שער האהבה · פרק ו · חלק א

בענין הבחינה בבריאת האדם והנהגתו עד יום מותו ושכרו הטוב אחר מיתתו תנן במסכת אבות (פ"ג מי"ד) הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם. כבר יתור לשון המשנה מבואר, כי מה הוסיף באמרו חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם על מה שאמר בתחלה חביב אדם שנברא.

ומה שנראה לי בזה הוא במה שביאר הרשב"י עליו השלום (ת"ז קל, ב) והעתקנו לשונו בשער היראה פרק ט', שהאדם נקרא עולם קטן ואבריו כלם מסודרים על סדרי מעשה בראשית. ובשער הקדושה בארנו פרטי האברים כל אחד ואחד בפני עצמו, יעוין שם. ודרך כלל ביאר הרשב"י עליו השלום בשיר השירים (ז"ח שה"ש עד, א) זה לשונו נעשה אדם בצלמנו כדמותינו (בראשית א, כו), כתיב (תהלים לז, כג) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, תא חזי כד ברא קודשא בריך הוא עלמא עלאה ועלמא תתאה, כלא בדיוקנא חדא הוה, למהוי דא כגוונא דדא. בשעתא דבעא קודשא בריך הוא למברי אדם לתתא בעא למעבד ליה כגוונא דתרין עלמין, וכל רזין דלעילא ותתא כלא איהו באדם, גלגלתא דרישא דקיימא על גופא איהו ברזא דעלמא עלאה באינון תקונין דרישא. גופא איהו ברזא דגופא דקיימין דרגין בשייפין ידיעאן תחות האי רישא. ירכין ורגלין כלא בדרגין דלתתא כמא דאיתחזי ליה למהוי כגוונא [דלעילא ולמהוי כגוונא] דלתתא. וכל דיוקנין עלאין ותתאין כלהו חקיק קודשא בריך הוא באדם למהוי איהו שלים בכלא, עד כאן לשונו.

ובתקונים (דף קכג, א) פירש דרך אחר, זה לשונו אברין אלין כלהו בספיראן, רישא כתר עליון, מוחא (ו)חכמה, בינה לבא, ובה לב מבין, תרין דרועין חסד גבורה, גופא עמודא דאמצעיתא, תרין שוקין נצח והוד, יסוד אמה שכינתא אות דיליה, עד כאן לשונו.

ובפרט יבחין הלומד בחכמת האמת מעשה בריאת האדם יותר משאר החכמים, כאשר ילמוד באדרא וידע טעם היות לאיש זקן והאשה שאין לה זקן ושנויים אחרים, וענין ל"ב שנים ולשון באמצע, ושלשת גוני עינא, וציור האזן עשויה בחדרים, ועשר אצבעות ידים ולא שמונה ולא שש, וכן עשרים ושמונה פרקים, וכן קנה וושט, בקנה שש טבעות וושט מבפנים לבן ומבחוץ אדם, שהוא רמז לידו"ד אדנ"י, והיותו הולך על רגליו מעמד ואינו הולך על הארץ כבהמה, מפני היות מעלתו כמלאכים שהם עומדים, שנאמר (ישעיה ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו, ונאמר (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה.

ובחינת השרטוטים שפירש הרשב"י עליו השלום בזוהר (יתרו בפ' ואתה תחזה עו, ב) ובתקונים (קכא, א) יורה ודאי על השגחת הקדוש ברוך הוא על האדם שבראו בחכמה עליונה, כמו שאנו מברכין אשר יצר את האדם בחכמה, עיין שם. ועל בחינה זו אמר חביב אדם שנברא בצלם, דהיינו האצילות, והכל בגופו.

ואפילו לפי הפשט כאן ההשגחה, כמו שנאמר (תהלים צד, ט) הנטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט, ופרוש הנוטע אוזן, דקדק אומרו באוזן לשון נטיעה ובעין ציור, שכן האוזן בדמות האילן הנטוע שיש לו שרשים למטה ויוצא ממנו ענף למעלה, כן האזן עשויה בחכמה עליונה, שאם לא נברא האזן אלא לשמיעת המלה, היה ראוי שיהיה נקב אחד בלי עשיית שיצא לחוץ תנוך למטה וסחוס המקיף עשוי כציור הזה שאנו רואים, אלא ודאי שהיא כדמות האילן הנטוע שכפי השרש יצא הענף, כך כפי מה שמושרש בכח במוח הכרח שיצא הציור ההוא לחוץ ויעשה צורת האזן. וכיוצא לשאר החושים הפרטיים שבאדם, שהחושים הם כנשמה שבמוח ומתגלים לחוץ בציור הזה, כי כפי השרש יצא הענף. ואמר אם יוצר עין, מפני שאנו רואים היות בעין ציור שלשת גונים, כי לפי הפשט הוא בלי מצטרך, וכיון שהקדוש ברוך הוא יצרו בציור הזה, הלא יביט, זה מורה על השגחתו התדירה על האדם ועל פרטיו. וכאשר תדקדק על דרך הסוד, תמצא כי מקום נטיעת אזן וציור העין הוא במדות ופעולות הראיה והשמיעה, תלויה בנשמה המתלבשת בהם, והבן.

חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, על מציאות פנימיות הנשמה, וכן פירש בתקונים (צד, ב) שהנשמה נקראת צלם, זה לשונו אמר רבי אלעזר והא בשכינתא לא כתיב ביה בריאה אלא אצילות והוה ליה למימר ויברא אדני את האדם, מאי אלהים, אלא שכינתא אתקריאת אלהים, ועל ההיא נשמתא דאתיהבת ביה בבר נש אתמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בדיוקנא דשכינתא. ועל ההיא נשמתא אתמר (תהלים לט, ז) אך בצלם יתהלך איש, דהא בזמנא דאסתליק מבר נש נשמתא לא יכיל לאתנענעא. אמר ליה בריך ברי לעתיק יומין. וברי, כל מאן דפגים האי דיוקנא כאלו ממעט את הדמות, ושכינתא לא שריא תמן, ורזא דמלה (דברים לא, יז) על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, הרעות מצאוני בגין דאסתלק שכינתא מני, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שהנשמה נקראת צלם.

ובזה ידוקדק לשון המשנה, שכאשר בא לומר ענין הנשמה שהיא חלק ממנו יתברך, אמר חבה יתירה נודעת לו, דהיינו לו לבד ולא לשאר הנבראים אפילו המלאכים, שבאדם נאמר (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, והעתקנו מאמר האידרא בפירוש פסוק זה בפרק יא, ויש סמך לפירוש זה עוד בתקונים. ושם (דף קטז, ב) פירשו פירוש שני בענין (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים. שאמר, בצלמו שכינתא תתאה, בצלם אלהים שכינתא עלאה, ועל דרך זה גם כן אפשר לפרש כפל לשון המשנה, ומובן הוא.

עוד אפשר לפרש, במה שפירש רשב"י עליו השלום (זוהר אמור קד, ב) בענין (תהלים לט, ז) אך בצלם יתהלך איש, עיין שם, שהוא ענין בחינה אחרת מלבד הנשמה, שהוא כמו לבוש לנשמה, ומהצלם הדרת הפנים לאדם. והיינו חביב אדם שנברא בצלם, שהוא הצלם הזה, חבה יתירה נודעת לו וכו' הוא על ענין הנשמה כדפירשתי, וזה דרך כלל לבחינת הגוף ולבחינת הנשמה. גם בבחינת חלקי נשמתו ימצא בו נפש רוח נשמה מאופן חיה וכסא, כדפירשו בתקונים, ואם יזכה יותר, נותנין לו רוח ונפש ונשמה מאצילות, נמצא האדם כלל כל הנמצאות אם בחיצוניות גופו ואם בפנימיות נשמתו.

ולכן בהיות האדם מתקן מעשיו ולא פוגם, מוכרח שהקדוש ברוך הוא ימצא עמו, כמו שנאמר במזמור יושב בסתר עליון (תהילים צ״א:ט״ו) כי הוא יצילך, יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה. הנה מצד שתי בחינות אלו יקרא הקדוש ברוך הוא אב לאדם והאדם בן, ואפשר שלזה כיון הפסוק באומרו (דברים לב, ו) הלא הוא אביך קנך, מצד הנשמה. הוא עשך ויכוננך, מצד הגוף. ויש קצת ראיה מדברי רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט איוב רמז תתקיד) כמו שהעתקנו בשער היראה פרק ג.

והנה מצד זה יעורר אהבה גדולה להקדוש ברוך הוא שציירו בצלמו להיותו נמצא עמו אפילו שהוא למטה בעשיה. ואין אנו מדברים בענין נפלאות השם ביצירת הולד בבטן אמו, ומה שהאריכו רבותינו זכרונם לברכה, מפני שדבר הזה הוא רובו דרש והרוצה לבקש ימצאנו בילקוט (ילקוט שמואל סימן פג) בפסוקי חנה ואין צור כאלהינו. ועוד בויקרא רבה פרשת כי תזריע (יד, ט), ועוד באיוב (י, יב) פסוק חיים וחסד עשית עמדי.

עוד מפני מה מי עינים מלוחים ומי אזנים שמנים ומפני מה מי החוטם סרוחים ומפני מה מי הפה מתוקים, כל זה נתבאר בילקוט (מזמור לג סימן תשכ) מזמור רננו צדיקים בפסוק נותן באוצרות תהומות.

עוד יש בחינה אחרת שראוי לאדם להבחין בענין יצירת האדם, מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ואין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו, שברא כמה פרצופין בבני אדם ואין פרצוף זה דומה לחברו. והטעם לזה הוא, כי כמו שהנשמות ישתנו במקורם שהם ששים רבוא נשמות קדושות, וכללם פני אריה פני שור פני נשר פני אדם, ויש באריה כמה בחינות, וכן בפני שור ישתנו הפנים למטה, וזו היא חכמה מחכמת הפרצוף לדעת מי הוא מאריה וכו'. בתקונים (דף סו, ב) אמר, מאן דאיהו רשימו דאריה בחותמא דיליה איהו חור באנפוי, מאן דאיהו בחותמא דשור, איהו סומקא באנפוי. מאן דאיהו בחותמא דנשר איהו ירוקא באנפוי. מאן דאיהו בחותמא דדמות אדם איהו אוכם באנפוי, כגוונא דאורייתא דאתמר בה (שה"ש א, ה) שחורה אני ונאוה, עד כאן לשונו.

ומסוג הבחינה הוא מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בבראשית רבה (לו, ז) על כנען שיצא מפוחם, שנאמר בו (בראשית ט, כה) ארור כנען, לפי שסרס חם את אביו, וכנען הגיד לשני אחיו בחוץ, ואמרו שם ר' הונא בשם ר' יוסף אמר אתה מנעת אותו מלעשות דבר שהוא באפלה, לפיכך יהיה אותו האיש כעור ומפוחם, עד כאן לשונו.

ונחזור לדרוש שאנו בו, ונאמר, כי בודאי מצד כל הבחינות האמורות לעיל ראוי שיקרא הקדוש ברוך הוא אבינו מלכנו ואנחנו בנים לו, כאמרו (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, והיינו מה שנאמר במשנה (אבות פ"ג מי"ד) חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. ונודע כי אהבת האדם לבנו מפני שילדו, ובפרט אם יהיה בן בכור או בן זקונים, והקדוש ברוך הוא מצד רחמיו עמנו בררנו משבעים אמות וקראנו בן בכור כמו שנאריך לקמן בענין אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל. ובלי ספק בריאת האדם הראשון מתחלה היה רצון ונדבה, ומפני שדרכו להיטיב כדרך שבריאת כל העולם היה רצון ונדבה כדי שיכירו גדלתו, כדפירש הרשב"י עליו השלום ברעיא מהימנא (בא מב, ב), שעיקר האצילות היה בגין דישתמודעון ליה. ומאחר שהקדוש ברוך הוא בראו בצלמו כדפירשנו, כדרך שהאב נותן ציורו בבן כביכול על דרך זה הוא בריאת הנשמה, ובריאת הגוף הוא דפוס ותבנית ולבוש לנשמה שהיא סיבה ועילה לגוף, ואין הגוף סבת הנשמה. ובודאי אהבתו יתברך עם האדם להשפיע לו חיים ושפע וברכה וכל טוב, על דרך זה שהאב אוהב את בנו, כי כל עילה חושקת להשפיע בעלולה, על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים קיב, א) יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, לפעמים תמנע הפרה או האם מלהניק את בנה אם יהיה חולה ואינו יכול לינק החלב. וכן לפעמים ימנע השפע העליון מהאדם, לא מצדו יתברך, כי הוא לעולם משפיע כאב האוהב לבנו, אלא מצד הבן שאין בו הכנה לקבל, ובתקן האדם את עצמו מצד הנשמה יתוקן ויהיה כלי מוכשר לקבל האור העליון, ונמצא מציאות האהבה זו מראש המדרגות ועד סופם.

וענין זה פרש הרשב"י עליו השלום בפרשת ואתחנן (רסז ע"ב) במאמר שהעתקנו בריש פרק ב שאמר תא חזי, כלא אהבה אתקרי ובגין אהבה קיימא כלא. ואמר כלא אהבה אתקרי, שכל האצילות נקרא אהבה כמו שפירש במאמר. ואמר ובגין אהבה קיימא כלא, שאלמלא אהבה שיש לכל עילה עם עלולה להשפיע, יתבטל העולם. ונמצא חזרת העולם לתוהו ובהו, כי כל המדרגות קשורות זו בזו וזו בזו מראש המדרגות עד סופם, ואם יעלה בדעת שהכתר ימנע מלהשפיע לחכמה, ימצא בזה חרבן העולם, שהרי החכמה לא יהיה לה במה להשפיע לבינה, והבינה לקצוות, והמלכות לבריאה. ולזה אמר די' לא מתפרש קוצא דלעילא מן י' לעלמין דהא ברחימותא שריא עליה. דקדק בלשונו שלא אמר די' לא מתפרש מן קוצא דלעילא לעלמין, שזה היה חשק העלול לינק מעילתו, וזה דבר ברור שכל מסובב צריך לסיבתו שישפיעהו כדי שיחיה, ולכן לעולם אינו נפרד ממנו ואהבתו עמו, אמנם החדוש הוא שהכתר שהוא קוצו של יו"ד שהקוץ שהוא הכתר אינו צריך ליו"ד, אפילו הכי אינו נפרד מהי', שהיא החכמה, להשפיעה. ובדרך זה י' בה' לא מתפרשין דבחביבותא אתדבקן דא בדא, וכן וי"ו בה' דא הוא תדיר חתן בכלה דארחייהו בחביבותא, ולא אמר ה' בוי"ו להורות על חשק הזכר להשפיע וכו'.

וחזר ופירש קשר כל האצילות י' בה' ה' בו' ו' בה', מפני שלא פרש אלא קשר י' בה' ו' בה', לכן אמר שהו' אינו מתקשר עם ה' אחרונה אלא מפני שה' ראשונה שהיא האם משפעת לבן שהוא הוי"ו ומתקשר עמו.

ואמר בסוף המאמר, בגין כך כלא אהבה אקרי ודא בדא אתקשרי בחביבותא. ודבריו אלה לכאורה מיתרים לגמרי, שכבר נאמרו. אלא אפשר לומר כמה שפירשנו, כי מציאות אהבה זו הוא קשר הסיבה עם המסובב ממנו כדי להשפיע כדרך האב לבן, אם כן אפילו ממלכות לבריאה וכל מדרגות הבריאה יצדק בהם בחינה זו עד סוף כל המדרגות. ולזה חזר ואמר כלא אהבה איקרי ודא בדא אתקשר, פרוש כל העלולים מתקשרים זה עם זה קשר כפול, אהבת העילה להשפיע בעלול, ואהבת העלול לינק מעלתו.

ואמר ועל דא מאן דרחים למלכא הא אתקשר בההוא אהבה, ובגין כך ואהבת את ה' אלהיך, פרוש ששם ידו"ד נקרא על דבר שהוה כל ההויות שבעולם, ואפילו הכי לא נקרא אלהי המלאכים או אלהי הגלגלים אלא אלהי ישראל, והיינו אלהיך שהוא משתבח בך ורוצה להקרא אלדיך, אם כן כשם שאוהב אותך כך ראוי שתאהבהו. וכיצד אפשר שיתיחס הוא להקרא אלהיך, שאלהותו יתברך קשור עם האדם, הוא בודאי על ידי הנשמה שהיא חלק ממנו נתונה באדם, על ידי כך יש לו קשר להקשר שכינתו ואלהותו עמנו.

ובזה יובן פסוק (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, והכונה שבא הכתוב לומר כיצד אנו דבקים עמו יתברך, ואמר שעוד אנו חיים וחיותינו על ידי הנשמה שהיא בנו שהיא ממנו, על ידי כך אנו דבקים בו והוא דבק עמנו, והראיה שהוא דבק עמנו, שהרי הנשמה בידו ליטלה כרגע, כמו שכתוב (איוב יב, י) אשר בידו נפש כל חי, וכמו שכתוב (דניאל ה, כג) ולאלהא די נשמתך בידה וגו'. וכמו שעינינו רואות כמה פעמים כמה בני אדם בריאים מתים מיתה פתאומית, זה מורה ודאי על דבקותו יתברך עמנו על ידי הנשמה, ולכן מסלקה כל זמן שהוא רוצה.

ועל בחינת הנשמה הנתונה בנו שהיא חלק ממנו יתברך יקרא הקדוש ברוך הוא ריע לנו, כמו שאמר הכתוב (משלי כז, י) רעך ורע אביך, ויקרא רע, מפני ששלשה שותפין באדם, אביו ואמו והקדוש ברוך הוא.

ופירש רשב"י עליו השלום (זוהר בשלח נה, ב) שעל זה נאמר (משלי יז, יז) בכל עת אהב הרע, ואמרו זה לשונם רבי חזקיה פתח ואמר בהאי קרא דכתיב בכל עת אהב הרע ואח לצרה יולד, בכל עת אהב הרע, דא קודשא בריך הוא דכתיב ביה רעך ורע אביך אל תעזב, ואח לצרה יולד, בשעתא דיעיקון לך שנאך קודשא בריך הוא מה אמר (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, ולא שלום לך אלא בך, דישראל אקרון אחים ורעים להקדוש ברוך הוא. יולד מהו, וכי השתא יולד, אלא בשעתא דעקתא יולד בעלמא, אח יהי לקבלך לשיזבא לך מכל אינון דעאקין לך. רבי יהודה אמר יולד, דמלכא קדישא יתער בהאי עז לנקמא לך מאומא בההוא סטרא, כמה דאת אמר (שמות טו, ב) עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, לאתערא גבורן לקבל אומין דעלמא.

רבי ייסא פתח ואמר כמה אית ליה לבר נש לרחמא ליה לקודשא בריך הוא, דהא לית ליה פולחנא לקודשא בריך הוא אלא רחימותא, וכל מאן דרחים ליה ועביד פולחנא ברחימותא קארי ליה קודשא בריך הוא רחמא, אי הכי במאי אוקימנא האי קרא רעך ורע אביך אל תעזוב, וכתיב (משלי כה, יז) הוקר רגלך מבית רעך. אלא הא אוקמוה חבריא האי קרא (חגיגה ז, א) בעולות כתיב. השתא רעך ורע אביך אל תעזוב, למפלח ליה ולאתדבקא ביה ולמעבד פקודוי אל תעזוב ודאי. והא דאתמר הוקר רגלך מבית רעך, כלומר הוקר יצרך דלא ירתח לקבלך ולא ישלוט בך ולא תעביד הרהורא אחרא. מבית רעך, מאן בית רעך דא נשמתא קדישא דאעיל בך רעך ויהבה בגוך. ועל דא פולחנא דקודשא בריך הוא לרחמא ליה בכלא כמא דכתיב ואהבת את ה' אלהיך, עד כאן לשונו.

ומבואר מהמאמר הזה כמה אהבת הקדוש ברוך הוא לאדם בפרט לישראל עד שיקרא הוא יתברך אח וריע לכל אחד ואחד, ולכולל למען אחי ורעי, ולכן ראוי שאתה תאהבהו, והיינו בכל עת אוהב הרע, וכן רעך וריע אביך אל תעזוב.

ופירש ענין העזיבה באחד משלשה דברים, למפלח ליה, ולאתדבקא ביה, ולמעבד פקודוי, אפשר לומר שהם כנגד נפש רוח נשמה, שסודם מעשה דבור ומחשבה, כמו שהארכנו בשער הקדושה פרק ג. ועם היות שאינם בסדרם במאמר למפלח ליה ולמעבד פקודוי, ונראה לכאורה כפל הענין במלות שונות, אלא נראה שפירש למפלח ליה, היינו עבודת התפלה, שהיא תלויה בדבור כמו שהזכיר הפסוק התפלה בלשון עבודה, שנאמר (דברים יא, יג) ולעבדו בכל לבבכם. ואמרו זכרונם לברכה וכי יש עבודה בלב, אלא זו היא תפלה. ולאתדבקא ביה הוא דבקות המחשבה, שאין דבקות אלא על ידי המחשבה והרהור הלב, כאומרו (בראשית לד, ג) ותדבק נפשו, וכיוצא, כמבואר לעיל בפרקים הקודמים. ולמעבד פקודוי, הוא המצוות התלויות במעשה כציצית, תפלין, צדקה וכיוצא.

וכנגד ג' אלו הזכיר באזהרה, הוקר רגלך מבית רעך, הוקר יצרך דלא ירתח לקבלך, במעשה, כי הרתחת הגוף על ידי התלהבות היצר הוא מעשה ודאי, ובכלל זה אם הרתיח עצמו בכעס, כי הנשמה והקדוש ברוך הוא בורחים ממנו. ולא ישלוט בך, בדבור הפוגם, כלשון הרע ודברים הבטלים וכיוצא. ולא תעביד הרהורא אחרא, הרי ההרהור. וכל אחד משלשה אלו גורמים שתסתלק שכינה ממנו שלא תמצא מקום לנוח, כי הדק הרוחני לא ישרה אלא בנשמה נקיה וברה מכל סיג. ועיין במה שפירש הרשב"י עליו השלום בפרשת תרומה (דף קכח ע"א) והעתקנו בפרק ד', שאחר כמה הכנות שאמר לקניית רוח הקודש, אמר, דיהך בר נש באורח מישר דלא יסטי לימינא ושמאלא, עיין שם.

ועל שלש בחינות אלו דקדק בלשונו בסוף המאמר, ועל דא פולחנא דקודשא בריך הוא לרחמא ליה בכלא. פירוש, בכל השלש בחינות האמורות, כמה דכתיב ואהבת את ה' אלהיך. והכונה ודאי על סיום הפסוק בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, והם עצמם השלשה הנזכרים. בכל לבבך הוא המחשבה, כי הלב שרש להרהורים ולמחשבות. ובכל נפשך, הוא הדבור, כדכתיב (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה ומתרגמינן והות באדם לרוח ממללא. ובכל מאדך הוא המעשה, והיינו שבממונו יעשה ממנו צדקה וגמילות חסדים, וכמה דברים של מעשה התלויין על ידי הממון, שעל ידי הממון מתקימין רב המצוות התלויות במעשה כציצית ותפלין וסוכה ולולב וכיוצא, שהמצוי הוא לעשות ולקים אדם מצוות אלו על ידי ממונו.

וכאשר יבחין האדם בשכלו, האמור בפסוקים אלו הנזכרים, יראה שהם דברים הקרובים לשכל, כי מן הידוע הוא כי שני אחים סתמן לאהוב זה לזה, מטעם כי בעת צרה יעשה האח כל מאמצי כחו להציל את אחיו וימסור נפשו עליו. והרי הקדוש ברוך הוא בבחינה זו אח לנו להצילנו מכמה צרות כנזכר במאמר, אח יהי לקבלך לשיזבא לך. וכן אהבת החברים זה לזה מפני סיועם זה לזה בעניני העולם ובעניני התורה, כאומרו (קהלת ד, ט) טובים השנים מן האחד, ושני חברים כאשר ירגיש האחד בחברו שהוא אוהבו מלב עד נפש, יאהבהו הוא גם כן ואליו יגלה מצפוני לבו, וכל מה שיוכל להיטיב עמו ייטיב, ובפרט אם קדם והיטיב כבר עם אביו ואבי אביו, שאהבתו נודעת שהוא מלב ואינה לפנים, שיחוייב הריע הזה השני להיטיב עם הריע ההוא ולעשות רצונו.

וכל בחינות אלו ישנם בהקדוש ברוך הוא, שהוא משתתף עם האדם מבטן אמו עד יום מותו להצילו מכמה חולאים מכמה מיתות מכמה צרות, והוא מטיב עמו להכין לו פרנסתו וכיוצא, כמו שהאריך בעל חובת הלבבות (שער הבחינה פ"ה) בבחינות הטבת הקדוש ברוך הוא לאדם. וכמו שמטיב עמו כך הטיב עם אביו ועם אבי אביו, והיינו רעך וריע אביך, שהוא רע נאמן שאהבתו נודעת, ראוי הוא שאל תעזבהו וכן ראוי שלא תקניטהו ולא תהיה כפוי טובה על טובותיו. ולזה צוה ואמר הוקר רגלך מבית רעך, כי רעך שהוא הקדוש ברוך הוא, יש לו בית שהוא בא לדור בה אצלך, והיינו הנשמה שלו הנתונה בגופו של אדם, ואם תהיה הנשמה פגומה באחד משלשה דברים האמורים, בהרהורים רעים או בדבור לשון הרע וכיוצא, או שעבר על אחת ממצוות לא תעשה, הרי הבית מלאה גלולים, והמלך שהוא רוחני וקדוש בורח משם, כדפירשו בתקונים (ג, ב) שאינו שורה על נשמה פגומה.

ודקדק באומרו ולא תעביד הרהורא אחרא, דהיינו שלא יביא עצמו לידי הרהור, כמו שכתוב בגמרא (נדה יג, ב) כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו למחיצתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, ומאליו משמע ודאי שהקדוש ברוך הוא לא ישרה בבית מגורת נשמתו בעולם הזה בגוף הזה, מאחר שהיא פגומה.

ושני פסוקים האמורים שהם רעך וריע אביך אל תעזב, ופסוק הוקר רגלך, אף על פי שלכאורה ענינם אחד, שהכונה להזהיר שלא יעשה דברים שהריע יברח ממנו, מכל מקום הפסוק רעך וריע אביך אל תעזוב הוא על בחינת העשה, כמו שכתוב אל תעזוב למפלח ליה וכו', ומהריע הגשמי נבין הרוחני, כי בידוע הוא בשני חברים והאחד גדול מחברו והיטיב עמו, שאם יבא לדור בביתו הסברא נותנת שצריך לעשות לו אכסניא טובה ויפנה הדירה מכל דבר המאוס, כמו שנאמר (בראשית כד, לא) בוא ברוך ה' למה תעמד בחוץ ואנכי פניתי הבית, ואם יחסרו התנאים הריע ההוא יתרחק ממנו, ולזה אמר דוד המלך עליו השלום במקום אחר (תהלים לד, טו) סור מרע ועשה טוב. ולכן אל בחינת עשה טוב אמר שלמה המלך עליו השלום אל תעזוב מלעשות טוב, דהיינו למפלח ליה וכו', ומכלל לאו אתה שומע הן, שהכונה לומר אל תעזבהו שילך לו כמו שבא אלא תאחז בו שיתדבק בך, ובמה תאחז בו על ידי עסק התורה והמצוות וטהרת המחשבה, וכביכול הוא מוכרח לבא לדור עמך, שהרי אתה אוחז בו בחזקה ועושה לו מטה נאה ודירה נאה ומבוסמת בכמה מיני בשמים, והריע מוצא שם נחת רוח ובודאי ששם יתדבק.

ואל זה כיון דוד המלך עליו השלום באמרו (תהלים קא, ב) אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי, והכונה שהוא ממתין על רוח הקדש שהיתה שורה עליו בחצות, שהיתה רוח צפונית מנשבת בכנור דוד ומנגנת, ואז היה מתעורר ורוח הקדש שורה עליו כדפירשו זכרונם לברכה (ברכות ג, ב), וכדי שימצא הרוח הקדש מקום לנוח היה עושה קדם הכנה, דהיינו אתהלך בתם לבבי, ואומרו בקרב ביתי, הוא להורות על הנשמה הדרה בתוך גופו שהוא ביתו, על דרך שפירשנו במאמר, שבית רעך הוא הנשמה. וכבר העתקנו בשער היראה פרק יא מאמר מרעיא מהימנא (שופטים ערה, א) שפירש שאבני ביתו הם רמ"ח אבריו.

נמצא כי עיקר דירת השכינה אינה אלא בנפש הזכה, והיינו (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, פירוש בתוך קרבם, וזו היא בחינה אחת מענין בריאת האדם על ידי הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, ועל ידה הקדוש ברוך הוא מתדבק עם האדם להצילו וכאשר יקראהו שיענהו, כמו שכתוב (משלי יז, יז) ואח לצרה יולד, וכיוצא (תהלים צא, טו) יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אחלצהו, וזו בחינה בישראל יותר מהאומות.

וכאשר יסתכל האדם בענין זה יתלהב נפשו באהבה, ויאמר בלבו, הראוי אני בן אדם קרוץ מחומר עפר ואפר שהקדוש ברוך הוא ששמי השמים לא יכלכלוהו והוא רוצה לדור עמי, ומה אני שיבא המלך העליון לדור בביתי, ראוי הוא שאעשה לו דירה נאה שיבא לדור עמי, על דרך שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קא, ב) מתי תבוא אלי וגו' כדפי' לעסוק בתורה, וכאשר העוסק בתורה יודע מה שפירש הרשב"י עליו השלום (זוהר בראשית נ, א) כי תלמידי חכמים הפורשים מנשותיהם בששת ימי החל לעסק בתורה זווגא עלאה אזדווג בהו ולא מתפרשא מנייהו וכו', והיא השכינה, ראוי שיתלהב לבם לאהבה אותה כאהבת איש לחשוקתו ויעשה לה דירה נאה בלבו וכו' על דרך שפירשו בתקונים והעתקנו לשונם שער הקדושה פרק ז, כדי שתמצא השכינה מקום לנוח, שהיא אינה שורה על מקום פגום.

ואפשר לומר שהשכינה נקראת רעך, על דרך שפירשנו בפרק ד' שפירשו ז"ל שעל הנקבה גם כן נאמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, ונקרא רעך מפני שהיא משתתפת עם התחתונים לעולם לתת להם ספוקם ומזונם וכל צרכיהם, והיא ריע אביך, שהוא הקדוש ברוך הוא, שהנהגת העולם על ידי שניהם כאחד, כאומרו (תהלים פט, טו) צדק ומשפט מכון כסאך.

ובזה יתיישב מה שפירש הרשב"י עליו השלום בפסוק (משלי יז, יז) בכל עת אוהב הריע, ואח, דא קודשא בריך הוא, ושניהם כנויים למדה אחת, צריך לתת חילוק ביניהם. אמנם לדרך זה שריע היא השכינה, והיא נקרא הריע בה' הידיעה, יתיישב יפה, אח לתפארת, שהוא נקרא אח והיא אחות. גם היה אפשר לפרש בבינה, שסוד רעים הם חכמה ובינה (זוהר פ' ויקרא ד ע"א), ונקרא רעך בערך התפשטותה בשש קצוות, וריע אביך בזווגא באבא, לעולם דלא מתפרשן. אמנם שטחיות לשון המאמר מתיישב יותר על קודשא בריך הוא ושכינתיה, כאשר יראה המעין.

הבחינה השניה בענין מזון האדם, אמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית ב, א) זה לשונם אמר רבי יוחנן שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן, מפתח של גשמים, ומפתח של חיה, ומפתח של תחית המתים. מפתח של גשמים דכתיב (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו. מפתח של חיה מנין, שנאמר (בראשית ל, כב) ויזכור אלהים את רחל וגו' ויפתח את רחמה. מפתח של תחית המתים מנין (יחזקאל לז, יג) וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם. במערבא אמרי אף מפתח של פרנסה, דכתיב (תהלים קמה, טז) פותח את ידך וגו'. ורבי יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב להאי, אמר לך גשמים היינו פרנסה, עד כאן לשונו.

ובענין שלשה מפתחות ביארו זכרונם לברכה (זוהר מדהנ"ע וירא קטז, ב) אלו שלשתם לא מסרם הקדוש ברוך הוא ביד שליח, דאמר רבי סימון בא וראה כחו של הקדוש ברוך הוא, בפעם אחת מחיה מתים, מוריד שאול ויעל, מזריח מאורות, מצמיח חציר, מדשן יבולין, פוקד עקרות, נותן פרנסה, עוזר דלים, סומך נופלים, זוקף כפופים, מהעדא מלכין ומהקם מלכין, והכל בזמן אחד ברגע אחד ובבת אחת, מה שאין שליח בעולם יכול לעשותו, עד כאן לשונו.

ובאלה הדברים רבה פרשת והיה כי תבא בפסוק (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, האריכו במעלת מפתח הגשמים, ואמרו שהיא שקולה כתחית המתים. ואמר שם, דבר אחר, יפתח ה' לך, אמר רבי אליעזר בן יעקב בשעה שהגשמים יורדין משא ומתן מתברך, שנאמר (דברים כח, יב) לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך. רבנן אמרי אף דגים מתברכין, אמרו רבותינו מעשה וכו'. דבר אחר יפתח ה' לך, בא וראה כמה גדולה ירידת גשמים, רבי יהודה בר יחזקאל בשעה שהיה רואה את הגשמים יורדים היה מברך, יתפאר יתגדל יתברך שמו של מי שאמר והיה העולם שהוא ממנה אלף אלפי אלפים ורב רבי רבבות של מלאכים על כל טפה וטפה שיורדת. למה, מכאן ועד הרקיע מהלך חמש מאות שנה והגשמים יורדין ואין טפה מתערבת בחברתה, עד כאן לשונו.