ט' תיקונין - סימן כ

.>

ט' תיקונין יקירין אתמסרו לדיקנא וכו', המראה הנוראה וכו'. טרם נבוא לבאר בכל זה, [נדבר בענין] שגיאת משה בהכאת הצור המוב"פ, שהוא דבר תמוה ונעלם מאוד. כי מאחר שכבר [שגה] קודם בתיקוני המשכת התורה בעצמה, איך ישגה ויטעה אחר כך בתיקוני המשכת [הביאורים] שעליה, עד שכל מפרשיה [בתורה שבעל פה] הנמצאים בכל דור ודור, מוכרחים לטרוח [ולהתייגע מאד] בזה, [ואלמלא הכה וכו' כידוע (תיקו"ז מ"ג ע"א)].

ולרמז קצת בישוב הפליאה הזאת, עוד נשוב להתפלא [בענין תיקון] השמיני של המלך אדום המוב"פ, שבארצו וכוחו מענישים הרשעים המונעים מארץ ישראל. שלכאורה [נראה מדברי] אדמו"ר ז"ל, שאדום בעצמו אינו מכלל הרשעים האלה, ומהכתוב מבואר, שעיקר משפט [עשו, יהיה בהר שעיר] שהיא ארץ אדום בעצמו. כי גם הארץ וההר הזהבעצמו, הוא בכלל ארץ ישראל [שהבטיח] השם יתברך לאברהם אבינו [כמבואר בדברי רז"ל (פרש"י דברים ב'-ה', בר"ר פע"ח), ובפירוש רש"י שם], ומעוצם כחו למנוע מלבוא בהארץ [שלו הזאת], נאמר למשה מהשם יתברך בעצמו, אל תתגר בו וכו'. שהוא כעין הכתוב אל תתחר וכו', שעליו יסובב המאמר חז"ל המוב"פ, צדיק ממנו בולע [כמובא מזה במקום אחר (ליקו"מ ח"א תורה ח' אות ה) גם בדבריו הקדושים]:

אבל מכל זה נראה מבואר, שכוונתו הקדושה, בתיקון [מלך אדום] השמיני הנ"ל, הוא על חיות הקדושה שנשתלשל בהמלך והשר שלמעלה השייך לו. כי הוא וחרבו השולטים בארץ, ראשם בהדינים שלמעלה הנתעוררים מבינה לבא [ירושלים שלמעלה] המוב"פ, שמשם תצא דבר ה' לביאורי התורה כמוב"פ. וכל שהמדריגה נמוכה יותר, מתגברים שם יותר כידוע. ועיקר התגברותם הוא בירושלים שלמטה, המכוונת כנגדה, שעל זה יסובב גם לפי פשוטו הכתוב המוב"פ, זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה [וסביבותיה ארצות]. כי גם ממילא מובן, שכמו שכל העונשים על ידו, כן גם כל ההסתות על ידו, ובפרט בפגם ברית הלשון [שהיא הדבה, וזה לעומת זה כנגד המלי בסלע המוב"פ], ופגם ברית המעור, שהוא פגם הדעת כמוב"פ, שעל זה נאמר הכתוב המוב"פ, אתה ידעת וכו':

ועוד מכותלי דבריו הקדושים, שבענין הכתוב ואם מימיך נשתה וכו'. תבין מרחוק, שגם בכללות הקבלה שמקבלים מאדום חרב המשפט בפיפיות העונשים המוב"פ, שנפלה בו מקדושת מימי הלב כנ"ל, יצא המשפט מ'ע'ק'ל'ו והיפוכו שהיה מקודם כנגד ישראל בעצמו. [כי בעת שאינם זוכים לקבלה ולהוציאה מאתו, יסובב עליהם הכתוב, לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך]. כי ההכרח לסבב ולסגור הלב כסלע וצור המוב"פ, לבל יהיה נפתח באורו האין סוף [להשפעות הרוחניות והגשמיות], עד שיתתקנו לזה מקודם כלי נפשות ישראל, בהזדככותם מנסיונותיהם מהתגברות הסטרא אחרא זה לעומת זה, להתהוות הרשע [הנרמז לעיל] המכתיר ומסבב אותם, ואת ארצם:

והנה, כבר הקדמתי לך כמה פעמים, שגם כל העצות להמשכת התורה, והתועליות המגיעות מאתה. הן הן מעצמיותיה ופנימיותיה. שלפי זה תבין כמו כן גם בדבר תשעה תקוני פני הזקן [שבהמשכת ביאורי התורה] המוב"פ, [ובפרט תכלית תיקון התשיעי, שבכבישת ארץ ישראל], שהן הן מפני [תורת ד', בהדרת פני] הזקן בשלוש עשרה מדותיה, שמוכרח לנוכחם לשפוך לבבו כמוב"פ. [וכן בסיפור המראה הזאת בעצמה, מצורף גם מה ששאל ביאור [ופירוש] על המראה הזאת, ושהזקן אמר לו, הרי זקני הוא פירוש וכו'. ואחר כך עדיין היה נעלם מאתו, עד שהעלו והביאו אותו בחדר ספרי ותורות האין סוף וכו' עיין שם (חיי"מ סיפורים חדשים ג)]. ושלפי זה מבואר גם כן, שכמו שעל ידי התורה זוכים לארץ ישראל. כן גם כשבאים לארץ ישראל, ויתן להם ארצות גוים וכו', בעבור ישמרו חקיו ותורותיוינצורו.... וכן להיפך, האויבים המונעים מארץ ישראל, שהם הטמאים לגמרי [הנרמזים לעיל] שמוכרח למחותם ולהכריתם בחרבא וקטלא כמוב"פ, יונקים מהקדושה על ידי האויבים למטה ולמעלה, המסבבים ומונעים שפיכת מימי הלב בביאורי התורה כנ"ל.

גם תבין לפי זה והנ"ל, שמהעדר הכנעתם בתיקון השני, נתקלקל ממילא שפיכת מימי הלב שלמטה בתפלה, מלעורר שפיכת מימי הלב בהתורה הנ"ל. גם לפי זה יבואר לך ענין הכתוב, ואתחנן [וכו', את הארץ], שמביא זאת לענין בקשת מתנת חנם, בעת ההיא לאמר הבאורי תורה המוב"פ. וכן יבואר לך לפי זה, גם בענין המאמר חז"ל המוב"פ, ג' באים על ידי יסורים וכו'. וכן תבין מרחוק, גם בדרך המלך [לארץ ישראל] המוב"פ, שזה זה דרכה של תורה המוב"פ, לבלי לילך בשדה וכרם ולשתות מי באר שבתעונגי עולם הזה, מפחד אויבי אדום הנ"ל המסבבים שם, שעל ידם היתה גם מרירות שיעבוד מצרים כמוב"פ, שעל שם זה נקראה הנשמה והמקבלים מאתה, בשם מרים [ומורים] המוב"פ, על שם הכרחותם לסבילת היסורים והמרירות הזה, שכל זה מהתגברות האויבים הנ"ל, המסבבים ומעכבים כל ההשפעות לעצמן [שמחמת זה אי אפשר לדחוק את השעה בשום דבר] כנרמז לעיל מהמוב"פ, כמו שמעכבים השפעת ביאורי הדעת כנ"ל, וממירים אותם בעבודת דעת קשיותיהם המוב"פ, שמחמת זה מוכרחים לטרוח ולהתייגע מאוד כל מפרשי התורה כנרמז לעיל:

ולרמז יותר בכל הנ"ל, לכו לחמו בתורת משה, שהוא בחינת דעת כמוב"פ. כי אף על פי שברבוי אור דעתו ותורתו וכלליותו בו יתברך, אין שום אופן להסתפק מאתו, בלתי מימי הביאור המוב"פ. כי זולתם, הוא נשגב ונעלם מדעתינו, עד שרובם ככולם חולקים ומריבים עליו כמוב"פ בקשיות מקשיות שונות כידוע. ועצם הבאר הזה, הוא [הצפון וגנוז בעומק הארץ כנ"ל] בגנזייא יקירא המוב"פ, שבכלליות העליון יותר בו יתברך כמובן מזה במקום אחר. אך אף על פי כן, כל מה שהאור מופלג ועליון ביותר, יש יותר ביכלתו לירד ולהצתמצם, ולרמז בלב כל אחד, עד שעל כל פנים יודה ויבין ויכיר מרחוק, בהעדר תבונתו וביטול דעת עצמו, מלשאול ולהקשות כלל. שלפי זה יבואר לך יותר גם בהענין המוב"פ.... אבל להתהדר לפני מלך, שורש המלכות [השמיני כידוע (עיין ספר הפרדס שער כ"ג פכ"א בסוד "שמיני חג העצרת" וכו')] ולהשלים אמונת.... ביטל רצונות עצמו, עד שגם ברבוי אור הרצון של המשכתו הנ"ל בעצמו, .... יתברך כמוב"פ. אבל לפי זה ממילא מובן, שגם האמונה הזאת, היא משורש האשה [יראת ה'] שהיא תתהלל [עיין היטב בפנים] ברוב עם הדרת [פני הזקן] המלך הנ"ל, שגם מחמת [זה, קשה] מאוד למשה רבינו ע"ה, למצוא השלמת הענין הזה, באופן שיתרומם בו לנצח בחייו, בעליה מדרגא לדרגא כמוב"פ, שזה אי אפשר, כי אם על ידי [שמגיע, עד תיקון התשיעי] ארץ ישראל, שבאים אליה בדרך המלכות והאמונה הנ"ל, המאירה בכל דרגא, מזריחת תכלית תיקון [שבה] שבהמדריגה שלמעלה מאתה כנ"ל מהמוב"פ. וכמובן מזה גם במקום אחר (מובא הרבה ועיין בליקו"מ ח"א תורה מ"ט אות ד), שאף על פי שמדת [המלכות] שוכבת על הארץ בתחתית כל מדריגה, להיות נחשב לביאור על חכמות התורה, שבהמדות שלמעלה מאתה. אבל היא המכוונת כנגד בינה לבא שלמעלה מכולם, להתעלות על ידה בכתר מלכותה, מאור המדריגה שלמעלה כידוע (עיין קה"י ערך מלכות מה שמבאר בסוד בא"ר חפרוה שרים וכו' עיי"ש).

ולפי זה יש לבאר עוד, שגם מחמת זה היה לו להוריד ולקשר את עצמו לכל נפשות ישראל המקבלים מאתו, שמהם דייקא נתוסף הקדושה, להורות את מוריהם, כי מתלמידי יותר מכולם כמוב"פ. אף על פי שבעיגוליהם המסבבים [עיין בהמראה הנ"ל], (נאחדים) [נאחזים] מאוד גם האויבים אשר סביב יתהלכון כנ"ל מהמוב"פ, עד שנהפכים כל פעם להיות למורים וממרים חס ושלום, וכמובא בסמוך לענין פגם הדבה, שנגע עד [נר ה'] נשמת מרים בעצמה. שאף על פי שאינה רק מבארת תורת משה כמוב"פ, אבל בכל זאת, היא בת הלב העליון, שהיא הנר ונ'ה'ר' [הבינה] המובא בהמראה שעל זה, שרק בהסלקותו המוב"פ, נתבטל ועלה לה'ר' נ'בו כידוע (ליקוטי תורה פרשת ואתחנן), להשלים מה שלא הספיק מקודם, תוספות ביטול נפשו ורצונו שמוכרח לשכל עליון ונורא כזה, באופן שיאיר בו משם העצות המוכרחות להתגלותו [הנמשכים מאתו בעצמו]. והשכינה בוכה עליו, כי אף על פי כן היה צריך שיהיה תוספות הביטול הזה בחייו הקדושים בעצמם, שיהיה ביכלתו להפליא יותר בשובו משם, כנרמז לעיל:

גם מכותלי לשונו הקדושה לקרוא את האויבים המונעים הנ"ל, בשם מוציאי דבת הארץ, ועוד מכמה דברים המוב"פ, נראה לבאר בזה על ענין המרגלים [שלא לקחו מוסר, מעונש פגם דבת מרים, שעל ידם היתה עיקר מניעת ישראל, מלבוא לארץ], ודבריהם נכנסו באזני המון עם, עד שסבבה חרב העונשים הנ"ל עליהם בעצמם. ועדיין לא נשלם התיקון שהתחיל מיום שעלתה לפניו יתברך צעקת ותפילת כל ישראל המוב"פ [בגלות מצרים הנ"ל], וישלח מלאך, זה משה, בחינת דעת [התורה] כמוב"פ, שמאתו כל שליחות המלאכים כמוב"פ [וגם אהרן ומרים שהיו מוכרחים לזה כמוב"פ] להוציאנו מהגלות, שהיה על פגם הברית [של אדם הראשון] כמוב"פ. על שנאחז בו פגם הדבה כידוע (עיין בשמירת הלשון ח"ב פ"ט באריכות), לאכול מפרי דעת העליון. שמשם גם אחיזת הרע ממדת הדין הנ"ל שעלה בבריאת [אש ומימי] התורה והארץ הנ"ל, וצבא השמים שהם המלאכים המוב"פ, בהיפך ממש קטרגו, לעכבו בכח אדום שלמעלה, כנרמז לעיל, היונק [ממזל מאדים המוב"פ, שנשתלשל] מתפוחי הלב סומקין וכו' [בגחלי אש מרים כמוב"פ], שהוא הנהר [דינור] המובא בהמראה הנ"ל [לבריאת משרתיו אש לוהט סומקין וכו' כמוב"פ], על שנברא באתערותא דלעילא לבד. כי לא היה עדיין מי שיזכה כלל בהאתערותא דלתתא כידוע (עיין ליקו"ה הל' העושה שליח לגבות חובו ה"ב אות ט).

אבל מיד כשנברא האדם, אם לא היה נפתה אחריהם, היה ממשיך ומתקן [באתערותא דלתתא שבענין זה בעצמו] בדרכי התיקונים המוב"פ, להארץ והשמים וכל צבאם הנ"ל, באופן שיהיו בעזרו לעלות בכל פעם יותר כנ"ל. אבל אם לא זכה לעמוד בנסיון הזה, יצאה כנגדו ולקראתו בעצמו להט החרב המתהפכת, עליו ועל כל הדורות העתידים לצאת מאתו, לבל יבואו עוד בחייהם בעדן הארץ הזאת, עד שגם ביציאת מצרים הנ"ל, לא הספיקו להשלים תיקוני מתן תורתו יתברך [שנגלה עליהם בפני הזקן המוב"פ, כידוע (מכילתא פרשת בשלח ופרשת יתרו והובאו ברש"י פרשת יתרו)], עד שנתגבר מחדש תערובת הרע שבעד.... זה לעומת זה לקלקל ולאבד גם המטה עוז בעצמו [שנתהווה מהנעשה שקדמו(הו), לקבל עליהם המצוות ומעשים טובים, קודם ששמעו כלל, כמוב"פ].

אבל ברכו ד' מלאכיו גבורי כח המוב"פ, עושי דברו לשמוע בקול דברו. כי אף על פי כן, עדיין אנו עוסקים בכוחם הקדוש, להמשיך את התיקונים האלה, בכל שנה ושנה וכ.... ביום בריאת אדם הראשון הנ"ל כידוע (היינו בראש השנה, שבו נברא אדה"ר לפי חד מ"ד). ואשרי העם יודעי תרועת הקול הנ"ל, שאז באור פניך יהלכון, מדרגא לדרגא כנ"ל. כי אף על פי שלעיני בשר, מתגבר בכל פעם יותר ראשית הגוים בחכמת אדום הנ"ל [שעליו יסובב הכתוב המוב"פ, קטן נתתיך בגוים בזוי וכו'] כנגד חכמת התורה ונפלאות ביאוריו בשכל עליון ונורא, המתצמצם להתגלות האמונה כנ"ל, מאחר שגם כל החופר ומחפש אחריהם, אם ישנה כחוט השערה בהמשכת תכלית הידיעה דלא נדע הזה, מתגברים יותר אויבי הקליפות הנ"ל, להסתיר ולבטל לגמרי את הדעת, בהקשיות והשאלות הנ"ל, וגורמים על ידי זה שגם העוסק [שהוא בעצמו הדעת], מסתלק על ידי זה כמוב"פ, [שמחמת זה, אל יתהלל החוגר את חרבו, כמפתח הלב באריכת אפים והחוטם המוב"פ]. אבל בכל זאת אנו בטוחים, שגם ביטולו והסתלקותו בעצמו, יתהפך למציאותו והתגלותו, שהוא האשה יראת ה' אשר תתהלל בזה כמוב"פ. [ועליו נאמר הכתוב המוב"פ, והריחו ביראת ד'] לעוצם כלליותו בה' איש מלחמה, [מדור לדור] כמוב"פ [ועיין בהגהות שכתבתי למטה, ותבין מהם בדברי רמזי הנ"ל] (חבל על שחסר בעת העתקה):

[מעצם כתב יד המחבר].

בהמבואר מדבריו הקדושים, שאין ביכולת להיות בשם ישראל האמיתי זולת בארץ הנבחר לזה כנ"ל, מבאר לפי זה גם בשם ארץ ישראל בעצמו, [שנקראה כן בפי חז"ל] כי היא לבד הארץ אשר לישראל כנ"ל:

...חולקים ומריבים עליו כמוב"פ], היינו מה שמבואר מדבריו הקדושים באות א' שביאור ותירוץ הקשיות שבתורה, זה זה ביאור ותירוץ הקשיות שעל משה בעצמו. ויותר מבואר זאת, על פי המובא בפנים שמשה הוא בחינת דעת, וכל מה דאתטמרא הנשמה מרים [היינו הבאר כמוב"פ], אשתכח וחזר בזכות הפני משה, שתיקוני פני הדיקנא שלו הן הן הדעת פני התורה, כנ"ל מהמוב"פ על אודות הכתוב שפכי וכו':

לב ירושלים. ששם ביאורי התורה כנ"ל בפנים, ומכוון למה שכתבתי בענין תקון התשיעי [ארץ ישראל] של פני הדיקנא, שהוא הוא מפני הזקן בתיקוני ומדות דרושי התורה המוב"פ. ועיין בחיי מהר"ן אחר המראה הנזכרת בפנים, שכל דבריו שבספרו הקדוש, ביאורים הם להתורה ודו"ק:

מקמי פתחי דאודנין וכו', פתחו פיהם ואמרו נעשה. לכאורה אין לזה פירוש כל כך, אבל למרחוק תבין, ונראה לפי עניות דעתי, כי כוונתו הקדושה המובא לקמן בפנים על אודות התלי תלין של הלכות, שבהם ידבר הכתוב קווצתיו תלתלים וכו' המוב"פ. והוא אשר יסובב על כלליות התורה שבעל פה, שהיא המבארת את התורה שבכתב, אשר לביאור תחשב על פרשי המצוות, על פי הי"ג מדות [ותקוני דיקנא] שנדרשת בהן כמובא, [שאלמלי הכה משה ע"ה את הצור, לא היו צריכים לטרוח כל כך, כמובא בבאורי עיין שם]. ואם כן לכאורה (אין) [איך] שייך כלל קודם להמשיכם, [ו]ליקח את המטה עוז של המצוות. אבל בכל זאת מתגברים נפשות ישראל בכח הצדיק משה המוב"פ, שנשמתו הוא בעצם התורה וכלליות מלאכיו גבורי כח כמוב"פ, להיות בעושי דברו גם קודם שזוכים לשמוע בקול דברו. וממילא מובן, שאף על פי כן אפשר להיות אז עיקר עשייתם, רק על ידי הרצון בעצמו, מה שעל כל פנים רוצים וכוספים ומקבלים אותם עליהם בכל לבבם ונפשם, קודם ששומעים אותם כלל. וממילא מבואר, שכדרך הזאת היה גם בקבלתם התורה שבכתב, דקדמי לאודנייכי. וכן עד היום לענין חידושי התורה של הצדיקי אמת, שעל ידם זוכין לדעת העצות והמעשים [טובים] לקיום המצוות:

מוציאי דבה. טרם נבא לרמז קצת בדבריו הקדושים, נתפלא בהם כמה פליאות.

פליאה א'. במה שכתב על אודות רוממות קדושת ארץ ישראל, שזה עיקריות קדושת איש הישראלי, וכנזכר בדבריו הקדושים [שהקדים להתורה הזאת] המובאים בחיי מהר"ן בהשיחות השייכות להתורות עיין שם (עיי"ש באריכות בסעיף ט"ו). רק עיקר היסורים והמניעות, הוא מהרשעים המוציאי דיבה על הארץ. ואם אמנם נראה שרימז בזה על אשר נמנעו ישראל בימי משה רבינו ע"ה מלבא לארץ ישראל על ידי המוציאי דבה. כי לא היה ביכולתו אפילו להשתיק אותם לבד, באופן שלא יכנסו דבריהם באזני המון העם כמוב"פ. ומעיכובם שם, נתגלגל אחר כך שגם הוא נשאר ביניהם, שעל ידי כל זה לא זכו גם אחר כך לבא אל הארץ באופן שיהיו נשארים שם לנצח כידוע (עיין ליקו"ה ברכת הפירות ה"ד אות ז' עיי"ש), אבל הלא ממילא מובן, שמה דהוה הוה, ועיקר דבריו, הוא להודיע לנו בהשגתו הקדושה מה נעשה מעכשיו, באופן שנזכה לארץ ישראל בכלליות, ובפרטיות כל נפש ונפש כמובן בפנים, ולכאורה איך שייך עכשיו להיות עיקר המניעה ממוציאי דבת הארץ, ושנהיה נצטרך כלל להענישם, או להביא מורך בלבבם כמוב"פ, עד שנהיה מוכרחיםלהמשיך מקודם ביאורי התורה [בהתיקונים הנ"ל, לברוא] מלאכיו גבורי כח:

פליאה ב'. היא הנזכרת בלקוטי הלכות (הל' לא ילבש גבר ה"ב), בענין מה שמבאר את הכתוב אתה ידעת וכו', על אודות פגם הברית וכו', ולכאורה לא דיבר כלל מקודם מזה [כדרכו הנראה ונדע לכל מעיין בספרו הקדוש, עיין שם בהכלל (נראה שיש כאן טעות והכוונה על כלל הי"ז עיי"ש) החמישי, שנראה לכל מעיין, שדרכו הקדושה להודיע מקודם עצם ההשגה והענין שמדבר מאתו, ואחר כך להביא איזה כתוב או מאמר חז"ל עיין שם]:

פליאה ג', ופליאה ד'. הן הנזכרות בדברי ביאורי, ועיין שם מה שרמזתי על אודותם.

אך עוד לאלוק [מילין], שעל ידי זה תבין מרחוק גם בישובי הפליאות א' וב' הנ"ל, מוכרח לכפול ולהוסיף קצת בדברי הביאור שכתבתי שם. כי יודע אני שהרביתי לקצר שם, עד שקשה להבין גם ביאורי ורמיזתי לעומק כוונתו הקדושה שבכל דיבור עיין שם.

כי כפי הנראה מהמראה שסיפר על אודות התורה הזאת [כמובא בחיי מהר"ן עיין שם] שעיקר כוונתו בענין חרב ואדום המוב"פ, היא על החרב של [המלך ו]השר שלו שלמעלה, הממונה על המות ושאר העונשים, שהוא המסית הוא המקטרג כידוע (עיין ב"ב ט"ז. וע"ע זוהר בלק קצ"ב: על הפסוק "וזרח משעיר למו" וכו'). שהוא שנתגבר על ידי אחיזתו שבתערובת המאכלים מטוב ורע שנכשל בהם אדם הראשון, כנרמז שם בדברי ביאורי שעל זה, ועל זה עיקר התיקון עכשיו, להזהר [מתאות הגשמיים] המדומיים שבהם, ולבלי [לאכול רק לחם] ומים, שעל ידם.... בהלחם והמים של.... כנרמז שם. כי מכותלי דבריו הקדושים, בענין [ביאורי התורה] שהיה בזכות מרים, ממילא מובן לענין לחם המן [שהיה בזכות משה בעצמו], שהוא בעצם דעת התורה, שאף על פי שהוא חייך ואורך ימיך, אבל אף על פי כן, גבר מאד אש הצמאון של כל הנסתפקים מאתו לבד, שעל זה עיקר (התייעד) [התיקון] הוא בהצטרפו עם מימי הר.... שעליהם כנ"ל. ומלאך הרע המות הנ"ל, בעל כרחו היה נהפך גם הוא למרכבה אל הקדושה. כי על ידי החרב שלו בעצמו, היו נכרתים ונמחים מקור הדבה והטמאים לגמרי, שמוכרח למחותם ולהכריתם לגמרי כמוב"פ. ואם אחר יציאת מצרים זכו על כל פנים להחלישם לפי חרב, עד שזכו לקבלת התורה, בפני הנראה כזקן המוב"פ, שבזה בעצמו כלול גם בחינת התיקון של ארץ ישראל [כאשר רמזתי בדברי ביאורי מדבריו הקדושים עיין שם]. אבל אף על פי כן, בודאי עיקר עצם התיקון, הוא כשזוכים להעביר מן הארץ לגמרי את קליפתם ורוח טומאתם, ולהכריתם בחרבא וקטלא, כמו שיהיה לעתיד כמוב"פ. כי כל זמן שרוח טומאתם נמצא בעולם, הוא הגורם התגברות הדבה והמריבה המוב"פ על פני הצדיק והזקן הכלול מהתשעה תיקונים, שהעיקר הוא תיקון התשיעי של בחינת ארץ ישראל, והוא המסית הוא [המקטרג ומסבב] מניעות ויסורים, למונעם.... היא בבחינת הצדיק והתורה וכלליות.... והדיבה שעליה, זה זה הדבההמוב"פ שעל הצדיק כנ"ל. עד שרובם ככולם נמנעו מאתה לגמרי כמוב"פ [כי גם בבואם לשם, אינם זוכים לקדושתה האמיתיית (העיקר) [והעיקרית], כמובן בזה מכותלי דבריו הקדושים] מאחר שהדבה הזאת, היא היא שורש המריבה המוב"פ שעל הצדיק כנרמז לעיל, ותכלית ההיפך זה לעומת זה כנגד הביאורים והתירוצים שעליהם. כי כמו נחש, ופתן חרש, יאטימו את אזנם לבלתי לשמוע ולהקשיב כלל לדברי ביאוריו הנפלאים:

גם עיין מה שמרמז על אודות ראשי קליפות הדבה, שהם האריה והנחש [כי מלאכיו יצוה לך, על שחל ופתן תדרוך, תרמוס כפיר ותנין עיין שם]. ואם מאתו ומצדו, לא היה עתה שום עיכוב לכל התיקונים המוב"פ. אבל מאחר שלעוצם השלמתם האמיתיית, מוכרח באמת להקהל את כל העדה של נפשות ישראל, ולהכניע מקודם את הרע שבהם, ולהתקשר אחר כך עם כולם בעת תפילתן, באופן שיתוסף למעלה ריבוי \הקדושה המוכרחת לעצם התיקון שלביאת הארץ והעברת רוח הטומאה מכל הארץ כנ"ל מהמוב"פ. [ומהנסיונות והסתרות] לכח הבחירה [גרם לזה] עד שנתרחקו מאתו, מסיבת המריבה והדיבה הנ"ל, ולא רצו להקהל ולבא אליו כלל, עד שהוכרח גם הוא לגרום תוספות הקדושה שלמעלה, על ידי הסתלקותו בעצמו כמוב"פ. וסוף כל [סוף], יגמור בזה על ידי תלמידיו הקדושים, עד שיוסיף ויתגלה גם הוא בעצמו ובחייו לשוב ולהתקשר עם כולם בתפלתן, והמשכת ביאורי תורתו והשגותיו, עד שיבולע המות לנצח כנרמז לעיל, ושאבתם מים ואולפן חדת מבחירי צדיקיא [כמובא שם בתרגום] שהן הן מעייני הישועה, להוושע גם בשאר כל עניני הגוף והנפש [שמוכרח לחפור ולחתור אחריהם, בלי שום דחיקת השעה כמוב"פ], עד שיבולע המות לנצח כנרמז לעיל, אשרי המחכה ויגיע וכו':

(ביאורים אלו היו מוצגים - בתור "ביאור הליקוטים הקצר" - במהדורא הקודמת אחרי הביאורים שבאות אחרי אות שבהמשך. במהדורא זו הקדמנו להציג תחילה את הביאורים הללו הבנויים על סדר דיבורי המתחיל שבתורה ורק לאחר מכן את הביאורים שבאות אחרי אות, ועיין בענין זה בהערה שלפני תורה ח' ח"א)

א) באות ב'. שיקדש את פיו וכו', מלהוציא דבר שקר בפיו. מבואר מדברי מורנ"ת ז"ל בהתפלה שעל התורה זאת, שהיתה כוונת רבינו ז"ל בקדושת הפה הנ"ל [המוכרח לקבלת שפע אלקי], להשמר גם משאר דיבורים רעים. ולדוגמא לבד, תפס מדת האמת, והשמירה משקר. ולקמן אדבר קצת בכוונתו בתפיסתו הזאת, וגם אגב אורחא, יבואר יותר לפי זה, מה שתפס בענין המוח שנאמר אצל פה, את הכתוב ראש דברך אמת:

א*) באות ב'. והם בחינת שבעת הנרות. אם נדקדק בתיקוני המדות הנ"ל [אמת, יראה, אמונה, עצימת עינים], ראה נראה, כי גם הם מכוונים למספר הנרות, ובמערכת כפולתם שלשה ושלשה, לימין ולשמאל ואחד באמצע. כי מדת האמונה [התלויה בתרין אודנין], מוכרח בה לכפול ולרחק ולדחות מעצמו, אמונות כוזביות [שהדחיה הוא ביד שמאל, כנודע (זה דבר פשוט ומובן כי הדחייה בשמאל וכמאמר חז"ל סוטה מ"ז ג' דברים שמאל דוחה וכו')], ובימין לקרב אמונה אמיתית. וכן במדת היראה, מוכרח שמאל דוחה יראות חיצוניות, וימין מקרב יראה אמיתית. וכן בתיקון העינים, נמצא בקדושה לקיום המין הכרח גדול [ואסור לקדש אשה עד שיראנה]. רק מהאיסור חס ושלום, מוכרח להתרחק ולעצום את עיניו. ואולם, תיקון מדת האמת שבראש דבר הפה המוב"פ, הוא אחד כנודע (ליקו"מ ח"א תורה נ"א). וכאחדות נקב הפה, וקו האמצעי של המנורה הנ"ל:

ב) באות ב'. ופני המנורה. בהמובא לעיל בדבריו הקדושים באות א', ששכל הקדם נקרא בשם פנים, נראה שסובב בזה ללשון הכתוב הנ"ל, בהעלותך וכו', מול פני המנורה, [ועיין לקמן בדיבור המתחיל עיקר האדם הוא השכל, במה שנוסיף לבאר בזה]. ועוד לפי זה מבאר יותר, גם במה שאי אפשר לזכות אליו, כי אם בקדושת הפה והחוטם וכו', שעל ידם כל התואר והצורה שבפני הראש. כי ממילא מבואר, שבאתערותם דלתתא, הן הן המעוררים גם מלמעלה כביכול פני הראש והמוח, להשפיע שפע אלקי הנ"ל:

ג) באות ג'. ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. מוסיף בזה ראיה, להכרח המדות הנ"ל [שכולם הם בלב, כנודע (עיין ליקו"מ ח"א תורה מ"ט)], טרם יגיע האדם לרוח החכמה והקודש הנ"ל שניתן מלמעלה. כי גם המדות עצמם, נקראים בשם חכמה ומוח, כהבאותו הנ"ל ראיות מהכתובים, ראש דברך וכו', ראשית חכמה וכו', הוכח לחכם וכו', ותפקחנה וכו', ועיין לקמן בדיבור המתחיל תמונת ה' וכו':

ד) באות ד'. שזה עיקר כח הבחירה. כל זמן וכו'. מבואר בזה אגב אורחא, תפיסתו לדוגמא מכל המבוכות הנ"ל [שאנו נבוכים בהם], את מבוכת הידיעה והבחירה. יען אשר היא הכוללת לכולם. כי באמת, לא לבד ממבוכת והסתרת הידיעה והחכמה העמוקה הזאת כל כח ומציאות הבחירה, כי גם מהסתרת שאר הידיעות והחכמות עמוקות [אשר אנו נבוכים בהם כנ"ל] כל מציאות וכח הבחירה כמוב"פ:

ה) באות ד'. לגדר מלאך, ואז יתבטל הבחירה. בהמבואר כאן מדבריו הקדושים, שבתיקון המדות שבשבעת הנרות הנ"ל, זוכים להמקיפים, שעל ידם ביטול הבחירה. מבאר יותר בדבריו הקדושים הנ"ל על אודות פירוש רש"י לתיבת בהעלותך וכו', שכונתו שתהא שלהבת הלב עולה תמיד מאליה ומעצמה, בלי בחירה הגשמיות. רק יש לבאר מדבריו הקדושים במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה ק"צ), שגם הזוכה לזה, מוכרח על כל פנים בכל ימי חייו לעלות בזכות ותעלומות הבחירה שבהידיעה בעצמה. ועוד יש בלבי להאריך בזה, אבל מאהבת הקיצור קצרתי:

ו) באות ו'. תכלם שבעת ימים. באחדות המשל והמליצה הנ"ל בהכללים, מבאר יותר לפי זה, גם במספר שבעת ימי המשתה [ולהיפך ימי האבילות] הנ"ל. וגם במה שנתכוון לפי זה למספר שבעה ימים בקיום מצות סוכה הנ"ל. ובהעלאתו הנ"ל מדבריו הקדושים, שרוח החכמה הנקרא בשם רוח הקודש, עולה (עד) [עוד] למעלה מכל השבעה מדות החכמה הנ"ל הנמצאים בעצם שבעת קני המנורה, כנ"ל בדיבור המתחיל ובלב כל חכם וכו', [וגם בהנ"ל בהכללים, שכל בחינתה כלולה מכל הבחינות] נראה מבואר, שזה מה שעולים בשבעת ימי הסוכות עד יום השמיני, שאז עיקר יחוד החופה הנ"ל בפנים כנודע (פע"ח בכוונות שמיני עצרת, ועיין ליקו"מ ח"א תורה מ"ח). [כי כנגדו, נקראים גם שבעת ימי הסוכה, רק בשם שבעה מדות הלב הנ"ל]:

ז) באות ו'. עניו, [פירוש רש"י] שפל וסבלן, [ומדת הסבלנות הוא,] שלא חרה אפו וכו'. מהנראה מבואר בדבריו הקדושים [בחושבו תחלה מדות הנרות לכללות הנפשות, ואחר כך לפני משה], שבמקום היראה שהוא מלתא זוטרתא מלהחשב לפני משה, כיוון מדת הענוה שבאפו שלא חרה לו על בזיונו ובושתו. נראה מבואר, שמי שזכה שתהיה מדת היראה על פניו, מכוונת היא על כל פנים, כעין הבושה ושפלות הענוה הזאת:

ח) באות ו'. תמונת ה' יביט, בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר, עניו שפל וסבלן וכו'. כל אלה הכתובים שבפני משה, הם בדבר ההשגה בעצמה, [כי גם ענוותו, היתה מתכלית בטולו להשם יתברך, בהשגתו אותו יתברך, כנודע (עיין ליקו"מ ח"א תורה קל"ה)]. והוא הדבר שכתבתי לעיל בדיבור המתחיל תכלם שבעת ימים, שכנגד פני משה, לא נקראים גם שבעת ימי הסוכה, [נרות הקודש כמוב"פ], רק בשם שבעה מדות הלב הנ"ל. גם אגב אורחא נראה מבואר, שזה מה שפרט אותם השם יתברך בענין מרים, כי כל זה הוא מחמת שבהם נגע כל הפגם [עיין לקמן בדיבור המתחיל ורע וכו' (אצלינו בביאורים חסר ד"ה זה, ויתכן שיש כאן ט"ס וצ"ל: בדיבור המתחיל עניו וכו' המובא לקמן בהשמטות)]:

ט) באות ח'. אין לדרוש אלא דברים המבוררים. בהעלאתו מדבריו הקדושים על אודות בירור האמת [מתערובתו ולגלוגו], שהוא עיקר ההכרח בידיעת ישראל לסגולת פני המוח העליון הנ"ל. יש לבאר, שכמו כן מכוון ועומד כנגד זה גם מדת האמת הנ"ל, שנמצא בנר ונקב הפה, שבעיקר החיסרון הנ"ל. כי אף על פי שכבר ביארנו לעיל [בדיבור המתחיל שיקדש את פיו], שהאמת שבמדת הפה עומד באחדות, כקנה הנר האמצעי שבהם. אבל מחמת שבזה העולם יש שמתגבר החסרון, עד שבתכלית ההיפך, מהפך מדת האמת בעצמו [וצועק ואומר שאצלו האמת], ועל כן מוכרח לייחדו בבירור פני האמת שבסגולת העתיקא, שלמעלה מכל השבעת ימים, וזה לבד האמת האמיתי, כמובא מכל זה גם במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה ס"ו אות ד', ועיין באריכות בליקו"ה הל' ריבית ה"ה עיי"ש):

י) באות ח'. כי יעקב בחר לו יה וכו', והללו וכו'. יש לבאר מדבריו הקדושים, שהכתוב נתבאר בכפלים, מיעקב להקדוש ברוך הוא, ומהקדוש ברוך הוא ליעקב. כי יעקב וישראל בחרו להם את הקדוש ברוך הוא וסגולות דעתו וידיעתו ואלהותו יתברך, בבחירתם מעצמם. והוא האמת [האמיתי] הנ"ל [כאשר נבאר לקמן], שנתאחדים בו באחדות האתערותא דלעילא, שנראה לדעתינו כתכלית ההיפך, [ולא יוודע ויתבונן הדבר הזה עד לעתיד]. וכנגד כל זה, הקדוש ברוך הוא מלמעלה, בחר בנו מכל העמים, והבדילנולסגולתו, בלי שום טעם כלל. כי גם התעוררות בחירתינו, הכל מאתו, [ואין לנו מצידינו שום זכות כלל, כי הללו והללו וכו' כמוב"פ]:

יא) באות ט'. עתיקא טמיר וסתים וכו', המקיפין וכו'. כפי המבואר מדבריו הקדושים [באות ד'], ששכל המקיף הוא הקדם [והקדמון] במוח האדם, בלי שום הקדמה לפניו כלל [שנזכר באות א' בתחלת המאמר]. וכפי שמכלל הזה נשמע ונדע, שלא כן השכל הפנימי שבמדריגה שתחתיו [המקבל חיות וקדושין [מאתו] כמוב"פ], כי הוא כעין השכל האחור המוב"פ, [ויש לו הקדמה, משכל קדם והמקיף הנ"ל שהוא מקבל חיות מאתו כנ"ל]. יש להתפלא קצת, במה שלא ביאר ופירש [באות א' הנ"ל] ענין השכל האחור, רק במי שלא זכה עדיין להשגת הקדם והמקיף דקדושה, ואין לו הקדמות לשכלו הפנימי, רק בשכלו האנושי [אשר ממילא מובן, כי בתכלית ההיפך, נחשבים הקדמות כאלה לפסולת לגמרי]. ולכאורה יש לפרש יותר בכוונת הכתוב אחור וקדם וכו', על השכל הפנימי שנמצא בהאדם השלם, שזכה להמקיף וההקדמה האמתיית והבלתי נכזבה באנושיית דעת האדם. כי זה לבד יש לייחד ולחבר לשכל הקדם והמקיף, [שנמצא גם אחר כך בכל אדם כמוב"פ]. אבל אם עוד תעמיק בדבריו הקדושים, תראה להביט, שבאמת כן הוא גם כוונתו הקדושה, רק מחמת שבכל זאת לא ידבר זה הכתוב [אחור וקדם הנ"ל], רק בתחלת היצירה וההולדה, ממילא אין שייך אז בהאדם השכל הפנימי האמיתי הנ"ל. כי גם אחר שנולד ונתגדל האדם, אם לא יפנה וישיב בתיקון המדות והנרות שבפני גופו, להתקדש ולכסוף ולקבל בעצמו הבאת הקדם, והמקיף, והפנים שלמעלה, יהיה לאחור ולא לפנים. כי אז כמו כן, נסתר ונהפך מאתו בכל עת פני השכל הקדם שבדעתו ואלהותו יתברך. ואגב אורחא הנני נצרף לזה גם .... ענין המאמר חז"ל הנ"ל בפנים, כל צדיק וצדיק נכווה וכו' [כנזכר בהכללים שכוונתו לכל הענין], אשר המשיל שם פני משה וכו' ופני יהושע וכו'. כי לפי זה ממילא מבואר באלה השני פנים, ממשה ויהושע שהם כחמה ולבנה [כנזכר שם בדברי חז"ל], שהן הן שני המדריגות בדרך כלל, מהשני שכליות הנ"ל, שהם המקיף והפנימי. ויש לבאר לפי זה, שמה שלא קרא רבינו ז"ל בפירוש את השכל הפנימי בשם פנים, הוא מצד עצמו, דלית ליה מגרמיה כלום. אבל על ידי שפונה ושב [בתיקון המדות והנרות] לפני החמה, שבאור פני המקיף העליון שעליו, יאיר בו את פניו, עד שישא ויחון אותו בזה להיות לפנים שלו בעצמו. ואז אדרבא, נהפך חסרונו לתיקון, כי בו לבד עיקר ההתגלות של הפנים, שהיתה בתחלה טמיר וסתים למעלה בעתיקא הנ"ל:

יב) באות ט' החכמות שיכול מוח האנושי להשיגם וכו', זעירא דאנפין. כפי הנ"ל באות הקודם תבין מרחוק, שאף על פי שהספרא דצניעותא קורא גם להמדריגה התחתונה, בשם אנפין ופנים. אבל מכנה זאת בשם זעירא דאנפין, [וכל חיותו, הוא מהפנים העליון, הטמיר וסתים הנ"ל]:

יג) באות י"א. הידיעה הוא עיקר הנחמה. לכאורה, כפי הוראת הפירוש שבלשון נחמה, שבזה יתנחמו, ויהיה אצלם כדאי כל מה שעבר עליהם תחלה. יש להתפלא קצת, איך ובמה נתנחם על החסרון וחורבן בית הדעת בעצמו, שנחרב ונחסר מאתנו עד הנה. אבל כפי הנראה ממשמעות הענין, שאף על פי שחסרון הדעת מצער הנפש יותר משאר החסרונות. אבל מחמת שכל הרגשת העונג ויתרון אור הדעת והכבוד, הוא כשנקנה ומאיר להאדם מחושך ההסתרה והחסרון שנחסר ונסתר מאתו תחלה, נהפך ונתהווה גם הוא [החסרון הנ"ל] לכלי נפלאה, המוכרחת לקבלת הכבוד והעונג שבדעת הזה, [ועל כן יתנחמו בקנין הדעת גם על חסרון הדעת שהיו להם תחלה]. וגם ממילא יתיישב לפי זה, הפליאה שיש להתפלא לכאורה, בהכרח ההסתרה, [על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, שיהיה נסתר מהאדם הדעת, עד שיצעוק תחלה העין קלין]. וגם לפי זה מבואר יותר, הפלגתו בענין החסרון, שחוץ מהשם יתברך כולם חסרים. וכן במה שאגב אורחא, בענין העם סגולה, העלה מדבריו הקדושים, שגם מדת הדין והמשפט שבדעת השם יתברך, נחשב כביכול כחסרון וקטנות, כנגד מדת רחמיו שבעצם סגולת דעתו יתברך. כי לפי הנ"ל יבואר לנו, שהא בהא תליא. כי נפשות העם סגולה, נתעלים ונתרוממים דייקא משפלותם וחסרונם וקטנות מוחם, [מחמת מדת דינו יתברך, לעלות על ידי שפלותם דייקא], לתחלת מחשבתו ודעתו יתברך, שבעונג ותענוג העתיקא שלעתיד:

יד) באות י"א. חיים נצחיים. בהעלאתו הנ"ל [בדיבור המתחיל תכלם שבעת ימים] על אודות הימים, שהם כלי המדות, [שנמצאים בחכמת הלב], לקבל ולבא בהם, בהשגות שלעתיד הנ"ל. יש לבאר, שכמו כן ממדריגה למדריגה, כל אשר גדלו [ונשגבו יותר הכלים של המדריגה], ישגבו יותר הזמנים הנמצאים בהם והמוכרחים להם, עד שיהיו הימים שבהם לשנים ממש. ושבכל זה, עולה לנו נפלאות בעיקר הקדם והפנים שבעולם הבא, שזה שנקרא בספרא דצניעותא בשם עתיקא. ושזה מה שדקדק אדמו"ר ז"ל להאריך בדבר החיים נצחיים שזוכים על ידי הדעת. אף על פי שנכלל זאת בדבר השלימות והתמלאות החסרונות שדיבר אחר כך:

טו) באות י"א. עיקר האדם הוא השכל. בהעלאתו הנ"ל מדבריו הקדושים, שעיקר השכל האמיתי נקרא בשם פנים. מבאר ממילא גם בנפלאות הבריאה, שביתרון האדם על כל הנבראים במעלת השכל, יש לו יתרון על כל הנבראים גם בקלסתר הפנים. ועוד בהעלאתו הנ"ל בנפלאות הבריאה, בחסרונות הנהפכים להתמלאות [כאשר ביארנו לעיל, בדיבור המתחיל הידיעה היא עיקר הנחמה], מבאר יותר במעלת הפנים והמוח הנ"ל, שהאדם שיצא בגמר הבריאה בריבוי החסרונות כנ"ל, נתעלה בזה על כל הנבראים הקודמים אליו. וגם מבאר יותר בהבאתו את הכתוב הנ"ל בפנים, אחור וקדם וכו', [שנאמר על יצירת האדם], שהם סובבים על השכליות. ובהבאתו באות ו', שהבעל ואשתו הם תרי פלגי גופא. ובביאורו בכל זה, סוד הקידושיןוהחופה, והכרח השארת הבנים. ובמה שמכנה הספרא דצניעותא לכלל מדריגות השכליים, בשם עתיקא וזעיר אנפין. ובהשתוות הולדת המוחין בעין קלין, להולדת האדם, [כי גם האשה, ביחודה לבעלה, נחשבת גם כן במדריגת המקיף, כנגד הבנים שהיא מולדת]:

[דף ל"א (עמוד ג') [עמוד ב' טור א'] קודם מחציתו כתוב שם (הכוונה על הדפים שבתוך הספר ליקוטי מוהר"ן)]:

טז) והצדיק הב' שלמטה ממנו, נכווה ונבער ממנה. ולפי זה נראה מבואר, שאף על פי שסיימו על זה חז"ל, אוי לאותה בושה וכו' כלימה. וכפי המבואר כאן מדברי רבינו ז"ל, שאין הפסק כלל לעולמי עד, לעליות הצדיקים בדבר המקיפים מזה לזה. יש להתפלא מאד, כי אם כן, אין הפסק חס ושלום לעולמי עד, גם להבושות והכלימות שיתבייש כל צדיק מחבירו שלמעלה מאתו. ועתה, למה זה יקרא בשם שכר ועונג מהשם יתברך הנאמן לשלם שכר. ואולם, בהמבואר מדבריו הקדושים הנ"ל, בסוף אות ז', שהכלימה עצמה היא הולדת המוחין. כי אזל סומקא וכו', ונעשה חלב דעת התורה, וההשגה היתירה. ובצירוף דברי חז"ל הנ"ל בענין משה ויהושע, ונראה מבואר, שבהשפעת משה ליהושע את תורתו והשגתו בעולם הזה, כן משפיע לו בעולם העליון תורתו שבנסתר. ושכמו כן בשאר הנביאים והצדיקים מאז ועד הנה, שכל אחד ואחד נשפע ומקבל מהצדיקים שלמעלה מאתו, [כי גם לעתיד, היושר מחייב לגלות הסגולה כמוב"פ]. וגם בדבר האחדות הנ"ל בפנים [ביום ההוא וכו'], מוכרח לפרש בדבר צער הבושה שהזכירו חז"ל בלשון אוי וכו', שאין זה רק קודם השלמת התיקון שיהיה ביום האחדות הנ"ל. אבל מאז והלאה, מעוצם האחדות להשם יתברך, ומכל שכן הרב להתלמיד, לא יהיה שייך עוד צער הבושה כלל. ואדרבא, כל הבושה והכלימה, יתהפך לעונג ותענוג ההשגה לבד, בקבלתם אותה זה מזה. וגם מכל זה שוב נשוב גם ללשון רבינו ז"ל הנ"ל, בפירוש הכתוב אז ימלא וכו', שנשחוק ונלעג וכו'. ולכאורה, גם אם יהיה מה לשחוק וללעוג מהם. אבל יש להתפלא קצת על המופלגים בשכל ודעת שלעתיד, שיהיה להם עסק כלל בשחוק ולעג. אבל כפי כל הנ"ל יש להוסיף ולבאר, שבקבלת הצדיקים את ההשגה זה מזה, בהבושה והכלימה זה מזה. כן גם בתחתיות מדריגות נפשות ישראל, הנחשבים כולם לצדיקים כנגד העכו"ם, יקבלו מהם העכו"ם את פשטיות השגתם המוב"פ, על ידי הבושה והכלימה, אשר יבושו ויכלמו מהשחוק והלעג אשר ישחקו וילעגו מהם. כי אחר זיכוכם, יצטרפו גם הם בצירוף מעט מן המעט, לנפשות העם סגולה, אבל לא מהשתוות חס ושלום. וגם ממילא מובן, שלא ישתוו לישראל בהתהפכות הכלימה לעונג הנ"ל. וכאשר מבואר זאת גם מצירוף לשון הכתוב הנ"ל, אשר לא נזכר ענין השחוק והלעג, רק לענין הגויים. אבל בכלימת ישראל הנ"ל זה מזה, לא [יהיה] כלל חס ושלום שחוק ולעג זה מזה. ועל אשר עוד ממילא מובן, שממדריגה למדריגה, העיקר הוא השחוק והלעג היוצא כביכול מהשם יתברך בעצמו, להכלימם וליסרם בזה, מבואר אגבאורחא סוף לשון הכתוב הנ"ל, יושב בשמים ישחק וכו', ילעג למו, [ועוד יש להאריך בזה, אבל ההכרח לקצר]. ועוד שוב נשוב מכל זה, לענין תרי פלגי גופא שהזכיר רבינו ז"ל באות ו' הנ"ל, ושנזכר בדבר הכתוב אחור וקדם וכו' הנ"ל. כי לפי כל זה נראה מבואר, שנמצא הכרח גדול להצדיק העליון בהשפעתו והתייחדו להצדיק של מטה מאתו, יען אשר זולתו, לא נחשב גם הוא, רק לפלג גוף, ולא בשלימות הגוף והכלי המוכרח לקבל בה בכל עת השפע העליונה יותר. ובביאור הארוך עוד הארכתי לבאר, שבהבאתו מאמר החכם, אלו ידעתיו הייתיו, מבאר אגב אורחא, בתפיסתו לדוגמא לענין הצדיקים היושבים בדעתם, כמו יושב בשמים. אשר בידיעתם, באמת נכללים בהיושב בשמים:

יז) קדושת שבעת הנרות וכו'. בהתהפכות חסרונות להשלמות הנ"ל. יש לבאר, שזה שאינם נמצאים אלה הנרות רק בהחסרונות והנוקבין (ראש) [שבראש] ופני האדם. ושכמו כן, [בדבר הכתוב אחור וקדם הנ"ל], לא יהיה כל אדם בבנין עדי עד, לפרות ולרבות בהכרח הבנים המוב"פ, רק בהנישואין, לעיקר החסרון שנבראה באחור הנ"ל. ומכל שכן בקשר הגשמיות להרוחניות שביחוד השכליות הנ"ל והמוב"פ, אשר על השכליות והידיעות יסובב הכתוב המוב"פ נחמו נחמו וכו', שתנחמו באלה תענוגי הידיעות, אשר יצאו דייקא מהעדר הידיעה שבאלה הימים, עד שיהיה אצלם כדאי וכדאי כל המכאובים והמיתות אשר עברו עליהם מדור לדור, ועוד יש להאריך קצת בזה וההכרח לקצר:

יח) והנה, אגב אורחא עוד ראה תראה נפלאות, שגם ההנאות והתאוות הגשמיות [הנמשכות מהרוחניות הנ"ל], לא נמצאים ונרגשים, רק באמצעות הנוקבין הנ"ל. תאווה לעינים, בחוש הראות, [בדברים היפים והנאים]. וכן תאוות והנאת הנגינה, בחוש השמיעה לאזנים. ותאוות והנאת חוש הריח להחוטם. ותאוות אכילה ושתיה, בחוש הטעם להפה. חוש החמישי, [הוא] אשר ליחוד כלליות ותאוות החסרון הנ"ל. כי בקדושה, איש ואשה אם זכו, שכינה שרויה ביניהם, ועולים מזה היחוד להנות מזיו השכינה בעטרות דעתיהם המוב"פ, שאין סוף כלל לעונג ותענוג הזה. אבל אם לא זכו וכו', כמובא בדברי חז"ל (סוטה י"ז). כי נמצא בזה משקל נפלא. כי להיפך חס ושלום, מתגבר החסרון והמכאוב, בגסיסות ומיתות, לאין תכלית כלל, ביחוד הס"ם ונוקבא דיליה, הממונים על המות גם בגשמיות. ואשרי להמתחרטים ושבים בכל לבבם, עד שזוכים גם בזה העולם, להכיר ולידע מהצדיקים הנ"ל. ובאלה הימים, זרחה לנו פני החמה הנ"ל, שנקרא בעצמו על שם הנחמה הנ"ל, והנכלל בע'ת'יק'א' הנ"ל [שנת ת'ק'ע'א'], וביום האמצעי הנ"ל, שבחג הסוכות המוב"פ, ובפרשת הסתלקות ועליות משה בחופתו המוב"פ. אבל עד עת קץ, בהפוך אלקים גלגל מסיבותיו, אשר נפשות ישראל בקנין דעת האמונה לבושת ולכלימה בין האומות. ובנפשות ישראל בעצמם גדלה בושת וכלימות המאמינים האמיתיים, ועל אחת כמה וכמה [המאמינים] במקור החכמה והאמונה הנ"ל, מוכרחים אנחנו לשום מחסום לפינו:

[עוד בהנרשם הנ"ל שבסוף המאמר]:

יט) קדושת שבעת הנרות. אם תוסיף ותשים את לבך בהתחשבותם בשבעת החסרונות הנ"ל, שחסרון האמצעי שבהם, היא הפה, הגדול מכולם [וגם רחוק יותר מהמוח, כידוע (כנראה בחוש, ואפשר הכוונה לפי הידוע שמלכות הוא פה, והיא המידה והספירה האחרונה ודו"ק)]. ובהעלאת העלאתו הנ"ל, שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והתמלאות יותר עונג הדעת. תביט ותראה, שבכל זה מבאר יותר בהבאתו הנ"ל את הכתוב, אז ימלא שחוק פינו. ובקנין היבמה במאמר, שהזכיר באות ז', שהוא בסוד אומר כבוד כמוב"פ [אמירה הוא בפה]. ובביאורו מהכתוב הנ"ל נחמו וכו', יאמר אלוקיכם, שאמירה בחשאי, הוא התיקון שבשבעת הנרות, [כי זה לבד הוא העיקר, שיתגלה הדעת במאמר הפה הנ"ל]. ועוד אגב אורחא, ראה תראה, שבכל העלאותיו הנ"ל, מבאר יותר כדרכו הקדושה, כל ענין הכתוב בהעלותך וכו' שמביא על זה. אשר מבואר מפירוש רש"י [והוא מדברי חז"ל] שפני המנורה, הוא הנר האמצעי. ולכאורה לא ידוקדק בזה לשון הכתוב, כי לפי זה היה צריך לכתוב יאירו ששת הנרות. אבל כפי אשר תבין מרחוק בכל הנ"ל, שאור פני מנרתא והמוח שבמדריגת השפע העליונה, תתאחד לתכלית החסרון שבנר האמצעי הנ"ל, שבשבעת הנרות הנ"ל. יש להוסיף ולבאר, שברוב האחדות, גם הוא נקרא על שמו, פני המנורה. ובאמת נמצא ועומד גם הנר הזה, באמצעות שאר הנרות והמדות שבלב, להיות כולם ביחד, מאירים ונמשכים אל מול פני המנורה [שביום השמיני הנ"ל] שלמעלה מהם כנ"ל:

השמטות

בסעיף ב'. הוכח לחכם וכו', מוח הנאמר אצל אודנין. היינו שהחכם שבו חכמה ומוח, מקבל דברי התוכחה שבהם נאמר שמע וכו'. כי בהכתוב שמע בעצמו, אינו קורא בשם חכמים רק להמדבר אותם:

בסעיף ב'. פני המנורה היינו שפע אלקי. שהוא בסוד פנים הנ"ל:

בסוף סעיף ג'. כי צריך המקבל הזה להיות חכם וכו'. היינו, לקדש ולטהר ארציות וגשמיות הפה, והחוטם, והעינים, והאזנים, להיות גם מזה בעצמו בחינת חכם, ואז יעלו מאתו שבעת העננים האלה לה' של הבית השפע האלקי:

בסעיף ו'. עניו וכו'. מרמז בכל זה בסוד השבחים של משה רבינו ע"ה, שהסמיך שם הכתוב, שמהם בעצמם מבואר, שמהפגם שפגמה בכבוד משה שנכלל בביתו הנ"ל, כולו אומר כבוד המוב"פ, פגמה ממילא בסוד שבעת הנרות. שלפי כל זה מבואר יותר גם סוד הכתוב, ואביה ירוק וכו', הנזכר בהענין שהביא לזה:

[ביאורים באות אחר אות על מאמר כ"א]

א) לעתיד הכל ידעו את ה', אפילו עכו"ם וכו'. כי כל השלימות והטובות שיש לעכו"ם, באמת אינו כלום. אם דעת חסרת וכו'. ובאמת הוא השגה גדולה וכו'. ואצלינולא יהיה זה נחשב להשגה כלל, רק לשחוק וכו'. כדרכו הקדושה, תפס לדוגמא את הדעת והמקיף הזה, [וגם בהכתוב, בלתי מבואר רק הענין הזה, שלעתיד ימלא שחוק פינו וכו', כשיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו]. על כי המקיף הזה, הוא הכולל והסובב גם בשאר כל המקיפים והגדלת קניני הדעת, העולים עד אין סוף, להיות מהם ובהם גם הגדלת החיים והענג. וכמו כן תראה מרחוק גם לעיל, בפלאי דבריו שכתב בענין המבוכות והסתרת המקיפים והידיעות האלה, ותפס לדוגמא מבוכת הידיעה והבחירה. כי גם שם מדבריו הקדושים והמאמר חז"ל שלעתיד צדיקים יושבים וכו' שסמך לזה, תראה מבואר, שבכוונה מדויקת, תפס לדוגמא את המבוכה והסתרת הידיעה והמקיף הזה. על כי גם זאת היא הכוללת וסובבת גם בשאר כל המבוכות והסתרת עטרות הידיעות, להיות על ידם הגדר האנושי שבתנועות והשתנות הבחירה המוב"פ. וכן גם בענין שמירת הפה וקדושתו המוב"פ, ממדריגת אור פני משה המוב"פ, שנתעלה לזה בקדושת פה אל פה. אבל מהמוב"פ ממילא מובן גם למדריגת כל אחד, עד הקטן שבקטנים, שעל כל פנים צריך לשמור מאד את הפה מכל מיני דיבורים רעים [וכמבואר גם מהתפלה שעל התורה הזאת]. ומה שתפס בשמירתו, אזהרת השקר, יבואר לקמן [בהודעה א'] מדבריו הקדושים, שהעיקר בסגולת אורו, הוא בירור האמת, משקר שינויי התערובות, שרוצים להפכו. וגם יבואר לך יותר, מה שתפס בענין המוח שנאמר אצל פה, בחינת ראש דברך אמת:

ב) וכן גם בהמאמר חז"ל, צדיקים יושבים וכו'. שלכאורה אין צריך כלל ראיה ודוגמא, מאיזה כתוב. [כמו בתכלית ההיפוכה של התנועה, והוראתה על השתנות מרצון אל רצון, שלא הביא לזה כלל שום כתוב ודוגמא]. אבל ממאמר החכם, אילו ידעתיו הייתיו, שסובב לקמן בענין עטרות הדעת שבראשי הצדיקים הנ"ל. תבין מרחוק גם לכאן, מה שפלט על זה במהירת עט ספרו הקדוש, כמו יושב בשמים, [כי על ידי עטרות המקיפין שנכנס בראשיהם, נכללים על ידי זה בהיושב בשמים, כי אילו ידעתיו הייתיו]. וגם עיין לקמן בהודעה כח' שמבואר מדבריו הקדושים, גם שאר הענין של הכתוב הזה:

ג) ולבאר יותר מכל זה, נקדים תחלה מה שיש להתפלא קצת בעיקר הענין שנראה מדבריו הקדושים בענין הולדת המוחין, שמוכרח לזה צעקת הע' קלין, [וממש כמו הרה תקרב ללדת, תחיל תזעק בחבליה, כן היינו מאור פני דעתו ותורתו יתברך]. כי על מה עשה ה' ככה לארץ (הזה) [הזאת], שיהיה נסתר ונעלם כל כך החכמה והידיעה אותו, אשר זה עיקר כבודו וכבוד משה הנכלל בו על ידי זה. כי הלא מעוצם כובד הדבר, והעלם והסתר הדעת והכבוד הזה, לא זכתה גם מרים להזהר בזה. עד שנגע בה עונש הצרעת, שהוא כמת בלא בנים כמוב"פ. ומה יעשו איזובי קיר....:

ואולם, בסתימת דרכו הקדושה אשר נבאר בו בהכרך הזה, תבין ותתבונן ליישר ולתרץ את הפליאה הזאת, ובצירוף שארהפליאות שאכתוב לקמן, והנני לחלק אותו הענין, להודעות קטנות וקצרות:

ד) הודעה א'. שיש לדקדק בתיקוני המדות הנמצאים בשבעת הנרות, כי מכוונים המה גם במספרם זה לזה. כי השלשה מדות שחושב לשלשת קני מנורה, הנכפלים מימין ומשמאל למספר ששה, יהיו כמו כן תיקוני המדות שבהם נכפלים גם כן כל אחד לשנים. כי מדת האמונה, התלויה בתרין אודנין, אם אשרי האיש שיאחז בה להנצל על כל פנים מהיפוכה, מכפירות חס ושלום. אבל עיקר התיקון, הוא לכפול ולברר בה, שיהיה שמאל דוחה ומרחק את הרע והאמונה הכוזביית, שאין צריכין להאמין. וימין מקרב את הטוב והאמונה האמיתית, במקום שצריך להאמין. וכן במדת היראה, שבתרין נוקבי חוטמא, שצריכין ליזהר מאד, לבלי לסור מאתו יראת ה' אף רגע אחת. אבל עיקר התיקון הוא, לכפול ולברר בה, להיות שמאל דוחה ומרחק את היראה חיצונה, [כענין הכתוב, הלא יראתך כסלתך המובא במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"ב תורה י"ז)]. ובימין לקרב ולהמשיך על עצמו את הטוב והיראה האמיתיות. וכן במדת הפרישות, התלויה בעינים, להיות עוצם עיניו וכו'. מוכרח גם כן לכפול בה לטוב ולרע. כי בקדושה ולקיום המין, כל הפורש את עצמו מלהעמיד בנים, ימות ולא יחיה כמוב"פ. ואולם, תיקון מדת האמת, שבראש דבר הפה המוב"פ, הוא אחד כידוע (עיין ליקו"מ ח"א תורה נ"א), כמו קו האמצעי של המנורה, שהוא אחד:

ה) הודעה ב'. הוא בענין שבעת ימי המשתה וכו', [ואחדות המשל והמליצה, שבפסוק תכלם וכו'] המוב"פ. שהמובן לפי עניות דעתי מכותלי דבריו הקדושים, שגם המשתדל בקדושת שבעת הנרות, לא יזכה להכניס המקיף לפנים, [עד שימתין וירבה בהשתדלות הזה], עד שישתווה גם מספר הימים, למספר שבעת המדות שבהנרות הנ"ל. וכן מובן גם במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה ל"ג אות ד' ותורה ס"ד אות ד), שהמדות הם הימים. ומחמת שגם בפרטיות, כל אחת מהמדות כלולה מכולם, [וכן בפרטיות דפרטיות וכו'], מוכרח כמו כן, בכל יום ויום מהמספר הנ"ל, להטהר ולהתקדש בכל המדות הנ"ל:

ו) הודעה ג'. הוא במה שממילא מבואר, שאף על פי שהמדות האלה מאירים בז' הנרות, אבל עיקר מקומם, הוא בלב, מצד שיהיה הלב נאמן וירא וכו'. כי לפי זה נראה לעניות דעתי לבאר ענין האד והז' עננים שהן גדלים מן הארץ, [כי צריך המקבל הזה להיות חכם וכו', ובלב כל חכם לב, נתתי חכמה]. שבכל זה מוסיף והולך כדרכו הקדושה, להביא ראיה שמוכרח בתחלה להיות חכם לב במדותיו הנ"ל. כי הן יראת ה' [והאמונה וכו'], היא החכמה שמוכרח להקדים לעצם החכמה שבהשגת המקיף המוב"פ. כי גם בזה נתכוין יותר בלשונו הקדושה, שמבאר מהכתובים בענין המוח שנאמר אצל כל אחד מהם. וכן מבאר יותר בזה, מהכתובים שמבאר בשבעת הנרות שבפני משה, ותמונת ה' יביט, בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו, [עניו שפל וסבלן, מבואר לקמן בהודעה י"ח, י"ט]שהם בדבר ההשגה בעצמה. ותבין מרחוק, שכמו כן ממדריגה למדריגה, עד הקטן שבקטנים, יחשבו ויהיו גם מדות הנרות בעצמם, לחכמת המקבל שנתקבל ונתאחד בהם עצם החכמה, שבקודש רוח חכמתו יתברך. וגם לפי זה יבואר לנו, מה שמוב"פ על אודות השגת הדעת של העכו"ם שיזכו לעתיד, שגם יהדות הפשוט של איש הישראלי, [מה שכל אחד מקדש עצמו ובמדותיו הנ"ל], תחשב להם למדריגת הדעת. וגם עיין לקמן בהודעה כ"ה:

ז) הודעה ד'. הוא בדבריו הקדושים על אודות הכתוב נחמו וכו', שעיקר הנחמה הוא קנין דעתו ואחדותו יתברך. ולכאורה, כפי הוראת הפירוש שבלשון נחמה, שבזה יתנחמו ויהיה אצלם כדאי כל מה שעבר עליהם תחילה. יש להתפלא, איך ובמה נתנחם על חסרון וחורבן בית הדעת בעצמו, שנחרב ונחסר מאתנו [עד הנה]. אבל כפי הנראה ממשמעות הענין, שאף על פי שחיסרון הדעת מצער הנפש יותר משאר החסרונות, אבל מחמת שכל הרגשת העונג ויתרון אור הדעת והכבוד, הוא כשיקנה ומאיר להאדם מחושך ההסתרה והחסרון שנחסר ונסתר מאתו תחלה. נהפך ונתהווה גם הוא [החיסרון הנ"ל] לכלי נפלאה, המוכרחת לקבלת הכבוד והעונג שבדעת הזה. [ועל כן יתנחמו בקנין הדעת, גם על חסרון הדעת שהיו להם עד הנה]. וגם ממילא יתיישב בכל זה פליאה הראשונה הנ"ל שכתבתי, בהכרח ההסתרה [על מה עשה ה' ככה, שיהיה נסתר הידיעה עד שיצעוק הע' קלין כנ"ל]. וגם לפי זה מבואר יותר הפלגתו בענין החסרון, שחוץ מהשם יתברך כולם חסרים. וכן במה שאגב אורחא [בענין עם סגולה, ובענין החולה], העלה מדבריו הקדושים, שגם מדת הדין והמשפט שבדעת השם יתברך, נחשב כביכול כחיסרון וקטנות, כנגד מדת רחמיו שבעצם סגולת דעתו יתברך. כי לפי הנ"ל יבואר לנו, שהא בהא תליא. כי נפשות העם סגולה [והעיקר פני משה שבהם], נתעלים דייקא משפלותם וחסרונם וקטנות מוחם, ממדת הדינים הנ"ל, לעלות [על ידי שפלותם דייקא], לתחלת מחשבתו ודעתו יתברך שבעונג העתיקא שלעתיד, אשר על זה יסובב הכתוב, כי מלאה הארץ דעה, וכאשר נבאר בזה לקמן בהודעה ט':

ח) הודעה ה'. שבדבר השבעה קולות של הולדת המוחין [שאמר דוד על המים], יבאר יותר בענין הכתוב כולו אומר כבוד המוב"פ, על אודות קנין היבמה. [כי כפי הנזכר בהודעות שלקמן יבואר לך] שגם הוא כקנין הדעת, שבקידוש הולדת המוחין המוב"פ:

ט) הודעה ו'. שבמה שמפרש תחלה את הכתוב תכלם וכו', על עונש הבושת וחיסרון אומר כבוד המוחין. ואחר כך מפרש אותו על הולדות המוחין, כי הכלימה אזיל סומקא ואתי חוורא וכו'. יש לבאר בכוונתו הקדושה, שהעונש בעצמו נהפך לתיקון, כהתהפכות החסרון להתמלאות עונג הדעת, הנזכר בהודעה ד'. ושלפי זה יש לבאר גם ענין הכויה הנזכרת במאמר כל צדיק נכוה וכו', שגם הוא באחדות המליצה [שהיא בצער כעין הכלימה] לפירוש הדרש, שהוא העונג שבלב כמוב"פ.כי גם לפי כל זה מבאר יותר בענין המאמר חז"ל, שמסיימים עליה חז"ל, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה:

י) הודעה ז'. הוא על אשר יש להתפלא לכאורה, במה שהחליטו חז"ל בספרא דצניעותא ואמרו, עתיקא טמיר וסתים וכו', שמרמז על השגות שלעתיד כמוב"פ. מאחר שגם בהם יתחלקו מדריגת המקיפין זה למעלה מזה, כהתחלקות המדריגות שבזעיר אנפין, להקרא בשם איתגליא ולא איתגליא, כמובן למעמיק בדבריו הקדושים שגם לעתיד יהיה מקיפים אחרים וכו'. כי אם שיש לבאר, שלא יסובבו בלשונם הקדושה, רק על המשך הזמן שבעולם הזה. אבל עוד יתיישב לך הפליאה הזאת יותר, כפי שמבואר מדבריו הקדושים, שכל שההשגה גבוה יותר, נכללים יותר באחד. ושעיקר ההשגה והכלליות באחד, הוא במדריגת העתיקא [שהן [הן] ההשגות שלעתיד, אשר על זה יסובב בהכתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד וכו']. כי לפי זה מבואר לנו, שלגודל האחדות, תהיה גם הידיעה דאתגליא [בהמקבל], אחודה ונתאחדה בלא איתגליא ולא נדע [שלמעלה מאתו], להיות נקראים על ידי זה בשם מדריגה אחת, שהיא העתיקא טמיר וסתים הנ"ל, [כי התחתון נכלל בעליון כידוע (עיין ליקו"ה הל' שבת ה"ז אות ה' בסופו עיי"ש)]:

יא) הודעה ח'. שבהעלאתו מדבריו הקדושים על אודות הימים שנמצאים בחכמת הלב, שהם כלי המדות [שבמדריגת המקבל הנ"ל בדיבור המתחיל ובלב כל וכו']. יבואר לנו, שכמו כן ממדריגה למדריגה [שכל אחד מקבל מחבירתה הגבוה מאתה, כמובא לקמן בהודעה י"א, י"ג, כ"ד, עיין שם] כל אשר גדלו ושגבו יותר הכלים של המדריגה, לקבל ולהשפיע כנ"ל, כן יגדלו וישגבו יותר גם הזמנים הנמצאים בהם והמוכרחים להם, עד שיתפרשו ויהיו הימים שבהם לשנים ממש. ושבכל זאת עשה לנו נפלאות, בעיקר הקדם והפנים שבעולם הבא, שזה שנקרא בספרא דצניעותא בשם עתיקא. כי גם כפי שכל אחד משבעת הימים והשנים כלול מעשר, ויהיה במספר שבעים, [ובאחדות המשל והמליצה שבדבריו הקדושים] תשכיל ותדע, שאף על פי שעיקר הוא הדרת פני העתיקא, והזקן שקנה חכמה ודעת המוב"פ, אבל גם על פני השיבה שעברו עליו השבעים שנה, מאיר ומגיע קצת מהארת פני העתיק המוב"פ. ושזה מה שדקדק אדמו"ר ז"ל להאריך בדבר החיים נצחיים, שזוכים על ידי הדעת, אף על פי שנכלל זאת בדבר השלימות והתמלאות החסרונות שדיבר אחר כך:

יב) הודעה ט'. שגם בהעלאתו הנ"ל בענין חיי הימים והשנים של האדם, מבאר יותר, מה שלהיפך חס ושלום, נחשב כמת, המוסגר בסגירו דנהורא ואור הפנים הנ"ל. ועוד אם תצרף לכל זה גם ענין התהפכות החסרון להתמלאות, כנזכר בהודעות הנ"ל, מבאר יותר בשיחתו שהקדים לזה (עיין בפנים התורה ובחיי"מ סי' י"ב), שבין חיים למיתה אין חילוק וכו', [מאחר שבהמיתה וחיסרון החיים בעצמו, נתעלה האדם בחיים נצחיים הנ"ל]. ובהשוואתו גם שבעת ימי האבילות, לשבעת ימי המשתה שבקדושי וקנין הדעת הנ"להמוב"פ. ובאחדות המשל ומליצה מהכתוב משנה פניו וכו', שהביא בסוף דבריו הקדושים, [מאחר שבהשתנות פני האדם בהמיתה בעצמה, נשתנה אור פני דעתו במקיף עליון יותר, להצלת נשמתו מכל מה שצריכה אז להנצל]. ובדבר הכתוב, ותשחק ליום אחרון, שהביא על זה. ובביאורו בכל זה גם סוד הקרע והחיסרון למלבושי [ומקיפי] האדם, [שמוכרח אז לקרוע רחמנא ליצלן], שזה בעצמו נהפך לש"ע נהורין. וכן באחדות המשל ומליצת הכתוב, כי קרן עור פניו, שהביא על זה. [ובענין [ה]התהפכות הנ"ל], מבאר יותר במה שכתב בסוד שבעה נוקבין והחסרונות שבעור פני האדם, שהם בעצמם נהפכים על ידי זה להיות בעיקר אור הפנים כמוב"פ. ובאחדות המשלתם לנרות המנורה, המאירים גם בחושך וחיסרון האור. וגם אם תוסיף ותשים את לבך לשבע החסרונות הנ"ל, שחיסרון [האמצעי שבהם [שהוא] דיבור] הפה, הוא הרב והגדול מכולם [בריחוקו מפעולתו והתפעלות המוח, כידוע (כנראה בחוש, ואפשר הכוונה לפי הידוע שמלכות הוא פה והיא המידה והספירה האחרונה)]. ובהעלאת העלתו הנ"ל שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והתמלאות יותר עונג הדעת, כפי רוב וגודל המיעוט והחיסרון כנ"ל. תביט ותראה, שגם בכל זה מבאר יותר, בהבאתו את הכתוב אז ימלא שחוק פינו דייקא. ובקנין היבמה במאמר, שהוא בסוד אומר כבוד המוב"פ [ואמירה הוא בפה]. ובביאורו בהכתוב [נחמו] יאמר אלוהיכם, שאמירה בחשאי הוא התיקון שבשבעת הנרות [שהיו בשמן]. כי זה לבד הוא העיקר שבהם, שיתגלה הדעת במאמר ודיבור הפה כנ"ל:

יג) הודעה י'. שבהמבואר ששכל הקדם מכונה בשם פנים [ושהוא פני מנרתא, דא רישא]. מבאר במה שאי אפשר לזכות אליו, כי אם בקדושת הפה והחוטם וכו', שמהם כל התואר והצורה שבפני הראש. כי [באתעורתם דלתתא] הן הן המעוררים גם מלמעלה, שפע אלהי שבפני הראש והמוח. ועד בהעלאתו מכל הנ"ל, בנפלאות הבריאה [מחוסר תיקון כידוע (עיין ליקו"מ ח"א תורה י"ט בהשמטות)] בחסרונות הנהפכים למעלות והתמלאות. מבאר יותר במעלת הפנים והמוח הנ"ל, שהאדם [שיצא בגמר ריבויי החסרונות מיום אל יום], נתעלה בזה על כל הנבראים הקודמים אליו. ובהבאתו אגב אורחא, שעיקר האדם הוא השכל. ובהבאתו את הכתוב, אחור וקדם צרתני, שהם סובבים על השכליות. ובהבאתו אגב אורחא, שהבעל ואשתו הן תרי פלגי גופא. ובביאורו בכל זה סוד הקידושין והחופה, והכרח השארת הבנים. ומה שמכנה הספרא דצניעתא לכלל מדריגת המקיפים, בשם עתיקא וזעיר אנפין [דייקא]. ובאחדות המליצה והמשלתה, מבאר בזה יותר מהולדת האדם בע' קלין להולדת המוחין. [כי ממילא מובן, שגם האשה בהתאחדותה לבעלה, תחשב גם כן במדריגת המקיף, כנגד הבנים שהיא מולדת]:

יד) הודעה י"א. הוא כפי המבואר מדבריו הקדושים [באות ד'], ששכל המקיף, הוא הקדם [והקדמון] במוח האדם בלי שום הקדמה לפניו כלל. וכפי שמכלל הזה נשמע ונדע, שלא כן שם השכל הפנימי שבמדריגה שתחתיו, [המקבל חיות וקידושין מאתוכמוב"פ], כי הוא כעין השכל האחור המוב"פ. [נמצא שגם שכל האחור, שהוא בבחינת שכל הפנימי, יש לו הקדמה, השכל המקיף והקדם, השפעת שפע אלהותו ודעתו יתברך, שהוא מקבל חיות מהשכל המקיף הזה]. יש להתפלא קצת, במה שלא ביאר ופירש [באות א'] ענין השכל האחור, כי אם במי שלא זכה עדיין להשגת הקדם והמקיף דקדושה, ואין לו הקדמות לשכלו הפנימי, רק בשכלו האנושי, [אשר ממילא מובן, כי בתכלית ההיפך, נחשבים הקדמות כאלה לפסולת לגמרי]. ולכאורה, יש לפרש יותר בכוונת הכתוב [אחור וקדם וכו'], על השכל הפנימי שנמצא בהאדם השלם, שזכה להמקיף וההקדמה האמיתית והבלתי נכזבה באנושיות דעת האדם. כי זה לבד יש לייחד ולחבר לשכל הקדם והמקיף [שנמצא גם אחר כך בכל אדם כמוב"פ]. אבל אם עוד תעמיק בדבריו הקדושים, שהאמת כן הוא גם כוונתו הקדושה, אבל מחמת שבכל זאת לא ידבר ענין הכתוב הזה, רק בתחלת היצירה וההולדה, ממילא אין שייך אז עוד בהאדם ענין השכל הפנימי הנ"ל. כי גם אחר שנולד ונתגדל האדם, אם לא יפנה וישוב בתיקון המדות והנרות שבאור פני גופו, להתקדש ולכסוף ולקבל בעצמו הבאת הקדם, והמקיף, והפנים שלמעלה, יהיה לאחור [כפירושו באות א'] ולא לפנים. כי אז כמו כן, נסתר ונהפך מאתו בכל עת, פני השכל הקדם שבדעתו ואלהותו יתברך, ולא יבא וימצא כלל בהקדמותיו האנושיות, המביאים אותו לדעת ושכל עצמו [אשר הוא בלא שפע אלהי]. וגם בהעלאותיו הנ"ל [בהודעות הקודמים], נראה ומבואר, שמה שלא נקרא השכל הפנימי בשם פנים, הוא מצד עצמו דלית ליה מגרמיה כלום, כענין פני הלבנה [אשר נבאר לקמן מהמוב"פ, בענין המאמר חז"ל כל צדיק נכוה וכו']. אבל על ידי שפונה ושב בתיקון המדות והנרות לפני החמה שבאור פני המקיף העליון שעליו, יאיר בו את פניו, עד שישא ויחון אותו בזה להיות לפנים שלו בעצמו. ואז אדרבא, נהפך חסרונו לתיקון, כי בו לבד עיקר התגלות הפנים. [ויש לבאר, שגם מחמת זה נקרא בשם פנימי, מלשון פנים], כנראה ומבואר כל זה מכותלי דבריו הקדושים, שאף על פי שעיקר הפנים הוא בעתיקא שלעתיד, אבל מטמירתו וסתימתו, לא יצא ויתגלה עד שיבא וירד תחלה למדריגת השכל שתחתיו, שהוא שכל הפנימי הנ"ל, [והוא מדריגת הבנים כנ"ל מהמוב"פ, שלפי זה מבואר יותר, מה שבהם לבד נתתקן ונתעלה גם נשמת אביהם, להיות באור הפנים]:

טו) הודעה י"ב. לשית את לבינו להמבואר מהעלאותיו הנ"ל, שאף על פי שעיקר החיסרון [והתהפכותו להתמלאות] היא האדם, אבל גם להכוונה הזאת בעצמה, יצאה תחלה כלליות הבריאה שבעבורו, בהמצאת החסרונות והתהפכותם להתמלאות. ואם על כולם נראה ונמצא החיסרון להתמלאות הזה בנר ומאור יום האמצעי שבהם, כנ"ל בענין הפה, [ומבאר יותר לפי זה בענין המאמר חז"ל, כי כל צדיק נכוה וכו' שמביא על זה בפני חמה וכו']. אבל גם יום האמצעי, הוא יום האחרון והשביעי שבהם כנודע (הענין נודע שביום רביעי מתחילים להכין עצמינו לקבל קדושת שבתהבאה, ועיין בספר קדושת שבת מהרב מטשעהרין ז"ל על ליקו"מ ח"ב תורה מ"ה). וממילא מובן, שגם בכל זה מבאר יותר בהבאתו את הכתוב הנ"ל ותשחק ליום אחרון, כי הוא הוא כהתמלאות הפה בשחוק ושמחה שלעתיד, הנזכר בהודעה הנ"ל, והתמלאות פני הלבנה הנזכר במאמר חז"ל הנ"ל:

טז) הודעה י"ג. שמבואר בהעלאותיו הנ"ל, שגם פני המקבל בדעתו הנמשל כפני הלבנה, נשלם לכל אדם בכל עת ועת בהעתים והזמנים הנ"ל, להיות נקרא על כל פנים כפי מדריגתו בשם שלימות הדעת. וכפי הימים והזמנים שמשתדל האדם בזה, חוזר אליו בכל עת כמו כן גם פני המקיף והקדמון העליון יתברך, להקיפו ולהלבישו ולסכך עליו [שהוא סוד הסוכה כמוב"פ]. ומלבד מה שיתברך וישתמר על ידי זה מכל הצרות והמשחיתים, עד שיאיר אליו פני תורתו [כיחוד פנים בפנים שזוכים בסוכה הנ"ל כידוע (עיין פע"ח שער הסוכות באריכות בסוד כ"ו ס"ה, ובסוד בימינו תחבקיני, ובסוד אמא מסככת על בנהא)], עוד ישא אליו את פניו ודעתו שבהמקיף והמלבוש הזה, להיות אחר כך לאור פני תורת האדם בעצמו. והאמת מוכרח אחר כך לעסוק בתיקון החיסרון המוכרח. כפי יתרון המדריגה שלמעלה יותר, ולשוב ולחזור גם במדות וימים הנ"ל, עד שחוזר להלבישו ולשמרו בזה כנ"ל:

[הודעה י"ד נאבדה בעת ההעתקה]

יז) הודעה ט"ו. בהעלאתו הנ"ל שעצם האדם וכלליות הבריאה [חוץ וזולת שלימות ומציאת השם יתברך], הוא כולו חיסרון, [ובלתי ממש], בדרך נפלא דלית מחשבה תפיסא בזה כלל, [וכן גם המדות שבו כמבואר לקמן בהודעה כ']. כי גם מכל זה נראה מבואר, שהוא עוצם הפלאות הבחירה המוב"פ, שאיכותה בתכלית החסרון והעדר, והיפך כביכול מאיכות ידיעתו יתברך, וסותרים זה לזה כשני הפכים בנושא אחד, עד שלא יוודע הדבר הזה, כי אם בידיעתו בעצמו יתברך כמוב"פ. גם נראה מבואר, שאף על פי שאין שום ממש כלל בסערת הבחירה והארץ הזאת, זולת בהפלאת [זרועו של] הקדוש ברוך הוא בעצמו כנ"ל. אבל גם בעוצם הפעולה וההפלאה הזאת, תתהוה מאתה כלי נצחיות, וקבלת הידיעה בעצמה, והוא הוא תיקון התחיה והחיים נצחיית, כלי הגוף לדעת הנפש באלקותו יתברך, שזוכה המשכיל בבחירתו בעצמו לפנות ולהפוך את עצמו לרצון [ואחדות] השלם והנמצא במציאות, לאין סוף יתברך. ומחמת שלא יהיה כל חלקי הפעולה וההפלאה הזאת, כי אם באופן שיתהוו מהם הכלים הנפלאים, קבלת אלהותו יתברך. ממילא מבואר, שכל אשר לא ישמע ויפנה חלקי חסרונות גופו וממונו וכבודו לאלהותו ורצונו יתברך, אינם נהפכים לכלים מושלמים לחיים כנ"ל, ועומדים ונשארים להיות לגמרי לחסרונות. כי באמת נמצא בענין זה משקל נפלא, מאחר שגם התהוותם ובריאתם היה בחסרון, וכמו שיצאו מהחסרון [שהוא אש הדין כנ"ל], כן תאכלם ותחסר אותם לגמרי [אש הדין הזה בעצמו כנודע (מובא הרבה ובפרט בספרי ליקוטי הלכות ועיי"ש בהלכות חלב ודם ה"ג סוף אות ד)]. וגם ממילא מובן, שאז מוכרח כמו כן, גם לחסר ולהעלים מהאדם שפע הדעת היורד מלמעלה, [כי שכר עבירה עבירה]. ושבכל זאת, אם ירצה ויתגבר על כל פנים אחר כך, להרבות בתיקון ותשובת המשקל, כפי ריבוי החסרונות שבו, [על ידי הקול והמדות המובא בפנים], מהפך גם אותם לכלים נפלאים יותר, עד שיתרפא ושב וחוזר לאיתנו ולעלומיו ביתר שאת, ועיין לקמן בהודעה (י"ח) [ט"ז]:

יח) הודעה ט"ז. הוא מה שלכאורה יש להתפלא בהמבואר מדבריו הקדושים, שמוכרח לצעקת הקולות שיהיה במקום צעקת השכינה. כי איפכא מסתברא, [כפי שכל ההכרח שבהם, הוא ממה שיש בהם תועלת להולדת המוחין]. כי הלא כל הקולות שאמר דוד, יסובבו על השם יתברך בעצמו, ומי כמוהו בתועלת ההולדה [האני אשביר ולא אוליד וכו'], ולמה זה ישתדל האדם בצעקת הקולות, כדי שלא יצאו עוד מהשם יתברך בעצמו [כמבואר מלשונו הקדושה, שיהיה במקום צעקת השכינה]. ואולם, בהעלאתו מדבריו הקדושים את הנ"ל בהודעה א', [ובהוראתו מענין הכתובים, שהן הן מענין שבעת הקולות שבמתן התורה והדעת שבאלהותו יתברך], תבין מרחוק, שבכל זה מוסיף לבאר גם כאן. כי כמו שבהכרח כלי החיסרון, מוכרח כביכול הכולו קדם ופנים יתברך, להיות פונה [ומחסר] מהאדם פני אלקותו ודעתו יתברך [בסוד אחור באחור המובא במקום אחר (מובא הרבה ובפרט בספרי ליקו"ה ועיין ליקו"מ ח"א תורה ק"ח)], ופירש מאתו את הדיבור [שהוא העיקר באור הפנים גם למעלה, כנרמז לעיל], עד אשר יתעורר תחלה מלמטה [גוף האדם] הנחסר בחסרון הנ"ל, להיות לכלי בתשובתו להשם יתברך בפני הנרות והדיבור שבו, שאז דייקא פונה עליו כמו כן השם יתברך מלמעלה לברכו ולשמרו, עד אשר יאיר אליו את פניו. כן גם בתיקון הקול הנ"ל, שכל זמן שלא יפנה וישוב האדם להשם יתברך בצעקת הקולות, פונה וחוזר מאתו גם השם יתברך את הקולות שלו, להיותם בעבירה [ועיבור] גזירות מדת הדין והחיסרון הנ"ל [כבסוף ענין הכתוב שהביא על זה, צור ילדתך תשי וכו', וירא ה' וינאץ וכו', אסתירה פני מהם וכו']. ואם חס ושלום מלמעלה כיולדה יפעה, ויוצא אל הפועל את הקולות האלה, ישוב וישאף לחסר לגמרי חס ושלום, [וכמו בדור המבול, הנזכר בסוף ענין הקולות הנ"ל]. אבל כאשר ישוב אליו האדם [בקול התורה, והעיקר] בקול צעקת התפלה המוב"פ, דוחה ומבטל כביכול גזירות הדין של השם יתברך, ואחר כך בתשובתו לגמרי באור פני מדותיו ונרותיו הנ"ל, נהפכים לגמרי מדין לרחמים, אזל סומקא ואתי חוורא, דם נעכר ונעשה חלב שבשפע התורה והדעת, שנתגלה להם דייקא על ידי זה. ומחמת שעיקר ההתמלאות, שהוא יחוד מלמעלה למטה, הוא בדיבור הפה כנ"ל, מה נמלצו לחיך דברי פיו הקדושים בענין הכתוב פה אל פה אדבר בו:

יט) הודעה י"ז. שבהמבואר מדבריו הקדושים, שבתיקון שבעת הנרות [והמדות שבחכמת הלב], יושפע ויתייהב מלמעלה שפע חכמת אלהות. ושפני מנרתאדא רישא, היינו המוח, הוא במדריגת השפע הזאת [העליונה מהם, והיורדת בהם כשנתתקנים בהמדות כנ"ל]. ובהעלאתו הנ"ל בהודעה ט', שהתהפכות עיקר החסרון לעיקר ההתמלאות, הוא בנר הפה שהוא האמצעי שבהם. ובהעלאתו מדבריו הקדושים על אודות בירור האמת [מתערובתו וליגלוגו], שהוא עיקר ההכרח בידיעת ישראל לסגולת פני המוח העליון הנ"ל. ובהמבואר מדבריו הקדושים, שכמו כן מכוון ועומד כנגד זה, גם [עיקר החסרון שלמטה, בנר ונקב] הפה, להיות גם כן במדת האמת. וכן בהעלאתו הנ"ל בהודעה א', שמדת הפה הוא העומד באחדות [כקנה הנר האמצעי שבהם]. מבאר יותר, במה שכמו כן כנגד זה, מכוון ועומד גם מדריגת העתיקא, שלמעלה [משבעת הנרות הכלולים כל אחד מעשר, כנ"ל מהמוב"פ], שהוא היום השמיני [שלמעלה משבעת הימים, כנרמז לעיל מהמוב"פ], להיות גם כן באחדות, כנ"ל בהודעה ז'. וגם עוד בכל העלאותיו האלה, מבאר יותר כדרכו הקדושה, כל ענין הכתוב בהעלתך וכו' שמביא על זה. כי כפי פירוש רש"י [והוא מדברי חז"ל] שפני המנורה הוא הנר האמצעי, לא יד[ו]קדק בזה (ה)לשון הכתוב, כי לפי זה היה צריך לכתוב יאירו ששת הנרות. אבל בכל הנ"ל יבואר לנו, שאור פני מנרתא והמוח שבמדרגת השפע עליונה, תתאחד באחדותה הנ"ל, לאחדות תכלית החסרון שבנר האמצעי שבשבעת הנרות, עד שברוב האחדות, גם הוא נקרא על שמו פני המנורה. והאמת נמצא ועומד גם בנר הזה, באמצעות שאר הנרות והמדות שבלב, להיות כולם ביחד מאירים ונמשכים אל פני המנורה [שביום השמיני] שלמעלה מהם כנ"ל:

כ) הודעה י"ח. בהעלאתו הנ"ל על אודות השפלות והחסרון, שבו שורה ושוכן גדולתו וידיעתו יתברך. מבאר ממילא, גם [להעלאתו שבהודעה השלישית הנ"ל, אשר נחסר שם הביאור] מדת הענוה של משה. כי גם במקום שהיה ענו ושפל בשפלות הנ"ל, אתה מוציא גדולת אלהותו וידיעתו יתברך הנ"ל:

כא) הודעה י"ט. מהנראה מבואר בדבריו הקדושים, בחושבו למדת הנרות הנ"ל [לכלליות הנפשות, ואחר כך לפני משה], שבמקום היראה שהוא מילתא זוטרתא מלהחשב לפני משה, כיוון מדת הענוה שבאפו לבל יחרה על בזיונו ובושתו כמוב"פ. יש לבאר, שגם היראה הוא [כעין] הבושה ושפלות הענוה הזאת [ועל אודות ההבדל שביניהם עיין לקמן בהודעה כ"ח]:

כ"ב) הודעה כ'. לבאר יותר בהתהפכות החסרונות הנ"ל שבאור פני האדם, התמלאות יותר בתואר [ונרות] אור פניו שכתבנו לעיל. כי אם עוד נדקדק בכל זה, ראה נראה שכמו כן נמצא גם ברוחניות המדות שחושב בהם. כי בשלימות ובאחדות [קודם הבריאה] לא יצויר ואין שייך כל כך איכותי האמונה והיראה, ותאוות הרצון [אפילו בקדושה]. ולא יהיו איכותיהם, רק חסרונות הנהפכים כלי קיבול והתמלאות הידיעה הנ"ל. ומדת האמת שמעצם האחדות, בוודאי לא שייך כלל במדריגת הבריאהוהיצירה שבעולם הזה, ולא ירד בה מלמעלה רק כשערה דשערה, באופן שלא יכונה שם רק בשם אחור כנ"ל מהמוב"פ, [והוא הוא ריבוי החיסרון שנמצא בקנה האמצעי כנ"ל בהודעה י"ז]. וגם הן הן חסרונות כח הבחירה הנ"ל שנמצא באלה המדות [העולים בתיקוניהם] למספר שבעה כנ"ל בהודעה א'. והן המה הכוללים לכל המדות, אשר יהיו על ידם גם כל לימודי וקיומי התורה והמצוות הקדושים, אשר מהכרעת המשקל שנמצא בהם, נחסרים לגמרי ברובם ככולם, כנ"ל בהודעה [ט"ו] לענין חלקי גוף האדם בעצמו שנמצאים בו. [וגם ממילא מובן, שהיינו הך. כי מחסרוני מדותיו לגמרי, נתחסרים כמו כן גם כל חלקי גופו חס ושלום, כנזכר בהודעה הנ"ל]. ועיקר הקלקול, וגם להיפך התיקון והתמלאות, תלוי ועומד במדת האמת, שבקנה האמצעית שבהם. כי אף על פי שבריבוי חסרונה הנ"ל, קלה ועלולה הוא יותר מכולם להתחסר [ולהתהפך] לגמרי חס ושלום, עד שחוזר הקלקול חלילה, להגביר יותר גם שאר תהפוכי וחסרוני המדות הנ"ל לגמרי חס ושלום, מאחר שהאמת והחכמה בעצמה תתהפך לחייב לו תהפוכותם [שהם הכפירות והתאוות הרעות]. אבל בכל זאת, יש בכח האדם להתגבר בשערת האמת ושכל האחור שנמצא בו, ולייחדה לשרשה שבאמת וחכמת הקדם, שגם היא אחודה ומקושרת בו כל ימי יצירתו, בדרך נפלא ונעלם דלית מחשבה תפיסא בזה כלל, [עד שגם בתכלית קשיות ערפו, וסגיונו לאחור, תדפוק ותקשקש בקרבו בכל עת ועת, כמובא מזה במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה רע"ד)]. והוא צמיחתם ויציאתם מהקנה האמצעי, באופן שלא יהיה כל חסרונותיהם הנ"ל, רק לכלי קיבול, והתמלאות בשמן ואור הדעת (הענין) הנ"ל. וכאשר יבואר לנו [מדבריו הקדושים, ובהעלאותיו הנ"ל], גם פרטי ההכרח שנמצא בכל אחד מהמדות הנ"ל לקבלת הידיעה העליונה הזאת. כי בהאמונה מוכרח להתקדם ולהתחזק תחלה, מעוצם רוממות והקפת הידיעה הזאת ודעת האנושי, כי בזה לבד יבא ויכנוס להשיגה ולקבלה. ומדת היראה כבר ביארתי לעיל, שגם היא [כעין הענוה] מוכרחת לזה. ו(ה)קדושת ועצימת העינים מלראות [ולחמוד ולבחור], בהם נהפך ממילא כל החמדה והרצון שבטבע הגוף, רק לרצון [ואיתערותא דלתתא] לשמו וידיעתו יתברך, שהוא עיקר עבודת הבחירה המוכרחת לזה כנ"ל בהודעה [ט"ו], עד שיאירו כל המדות האלה אל מול פני האמת שבקנה האמצעי, שבזה כל ההתאחדות [והקבלה] לאור פני הידיעה והמוח העליון הנ"ל:

כ"ג) הודעה כ"א. מהמבואר תחלה מדבריו הקדושים בענין ההעלם שהוא ריחוק, שלפעמים נתעלם ונתרחק יותר מוח ודעת אלהותו יתברך מאת האדם, [שעל זה יסובב הכתוב צור ילדך תשי]. ואחר כך מבואר מדבריו הקדושים, שטמירת וסתימת דעת אלהותו יתברך שבבחינת עתיקא והשגות שלעתיד, הוא הסתימה וההעלם הנ"ל. נראה מבואר [כעין המובא במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"ב תורה י"ב ובח"א תורה ל"ג ובתורה נ"ו ובתורה קט"ו)], שדייקא בתוקף ההסתרה וההעלם [והחיסרון לגמרי], נמצא מדריגת העתיקא בעצמו, שהואהמקיף למקיף כמוב"פ. ומציאותו הוא בשבעת הקולות, שהם כעין השבעה נרות ומדות שאחרי זה. כי עוד מבואר, שלא כן מדריגת המקיפים הפשוטים, כי הם הנמצאים בהחסרונות, שהם [הנהפכים לכלים] של המדות שבמדריגות המקבל, [וכמובן מצירופי העלאותיו הנ"ל בהתורה הנ"ל, ובהודעה כ' הנ"ל, שהמדות בעצמם, הן הן חסרוני פני הלבנה, שנתהוו בתחלת הבריאה על פי השם יתברך לבד], עד שיוצאים ונולדים על ידי כל זה, עיקר ההתמלאות והתגלות שפע אלהי. וגם יבואר לנו מדבריו הקדושים, ש(ל)עיקרי הנרות והמדות [שלמטה ממדריגת העתיקא], יאירו וימצאו במדריגת הזעיר אנפין, [ומה שנחשב גם בחינת לא איתגליא שבו כעין ההעלם שבחינת עתיקא, אין זה רק מחמת שכל בחינה כלולה מכל הבחינות]. וגם בביאורו בהעלאותיו הנ"ל [על אודות האדם שהוא השכל, ואילו ידעתיו וכו'], [ו]במה שנקראים כללי המדריגות האלה בשם עתיקא וזעיר אנפין, יבואר למספרם שלשה הנ"ל [העלם, ולא איתגליא, ואיתגליא], שהם בסוד עתיקא, והאב, והבנים המוב"פ. כי במדריגת העתיקא, גובר האחדות [וכלליות] האב והבן יחדיו. מה שאין כן בזעיר אנפין, ששם ניכר ונדע בין האב לבן [כי מדריגת הבן הוא (ה)עיקר ההתגלות, והאב לא איתגליא כנ"ל]. גם מבואר לפי הנ"ל, שכל צעקת הע' קלין, הוא להוציא תחילה מההעלם את המדות הנ"ל, שמהם עדיין יהיו המוחין מקיפים ועומדים לפני העינים, אבל גם על ידם בעצמם, נכנסים אחר כך לפנים:

כ"ד) הודעה כ"ב. שבהמבואר מדבריו הקדושים, שלא נמצא בסגולות הוצאות המוחין הנעלם בעתיקא הנ"ל, רק תיקון הקולות לבד, ולא תיקון הדיבור והפה שבהעיקר כלליות הנרות כנ"ל. ובהעלאתו הנזכרת לקמן בהודעה כ"ה, שגם לעתיד, לא יזכו כל העמים רק להשגות הזעיר אנפין, וישראל לבד יזכו לסגולת [וכפולת נחמת המקיפים] העלם העתיקא הנ"ל. מבאר יותר במה שכתב על אודות השגותינו שלעתיד, שהם למעלה מכלי הדיבור, ואין מיכלתינו עתה כלל לדבר מהם. ולא כן השגת העמים, שעל כל פנים יש ביכלתינו גם בעולם הזה לדבר מהם:

כ"ה) הודעה כ"ג. כפי שכל עיקר הדיבור הוא בקול שבו. נראה ומבואר יותר העלאתו הנ"ל בהודעה ט"ז, מה שכיוון ועומד תיקון הדיבור והפה [שבאמצעות שבע הנרות], לתיקון הקולות שבמדריגת העתיקא שלמעלה. [כי גם ממילא מובן, שלעוצם האחדות הנמצא שם, יתאחדו ויהיו כל השבעה קולות לקול אחד לבד]:

כו) הודעה כ"ד. כפי המבואר כאן על אודות המאמר חז"ל, כל צדיק נכוה וכו', בענין הצדיק העליון [בחינת משה] שבכל דור, אשר כל רז ומקיף בכל הצדיקים שתחתיו, לא אניס ליה, ואין מחמם אותו כלל. ושהיושר מחייב לגלות הסגולה לעם סגולה, ולהטיב מטובו לאחרים. יש להתפלא בעצת הקולות שמייעץ לכל זה. כי לכאורה, אין לנו רק לבא ולשמוע מאתו התגלות תורתו והשגת אלהותו יתברך, [וכמובא במקום אחר (אפשר הכוונה עלהמובא בליקו"ה הל' חלוקת שותפין ה"ה אות י'-י"ד) שהוא העצה על כל העצות]. ואם באמת אין מקום כלל להפליאה הזאת לפי המבואר מכל הנ"ל, שאף על פי שברוב טובו וישרו יתברך להיות מטיב מטובו גם לאחרים [לגלות את סגולתו ותורתו], אף על פי כן מוכרח תחלה לפני משה להטיב את נרותיו וקולותיו [באופן שיהיו על ידי זה לכלים נפלאים, המקבלים מאתו קולות תורתו]. כי ממילא מובן, שכן גם בהתאחדותו בו, שעל ידי זה מוכרח בכל זאת גם לפני יהושע [ומאתו והלאה], להתתקן תחלה בתיקון הכלים שבצעקת הקולות והטבת הנרות הנ"ל:

כז) אבל עדיין יש להתפלא ולשאול, שגם לפי זה למה לנו כלל לחיוב היושר מהרב לגלות את סגולתו, מאחר שבין כך ובין כך, מוכרחים אנחנו להכלים הנ"ל, ויהיה על ידם גם ביכלתינו להשיג בכל עת את סגולת המקיפים מהטוב ומטיב יתברך. ואולם, ממה שאף על פי כן דקדק אדמו"ר ז"ל וכתב שהיושר מחייב להרב לגלות את סגולתו. נראה מבואר, שמרוממות הנרות והכלים הנפלאים לקבלת אורו ותורתו בעצמו יתברך, אין ביכולת לעמוד במדת הדין והתגברות החסרונות שמוכרח להם כנ"ל, רק פני משה לבד. כי הן הן הנרות [הנזכרות בהכתובים שמביא על זה אדמו"ר ז"ל], אשר זכה בהם לקבלת תורתו יתברך והתגלותו לזה כזקן ועתיקא הנ"ל מהמוב"פ. ורק מחמת שאחר כל התאחדותו בו יתברך, על ידי זה מוכרח שיהיה גם אליו צמצומים נפלאים [עד שיסובב גם עליו מאמר החכם, אלו וכו', וגם הוא מוכרח להתעלות בזה לנצח]. ממילא מובן ומבואר, שמחמת זה לבד יש תקוה ויכולת גם לפני יהושע לקבל על כל פנים מאתו את תורתו, בתיקון הכלים שנתהוו אצלו, כפי מדריגתו בתיקון הנרות והקולות הנ"ל, וכן מפני יהושע והלאה במדריגה למטה ממדריגה, שעל ידי זה לבד כל תיקוניהם, באופן שיקבלו על כל פנים דין מן דין עד פני משה בעצמו הנ"ל. וגם בצירופי העלאותיו הנ"ל בהודעה כ', על אודות ההכרח מפרטי המדות וקבלת התורה והידיעה זאת, עוד מבאר יותר בהורדתו תחלה [מנרות פני משה] לנרות מדת כלליות הנפשות, אשר כיוון ופרט בהם אמונת חכמים, ועל פי הכתוב שמע דבריו חכמים. [גם אגב אורחא הנני לפרוט בהפלאות דרכי הקדושה, לקצר ולרמז יותר הביאור בענין הכתובים שמביא מהם ראיה לשבעת הנרות שזכה פני משה עניו [שפל וסבלן] ותמונת ה' יביט ובכל ביתי וכו', במה שפרטם השם יתברך לענין מרים שהיא שפגמה בכבודו]. וכבר מבואר מהעלאתו הנ"ל, שבהתאחדותו בעתיקא בעצמו, נכלל הדרת כבודו בהדרת פני הכבוד של העתיק בעצמו יתברך, אשר בהיכלו כולו אומר כבוד ותיקון הדיבור בתכלית השלימות המוכרח לזה כנ"ל מהמוב"פ. גם כפי המובן במקום אחר (מובא כמה פעמים בדברי המחבר ועיין בסוף ההשמטות שבסוף הספר) נראה מבואר, שאף על פי שבעוצם הזיכוך בחלקי גופו במתן תורה, נגלה אליו גם אור פני השם יתברך כזקן ועתיקא כנ"ל. אבל מנגיעת חסרוני כלליות הנפשות זה לזה [כעין הקשרים והצרורות שבקלקול המת לאחיו המוב"פ], הוכרח גם גופו להתחסרבהמיתה וחיסרון לגמרי הנ"ל. ושיזכה גם בחייו להשלמת אור החופה שביום חתונתו והלולתו הנ"ל, לא יהיה עד לעתיד:

כ"ח) הודעה כ"ה. במה שיש ליישב לפי הנ"ל, ד' פליאות הנמצאות בהתורה הזאת:

פליאה א'. הוא בראייתו על ההשלמה שעל ידי הדעת ממאמר החכם אלו ידעתיו הייתיו. כי הלא באמת אין ביכולת לבא כלל להדעת הזה, אפילו לעתיד, ובלשון אלו לבד נאמר זאת, כנ"ל מהמוב"פ:

פליאה ב'. הוא בהמאמר חז"ל הנ"ל, כל צדיק נכוה וכו', אוי לאותה בושה וכו'. כי לעתיד בשכר המצוות, למה יתקרבו כלל החופות זה לזה, באופן שיכוו ויכלמו כל אחד מחבירו:

פליאה ג'. מה שלא נזכר ענין הכויה והכלימה גם על פני משה בעצמו, בקבלתו מפני שכינתו בעצמו יתברך:

פליאה ד'. הוא בביאורו את הכתוב אז ימלא שחוק פינו, שהוא מה שלעתיד נמלא את פינו בשחוק ולעג מהגוים והעמים, הנחשבים קטני דעה לנגדינו. כי אין זה שבח כלל על המלא חכמה ובינה, שיהיה לו עסק כלל בהתמלאות פיו בשחוק ולעג, מהבלתי נתמלא כערכו:

ואולם, בהעלאתו הנ"ל בהודעה כ"ד, שכל הנפשות יקבלו אורות חופתיהם זה מזה [כל אחד מהגבוה מאתו], ובהמבואר בשאר העלאותיו הנ"ל שהבושה ושפלות מוכרח מאד לקבלתם הזאת, [כעין האמונת חכמים המוכרח לזה]. מבאר לנו בהכרח התקרבות חופתיהם זה לזה, ושגם צער הכלימה והכויה שמחמת זה, מוכרח הוא להולדה והשפעת המוחין מזה לזה, [כתהפוכות החיסרון להתמלאות הנ"ל]. כי בכלימת וכוית וצער התחתון שבהכרת והרגשת שפלותו וחסרונו, ולהיפך נמצא בו הבחנה והכרה ברוממות חבירו הגבוה מאתו, יחמוד ויתעורר לקבל ולהתאחד בהשגתו [שזה ענין המדות המוכרחים לקבלה הזאת, כנ"ל בהודעה כ']. וגם ממילא יבואר לנו לפי זה על אודות הגוים ותכלית קטנות השגותיהם הנ"ל, שבוודאי יהיו מוכרחים לקבל גם זה מנפשות ישראל שלמעלה מהם, ולהיות גם עבור זה ללעג ולכלימה הנ"ל, שנלעוג ונשחוק מהם, באופן שיקבלו עבור זה מאתנו. ואם גם בהשתוות השחוק והלעג שמכלליות הגוים להבושה והכלימה שיגיע גם בין ישראל בעצמן לכל אחד מחבירו הגדול מאתו כנ"ל, עדיין יש להתפלא ולשאול, כי לפי זה למה באמת לא יבואר מהכתוב ענין השחוק [אם ימלא וכו'] רק מהגוים לבד. אבל מהמבואר בהודעה ז' (היא) על אודות האחדות שנמצא להעולה במדריגת המקיפים של העתיקא יתברך, תבין מרחוק, שהוא ההשלמה האמיתית, להיות על ידי זה בכולו חיים נצחיים, ובלי שום צער ובושה לגמרי חס ושלום, [אף על פי שנמצא גם שם מדריגות זה למעלה מזה], והוא מדריגת משה שזוכה לזה גם היום. [ויבואר לנו אגב אורחא מה שנקרא בשם פני חמה, המאירה מעצמה, כי אין זה רק לגודל האחדות הנ"ל]. ומלבד מה שבכל זה יתיישב לנו כל הפליאות הד'הנ"ל, עוד נראה מבואר, שסוף כל סוף, ביום האחדות הנפלא שנזכה לעתיד, אשר עליו לבד יסובב הכתוב המוב"פ, ביום ההוא וכו', יתעלו ויזכו לזה כל נפשות העם סגולה [ולא יבושו עמי לעולם]. ונפשות הגויים לבד, יהיו ללעג ולחרפות ולדראון עולם [ויתיישב לנו לפי זה, גם הפליאה החמישית הנ"ל]:

כ"ט) הודעה כ"ו. שגם בהעלאותיו הנ"ל, שבהולדת והשפעת המוחין מזה לזה, נחשב הגדול והרב כאב, להמקבל מאתו. ושעל זה מוכרח להיות מאתו גם הכלימה המוב"פ, מבאר יותר בלשון הכתוב ואביה ירוק ירק שהביא על זה:

ל) הודעה כ"ז. שאם עוד תעמיק בכל הנ"ל, שגם כל העונשים והחסרונות שאנו נחסרים עתה [בשפלותינו המוב"פ, ורבים מאתנו סחופים ודווים ונחסרים לגמרי חס ושלום, מרפואה ובנים ופרנסה המוב"פ], יהיו כעין העונש וחיסרון הבושה והכלימה הנ"ל, עד עת בא דברו, שיתהפך ויתגלה כי להם הבושה והשפלות, ולנו הגדולה כמוב"פ:

ל"א) הודעה כ"ח. בענין היראה הנ"ל, שאף על פי שגם הוא כעין הבושה ושפלות הענוה הנ"ל, אבל בכל זאת, נבדלים ורחוקים המה באיכותיהם זה מזה. וההבדל שביניהם, הוא כעין ההבדל שבתהפכות שני מיני חסרונות הנ"ל. כי העניו והשפל בגופו כחסר ומת למגרי חס ושלום [ושכן לעפר הוא גם בחייו], יחיה לעד בחיים נצחיים המוב"פ, כמבואר מענין ההתהפכות הנ"ל. עד שיתתקן על ידו, גם המקבלים מאתו, שלא זכו לזה, ועומדים כנגדו בזעיר וקטנות האנפין והפנים שהוא במדת היראה זה הבושה, וחסרון סתם כנ"ל. ואף על פי שרבים מהם מוסיפים להתחסר לגמרי בפשיטות חס ושלום, עד שעומדים ומוכנים למיתה ולכליה לגמרי חס ושלום אבל כשזוכים להתעורר ולהתקרב אליו בתכלית חסרונותיהם האלה, יפליא ויעלה עוד ברוממות תהפוכתו, גם תכלית החסרונות האלה, להתמלאות שבעתים כאור שבעת הימים הנ"ל, שזכה להם תחלה. כי הנה טוב מאד בחסרון והפסק לגמרי, מהבריאה שביום הח' והאחרון שלעתיד, להכלל יחדיו בהיושב בשמים יתברך, אשר בכלליותם בו באחדות הנ"ל, ישחק וילעג מכל הגוים, כנרמז לעיל על אודות הפלאתו להביא אגב אורחא ראיה מהכתוב הזה, לענין הישיבה וביטול הבחירה שבידיעתו יתברך, שנזכה לעתיד:

לב) הודעה כ"ט. הוא בדבריו הקדושים על אודות הכתוב כי יעקב וכו', שמחמת זה אנו נקראים עם סגולה, כי השם יתברך לקח אותנו ובחר בנו מכל העמים [למעלה משכל אנושי שאין ביכלתינו להבין]. בכל זה תבין מרחוק, שהכתוב נתבאר בכפלים, מיעקב להקדוש ברוך הוא ומהקדוש ברוך הוא ליעקב. כי יעקב וישראל בחרו להם את הקדוש ברוך הוא וסגולות דעתו ואלהותו יתברך בבחירתם מעצמם שהוא האמת שנתאחדים בו באחדות האתערותא דלעילא, שנראה לדעתינו בתכלית ההיפך, [ולא יוודע ויתבונן הדבר הזה עד לעתיד]. ושהקדוש ברוך הוא בחר בנו, והבדילנו מכל העמים לסגולתו, בלי שום טעם כלל. כי גםהתעוררות בחירתינו, הכל מאתו, ואין לנו מצידינו שום זכות כלל [כי הללו והללו וכו' כמובא בפנים]:

לג) הודעה ל'. שמבואר בהעלאותיו הנ"ל, שבכלי האמונה [והבטחון] כשזוכה בה האדם, [אחר כל הצמצום והחיסרון דעתו, בשאלות וקשיות חס ושלום], נתדבק האדם בחי החיים יתברך, לקבל מאתו שלימות הבריאה שבו, כמו על ידי הידיעה בעצמה המובא בפנים:

לד) הודעה ל"א. שבביטול הבחירה [שבאיכות החיסרון והמדות שבלב כנ"ל] שזוכים בתכלית המקיפים [שעל ידה בעצמה והמדות כנ"ל], מבאר יותר במה שכתב תחילה, על שעולה [בתיקון הנרות והמדות] מאליה ומעצמה. [והצדיקים הזוכים לזה גם עתה, מוכרחים כל ימי חייהם שבעולם הזה לעלות על כל פנים בזכות ותעלומות הבחירה שבידיעתם ותבונתם בעצמם, כמובא במקום אחר (עיין ליקו"מ ח"א תורה ק"צ)]. ועוד יש בלבי להאריך בענין זה, אבל מאהבת הקיצור קצרתי:

לה) הודעה ל"ב. שגם בהעלאותיו הנ"ל, שכל החסרונות והשפלות של ישראל, לא יהיו רק לכלים נפלאים, המוכנים לקבלת עונג ההתמלאות כנ"ל. תבין מרחוק, שגם בתעלומת דבריו הנוראים האלה בעצמם, מבאר גם עכשיו, בהתמלאות שחוק פינו שיהיה לעתיד מהשגת ודעת העכו"ם, שאז דייקא יזכו על כל פנים להדעת הזה בעצמו, לידע ולהבין שהגדולה שהיה להם, אין זה רק שפלות, מהעדר ומיעוט הכלים ומחיצות הסוכות והמקיפים של קבלת פני החמה, שבהשגת משה דעתיקא, כאשר נבאר לקמן מהמוב"פ. ולהיפך כל שפלותינו וחסרונותינו, הן הן הגבהותינו והתמלאותינו, בסיבת הכלים שנתהווים מזה כנ"ל. [ואגב אורחא יתיישב לפי זה והנ"ל, גם הכתוב ורבים מישני עפר וכו', יקיצו וכו', ואלה לחרפות וכו'. כי בלא זה יתפלא כל הקורא בו, כי מאחר שיהיה לחרפות ולדראון עולם, למה ישתדד כלל הטבע לתחייתם והתעוררותם עבור זה. כי לפי הנ"ל יתיישב הדבר, שעל כל פנים בהתחרפם והתביישם מאתנו בשחוק ולעג הנ"ל, יקבלו איזה עונג מהשגותיהם, שבזעיר קטנות האנפין, כנ"ל מהמובא בפנים]:

לו) הודעה ל"ג. שגם בהעלאותיו הנ"ל, שתיקון המאמרים והדיבורים של העתיקא יתברך, יורדים ונשתלשלים ממשה ליהושע, ומיהושע וכו', לנביאים וכו', עד כללות כנסת ישראל, להיות להם כפילות הנחמה [בהשגותיהם של העתיקא יתברך], ולא כן בהאומות כנ"ל. מבאר יותר בביאורי לשון הכתוב ממאמר השם יתברך לנביאים, נחמו נחמו עמי, יאמר אלהיכם. [כי גם מאמר אלהינו יתברך בעצמו, יהיה עצם הנחמה. וכענין הכלל (כלל הרביעי עיי"ש וע"ע בכלל החמישי) אשר הבאתי בהקדמת הכרך הזה]:

לז) הודעה ל"ד. שגם בהעלאותיו הנ"ל בענין היחוד של נר האמצעי והאחרון, ועל אודות נר הפה האמצעי שבמדת האמת הנ"ל. תבין מרחוק, שנר האחרון והרחוק שמאתו, ובמדת האמונה [שבאודנין] המוב"פ, הואשנתאחד עמו כדוגמת שתי הנרות ומאורות החמה והלבנה, הנזכרים לפני משה ויהושע שבענין המאמר חז"ל הנ"ל:

לח) הודעה ל"ה. כפי המבואר בדבריו הקדושים לענין הסגולה שלמעלה ממשפט וחיוב השכל, שכמו כן נמצא כביכול אצל השם יתברך בעצמו, שמצמצם את עצמו במדת דינו ומשפט חיוב דעתו יתברך, לקטרג ולומר הללו וכו'. תבין מרחוק בהעלמת ותעלומות דבריו הקדושים לענין התורה, שנמצא בה ההעלם והמקיף. וגם ממילא מובן, שגם כל זה להכרח הכלים והצמצומים המוכרחים לקבלת נפשות ישראל משם, באופן שלא יהיה בריבוי אור חס ושלום. ושעל ידי זה לבד שמשתדלים נפשות ישראל בהתעוררותם מלמטה, ובפרט בצעקת הע' קלין המוב"פ, חוזר אליהם השם יתברך בהתעוררותו מלמעלה, מה תצעק אלי. כי במדריגת העתיקא בעצמו יתברך תליא מילתא, להתגלות החכמה והמוחין, דייקא בהקריאה מהחיסרון והמיצר שהיו בתחלה, עד שיתחברו וישובו אליו נפשות ישראל בהתעוררותם יותר מלמטה, גם בשבעת נרותיהם המוב"פ, לראות [בתיקון העינין], ולהתיירא [בתיקון החוטם], להאמין [בתיקון האודנין], [ו]שימלאו את פיהם בשיר תהלתו וידיעתו, שזה העיקר כנ"ל:

לט) הודעה ל"ו. שבמה שכתב כי האדם הוא השכל, מבאר יותר על אודות העם סגולה, שגם נפשותיהם בעצמם יהיו בעצם הסגולה והידיעה, כנגד שאר האומות. ושכמו כן, בפרטי נפשות ישראל בעצמן, תהיה הנפש ורוח ונשמה שבכל אחד, בסגולה נפלאה לההשגה והידיעה השייך לו. וכמו שכלליות נפשות ישראל, יהיו שפלים ונבזים, וסובלים יותר החסרונות לגמרי הנ"ל בהסרתם והתרחקותם מידיעתו ואלהותו יתברך כנ"ל. כן גם בפרטי נפשות ישראל בעצמם, כל אשר יאהב ה' מצד סגולת המקיף שנמצא יותר בנשמתו, יוכיח ויחסר אותו יתברך יותר, בכל ימי ריחוקו וירידתו משלימות הדעת המוכרח אליו בסגולת נשמתו, אף על פי שגם אז, ישתווה במעשיו להעומד מצד הסגולה במדריגה שתחתיו, והוא הוא מסגולת תעלומות המקיף שבחיוב דעתו יתברך, צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו וכו', שגם פני משה בעצמו, לא יזכה בחייו להשלמת השגת העלם העתיקא והמקיף העליון הזה, עד לעתיד, כנ"ל בהודעה כ"ד. והכלל היוצא מזה לעובדא ולמעשה, שאין להביט כלל כל אחד על חבירו, מרוב שינויי סגולת הנשמות כנ"ל. ואין שום עצה בזה העולם, רק לבטל את עצמו בתכלית הביטול אליו יתברך, בכל לבבו ונפשו ומאודו, כי אחר כל המניעות שבעולם, אין השם יתברך בא בטרוניא עם בריותיו, ואשר ישמע ויזכה לבא לתכלית שלימותו, כפי הסגולה שנמצא בו, יזכה לקיים את התורה מעושר וברוב טוב, גם בזה העולם, כי אחרית לאיש שלום. ואגב אורחא יבואר לנו לפי כל הנ"ל, בישוב הפליאה המבוארה ומבינה להמעיין בדברי האריז"ל (עיין ע"ח בתחילתו ובדרושי עולם הנקודים (שער ח') מפרק ה' ואילך, ובשער ט' (שבירת כלים)) על אודות שבעת הכלים הנ"ל, שמהיכן נמשך בתחילה [רפיונם מרביות אורם, שזה גרמה להם] שבירתם.ולמה באמת עשה כן מתחילה הבורא יתברך, באופן שישתברו ותתהוו הרע לעונש וכו'. כי לפי כל הנ"ל תבין מרחוק בהבלתי תבונה וחקר כלל, כי גם שבירתם וחסרונם בעצמם שמאז ועד הנה, היא היא עשיית והשתדלות הבורא יתברך, בכל הימים והשנים, שנמצאים בגבוליהם כנ"ל. כי זולת השבירה וחיסרון האור, אין שייך כלל גם עיקר מציאות הכלים [לקבלת האור]. ועל זה לא עלתה תחלה במחשבתו יתברך להבריאה, רק במדת הדין והחיסרון הנ"ל בעצמו, כנודע (מובא הרבה ועיין ליקו"מ ח"א תורה ע"ב, וע"ע כוכבי אור חלק אמת ואמונה). ועיקר התגברות החיסרון [והדין] היתה בסיבת כלי השביעית, שבפני הלבנה [כמובן גם מזה בכתבי האריז"ל (עיין ע"ח שע"ט פ"ח)]. אבל מחמת שבכל זאת, לא היו מתקיימים כלל מעוצם השבירה והמיתה והחיסרון לגמרי שנמשך מחמת זה כנ"ל, מוכרח לשתף ולחבר בהם חיות הרחמים בכל עת. ועיקר התיקון יהיה על ידי פני משה בחירו, העומד לפניו בפרץ ושבירה וחיסרון לגמרי שמתגבר לפעמים [ומכל שכן באחרית הימים האלה], עד שיחליף ויהפוך גם זה לתיקונים היותר נפלאים. עד שיהיו נתתקנים ונשלמים עדי עד, לקבל בכל עת ועת יותר ריבוי אלהותו ותורתו יתברך, ולא יכלמו ויבושו עוד לעולם חס ושלום, [כי החיסרון והכלימה בעצמה, תתהפך לנפלאות הכלים הנ"ל]:

[נשמט מלעיל]

מ) הודעה ל"ז. שבהעלאתו הנ"ל בהודעה ב' על אודות השבעת ימים שבאחדות הפשט והדרש שבדבריו הקדושים, נראה מבואר, שצריך להמתין ולהתעכב בעבודת וטהרת הנרות, כפי מספר הימים והזמנים השייכים להם. ומחמת שכל בחינה ומדה כלולה מכולם, מוכרח גם בפרטיות כל יום ויום, לטהר ולקדש את עצמו בכל השבעה נרות ומדות הנ"ל. [ו]תבין מרחוק, שכמו כן נמשך לכל אחד בכל יום ויום, חופה ומקיף לפי בחינתו. ומבאר לפי זה יותר גם בענין המאמר חז"ל הנ"ל, כל צדיק וכו', לכל צדיק וכו', שבע חופות. כי על כל כבוד חופה וסוכה [אף על פי שבאמת אין זה רק חלק והארה מעט מן המעט, כפי המקיף שבסוף ימי השבוע, שאז התגברות החסרון להתהפך ולהתמלאות כנ"ל]:

מא) הודעה ל"ח. מהמבואר מהעלאתו הזאת למקיפי שבעת השנים הנ"ל [בהודעה ח'], שגם באחרית וסוף כל שנה ושנה, מתגבר יותר החיסרון המוכרח להתהפכותו להתמלאות. תבין מרחוק, שגם בכל זה מבאר יותר במה שכתב לענין אלול [ואחרית שנה], שאז דייקא מסוגל יותר להשגת המקיפים, שבאור פני לי ראש, ונחמת ושמחת חג הסוכות המוב"פ:

מב) הודעה ל"ט. בהעלאתו מכל הנ"ל, שאף על פי שגם האיש הוא החסרון כנגד המדריגה שלמעלה מאתו, אבל הנוקבא ובת זוגו של כל אחד, תהיה גם כנגדו באחורי וחסרון הדעת. ואף על פי שמחמת זה נתרבה האדם על ידה לבד באור פני הבנים הנ"ל. עוד מרחוק תבין לפי כל הנ"ל, שזה כנגד זה יהיו כשני החסרונות הנ"ל, חסרון סתם וחיסרון לגמרי. אשר בהתהפכותן לתיקונם,יהיו בשני המדריגות, זעיר אנפין ועתיקא המוב"פ. כי דייקא בבטן ההעלם והחיסרון לגמרי, נתעבר ונתלבש ונמצא שפע אלקי שבזיו ואור פני השכינה ועתיקא, שנזכה לעתיד כמוב"פ. אבל לעוצם וכובד המלחמה שנמצא בתהפכות הזה, יהיו עדיין בעולם הזה קודם השלמת התיקון, בחוסר הדעת יותר מבעליהן. ובעיקר החיסרון הפה והשיחה הנ"ל, מבאר יותר בפגם מרים המוב"פ, שנתקדמה בזה לאהרן [ותדבר מרים וכו'] וגם כל עונש הצרעת שעל זה, לא נגע אלא בה:

מג) הודעה מ"ם. שגם בכל הנ"ל, תבין ליישב ולבאר בדבר הכתוב ותפקחנה עיני שניהם וכו' שמביא על אודות המוח שנאמר אצל עינין. [וגם ליישב אגב אורחא, במה שגם בלא זה יש להתפלא בדבר הכתוב הן האדם היה כאחד ממנו לדעת וכו', מאחר שבאמת נטעה ותעה על ידי האכילה הזאת, מבירור הטוב והאמת הנ"ל]. כי מרחוק תפקחנה עיניך, ותראה בהעלאותו הנ"ל, שבזה לבד קלקלו וטעו, שדחקו את השעה, ולא המתינו על כל פנים לברר ולתקן כלי הראש ואור הפנים, שהיתה אז בכלליות השנה והזמן. כי ביום אכלם ממנו, קודם השלמת הזמן, ונפקחו עיניהם בריבוי אור הדעת, כאחד הנ"ל, יותר מתיקון הכלים הנ"ל, נאמר עליהם מות תמות, והצער הלידה והבושה והגלות לגמרי, מעוצם בירור האמת והדעת הזה. ואם היו זוכים להמתיקן על כל פנים מלטעום מעץ הדעת הזה, עד יום השביעי, שמוכרח לקבלת האור הזה, היו נפקחים עיניהם במראה וחמדה לאותיות התורה והדעת לבד שנמצא בהם [ובשאר פרטי הבריאה שנבראו בעבורם]. ולא כן באחיזת הבושה והכלימה [והרע] לגמרי הנ"ל, מוכרח לקיים כדבר הכתוב המוב"פ, עוצם עיניו וכו':

מד) הודעה מ"א. שגם בדבר ההתמורה והחילוף בקדושה המוב"פ שיהיה לעתיד מישראל על האומות, מבאר יותר בהבאתואגב אורחא את הכתוב, בבטן עקב את אחיו. כי דייקא בתוקף החיסרון וההתגברות שבעקב והסוף, יתהפך הדבר בתכלית ההיפך והישועה כנ"ל: