כן אמרתי לחוקקם בספר, כי בכל זה יתנוצץ מרחוק לכל משכיל ומעיין בהם, מעוצם נשגבות תעלומת כוונתו, [ועיין בחיי מוהר"ן סיפורים חדשים אות י"ד, עיין שם]. ובעבור זאת קראתי להחלק הזה בשם "תפארת הליקוטים", וה' ינחיני בדרך האמת והנכון אמן כן יהי רצון:

ויען כי כל דברי סובבים על דברי מורנ"ת ז"ל שנבנו על יסוד התורה והמעשה הנ"ל, עלכן אציין לך בתחלה את כל המקומות אשר ידבר שם מזה, ואלו הם:

הקדמה השניה של הספורי מעשיות.

הלכות תפלת ערבית הלכה א'.

הלכות שבת הלכה א'.

הלכות יין נסך הלכה ב'.

הלכות כבוד רבו ותלמיד חכם הלכה א'.

הלכות נדרים הלכה ה'.

הלכות פדיון פטר חמור הלכה ב'.

הלכות מלמדים הלכה א'.

הלכות גניבה הלכה ג'.

הלכות קדושין הלכה ב'.

אות ג' וד' מהלכות חכירות וקבלנות הלכה א'.

גם הוספתי לבאר קצת כל הענינים של אדם ונח המובאים שם בהקדמה השניה הנ"ל של הספורי מעשיות.

.דח

פתח ר' שמעון - מאמר ס'

.>א: טרם אפתח לדבר בעניות דעתי, אמרתי לבאר קצת מקודם, במה שכתב אדמו"ר ז"ל ששלימות היראה היא בבחינת שלש קוין, בחינת מורא שמים הכלולה מחכמה בינה דעת, ומורא רבך הכלולה מאורייתא תליתאי, ומורא אב ואם הכלולה מג' חלקי עשירות. וכשיש חכם הדור שזוכה לבנים הגונים, ולתלמידים הגונים, אזי היראה בשלימות וכו' עיין שם. ונראה לפי עניות דעתי בפירוש דבריו הקדושים, שהג' קוין האלה, הוא מחמת שכל התגלות היראה והשתלשלותה, הוא על ידי התקונים המבוארים שם לקמן, שהם כלולים משלשה ענינים, היינו בפקידות עקרות, והתעוררות בני אדם מהשינה, וסיפורי מעשיות של שנים קדמוניות. ועל כן כשנשתלשל ונתגלה על ידי כל זה היראה, ממילא נמצא בה הג' קוין הנ"ל. כי על ידי שעוסק הצדיק האמת להמשיך הספורי מעשיות משנים קדמוניות, שהם בחינת עתיק, ובבחינת חכמה בינה דעת [כמובא על זה בפרפראות לחכמה באות ח' עיין שם], על ידי זה הוא זוכה אחר כך לקו הראשון, שהוא מורא שמים הכלולה מחכמה בינה דעת (כי גם בהספורי מעשיות של בקרב שנים, מרומז ונעלם בהם הסיפורי מעשיות של שנים קדמוניות [עיין בהלכות נדרים הלכה ה' הנ"ל באות ה']. ובאמת הירידה נהפך לעליה, שדייקא בעת שנופלים מכל הע' פנים, והצדיק מוכרח להמשיך על ידי זה הארת הספורי מעשיות של שנים קדמוניות, אז דייקא זוכה על ידי זה למורא שמים בתכלית השלימות). ועל ידי התעוררות בני אדם מהשינה, עם כל התקונים הכלולים בזה, שעל ידי זה הוא זוכה לתלמידים הגונים כמבואר שם, על ידי זה נתהוה אחר כך הקו השני, שהוא מורא הרב (גם בענין זה נמצא בחינת התהפכות הירידה לעליה, שדייקא על ידי שזה זמן רב שהיו אלמים מהחידושי תורה של הע' פנים, עכשיו כשיוצא הדיבור של תורתם, הוא יוצא בכח גדול ביותר [כמובא בפנים באות ח'], שעל ידי זה ממילא נשלם ביותר מורא הרב הכלולה מהג' חלקי הלימוד [עיין בפנים באות ד']). ועל ידי פקידות עקרות שנתהוה על ידי כל זה, הוא זוכה גם לבנים הגונים, שעל ידי זה נתהוה הקו השלישי שהוא מורא אב ואם (וכן בענין זה, שדייקא על ידי שהיו עד הנה עקרות [ואין יסורים בלא עון], והדמים היו נעצרים כל כך, נתגלה עתה היראה ביותר, ואז נשלם התגלות היראה גם בהקו השלישי, שהוא מורא אב ואם):

ב: ועל כן, ר' שמעון שזכה לכל השלש הבחינות האלה, כמבואר בדברי אדמו"ר ז"ל בפירוש מאמר הזוהר הקדוש, "אישתיקו שמעו קלא" "וארכובתן דא לדא נקשן", "מאי קלא קלא דכנופיא עלאה דמתכנפי" (כי ר' שמעון זכה לכל הע' פנים, שעל שם זה נקרא בשם עיר וכו', על שם התעוררות השינה, כמובא במקום אחר (ליקו"ה הל' נזיקין ה"ג אות ג), והעיקר זכה לזה בהי"ג שנים שישב במערה, כמובן בספרי אמת (עי' בסוף ההקדמה של ר' שלום בוזאגלו (בעל כסא המלך) על הזוהר). ושם חיבר את ספר תיקוני זוהר (עי' בתחילת הקדמת ספר תיקוני זוהר, וע"ע בדברי ר' יצחק דלטאש על הזוהר), שהוא התגלות הע' פנים של תיבת בראשית, ועל כן שם דווקא נמשך לו בדרך נס (שם בהקדמת התיקוני זוהר ומובא גם בש"ס), חרוב הגדל לעי"ן שנה, ועינ"א דמיא. [עיין לקמן בסימן ל"ח (הכוונה על אות ל"ח לקמן ולנו חסר הכ"י מסעיף זה עיין לקמן) בדבר המקרא וכל הבארות וכו' שמביא אדמו"ר ז"ל באות ג']). על כן זכה על ידי זה לבנים הגונים, ולתלמידים הגונים, שהם ר' אלעזר ור' אבא, שעל ידי זה נשלם היראה בכל השלשה קוין, שהם כללא דכלא. כי על ידי זה בעצמו, זוכין גם להג' בחינות הראשונות המבוארים שם, שהם אריכות ימים, ועשירות, והתבוננות:

ג: כי על ידי מורא שמים של הרב, הכלולה מחכמה בינה דעת, שהם בחינת תיקוני עתיק כנ"ל, נמשך ונתהוה האריכות ימים, שגם זה בחינות עתיק עיין שם. ומזה נשפע להבנים, שיהיה נתהוה ממוראם [שהוא מורא אב ואם], הג' חלקי העשירות, שזה בעצמו העשירות הנ"ל, עיין בדברי מורנ"ת ז"ל בהלכות מלמדים הנ"ל. ומהם נשפע להתלמידים, שיהיה נתהוה ממוראם שהוא בחינת אורייתא תליתאי, שהוא כלל התורה, ויהיה נתהוה מזה ההתבוננות של התורה, שהוא בחינת הלוחות [עיין בפנים באות א'], שזה בחינת לב התלמידים [עיין בפנים באות ט' על פסוק כתבם על לוח לבך]:

ד: והשתא דאתית להכי, יש לפרש עוד, שעל כן גם כל אחד מהג' קווין האלה, הוא משולש מג' ג'. כי זה ידוע (עיין לעיל בכללים כלל השביעי ובמ"מ שם), שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, ובפרט בענין זה, שמאחר שהלימוד להתלמיד צריך להיות כאלו עשאו, ואם כן הוא נחשב אצלו גם לבחינת בן, וממילא נכללת מוראו גם ממורא אב, וממורא שמים בודאי נכללת, כי הלא כל מורא הרב, נלמד מפסוק את ה' אלקיך תירא, לרבות וכו' (פסחים כ"ב:). וכן הבנים, מחמת שהעיקר שצריך להיות בנים הגונים כמובן שם, על כן הם נחשבים אצלו גם לבחינת תלמידים, וממילא נשתלש גם אצלם היראה כנ"ל. והרב בעצמו שמורא שמים שלו הוא כלולה מחכמה בינה דעת, שהוא בחינת עתיק, בחינת אבוה דאבא, [על כן הוא נחשב ביותר להשם יתברך לבחינת בן ותלמיד], ממילא נשתלש גם אצלו היראה כנ"ל:

ה: ובזה יש לבאר ביותר, את הסיפור מתפלת הגשמים מחוני המעגל, שמובא בדברי חז"ל אצל המאמר מחוני המעגל שמובא בפנים באות ט' עיין שם. היינו, כי אף על פי שחוני המעגל זכה להיראה בשלימות, על ידי השגת הע' פנים שלא היו נסתרים ממנו, עד שהורידעל ידי זה את הגשמים בתפלתו [עיין היטב בפנים באות ג'], (מכ"ז) [בכל זאת] שגה קצת, במה שדחק את עצמו על זה ביותר מדאי, ועל כן שלח לו שמעון בן שטח אלמלי וכו', אבל מה אעשה לך שאתה וכו', כבן וכו', אבא הוליכני וכו', תן לי וכו', ועליך הכתוב אומר ישמח אביך וכו'. ועיין לקמן בדיבור המתחיל חייהו [מענין חבקוק], ובזה מכוון מאד מאמר הברייתא על חוני המעגל כדרך שעשה חבקוק עיין שם:

ו: והנה, בהמאמר חז"ל הזה, לא כתוב בפירוש אבוה דאבא (עיי"ש בתענית כ"ג ע"א ועיין גירסת העין יעקב), רק מדיוקא איתמר, ממה שאמר האוכל את החרובין, בר בריה אנא, וממילא נשמע, שהנוטע היה אצלו אבוה דאבא, וכן המה תעלומות דרכיו של אדמו"ר ז"ל גם בכמה מקומות, לבלי להזכיר את המקרא, או המאמר חז"ל, רק בלשון הנצרך לעניניו כידוע (עיין ליקו"מ ח"ב תורה ח' אות ה' מענין אין הנבואה שורה וכו' ועיי"ש בחז"ל ודו"ק):

ז: ועתה נשוב לדברינו הנ"ל, כי הנה המעשה הזאת של חוני המעגל, נורא ונשגב מאד, ואמנם כי כל המעשיות אשר סיפרו חז"ל, הם בסוד הסיפורי מעשיות המסוגלים להתעוררות השינה, כמובא בהלכות גניבה הנ"ל. אבל בודאי המעשה הזאת, אשר אדמו"ר ז"ל רימז בה התורה פתח ר' שמעון, שהיא הקדמה למעשיותיו הקדושים [כמובא לקמן], בוודאי נמשכה ביותר מבחינת אבוה דאבא, מבחינת זקן ועתיק. ועיין שם גם ברוממות דברי חז"ל שאחרי זה, אשר סיפרו ברוח קדשם עוד מעשיות מבחינת זקן של חוני המעגל, היינו מנכדיו הקדושים [בר בריה או בר ברתיה], שהוא היה אצלם בחינת זקן ועתיק. גם הבט נא וראה בירושלמי תענית (פרק ג' ה"ט ועיין במהרש"א בח"א), שמובא שם המעשה הזאת בנוסח אחר, ושם יספרו חז"ל את המעשה הזאת מאבוה דאבא של חוני המעגל, וגם הוא נקרא שמו חוני. ושם מבואר בנוסח המעשה, שהשבעים שנה שינה של חוני המעגל, הם הם בעצמם השבעים שנה של גלות בבל, כי בעת חורבן הבית הראשון, נפל עליו השינה, ובעת בנין הבית השני נתעורר משנתו. ויען כי כל עיקר אמצעות הבנין של כל התיקונים המובאים בהתורה הזאת, היא היראה כנ"ל בסימן א', ובסימן ב', ובסימן ג' עיין שם. על כן לולא דמסתפינא הייתי אומר, שזה מרומז גם בשמו הקדוש, כי חונה המעגל [כן כתוב בירושלמי חונה בהא] במספר יראה עם הכולל:

ח: גם בענין מה שכתב אדמו"ר ז"ל באות ט', שבטחון דקדושה הוא בחינת שברים, נראה לפי עניות דעתי לפרש, שעל כן זה לעומת זה, הבטחון דסטרא אחרא, גם הוא בחינת שברים [של כלי חרס], כמובא שם באות הקודם לזה, וזה תלוי בזה, כי מחמת שהבטחון דקדושה הוא בסוד שברים, על כן בכוחו לשבר ולבטל הבטחון דסטרא אחרא, שיהיה בבחינת שברים של כלי חרש כנ"ל:

עוד נראה לפי עניות דעתי לפרש בדרך אחר, כי בטחון דקדושה אף על פי שהוא בבחינת שברים כנ"ל, אף על פי כן הוא בבחינת שלימות הכלי חרס, [כי הכלי חרס נעשה על ידי מה שמתקנים את העפר במיםובאש], וזה בחינת נתינת הדיבור הכלול ממים ואש כידוע (ליקו"מ ח"א תורה ט' אות ג), להעדר הדיבור שהוא העפר כמובא בפנים, ומשם כל כח הבטחון, בחינת יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה [עיין שם היטב בפנים באות ח']. וזה ידוע (מובא בהרבה מקומות ועיין ליקו"מ ח"ב תורה ח' אות ב' מענין הרחמנות ודו"ק), שכל מה שמשתלשל ויורד מהקדושה, כשמגיע הדבר להרשעים והסטרא אחרא, נהפך ונתערב אצלם הדבר. ועל כן כשמשתלשל אל הסטרא אחרא, הפסולת מקדושת הבטחון, שהוא בבחינת שברים, ובחינת כלי חרש כנ"ל, נהפך ונתערבב אצלם שיהיה בבחינת שברים של כלי חרש ממש, שזה בחינת שינה ומיתה נצחית, כמובן במדרש רבה (פרשה י"ד אות ג) על פסוק ויצר וכו' ע"ש:

ט: גם לבאר ביותר שאר הדברים הנאמרים שם, נראה לפי עניות דעתי לפרש בדרך זה. היינו, כי מי שזוכה להיות מהתלמידים הגונים, אז יוצא מאתו הדיבור להבטחון דקדושה, שהוא מחזק הלב, כמו שכתוב בטח בה לב בעלה [עיין שם באות ח']. גם זוכים לאריכות הנשימה, שמזה נתחזק הלב [כמבואר מזה בפנים באות ג'], שעל ידי זה קיום ההתבוננות, שהם הלוחות, שהם בחינת לב התלמיד [כמובן שם באות ז', ועיין לעיל בסימן ג']. ולהיפך, התלמיד שאינו הגון, שפגם כל כך ברוע לבבו מתאוותיו ומעשיו הרעים [עיין באות ו'], עד שנפל על ידי זה לשינה כבידה כזאת, עד שמי שעוסק לעוררו יכול להיות נדבק גם בו מהרע שלו [עיין שם באות ז'], על כן מדה כנגד מדה, הוא נענש בבחינת שכחה, שהוא שבירת הלב, שהם שבירת הלוחות [עיין שם באות ח']:

י: גם יש לפרש, שעל כן זה לעומת זה הוא בבחינת בטחון דסטרא אחרא, כי ש'כ'ח'ה' ראשי תיבות ש'בירת ה'כ'לי ח'רס. גם יש לפרש, שזה בעצמו בחינת השברים של הלוחות, כי הלוחות כלולים מכל הכ"ד ספרים כמובא (עיין ליקו"ה הל' כבוד רבו ה"ג אות ט"ו ומובן משם), שהם בבחינת כד וכלי חרס, כמובא לקמן בדיבור המתחיל חרס עיין שם:

יא: גם יש לפרש, שהתלמידים שאינם הגונים, (הוא) [הם] אותם שאין להם אתערותא דלתתא, וזה בעצמו מה שכתב שם, שאי אפשר לעוררו בלא אתערותא דלתתא, הוא מחמת השכחה שמוכרח להפיל עליו, שעל ידי זה נשאר בשינתו:

יב: גם בענין השינה, ונפילת הע' פנים, שהם הע' שנים, נראה לפי עניות דעתי בפירוש דבריו הקדושים, שמי שזוכה, אז כל שנה ושנה שהוא חי על פני האדמה, הוא בחינת הפנים של התורה הקדושה. וכשאינו זוכה ואובד את הפנים, אז נהפך אצלו משנה לשינה. ועל כן הבת מלך שהיא בבחינת הפנים של התורה הקדושה כמובא לקמן, על כן צוותה על השני למלך שישב שנה וכו', ובסוף השנה [יום יציאת השנה], ישתמר מאד מאד מהשינה, כי השינה מקלקלת מאד כל התיקונים של השנה. ועל כן גם בראש השנה, שאז הוא עת יציאת השנה שמקודם, ועת כניסת השנה שאחר כך, צריכיםלהשמר אז מהשינה כידוע (שו"ע או"ח סי' תקפ"ג סוף סעיף ג' עיי"ש):

יג: עוד נראה לפי עניות דעתי, שנפילת הפנים שהוא השכל בעת השינה, זה בעצמו בחינת התרחקות ונפילת ההתבוננות, שהוא השכל, שאז בעת השינה נאבדה מאתו לגמרי. ומיד כשהצדיק מעוררו משינתו, אז הוא בחינת החזרת ההתבוננות. רק ששלימות החזרתו, הוא כשמתחיל לדבר, והדיבור יוצא, ונעשה מזה בחינת פקידת עקרות, ושלימות היראה, עד שיוצא מאתה הג' ענפים כנ"ל, אז נתתקן ונתעלה אצלו ביותר ההתבוננות, והשכל של התורה, בכל התיקונים הנצרכים לזה המובאים בפנים עיין שם:

יד: בענין מה שמובא באות ח', כי מקודם כשהיא בבחינת שינה וכו', היו כחרשים ולא היו שומעים כלל וכו', ועכשיו שמעוררו החכם ושומע דבריו וכו'. יתבאר הדבר ביותר, על פי המשל מהחרש ששמעתי פעם אחת מאבי ז"ל, ששייך גם לענין זה. כי ממש כמו החרש, המביט על השמחים והמתענגים בעונג נגינת הכלי זמר, והוא אינו יכול לצייר כלל בדעתו איזה טעם יכולים להרגיש במה שהמנגן מוליך ומביא בידו על הכלי עם הנימין לכאן ולכאן, עד שממלא את פיו בשחוק ולעג מכל זה. וכמו כן ממש הם החרשים מלשמוע את דבריהם הקדושים [וכל דבריהם אך למותר אצלם], עד שעוד הם מתפלאים ומתמיהים על כל המתענגים בהם, ומרגישים את נועם מתיקות דבריו כנופת דבש ממש:

טו: על פי המובא באות ט', שתרועה היא בחינת הדיבור וכו', שברים זה בחינת בטחון וכו', בחינת כלי ההולדה וכו'. ובאות ח' שמקודם מבואר, שכלי הדיבור צריכים להיות קרובים וסמוכים אל כלי ההולדה וכו', ועל כן הוויה אחת לכלי הדיבור ולכלי ההולדה, כי אלו מלאים גידים ועצבים כמו אלו, כי הם בחינה אחת עיין שם. יש לבאר בזה קצת לפי עניות דעתי, מה שמובא בספרי אמת (מובא הרבה בליקו"ה ועיין שעה"כ בכוונות ר"ה סוף דרוש ח' ודרוש ט), שנעשים תיקונים נפלאים הן על ידי תשר"ת, הן על ידי תש"ת, הן על ידי תר"ת. ולכאורה קשה, כי אם כן למה זה מדאורייתא אינו צריך לעשות רק תר"ת, אך מספיקא והתגברות השכחה, אנו עושים כל זאת, כמובא בדברי חז"ל (ר"ה ל"ד.). ועל פי הנ"ל ניחא קצת, כי מחמת שהם בחינה אחת, לא נצטווינו לעסוק רק בתיקון הדיבור, שהוא התרועה, [והבטחון וכלי הולדה מעוצם סמיכתם ואחדותם בהדיבור] הם ממילא נתתקנים על ידי זה. אבל כשנתגבר ונתפשט כל כך בעולם התגברות השכחה, הנמשך משבירת הלוחות, ושבירת הלב, שזה ההיפך מדיבור, שהוא בחינת תרועה, עד שגרמו פגם בהתרועה בעצמה, שנשתכחה מהלב. על כן עתה, הצריכו חז"ל לעסוק בתיקונים הכפלים [הן בתיקון הדיבור, והן בתיקון הבטחון, וגם לכללם מקודם כאחד, ולתקוע תשר"ת, ולדקדק שיהיה השברים והתרועה סמוכים ותכופים זה לזה, בלי שום הפסק (עיין לעיל בביאורים על תורה ס' במ"מ שבאות נ"ב מה שכתבנו שם), שעל ידי זה הם נתתקנים ונתחברים לפעול פעולתם גם היום [ובאמת לנכון כיוונו חז"ל ברוחקדשם, מה שקראו את התרועה שלנו [שהיא היללה] בשם תרועה וכמובן מספרי המקובלים (אפשר הכוונה על המובא בתיקו"ז שתרועה הוא תוקף הדינים של המלכות ומובא בפרדס שער כ"ג):

טז: באות ז' בענין המאמר חז"ל שאסור לכתוב על עור בהמה טמאה וכו', שמביא זאת אדמו"ר ז"ל לענין התלמידים שאינם הגונים. עיין בדברי מורנ"ת ז"ל, בהלכות תפילין הלכה ה' באות ל"ה, מה שמבאר שם גם מה שאמרו שמותר לכתוב ספרי תורה תפילין מזוזות אפילו על עור נבילות וטריפות, ובלבד שיהיה ממין המותר לפיך עיין שם היטב. כי בכל זאת מבואר כאן ביותר דברי אדמו"ר ז"ל, היינו כי מי שהוא בבחינת שינה, והדעת נסתלק מאתו, הוא נמשל כבהמה ממש. אבל אם הוא מכיר על כל פנים את מקומו, ומודה על האמת, ומבטל את דעתו בתכלית הביטול נגד הצדיקי אמת, אז הוא על כל פנים בבחינת בהמה טהורה, ואז אפילו אם הוא מונח במקום שמונח, עד שהוא בבחינת נבילה וטריפה, אף על פי כן יכולים לעוררו בתשובה, ולהמשיך עליו קדושת הספר תורה, שהם הע' פנים שבה [שבזה נתעלה לבחינת אדם כמו שכתוב זאת התורה אדם]. אבל מי שהוא מבטל את דעתו נגד הפילוסופים וכו', אז הוא בבחינת בהמה טמאה, ואז אי אפשר בשום אופן להמשיך אליו קדושת הספר תורה, כי הוא מזיק ומקלקל גם את מי שעוסק לעוררו, שיהיה נדבק בו גם מהרע שלו:

יז: באות ג' בענין חמדת הבל היופי, שהוא בחינת הפסק הנשימה. הדבר מבואר גם על פי מה שכתוב שם בסוף האות, שהמוח נמשך מנשימת הריאה, והיא בסוד נר ה' נשמת אדם וכו'. ועל כן על ידי החמדה, שעל ידי זה באים לחימום, ונפסק ויוצא באיסור הטיפה הבאה מהנשימה, על כן הוא בבחינת הפסק הנשימה:

יח: והנה, בזה המאמר בנקל לחתור ולמצוא איזה פתח להבין קצת סמיכות הענינים של המקראות ומאמר חז"ל, כי כבר הדלו לנו חספא, אדמו"ר ז"ל, במה שרמז לנו שהתורה הזאת היא פירוש על המעשה הא' (המעשה הזאת, היא כמו הקדמה לשאר המעשיות, כמובן מצירוף דברי מורנ"ת ז"ל שבהקדמה, עם מה שמובא בחיי מוהר"ן בסיפור נסיעתו לנאווריטש, שבזה הקיץ של שנת תקס"ו, שהיה אז קרוב לגמר הוצאת הבת מלך, שמרמז על נפש משיח, והבעל דבר וחיילותיו התגברו לבטל ולסתור מחשבותיו ותחבולותיו הקדושות אשר השתדל בענין זה, עד שנפל מחדש השני למלך, שהוא כלל נשמות ישראל, לשינה עצומה ונשגבה ביותר ויותר, עד שהוכרח אדמו"ר ז"ל להמשיך לזה סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות כאלה, ואמר אז, איך וועל שוין אן הויבען מעשיות דער ציילין (אתחיל כבר לספר סיפורי מעשיות), ועל זה אמר אז התורה פתח ר' שמעון, וסיפר את המעשה הראשונה, שבה בעצמה מבואר כל זאת, וגם היא מסוגלת מאד להתעוררות השינה [ואפשר עוד יותר], וכמובן ממאמרו הקדוש שהקדים לסיפורה, וענה ואמר אז, בדרך סיפרתי מעשה שכל מי ששמעה היה לו הרהור תשובה, [כי הפירוש הפשוט של התעוררות השינה כנ"ל, הוא התעוררות לתשובה, כמובן בפנים בתחלת אות ט']. גם על פי זה יש לרמז, במה שאמר אחר אמירת התורה הזאת, שהיה לו כח להחזיק אותם באמירת התורה שלשה ימיםרצופים מעת לעת שלא ידעו בין יום ללילה וכו', כי זהו תכלית שלימות התעוררות השינה, כמובן במסכת שבועות דף כ"ה, לענין האומר שבועה שלא אישן ג' ימים שמלקין אותו [עיין בר"ב פרק ב' ממסכת נדרים וברמב"ם פרק א' ממסכת שבועות שרצה לומר שלשה ימים רצופים מעת לעת]. כי זה אי אפשר להיות רק בדרך נס, וכמובא ביבמות קכ"א מעשה באחד וכו' ועלה לאחר שלשה ימים, וכמובא שם בברייתא אין מזכירין מעשה נסים עיין שם). ומורנ"ת ז"ל, במה שביאר קצת את המעשה הזאת בהקדמה השניה של הסיפורי מעשיות עיין שם היטב (על אודות אשר יבאר שם בתחילת ההקדמה, שכל רבותינו ז"ל כינו כלליות והתחברות העולמות בשרשן בשם חיבור חתן וכלה, אמרתי אגב אורחא להאריך בזה, כי כאש תבער בי חמתי, על החזירים בדמות אדם, אשר ימלאו פיהם המטונף בחירופים וגידופים על הקדושים בקדושת קודש הקדשים, אשר המשיכו עליהם טהרת וקדושת אדם הראשון קודם החטא, שאז נאמר עליהם ולא יתבוששו, וכמובא בראשית חכמה בשער הקדושה פרק ט"ז עיין שם, ואך ורק מזוהמת הנחש שנכנס באדם וחוה, אז ותפקחנה עיני שניהם [זעגין געווארין קלוג (נהיו חכמים)] וידעו וכו'. ואלה המחרפים הנ"ל, המושרשים בתאוותיהם מיום עמדם על דעתם עד יום מותם כבהמות ושרצים ממש, עד שנפקחו כל כך עיניהם בערמת הנחש לפתות ולהסית גם שאר בני אדם וחוה שיהיו מושכלים כמוהם, עוד הם משרבבים לשונם להלעיג על דברי הצדיקים האמתיים, אשר השיגו ברוח קדשם עניינים רוחניים, ומופשטים מיישות ועוביות בתכלית ההפשטה, הלא המה מדותיו ואורותיו יתברך, אשר המשיך בתוך כל העולמות להחיותם ולהנהיגם בהם. ואמנם כן, שהם מכנים אותם בשמות המושאלים, רחוקים מהמכוון בתכלית הריחוק כאלה. למשל מדת החסד, אשר יגמול חסדו עם בריותיו, יכנו בשם יד ימין. מדת הגבורה, יכנו בשם יד שמאל. אבל גלוי וידוע לפניהם, שאי אפשר לדבר ולהשמיע מפה לאוזן המגושם, בענין התנהגותם והתחברותם, רק בדרך זה. ולך נא ראה בספר התיקונים, מה שכתב שם המגיה בתקונא שבעין. וזה לשונו: אתה בן אדם, קודם שתכנס בעיון זה, להזהירך באתי וכו', בראותך בתיקון זה, שידובר בו משערא ומצחא וכו', השמר אל תפן אל און לייחס ולתאר לעלאה על כל עלאין סתימא על כל סתימין שמץ דבר מזה, אפילו בהרהור, כי לעלת העלות לית מחשבה תפיסה ביה כלל, לית ביה לא דיוקן, ולא צורה, ולא דמיון, ולא אברים גשמיים, ולית ליה שם ידיע, אבל הוא ממלא כל שמהן. ראה גם ראה, מה שכתב התנא ר' שמעון בן יוחאי, כשרצה לגלות סתרי תורה באידרא, פתח ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, וזה להסיר מעין כל המעיינים, כל דבר עתק, פן חס ושלום יכשלו וכו', מאחר שהיה רוצה לדבר מראש ועין ואוזן ושאר איברים גשמיים, היה ירא שמא יתעו לייחס ולתאר להבורא יתברך גוף ותמונה. ומשה אמר, כי לא ראיתם כל תמונה. וישעיה אמר, ואל מי תדמיון אל וכו'. שכולם יעידון ויגידון, שאין דמיון בינו יתברך ובינינו מצד העצם והתבנית, אלא שהאיברים שבנו הם עשוים כסימנים לדברים עליונים [שעל זה נאמר בצלם אלקים עשה את האדם. וזה כל ענין הכנוים של מעשה מרכבה שביחזקאל כידוע], סתומים וחתומים שאין כח השכל שבאדםיכול להשיגם, ואין שיח ואין שיג לו להבינם, וקצר מצע דעתינו לרדת לעמק, ואיני רשאי להכניס ראשי בין ההרים הרמים, הלא הם בעלי הקבלה וכו', רק מעי רתחו וכו', פן עובדי פשתים וכו' יארגו בדעות כוזביות וכו'. לך נא וראה מה שכתב על זה ר' יוסף בן גיקטליא בהקדמת שערי אורה וכו' עיין שם). כי מדבריהם הקדושים מובן ונראה, שהבת מלך היא בחינת ההתבוננות, שעל זה סובבת כל קשר התורה הזאת, שעל ידי כל הבחינות המובאים בהתורה הזאת, זוכים למצוא אותה. גם המובן לעניות דעתי בדבריו הקדושים, שזה בעצמו בחינת האשה יראת ה' המובא שם באות ג', כי הבת מלך היא בחינת השכינה, כמובא בהקדמות המעשה הנ"ל, והיא בחינת האשה יראת ה' כמובא בכל ספרי אמת. ובתחילה מוכרחים להמשיך הסיפורי מעשיות, והתעוררות השינה, עד שנתקיים וה' פקד את שרה, שהוא האשה יראת ה' הנ"ל, שנפקדת ונתתקנת ביציאת הדמים והיראות, והתגלות הפחד יצחק, עד שנשלם על ידי זה יראתה ביותר ויותר. עד שנתתקנת על ידי זה בהג' ענפים הנ"ל, עד שנתעלית ונתהווית בבחינת ההתבוננות והלוחות, שהם כלליות התורה שנאמר עליה ואהיה אצלו שעשוע[ים] יום יום. שזה בחינת מה שסיפר אדמו"ר ז"ל בתחילת המעשה, שהמלך היה משעשע עמה מאד. והיא בחינת מלכות, כמו שכתוב בי מלכים ימלוכו, וכמובא מזה בדבריו ז"ל במקום אחר (ליקו"מ ח"א תורה ד' אות ו). וממנה נמשך גם שורש הנפש של כל אחד. והרפ"ח ניצוצין שנפלו בין הקליפות, והם בחינת הדיבור כמובן מדבריו ז"ל במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה ס"ד אות ב', וע"ע שם תורה ע"ה ומובא שם בעוד כמה מקומות). ומחמת נפילתם, נתהוה מהם אחיזת הקליפות (עיין ליקו"מ ח"א תורה ל"ד אות ז' ושם תורה ס"ד אות ב), שהם בחינת חרפה, ששורש התיבה הוא חרף, במספר הנ"ל. ובזה תבין ביותר התקשרות הענין שמביא אדמו"ר ז"ל בסוף אות ח', על פסוק ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות וכו', היינו כי חיי עולם זה בחינת תיקון הדיבור והרפ"ח ניצוצין (וכן מבואר בספרי אמת (מובא הרבה, ועי' ע"ח שער י"ח פ"א), שמשבירת הכלים ונפילת הניצוצות, נשתלשל גם המיתה בגשמיות, וכשיהיה נשלם הבירור והתיקון של הרפ"ח ניצוצין, אז יקוים המקרא ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו הנ"ל), שמזה כל התעלותה להפקד ולהתתקן על ידי זה. ולהיפך, התלמידים שאינם הגונים, נמשך עליהם אחיזת הקליפות, המסבבים אותם, שהם בחינת חרפה כנ"ל, שעל ידי זה חוזרים מיד גם לאחר הקיצתם לבחינת שינה ומיתה:

יט: כי הנה מחמת נפילתה כנ"ל, נתהוה מזה בחינת עפר הארץ, שהיא ההיפך מהדיבור כמבואר בפנים באות ח' [וכמובן בספרי אמת (ועיין ליקו"מ ח"א תורה ד' אות ז) שהארץ היא בחינת מלכות], והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך וכו', שזה ההיפך מהאור והשכל של ההתבוננות המובא בפנים באות ו', ורוח אלקים מרחפ"ת אותיות רפ"ח מ"ת שמובא בליקוטי הלכות (עיין ליקו"ה הל' תולעים ה"ד אות ג) בשם האריז"ל. וכדי לתקן כל זה, ברא ועשה את כל הבריאה מראש ועד סוף, בהששת ימים, שהם הששה ספירות, שהם בחינת הששה בנים [עיין לעילבחלק ב' במהדורא בתרא באות ט"ז]. והיום הששי שהיא ראש השנה [עיין לעיל בסימן י"ב], שאז היה איזה הארה ברוחניות, ומכל התיקונים הנצרכים למציאתה [עיין בפנים באות ט' גם עיין לעיל בסימן י"ב], נמשך על ידי זה ביצירת האדם מהעפר, שזה בחינת העדר הדיבור כנ"ל, שזה בחינת נפילת הניצוצות, ואחיזת הדינים שנאחזין העיקר בהגוף, כמובן בספרי אמת (מובא הרבה ובפרט בספרי ליקו"ה ועיי"ש בהל' סוכה ה"ז אות ט', ובהל' שוכר ה"ב אות ד), שכל זה הוא בחינת נפילת הבת מלך כנ"ל, ובתוך הגוף הזה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה, הנפש חיה הנ"ל, שזה בחינת נתינת הדיבור להעדר הדיבור. כמובן בפנים באות ח' עיין שם היטב:

כ: והנה ידוע, שיש לכל אחד נפש רוח נשמה, והנפש נמשכת מהמלכות, שהיא השכינה והבת מלך, והיא בחינת הדיבור כנ"ל. והנשמה היא בחינת השני למלך, וכמובן מדברי מורנ"ת ז"ל בההקדמה, שנשמת אדם היא בחינת השני למלך. וגם עיין בליקוטי הלכות הלכות תפילין הלכה ה' אות ל"ח, שמובא שם בשם כתבי האריז"ל, שהמלכות שהיא המדריגה האחרונה של העולם העליון, היא שורש של בחינת עתיק, שהיא מדריגה העליונה של עולם התחתון ממנו. ובזה יש להבין, גם מה שמובן בההקדמה, שהבת מלך היא שורש נשמתו של כל אחד, ואם לא היו חוטאים האדם ואשתו, היה נזדכך הגוף שלהם, שהוא בחינת אלם, והעדר הדיבור, להכלל בהנפש, שהיא הדיבור, בעודם בחייהם. והיה נתהוה דוקא על ידי זה, כלים נפלאים לקבל על ידם השגת הע' פנים, שעם הכולל בגימטריא אלם, וכמובא בכתבי האריז"ל (ספר הליקוטים להאריז"ל ישעיה סי' ל"ה), שלעתיד כשיתתקן ויתעלה המלכות והרפ"ח ניצוצין, יקוים על ידי זה ותרון לשון אלם שהוא בגימטריא שם מ"ה וכו' עיין שם (גם עיין בפרפראות לחכמה על מה שכתב אדמו"ר ז"ל שתקיעה הוא העדר הדיבור). כי קודם החטא, זכה שדוקא על ידי השינה והתרדמה שנפלה עליו, התחיל להתחבר איזה בחינה של מציאת הבת מלך, שהיא האשה יראת ה', שנאמר עליה ויבן שעשאה כאוצר כמובא בפנים באות ג' עיין שם. כי זה ידוע, שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, ובדרך כלל נחשב האשה לבחינה האחרונה מנפש רוח נשמה. כי כלל נפש רוח נשמה שלה, היא בחינת נפש, בחינת בת מלך נגדו [כמובן בספרי אמת (ועיין ליקו"מ ח"א תורה ס"ט)]. והוא נגדה בבחינת השני למלך, שהוא צריך לחפש אחר אבידתו, כמו שאמרו חז"ל (קידושין ב:). כי היא בחינת הבת מלך שנאבדה, וההתקשרות והשידוך נקרא בשם מצא כידוע, כמו שכתוב מצא אשה וכו':

כא: אבל לענין התיקון הזה, היה צריך להכניע את בחינת הבל היופי שבה [כמובן בהלכות קידושין הנ"ל עיין שם היטב], שזה בחינת הפסק הנשימה. וגם זה מול זה, להגביר את בחינת הגשמים והעשירות, שהם אריכות הנשימה, וכמובן בדברי אדמו"ר ז"ל באות ג' עיין שם. ובזה תראה נפלאות, מה שבפירוש מבואר בכתבי האריז"ל, שלענין התיקון הזה, היה צריך שני דברים, היינו עלהגשמים להתפלל מיד, ובזווגו להמתין עד הערב, שהם הם בחינות הנ"ל, הכנעת הבל היופי, והגברת בחינת הגשמים, שבכל זה מבררים את האשה יראת ה', שהיא הבת מלך מהקליפות, כמובן מדבריהם הקדושים וכנ"ל:

כב: ועל כן היה צריך להמתין עד הערב, שהיא שבת, שהיא כנגד הספירה השביעית, שהיא מלכות, ואז איתיחדת עם דודה, שזה תלוי ביחוד איש ואשה כידוע (עיין ליקו"מ ח"א תורה י"א אות ה', ובליקו"ה מובא הרבה ועיי"ש בהל' נדה ה"ב אות ז' בתחילתו), שהם בחינת שני למלך ובת מלך כנ"ל. ועל כן נמשכים בשבת כל התיקונים הנזכרים בהתורה הזאת, כמובא בהלכות שבת, ובהלכות יי"נ הנ"ל עיין שם. גם שבת הוא שי"ן ב"ת כמובא בספרי אמת (תיקו"ז קכ"ו, ועיין ליקו"מ ח"א תורה ע"ט), בחינת היחוד של השנ"י והב"ת כנ"ל. ואז הארת שדה תפוחים דקדושה כמובא (זוהר ויקהל ר"ז:, וע"ע במאמר הזוהר שאומרים בסעודת ליל שב"ק פתח ר' יצחק וכו'), שהם ההיפך מהתפוחים שנאבדת על ידם, ואדרבא על ידי ההארה הזאת, היה זוכה למצוא אותה בשלימות:

[כאן חסר הכתב יד וחבל על דאבדין]

מז: וכדי לברר שאר הניצוצין הנשארים שם, הוכרחו כל הע' נפש [שהם כנגד הע' פנים כמובא (עיין ליקו"מ ח"א תורה ל"ו אות א)] לירד לשם, בתוקף העבדות והשינה, עד שלא שמעו אל משה, שהוא קול החכם האמת, מקוצר רוח שהוא הפסק הנשימה, [כי זה תלוי בזה כמובן במקום אחר (עיין שיחות הר"ן סי' רמ"ט)]. ושם נזדככו, עד שנמשך עליהם הארה מהשם אהיה שהוא בחינת הסיפורי מעשיות, כמובא בהלכות נדרים הנ"ל, ואז נצטווה מיד על קידוש החודש, שהוא תיקון לפגימת הלבנה [עיין לקמן במהדורה בתרא באות ל"ט]. גם נצטוו מיד על מצוות התפילין, שהיא המשכת הזכרון בהעין פנים [ולזכרון בין עיניך], על ידי בחינת מן המותר לפיך. גם הם כלולים משאר כל התקונים הנזכרים בהתורה הזאת, כמובא בהלכות פטר חמור הנ"ל. ואז נתעלה הדיבור, בחינת פה סח כנודע (פע"ח שער חג המצות פ"ד, שעה"כ דרוש ד' דפסח), עד שיצאו מעבדותם ושינתם, ברכוש ועשירות גדול, שעל ידי זה נתקדש אז הולדה הראשונה של החמור, כמובא שם בהלכות פטר חמור הנ"ל. ועיקר העשירות זכו בשעת קריעת ים סוף [בחינת תורי זהב] בזכות יוסף, ובזכות אברהם עיין שם. כי נמשך עליהם היראה, וייראו העם את ה', ואז ישיר משה ובני ישראל את השירה, שהיא בחינת הסיפורי מעשיות כמובא שם בהלכות פטר חמור הנ"ל, ושם נאמר מי כמוך באלים ה', שמובא זה הכתוב בפנים במאמר הזוהר, [עיין שם שהוא מרמז על אתערותא דלעילא, שהשם יתברך וצדיקי אמת עוסקים לקיים פתח פיך לאלם, ועיין לעיל שעל ידי זה נתתקן בחינת אלם דקדושה. ועל פי זה יבואר מה שדרשו חז"ל (גיטין נ"ו:) על הכתוב הזה, מי כמכה באלים, שזה בחינת אלם. כי אלם כתיב חסר יוד]. וסוף הכתוב נורא תהלות, בחינת יראה. עשה פ'ל'א' אותיות אלף כמובא (מובא הרבה ועיין ליקו"מ ח"א סוף תורה כ"ח), שהוא ראשי תיבות להתיר פה אלמים כמובא בפנים. ועל כן נשפע עליהם ההתבוננות עד שראתהשפחה [עצם העבדות] מה שלא ראה וכו' [עיין בהלכות פטר חמור הנ"ל]. ואחר כך זכו לאכילת המן, שהוא אכילה דקדושה. גם הוא בחינת בטחון כמובא בהלכות גניבה הנ"ל. גם זכו לשתיית מי הבאר בזכות מרים, שהיא האשה יראת ה', בחינת הע' פנים שנמשכים מהשירה כנ"ל, שזה בחינת ותען להם מרים שירו וכו'. ועוד נראה לפי עניות דעתי לבאר קצת בזה, כי הנה בעת היותם במצרים, שאז רצו הקליפות להתגבר על ההולדה, כמו שכתוב הבה נתחכמה לו פן ירבה, ולהמית בחינת הששה בנים [בכרס אחד], ואת הבת יחיו, להתאחז בה [כמובא בספרי אמת (עיין ליקו"ה הל' הודאה ה"ו אות נ"ח)] על ידי שלא יהיה לה עם מי להנשא. כי על ידי הנשואין בקדושה, היא נתעלית מהם כמובא לעיל בסימן כ'. ועל ידי זה בעצמו, היתה מתקיימת ממשלתם חס ושלום לנצח [עיין לעיל במהדורא אות כ"ה]. בבחינת הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו וכו', לולי ה' שהיה לנו, אשר הפיר מחשבת ערומים, והמיילדת אשר שם האחת שפרה [בחינת היופי דקדושה עיין בפנים באות ט'], ושם השנית פועה שהיא בחינת הדיבור כמובא (עיי"ש ברש"י שמות א'- ט"ו), וייראו את ה' ולא עשו כאשר דיבר להם מלך מצרים, ועל ידיהם נולד משה (כי על ידי מרים חזר ולקחה כמו שאמרו חז"ל (סוטה י"ב.), שהוא בחינת משיח. שנפשו היא ביותר מבחינת הבת מלך כנ"ל. ועל כן נלקח ונתגדל בבית המלך דסטרא אחרא, ונשמתו היא ביותר מבחינת השני למלך, כי הוא שקול ככל הששים רבוא נשמות שהם בחינת כלליות....:

[גם כאן חסר בכתב יד]

והקינה של אני הגבר נאמר על העוסק לחפש אחריה, כי על שניהם הרחמנות גדול ועצום מאד כמובא בהמעשה, ועל כן גם בה נמצא שלש אלפא ביתות כנ"ל. וזה בחינת אותי נהג ויולך חושך ולא אור, כי נסתלק מאתו הע' פנים, שהם בחינת אור כמובא בפנים באות ו'. וזה שאמר במחשכים הושיבני כמתי עולם, שהם בחינת השינה. גם במחשכים הושיבני מרמז על הסמיות והסתלקות אור העינים, כמובא במסכת נדרים דף ס"ד. ואומר אבד נצחי ותוחלתי וכו', זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל, כי לכל זאת צריך לחזק עצמו מאד בבטחון כמובא בפנים. וזה בחינת חסדי ה' שהם הסיפורי מעשיות [כמובא בפנים ובההלכות הנ"ל], כי לא תמנו ולא כלו. חדשים לבקרים רבה אמונתיך, זה בחינת התעוררות השינה ותחיית המתים [כמובא במדרש איכה]. טוב ה' לקויו [שהם בטחוני הדור] שמובא בפנים באות ח'. כי גם כשנפגם הדיבור, שזה בחינת ישב בדד ידום וכו', אז ממשיכים הצדיקי אמת בחינת יתן בעפר פיהו, אולי יש תקוה כמובא בפנים באות ח' הנ"ל עיין שם. גם יש לרמז, שזה בעצמו בחינת התקוה שיש עדיין למציאתה, לחפש את ההר של עפרות זהב (עיין לעיל בסימן ל"ג), שכן כתבה זאת בתוך הקינות כמבואר בהמעשה עיין שם:

נב: והנה בסוף הע' שנה, שכבר היו מוכנים ועומדים לבנות מחדש את הבית, נתגברה מחדש הסטרא אחרא ביותר ויותר, והכשילה אותם בחמדת הבל היופי של הנשים נכריות,גם התגברה להכשיל אותם באכילה דסטרא אחרא שהיא סעודתו של אחשורוש כמובא (מגילה י"ב.), ובשתיית יין מלכות דסטרא אחרא, שהוא שתיית היין של הע'י'ן' אומות (עיין בהלכות יין נסך הנ"ל), הכלולים בשבעה רואי פני המלך (שהם זה לעומת זה, נגד העין פנים הכלולים בשבעת הנרות, המאירים מול פ'נ'י' וכו' כמובא בהלכות קדושין הנ"ל עיין שם), והם עצם טומאת הע'י'נ'י'ם', להביט ביופי הנשים, עד שרצו וכו', עד שהורידו גם בגשמיות את האשה יראת ה' לבית המלך דסטרא אחרא, ומזה הוסיפו לינק ולקבל כח (עיין בלקוטי הלכות הלכות מגילה הלכה ה' אות י"א) כמובא בספרי אמת, עד שנתגברה מאד מאד קליפת המן העץ, שהוא קליפת השינה והמות [כמבואר לעיל בסימן כ"ג ובסוף סימן כ"ד עיין שם היטב], עד שהיה נעשה כליה חס ושלום, בכוח הפור דסטרא אחרא, שהוא זה לעומת זה נגד קדושת יום הכפורים כמובא (עיין לעיל במהדורא ב' אות ל"ט). לולי ה' שהיה לנו, להקדים רפואה למכה, ושלח לנו את מרדכי שהוא מר דרור, שממנו קדושת שמן המשחה, שהוא בחינת ההתבוננות [עיין [בהלכות] פטר חמור הנ"ל. וגם עיין בפנים בסוף אות ג'], והוא מבחינת משיח כמובא במקום אחר (מובא הרבה ועיין ליקו"ה בהל' בכור בהמה טהורה ה"ד אות ט"ז), וזכה להסיפורי מעשיות שמשנים קדמוניות כמובא בפנים, שהוא בגימטריא רב חסד עיין שם, וגזר על ישראל שיפרשו ג' ימים מאכילה ושתיה (גם בכח מצות שקלים [עיין לעיל], ובכח העומר שהוא ע'י'ן' מ'ו'ר' [עיין בהלכות גניבה הנ"ל]), ועל ידי זה הציל אותם מהשינה והמות, והמשיך קבלת התורה מחדש (עיין לעיל בסוף סימן מ"ז), וזכה לבחינתו להיות שני למלך גם בגשמיות, והעלה את העשירות מהסטרא אחרא [כמו שכתוב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן], והמשיך לדורות סיפור המעשה של המגילה [עיין בהלכות קדושין הנ"ל, לענין סיפור הנס של חנוכה בכל שנה ושנה], והיא נקראת על שם אסתר, כי כל זה בסוד מציאת אסתר, שהיא הבת מלך כנ"ל (ועליה נאמר יעלה הדס כמו שאמרו חז"ל (מגילה י:), כי הדס עם הכולל גימטריא עין, כי היא בחינת העין פנים כנ"ל). וליהודים היתה אורה זו תורה (עיין מגילה ט"ז:), ואור הע' פנים, וששון זה מילה [עיין לעיל במהדורא בתרא אות ל"ד]. ויקר אלו תפלין [עיין לעיל בסימן מ"ד]. עד שזכו מחדש לבנין הבית, שזה בחינת מציאת ההר והמבצר כנ"ל:

נג: אבל מלחמה לה' בעמלק מדור דור, כי גם אז לא נמחה זוהמתו לגמרי כמובא (אפשר עפ"י מה דאמרינן במגילה י"ד. ובערכין י: שאכתי עבדי דאחשורוש אנן ודו"ק), שמחמת זה גם אחר כך רבים עמדו במרדם בחמדת הבל היופי של הנשים נכריות כנ"ל, ונחמיה הוכיח אותם הלא על זה חטא שלמה מלך ישראל, כי גם אז נתקלקל על ידי זה התיקון של מציאת הבת מלך, שהיה מוכן להיות על ידי בנין הבית כנ"ל, עד שאחר כך בימי חשמונאי התגברה מחדש מלכות דסטרא אחרא, להפילם בשינה עצומה מאד, והשם יתברך היה בעזרם, והמשיך עליהם הסיפורי מעשיות של שנים קדמוניות, כמבואר מזה באריכות בהלכותקדושין הנ"ל עיין שם היטב, ועל כן המשיכו אז מחדש בחינת חנוכת הבית:

נד: וגם זאת הפעם מעט לא עמדתי, עד לקחני אדום וע'ש'ו' (סימן ע'ופות ס'ערות ו'חיות [כי שין שמאלית נחלף בסמ"ך כמובא)]), וזה קרוב לאלפיים שנה שאנו הולכים ותועים במדבר ציה וצלמות, וכל השרים עם כל אשר תחתיהם, הרצים והשטים בכל העולם, כולם בפה אחד לפתותינו ולהסיתנו בכל עת יותר ויותר [זעסט דיא, אז מע האט דיר איין ניירעשקייט איין גירעט (רואה הינך ששטות בדו וספרו לך)], ואנחנו חזקים באמונתינו כחומת ברזל ונחושת [איך וויס אז סע איז בוודאי יוא דא (יודע אני שבוודאי זה כן בנמצא)], שבזה נתפאר לנצח [שברנא ליה בשבין תוקף הימנותא (לשון "אקדמות" שאומרים בשבועות)] עד עת בא דברו, בפתע פתאום, להוציא מאתם בדררך גניבה וערמה את נפש המשיח [עיין בהלכות ברכת השחר הלכה ג' מה שמובא שם בשם האריז"ל], שהוא בחינת הבת מלך, וההתבוננות. כי רק מחמת זה נקרא בשם משיח על ידי המשחתו בשמן המשחה, שהוא בחינת ההתבוננות [כמובא בהלכות פטר חמור הנ"ל] ואז יקוים ועלו מושיעים בה'ר' ציון, לשפוט את ה'ר' עשו, והיתה לה' המל'ו'כ'ה', עד שיתקיים ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו המובא בפנים באות ח', והיה אור הלבנה כאור החמה וכו', והיה ה' למלך על כל הארץ וכו' אמן ואמן:

נה: והנה בכל זה ביארתי כמה וכמה מקראות מהתורה פתח ר' שמעון, ועתה בוא נבוא בעזרת ה' יתברך לבאר קצת בעניות דעתי גם שאר המקראות ומאמרי חז"ל המובאים שם, וההכרח להציגה פה בראשי פרקים מכל התורה הזאת מראשה ועד סופה, ואת כל אשר ישים אלקים בלבבי אותו אשמור לכתוב למטה בציוני התיבות שבסוף המקראות ושאר ענינים שנעמיק בהם (במהדורה זו הכנסנו זאת באותיות קטנות בתוך סוגריים):

קרא לר' אלעזר בריה אותביה קמיה, ולר' אבא מסטרא אחרא, ואמר אנן כללא דכולהו כו'. אישתקו שמעו קלא וארכובתן דא לדא נקשן, מאי קלא קלא דכנופיא עילאה דמתכנפי:

פתח ר' שמעון ואמר עת לעשות לה' אמאי עת לעשות לה' משום דהפרו תורתך מאי הפרו תורתך (עיין בפרפראות לחכמה בסוף המאמר, בפירושו על הכתוב הזה, עת לעשות וכו' שזה בחינת המעשיות. ועיין לעיל במהדורא ב' באות ה', מענין סתירת תחבולותיו באותו העת. וכל הקלקול והסתירה היה על ידי התגברות החורפים מהצורר הידוע, אשר באותו העת התגבר בזה ביותר ויותר, עד שנתפתו על ידי זה רובם ככולם של אחינו בני ישראל, והתרחקו מעוצם קדושת(ם)[ו] עד היום הזה [כן שמעתי מאבי ששמע ממורנ"ת ז"ל]. ועיין לעיל בסימן ל', בדבר החרופים, שמהם תכלית ירידת הרפ"ח נצוצין, והרחקת ואבידת נפש משיח כנ"ל. ובאותו העת אמר אדמו"ר ז"ל שיתחיל לספרמעשיות, ואז פתח את פיו הקדוש בפתיחת ר' שמעון ואמר עת לעשות וכו', ובכל זה מבואר מאד פירוש הכתוב הזה, היינו משום דהפרו תורתך, שהוא מה שנכשלו רבים מישראל, שהם בחינת השני למלך כנ"ל, ולא עמדו בנסיון, ושמעו בקול החרופים [שזה בחינת הורדת הרפ"ח שבמספר הפר עם הג' אותיות], שעל ידי זה נפלו מחדש בשינה ותרדמה עצומה ונשגבה מאד. אז העת להוריד שרשי התורה, שהוא אלקותו יתברך בעצמו [כי אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד] להורידם בבחינת עשיה ומעשיות שזה בחינת לעשות לה'). דא תורה דלעילא דמיתבטלא אי לא יתעביד (כי מזה בעצמו אשר הפרו תורתך כל כך וכנ"ל, ונסתם עיניהם וכליהם לקבל האור הזה של תורה דלעילא, שהוא שרשי התורה, שזה רפואתם [עיין לקמן בפנים באות ו'], ואז נתקיים על ידי זה בעצמו הפרו תורתך כפירוש הזוהר הקדוש, שהתורה דלעיא מופרת ומתבטלת מהם, אי לא יתעביד בעבודת תיקוני המעשיות והלבושים האלה. וזה מה שסיים ולעתיק יומין איתמר, היינו שכל זה נאמר לענין שרשי התורה, שהם בבחינת זקן ועתיק כמובא (עי' ליקו"מ ח"א תורה כ"ז אות ג) בתיקוני דא ולעתיק....

[כאן חסר ההמשך וחבל על דאבדין].