שער האהבה · פרק י · חלק ב
ובזוהר (פ' נח דף עג ע"א) פתח ר"א ואמר (ישעיה כה, א) ה' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן, כמה אית לון לבני נשא לאסתכלא ביקרא דקודשא בריך הוא ולשבחא ליקריה, בגין דכל מאן דידע לשבחא למאריה כדקא יאות קודשא בריך הוא עביד ליה רעותיה, ולא עוד אלא דאסגי ברכאן לעילא ותתא, ועל דא מאן דידע לשבחא ליה למאריה ולייחדא שמיה חביב הוא לעילא וחמיד הוא לתתא, וקודשא בריך הוא משתבח ביה ביקריה, ועליה כתיב (ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, עד כאן לשונו. ועוד בזוהר (פ' ויחי דף רנ ע"א) על פסוק (ישעיה י, ל) צהלי קולך וגו', אמרו זה לשונם ועל דא מאן דאסגי תושבחן לגבי קודשא בריך הוא אסגי שלמא לעילא, בגיני כך הקשיבו לישה, עד כאן לשונו.
ומפני שאין אנו יודעין לסדר שבחים, טוב שנאמר שבחי דוד המלך ע"ה. בקש דוד המלך ע"ה שיאמרו מזמוריו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שנאמר (תהלים סא, ה) אגורה באהלך עולמים, אמר דוד רבונו של עולם יהי רצון שיאמר דבר מפי בעולם הזה (בכורות דף לא ע"ב). ועוד אמרו במדרש (ע' מ"ת מזמור א) אמר רבי ירמיה בשם רבי יוחנן, כתיב אגורה באהלך עולמים, וכי תעלה על דעתך שדוד ביקש דירת ב' עולמים, אלא אמר יהיה רצון שיהיה קורין ומזכירין אותו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כאלו אני קיים, עד כאן לשונו. ועוד אמרו ז"ל (שם) שבקש דוד שיהיו הוגין וקורין בהם ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות, שנאמר (שם יט, טו) יהיו לרצון אמרי פי.
ומכל מקום הקורא בספר תהלים בבית הכנסת או פיוטים וכיוצא לא ירים קול אם אין לו קול נעים, וכן אמרו בזוהר (פ' ויחי דף רמט ע"ב) בפסוק (ישעיה י, ל) צהלי קולך בת גלים הקשיבי לישה, זה לשונם צהלי קולך האי קרא לכנסת ישראל אתמר בגין דאיהי משבחת ליה לקודשא בריך הוא בקלא משבחא, ועל דא צהלי קולך. מהכא אוליפנא, דכל מאן דבעי לשבחא ליה לקודשא בריך הוא בקלא, בעא ליה קלא נעימותא דיתערב לאוחרנין דשמעין ליה, ואי לאו לא יקום לארמא קלא. תא חזי ליואי דאתיין מסטרא דא דכתיב (במדבר ח, כה) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וגו' עד כאן לשונו לעניננו.
וכמו ששירי התורה גורמים דבקות בה' יתברך, כך השירים שהנשים אומרות, שהם דברי חשק ונבול פה, גורמים להפריד הנשמה מצרור החיים, ולא יחסר לפחות מדברים בטלים, שכולם דברים שאין בהם ממש. וכמה אנשים פחותי הנפש נמשכים אחר דברי השירים הפחותים האלה ומאבדים את נפשם, ועליהם אמר הנביא (עמוס ה, כג) הסר מעלי המון שיריך וזמרת נבליך לא אשמע, ואמר עוד (שם ו, ה) הפורטים על פי הנבל כדוד חשבו להם כלי שיר.
ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות דף לא ע"א) אמר רבי יוחנן משום רשב"י אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, אמרו עליו על רבי שמעון בן לקיש שלא מלא פיו שחוק בעולם הזה מכי גמרה להאי שמעתא מפומיה דרבי יוחנן רביה.
והר"י אלפסי ע"ה העתיק גבי מימרא זו דברכות כל השייך לענין זה ממה שנמצא בגמרא, ולכן ראינו להעתיק לשונו, זה לשונו גרסינן בגיטין פרק קמא שלחו ליה למר עוקבא, זמרא מנא לן דאסיר, שרטט וכתב להו (הושע ט, א) אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, ולישלח לנו (ישעיה כד, ט) בשיר לא ישתו יין וגו', אי מההיא הוה אמינא הני מילי זמרא דמנא, אבל זמרא בפומא מותר, קא משמע לן דאסיר. רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא גדיל כלילא לברתיה, אמר ליה לא סבר מה הא שנאמר (יחזקאל כא, לא) הסיר המצנפת והרם העטרה, בזמן שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם, אמר ליה דומיא דכהן גדול בגברי, אבל בנשי לא.
וגרסינן בסוף סוטה, אמר רב אודנא דשמע זימרא תעקר, אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא, שנאמר (צפניה ב, יד) קול ישורר בחלון חורב בסף, אמר רב יוסף זמרן גוברי ועניין נשי פריצותא, זמרן נשי וענין גוברי כאש בנעורת, למאי נפקא מינה לבטולי הא מקמי הא.
אמר רבי יוחנן, כל השותה יין בארבע מיני זמר מביא חמש פורעניות לעולם, שנאמר (ישעיה ה, יא) הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, מה כתיב בתריה (שם ה, יג) לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא.
פי' גאון, הא דאמרי זמרא בפומא אסיר, הני מילי כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו, ולשבח יפה ביופיו כגון שהישמעאלים קורין להם אשעאר, אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקדוש ברוך הוא אין אדם מישראל נמנע מזאת, ומנהג כל ישראל לאומרם בבתי חתנים ובבתי משתאות בקול נגינות ובקול שמחה, ולא ראינו מי שמיחה בזאת.
גרסינן בפרק חלק (סנהדרין קא ע"א) תנו רבנן הקורא פסוק משיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק שלא בזמנו מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו הכותים, אמר לה הקדוש ברוך הוא בתי אם כן מה יעשו בני בשעה שהם אוכלים ושותים ושמחים, אמרה לפניו רבונו של עולם אם בעלי מקרא הם יעסקו במקרא בנביאים וכתובים, ואם בעלי משנה הם יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות, ואם בעלי גמרא הם יעסקו בגמרא, בהלכות פסח בפסח בהלכות עצרת בעצרת בהלכות החג בחג. העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי יהושע בן חנינא, הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנאמר (משלי טו, כג) ודבר בעתו מה טוב, עד כאן לשונו.
ובתוספתא דסנהדרין פרק יב אמרינן רבי עקיבא אומר המנענע קולו בשיר השירים בבית המשתה ועושה כמין זמר אין לו חלק לעולם הבא.
והנה כבר נודע מה שאמר החסיד בחובת הלבבות (ש' חשבון הנפש פ"ג) שהעולם הזה והעולם הבא כשתי צרות, כשתרצה את זו תקציף את זו. ולפי עניננו, דע שאי אפשר לאדם להיות דבק בשמחת קונו כל עוד שהוא שמח בשמחת העולם ובמאכל ובמשתה, כמו שאמר הנביא (ישעיה כב, יג) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכל ושתה כי מחר נמות, מה כתיב אחריו ונגלה באזני ידו"ד צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון וגו'. ואמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז, ד) לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה, ואמר הנביא ירמיה (ירמיה טו, יז) לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז, ואמרו חכמינו ז"ל בפסיקתא (דר"כ פיסקא טו) אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם לא נכנסתי לבתי טאטראות ולבתי קרקיסאות של כותיים ושחקתי עמהם, מפני ידך בדד ישבתי, עד כאן לשונו.
ועל כן אין ראוי לשמוח בשמחת העולם הזה שכולם עוברות, וכמו שדרשו חכמינו ז"ל בויקרא רבה ריש פרשת אחרי מות, זה לשונם בפסוק (תהלים עה, ה) אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן, אמר להם הקדוש ברוך הוא לרשעים, הצדיקים לא שמחו בעולמי ואתם מבקשים לשמוח. רבי לוי בשם רבי שמעון בן מנסיא אמר, תפוח עקיבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה קלסתר פניו על אחת כמה וכמה, ואל תתמה בנוהג שבעולם אדם עושה לו דסירקא אחד לו ואחד לביתו, של מי עושה נאה לא שלו, כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקדוש ברוך הוא וגלגל חמה לתשמישן של בריות. אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא, י"ג חופות קשר לו הקדוש ברוך הוא בגן עדן שנאמר (יחזקאל כח, יג) בעדן גן אלהים היית וגו', ואחר כל השבח הזה כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
אברהם לא שמח בעולם ואתם מבקשים לשמוח, נולד לו בן במאה שנה לסוף אמר לו הקדוש ברוך הוא קח נא את בנך והלך מהלך ג' ימים וכו'. ישראל לא שמחו בעולמי, שמח ישראל בעושיו אינו אומר, אלא ישמח, עתידין הם לשמוח במעשיו של הקדוש ברוך הוא לעתיד לבא. כביכול הקדוש ברוך הוא לא שמח בעולמו שנאמר ישמח ה' במעשיו, שמח לא נאמר אלא ישמח, עתיד הקדוש ברוך הוא לשמוח במעשיהם של צדיקים לעתיד לבא, עד כאן לשונו לעניננו. דלגנו הרבה מהמאמר שאינו מצטרך לכוונתינו.
וכתב בספר המדות הנמצא אצלינו בכתיבת יד (ארחות צדיקים ש' השמחה) כי אין להרבות בשחוק מפני שממעט היראה, וזה לשונו בשעת השחוק אינו יכול לכוין שום יראת השם אלהיו, וכל שכן אם ישחק בטיולים או בקוביאות שאין יראת אלהים עליו, לכן ייסר אדם את בנו שלא ירבה בשחוק ולא יקנה לו רב או חבר לשחוק עמו, שנאמר (ירמיה טו, יז) לא ישבתי בסוד משחקים, וכתיב (משלי יד, כג) בכל עצב יהיה מותר. והרבה רעות יש בשמחה ובשחוק, כמו ששמח במכשול חבירו בעת שיגיע לו פגע רע מפגעי העולם הזה, ועל זה נאמר (שם כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך.
ויש עוד שמחה שהיא רעה מזאת, כגון בשמחה כשחבריו נכשלים בעבודת הבורא יתברך או ששמח במיעוט ידיעתם, כל עבד המשרת לאדונו באמונה צריך לידע מה יאמר לפני אדונו, ויש לך להצטער אם תראה אנשים המורדים באדוניהם ותתאבל עליהם, אז הוא עבד נאמן, אבל בראות העבד אנשים המזלזלים ומחרפים את אדונו והוא שמח אין זה עבד נאמן. והנה הכתוב אומר (תהלים קמז, יא) רוצה ה' את יראיו, ומי ששמח במכשול חבירו אין רצונו ברצון הבורא. ועל זה התפלל רבי נחוניא בן הקנה (ברכות כח ע"ב) אל יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם אני, ואל אכשל וישמחו בי, ועל כן התפלל רבי נחוניא על זה, כי ראה שזה היה דבר מצוי שאחד שמח על תקלת חברו כדי שיהיה הוא נוצח את חבירו ויהיה לו שם, ואף ראה בני אדם חשובים אינם נזהרים בזה. לכן כל איש אשר רצונו כרצון אלהים יצטער על שלא נעשה רצון אלהים, ואפילו על שונאו יתפלל אדם שיעבוד לבורא, ויכוין לבו לתפלה בברכת אתה חונן ובברכת השיבנו אבינו וסלח לנו אבינו על כל ישראל אוהביו ושונאיו, וכן בכל הברכות, כי איך יתכן שיתפלל רופא חולי עמו ישראל והוא אינו רוצה שחבירו יתרפא, וכן שאר ברכות, ובעבור שזה היצר הוא רגיל בלבות כל אדם ואינו מרגיש בענין הזה לכן נכתב להזהיר יראת ה' יתברך להכין לבם לאלהים בכוונה שלימה ואמתית לשפוך נפשם נוכח פני השם על כל ישראל ואוהביו ושונאיו, ויתקיים ואהבת לרעך כמוך, וטהר ידים יוסיף אומץ.
ויש עוד שמחה ושחוק רע מזה, כמו מי שמשחק במי שזהיר בעבודת הבורא יתברך והמקיים מצותיו, ויש בזה ארבע רעות, האחד שהוא מחשיך נפשו מאור המצות, כשהוא מואס ומשחק במקיימי המצות אז יתגנו בעיניו המצות. השני, כי אולי מתוך השחוק ימנע הצדיק מצדקתו, כי לא יוכל לסבול השחוק. השלישי, כי אנשים רבים אשר לא נוסו ללכת בדרכי השם, והם לא יוכלו לעשות תשובה מפני השחוק, וילכו בחושך כל ימיהם, נמצא שזה המשחק לא די לו שמונע מחבירו רב טוב הצפון לצדיקים אלא שמוריד אותו בשאול תחתית, והנה המשחק הזה הוא בכלל עונש המחטיא את הרבים. הרביעי, שהוא דומה ללסטים העומדים על פרשת דרכים וקוצצים רגלי המביאים דורונות למלך, הלא הם שונאיו של מלך ורעתם רבה מאד.
ויש עוד שמחה מרה כלענה, כגון רודפי נאוף וגזל ושאר עבירות ושמחים בהשיגם תאוותם הרעות, ועל זה נאמר (משלי ב, יד) השמחים לעשות רע יגילו בתהפכות רע, ועונשם גדול עד שאול תחתית.
ויש עוד שמחה מעורבבת במעלה עשן לכל המצות, שמשכחת יראת השם יתברך מלבות בני אדם, כגון אלו שמשתכרים ושמחים בבית המשתאות, ואחרית השמחה תוגה, כי הרבה קלקולים באים מדרך שחוק המשתה. ומי חכם כשלמה בן דוד אשר אמר (שם כג, כט) למי אוי למי אבוי למי מדנים למי שיח למי פצעים חנם למי חכלילות עינים למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך. גם הנביא ישעיה אמר (ישעיה ה, יב) ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו, וכתיב (משלי כ, א) לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם.
ואחר שביארנו מהות השמחה והפכה, ראינו לבאר בכמה פנים אנו חייבים בה, ונאמר, אחר שהוא אמת שאהבה והשמחה שניהם דבר אחד כדפי', הרוצה להיות חסיד ושיקרא אוהב מזרע אברהם שנאמר בו (ישעיה מא, ח) זרע אברהם אוהבי, צריך להיות שמח בהיותו מברך להקדוש ברוך הוא בברכת הנהנין, וכן בתפלתו ובתורתו ובמצותיו, ובקבלת פני אדם בשמחה, ובימי המועדים, כמו שביארנו לעיל.
בברכותיו יכוון לתת שבח והודאה לעילת הכל שברא הדבר ההוא, ועל ידי השבח יתדבק באהבת הבורא ובגדולתו ורוממותו. כבר אמרנו שכל העליונים והנשמות למעלה כולם משבחות לבורא מפני הטובה שקבלו ממנו, ולעולם עילת הכל שפעו ואורו אינו נמנע מלהשפיע, ועל זה אנו חייבים לברכו, ולסבה זו הוא ענין הברכות שתקנו אנשי כנסת הגדולה על כל דבר, כדי שנזכור אהבת הקדוש ברוך הוא וגודלו ורוממותו והשגחתו התדירה עמנו בכל עת, שברא הדבר ההוא על ידי שפעו בכח מדותיו העליונות כדי שיהנו התחתונים משפעו, ועל ידו נהיה דבקים בו לעולם. ולכן צריך לתת השבח והברכה לבורא בלב טוב ועין טוב ובשמחה, וכן פירשו בזוהר (ריש פרשת במדבר) אמר שם על פסוק (תהלים קטו, יב) ה' זכרנו יברך, שכאשר האדם מזכיר שבח חבירו צריך לברכו כדי שלא ישלוט בו עין הרע, ואמר ומאן דמברך לחבריה בעי קודשא בריך הוא דיברך ליה בעינא טבא בלבא טבא, מאן דמברך להקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה דבעי עינא טבא ולבא טבא ורחימותא דלבא, בגין כך ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, עד כאן לשונו.
והנה מענייני העולם הזה יקח האדם משל לאהבת הקדוש ברוך הוא, ונודע כי הנותן מתנה לחבירו בלי טובה שקדם לו חבירו, יחוייב מקבל המתנה ההיא לאהוב את הנותן אפילו אם תהיה המתנה מועטת. והנה הקדוש ברוך הוא שהוא הנותן הכל והוא נותן לכל, כאומרו (דה"א כט, יד) כי ממך הכל, בלי ספק שיחוייב האדם האהבה לו יתברך. וכאשר יחשוב האדם זאת בברכו ברכת הנהנין, תתעורר בלבו האהבה. אמנם המברך ואינו מתכוון לתת שבח לבורא יתברך הוא נענש כמו שאמרו בספר החסידים, עיין שם.
ועוד, כי המברך בשמחה ובלב טוב נעשה מרכבה למדת החסד, כי כמו שמדת החסד משפעת בוותרנות בלי הקפדה וברצון ושמחה, כי השמחה מצדה כדפי', כן המברך, והוא כענין (בראשית יב, ג) ואברכה מברכיך, כי כמו שהוא חפץ להשפיע ברכות לכנסת ישראל מצד החסד, כן משפיעים לו מהחסד, וזהו נקרא טוב עין.
וכמו שחייב אדם להיות שמח בימי שמחה כן צריך להתאבל בימי צרה, כענין ד' צומות, צום הרביעי וגו' (זכריה ח, יט), וכ"א יום שבין י"ז בתמוז וט' באב שכולם ימי צער ויגון. וכן בימים שאינם ימי שמחה, טוב שיתאבל בכל יום על חרבן הבית ועל שמו המחולל בגוים, כמו שאמר בתנא דבי אליהו הועתק בילקוט (פ' כי תשא סי' שצא) שצריך שיתאנח על כבודו של מקום ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומחמד ומתאוה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד ישראל ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב, עד כאן לשונו לעניננו.
ובזוהר (פ' שמות דף יז בסופו) פירשו ז"ל רבי יהודה עאל לגביה דרבי אלעזר, אשכחיה דהוה יתיב וידיה בפומיה והיה עציב, אמר ליה במאי עסיק מר אמר ליה כתיב (משלי טז, טו) באור פני מלך חיים. ומכאן נבין חיוב ההכנעה והעצבות, כי אם תשא עיניך השמים תראה מיעוט השפע כי כל פנים קבצו לבון (ס"א: פארור) מנסים ונפלאות כימי עולם וכשנים קדמוניות, ולכן ראוי לגרש את השמחה הטבעית ולנגד רוחותינו אליו, לעשותו בסיס שהוא נחת רוח המקום עלינו, שישפיע בנפשותינו בטובו עלינו בסוד הבריאה.
אמר עוד בפסיקתא רבתי (פ' כו) אומללה יולדת השבעה (ירמיה טו, ט), אמר ירמיה כשהייתי עולה לירושלים, נטלתי עיני וראיתי אשה אחת יושבת בראש ההר לבושה שחורים וראשה סתור וצועקת ומבקשת מי ינחמנה, ואני צועק ומבקש מי ינחמני, קרבתי אצלה ודברתי עמה, אם אשה את דברי עמי, ואם רוח את הסתלקי מלפני. ענתה ואמרה לי, אין אתה מכירני, אני היא שהיו לי ז' בנים, יצא אביהם למדינת הים, עד שאני עולה ובוכה עליו, הרי שני בא ואמר לי נפל הבית על שבעה בניך והרגם, איני יודעת על מי אבכה ועל מי אסתור שערי, אמרתי לה מי את טובה מן אימא ציון שהיא עשויה מרעית לחית השדה, ענתה ואמרה לי אני אימך ציון שהיא עשויה מרעית לחית השדה, אני היא אם השבעה, שכן כתיב אומללה יולדת השבעה, אמר לה ירמיה דומה מכתך למכת אויב, התנערי מעפר קומי שבי ירושלים, עד כאן לשונו.
ובמדרש איכה מהזוהר, האריכו בענין בכיה על הגלות והחורבן, עיין שם. וכל המתאבל על ירושלים זוכה לראות בנחמתה, שנאמר (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה (תענית ל ע"ב).
ובזה נכלל הפרק הזה: