שער האהבה · פרק יא · חלק ד
ומכל מקום אם יצטרך לאכול או לרחוץ עצמו במרחץ לבריאות גופו, יקרא גם כן גומל נפשו איש חסד, כמעשה הלל הזקן ע"ה שהביאו בויקרא רבה (לד, ג) בפסוק וכי ימוך אחיך (ויקרא כה, לט), זה לשונם (משלי יא, טז) גומל נפשו איש חסד, זה הלל הזקן שבשעה שנפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמהם, אמרו לו להיכן אתה הולך, אומר להם לעשות מצוה, אמרו לו וכי מה מצוה הלל עושה, אמר להם לרחוץ במרחץ, אמרו לו וזו היא מצוה, אמר להם הן, ומה אם איקונין של מלכים שמעמידין אותם בבתי קרקסאיות ובבתי טרטראות מי שממונה עליהם ממורקן ושוטפן והן מעלין לו סודרין, ולא עוד אלא שהוא מתגדל בגידולי מלכות, אנו שבראנו בצלם ודמות, דכתיב (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם, על אחת כמה וכמה. וכן, הלל הזקן היה אומר לתלמידיו בשעה שנפטר מהם, אנא אזיל למגמל חסד עם הדין אכסנאי דאית בגו ביתא, אמרי ליה בכל יום אית לך אכסנאין, אמר להון והדא נפשא עלובתא לאו אכסנאי היא גו גופא, דיומא היא הכא ולמחר לית היא הכא. דבר אחר גומל נפשו איש חסד, דמפלג מצוון. ועוכר שארו אכזרי, אמר רבי אלכסנדראי זה שמגעת לו שמחה ואינו מדבק קרוביו עמו לשם עניות, לכך משה מזהיר להם לישראל נתן תתן לו, עד כאן לשונו. ופי' דמפלג מצוון, שנותן צדקות, והכי מוכח בויקרא רבה.
עוד האוחז במדת החסד הוא השומע חרפתו ושותק, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ילקוט תהלים רמז תרסט) על פסוק (תהלים טז, י) אל תתן חסידך לראות שחת, זה לשונם הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד, שנאמר (ירמיה ג, יב) כי חסיד אני נאם ה', ודוד קרא עצמו חסיד, שנאמר (תהלים פו, ב) שמרה נפשי כי חסיד אני, אל תתן חסידך לראות שחת, אמר רב הונא בשם רבי אלכסנדראי כל השומע קללתו ושותק נקרא חסיד, ודוד שמע קללתו ושתק.
ומדה זו היא מדה ממדות האוהב, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (שבת דף פח ע"ב) על פסוק (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, תנו רבנן הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה, ושמחים ביסורין, עליהם אמר הכתוב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, עד כאן לשונו.
וכן ממדות החסד, שלא יקום ולא יטור ושלא יכעוס, שכך אמר הנביא ירמיה (ירמיה ג, יב) שובה משובה ישראל נאום ה' לא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם.
והכלל, שכיון שהאדם מתעלם ממדות הדין והאכזריות ונכנס עם הבריות לפנים משורת הדין, זוכה אל מדת החסד, כי על פי הדין ושורה בלי איבה ראוי שישיב על חרפתו ושיכעוס לפני מי שפגם כבודו, והמוחל זוכה אל החסד כמו שהקדוש ברוך הוא נכנס עם בריותיו במדת החסד, שנאמר (תהלים קג, י) לא כחטאינו עשה לנו.
ועל זה אמר בזוהר (פ' נשא דף קמה ע"א) תאנא, כל אדם שיש בו חסידות נקרא מלאך ה' צבאות, הדא הוא דכתיב (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. ואמר, שכשם שמיכאל כהן למעלה והוא מצד החסד, כן הכהן מצד החסד הוא מלאך ה' למטה, והאדם שיש בו חסידות נכנס לפנים משורת הדין עם כל אדם, נמצא שאינו מתנהג בטבע העולם הזה שנברא על פי שורת הדין, אלא על פי עולם הבא שנברא בי' (מנחות כט ע"ב), שהוא ימין חכמה שורש לחסד (רע"מ פ' פינחס דף רכז ע"ב), ולכן חסידות גדולה מכלם.
ובפסוק שמרה נפשי כי חסיד אני (תהלים פו, ב), הובא זה הענין (בילקוט שם רמז תתלד) ובנוסח אחר כל מי ששומע חרפתו ובידו סיפק למחות ושותק, נקרא חסיד, וגרסא זו נראה יותר נכונה.
ועוד אמרו רבותינו ז"ל (ברכות דף ד ע"א) רבי לוי ורבי יצחק, חד אמר, כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג' שעות ביום ואני חצות לילה אקום להודות לך. ואידך אמר, כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם לאו חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבין אגודות אגודות בכבודן לפניהם, ואני ידי מלוכלכות בדם שפיר ושליא כדי לטהר אשה לבעלה, ולא עוד אלא שכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי, ואומר לו מפיבושת רבי יפה דנתי יפה חייבתי יפה זכיתי יפה טמאתי יפה טהרתי, ולא בושתי, אמר רבי יהושע בריה דרב אידי מאי קראה (תהלים קיט, מו) ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש, עד כאן לשונו.
נלמד מהמאמר הזה, שהקם בחצות לילה נקרא חסיד. וכן המקטין עצמו לפני מי שגדול ממנו ולא בוש לשאול ממנו דין תורה נקרא חסיד. והפסוק שהביא רבי יהושע ואדברה בעדותיך נגד מלכים, אנו מוכרחים לומר במלכים אלו הם החכמים, כאומרם (גיטין סב ע"א) מאן מלכים דא רבנן. ודרך כלל נלמד מהמאמר, שכל העושה דבר שאינו מחוייב מדין תורה לעשותו, נקרא חסיד בדברים אלו הנזכרים במאמר, לטהר אשה לבעלה, והשאר.
עוד מענפי החסד, שיוכיח את חבירו, וזה גמילות חסדים - שגומל חסד עם הנפש ההוא, ומי שמוכיחין אותו, שיקבל תוכחת חבירו לשם שמים, ויחשוב התוכחת ההוא חסד אל עליו, שעל ידו ינצל מדינה של גיהנם, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמא, ה) יהלמני צדיק חסד ויוכיחני. ובענין התוכחת הארכנו בשער הענוה פרק ה.
עוד מענפי החסד הוא הבוטח בה', שנאמר (שם לב, י) והבוטח בה' חסד יסובבנו. ואמרו במדרש ויקרא רבה, רבי אליעזר ורבי תנחום, אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו, עד כאן לשונו. והכוונה שדרשו סמיכות הפסוק רבים מכאובים לרשע והבוטח.
ועוד אמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא דף ל ע"א) האי מאן דבעי למיהוי חסידא ליקיים מלי דברכות, ומלי דנזיקין, ומלי דאבות, עד כאן לשונו. והטעם במלי דברכות, מפני שהוא טוב עין הוא יבורך כדפי' לעיל. וכן מילי דנזיקין, כי המזיק לחבירו נעשה חלק דין מהגבורה להלקות לחברו, והוא מתרחק מן החסד המטיב לכל, ולכן צריך ללמוד נזיקין כדי שלא יבא להזיק לחברו. ומלי דאבות, פשוט הוא.
עוד כדי לזכות אל החסד, צריך שיהיה ירא שמים, שנאמר (תהלים קג, יז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, כי עליית המדרגות ממטה למעלה קודם נכנס ביראה ואחר כך בחסד, הרי השכינה נקראת יראה (רע"מ פ' פינחס דף רכט ע"ב) צריך לאחוז בפרטי היראה שבה, ואחר כך יעלה אל עולם הזכר שהוא החסד, שהרי צדיק נקרא חסד כדפי' באידרא (פ' נשא קמב ע"א). וכן חסד גבורה, הגבורה נקראת יראה - צריך ליזהר בל"ת, ואחר כך יזכה אל החסד שהוא קיום העשה, ופרטי היראה הם המדות הנזכרות - זריזות נקיות טהרה, ועוד יתבאר כמה פרטים בשער הקדושה, וכל המדות שבארנו בשער זה הם המדרגות המגיעות להיות חסיד.
ובזוהר (פ' נשא דף קמה ע"ב) פירשו בפסוק זה, כי הזוכה אל היראה זוכה אל הענוה ואל החסידות אמר רבי אלעזר, דאית ביה יראה ענוה חסידות כללא דכלא. ואמר שם, שיראיו הוא כלל זכר ונקבה שהוא אדם, ומאן דאתחבר דכר ונוקבא איקרי אדם, וכדין דחיל חטאין, ולא עוד אלא דשריא ביה ענוה, ולא עוד אלא דשריא ביה חסד. ומאן דלא אשתכח דכר ונוקבא לא הוו ביה לא יראה ולא ענוה ולא חסידות, ובגין כך אקרי אדם כללא דכלא, וכיון דאקרי אדם שריא ביה חסד, דכתיב (תהלים פט, ג) אמרתי עולם חסד יבנה וגו', עד כאן לשונו לעניננו. נראה לי שיובנו דבריו בענין אדם, במה שפי' בזוהר (פ' בראשית דף לד ע"ב) בענין חלוק אותיות אדם, עיין שם, ובזה מובן שאר המאמר.
וכאשר יתפוש האדם בכל המדות החסד האמורות, ובשאר מדות האמורות במאמר, רוח הקודש ישרה עליו. ונראה לי כי על זה אמרו ז"ל (ב"ב כה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים, פירוש הרוצה לזכות במדת החכמה צריך שיאחוז במדת החסד הנקרא דרום, שהחסד כסא לחכמה, ובאחיזתו במדות החסד בודאי יזכה אל החכמה שעליה.
ובתאנא דבי אליהו אמר בענין זכיית רוח הקדש, זה לשונו בילקוט (שופטים סי' עב דף ט ע"ב) בפסוק ודבורה אשה נביאה (שופטים ד, ד), מה טיבה של דבורה שנתנבאת על ישראל ושפטה אותם, והלא פינחס בן אלעזר עומד. מעיד אני עלי שמים וארץ, בין נכרי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקודש שורה עליו. ושאר לשונו עוד בענין לפידות צריך להעתיק.
ובזה נכלל הפרק: