ואלה המשפטים - סימן י

(במהדורא הקודמת היו ביאורים אלו מוצגים אחרי הביאורים שבאות אחרי אות, במהדורא זו הקדמנו ביאורים אלו בתחלה, כדרכו ברוב המאמרים. עיין מה שכתבנו לעיל בהערה שלפני תורה ח', ועיין עוד בסוף המבוא שבתחלת הספר)]

כשבחי' הר, נעשה עיר אלוקינו. אם הכתוב נתפרש לפי זה כראוי וכנכון, אבל יש להתפלא קצת באריכות הלשון מהכתובבעצמו. כי לכאורה, לא היה צריך להזכיר לפי זה, רק גדול וכו', בעיר אלקינו, שזה ענין הבית הנ"ל כמוב"פ, שזה העיקר שנתגלה בזה גדולתו יתברך, כנ"ל בפנים מהכתוב כי ביתי וכו'. ויש לבאר בעניות דעתי, שאף על פי שהבית הוא העיקר, אבל דייקא מרוממות מדריגת הבית הזאת, נמצא בתחלה הכרח ונחיצות להקדים גם מדריגת אברהם ויצחק, שבהר ושדה, רק שאין לעמוד בזה, עד שעולים ובאים בבית יעקב, שאז נתגלה מגדולתו לכל העמים. כי זה גם לשון הכתוב הנ"ל, שנזכר תחלה, והביאותים אל הר קדשי, ומשם לעלות ולבא דרך המדריגה האמצעית, עד שבאים לשמוח, בבית התפלה והעיקר:

אי אפשר להעשות, כי אם על ידי צדיקי הדור. ובזה סובב גם כן לדבריו הנ"ל, שמייחס את התפלה על שם יעקב, כי הוא הצדיק, המעלה ומביא אותה בהבית בעצמו:

השב אשת האיש וכו', בחינת התפלה, להצדיק. לא גמר כדרכו הקדוש, את הכתוב, שמבואר מאתו על אודות התפלה שיתפלל אברהם בעדו. אך אחר כך, בהכתב יד שמצא מוהרנ"ת ז"ל אחר כך, מבואר שם כל הכתוב, כנדפס כעת בסוף התורה:

ראשי תיבות א'דני ש'פתי ת'פתח. יש להתפלא בזה קצת, כי זה הפסוק לא נמצא כלל בעצם התפלה רק על פי המנהג [שנוהגים על כל פנים להקדימו]. אבל באמת נראה מבואר, שראייתו הוא מפירוש הפשוט של הכתוב, שסובב בקשתו על כלליות התפלה והתהלה, שיזכה בה האדם לפתיחת פיו ושפתיו, כרצונו יתברך. ועוד מהפלאת דרכו, הסמיך לזה הראיה, לתיבת נביא,שהוא ענין התפלה, [מהכתוב ניב שפתים, ומצרפו להמאמר חז"ל, אם שגורה תפלתו בפיו], שמזה נראה מבואר, שגם כל קבלת התפלה, מקושר ומיוחד לפתיחת ושגירת שפתי ופי המתפלל. וממילא מבאר גם כן להנ"ל, שזאת הבקשה, אדני שפתי תפתח, הוא עיקר התפלה. [כעין השאלה והתירוץ הזה, כבר כתבתי במאמר שבסימן ז' הנ"ל בדיבור המתחיל פריטא שפוותא וכו']:

השב ראשי תיבות וכו'. זה נאמר לענין אברהם, כי אף על פי שהוא עדיין עומד בבחינת הר, אבל כל בחינה כלול מכל הבחינות כנ"ל בדבריו הקדושים. גם באחדות פירוש הנגלה והנסתר שבמסלת תורתו הקדושה, תבין יותר בהפלאת דרישתו לזה הכתוב השב וכו', על אודות התפלה [שמוכרח למי שנמצא חולה בתוך ביתו, שהחכם יתפלל ויבקש עליו]. כי בכל זה, יגיע ויכוין גם לפירוש הפשוט שבזה הכתוב, על אודות אבימלך, שהיו כל ביתו בצער וכו', אשר על זה אמר לו השם יתברך, השב אשת וכו', ויתפלל בעדך וחיה. [וזה הקשר מבואר מהנמצא אחר כך בכתיבת ידו עיין שם]:

הבעלי גאוה וכו', אינם מבקשים מצדיקים שיתפללו עליהם, כי חושבים וכו'. אבל האמת וכו', כל תאותם קשורים בשקם וכו', תאות אביהם וכו', בשעת זיווג. כפי המבואר מזה, שהרצונות והתאוות רעות, ובפרט תאות המשגל, הוא תכלית ההיפך מהתפלה, להפסידה ולקלקלה. כי היא בקדושה, זה לעומת זה, תאוותו של השם יתברך כביכול. ומבואר יותר ענין הכתוב הנ"ל והמוב"פ, שנקיון כפים [והידים המוב"פ] אין כאן. וכמבואר לקמן מהכתוב, יוסף איננו וכו', ומבלעדיך לא ירים איש את ידו וכו':

והעצה היעוצה לבעל הגאוה, שהוא עבודה זרה, על ידי התקרבות לצדיקים. סובב להודעת העובדי [עבודה] זרה הנ"ל [שיבטלו את אליליהם], אי אפשר, כי אם על ידי צדיקי הדור:

היעוצה לבעל הגאוה שהיא העבודה זרה. שיבטל מעצמו את העבודה זרה הזאת. ובחנם טרח ושגה המדפיס, לכתוב תיבת 'לבטל', במקום תיבת 'לבעל'. כי אף על פי שהכוונה אחת, אבל למה לנו לשנות את הלשון שנדפס בבית מורנ"ת ז"ל ובהגהתו. ובפרט שכן נראה מלשונו הנ"ל בפנים; יש 'בעלי' גאוה. זה 'הבעל' גאוה. אלו 'בעלי' גאוה:

והאי רוחא נשיב וכו'. טרם נבוא לדבר בזה, נשוב תחלה להמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, להעצה להבעל גאוה, שיתקרב לצדיקים. כי לכאורה, נפל פיתא בבירא, כי איך [יכול] כלל, להתקרב ולנסוע להצדיק, קודם ביטול מאתו מדת הגאוה, שבתכלית ההיפך הנ"ל. ואולם, בצירופו הנ"ל שמצרף לזה מאמר התיקונים, בענין האי רוחא וכו'. ושלפי זה יש לבאר, שאגב אורחא, סובב [לבאר] בזה יותר להתוכחה הנ"ל, שנמצא בכל נפש מבני יעקב וישראל, מצד השכל והדעת, [שמיוחד ומקושר לרוח הלב כנודע (נראה כוונתו כי העיקר הוא בחי' וידעת היום והשבות אל לבביך וכל זמן שאין ממשיכים הארת הדעת אל הלב איןהדעת פועל בו כלל ואינו נקרא עדיין בגדר דעת)]. ושגם מחמת זה, נקרא בשם יעקב אביהם, כי הוא נמשך מיעקב בעצמו, שנתלבש בזרעו אחריו, כנודע (מובא הרבה בליקו"ה ועיין שם בהל' ברכת הראיה וברכות פרטיות ה"א, וע"ע בהל' ביהכנ"ס ה"א). עוד יש להוסיף, וליישב בזה את הפליאה הנ"ל. כי כל בית יעקב, מצד החלק אלוק של נשמת הצדיק הנ"ל שנמצא בהם, רחוקים הם ממדת הגאוה, ולא תבא בו המדה הזאת, רק מעוצם כח הבחירה, שהיא לוחמת עליו, להפכו למהותו חס ושלום. ולזאת, יש ביכולתו להתגבר ולנסוע עבור זה בעצמו להצדיק, עד שירחיקה ויעבירה לגמרי מאתו, ועד שנתגלה מלכותו על ידו בעצמו גם לעכו"ם [כמבואר בתחלת אות ד' בפנים, ובתחלת אות ג']. ובזה מבאר יותר גם לשון הכתוב הנ"ל, שהעכו"ם יאמרו לישראל, בית יעקב לכו, ואחר כך, ונלכה גם אנחנו:

בשית וכו', ובשית. בדרכו הקדושה לכווין לכל ענין הכתוב, יש לבאר, שגם בזה סובב לענין תיבת אחד שבכתוב שמע ישראל וכו', שנכפל לשית ושית כנודע (עיין ליקו"מ ח"א תורה ל"ו אות ג):

לבו נשא את רגליו. שנאמר ביעקב: בחינת פורים. מבואר לפי זה, שאף על פי שגם בכל השנה מסוגל המחאת כף וריקודין להמתקת הדינים. אבל עיקר סגולתם, הוא בפורים, שאז הארת מרדכי ואסתר המוב"פ. [וכן מבואר משיחתו שקודם המאמר, כנדפס בהשיחות שאחר הסיפורי מעשיות (עיין שיחות הר"ן סי' קל"א, ולשון רביז"ל בלשון אשכנז היה בזה"ל: האט גייט פורים, און כלל ישראל וועט טאנצין און פעסקעווין, וועט מעהן ממתיק דינים זיין)]:

רגליה יורדות מות. מבאר לפי זה, מה שנתכוון חודש אדר [שהוא הסוף ורגלי השנה] למיתת משה עליו השלום, וגזירת הכליה שהיתה אחר כך בימי המן הנ"ל, לולא כח הצדיק, בחינת משה הנ"ל, שכאשר נסתלק ונסתתר מהעולם, חוזר ומתלבש בהצדיק שבנגלה בעולם הזה, עד שחוזר ומשפיע על ידי זה, גם התורה שבנגלה ונסתר המוב"פ:

בלועי דקרח, מין היה. יש לבאר, שכוון בזה גם לפירוש הפשוט. כי הן הן הבעלי גאוה, כנגד משה רבינו עליו השלום, ואמרו, כל העדה כולם קדושים [ונקראים בשם צדיק מושל המוב"פ באות ד']. ואף על פי שנמצא בזה הרבה אמת, וכמבואר בביאורי הנ"ל וכו' (עיין לעיל בד"ה והאי רוחא וכו' ועיין לקמן באות י"ז י"ח), שבאמת נמצא בכל אחד מישראל, בחי' צדיק מושל וכו', ואפילו אם לא יעמדו רגליו במישור האמונה המוב"פ באות ו' עיין שם. אבל כל זה לא נאמר, רק אם על כל פנים עדיין לא מטו ומעדו רגליו לגמרי חס ושלום במלחמת הגאוה, להתהפך חס ושלום לחולק את עצמו לגמרי מהצדיק האמיתי, בחינת משה, העולה על כולם, אשר באחדות ענוותו וגאוותו דקדושה, נתגלה יותר גיאות וגדולת השם יתברך בעצמו, ומבטל את האמצעי והעבודה זרה, שבבית פעור המוב"פ. ואגב אורחא, נראה לעניות דעתי לכתוב בזה על אודות המבואר מדברי הרמב"ם (עיין כעין לשון זה בפי' המשניות להרמב"ם סנהדרין פ"י מ"א, היסודהחמישי, ועיין תשובת חת"ס או"ח קס"ו), שאסור לבקש משום אדם, שיבקש ויתפלל בעדו. שיש להתפלא ולתמוה בזה מכמה מקראות ומאמרי חז"ל, שמבואר מהם, שביקשו נפשות ישראל ממשה רבינו עליו השלום וכו', ומשמואל הנביא וכו', שיבקשו ויתפללו בעדם. [וגם עיין בגירסת הב"ח שבמסכת סוטה (י"ד. עיי"ש) על אודות קברו של משה רבינו עליו השלום וכו', משה רבינו התפלל בעדינו וכו']. ולזאת נראה מבואר, שכל דברי חז"ל על אודות האיסור [הנ"ל, הוא כשמתכוין לעשות בזה את מי] שמבקש מאתו, לאמצעי חס ושלום. כי דייקא בזה, נמצא איסור גדול. ונודע על פי דברי האריז"ל (עיין פרדס שער כ"ג פי"ד ערך נפש), שכל נפשות ישראל נחשבים לחלקי השכינה [העמוסים מני בטן כנודע] ואמצעי כביכול, בין כל העולמות ובין השם יתברך בעצמו. וגם לפי זה יש לבאר לפי עניות דעתי בהפלאת דברי חז"ל (עיין ר"ן ספ"ק דע"ז, ועיין תוס' בכורות ב' ע"ב, ומובא בשו"ע או"ח סי' קנ"ו), שבני נח לא נצטוו על השיתוף. כי דייקא נפשות ישראל נצטווים ומוזהרים שלא יעשו שום שיתוף ואמצעי (בינם) [ביניהם], על אשר באמת לא נמצא כלל ביניהם שום אמצעי, כי הם עצמם האמצעי והשכינה כביכול. זלת מצד המעלה והיתרון שנמצא ביניהם בעצמם לכל אחד על חבירו, כי אין שני בני אדם שוין [ובפרט נפש הצדיק הנ"ל], בוודאי יש להם לעורר זה לזה, שיבקש רחמים כל אחד על חבירו. כי גם החכם והצדיק בעצמו, מוכרח שיבקש מנפשות הנלווים אליו, לבקש ולהתפלל בעדו (עיין בעלים לתרופה במכתב הראשון של רביז"ל). וגם זה ענין ההכרח שאמרו חז"ל (כריתות ו:) להצטרף בתפלת הפושעים והרחוקים. כי גם זה ענין ההכרח הנ"ל, כד אתי יתרו וכו'. וכפי המבואר מדבריו הקדושים, שעל ידי זה זוכים להר שדה בית הנ"ל [והבית נקרא בשם עיר כמוב"פ], יש להוסיף ולבאר, שמחמת זה הקפידה התורה, בכל אחד מהערים הנ"ל, לצרף אליו גם מגרש [הפנוי כהר], ושדות. [כי גם הר ושדה מוכרחים, כנזכר בביאורי הנ"ל]:

השוה אשה לאיש וכו'. מבאר לפי זה יותר בלשון הכתוב הנ"ל, השב אשת האיש. עוד יש בלבי לדבר בזה, ובדבר הנון יום, שהם כח מרדכי ואסתר [אשר עיקר התיקון תלוי בה כמוב"פ], וכמבואר מכל זה במקום אחר (עיין לקמן בסוף אות ל"ט, ועיין ליקו"מ ח"א תורה ס"ט), כי היא היא סוד השכינה המובא בפנים, שהיא התפלה, והיא תורה שבנסתר [כמובא מזה גם במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה ט"ו אות ד)], וזאת הנון, מצורפת בהג' אבות, לנ'ג'ן' ולשיר, ברוח דנשיב בידים ורגלין המוב"פ:

מוסיף על הראשונים. בצירוף פירוש הפשוט להדרש, ובכלל זה לעומת זה הנ"ל, המורה לנו שגם בקדושה נמצא זה המוסיף. יש לבאר בכוונתו הקדושה, שזה זה התיקון הנ"ל, כד אתי יתרו וכו', שגם הוא, מוסיף ונתוסף על נפשות ישראל:

בעלי גאוה, אין הולכים אל צדיקים לבקשם שיתפללו עליהם. [וכנ"ל באות ד', שבזה הם מעכבים כביכול תאוותו של השםיתברך]. יש להתפלא קצת בזה, כי כפי הנודע בעוצם החסרונות המלאים בכל אחד, בגוף ובממון וכו'. נמצא לכאורה די והותר להרבות עבורם לבד בעתר ותפלה. ולמה מוכרח כלל לתפלת הצדיקים, שיבואו אליו גם הבעלי גאוה, שיתפלל בעדם. גם לכאורה אין נפקא מינה כל כך, אם העדר ההתקרבות להצדיק היא בסיבת הגאוה, אם מסיבה אחרת. ואולם, בתפיסתו לשון הכתוב, זמרו וכו', גאות וכו', מודעת זאת וכו'. שזה סובב על גאוותו וגדולתו של הקב"ה בעצמו, אשר עיקר גדולתו וגאוותו דקדושה, הוא [להיות מודעת בכל הארץ ובכל הגוים, שגם הם ידעו מגדולתו וגאוותו] כנ"ל בפנים. [ובכלל הסובב בדבריו הקדושים, שזה לעומת זה], תבין מרחוק, כי גבהה דעתו, ודרכו נסתרה ונפלאה, בהודעתו שהדבר המונע מהצדיק, הוא הגאוה והגדלות שהאדם בעצמו מתגדל ומתגאה, [והוא תכלית ההיפך, מהגאות דקדושה הנ"ל של השם יתברך בעצמו]. ובהמבואר מדבריו הקדושים, שמוכרח דווקא, שגם העובדי [עבודה] זרה, יכירו וידעו לבטל את אליליהם, ויבואו להתקרב [כי כד אתי יתרו וכו'], מיישב אגב אורחא גם את הפליאה הנ"ל, בהכרח התקרבות הבעלי גאוה. כי דייקא בזה נשלם תפלתו, ונסתלק ונתייקר ונתגלה גדולתו יתברך כנ"ל: